שיחות ומאמרים
מול כפירה ורשע
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו', ט')
בהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (ז', א'): "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
חז"ל עמדו על כך שבתחילה נקרא נח "צדיק תמים", ואילו אחר כך נקרא "צדיק" בלבד, ואמרו: מכאן אנו למדים שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. דהיינו, כל שבחו של נח הוא "צדיק תמים", ומיעוטו הוא "צדיק" (עיין רש"י שם בשם הגמרא עירובין ח"י ע"ב).
ניתן להעלות טעם נוסף מדוע מכנה התורה את נח בשני הכינויים, וזאת אם נבין את ההבדל שבין 'צדקות' גרידא לבין 'צדקות עם תמימות'.
ביאור לדבר זה מסר המלאך המגיד למרן הבית יוסף: נח חי בשתי תקופות קשות של האנושות: בתקופת דור המבול ובתקופת דור הפלגה. בדור המבול, היו האנשים רמאים ושקרנים, מושחתים בעריות – "ומלאה הארץ חמס מפניהם" (ו', ז'). אך בדור הפלגה חטאם היה שהיו כופרים – הם כפרו בעיקר והרימו ראש נגדו יתברך. עמידתו של נח כנגד דור שלם של רמאים, שקרנים ומושחתים מבלי ללמוד ממעשיהם היתה בזכות צדקותו החזקה. אך צדקות זו לבדה לא היתה יכולה להועיל לו מול דור שלם של כופרים בעיקר. בשביל לעמוד מול כפירה איומה כל כך יש צורך בתמימות גמורה.
משום כך הגדירה התורה את נח בשתי הגדרות: "צדיק" בדור המבול, ו"צדיק תמים" בדור הפלגה.
צדיק ותמים
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלוֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו', ט')
"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
עצם השוואת נח לאברהם אבינו מעידה על כבודו של נח ועל מעלתו, ואשרי מי שמייחסים אותו למי שגדול הימנו. צריך להבין שאף אלו שדורשים את נח לגנאי מודים בצדקותו של נח, אלא שביחס לדורו של אברהם אבינו חשיבותו פחותה.
דוגמה לכך שכל מעלה ושבח הינם יחסיים מוצאים אנו בהמשך הפרשה. נאמר בפרשתנו (ח', י"א): "והנה עלה זית טרף בפיה", והביא רש"י מדרש אגדה (עיין עירובין ח"י ע"ב): "אמרה: יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". וצריך לשאול: האם כך ראוי לה ליונה לומר לנח? נח כל כך טרח בכל משך ימי המבול להאכיל את החיות, וכך נוהגת היונה בכפיות טובה?! ביותר יקשה, שהרי היונה מסמלת את הטוהר והצניעות, עד כדי כך שעם ישראל נמשלו ליונה, כמאמר חז"ל (שבת ק"ל ע"א) על הפסוק (תהלים ס"ח, י"ד): "כנפי יונה נחפה בכסף" –"מה יונה זו כנפיה מגינות, אף ישראל מצוות מגינות עליהן". אם כן איך אפשר להבין את תשובת היונה? התשובה לכך היא שהכל יחסי: ביחס לקב"ה, נכון יהיה לומר שמזונותיו של נח הינם בגדר 'מרורים'; אך אין זה מוריד מחשיבות המזונות שנתן לה נח ביחס לשאר בני האדם, לכן אין כאן כפיות טובה.
[עוד יש לבאר את טענת היונה, על פי דברי רש"י משם מדרש אגדה (תנחומא ט'), שנח איחר לתת מזון לארי, ועל כך הכישו הארי. היונה התלוננה: אמנם טרחת ועמלת, אבל איחרת בחלוקת המזון. אני מעדיפה מזונות מרורין, אבל בעיתם, ולא מזונות מתוקים שלא בעיתם. על כך אנו מתפללים להשי"ת: "כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו" (תהלים ק"ד, כ"ז); ואכן ה' שומע בקולנו (שם קמ"ה, ט"ו): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו"].
אכן, צדיק היה נח, גם אם בהשוואה לאברהם אפשר לדרוש אותו לגנאי. ההוכחה לצדקותו של נח היא מכך שאמר לו הקב"ה (ז', א'): "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". כתב על כך רש"י (בשם הגמ' עירובין ח"י ע"ב): "ולא נאמר 'צדיק תמים', מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". הרי לנו שאכן נח היה צדיק.
שבחו של נח בכך שהיה "תמים" – אין הכוונה ל"תם" המוזכר בהגדת פסח, אלא לאדם תמים ושלם ביראת ה', המקיים את המצוות בדבקות ובשלמות. "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם" (תהלים קי"ט, א').
ואכן, הקב"ה מבקש מנח לבנות תיבת עץ במשך מאה ועשרים שנה, כדי לאפשר לבני דורו לשוב בתשובה; ולמרות לעג הבריות, למרות הזלזול והקושיות המלגלגות של האנשים על נח: "מדוע אתה בונה את התיבה מעץ ולא מברזל? הלא המים יהרסו את התיבה!" – עם כל זה הוא מתמיד במצוה שנצטווה, ככתוב (ו', כ"ב): "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה". בפסוק זה מדגישה התורה, שלמרות כל הצער והבזיון שהיו לו – "כן עשה".
גם אברהם ויעקב אבותינו נקראו "תמימים". ומ"מ היה הבדל בין נח לאברהם: נח בנה תיבה. אנשי דורו לעגו לו, אך הוא המשיך במלאכתו, שמא יראו וישובו. אצל אברהם אבינו נאמר שהוא "הלוך ונסוע" (י"ב, ט'). אברהם לא נשאר במקומו, אלא הלך ממקום למקום כדי לעשות נפשות ולקרוא בשם ה' א-ל עולם. זו מדרגה עליונה יותר מאשר זו של נח.
למדרגה זו של תמימות צריך כל אדם לשאוף. הדרך להגיע לשלמות זו היא אך ורק על ידי לימוד התורה. כשאדם לומד תורה, הוא יודע את המעשה אשר יעשה, ויודע לפלס את מעשיו על פי מאזני התורה הקדושה. אלו הן התמימות והשלמות המיוחלות.
הוא שנאמר בפסוק (דברים י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (ועיין מפרשי התורה על פסוק זה).
את חשיבות מעלת התמימות רואים אנו מדברי רש"י על הפסוק (ז', א'): "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", שכתב (בשם הגמ' עירובין ח"י ע"ב): "ולא נאמר 'צדיק תמים'. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". ומדוע זה מקצת שבחו? שהרי נאמר: "איש צדיק תמים", ושלושה שבחים נאמרו כאן: איש, צדיק, ותמים. ואילו כאן נאמר: "צדיק לפני", הרי זה מקצת שבחו [אמנם לפי רש"י 'איש' כמשמעו אינו שבח, ורק 'צדיק תמים' זהו שבח], למדים אנו כי "צדיק" הוא מקצת שבח לעומת "תמים"!
