שיחות ומאמרים
טבעו של אברהם אבינו
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (י"ב, א')
"'לך לך' – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול. כאן אי אתה זוכה לבנים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד שאודיע טבעך בעולם" (רש"י בשם בראשית רבה ט"ל, ב')
פשט דברי רש"י, "שאודיע טבעך בעולם", הוא: שיפורסם שמו בעולם. אך יש לבאר באופן נוסף, על פי דברי חז"ל. חז"ל מספרים שאברהם אבינו טבע מטבע, והנס שנעשה עמו על ידי אותו המטבע התפרסם בעולם. זהו שאמר רש"י: "אודיע טבעך – המטבע שלך – בעולם".
וכך מתארת הגמרא (ב"ק צ"ז ע"ב): "תנו רבנן, איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר. ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר". שואלים התוספות (שם ד"ה "מטבע"): כיצד חרט אברהם אבינו דמויות על המטבע, והרי אסור לעשות כן? תשובתם: "בבראשית רבה דריש: 'ואגדלה שמך' – שיצא לו מוניטין בעולם, ומהו מוניטין? זקן וזקנה מכאן, בחור ובחורה מכאן. ונראה, לא שהיה בו צורות זקן וזקנה בחור ובחורה, דאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד אחד: 'זקן וזקנה', ומצד אחר: 'בחור ובתולה'. וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש, שכך היה כתוב במטבע". כלומר, לא היו חריטות של דמויות על גבי המטבע, אלא היה חרוט כיתוב של: "זקן וזקנה" מצד אחד, וכיתוב של: "בחור ובתולה" מצד שני.
מטבע זה בא לסמל את הנס שעשה הקב"ה לאברהם ולשרה, שנולדו להם ילדים לעת זקנתם, כנגד הטבע: בנם יצחק אבינו ובתם "בכל". כך אומרת הגמרא (ב"ב ט"ז ע"ב) על הפסוק (כ"ד, א'): "וה' ברך את אברהם בכל" – "מאי 'בכל'?… אחרים אומרים (הכוונה לרבי יהודה – עיין בב"ב קמ"א ע"א): בת היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה". ועל מטבע זה, שפרסם את הנס בעולם, אמר רש"י: "אודיע טבעך בעולם".
מי הן אותן הדמויות שהיו חקוקות על המטבע? הזקן והזקנה – הם בוודאי אברהם ושרה; אך מי הם הבחור והבתולה? רש"י ביאר ש"בחור ובתולה" – הכוונה היא ליצחק ולרבקה; אך בדברי התוס' משמע שהכוונה היא לאברהם ולשרה, כמו בכיתוב: "זקן וזקנה". כך הסביר גם המהרש"א, עיי"ש.
את הסברו של רש"י אפשר לבאר ביחס לתכונותיו של אברהם אבינו: כאשר היה צריך ללכת לדבר מצוה – השכים בזריזות בבוקר, כבחור וכבחורה. אך כאשר רצו להסיתו לדבר עבירה – התנהג כזקן שאין לו כח, שאינו יכול אפילו להזיז ידיו ורגליו. ואכן על תיאור הרכוש של אברהם, "במקנה, בכסף ובזהב", נאמר: "ואברהם כבד מאוד" (י"ג, ב').
לאט ובטוח
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (י"ב, א')
אדם שיוצא לדרכו, עוזב תחילה את ביתו, אחר כך הוא הולך ומתרחק משכונתו, ולבסוף עוזב גם את מדינתו. לאור זאת לא מובן סדר הביטויים בפסוק: הקב"ה מצווה את אברהם ללכת, אך ראשית הוא מורה לו לעזוב את ארצו – "מארצך", אחר כך הוא מצווה אותו לעזוב את עירו – "וממולדתך", ולבסוף לצאת מביתו – "ומבית אביך"!
הביאור בזה: אברהם משמש דוגמה ומופת לכל בני ישראל בכל הדורות. ממנו ילמדו מוסר ודרך בעבודת ה'. מכאן שעזיבת אברהם את ביתו תהיה דוגמא לדרך שצריך לעשות מי שחוזר בתשובה שלמה.
