שיחות ומאמרים
משפט וצדק
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (ט"ז, י"ח)
"'ושפטו את העם' וגו' – מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק" (רש"י)
"'ושפטו את העם' – שב אל השופטים" (אבן עזרא)
נחלקו המפרשים על מי מוטלת המצוה: "ושפטו את העם משפט צדק" – האם המצוה על העם למנות דיינים וצדיקים שישפטו את העם משפט צדק (רש"י), או שהמצוה מוטלת על השופטים (אבן עזרא)?
הגמרא במסכת סנהדרין (ו' ע"ב) מפרשת את המושגים 'משפט' ו'צדק' ביחס לשני מושגים בהכרעת הדיינים: דין או פשרה. ההבדל בין שתי האפשרויות נתלית בהבדל שבין משה ואהרון. משה, עמוד התורה והדין, היה אומר: ייקוב הדין את ההר, ויש לעשות כ'משפט', כדין, לפי כל דקדוקיו ופרטיו. אבל אהרון, עמוד החסד, היה אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו. על כן רדף אהרון אחר האפשרות של ה'צדק', דהיינו הפשרה. וזה לשון הגמרא: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י', ג'): 'בצע ברך נאץ ה", אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים א', י"ז): 'כי המשפט לאלהים הוא', וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב', ו') 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'".
אולם מצוה לאחוז הן במשפט והן בצדקה, כדוד המלך ע"ה שהיה "עושה משפט וצדקה" (שמואל ב' ח', ט"ו). כשהיה בא לפניו דין, היה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב, ובכך עושה 'משפט'. אך אם החייב היה עני, היה דוד משלם לו מביתו, ומקיים בכך את ה'צדק'. וז"ל הגמרא (שם): "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר (זכריה ח', ט"ז): 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח', ט"ו): 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה', והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע, …דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט – לזה, וצדקה – לזה, משפט לזה – שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו. וכן בדוד הוא אומר: 'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו', משפט לזה – שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו", ע"כ לשון הגמרא.
נמצא שלגבי צד אחד בדין היתה ההכרעה משפט, ולשני – צדקה.
לא תכיר פנים – לעצמך
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ט"ז, י"ט)
על פסוק זה רמזו בעלי המוסר, שיש חובה על כל אדם לייסר את עצמו ולעורר את עצמו בתוכחות, אם עשה מעשה שאינו כדין ושלא על פי התורה הקדושה.
לצערנו הרב, יש אנשים שרואים תמיד רק את נגעי אחרים, אבל את נגעי עצמם אינם רואים. כאשר הם עושים דבר שלא כדין, הם שלווים ושאננים כאילו לא אירע דבר; אך אם חבר מעיר להם הם מקבלים את דבריו בהסתייגות. על כך מזהירה התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" – לא יכיר אדם פנים לעצמו, להטות עצמו לכף זכות, ונתנה התורה טעם לדבר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". כשאדם משוחד מעצמו, הוא עיוור ואינו רואה כלל את מעשיו שלו.
ואומרת הגמרא (ברכות ז' ע"א): "וא"ר יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות… וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי י"ז, י'): 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'".
כאשר אדם מייסר את עצמו, ולא נזקק למלקות חיצוניות – אין לך דבר יעיל יותר מזה לתיקון המידות והמעשים.
כל אדם יפשפש במעשיו תמיד, וישפוט את עצמו. כך יעלה מעלה מעלה למדרגות גבוהות ועצומות, ויזכה לכינוי "מארי דחושבניא" (ועיין בכה"ח סי' תר"ג ס"ק י"א).
והגמרא אומרת (ב"ב ט"ו ע"ב): "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (רות א', א'): 'ויהי בימי שפוט השופטים'? דור ששופט את שופטיו – אומר לו: טול קיסם מבין שיניך. אומר לו: טול קורה מבין עיניך". ולכן כשאדם רוצה להוכיח אחרים, קודם כל יהיה בבחינת (צפניה ב', א'): "התקוששו וקושו" – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"ב ס' ע"ב).
צדקה על מנת לקבל פרס
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ט"ז, כ')
סגולה גדולה טמונה במצות הצדקה להציל ממוות וממחלות קשות. גם מסוגלת מצוה זו לקדש את האדם ולהביאו לתשובה.
הגמרא בפסחים (ח' ע"א) מלמדת עד כמה מעשי האדם, ולוּ הקטנים ביותר, יכולים להביאו לחיי העולם הבא: "תניא, האומר: 'סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן העולם הבא' – הרי זה צדיק גמור".
הגאון מווילנא תמה על כך: וכי אדם יכול להגיע למדרגה של בן העולם הבא בעבור כמה פרוטות?! משום כך סבר הגר"א, כי הנוסח המקורי בש"ס היה כתוב בראשי תיבות: "הרי זה צ"ג", והמדפיס טעה והבין שהכוונה לצ'דיק ג'מור, אך הכוונה האמיתית היתה לצ'דקה ג'מורה (כלומר: אף על פי שהוא מתכוון בעשיית המצוה לסיבה חיצונית, הרי שקיים מצוה גמורה).
אבל התוספות קיימו את גירסת הגמרא שלפנינו, ולדעתם אכן אדם יכול לזכות לחיי העולם הבא בעבור מספר פרוטות שנותן לצדקה, ובלבד שייתן אותן ללא תנאים. וזו לשון התוספות (שם ע"ב ד"ה שיזכה): "והדתנן (אבות פ"א מ"ג): 'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס'" (קשה לתוספות: איך אדם יכול להתנות את קיום המצוה שהוא עושה בתמורה לכך שיהיה בן העולם הבא? והרי הוזהרנו במסכת אבות שלא לעשות מצוות על מנת לקבל פרס!); ותירצו: "דהיינו, בכהאי גוונא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה; אבל מי שאינו תוהה ומתחרט, הרי זה צדיק גמור".
כלומר, המשנה באבות עוסקת באדם הלהוט אחרי הפרס, כך שאם לא יקבל את שציפה לו יתחרט על קיום המצוה. אדם כזה חייב לשבור את מידותיו ולקבל על עצמו לקיים את המצוות משום שכך ציווה ה', גם ללא שום תמורה. אותו מזהירה המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".
לעומת זאת, הגמרא מדברת על אדם הנותן צדקה, אשר מבקש להיות בן העולם הבא, אך אינו תולה את קיום המצוה בכך; וגם אם לא תתמלא בקשתו, לא יתחרט על עצם קיום המצוה. דבר זה מעיד על כך שלמעשה הוא מקיים את המצוה כדי לעשות את רצון בוראו, וציפייתו להתגשמות משאלותיו הינה תוספת צדדית בלבד. על אדם כזה אומרת הגמרא, שאפילו מצוה קלה מסוגלת להעלותו לדרגה עצומה של "בן העולם הבא". וכבר נאמר בגמרא (ב"ב ט' ע"ב) כי האדם הנותן צדקה יכול להגיע לידי שבע עשרה ברכות, וז"ל: "ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב (ישעיה נ"ח, ז'): 'הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית (וגו') כי תראה ערום' וגו'; והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר (ישעיה שם, י'-י"ב): 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם'" וגו'. עכ"ל הגמרא.
צדקה כפולה
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (ט"ז, כ')
הרב החיד"א דורש את הכפילות בפסוק: "צדק צדק תרדוף", ומסביר, שבימי הרחמים והסליחות על האדם לרדוף אחרי הצדקה יותר מבשאר הימים, ועליו להפריש לצדקה מממונו יותר ממה שהוא רגיל. למשל, אם הוא רגיל להפריש מעשר מרווחיו, יפריש חומש מכל רווחיו. אמנם זו חומרה שאיננה מעיקר הדין, אך על ידה יזכה ל"מידה כנגד מידה" (שבת ק"ה ע"ב ונדרים ל"ב ע"א) מאיתו יתברך, שינהג בו לפנים משורת הדין. מי שעושה מעבר למה שהוא רגיל ומחוייב, יזכה ויקבל מעבר למה שמגיע לו.
כעין זה מובא בגמרא בברכות (כ' ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?!" אומר הקב"ה: הם נושאים לי פנים, ולכן אני נושא פנַי להם, "ישא ה' פניו אליך".
עוד כתב החיד"א על פסוק זה. הנה הגמרא ביומא (פ"ו ע"ב) האומרת: "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע י"ד, ב'): 'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך'. איני? (האם זה כך?) והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ט): 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה' (כלומר, לא רק כשגגות, אלא כזכויות ממש)! לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה".
על פי גמרא זו מבאר הרב החיד"א את הפסוק "צדק צדק תרדוף": "והמפרשים נתנו טעם למה שאמרו ז"ל (ברכות לד ע"ב וסנהדרין צ"ט ע"א): 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', כי הנה הצדיקים אינם יכולים לקיים כי אם רמ"ח מצוות עשה; אבל בעלי תשובה, נוסף עליהם כי כל הלאוין וחייבי כריתות ומיתות אשר עשו נהפכו להם לזכויות כאילו קיימו מצוות עשה. והני זכויות הבאים אליהם מכוח עבירות – להם לבדם ניתנו, אך לא לצדיקים. ונמצא, היות זכויותיהם יתרות הרבה מהצדיקים… וזהו: 'צדק צדק… וירשת את הארץ' – הארץ הידועה, ארץ החיים, 'אשר ה' אלקיך נותן לך' – דייקא, ולא לצדיק, כי אתה יתר עליו שהעבירות נעשו זכיות".
דביקות בחכמי ישראל
"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (י"ז, י"א)
איסור "לא תסור" הינו יסוד גדול בהלכה, כפי שמדגיש הרמב"ן: "והצורך במצוה הזאת גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקיבלו פירושו עֵד מפי עֵד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה. כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".
התורה ניתנה לנו על דעת שחכמי ישראל יבארוה לנו. עלינו לקיים את דיני התורה על פי דבריהם של החכמים, ואסור לנו לסור מדבריהם.