ביאור נוסף מדוע בתחילה נקרא "צדיק תמים", ואילו אחר כך נקרא "צדיק" בלבד? אומר בעל הב"י, מהר"י קארו זצ"ל (עיין פני דוד להחיד"א פר' נח אות ז'): "צדיק תמים" – היה בדורותיו, "צדיק" – בדור הזה. הגדרה של "צדיק" – זה הפורש מעריות, והגדרה של "תמים" – זה הפורש מע"ז. נח היה בשני דורות, בדור המבול שהיו שטופין בזימה – היה "צדיק", ובדור הפלגה שהיו עובדי ע"ז – נאמר "תמים". "צדיק" – בדור הזה, "תמים" – בדור הבא.
ועפ"ז ביאר מדוע בתחילת הפרשה הוזכר נח כצדיק "בדורותיו" – בלשון רבים, ואילו בהמשך הפרשה הוזכר כצדיק "בדור הזה" – בלשון יחיד? משום שה"צדיק" מתיחס לדור המבול וה"תמים" מתיחס לדור הפלגה.
תולדותיהם – מעשים טובים
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלוֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (ו', ט'-י')
רבים מהמפרשים עמדו על השאלה הבאה: התורה פתחה ב"אלה תולדות נח", והיינו מצפים שמיד תפרט את שמות בניו, שם חם ויפת, כפי שאכן עשתה בסוף הפסוק. אבל מדוע הפסיקה התורה בין שני חלקי המשפט, והוסיפה הערה שלכאורה לא ממין העניין אודות צדקותו של נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"? בפרט קשה שאלה זו לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, שתירגם: "אלה תולדות נח" – "אִלֵן יֵחוסין דגניסת נח", כלומר: אלו הם בני משפחתו; ואילו המשך הפסוק עוסק במעשיו התמימים של נח, ולא במשפחה עצמה (עיין ברמב"ן וב'אור החיים' הקדוש שפירשו העניין)!
רש"י, בביאורו השני, כתב: "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". כך מובא במדרש תנחומא (נח, סימן ב') על הפסוק (משלי י"א, ל'): "פרי צדיק עץ חיים" – "מה הן פירותיו של צדיקים? מצוות ומעשים טובים". ההסבר הוא, שאם רוצה אדם שתולדותיו ינהגו בדרך טובה וישרה, עליו ללכת בעצמו בדרך ישרה ובתמימות, ואז תולדותיו שהם בניו יהיו כמותו. כשהבנים יראו את מעשיו הטובים של אביהם, ילמדו ממנו גם בלי שום אמירה ודיבור. אך אם ידריך האב את בניו לעשות מעשים טובים, אבל ידוע שהוא בעצמו אינו עומד בכך (כגון: דיבור בבית הכנסת), הרי שבניו לא ילכו בדרך הנכונה שהוא רוצה בה. הסיבה היא שהאדם רק רוצה בה, אך לקיים – הוא אינו מקיימה.
זאת לומדים מהפסוק הראשון בפרשתנו: "נח איש צדיק תמים" – ובזכות זה: "ויולד נח שלשה בנים". מובן מדוע קטעה התורה את שני חלקי המשפט והוסיפה תיאור על צדקותו של נח באמצע: צדקותו של נח ותמימותו הן הן שזיכו אותו לגדל את בניו (ועיין 'קול יהודה' פרשת וירא, על הפסוק: "כי ידעתיו").
השחתה – השפעה סביבתית
"כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', י"ב)
"'כי השחית כל בשר' – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (רש"י)
מקור דברי רש"י הם מהמדרש (בר"ר פרשה כ"ח, ח'), לפיו גם בעלי החיים חטאו מעצמם. אולם בגמרא (סנהדרין ק"ח ע"א) מובא: "אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל". כלומר, בני האדם הרביעו את החיות לשאינן מינן. הגמרא שם שואלת: "אם אדם חטא – בהמה מה חטאה?" ותירצה על ידי משל: "משל לאדם שעשה חופה לבנו והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו. עמד ופיזר את חופתו. אמר: כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשו שמת – חופה למה לי? אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?!"
אולם לפי טעם זה, גם הדגים שבים היו צריכים למות במבול (ועיין במהרש"א). אמנם אפשר לומר, שהדגים מכוסים במים טהורים המגינים עליהם, ואין עוון שנעשה ביבשה מחייב אותם. הדגים הם עולם בפני עצמו, ודבר זה ניכר גם בהלכות שחיטה: בעלי החיים המותרים באכילה צריכים שחיטה, אבל הדגים אינם טעונים שחיטה, שנאמר (במדבר י"א, כ"ב): "אם את כל דגי הים יאסף להם", לכן העוון שנעשה ביבשה אינו מחייב אותם.
יש לשאול על דברי רש"י והמדרש, שהבהמות והחיות נזקקו לשאינן מינן מאליהן, ולא באמצעות האדם: הרי לבהמות אין שכל כלל, ואיך באו לידי חטא שהוא תוצאה של בחירה לא נכונה? וכי יש לבהמות בחירה כמו האדם? וכי יש להם יצר הרע?
יש לבאר, שיש סוגים שונים של השחתה, ולא ראי זו כראי זו. יש השחתה לשם תאווה: אדם גונב כי הוא רעב וכדומה. אבל יש השחתה לשם השחתה ממש. על כך אמר איוב (כ"א, י"א): "ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון". לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ובאשת איש בחרו.
דור המבול לא השחיתו רק את עצמם, אלא גם הכניסו אווירה של שחיתות בעולם. אפילו החיות, הבהמות והעופות הושפעו מאווירה זו ונפגעו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו ש"אווירה של ארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ח ע"ב), כך להיפך: אויר של טומאה מטמטם לבו של אדם. בדורו של נח היתה הארץ כל כך מלאה חמס, שהאוויר נעשה טמא ומושחת. עד כדי כך הושחת האוויר, שאפילו הבהמות נפגעו באופן טבעי מאותו הטמטום, והגיעו לדרגה של השחתת כל הארץ. כך כותב גם הרמב"ן: "והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס, והנה גם הם עושים חמס".
מחמת השחתה זו נזקק הקב"ה לטהר גם את הארץ, עד שהיה צריך למחות ג' טפחים מהארץ, כעומק המחרשה (עיין רש"י ו', י"ג).
אמנם היו כמה בעלי חיים שלא הושפעו מכך, ומבעלי חיים אלו נכנסו שנים שנים או שבעה שבעה אל התיבה (עיין רש"י ו', כ').
מדברי הגמרא: "אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?!" למדנו כי האדם הוא נזר הבריאה. אם האדם אינו קיים – אין טעם והצדקה לקיום כל היצורים והברואים עלי אדמות. אך אדם שמשליט את הבהמה עליו, הרי הוא מחדיר בבהמות את תכונת ה"לא למינהו", גורם להם שיתהפך טבעם והם ישחיתו את עצמם מרצון.
כאשר האדם יחיה כנזר הבריאה ויקיים את העולם על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים, כי אז יש קיום לו ולעולם כולו. הוא רודה בדגת הים ובעוף השמים ובכל מיני החיה והבהמה, והכל מוכן לסעודת החופה של בני המלכים.