הנה אברהם אבינו גר במקום שהיה תחת שלטונו של נמרוד. ראשית עליו להתנתק משלטונו של נמרוד ומהשפעתו המקולקלת. עליו לצאת "מארצך". לאחר מכן עליו לעזוב את "ממולדתך" – היא הסביבה השלילית הקרובה אליו יותר בחיי היום יום. לבסוף עליו להסיר כל סיג וזכר של ההשפעות השליליות שהושפע מהם בבית אביו, וזהו שאמר לו בסוף: "ומבית אביך".
ההדרגה שציינה כאן התורה חשובה מאוד להבנת תהליך החזרה בתשובה. כל התקדמות בעבודת ה' צריכה להיות על פי סדר, מדרגה אחר מדרגה.
אדם שמבקש להתעלות ולהתחזק בתורה ובמצוות – דרכו של היצר הרע להכשילו הוא על ידי פיתוי להתעלות למדרגות גבוהות מדי, כמו שכתוב (דברי הימים ב' י"ח, ב'): "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד". היצר יודע שהאדם לא יעמוד בזה, וכך יתייאש ויפול ברוחו, וממילא יחזור לסורו. על כן אומר הקב"ה לאברהם אבינו שילמד את זרעו שלא 'לקפוץ' גבוה מדי. יש לעלות מדרגה אחר מדרגה, כמו בסולם, לאט ובטוח: קודם "לך לך מארצך", אחרי כן יתנתק ממנהגי עירו ומהשפעת הסביבה, ואז יוכל להתעלות ולעלות על דרך המלך.
כעין זה מובא בגמרא (חולין ק"ה ע"א), שמר עוקבא העיד על עצמו שהוא כחומץ בן יין לעומת אביו, משום שאביו היה מחמיר להמתין עם אכילת מאכלי חלב אחרי אכילת מאכלי בשר פרק זמן של עשרים וארבע שעות, ואילו הוא ממתין מסעודה לסעודה (שש שעות) בלבד. לכאורה, מדוע מתאונן מר עוקבא על כך? הוא יכול להתחיל לנהוג כאביו ולהמתין גם הוא עשרים וארבע שעות! אלא שידע מר עוקבא בעצמו שעדיין לא הגיע למדרגה הגבוהה של אביו בעבודת ה', ולא יוכל להחזיק מעמד בחומרה מעין זו, ולכן נמנע מלעשות כן.
כל אדם צריך לתכנן את דרכיו ולדעת כיצד לשוב בתשובה בצורה חכמה ובטוחה. ישנם בעלי תשובה ש'קופצים' לעולם התשובה גבוה ומהר מדי, ומיד עם חזרתם בתשובה מחשיבים את עצמם ל'מקובלים' גדולים. הם כבר מרשים לעצמם להעיר לסובבים אותם שאין הם נוהגים בדרך נכונה וכדו'. דרך זו מסוכנת, מאחר שעדיין לא התרגלו בעצמם לחיות חיי תורה, הם אינם יציבים מספיק ועלולים ליפול. ומכיון שקפצו גבוה מדי, גם הנפילה עלולה להיות חזקה וכואבת.
הדרך הנכונה היא ללמוד קודם כל את ההלכות שחייב כל אדם לדעת. יתחיל ללמוד 'שולחן ערוך אורח חיים', מתחילתו ועד סופו, אחר כך ספרי מוסר ואמונה, וכך יצעד בהדרגה ובבטחה עד שיהיה ירא שמים אמיתי.
תורה מחזרת על אכסניה שלה
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (י"ב, ב')
"'ואעשך לגוי גדול' – זהו שאומרים: 'אלקי אברהם'; 'ואברכך' – זהו שאומרים: 'אלקי יצחק'; 'ואגדלה שמך' – זהו שאומרים: 'אלקי יעקב'. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' – בך חותמין ולא בהם" (פסחים קי"ז ע"ב הובא ברש"י)
בתפילה אנו מזכירים גם את אברהם וגם את יצחק, אבל נראה שדווקא איזכורו של יעקב הוא החשוב מכולם, שכן עליו אמרה התורה: "ואגדלה שמך". דווקא בזכות יעקב גדל שמו של אברהם.
הסיבה היא שאמנם אברהם עצמו היה אדם גדול, וכך הוא גם בנו, יצחק. אבל רק כאשר גדל יעקב, הנכד, ונעשה אדם גדול – שורה הברכה בבית אברהם. ההסבר הוא לפי מה שאמרו חז"ל (ב"מ פ"ה ע"א): "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה".