חכמי ישראל משומרים מטעות, ודבריהם נחשבים מצוות ה'. כך מצאנו אצל שמואל, שציווה את שאול להמתין לו שבעה ימים, אך שאול לא קיים את דברי הנביא, ועל כך מוכיח אותו שמואל (שמו"א י"ג, י"ג): "נסכלת לא שמרת את מצוות ה' אלקיך". הרי לנו שהוראתו של שמואל לשאול נחשבת "מצוות ה' אלקיך".
ועוד דבר למדנו ממקרה זה: שמואל הורה לשאול להמתין שבעה ימים, אך שאול התפלפל בדבריו ומצא בהם פתח להבין אחרת מהציווי הפשוט, ועל כן טעה. בתוכחתו אומר לו שמואל: "נסכלת" – ההתפלפלות שלך הביאה אותך לכלל טעות. היה עליך לקיים את דבריי כפשוטם. ומכאן נלמד באופן כללי: אם אמרו לך חכמים לעשות משהו – אל תתפלפל בדבריהם. עשה כאשר נצטווית, ובזה אתה עושה את מצוות ה'.
נעיר, שמצות "לא תסור" חלה גם על חכמי ישראל בעצמם. כבר אמרו חכמים (עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"א), שבאופן טבעי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". לכל תלמיד חכם יש שיטה ודרך מיוחדת משלו בהלכה. גם כשבאים לדון בבית הדין, דיין אחד אומר בכה ודיין אחר אומר בכה, ולכל חכם יש יסודות איתנים להצדיק את דעתו. ואף על פי שלכל אחד יש ראיה והוכחה לדבריו, מצווה התורה (י"ז, ח'): "וקמת ועלית אל המקום" – חובה עלינו לשמוע לבית הדין הגדול ולקבל את דברי חכמיו. הוראת בית הדין הגדול מבטלת את כל הדעות האחרות. חובה זו שומרת על עם ישראל ועל התורה שלא תהיה חלילה כשתי תורות.
אבל יש עניין נוסף במצוה זו. גם על מצוות מדרבנן אנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". ולכאורה יש להבין: "אשר קידשנו" – זה פשוט, כי כל מצוה שאנו מקיימים מקדשת ומרוממת אותנו; אבל "וציוונו" – היכן ציוותה אותנו התורה לקיים את דברי החכמים?!
בגמרא בשבת (כ"ג ע"א) נשאלה שאלה זו, והובאו בה שני פסוקים: "רב אויא אמר: מ'לא תסור' (י"ז, י"א), רב נחמיה אמר, 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'" (ל"ב, ז'). ביאר זאת הרמב"ם (הל' ברכות י"א, ג'): "נמצא עניין הדברים והצען (הסברן) כך הוא: 'אשר קידשנו במצוותיו' – שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה, וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים". כלומר, הבורא יתעלה ויתברך שמו הוא שנתן לחכמים את האפשרות לקבוע מצוות מדרבנן, ונמצא, אם כן, שהוא בעצמו ציווה אותנו לקיים את המצוות הללו. כאשר אנו מקיימים אותן אנו עושים את מצוותו ממש. כך כתב הרמב"ם גם במקום אחר (שם ו' הלכה ב'): "שזו מצות חכמים שנצטווינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר (י"ז, י"א): 'על פי התורה אשר יורוך'".
מניין זוכים החכמים לכוח הגדול הזה, שהם יכולים בעצמם לחדש מצוות מדרבנן? כוחם הגדול נובע מ"אשר קידשנו במצוותיו". מי שלומד את התורה הקדושה, גופו ורוחו מתקדשים, ונשמתו זוכה לראות ולשמוע דברים שנאמרו בהר סיני. אמרה התורה שיש מצוה להידבק בתלמידי חכמים, הואיל והדביקות בתלמיד חכם שעוסק בתורה כל הזמן מסייעת לכך שאש התורה של התלמיד החכם מחממת ומאירה את לב האדם הדבק בו, ומתוך כך הוא זוכה לקיים את המצוות "בשמחה ובטוב לבב" (כ"ח, מ"ז).
ויזכור האדם שבכל פעם שהוא מברך ברכה על מצוה דרבנן ואומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" הרי הוא מקיים מצות עשה לשמוע דברי חכמים, מצוה שהיא יסוד כל התורה, וכדברי הרמב"ן: "והצורך במצוה זו גדול מאוד". ולמעשה השומע לדברי חכמים שומע לקב"ה אשר צוונו לשמוע לחכמים ולקיים דבריהם ועל כך הזהירנו (י"ז, י"א): "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך – לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
שום תשים עליך מלך
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, ט"ו)
"החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם" (שבת י"ד, ד')
רבי שמעון בר יוחאי לימדנו, כי כל ישראל בני מלכים הם (שבת קי"א ע"ב), שכן הם בניו של מלכו של עולם, הקב"ה. "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד, א'). אמנם לפעמים אנחנו במדרגה של עבד, אך גם אז אנו עבדי ה', "עבדַי הם" – ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב).
"לא תוכל לתת עליך איש נכרי". איסור זה נכון גם לאדם הפרטי: התורה מזהירה אותנו שלא לקבל עלינו עול מלכות של "איש נכרי", אשר לא אחינו הוא. ומי הוא אותו איש נכרי? נבאר זאת על דרך פירושו של רש"י (שמות י"ב, מ"ג): "'כל בן נכר לא יאכל בו – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים'" – זהו יצרו הרע של האדם. אדם שנכנע לתאוותיו, נכנע ליצרו, הרי הוא עבד לתאוותיו, והן מולכות עליו ושולטות בו.
היצר אורב לאדם, ממתין לו על הפתח. הוא מבקש להידחק פנימה מעט מעט, עד אשר הוא הופך להיות בעל הבית השולט באדם. היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שהוא נגרר אחר יצרו ועושה בעל כורחו את אשר איננו רוצה לעשות. אדם שמוכר את עצמו לעבדות עולם הריהו נרצע באוזנו. הנמכר ליצרו הרי הוא נרצע ליצרו, ובוודאי שאדם כזה הוא שפל ובזוי.
אומרת לך התורה: אדרבה, שום תשים עליך מלך! אל תהיה עבד ליצרך, הֱיה עבד למלך!
ועוד אמרו חז"ל (גיטין ס"ב ע"א): "מאן מלכי? – רבנן". מי ששומע לקול החכמים, לקול הוריו ומוריו המדריכים אותו בדרך התורה והיראה, הריהו מקבל על עצמו את עול המלכים האמיתיים.
כיצד יתגבר האדם על יצרו? כיצד ימליך על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו את מלך מלכי המלכים? והלא הוא נתון בידי יצרו!
התשובה היא: "מאויבי תחכמני" (תהלים קי"ט, צ"ז) – ילמד האדם מוסר השכל בעבודת ה' ממלאכת היצר. היצר הרע ממתין זמן רב בפתחו של האדם ומבקש להכשילו. הוא עמל ויגע, ושוב חוזר ומחטיא וחוזר ומחטיא, ללא הפסקה. באותה מידה צריך האדם לעבוד את בוראו: עבודה תמה, תמידית, ללא הפסק. "וקרא בו כל ימי חייו".
וכבר לימדונו חז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) את הדרך הנכונה להרחיק מעלינו את ה'צפוני', הוא היצר הרע: יידבק בתלמידי חכמים, ו"אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש" (קידושין ל' ע"ב). בלימוד התורה מקבל האדם חוסן וחוזק כדי לעמוד איתן מול היצר הצורר. התורה תורהו אורחות חיים ליראה את ה', לשמור את כל דברי התורה, ולבלתי סור מן המצוה ימין או שמאל.
ובימים אלו שמתחילים בתחנונים ובסליחות, צריך האדם להיות בעל הבית על עצמו ולא יתן לאיש נוכרי, זהו היצר הרע שבקרבו, לשלוט עליו אלא קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים מלכו של עולם, ויתגבר כארי לעשות רצון קונו.
ספרו של המלך
"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו" (דברים י"ז, י"ז-י"ח)
מצוה מיוחדת נאמרה למלך, והיא כתיבת ספר תורה וקריאתו בו. וכך היא לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלכים ה"א): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד… יוצא למלחמה – והוא עמו, נכנס – והוא עמו, יושב בדין – והוא עמו, מֵסב – והוא כנגדו, שנאמר: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' ".
ספר התורה הזה צריך להיכתב לשמו של אותו המלך דווקא. וכל כך למה? מפני שמלך אינו כשאר בני אדם. המלך טרוד בבעיות רבות – כלכליות, חברתיות ציבוריות ופרטיות.\ הוא עסוק בהנהגת המדינה, בבטחונה ובכלכלתה. למלך יש אחריות כבדה ועליו לפתור בעיות רבות. רק כאשר ילמד בתורה, יהגה בה, ידע כיצד להנהיג את העם וכיצד למלוך בצורה הטובה והיעילה ביותר.
המלך אינו צריך לבחור לו דרך חדשה, שיטת הנהגה עצמאית. עליו להיות קשור לכהנים וללויים, לספר התורה שבעזרה, ממנו הוא מגיה את ספרו שלו, על פי בית דין של שבעים ואחד. גם בשעה שהוא יוצא למלחמה עליו להתייעץ בסנהדרין, עם חכמי הדור, ולקבל את הסכמתם ואת ברכתם (ועיין רש"י ברכות ג' ע"ב ורמב"ם הנ"ל פ"ה, א'-ב'). אפילו כשהוא אוכל צריכה התורה להיות כנגדו, כדי שידע עם מי הוא מֵסב וכיצד הוא מֵסב. התורה מדגישה: "למען ילמד ליראה את ה' " – עליו ללמוד מתוך הספר כיצד לירא את ה'. יראת ה' אפשר להשיג רק על ידי לימוד התורה.
למלך יש חיוב ללמוד תורה יותר משאר העם. חשיבות לימוד התורה של המלך מובנת מאליה: הרי הוא מבקש להנהיג את העם בדרכה של תורה, וכיצד הוא להורות לאחרים לעשות כן אם הוא עצמו מפנה לה עורף? כיצד יכול מלך להגיע לדרגה של "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה" אם הוא איננו לומד תורה או שאיננו הולך בדרך התורה (ועיין ראב"ע ורמב"ן בפסוק י"ט)?