מכל האמור לעיל אנו למדים עד כמה השפעת הסביבה היא דבר בלתי נמנע. לכן כתב הרמב"ם שהאדם צריך לקבוע את מקום מגוריו בשכנות עם אנשים יראי שמים. אם אינו מוצא, מוטב שילך לגור במדבר מאשר לגור בקרבת אנשים רשעים שימשכו אותו אליהם בדרכם הרעה.
וזו לשונו (פ"ו מהלכות דעות ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיהו ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'", עכ"ל.
חכמי המוסר אמרו שהשפעת הסביבה על האדם מגעת גם מהסביבה הדוממת. לכן ראוי לו לאדם שקירות ביתו יהיו מלאים בספרים של קדושה, בתמונות קדושות. אם אווירה לא טובה משפיעה שפע שלילי, אווירה של קדושה על אחת כמה וכמה משפיעה לטובה, במידה כפולה ומכופלת.
מעלת התפילה על הכלל
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
"'עשה לך תבת' – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך, והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם. אולי ישובו" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"ב)
במשך מאה ועשרים שנה מתרה נח בבני דורו ומודיע להם שעתיד הקב"ה להוריד מבול לעולם. היה זה נסיון לא קל עבור נח להסביר לבני דורו שגשם חזק ימוטט בניינים גבוהים ואיתנים, ואילו הוא ישרוד בתיבה פשוטה של עץ. את האיום הזה השמיע נח לא יום ולא חודש, אלא עשרות שנים! היה נח ללעג ולקלס לבני דורו, עד כדי כך שהיה צריך הקב"ה להעמיד דובים ואריות מסביב לנח שישמרו עליו שלא יאונה לו כל רע. ואכן התורה משבחת אותו על כך, כמו שכתוב (ו', כ"ב): "ויעש נח ככל אשר ציוה אותו אלקים".
על אף כל זאת קוראים אנו בהפטרה את דברי הנביא ישעיה, המזכיר את נח לגנאי. הנביא מכנה את המבול: "מֵי נח" (ישעיה נ"ד, ט') – משמע, שבעטיו של נח בא המבול. והדברים צריכים ביאור: מה גנאי מצא הנביא בנח?
ההסבר הוא, שהיתה טענה על נח: כל כך הרבה שנים היה הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, וכל אותו הזמן לא עמד להתפלל עליהם! היה לו לנהוג כמו אברהם אבינו, שעמד להתפלל על סדום שלא תיהפך, אולי יימצאו בה עשרה צדיקים, זאת למרות שהיתה סדום קשה מאוד בעיני המקום.
ביותר גדלה הטענה על נח, שכן בדורו היו אשתו, בניו, נשי בניו ועוד כמה צדיקים שבזכותם יכול היה להתחנן לקב"ה שלא יביא מבול לעולם. בסדום לא היה אפילו צדיק אחד, ובכל זאת עמד אברהם וניסה בכל כוחו לבטל את הגזירה.
(בזוהר הקדוש כתוב שאברהם אבינו התפלל כדי להציל את כל העולם עד סוף כל הדורות, שכן הוציא מהקב"ה הבטחה שאפילו אם יש רק עשרה צדיקים בעולם הם מסוגלים להציל את כל בני דורם. כך גם אם יש רק בית כנסת אחד בלבד שבו מתפללים במניין, הם מגינים ומצילים את כל בני אותה העיר ואותה הארץ).
מה גדולה היא מעלת התפילה. ראוי לכל אדם להתפלל על בני דורו שהקב"ה יזכה אותם לחזור לדרך התורה. בדבר הזה נדבק באומנות אבותינו, ובזכות זה יינצל הדור כולו מכל רע.
מי מגן על מי
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (ח', א')
לזכירת נח יש שני צדדים. מצד אחד, ה' זכר את נח שהיה "צדיק תמים" וזכר את עבודתו הקשה בהאכלת כל החיות, הבהמות והעופות. בזכות נח זכר ה' את החיה, את הבהמה ואת כל אשר היו איתו בתיבה. מכאן שהחיות ניצלו בזכות נח.
אך יש גם צד שני: ה' זכר לנח את זכות הבהמות, ובזכותן הוא בעצמו ניצול. זהו שכתב רש"י: "'ויזכור אלקים את נח" וגו' – מה זכר להם לבהמות? הזכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה". זכות הבהמות ששמרו על צביונן לפני המבול ובזמן המבול עמדה להם כדי שיכלה הגשם מן הארץ ויוכלו לשוב לאדמה. אך לא להן בלבד עמדה זכות זאת, אלא גם לנח.
יש בזה מוסר גדול לאדם. אשרי האדם שבכוח מעשיו, מידותיו ומצוותיו הוא מזכה את העולם כולו ואף את הבהמות והחיות. אוי לו לאדם שאין בידו מעשים טובים כדי להחיות בהן אפילו את עצמו, והוא נזקק לזכות של בהמות וחיות.
על זכותם של הצדיקים, שמזכים את העולם ואף את הבהמות והחיות, מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג, א'): "'ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה' וגו', וכתיב (תהלים ל"ו, ו'): 'צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה"… בזכות הצדיקים שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל, אתה עושה עמהם צדקה עד כהררי אל".
מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג, א') ובירושלמי (בבא מציעא דף ח' ע"ב) שאלכסנדר מוקדון הלך להרי החושך וראה שם אנשים שמכבדים זה את זה, שלא כבני מדינתו. כאשר נפגש עם המלך, שאל אותו המלך: האם זורחת במקומכם השמש? אמר לו: כן. אמר לו: האם יורד אצלכם מטר? אמר לו: כן. שאל: יש במקומכם בהמה דקה? אמר לו: כן. אם כך – אמר לו המלך – אין השמש זורחת ואין הגשמים יורדים אלא בזכות בהמותיכם!
אכן, יש צדיקים שבזכותם ניצול העולם, ויש אנשים שניצולים בזכות החיות.
על כן כל אחד צריך להתגדל בתורה ובמצוות יום יום, ובכח צדקותו ותמימותו ישפיע לכל היקום ברכה רבה.
שכר מצוה
"וַיִּקַח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם" (ט', כ"ג)
"אין כתיב כאן 'ויקחו', אלא 'ויקח'. לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל ל"ט, י"א): 'אתן לגוג מקום שם קבר'" (רש"י בשם התנחומא נח, ט"ו)
שם ויפת קיימו את המצוה, למרות ששֵם התאמץ והזדרז יותר במצוה. בשכר המצוה זכה שֵם למצות ציצית, ושכרו של יפת הוא זכות הקבורה.