דווקא הנכד הוא שמראה את ההמשכיות של התורה במשפחה. כך גם בבית אבותינו: דווקא יעקב גרם לכך שגדל שמו של אברהם סבו, "ואגדלה שמך".
מעלת ההמשכיות שנמצאה אצל יעקב באה לידי ביטוי גם בעקידת יצחק. 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (כ"ב, י"ד) מביא מדרש: "כשאמר לו הקב"ה לאברהם: 'אל תשלח ידך אל הנער' והעל האיל תחת בנו – לא רצה אברהם להניחו, עד שנשבע לו הקב"ה שיחשב לפניו אפרו של איל כאילו היה אפרו של יצחק, ונשבע לו. ומיד הורידו מעל המזבח. ואחר שהורידו אמר לו: 'תן לי חותמך על הדבר הזה'. אמר לו: 'מן הדין אין לי למסור חותמי, מכיוון שלא שאלת אותו בשעת מעשה, ועוד שכבר נשבעתי לך. אמנם אעשה חסד עמך, וליעקב בן בנך אמסרנו'. הדא הוא דכתיב (מיכה ז', כ'): 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם' – כלומר: תיתן אמת, שהוא חותמו של הקב"ה, בשביל חסד שאמרת לעשות לאברהם".
יש לשאול על המדרש: מדוע עיכב הקב"ה את החותם ולא מסרו לאברהם? מדוע נתן את החותם רק לבן בנו, ליעקב? הסיבה היא כאמור לעיל: הקב"ה המתין ובחן את משפחתו של אברהם. רק כשראה שיצחק – זרע ברך ה', ואף יעקב – חשוב ותלמיד חכם – אמר: אם כך ראוי אברהם שאעשה עמו חסד ואמסור לנכדו את חותם האמת.
בברכות גדולות נתעטר ונתברך אברהם אבינו. אך הגדולה שבהן – שלא תמוש התורה מפיו ומפי זרעו ומפי זרע זרעו עד עולם.
אברהם מהלך וקורא
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (י"ב, ה')
"'אשר עשו בחרן' – שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ט"ל, י"ד)
כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק א' הל' א'–ג'): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור. ואנוש עצמו מן הטועים היה… אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון: חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו… עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד… כיוון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלו-ה העולם… כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להרגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא שנאמר (כ"א, ג"ל): 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".
הקשה הראב"ד על הרמב"ם: מדוע טוען הרמב"ם שרק אברהם חינך לדעת ה' בארץ כנען? "הרי היו שם שֵם ועבר, ואיך לא היו מוחין בעובדי אלילים?" ותירץ הראב"ד: "ואפשר כי מוחים היו, ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם, עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו" (ועיין כס"מ שם על הפירוש "מתחבאים").
למדנו מהרמב"ם והראב"ד, שכוחו של אברהם היה בזה שהפיץ תורה ברוב עם ובאומץ גדול, ולא השאיר את ידיעת ה' לעצמו בלבד. אנו, ממשיכי דרכו, צריכים לדעת שדרכה של תורה היא בקידוש שם ה' ובלימוד תורה לאחרים.
כך אפשר להסביר את המובא בגמרא (תענית דף ה' ע"ב), שאמר שמואל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרון, דכתיב (תהלים צ"ט, ו'): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם'". ולמה שמואל שקול כמשה ואהרן? משום שמשה היה יושב באוהל, ואליו היו מגיעים כל ישראל (שמות ג"ל, ז'): "וכל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד". לעומתו, אהרן היה מסתובב ללמד תורה (דברים ג"ל, י'): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". שמואל עשה את שני הדברים גם יחד: היה מסתובב בכל ישראל ללמד תורה, והיו מבקשי ה' באים אליו לביתו ברמה ללמוד תורה.
כך כתבה הגמרא בשבת (נ"ו, ע"א): "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שמואל א' ז', ט"ז): 'והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל'".
גם היום חובה לנהוג בשתי הדרכים. אף על פי שקיימות היום דרכים רבות להפיץ תורה – ספרים, ערוצי רדיו שמפיצים תורה, לוויין ואינטרנט – אין זה מספיק. צריך גם להסתובב בישראל, כדי שיראו את אנשי התורה פנים אל פנים. "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח', א').
קניין הארץ – לאברהם בלבד
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (י"ג, י"ד)
פשט הדברים: הקב"ה לקח את אברהם אבינו למקום גבוה, שיוכל לראות ממנו את כל הארץ, והבטיח לו שהארץ תהיה שלו לעולם.