לאור זאת יובנו דברי הגמרא (סנהדרין כ"א ע"ב), שהמלך כותב ספר תורה קטן ותולה אותו על זרועו כעין קמיע. הרמב"ם לא הזכיר פרט הלכתי זה (ועיין כס"מ ורדב"ז במקום). מהי מטרתו של ספר תורה זעיר זה? ספר התורה הזה מלמד, שיראת השמים של המלך אינה תלויה בגודל הספר אלא במידת חיבורו אל המלך, בהתנהגותו בדרך התורה במשך כל שעות היממה. כאשר יקפיד המלך ללמוד תורה ולנהוג על פיה כהלכה, אזי "יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, כ').
תמים תהיה עם ה' א-לקיך
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח, י"ג)
"וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית', ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו, ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, שנאמר: 'מפר אותות בדים וקוסמים יהולל' [ישעיה מ"ד], ונאמין, שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצוה ח')
התמימות היא מידה יקרה מאד ועליה נצטוינו בתורה: "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם" (י"ח, י"ד) – אינם יודעים מה יהיה בעתיד, ולכן: "אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו".
אבל אתם, בני ישראל – "לא כן נתן לך ה' אלוקיך", לכם יש נביא, יש אורים ותומים, אם רוצים אתם לשאול על העתידות לכו לנביא או לאורים ותומים.
ומהי התמימות? "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו" (רש"י כאן בשם הספרי).
אצל ראש האומה, אברהם אבינו, מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "ויוצא אותו החוצה" (בראשית ט"ו, ה') "צא מאצטגננות שלך", אמנם אברם – לא מוליד, אבל אברהם – מוליד. בזמנו של אברהם אבינו כולם היו עובדי עבודה זרה, וראו בחוש איך ידוע שפלוני מוליד ואלמוני אינו מוליד, ולכולם היה ברור שאברם אינו מוליד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה ראש האומה העברית, בך לא שולטים הכוכבים והמזלות, אתה מעל המזל. ואף על פי שמצינו בגמרא (שבת קנ"ו ע"א) הבחנה בין אדם שנולד במזל מסוים לאדם שנולד במזל אחר, על ידי מעשים טובים ותפילות יכול האדם להפוך את המזלות כולם לטובה (וכן חלילה, יכול אדם במעשים רעים לאבד את מזלו הטוב).
הגמרא בנדרים (ל"ב ע"ב) אומרת: שאברהם אבינו שלט בכל רמ"ג איבריו, אבל היו חמש איברים שעדיין לא שלט בהם [אברם – גימטריא רמ"ג, אברהם – גימטריא רמ"ח]. אמר לו הקב"ה (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים". ואולם, אמרו חז"ל (שם לב ע"א): "בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו: 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה? כיון שאמר לו: 'ואתנה את בריתי ביני וביניך' – נתקררה דעתו".
אברהם התפלא מאוד, הרי הוא בן תשעים ותשע, עבר הרבה נסיונות, כבשן האש וכו' ועמד בכולן בגלל שהאמין בה' ולא בעבודה זרה, ועתה הוא לא תמים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: תמימותך תהא בשעה שאת בריתי תשמור. ואז, בשעה שאברהם נימול שלט ברמ"ח איברים.
בדרכו של אברהם אבינו אנו צריכים ללכת. כל אדם מישראל צריך להיות קדוש ותמים, שלם ושולט ברמ"ח איבריו. לכן התרגומים (יונתן וירושלמי) כתבו כאן: "שלמין תהון בדחלתא דה" – תהיו שלמים ביראת ה', תעשו את רצון הבורא כפי שציווה אותנו, לקיים את כל המצוות, וכל מצוה ומצוה בפני עצמה בשלמותה.
וזה לשון הרמב"ם (בפירוש המשנה בסוף מסכת מכות פ"ג מי"ז): "מיסודות האמונה בתורה: שאם קיים האדם מצוה משלוש עשרה ושש מאות מצוות (תרי"ג) כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן, אמר רבי חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנניה בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא? וענהו: העונה כלום בא לידך מעשה: כלומר, האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלימות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: ה' חפץ לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר". עכ"ל.
יוצא איפוא: תמים תהיה, שלם תהיה, תקיים את המצווה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" בלי לחשוב על שכר ועונש. תהיה שלם בקיום המצוה, ותעשנה באהבה ובשמחה רבה, ואז תהיה 'עמו ולחלקו' של השי"ת.
משנה שמע ישראל
"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (כ', ג'-ד')
רש"י מביא את הגמרא בסוטה (מ"ב ע"א), לפי הגרסה בעין יעקב: "מאי שנא: 'שמע ישראל'? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אמר להם הקב"ה לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – אין אתם נמסרים בידם" (ועיין ב'שפתי חכמים' שדקדק שלא היה צריך לומר כלל "שמע ישראל", שכן כבר כתוב: "ודיבר אל העם").
המפרשים ביארו את דברי הגמרא: הרי הכהן מדבר אל כלל היוצאים למלחמה, ואומר להם בלשון רבים: "אתם קרבים היום". מדוע, אפוא, הוא עובר ללשון יחיד: "שמע ישראל", ואינו ממשיך באותו סגנון שנקט בו קודם: 'שמעו ישראל'? מכאן למדו חז"ל רמז לקריאת שמע.
תפקידו של הכהן משוח המלחמה הוא להסביר ליורדים למלחמה שאסור להם לפחד ולחשוש מגבורת האויב. אמנם האויב בא בנשק ובאיום של בשר ודם, אבל אתם – ה' אלוקיכם הולך עמכם (שם ד'), אתם בוטחים בבורא העולם ובניצחונו של מקום, לכן אין לכם ממה לפחד ולחשוש.
פעמים שהיצר הרע מביא את החייל היורד למלחמה לידי פחד ובהלה. אומר לו היצר: הרי לא כל החיילים חוזרים מהמלחמה חיים, לא כולם חוזרים בריאים, יש שחוזרים עם איבר חסר או מחלה אחרת.
(אמנם במלחמת מדין נאמר (במדבר ל"ב, מ"ט): "לא נפקד ממנו איש" – כלומר, לא נהרג שום חייל ולא נפצע; אבל שם היה זה מקרה יוצא מן הכלל, הואיל והחיילים שנבחרו למלחמה זו היו מלכתחילה צדיקים וחסידים, וכן היה עימהם פינחס בן אלעזר הכהן שהיה משוח מלחמה. זכויות אלו וזכותו של משה רבינו הגנו על ישראל, ועל כן "לא נפקד". אבל אתה – אומר היצר הרע לאדם – אתה הרי מלא עוונות, כיצד תנצח? הרי יימס לבבכם וכו'!…)
כנגד טענות אלו של היצר, ניגש הכהן ואומר: "שמע ישראל" – אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם. אמירת "שמע ישראל" יש בה קבלת עול מלכות שמים (ראה ברכות י"ג ע"ב שם כתוב: "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע' – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות), ו-תרי"ג המצוות רמוזות בקריאת שמע. הכיצד? לגבי עשרת הדיברות נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כ"ד, י"ב). מהי המצוה הכתובה על הלוחות? מסביר רש"י: "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדיברות הן. ורבינו סעדיה [גאון] פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו". ובקריאת שמע רמוזים עשרת הדיברות עצמם כמו שאמרו בירושלמי (עיין ברכות י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בקשו שכתבו: "איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות, ועיין בו ותמצא הכל", עכ"ל). ובסידור 'קול אליהו' (עמוד 130) ציינו בקריאת שמע היכן לכוון לעשרת הדיברות. הרי שקריאת שמע כוללת את כל המצוות כולן.
הגמרא במנחות אומרת (צ"ט ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית – קיים (יהושע א', ח'): 'לא ימוש [ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה]'". ואילו במקום אחר (ברכות ל"ה ע"ב) אומר רשב"י, שאם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע, הרי שהוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! מכאן שכדי ללמוד תורה יש לעזוב את כל חיי השעה, ודאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים. לכאורה יש כאן סתירה בין שני המאמרים של רשב"י. אך למעשה אין דבריו סותרים. אם יקרא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדיברות, ובעשרת הדברות רמוזות כל תרי"ג המצוות, נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאת שמע בכוונה [ובפרט כאשר הוא קורא ק"ש כאשר הוא מעוטר בתפילין, כי אמרו חז"ל (שם י"ד ע"ב): "כל הקורא ק"ש בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו". וכאשר אדם מניח תפילין הרי הוא משעבד את יצרו הרע ליוצרו ובוראו, משעבד את כל גופו ובפרט לבו, עיניו ומוחו, הכל משועבד להקב"ה, וכפי שכתב מרן בשולחנו הטהור: "…וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהיא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר-כך יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם" (או"ח כ"ה, ח'). וידוע שאחד הטעמים לאיסור הדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש כדי שיחבר כל אבריו יחדיו לעבודת הבורא יתעלה ויתברך (וראה בזוה"ק במדבר ק"ב ע"ב)].
זאת ועוד, אף אם בהתחלה יקרא רק את קריאת שמע, יש בזה מעלה טובה, כי מתוך קריאה זו יימשך לאט לאט להוסיף בתורה, ויזכה לבסוף ללמוד תורה כל היום.
לכן מזהירים השוטרים: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (כ', ח')– רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו (סוטה מ"ג ע"ב), ובמנחות (ל"ו ע"א) מבואר, שהסח בין תפילה (של יד) לתפילה (של ראש), עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כי לא שיעבד את כל אבריו וגופו יחד. וכעין מה שמביא הב"י (אור"ח סימן נ"ד) משם הירושלמי שכל השח בין 'ישתבח' ל'יוצר' חוזר מעורכי המלחמה. כל מי שאינו מודה שהקב"ה ברא את העולם הוא היוצר אור ובורא חושך, הוא העושה את הכל, אלא מודה בחצי פה, לא מחבר את 'ישתבח' עם 'יוצר', לא מפאר ומרומם את הבורא, הרי זה חסרון אמונה, עבירה היא בידו.