מדוע דווקא שכרו של שם הוא מצות ציצית? זאת משום שבמצוה זו מודגשת חשיבות הזהירות והזריזות. על מצות ציצית אמרו חז"ל (מנחות מ"ג ע"ב): "כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה"; וכאשר רוצה הגמרא להביא דוגמה לכלל של ר' נתן: "אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה" – היא מספרת: "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית". מצוה זו הגנה עליו שלא יבוא לידי מכשול, כמבואר שם בגמרא (מ"ד ע"א); וידוע מה שאמרו המקובלים, שעל ידי מצות ציצית האדם זוכה לאור המקיף. עוד אמרו, שאם אדם מגיע חלילה לידי כעס יתפוס בידו את כנף הציצית או יסתכל בה ובזה יוסר כעסו ותנוח דעתו (כף החיים סי' כ"ד ס"ק כ"ה). הרי שגדולות מידות הזהירות והזריזות דווקא במצות הציצית. שֵם הזדרז במצוה, וזריזותו הועילה לבניו לזכות במצות הציצית.
עוד יש לומר, ששֵּׁם נמנע מלראות את ערוות אביו, ומיד כיסהו, והציצית מביאה את האדם ל"ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ט"ל). "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ג"ל, ט"ו; ועיין ב"ב נ"ז ע"ב). מי שזריז וזהיר בהימנעות מראיות אסורות זוכה ורואה, מידה כנגד מידה, פני שכינה. וידוע שהאדמו"ר רבי ישראל אביחצירא ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיע למדרגת הקדושה ולדרגתו הגבוהה בזכות ששמר על קדושת עיניו.
לעומת שם, יפת – אף שגם הוא לקח חלק במצוה – לא הזדרז כאחיו. לכן הוא יקבל את שכרו רק בעוד אלפי שנים. ולמרות שגוג ומגוג, מיוצאי חלציו של יפת, עתידים להילחם בעם ישראל, הקב"ה זוכר חסדי אבות וישלם לגוג בכך שיבוא לקבורה, בזכות המצוה שעשה יפת.
שכר המצוות מופיע שוב בפרשתנו בקשר למעשיו של נמרוד. התורה מאריכה בתיאורים על נמרוד (י', ח'-ט'): "וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גבור בארץ. הוא היה גבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'". מה היתה גבורתו של נמרוד? אומר רש"י: "'להיות גבור' – להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה. 'גיבור ציד' – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום. 'לפני ה" – מתכוון להקניטו על פניו. 'על כן יאמר כְּנִמְרֹד' – על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו, יאמר: זה 'כְּנִמְרֹד גבור ציד'. הרי שנמרוד היה ראשון הכופרים והממרידים כנגד ה'.
והנה בהמשך מתארת התורה את בניית נינוה על ידי אשור: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח". ביאר רש"י: "'מן הארץ' – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם". בהמשך מתאר הכתוב את נינוה בכינוי: "העיר הגדולה" (ראה רש"י ושפתי חכמים).
וזהו דבר מופלא ומדהים! בעוד למעלה מאלפיים שנה מהיום שבו בנה אשור את נינוה, יהיו אנשי נינוה לעתיד רעים וחטאים ותהיה רעתם רבה. אבל הקב"ה זוכר שלפני שנים רבות, בעת ייסוד העיר, עשה זאת אשור לשם שמים, שכן רצה להתרחק ממגמת הכפירה של נמרוד. אמנם אשור עשה זאת בסתר, לא בצורה גלויה ומפורסמת, כפי שעשה זאת אברהם אבינו; ובכל זאת העיר נבנתה על יסוד של קדושה, כדי להתרחק מנמרוד ומהשפעתו השלילית. ובשל כך יאמר הקב"ה ליונה: לך לך אל נינוה והחזירם בתשובה. הקב"ה זוכר להם את זכות אביהם אשור, ובזכותו הוא יעורר אותם לתשובה. הרי לנו מתן שכרן של מצוות!
פרפראות
נוח לשמים ונוח לבריות
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו', ט')
התורה חוזרת על שמו של נח פעמיים. בכך מדגישה לנו התורה שנח היה איש צדיק בשני מישורים: גם נח לשמים וגם נח לבריות.
לפעמים לא יכול אדם להיות 'נח לבריות' ללא ויתור על ה'נח לשמים'. לכן אמרה התורה (ו', ח'): "ונח מצא חן בעיני ה'"– ללמדנו שהעיקר הוא להיות קודם כל נח לשמים בקיום התורה, חוקיה ומצוותיה, אחר כך יש להיות גם נח לבריות.
זהו שפתח הרמ"א (בשו"ע או"ח סי' א' סע' א') בהלכה: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". ראשית על האדם לעשות את מה שהקב"ה דורש ממנו.
חינוך – גערה או הכאה
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו', ט')
"…דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י בשם בראשית רבה ל', ו')
למדנו מכאן, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה היא חינוך בניו.
הורים רבים מתלבטים בשאלה: האם כחלק מהחינוך יש להכות את הבן, או שיש להסתפק בגערה. להוי ידוע, שהערה אחת, במקום הנכון ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות. בהכאה נפגע הילד עד עמקי נשמתו, והדבר מותיר אצלו משקעים שליליים ביותר. על כך אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (י"ז, י'): "תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה".
כשאדם גוער או מעיר לבנו, יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. עליו להראות כלפי חוץ פנים כועסות, אבל בלבו פנימה לא יכעס. כך יתקבלו הדברים.
חכם מנשה שלו זצ"ל היה מביא על כך משל משמו של בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מאמן מקצועי אילף אריה. היה האריה יושב נינוח על ברכי בעליו. יום אחד פיהק האריה ליד מאמנו, והריח המאמן ריח רע היוצא מפיו של האריה. מקור הריח הוא בכך שהאריה אינו אוכל עשב, כשאר החיות, אלא בשר. אמר לו המאמן בנימת מיאוס: כמה ריח רע יוצא מפיך! האריה, שהיה פיקח, ביקש ממנו שיביא לו סכין. הביא לו המאמן סכין. האריה פצע את רגלו, ודם רב היחל לזרום מהפצע. למחרת ביקש האריה שוב סכין, ופצע את רגלו השניה. כך עשה גם לרגלו השלישית והרביעית. לאחר כמה ימים הגלידו הפצעים לגמרי.
בא האריה למאמן שלו ואמר לו: עיניך הרואות שפציעה גופנית הולכת ונרפאת עם הזמן, והיתה כלא היתה, אבל פציעה נפשית משאירה רושם עז ואינה מתרפאת – וכוונתו היתה על ההערה שאמר לו שיש לו ריח רע בפה.
את שם את חם ואת יפת
"וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (ו', י')
יש לשאול: כיון שהגדול בבניו של נח היה יפת, מדוע לא מנתה התורה את בניו לפי גילם: יפת, שם וחם? התשובה היא, שמשֵם יצא אברהם אבינו, ולכן הזכירה התורה את שם תחילה.
אלא שעדיין קשה: מדוע הוזכר יפת בסוף, לפחות היה על התורה לכותבו שני, אחרי שם? אלא, כיון שחם היה רשע היה צריך להושיבו בין שני צדיקים, כדי שילמד ממעשיהם. ואף על פי כן, הוא לא למד מהם – ויצא ממנו כנען…
גזר דינם על גזל
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו', י"א–י"ג)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
התורה מציינת שהגורם שהביא למבול היה החמס. אולם בהמשך כתוב: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ומכאן השאלה: האם חטאם של דור המבול היה החמס או ההשחתה? אמנם רש"י כותב שהיו להם מעשים רעים רבים שבגללם ראוי היה להחריב את העולם, אבל הדבר שהגדיש את הסאה, ובגללו הביא הקב"ה את המבול לעולם, הוא הגזל.
ומדוע היה חטאם גדול? זאת משום שהם היו גוזלים פחות משווה פרוטה, כדי שלא יהיה ניתן לתבוע אותם בדין תורה. היתה זו שחיתות גדולה שהשחיתה את הארץ. במדרש מובא (בראשית רבה פרשה ל"א), שבני דור המבול היו באים למוכר תורמוסין ועושים הסכם ביניהם שכל אחד ואחד מהם יקח ממנו 'רק' תורמוס אחד. כך הפסיד את כל התורמוסין, אבל לא יכול היה להגיש תביעה על תורמוס אחד, ששווה פחות מפרוטה.
מה הרוויחו הגזלנים? מאומה, פחות משווה פרוטה. הרי שלא היה להם שום רווח בגזל, ובכל אופן גזלו – לשם גזל. זהו: "כי מלאה הארץ חמס".
אדם שחוטא יכול לתקן את מעשיו בצום (תענית), קול (תפילה) וממון (צדקה). אך גזל של פחות משווה פרוטה, כפי שהיה בדורו של נח, אין בו דין חזרה, וממילא אי אפשר לתקנו.
צדיקים שבפרהסיא
"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', י"ב)
רבי אברהם אבן עזרא פירש את הפסוק (ח"י, כ"ו): "ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר" – "שהם יראים את ה' בפרהסיא". לפעמים ישנם צדיקים שאינם עובדים 'בפרהסיא', ולעומתם יש צדיקים שיראים את ה' 'בפרהסיא'. צדיקים שבפרהסיא מוכיחים את הרשעים, ובזכות זה – "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (שם).
על דור המבול נאמר: "והנה נשחתה". מהי אפוא התוספת: "כי השחית כל בשר"? – לומר לך, שלא היו בה צדיקים בפרהסיא שיוכיחו וילמדו את האנשים את דרך ה'.
מתי מתמלאת הסאה
"קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ג)
כתב הספורנו: 'קץ כל בשר' – שקצבתי להם זמן מאה ועשרים שנה, 'בא לפני' – שקבעתי להם לתשובה", ועדיין לא שבו.
למדים אנו, שאף שהיתה שחיתות גדולה מאוד, הקב"ה המתין והאריך אפו. אבל כאשר מלאה הארץ חמס, אז אמר השי"ת (שם): "והנני משחיתם את הארץ".
בהקשר לזה יש להביא את מאמר חז"ל (ב"ר פרשה ס"ז, ד'), שהקב"ה אינו וותרן אלא "מאריך אפיה וגבי דיליה" – "ארך אפים ורב חסד" (שמות ל"ד, ו'). כשהקב"ה רואה שכלו כל הקיצין ואין תקוה שהאדם ישוב בתשובה, אזי הוא מעניש וגובה את חובו.
צריך כל אדם ללמוד מוסר השכל: אמנם ה' רחום וחנון הוא, והוא מאריך אפו; אך כאשר מלאה סאת הרשע – אין רחמים ואין דרך תשובה. והואיל ואיננו יודעים מתי מתמלאת הסאה, עלינו לדאוג שתמיד – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ח', ט'), נקיים במידות, במעשים טובים ובמצוות.
גזל וצדקה
"קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ג)
"כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. 'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י)
דברי רש"י צריכים ביאור: כיון שדור המבול חטא בחטאים כה חמורים כמו ע"ז, א"כ מדוע גזר דינם נחתם דוקא על הגזל?
ביאור הענין: הנה אמרו חז"ל: כי מיתתן של צדיקים מכפרת כיום הכפורים, וכיון שמת מתושלח נתכפרו עוונותיהם של דור המבול, אלא כיון שגם יום הכיפורים אינו מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום ולא על עברות שבין אדם לחברו, נמצא שגזל הוא דוקא שקיטרג בראש ועליו נחתם גזר דינם.
ביאור נוסף ביאר מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א על פי מה שהציע דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד', כ"ד): "לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק". למדו מכאן חז"ל, שאדם יכול לפדות את נפשו מעוונותיו על ידי נתינת צדקה.
אבל פשוט הוא, שאם אדם גונב כסף ועושה ממנו צדקה – אין לו בכך שום כפרה ופדיון לחטאיו. לאנשי דור המבול, שנחתם דינם על הגזל, לא היה כל כסף 'נקי' שניתן יהיה לתת אותו לצדקה. ממילא לא יכלו לפדות את נפשם מגזר הדין שלהם, ונחתם דינם לכליה.
מבית ומחוץ
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
מכאן רמז לאדם: מי שרוצה להיות בתוך 'תיבה', שתגן עליו ושתהיה לו כפרה מכל עוונותיו, עליו להיות "מבית ומחוץ" – יתנהג בחוץ כפי שהוא מתנהג בביתו.
ישנם אנשים שאמונים על האימרה הקוראת לאדם להיות "יהודי בביתו ואדם בצאתו". לצערנו, גם אם בביתם הם מבינים שצריכים לחבוש כיפה לראשם ולקיים מצוות כפי יכולתם, בחוץ הם רוצים להראות את עצמם 'כמו כולם'. על כך אומרת התורה, שצריך להיות מצופה ב'כופר' מבית ומחוץ, ללא שום הבדל.
נח וישראל מול האומות
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
"'עשה לך תיבת' – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"ב)
בחז"ל מובא (סנהדרין ק"ח ע"ב), שכאשר הזהיר נח את בני דורו, היו הם לועגים ובזים לו.
באמת הדבר מעורר תמיהה והתפעלות: כיצד עמד נח, אדם בודד, מול מליוני אנשים שעברו שם מידי יום, במשך כל כך הרבה שנים, והיו הרבה מבזים אותו? כיצד הצליח להמשיך במשימתו ולהתעלם מכל הסובב אותו? אין ספק שכאן מתגלית גבורתו של נח.
תכונה זו שהפגין נח בזמנו היא בעצם תכונתו של עם ישראל. עמידתו של נח מול אנשי דורו מהווה דוגמה לעמידתם של עם ה' נגד כל אומות העולם. כיום הקושי גדול יותר, ועל האדם להתמודד לא רק מול לעגם של האומות, אלא גם מול הלועגים מתוכנו, לצערנו הרב.
צא וראה כמה אומות קמו ונעלמו בתולדות העולם, ועם ישראל חי וקיים, איתן ויציב יותר מתמיד. בזו לנו, לעגו לנו, ואנחנו לא נבוש ולא ניכלם. בזכות זו נעלמו כל האומות כלא היו, וישראל קיימים לנצח. הנשק החזק ביותר שלנו מול לעגם של האומות הוא תורת אלוקים, תורת חיים. זו היא גבורתנו. אמונתנו בתורה היא שעומדת לנו, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ב, כ"ז): "המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו".