ובלשון האוה"ח הקדוש: "הירא מעבירות שבידו פירוש, על דרך אומרו (ישעיה ל"ג, י"ד) 'ופחדו בציון חטאים'. בקריאת שמע האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ב"והיה אם שמוע" מקבל על עצמו עול תורה ומצוות. אם יש דברים הללו בידי חיילי ישראל, אמונה ובטחון בהשם, "ואהבת את ה' אלוקיך", ויודעים שהוא הבורא והוא היוצר, שליט בעולמו לעשות כרצונו, ואם האדם ממליך את הקב"ה על עצמו על ד' רוחות השמים ועל ז' הרקיעים, כי אז: "כי ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם". הם הגויים באים בכח, מגיפים בתריסיהם, רומסים בסוסיהם (ראה רש"י כ', ג'), באים בנצחון בכח אבל אנו באים "בנצחונו של מקום". אתה, הקורא ק"ש, מאמין ובוטח בהשם מקבל עליך אלוקותו יתעלה ויתברך שמו "ערב ובוקר", "השכם והערב". אתה בא בנצחונו של מקום, אין לך ממה לחשוש ואין לך ממה להבהל.
לגבי המלחמה נאמר (כ', ד'): "ההולך עמכם", והסביר רש"י: "זה מחנה הארון" (וראה ב'שפתי חכמים' מה הכריחו לפירוש זה). לדרכנו יובן, כי מי שקורא קריאת שמע הופך את עצמו למחנה שכינה, ארון ה' בקרבו, בבחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד.
כן, מצינו אצל גלית אשר "חרף מערכות אלוקים חיים" (שמואל א' י"ז, כ"ו). גלית הטיל פחד ורעדה על עם ישראל, והיה מתפאר בכוחו, בכובע הנחושת, בשיריון, בכידון, בחץ ובחנית (עיין שם פסוקים ה' – ז'). הפלשתים סמכו עליו ובטחו בו, והוא עמד וביזה את עם ישראל, "כי לחרף את ישראל עולה" (פסוק כ"ה) – זהו תפקידו, זו היא שאיפתו, ובכך הצליח להטיל יראה על ישראל. אותו רשע ידע שהוא לא יוכל לנצח אם ישראל יקראו קריאת שמע. לכן נהג ברשעותו: "ויגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום" (שם, פסוק ט"ז) – אומרים חז"ל, שהזמן שבחר לגשת, "השכם והערב", היה "כדי לבטל מהם קריאת שמע שחרית וערבית". הסביר זאת גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א ב'בן יהוידע', שרצה גלית "לבטל כוונתם, שיתבטל דעתם מכוח דבריו ומכוח מראה קומתו, ולא יקראום (את קריאת שמע שחרית וערבית) בכוונת הלב, ולכן לא תועיל להם להיות חרב פיפיות בידם". מזה נלמד מוסר גדול לגבי ערכה של קריאת שמע וחשיבותה.
חיילי ישראל צריכים לזכור בעת מלחמתם: "אלה ברכב ואלה בסוסים" (תהלים כ', ח') – נצחונו של בשר ודם, אבל "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" – אנו מעוטרים בתפילין, אשר "שם ה' נקרא עליך" (כ"ח, י'), ומעידים אנו עדות נאמנה של קבלת עול האמונה, עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות. בוודאי שבשם ה' ננצח.
יהי רצון שכל אויבי ישראל יאבדו, ועם ישראל ישוש וישמח כל הימים וישב בארצו שקט ושאנן.
כי האדם עץ השדה
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (כ', י"ט)
"כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה – אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל – יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. (החינוך מצוה תקכ"ט)
התורה מצווה בשעת מלחמה שלא לחתוך עצי פרי, אלא עצי סרק בעלמא. אמנם אם חותך לצורכו כגון שבונה בית וכדומה וזה מפריע לבניה, מותר.
התורה מלמדת אותנו שהאדם הוא בבואה של העצים כמו שכתוב (דברים כ', י"ט): "כי האדם עץ השדה", והמהות של העץ היא עשיית פירות ופירי פירות לעולם, וכך גם האדם הוא מצמיח "פירות ופירי פירות" על ידי שהוא מתרבה בעולם ועושה מצוות ומעשים טובים, ולשם כך הוא נברא.
פעם נרצחו בתורכיה עשרים ואחד יהודים הי"ד. הגעתי לשם לכנס חיזוק. באותו אירוע נכחו הרב הראשי של תורכיה, נשיא תורכיה ושרים שונים מהממשלה שם. לפני שדיברתי הזהיר אותי הרב הראשי שלא לומר דברי תורה, כי אין רגילות בתורכיה לומר דברי תורה, בהיות ולפי החוק אין לדבר דברי דת בכינוסים, ואין זה מתאים לאותו מעמד.
כשהגיע תורי לדבר, אמרתי להם: רבותי, דעו לכם, כשאוכלים פירות שגדלים באדמה אנו מברכים את הקב"ה על כך, ואומרים: "בורא פרי האדמה" (מיד התחיל הרב הראשי לרמוז לי ברגלו מתחת לשולחן). וכשאוכלים פירות שגדלים על עצים מברכים את הקב"ה ואומרים: "בורא פרי העץ".
המשכתי ושאלתי אותם: האם יודעים אתם מה ההבדל בין שני סוגי הפירות? ההבדל הוא שפירות האדמה נותנים את פריָם פעם אחת, ובשנה הבאה שוב יש לשתול אותם מחדש. אבל פירות העץ מצמיחים פירות ופירי פירות לעולם, מאותו העץ עצמו שנשתל בתחילה.
האדם הוא עץ השדה בכך שהוא מצמיח פירות ופירי פירות, הוא מוליד עד עולם. כשנהרגים 21 יהודים – לא רק חייהם של עשרים ואחד יהודים בלבד נקטעו, אלא גם חייהם של בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות נקטעו. האסון מקבל ממדים שונים לגמרי ועצומים.
עוד אמרתי להם: צריך לדעת שהריגת היהודים אינה פוגעת רק באותם עשרים ואחד יהודים בלבד ובמשפחותיהם, אלא גם בממשל התורכי, אשר מגלה חולשה ואין לאל ידו לשלוט כדבעי.
האדם משול לעץ בכמה וכמה עניינים. כמו שמקור חיותו וגידולו של העץ הוא מהמים, ואין הוא יכול לגדול בלעדיהם, כך האדם אינו יכול לגדול ללא מים – ללא התורה שנמשלה למים.
וכפי שהעץ נטוע עמוק באדמה ועולה ומיתמר אל על, כך האדם 'נטוע' באדמה אבל צריך לשאוף לעלות ולהתעלות במעלות של קדושה.
פרפראות
שופטים ושוטרים לאדם
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (ט"ז, י"ח)
"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב', ה')
בדרך כלל אדם משוחד מעצמו, אדם קרוב אצל עצמו, ואינו רואה את נגעי עצמו. אפילו כאשר אחד ממכיריו או מקרוביו מעיר לו, הוא אומר בלבבו: מה רוצים ממני? הלא אני זך ונקי!
הדרך הטובה ביותר היא שאדם 'יעיר' לעצמו. עליו לעשות חשבון נפש בינו לבין עצמו, וייתן מוסר לעצמו על מעשיו. וכלשון חז"ל (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בליבו של אדם מאלף תוכחות" – אם אדם נותן לעצמו מרדות ועורך חשבון הנפש, תצא מזה תועלת מרובה לאדם.
בדרך רמז אפשר לפרש את הפסוקים: "שופטים ושוטרים תתן לך" – טוב שאדם יכין לעצמו שופטים ושוטרים שיבחנו את דרכיו ואת מעשיו. אך עם זאת, עליו להיזהר ש"לא תטה משפט" (ט"ז, י"ט), ש"לא תיקח שוחד", ש"לא תכיר פנים". על האדם לשפוט את עצמו בצדק וביושר, ולא ברמאות, אלא בצורה אמיתית וכנה. אל תהיה מסונוור ממעשיך, "כי השוחד יעוור". עליך לדרוש מעצמך את מידת הצדק, ואם תעשה כן יהא לך נחת בעולם הזה ובעולם הבא.
וכדברי פירוש הרמב"ם על דברי חז"ל (סנהדרין י"א, א'): "לעולם יירשו ארץ" – זאת ארץ החיים בעולם הבא. אם אדם רוצה עולם הזה ועולם הבא, יהיה ישר וכֵן, ובצדק ישפוט את עצמו.
משפט שלמה
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (ט"ז, כ')
בענין זה של רדיפה אחר הצדק, ראוי להביא את ביאורו של מרן ה'בן איש חי' על משפט שלמה. הנה, כאשר באו שתי הנשים לפניו, הביאו לו תינוק חי ותינוק מת. זאת אומרת: שלי החי ובנך המת, וזאת אומרת: לא, אלא בנך המת ובני החי, וכל אחת טוענת: "את חטפת לי אותו". אמר שלמה המלך" תביאו חרב ותחתכו את התינוק לשניים. אז צעקה האם, ונודע מי אמו.
לכאורה, פסק זה של שלמה המלך הינו תמוה – כיצד לקח שלמה המלך סיכון לומר: תביאו חרב ותחתכו את התינוק לשניים, הרי אם האֵם לא היתה צועקת, היו חותכים אותו; וכי מותר לרצוח ילד בשביל ויכוח!? שמא תאמר, שידע שלמה המלך בבירור שהאם תצעק, קשה לומר כן, שעל סמך זה יאמר דבר כזה! ועוד, מה הביאור במה שכופלת האם: "תנו לה את הילד החי, והמת אל תמיתהו", הרי כיון שאמרה לתת לה את הילד החי, אם כן למה אומרת שוב: "והמת אל תמיתהו", ואפילו שלמה המלך עצמו כפל ואמר: "תנו לה את הילד החי, והמת אל תמיתהו"!