גם בזמננו אנו, עלינו להיות חזקים באמונתנו בצור עולמים, איתנים באמונתנו בתורת משה, בתורת א-ל חי, ובזכות זה – עם ישראל חי.
שמחה במצוה מתמשכת
"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים כֵּן עָשָׂה" (ו', כ"ב)
"'ויעש נח' – זה בנין התיבה" (רש"י בשם בראשית רבה ל"א, י"ד).
מדוע הוצרך הכתוב לשבח את נח על עשיית המצוה? יש לבאר שנח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה – זהו הזמן שנתן הקב"ה לבני אדם שישובו מדרכם הרעה. דרך העולם היא, שכאשר אדם מקיים מצווה נדירה הוא מתרגש ומתפעל ממנה במשך זמן מה, אך אחר כך מתקררת התלהבותו. אבל נח התרגש ממצוה זו של בניית התיבה וקיימה בשמחה ובטוב לבב במשך כל מאה ועשרים השנה. וזהו שבחו.
כן יש להבין, בהמשך הפרשה כתוב שוב (ז', ה'): "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'", ופירש רש"י 'ויעש נח – זה ביאה לתיבה'. גם כאן יש להבין: איזה שבח יש בה לנח, והלא הוא נכנס להציל את עצמו ובני ביתו, ומי הוא זה אשר לא יחפוץ להנצל ממבול ואבדון? אלא מלמדים אותנו חז"ל, שעל אף שבני הדור ההוא לעגו על נח ואמרו לו שדבריו בטלים ומבוטלים ולא יהיה מבול, וחבל על הזמן שהוא טורח בבניית התיבה ונכנס לתוכה, ולמרות הרבים שצבאו על פתח התיבה, ולעגו ולגלגו עליו, נח לא מפחד מהם והוא עושה את רצון הקב"ה.
בהמות טהורות לאכילה
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (ז', ב')
הטעם להבאת שבע בהמות טהורות, כדברי רש"י, הוא: "כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו". אך כבר הקשה ה'כלי יקר': הרי לא מכל הבהמות והחיות הללו הקריבו קרבנות, כי לא כל הטהורים ראויים להקרבה!
למעשה כבר יישב קושיה זו הספורנו באומרו: "שהיו אז כולם כשרים להקרבה", ועוד הוסיף: "וכמו כן בסגולת מזונה על הפך 'ונטמתם בם'". ללמדך, שהם נזהרו שלא לאכול בהמה טמאה גם קודם שנצטוו על כך בהר סיני.
הנס בכניסה לתיבה
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (ז', ב'–ג')
נח נצטוה לקחת שבעה שבעה מכל החיות והבהמות הטהורות, שלא השחיתו את דרכן, ושנים מהטמאות. ויש לשאול: כיצד ידע נח אלו חיות ובהמות השחיתו דרכם ואלו לא?
הדבר היה בדרך נס. התיבה היתה פותחת את שעריה בפני מי שלא השחית את דרכו, ובפני מי שהשחית את דרכו היתה התיבה נשארת נעולה, כך שלא יכלו אותן החיות והבהמות להיכנס. דבר זה היה לפלא הגדול ביותר באותו דור: כיצד לתיבה, העשויה מעצים, יש כח נבואה עצום כל כך! היה בזה קידוש שם שמים גדול בעולם.
הצניעות בכניסה לתיבה
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה" (ז', י"ג)
נח שמר על צניעות מוחלטת בשעה שנכנס לתיבה. קודם נכנסו הוא ובניו, ואחר כך הנשים בנפרד, וכלשון רש"י (ז', ז'): "האנשים לבד והנשים לבד".
הצניעות היא אחת מהמידות היסודיות של עם ישראל. חוסנו של עם ישראל נמדד ומתקיים כל עוד נשמרת צניעותו. הפרדה בין גברים לנשים היא מדרך הצניעות הטהורה של עם ישראל. כך מודגש בנביא (זכריה י"ב, י"ב-י"ד): "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד. משפחת בית לוי לבד ונשיהם לבד, משפחת השמעי לבד ונשיהם לבד. כל המשפחות הנשארות משפחות משפחות לבד ונשיהם לבד". מבאר שם רש"י: "'ונשיהם לבד' – משום צניעות" (עיין רש"י ו', י"ג על הפסוק: "קץ כל בשר").
לימוד מדרכי ההצלה
"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (ז', ט"ז)
"הגן עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם" (רש"י בשם בראשית רבה ל"ב, ח')
מדוע השתמש הקב"ה בדובים ובאריות להרוג באנשי דור המבול? יש כאן מידה כנגד מידה: הם השחיתו את דרכם ובאו על הבהמה – יבואו הבהמות עצמן להיפרע מהם ולהרוג את המתגודדים סביב התיבה ברשעם.
עוד יש להסביר, שנח ביקש להמשיך ולהתפלל על דורו אף בשעה שנכנס לתיבה, תוך כדי שאנשים אלו מנסים לשבור את התיבה. זהו: "ויסגר ה' בעדו" – בבחינת "שׂתם תפילתי" (איכה ג', ח'), ה' מנע מנח להתפלל בעדם, כי כלתה אליהם הרעה עד תומה.
זכות ההצלה של החיות
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ח', א')
"מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שימשו בתיבה" (רש"י)
כל כך קשה היתה גזירת המבול. כבר ראינו שלא הספיקה זכותו של נח כדי להציל את עצמו ואת הבהמות והחיות, ונדרשה לכך גם זכותן של החיות עצמן. עכשיו אנו למדים, שלא רק זכות העבר של החיות נדרשה, אלא היה צורך בזכויות גם בהווה, בזמן המבול: "שלא שימשו בתיבה".
החדש השביעי הוא סגולה להחסיר מקטרגים
"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (ח', ד')
כתוב בזוהר הקדוש (ח"ג במדבר, רעיא מהימנא דף רנ"ו ע"א): "ומה התם בימי טופנא: 'והמים היו הלוך וחסור', אוף הכי בתשרי, דאיהו ירחא שביעאה, דביה כמה פקודין: ראש השנה ויום הכפורים סוכה ולולב וכו', שכינתא עילאה שריא על ישראל, דאיהי תשובה וכו', מיד 'והמים היו הלוך וחסור' – מתמעטין חובין דישראל, אוף הכי מתמעטין ממנן דאינון מלאכי חבלה דממנן עלייהו דדמיין למי טופנא. כמה דאקמוה: עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד" (תרגום: ומה שם בימי המבול: 'והמים היו הלוך וחסור' – אף כאן בתשרי שהוא החודש השביעי, שבו יש כמה מצוות: ראש השנה ויום הכיפורים סוכה ולולב וכו', שכינה עליונה שורה על ישראל והיא התשובה וכו', מיד 'והמים היו הלוך וחסור' – מתמעטים חובותיהם של ישראל. אף כאן מתמעטים מלאכי החבלה הדומים למי המבול, כפי שאמרו: עשה עבירה אחת קנה לו קטגור אחד).