הביאור הוא, שהרי כתוב בהלכה, שממון המוטל בספק – חולקים. כלומר, כל ויכוח שיש בממון ואין ראיות לשום צד, חולקים אותו ומתחלקים בו. אם כן, כך היה צריך לנהוג גם בנדון זה! אלא, כיון שאם יחלקו אותו הוא ימות, אמר שלמה: אני אתן לכם עצה, שתפתור את הבעיה: נמכור את התינוק הזה לעבד, ויעבוד כל חייו, ויהיה עני, ועני חשוב כמת. האשה – שהילד לא היה בנה, לא נכמרו רחמיה על הילד, ולא היה אכפת לה שיעבוד כל חייו, שכן אין זה בנה. אבל, האשה שהילד הוא בנה – לא יכלה להשלים עם זה שבנה אהובה יהיה לעבד, ושיעבידו אותו עבודת פרך, ושעל ידי כך יהיה עני; לכך נזעקה ואמרה, שיתנו לאשה השניה את הילד ובלבד שיחיה.
אבל, אמרה להם עוד דבר, שכיון שבעצם הוא לא בנה של השניה, אם כן אין לו דיני בן ואב או אם, ואם למשל יקלל אותה או יכה אותה, לא יוכלו להרוג אותו, שכן אין הוא בנה. וזהו שהוסיפה ואמרה: 'והמת אל תמיתוהו' – על שם העתיד, שאין לו דין מיתה אם יקלל או יכה את אמו חורגתו.
וזו החכמה הגדולה שאמר שלמה המלך לעשות, שאמר: תביאו חרב, והיא תחשוב שבאמת הולכים להרוג אותו, אבל הוא נתכוון שיהיה לעבד. זהו: 'צדק צדק תרדוף'.
שום תשים עליך מלך – מלכות שמים
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ וכו' מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (י"ז, ט"ו)
אפשר לבאר, שהתורה מלמדת כיצד האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. ויובן על פי דברי חז"ל (קידושין ל"ב ע"ב, כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב) שאומרים, שרב שמחל על כבודו – כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול. הנה בשעה שאדם מתעורר לקבל עליו עול מלכות שמים, צריך שידע שהמלכות והשלטון אינו אלא מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך שמו ויתעלה, ואין שום אפשרות לתת ליצר הרע "למלוך" עליו או להשתלט עליו. וצריך האדם לשלוט על תאוותיו ולכבוש את רצונותיו הרעים, וזהו שכתוב: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זה היצר הרע, אלא: "שום תשים עליך מלך", ואין מלך אלא מלך מלכי המלכים הקב"ה (עיין לרש"י בראשית פרק ד' פסוק ז' על הפסוק "ואתה תמשול בו" שכתב: "אם תרצה – תתגבר עליו". ורש"י בקידושין ל' ע"ב בד"ה 'ואם אתה רוצה' שכתב: "עסוק בתורה – ואתה מושל בו").
גאוה וביטול המצוות
"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (י"ז, כ')
אחד הציוויים המיוחדים למלך הוא החובה שלא להתגאות על נתיניו: "לבלתי רום לבבו מאחיו". מבאר הרב חיד"א זיע"א (על הפסוק הנ"ל), שהקב"ה שונא את הגאים, כי הגאווה עלולה להביא את בעליה לסור מן המצוה. לפי זה מובן הקשר שבין שני חלקי הפסוק: "לבלתי רום לבבו מאחיו" – כי הגאווה עלולה להסיט את המלך מן הדרך הנכונה, ועליו להקפיד "לבלתי סור מן המצוה" (על פי זה הוא מיישב קושי על דברי הספרי, עיי"ש).
ניתן להמשיך ולומר, שאין כוונת התורה למלך בלבד, אלא יש כאן אזהרה על כל אדם מישראל, שלא יביא עצמו לידי גאווה כלל. על ידי הגאווה אדם עומד בסכנה לסור מן המצוה, ואת זה שונא ה'. מה גם שכתוב (תהלים צ"ג, א): "ה' מלך גאות לבש" – הגאווה שייכת להקב"ה בלבד, ולא לאדם.
איחוד כל הכוחות בעולם לדרך ה'
"וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל" (י"ז, כ')
יש לבאר, שהכוונה היא למטרה וליעד אותם צריך האדם לקבוע לעצמו בקיום המצוות, והוא, שנוכל לאחד את כל הכחות שבעולם, את כל העמים, את כל המדינות שיצעדו בדרך של הקב"ה ושיקיימו את התפקיד שנועד להם. ועל זה כתוב (ישעיה נ"ד, ג'): "כי ימין ושמאל תפרוצי" – לקחת את העוז שבשמאל, ואת המתוק והמעלה שבימין ולחברם יחדיו באחדות ובשלמות אחת.
דרך הרחקת הגאווה
"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" (י"ז, כ')
אמרו חז"ל (אבות ו', א'): תורה "מלבשתו ענווה" – את מי שעוסק בה. זאת משום, שאם העוסק בתורה מתנשא ורם לבבו, מיד הוא סר מן המצוה ימין ושמאל.
ומה יעשה אדם שמרגיש כי רם לבבו? כבר לימד 'אור החיים' את תקנתו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" – לימוד התורה מביא לביטול הגאווה.
ויקדים האדם תרופה למכה: אם יעסוק בתורה יומם ולילה לא יבוא לידי גאווה. אלא שגם מי שבא כבר חלילה למידת גאווה יכול ללמוד תורה לשמה ולשוב לענווה. וכדברי הגמרא (תענית ז' ע"א) "אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב (ישעיה נ"ה, א): 'הוי כל צמא לכו למים'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
זכות צדיקים במיתתן שקרויים חיים
"וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (י"ח, י"א)
רבים שואלים: האם יש בהשטחות על קברי צדיקים משום 'ודורש אל המתים'?
והתשובה לכך, כי המנהג מפורסם ללכת בערב ראש השנה להתפלל על קברי צדיקים, ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. ואין הכוונה להתפלל אל המתים עצמם כי זה בכלל "דורש אל המתים", אלא האדם מבקש מהקב"ה שישמע לתפילתו בזכות הצדיקים (בא"ח נצבים ב').
ומעשה שהיה. רב גדול מהזרם הליטאי – שאני נמנע מלהזכיר את שמו – סבר, שאסור ללכת לבית הקברות ולהתפלל, כי יש בזה משום "ודורש אל המתים". אשתו היתה ממשפחת הרידב"ז הקבור בצפת. היא היתה חולה, ואמרו לה הרופאים שאין לה תקוה שתבריא.
ידעתי, שהרה"ג בצלאל ז'ולטי ע"ה, רבה של ירושלים, היה מקורב לאותו רב גדול. פגשתיו ואמרתי לו: שיציע לו ללכת להתפלל על קבר הרידב"ז, מיד הוא אמר לי: הרי אותו רב זה סובר שאסור לעשות כן, כי לדעתו יש בזה משום "ודורש אל המתים"! בא אותו רב לביתו וסיפר לאשתו מה שאמר הרב ז'ולטי ומה שאני אמרתי. אמרה לו אשתו: הרי אני גידלתי אותך וטפלתי בך כל חמישים שנות נישואינו, האם פעם אחת המרתי את פיך?! ועתה, יש לי רק בקשה אחת: שתלך ותתפלל על הקבר של הסבא שלי, כי אני חולה ואיני יכולה לעמוד על רגלי. אמר לה הרב: אני אעשה כדבריך. הרב ז'ולטי ידע, שאותו רב יחשוש שיראוהו מתפלל על קברי צדיקים בניגוד לעקרונותיו, יעץ לו שילך בלילה, והוא ידאג אישית שיבעירו אבוקה גדולה על קבר הרידב"ז, כך שיוכל לזהות את המקום, לעמוד במרחק מלמעלה ולהתפלל, וכן היה. כשחזר אותו רב מקבר הרידב"ז לביתו, אשתו אמרה לו ששמה לב שבשעה תשעה ורבע חשה בטוב. אמר לה בעלה: בדיוק בשעה זו התפללתי על קבר סבך. ולמרות הכל, ביקש אותו רב שלא יפרסמו שהתפילה על קבר הצדיק הועילה…
דרך התמימות
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ח, י"ג)
הגדרת "תמים" איננה כזו של ה"תם" בהגדה של פסח. חז"ל (נדרים ל"ב ע"א) ביארו: תמים – מלשון שלימות.
דוגמה לשלמות המתבטאת בתמימות, מוצאים אנו אצל אברהם אבינו. כאשר אמר לו הקב"ה (בראשית י"ז, א'): "התהלך לפנַי והיה תמים" – "אחזתו חלחלה" (נדרים שם), עד שאמר לו הקב"ה (שם י"ז, ט'): "ואתה את בריתי תשמור".
עוד לפני הדיבור האלוקי, היה אברהם אבינו שלם עם השי"ת וקיים את כל המצוות בשלמות מוחלטת. אולם כששמע את הציווי "והיה תמים" אחזתו חלחלה, שמא אין הוא שלם לגמרי בקיום המצוות וחסר משהו בעבודת ה' שלו. על כך השיב לו הקב"ה: אכן אתה עובד ה' בשלמות, אך רוצה אני לזכותך בזיכוך נוסף ובשלמות יתירה על ידי מצות המילה.
עד כדי כך שלמותה של התמימות! וכל אדם צריך לשאוף שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו הקדושים, בשלמות ובתמימות.
נבואת משה ושאר הנביאים
"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ח, ט"ו)
המילה "כמוני" דורשת הסבר. לכאורה נשמעת בה מידה של גאווה אצל משה רבינו, העניו מכל אדם. הרמב"ן חש בקושי זה, והביא שלושה הסברים למילה "כמוני":
"'כמוני' – שאני מקרב אחיך, 'יקים לך' – תחתַי, וכן מנביא לנביא – לשון רש"י. ואמר רבי אברהם: 'כמוני' – שאני נביא ה', לא מעונן וקוסם. וייתכן שיהיה 'מקרבך' – לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך. וכן על דעתי: 'כמוני' – שיהיה נאמן לנביא לה', ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי".