מדברי הזוהר למדים אנו שיש סייעתא דשמיא בחודש תשרי – החודש השביעי, שבו קטגורים הולכים ומתבטלים. זהו שמתמעטים חוביהון דישראל, ע"י תשובה ומעשים טובים.
דרך העורב
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח', ז')
חז"ל אמרו (גמ' סנהדרין ק"ח ע"ב), והובאו דבריהם ברש"י, שהעורב יצא ושב, הלך והקיף את התיבה, ולא הלך בשליחותו, "שהיה חושדו על בת זוגו". מדוע היה העורב כה חשדן כלפי נח?
הובא במדרש (תנחומא עקב סימן ב'): "מניין שעורב אכזרי על בניו? שנאמר (איוב ל"ח, מ"א): 'מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל א-ל ישועו יתעו לבלי אוכל', וכן הוא אומר (תהלים קמ"ז, ט'): 'לבני עורב אשר יקראו'".
ביארו חכמים (תנחומא שם), שגוזליו של העורב השחור נולדים לבנים. העורב חושד באשתו וטוען שעוף אחר בא עליה. משום כך הוא מואס בגוזליו ומזניח אותם. מה עושה הקב"ה? מזמין להן יתושין מצואתן, ופורחין ואוכלין אותם.
על פי זה יש לבאר, שכיון שהעורב נוהג בחשדנות כלפי אשתו, עד כדי כך שהוא מתאכזר על בניו, הרי שהוא חושב שכולם כמוהו, וחושד בנח שגם הוא מתנהג כמותו…
מדוע לא חזרה היונה
"וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (ח', י"ב)
כיון שלא שבה היונה, הבין נח שאכן קלו המים ויבשה הארץ.
מדוע לא חזרה היונה, ולפחות כדי להשיב לנח על שליחותו? ממשה רבנו לימדה התורה דרך ארץ (שמות י"ט, ח'), שכאשר שאל אותו הקדוש ברוך הוא שאלה – ענה לו משה, אף שהקב"ה יודע מעצמו את התשובה.
משה עשה כך משום דרך ארץ, שכאשר אדם נשאל שאלה, עליו להשיב תשובה. והנה היונה לא חזרה להשיב לנח על שליחותו!
אלא שיש לדקדק: בפעמיים הראשונות ששלח נח את היונה, אכן הוא הגדיר לה במפורש את משימתה. לכן דאגה היונה לחזור ולהשיב על שליחותה. אך בפעם השלישית לא אמר לה נח כלום, ולכן לא חזרה.
קללת האדמה בזמן המבול
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (ח', כ"א)
קללתו של האדם הראשון היתה (ג', י"ז): "ארורה האדמה בעבורך". האדם כבר אינו יכול לאכול ישירות את פרי האדמה, ועליו לעמול קשה בגידול פירותיה. פעמים שהיא מצמיחה גם קוצים וגם פירות.
לאור זה יש לבאר את הפסוק: "לא אוסיף לקלל… בעבור האדם" – אמנם נשחתה הארץ במבול, אך לא נשארה הקללה על האדמה כפי שהיה בראשונה בזמן אדם הראשון.
שופכי דמים
"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (ט', ז')
רש"י עומד על השאלה: כיון שבפרשת בראשית כבר נאמר: "פרו ורבו", לשם מה חזרה התורה על ציווי זה עתה? תשובתו: "לפי פשוטו, הראשונה לברכה, וכאן לציווי. ולפי מדרשו (ע"פ הגמ' ביבמות ס"ג ע"ב), להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים".
צא ולמד כיצד מכונה מי שאינו עוסק בפריה ורביה. על אחת כמה וכמה אשה שמפילה את ולדה ומי שמסייע לה בהפלה, רחמנא ליצלן, הרי הם שופכי דמים ממש!
(אלא אם יש הכרח לעשות הפלה על פי ההלכה, משום הצלת האם. ויש לדון בכל מקרה לגופו).
החולין שבכרם
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט', כ')
רש"י הביא את דברי המדרש: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת". ויש לשאול: אילו היה נוטע נח נטיעה אחרת, עץ אחר ולא גפן, האם לא היה בכך מעשה של חולין?
תרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף לשאול: מניין היו לנח ייחורי עצים? והשיב, שהוא לקח את הייחור מגן עדן. ויש אומרים, שנח הכניס לתיבה ייחורי עצים.
לגפן יש שתי תכונות: מצד אחד, היין משמח אלקים – מברכים עליו כוס של ברכת המזון, שבע ברכות וקידוש, מנסכים אותו על המזבח וכו'. מצד שני, מי שמרבה בשתייתו עלול לאבד את דעתו ולא להיות אחראי למעשיו.
נח לקח נטיעה מגן עדן, שנועדה להודות לה', להלל ולשבח, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, י"ג); אך הוא השתמש ביין זה בשביל להשתכר – "וישת מן היין וישכר" (ט', כ"א). הפך את נטיעת הקדושה לנטיעה של חולין.
שורשם של הפלסטינאים
"וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" (י', י"ד)
כיצד יתכן שהפלשתים יצאו משני עמים שונים? מסביר רש"י בשם המדרש (בראשית רבה ל"ז, ה'): "משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים".
מכאן אנו למדים מי הם הפלסטינאים, המייחסים עצמם לפלשתים, ומהו מקורם. מאנשים כאלה לא יכולה לבוא שום תועלת ואין בהם שום אמון. מקורם ומהותם אינם טהורים, ואין לסמוך עליהם כלל.
מעשה רב
גניבת ספרי לימוד
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו', י"א)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
סיפר מרן זצוק"ל: בספרייה שלי יש בין היתר ספרים נדירים לא כ"כ מצויים, למשל ספר חשוב מאד שנקרא 'מעשה רוקח' על הרמב"ם.
פעם אחת התארח אצלי אדם אחד ודברנו בדברי תורה והראיתי לו את הספר, ואחר כך החזרתיו למקומו על המדף. שמתי לב כי האורח מסתכל היטב היכן אני מניח את הספר. אמרתי בליבי: אם הוא מסתכל כך, זה בודאי מעלה חשד כל שהוא, בבחינת 'כבדהו וחשדהו'. אותו אורח הלך לדרכו.
אך בנתיים מה עשיתי בכדי להקדים תרופה לחשד? לקחתי את הרמב"ם ועטפתי אותו בעטיפה הדומה לספר 'מעשה רוקח' וכתבתי עליו 'מעשה רוקח' והנחתי אותו במדף, ואת הספר 'מעשה רוקח' האמיתי הנחתי במקום אחר. האורח יצא אמנם מהבית אך הוא המתין כשעתיים מחוץ לבנין עד שעזבתי את ביתי, ואז הוא דפק על דלת ביתי ואמר לרבנית שהוא שכח את המטפחת שלו בחדר שישבנו. היא הזמינה אותו ליכנס ולקחת, הוא ניצל זאת ונכנס לחדרי וגנב את ה"ספר", אבל היה זה ספר הרמב"ם ולא מה שהוא רצה.
סיים מרן: גם גניבה על מנת ללמוד – אסורה.
סייעתא דשמיא קודמת לחכמת הגנב
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו', י"א)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
סיפר מרן זצוק"ל פעם בליל פורים: מעשה היה בנערה צעירה וחכמה בבגדד שהיתה בבית הוריה לבדה באין איש עמה, עד שלפתע שמעה קולות רעש עולים מאחד החדרים הסמוכים. הבינה הנערה כי גנב או פורץ נכנס לביתם… אזרה הנערה אומץ ועשתה עצמה מרוכזת בעניניה… בהיותה שקועה בקריאת ספר. כשהרגישה בנוכחות הגנב בחדרה, הרימה עיניה מספרה, נתנה בו עיניה ואמרה כבדרך אגב: "הו, שלום עליך!" "שלום", ענה לה הגנב בשפה רפה.
"איך זה שלא הבחנתי בך עד כה? מי אתה?" שואלת הנערה בפליאה. והוא משיבה: "גנב אני". שאלה הנערה: "התכוונתי לשאול אותך מה שמך?" והיא אמרה זאת בלא לאבד עשתונותיה. "שמי משה", אומר הגנב. "ואיפה אתה גר?" שאלה הנערה, והוא משיבה: "כל פעם במקום אחר, אין לי מקום קבוע". ממשיכה הנערה: "ולמה לך להמשיך בדרכים עקלקלות ולחיות בפחד מתמיד, אם אתה יכול לחיות חיים מסודרים בלי דאגה לפרנסה וכל הקשור בזה!?". שאלה הגנב בפליאה: "ואיך עושים את זה?", "מתחתנים", אומרת לו הנערה. "וכי מי תרצה אותי" אומר הגנב, "אין לי מקצוע, לא בית ולא רכוש", ואז ניסה הגנב לשאול: "אולי אנחנו יכולים להתחתן?", אומרת הנערה בלי להתבלבל: "ואז, לא תצטרך בגניבה להיכנס הביתה כי כל זה שלך הוא, וכאשר יוולדו לנו ילדים ונקרא להם שמות, לאחד נקרא יחזקאל, ולאחד נקרא עזרא, ונגדל אותם שיהיו ילדים טובים ובריאים. ואם אחד מהם ח"ו יפול למשכב וחלילה ימות, למשל יחזקאל, איך תבכה עליו?" הגנב ענה לה באדישות: "אי, אי, חבל שמת!". "מה?!" נזעקה הנערה, "ככה אתה אוהב את הילדים שלך?! ככה אתה מתאבל על מי שגידלת וטרחת וחינכת?!" ואז התחילה הנערה לצעוק ולהדגים בקול רם: "אוי יחזקאל!! איפה אתה!? איי יחזקאל!? איך הלכת עלינו?! אוי!! אוי!!"… והיה לה אח בשם יחזקאל שהיה גר קרוב, וכששמע את צעקותיה רץ לכיוון הבית, ולא עוד אלא גם שאר האחים והאחיות שלה שגרו בשכנותה נכנסו ותפסו את הגנב…
הלכה בפרשה
החזר גזל כשאינו מוצא את בעליו
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ב)
"'מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י)
שאלה: לפני מספר שנים בצעירותי גנבתי סכום כסף מחבר, ועתה ברצוני להחזיר לו אך איני מצליח למוצאו כיון שהינו גר בחו"ל. מה עלי לעשות?
תשובה: מהדין, כיון שאין לך שם וכתובת אינך חייב להחזיר. אולם מהיות טוב לצאת ידי חובת שמים, תקנה תשמישי קדושה, סידור או תפילין בסכום שגנבת מחברך, ותאמר שהסידורים האלה הם לזכותו של אותו אדם שלקחת את כספו. סידורים אלה יש לשים בכותל המערבי או בבתי כנסת שיש שם מתפללים רבים. בסידורים יש לרשום: "לזכות בעל הממון – אדם בעלום שם" (ועי' שו"ע או"ח סי' שמ"ג סעי' א' ברמ"א, ובכה"ח ובמשנ"ב שם). (מתוך – 'שו"ת הרב הראשי', כרך: תש"ן-תשנ"ג סי' ל"ה).
ישיבת גברים ונשים בשיעור תורה
"וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (ז', ז')
"האנשים לבד והנשים לבד" (רש"י)
שאלה: האם מותר לקיים שיעורי תורה ולערוך סעודות מצוה, כאשר הגברים יושבים בצד אחד של החדר והנשים יושבות בצדו השני, בלא שתפריד מחיצה ביניהם?
תשובה: אין לערוך כל מסיבה או שיעורי תורה בערבוביא של נשים וגברים יחד, אלא יש לעורכם לגברים ונשים לחוד ומחיצה מפרדת ביניהם (ראה שו"ע אבה"ע סי' כ"א סע' א'. וע"ע סוכה נ"א ע"ב, קידושין פ"א ע"א), ואם יושבים ללא מחיצה אין זו סעודת מצוה (עיין בה"ט אבה"ע סי' ס"ב ס"ק י"א).
אמנם, לשם קירוב רחוקים לתורה, מותר לעשות פעילות מעין זו גם ללא מחיצה, אך באופן שישבו גברים ונשים בנפרד, כפי שפסק החזו"א (או"ח סי' ט"ז אות י"א) משום "עת לעשות לה'" (תהלים קי"ט, קכ"ו). (מתוך – 'שו"ת הרב הראשי', כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סי' ה').
מדיני ברכות הראייה
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן… וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ט', י"ג, ט"ו)
מעיקר הדין אדם שרואה קשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו". אמנם הביא הבא"ח (שנה ראשונה עקב סעי' י"ז) שאעפ"י שהדין לברך עם שם ומלכות, כיון שאין אנו בקיאים בגווני הקשת יש שנהגו לברך בלי שם ומלכות. ואמנם כתב שם שמי שמברך בלי שם ומלכות ורק מהרהר שם ומלכות בלבו אין מזניחין אותו.
נחלקו הפוסקים האם מותר לומר לחברו שישנה קשת כדי שיברך עליה, אך למעשה נהגו להקל בזה ולומר (עיין במשנ"ב ובכה"ח שם ס"ק א' וברית כהונה מערכת ק' אות ג').
מעיקר הדין על ברקים מברכים: "עושה מעשה בראשית" ועל רעמים מברכים: "שכוחו וגבורתו מלא עולם" (עיין משנ"ב סי' רכ"ז ס"ק ה'). וכתב הבא"ח (שנה ראשונה עקב סע' ט"ז) שנהגו לברך בלי שם ומלכות על ברקים ורעמים, ושכן כתב רבי אליהו מני שהמנהג בירושלים ובחברון. ובזמננו שומעים לעיתים רעש ממטוסים הזהים מאוד לרעם, ויש להבחין בזה היטב, ולכן יברך ברכות אלו בלי שם ומלכות וכמו שפסק הבא"ח.