עוד יש לבאר זאת, לפי מה שאמר ה' למשה (שמות י"ט, ט): "וגם בך יאמינו לעולם". משה אינו מתגאה, חלילה, אלא הוא אומר לישראל: האמונה שלכם בי תבוא לידי ביטוי בקבלת נבואתם של שאר הנביאים. נמצא שתוקף נבואתם של כל הנביאים נובע מהבטחת ה', שנבואת משה תתקיים לעולם.
השוואת המרחק בעתיד
"שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ…" (י"ט, ב'–ג')
יש לשאול: מדוע חוזרת התורה בפסוק ג' ואומרת: "אשר ינחילך ה' אלקיך"? והרי כבר בפסוק הקודם נאמר: "בתוך ארצך אשר ה' אלקיך"?
יש לבאר זאת על פי דברי רש"י על הפסוק: 'ושילשת' – שיהא מתחילת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה, וכן משניה לשלישית, וכן מן השלישית עד סוף הגבול השני של ארץ ישראל". אולם אם נתבונן במפה נגלה שהמרחק מחברון לשכם אינו שווה לזה שֶׁמִּשְּׁכֵם לקדש נפתלי, ולא לזה שמשם ועד הגבול הצפוני!
אלא, שארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי", ומסבירים חז"ל (כתובות קי"ב ע"א), שכשם שעורו של הצבי בחייו רחב יותר מאשר במותו, כך עתידה ארץ ישראל להתפשט ולהימתח כעור הצבי החי.
זהו טעם הפסוק: "אשר ינחילך ה' אלוקיך" – לעתיד לבוא! או אז יתקיים גם: "ושילשת את גבול ארצך", והמרחקים בין הערים יהיו שווים.
הכנת הדרך לחיים
"תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ" (י"ט, ג')
אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"א): "מאי דכתיב (דברים ו', ז): 'ושננתם לבניך'? אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושילשתם', לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד". הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א הי"ב) מסייג זאת: "במה דברים אמורים – בתחילת תלמודו של אדם", אבל אחר כך רוב עסקו צריך להיות בתורה שבעל פה ובעיקרי ההלכות.
אפשר לומר שלכך רמז הכתוב אצלנו. תמיד צריך האדם לקיים "תכין לך הדרך". לאיזו דרך הכוונה? לדרך שעליה אמר רבי יוחנן לפני פטירתו, שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, דהיינו: דרכו של האדם לעולם הבא. וכיצד מכינים את הדרך? התשובה היא: "ושילשת" – ישלש את תלמודו.
וכפי שצריך האדם לשלש את זמנו בלימוד התורה, כך נכון לנהוג גם בעולם הגשמי. הורו חז"ל (ב"מ מ"ב ע"א) שצריך האדם לשלש את מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.
אם מקפיד האדם על "ושילשת", הרי הוא מציל את עצמו מפגע רע הן בגשמיות והן ברוחניות, והוא מזכה את נשמתו לאור באור החיים.
ערי מקלט לעתיד לבוא
"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ… וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה" (י"ט, ח'-ט')
פסוק זה מתייחס לעתיד לבוא, שאז ירחיב ה' את גבול הארץ. אולם קשה: הרי לגבי ימות המשיח כתוב (ישעיה י"א, ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ואם כך הרי שבוודאי גם רוצחים לא יהיו! ולמה לי ערי מקלט נוספות?
ביאר גאון עוזנו הרב החיד"א ע"ה, שלעתיד לבוא יחיו המתים, וביחד איתם יקומו גם כל הנרצחים בשוגג, וגם כל הרוצחים בשוגג. אותם ההרוגים יגשו למי שהרג אותם ויגידו לו: בחייך היה עליך לגלות לעיר מקלט, וכעת, משקמת לתחייה, עליך לתקן את אשר לא עשית בעבר.
נמצא שתוספת ערי מקלט הוא תיקון לעבר, ולא צורך ההווה.
אלא שעדיין יש להקשות: כידוע הרוצח צריך להישאר בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, והרי לעתיד לבוא לא ימותו, ואם כן מה יהיה דינו של הרוצח בעיר המקלט?
אכן, זו הלכתא למשיחא. כשיבוא המלך המשיח במהרה נשאל אותו את דבר ה' זו הלכה בעניין זה.
הודאת בעל דין
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת" (י"ט, ט"ו)
בדיני ממונות הכלל הוא, ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (גיטין מ' ע"ב ועוד), אבל לגבי שאר האיסורים אין מקבלים את הודאתו. אם כן, יש לשאול: הרי כבר נאמר (איוב ל"ז, ז'): "ביד כל אדם יחתום", והסבירו חז"ל (זוהר ח"א צ"ב ע"א, ח"ג קכ"א ע"ב) שהנשמה עולה בכל לילה ומעידה על מעשיה בבית דין של מעלה. הרי שבית דין של מעלה מקבל את הודאתו של אדם על עצמו!
אפשר ליישב לפי דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ו), שמסביר את הטעם לכך שאין הודאת בעל דין תופסת בשאר איסורים. ההסבר הוא, שבהודאת בעל דין על עצמו איננו בטוחים שהוא אומר את האמת. ייתכן שאדם רוצה להתאבד, ועל כן הוא בא לבית הדין וטוען שחילל שבת במזיד.
אבל בבית דין של מעלה הרי יודעים את צפונות לב האדם, ושם יודעים להכיר את האמת מתוך עדותה של הנשמה, ו"ביד כל אדם יחתום". לכן ניתן לקבל את עדותה, למרות שהיא מעידה על עצמה, כי אין חוסר אמת בבית דין של מעלה.
צריך כל אדם להיזהר במעשיו, "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע " (קהלת י"ב, י"ד).
קריאת שמע ג' פעמים – עדות בכל יום
"עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (י"ט, ט"ו)
דרשו חז"ל (מכות ה' ע"ב): "אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב בשלושה? אלא, להקיש שלושה לשניים". והנה, יש לנו עדות שאנו מזכירים ג' פעמים ביום, הלוא היא קריאת שמע. והאותיות עי"ן ודלי"ת שבפסוק 'שמע ישראל' גדולות, הרי לנו "עד". קריאת שמע שחרית וערבית היא חובה, והשלישית – בקריאת שמע שעל המיטה. אם מקפידים להזכיר את העדות הזו מדי יום, הרי שהיסוד של אמונת ישראל תשתרש בלבנו ביותר.
האדמו"ר מקאליב זצוק"ל – שניצל מציפורני הנאצים ימ"ש – רגיל לספר, שרגע אחד לפני שנשלח למשרפות, הוא התפלל מעומק לבו שהקב"ה יציל אותו ממוות, וקיבל על עצמו שיפרסם את שמו יתברך ויתעלה בעולם, ונתקבלה תפילתו, ובדרך ניסית ממש ניצל. ולכל מקום שהוא מגיע הוא אומר שצריך להזכיר "שמע ישראל", וכי יש בזה עדות שמשרישה את אמונתנו במציאותו יתברך.
פעם אמרתי לו, שכבר קדמוהו גדולי הרבנים הספרדים ואמרו, שעם קריאת שמע של קרבנות בשחרית יש ג"פ עדות של קריאת שמע בשחרית: א – של קרבנות. ב – ביוצר. ג – בסוף 'עלינו לשבח'. אומרים את הפסוק "שמע ישראל" וכו'. ומיהו, צריך להזהר שלא לחזור על שמע פעמיים, ולא יאמר: כיון שאני רוצה לזכות באמונה שורשית על כן אחזור על קריאת שמע מספר פעמים ברציפות, כי כבר אמרו חז"ל (ברכות ל"ג ע"ב): "כל האומר 'שמע־שמע' – משתקין אותו". אבל אם לא כיון בפסוק ראשון, יקרא עד פרשת "והיה אם שמע" ואז יוכל לחזור.
שני עדים או שלושה עדים
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (י"ט, ט"ו)
דרשו חז"ל (מכות ה' ע"ב): "אם מתקיימת העדות בשניים, למה פירט הכתוב בשלושה? אלא, להקיש שלושה לשניים".
גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' מבאר עניין זה בדרך רמז: "עדים" הכתובים כאן הם מלשון תכשיט, שכן 'עדי' הוא תכשיט ("עדי זהב על לבושכן" (שמו"ב א', כ"ד), "כי תעדי עדי זהב" (ירמיה ד', ל'), "ואעדך עדי ואתן צמידים על ידיך" (יחזקאל ט"ז, י"א), "ועדית עדי" (שם כ"ג, מ').
לאדם עני אומרים: "על פי שני עדים" – כלומר, עליך להתקשט בשני תכשיטים בלבד, והם: קו"ל וצו"ם, דהיינו: תשובה ותענית. אבל לעשיר, שיכול גם לתת ממון לצדקה, אומרים: "על פי שלושה עדים" – עליך מוטל גם לתת צדקה.
מצאנו, אפוא, תשובה חדשה לשאלת חז"ל: אין בפסוק כפילות ("שני עדים… שלושה עדים"), אלא יש כאן התייחסויות שונות לשני מצבים נבדלים, לעני ולעשיר.
ביעור היצר מקרבך
"וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ט, י"ט)
יש לבאר בדרך רמז: אדם צריך להיות משכן לשכינה, בבחינת (שמות כ"ה, ט'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך בני ישראל.
כאשר האדם אסור בתאוותיו, קשור וכרוך אחר יצרו הרע, הרי שיש בקרבו אל זר, זהו היצר הרע, ועליו אמר הכתוב (תהלים פ"א, י'): "ולא יהיה בך אל זר".
היצר צופה וזומם להפיל את האדם. ועל כן דרך הטיפול בו הוא: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות" – עליך להפילו כפי שהוא רצה להפילך. בכך אתה מקיים: "ובערת הרע מקרבך" – מקרבך ממש, ביעור היצר הרע השוכן בין מפתני הלב.
מה לא אומרים הכהנים?
"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (כ', ח')
"'ויספו השוטרים' – למה נאמר כאן 'ויספו'? מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג' – ד') 'שמע ישראל' עד 'להושיע אתכם', ו'מי האיש' ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה – שוטר מדבר ושוטר משמיע" (רש"י)
מדיוקו של רש"י משמע, שעד כאן דיבר הכהן, והשוטרים חזרו על דבריו. בפסוק זה מובאים דברי השוטרים, שאומרים את הדברים מעצמם. וצריך להבין: מדוע לא המשיך הכהן לדבר כאן?
המשנה בסוטה (מ"ד, א') מביאה מחלוקת בפירוש מיהו: "הירא ורך הלבב" החוזר מהמלחמה. לדעת ר' עקיבא, "הירא ורך הלבב" כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, ולר' יוסי הגלילי – זה המתיירא מעבירות שבידו.
ביאר הרמב"ן על הפסוק, שלדעת ר' עקיבא מי שירא מהמלחמה אחר הבטחות הכהן הוא חסר ביטחון בה' כראוי ולא ייעשה לו הנס, לכן צריך להרחיק אותו מן המחנה. לדעת ר' יוסי הגלילי הצדיקים יכולים לבטוח בדברי הכהן, אולם בעל העבירות אינו יכול לבטוח בה', ולכן הוא ירא.
אמנם לבוא ליהודי ולומר לו: אתה חוטא, ואינך ראוי לנס! (כדעת ר' עקיבא), או: אתה חסר ביטחון בה'! (כדעת ר' יוסי הגלילי) – זהו מעשה בלתי אפשרי עבור הכהן איש החסד, המלא אהבה לכל יהודי. את הדברים הקשים הללו יכולים לומר רק השוטרים ולא הכהנים.
סימני שלום
"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (כ', י')
"וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (כ', י"ב)
"'כי תקרב אל עיר' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות'"
"'ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה' – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך. 'וצרת עליה' – אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים" (רש"י)
פעמים שישנו מצב ביניים, לא שלום ולא מלחמה. זהו מצב מסוכן ביותר. אם היום אין שלום, מחר הם יתחזקו ויקומו עלינו. זהו שכתב רש"י: "'ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה' – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להילחם בך אם תניחנה ותלך".
ומהו אותו השלום המקֻווה? שלום – זו אינה הגדרה חסרת משמעות, "והיה אם שלום – והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (פסוק י"א). המס המוטל עליהם מוכיח שהם מקבלים עליהם את שעבודך ומרותך, וזהו הסימן שפניהם לשלום.
דרכי מלחמת היצר
"וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (כ', י')
"'כי תקרב אל עיר' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות' וגו'" (רש"י ע"פ הספרי)
כתבו חכמי הרמז: במלחמת המצוה נגד היצר הרע, כשהוא מתאווה ומשתדל ללכוד את האדם ברשתו, אין להשלים עמו ואף לא לקבל את עצותיו.
לפעמים היצר מנסה לפתוח בשלום. בדרכים חלקלקות הוא מבקש לשכנע את האדם שרק לעת עתה לא כדאי לו לקיים מצוה מסויימת וכו'. כך היא דרכו ללכוד את האדם, ומתוך כך – להשתלט עליו לגמרי, עד כדי "והוא ימשול בך" (בראשית ג', ט"ז). לכן במלחמת המצוה הזאת אין לפתוח בשלום, אלא יש להילחם בו ולהכניעו.
אחריות המנהיגים
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ… וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר… וְעָנוּ וְאָמְרוּ, יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (כ"א, א'- ב', ז-ט')
"'ויצאו זקניך' – מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה"
"'ידינו לא שפכֻה' – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים: 'כפר לעמך ישראל'" (רש"י)
התורה מלמדת אותנו שכאשר נהרגים מישראל ולא יודעים מי האחראי, צריכים ראשי העם ומנהיגיו לקחת את האחריות ולקחת עגלה ערופה, ולומר: "ידינו לא שפכו" וכו'. ושואל רש"י (פסוק ז'): "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם"? שבשביל זה כביכול צריכים להתנצל על כך? ומתרץ: "אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה, והכהנים אומרים: 'כפר לעמך ישראל'".
וכן כותב האבן עזרא (פסוק ח' ד"ה כפר): "ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים" – כלומר האחריות מוטלת על צווארם של מנהיגי העם. כאשר נהרגים מישראל ולא ידוע מי ההורגים, צריכים לצפות מראש ולדעת את המצב כולו. צריכים ראשי העדה לעשות חשבון הנפש אולי הם הגורמים בעקיפין לכך. שמא "פטרנוהו בלא מזונות בלא לוויה" היינו לא דאגנו מראש לתאם את כל הדברים, לא שמנו לב לציוד שלהם, לא חשבנו להשגיח עליהם, לכן עלינו לעשות חשבון הנפש. והכהנים הם רבני ישראל – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ז') – יתפללו עליהם שלא ינזקו, ואף על ראשי העם מוטלת החובה לעשות חשבון הנפש.
וכבר הסביר האבן עזרא ע"ה (על פסוק ט'): "ואתה תבער הדם הנקי" – לבער עניין שפיכות דמים, והוסיף: "והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה', כסוד: שכר עבירה – עבירה ושכר מצוה – מצוה".
התנערות מהחטאים
"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם" (ישעיה נ"ב, ב' – מן ההפטרה)
גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א כותב בפירושו לשיר השירים, שכאשר תרנגולת מתעפרת בעפר ומתלכלכת היא קמה ומנפחת נוצותיה, וכך היא מתנקה, כלשון שיר השירים רבה (ד', ט"ז): "כהדא תרנגולתא שמתנערת מעפרה".
האדם שרוצה לעשות תשובה – אל לו להסתפק באמירה בלבד, אלא עליו גם לפעול, לקום ולהתנער מעפר חטאיו.
אמנם את דרך התשובה הוא יקבל מחכמים ומספרים, אשר יורו לו כיצד לתקן את חטאיו, תיקון מסוים על מצוות עשה שביטל, ותיקון אחר על לא תעשה שעבר וכו'. אבל עצם התשובה – חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד – עליו לעשות בעצמו, בבחינת: "אין הדבר תלוי אלא בי!".
מעשה רב
משפט צדק
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (ט"ז, ח"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: ישבתי פעם עם אב ביה"ד הרה"ג יעקב מוצפי זצ"ל בדין תורה שהיה בין אדם פרטי לְמוסד. אותו אדם היה נזקק, ותלמיד חכם מהצנועים והחשובים. רצינו לעשות פשרה, אך הצדדים לא הסכימו עד שבסוף ישבנו ופסקנו. תוך כדי הדיון, הצעתי לו שנוסיף סכום מסויים כדין פשר, כדי שהמוסד ישלם יותר, ולאותו התלמיד חכם יהיה במה להתפרנס כמה חודשים. הרב מוצפי זצ"ל שישב עמנו לא הסכים בשום אופן ונטה לפסוק, שלא לטובתו של אותו עני, כמה שפחות. וזאת, אף על פי שאפשר היה להטות לפשר ולחייב את המוסד. הרב מוצפי זצ"ל – שלא כדרכו – לא היה מוכן לשמוע לי, והיה בעיניי לפלא. אחרי שבוע, ראה אותי אותו תלמיד חכם עני, והיה נראה במצב עגום מאוד. הוא בקושי אמר לי שלום, כי הוא הרגיש שלא באנו לקראתו ולא חייבנו את המוסד בתשלום יותר גדול. אחרי תקופה קרא לי הרב מוצפי זצ"ל, ואמר לי: היה לך פלא שלא הסכמתי לפשרה שלך?! תשמע, חלמתי שיש קטרוג גדול על אותו התלמיד חכם, ומשום כך עתיד לבוא לו נזק גדול, וכי מידת הדין מתוחה עליו. לכן, החלטתי שנחמיר בדינו כדי לכפר עליו. לי היה ידוע, שחלומותיו של הרב זצ"ל היו כדברי נבואה, וכששמעתי ממנו את הנימוק רווח לי.
השוחד יעוור עיני חכמים
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ט"ז, י"ט)
סיפר מרן הרב זצ"ל: הרה"ג חיים כפוסי היה רב ודיין במצרים, ובסוף ימיו לא חש בטוב וראייתו נחלשה מאוד, עד כדי כך שכשהיה חותם את שמו על דף, היה רווח גדול בין אות לאות, ואפילו חתימתו היתה פרוסה על דף שלם.
והנה, התחילו לרנן אחריו שמא קיבל שוחד בהיותו דיין, ולכן ראייתו נחלשה, שהרי נאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים".
כששמע זאת הרה"ג חיים כפוסי, הוא הזמין את כל אנשי העיר לבית הכנסת. הוא פתח את שערי ההיכל, ואמר: "רבונו של עולם, אם לקחתי שוחד במשך חיי – שאמות, ואם לאו – שיאורו עיני!" וכן היה, ונפקחו עיניו.
ואומר הרב חיד"א: השויתי כתבים שלו לפי תאריכים, וראיתי את חתימתו שלפני אותו המעשה והנה היא בכל הדף, ואת חתימתו שאחרי אותו המעשה וחתום: "ה' ניסי חיים כפוסי", והיה זה בכתב קטן מאוד שהיו צריכים זכוכית מגדלת כדי להבחין במה שכתוב, כך שהיה צריך ראייה חדה וברורה כדי לכתוב בצורה כזאת.
זרוע לחיים וקיבה ביהדות
"וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (י"ח, ג')
מסופר על חכם אחד שהיה פיקח מאוד. הזמינו אותו לשבת על כס הרבנות בעיר מסויימת. כשהגיע לשם, ראה את מצבם של בני אותה העיר שאינו בכי טוב, והבין שיקשה לו להתפרנס מהם. הוא פנה אליהם, ואמר: אינני מבקש מכם דבר, אלא רק "זרוע לחיים וקיבה". חשבו הפרנסים שהוא מתכוון כפשוטו למתנות הכהונה, והבינו, שרמז בכך למשכורתו. הסכימו לכל דבריו וחתמו לו.
למחרת, בא הרב להתפלל באשמורת הבוקר וראה שאין איש. מייד קרא לשַּׁמָּשׁ שילך ויעיר את כל אנשי הקהילה שיבואו לתפילה. והדגיש בתקיפות: אמור להם, שהם חתמו לי על כך!. אנשי הקהילה הגיעו לתפילה מלאי טרוניה על שהרב החדש מעיר אותם באמצע הלילה, וטענו שלא חתמו על דבר זה כלל!
לאחר התפילה, הסביר להם הרב שהם חייבים לעמוד בהתחייבותם, שכן ה"זרוע" שעליה חתמו מכֻוֶּנת לתפילין שעל הזרוע; ה"לחיים" – זו התחייבות על כך שלא יגלחו את זקנם בתער כלל; וה"קיבה" – היא התחייבות על כך, שכל המאכלים שיכניסו לקיבתם יהיו בתכלית ההכשר…
הלכה בפרשה
הפרשת תרו"מ לאורח אצל עם הארץ
"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח,ד')
שאלה: אדם שמוזמן לחבר ואינו יודע האם הפירות והירקות הינם מעושרים, כיצד ינהג?
תשובה: מהדין ברגע שהצלחת מוגשת לאדם, הרי כאילו הקנו לו אותה. ומעתה כל הירקות והפירות שבה שייכים לו. ועל כן יכול להפריש תרומות ומעשרות, ואם זה ביום חול – יפריש בעדינות בלי שבעה"ב ישים לב כדי שלא יפגע בו חלילה או לא יאמר בפה אלא יחשוב בלבד (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סע' מ"ו) ויקצה מקום מסוים בצלחת לכך, ואחרי סיום אכילתו יגרום לכך שהשיריים שהם תרומה גדולה ותרומת מעשר יישמרו בקדושתן. וברור שלא יאכלו אותם אחרים.
אבל בשבת – אינו יכול להפריש. אולם אם יודע מראש שיתארח בשבת אצל חברו, או שאינו יכול לחתוך אבטיח לפני השבת וכדומה, יאמר ביום שישי את נוסח ההפרשה שאומרים על הפרשה ביום שבת, ולדעת הרמב"ם (הל' מעשר פרק ט' ה"ט) אומר בשבת שוב את הנוסח, ויש חולקים ואומרים שאין לומר את הנוסח בשבת שלא יחשבו שהוא מפריש בשבת. והן אמת שההפרשה יכולה להיות גם במחשבה כמו שנאמר (במדבר ח"י, ז"ך): "ונחשב לכם תרומתכם".
חיוב נתינת התרומה לכהן
"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')
"ראשית דגנך' – זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור: עין יפה – אחד מארבעים, עין רעה – אחד מששים, בינונית – אחד מחמשים. וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר (יחזקאל מ"ה, י"ג): 'וששיתם האיפה מחומר השעורים', ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין" (רש"י)
שאלה: כיצד יש לנהוג כשאינו מכיר כהן מיוחס בענין הפרשת תרומה וכיו"ב בזמן הזה?
תשובה: יש לכאורה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם בהפרשת תרו"מ יצא ידי חובה גם אם לא נתן לכהן או שצריך גם לתת.
הרמב"ם (ספר המצוות שורש י"ב) אומר שההפרשה והנתינה הן מצוה אחת, וכן סובר ספר 'החינוך' (מצוה תק"ז). והרמב"ן אומר כי הן שתי מצוות.
ואומר ה'חזון איש' (שביעית פ"ה אות י"ב) שיהא נפק"מ, כגון: אדם בימינו שיקח זיתים ויעשה מהם שמן, יגיד הכהן לישראל שיתן לו את ההפרשה כדין, יאמר לו הישראל: הרי אסור לך לאכול! יגיד לו הכהן: איני רוצה לאכול, אני רוצה להנות מהשמן (להשתמש בו להדלקת נר שבת). יאמר לו בעל הבית: מי אמר שאתה כהן?
אולם המהרי"ט בתשובותיו (א', פ"ה) כתב שיש אנשים טועים המחזיקים לעצמם את התרו"מ ואינם רוצים לתת אותו לכהן וללוי בטענה שהם אינם מיוחסים. ואומר הרב: הכהן והלוי בחזקתן הם עומדים, ואם הם מוחזקים לברכת כהנים הם גם מוחזקים לתרומות ומעשרות.
ואמנם כיוון שנותנים לו תרומה מדרבנן הרי זה בסדר, ודי ביחוס שיש להם היום.
וגם הרמ"א (יו"ד סי' של"א סע' י"ט) כתב שנותן תרומה לכהן בזמן הזה, שהכהן יהנה ממנה בשריפתה – כמו שמן למאור שהזכרנו – "ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן". וכן כתב הגאון בבאורו שם.
ולמעשה איננו פוסקים כה'חזון איש', כי גם אם פלוני אינו כהן מיוחס, אין לאדם רשות להשאיר לעצמו את המעשר ראשון שצריך לתת ללויים או לכהן כי הוא גוזל את שבט הכהנים, ואפילו בספק יתן לכהן (דהיינו אם הוא מסופק על פרי או ירק אם הוא מעשר עני או מעשר ראשון יתנהו ללוי או לכהן).
הגמרא בע"ז (י"ח ע"א) מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שנתערבו לו מעות של פורים עם מעות שלו, ונתן הכל לעניים. אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: "אם כן, מחלקך יהי חלקי, ומגורלך יהיה גורלי" – אם יש לך ספק, תן לכהן.
חיוב הפרשת תרו"מ בשדה
"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')
אדם שנמצא בגינה הביתית שלו ובה יש עץ פרי – מותר לו ללקוט פרי אחד ולאכלו במקום בלי להפריש תרומות ומעשרות. אבל שתי פירות – זו אכילת קבע ואסור, אבל אם טיפס על עץ הפרי – יכול לאכול שתי פירות. וכך לשון השו"ע (סי' של"א סע' פ"ט): "תאנה העומדת בחצר – אוכל ממנה אחת אחת, ופטור. ואם צירף – חייב במעשר. בד"א, כשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה – ממלא חיקו ואוכל שם, שאין אויר חצר קובע למעשר". ויש להזהר, שאם נכנס הביתה עם הפרי בפיו – לא יוכל להמשיך לאכול אותו כיוון שהבית קובע למעשר.
אבל אם הוא נמצא במטע, בשדה, בישוב חקלאי – שם יכול לאכול כמה פירות או ירקות שירצה בלי להפריש תרו"מ, ודווקא ליד העץ או בשדה הירק – כל זמן שלא נגמרה מלאכתן.
וכשנגמרה מלאכתן – חייב להפריש תרו"מ, ואסור לאכול בלי הפרשת תרו"מ. וברימון בחצרו – מותר לאכול מגרגירי רימון שריסק על העץ, אבל לקטוף רימון ולאכלו בגינה בחצרו – זו אכילת קבע ואסור ללא הפרשת תרו"מ, גם לא רימון אחד!
זאת ועוד, אכילת ארעי דווקא ביום חול, אבל בשבת כל המאכל הוא לעונג שבת, והמאכל קבע. וכל אוכל שהוא בשבת חייבים להפריש ממנו תרו"מ לפני השבת, ואם לא הפרישו – אסור לאכול ממנו.
אם מצויים בחצרו עצי פרי וירק, וחושש שמא ילדיו הקטנים יקטפו מהם ויאכלו ללא מעשר, אזי יכול להפריש להבא. דהיינו, יקח למשל מהנענע חתיכה בידו, ויאמר: 'הריני מוציא מעשר על נענע זה לכשיתלש'.
ואם זה עץ פרי כגוןף אפרסקים או אגוזים, יקח פרי תלוש, ויאמר: 'הרי זה יהא מעשר על כל הפירות שבעצים אלו לכשיתלשו'. וזאת בתנאי שהפירות הביאו שליש גידולם (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סע' נ"ה, ועיין שם כיצד מפרישים מע"ש בירושלים).
שליחות לקיום המצוות התלויות בארץ
"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')
כתב השולחן ערוך (יו"ד סי' של"א סע' כ"ט): "עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות".
ודן ה'בן איש חי' (רב ברכות אות ב'): האם אדם שנתן בחו"ל כסף ליחיד שיקנה בארץ ישראל בהמות ויקיים ראשית הגז בשבילו – האם המשלח מחו"ל קיים את המצוה?
יש מי שהביא ראיה לכך שכשם שאדם יכול למנות שליח מחו"ל לקדש אשה כך הוא יכול לקיים מצוה זו של ראשית הגז בשליחות.
אולם אומר על כך רבו של הבא"ח, רבי עבדללה סומך ע"ה, שזה אינו דומה, כי להפריש תרומות ומעשרות, לקיום מצות ראשית הגז שהמשלח אינו יכול כלל ועיקר בחוץ לארץ, אבל הוא יכול לקדש אשה אחרת, ועל כן הגם שהוא לא יכול לקדש בפועל את האשה הזאת, כיון שיכול לקדש אשה אחרת, השליחות תופסת.
והבא"ח האריך בתשובה, והביא את דברי החת"ס, ומדברי ידידו הרב אליהו מני מחברון, שכתב לו משם ספר 'ריח השדה', שאפשר לקיים מצוה של מעשרות ע"י שליח שיקיים בשבילך בארץ ישראל.
והביא תשובה אחרת של רבו, רבי עבדללה סומך, שאשה יכולה למנות את חברתה להפריש לה חלה, כיוון שהיא גם יכולה ללוש בעצמה (עיין תוס' נזיר י"ב ע"א ד"ה מאי טעמא).
ולמעשה כתב, כיון שיכול לעלות לארץ ולקיים את המצוה, לכן גם יכול למנות שליח שיקיים עבורו את המצוה.
וכן כתב הכרתי ופלתי (ס' ס"א) והיו רבים שנתנו מעות לשליח שיקיים בשבילו מצוות התלויות בארץ ישראל.
ועל כל פנים צריך לזכור! שאמנם מקיימים מצוות ע"י שליח שמבצע אותן בארץ, אך זו לא מצוה שלימה ולא מצוה בהידור.
מי שרוצה לקיים את המצוות התלויות בארץ – יעלה לארץ ישראל וכאן יקיים אותן כהלכה, בשלימות.