אבל ה'אור החיים' הקדוש ע"ה כותב (שם ד"ה "וראה"): "טעם שהוצרך לומר 'מן המקום אשר אתה שם' – כאן עשה לו נס עצום, שיוכל לראות מצפון לדרום וממערב למזרח ממקום אחד מבלי שיוצרך לסובב". ועוד הוא מוסיף (שם בפסוק ט"ו): "'כי את כל הארץ' וגו' – הנה ידוע כי שיעור חוש הראות הוא מוגבל באדם את אשר ישיג לאור השמש, וכאן עשה לו ה' נס שנתקרבו קצות הארץ וראה הכל, ובאמצעות הדבר החזיק בכל הארץ. כי אין לך חזקה גדולה מזו שיעתק צור ממקומו להתקרב לפני אדוני הארץ".
הקב"ה אמר לכל ההרים לעקור ממקומם ולעמוד לפני אברהם כדי שיחזיק בהם. זהו קניין חזק ביותר שאין עליו עוררים, "ואין לך חזקה גדולה מזו".
את קניין החזקה הזה ערך הקב"ה עם אברהם אבינו רק "אחרי היפרד לוט מעמו". הסיבה לכך היא, מפני שבשעת ההבטחה עדיין לא היה לאברהם זרע, ואילו היה מבטיח הקב"ה את הארץ לאברהם לפני שנפרד לוט מעימו, היה לוט טוען שהוא זרעו ושאר בשרו באותה שעה, וההבטחה חלה עליו, ולפיכך יש לו ירושה ומתנה בארץ. על כן חיכה הקב"ה שיהיה אברהם לבדו כדי לתת לו לבדו את כל הארץ לאורכה ולרוחבה.
ואכן, לפני כן כתוב (י"ג, ז'): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברהם ובין רעי מקנה לוט". רועי לוט טענו בשמו של לוט: "ניתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו. והכתוב אומר: 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ', ולא זכה בם אברם עדיין" (לשון רש"י שם בשם בראשית רבה מ"א, ה'). לוט מנסה לנצל את קרבתו לאברהם כדי לזכות בירושת הארץ. כנגד זה אומר הקב"ה לאברהם, אחרי שנפרד ממנו לוט (י"ג, ט"ז): "לך אתננה ולזרעך עד עולם", וביאר הרמב"ן (שם על פסוק י"ז): "שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קי"ט ע"ב) 'ירושה היא להם מאבותיהם'".
ורש"י במסכת עבודה זרה (נ"ג ע"ב ד"ה ואשריהם) מבאר כיצד הגויים – לפני שבאו עם ישראל לארץ – אסרו את האשרות שהשתחוו להן. ושם אמרה הגמרא: הרי ארץ ישראל "ירושה להם מאבותיהם", "ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו". ומסביר רש"י (שם): "הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם, שהרי לאברהם נאמר 'כי לך אתננה' וגויים שבאו אחרי כן לא יכלו לאוסרן בהשתחואה". הרי משמע ממה שכתוב: "לך אתננה" שכבר זכה בה אברהם, וזה נאמר לו "אחרי היפרד לוט מעמו".
מסירות נפשו של אברהם להציל את לוט
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (י"ד, י"ד)
צריך להבין את דרכיו של אברהם אבינו. מדוע הוא הולך למסור את נפשו ולשפוך את דמו עבור לוט, שמרד בריבונו של עולם ובגד בכל הערכים שגדל עליהם?!
הדבר יובן על פי מה שהתורה כותבת אודות המלחמה של ארבעת המלכים נגד החמישה ונצחונם. מלחמה זו היתה אמורה להסתיים בהפסד גמור לרעת הארבעה, לפי שהיו מועטים נגד רבים (חמישה); ועם זאת נצחו הארבעה. כתב על כך רש"י: "'ארבעה מלכים את החמשה' – ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגיבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם".
מה זירז את אברהם אבינו לצאת בחירוף נפש למלחמה כל כך מסוכנת? זאת נלמד מדברי רש"י (י"ד, א') אודות זהותם של חמשת המלכים, על פי דברי חז"ל (עירובין נ"ג ע"א): "'אמרפל' – הוא נמרוד, שאמר לאברהם: פול לתוך כבשן האש". נמרוד הרשע היה בין המלכים שנלחמו בסדום ועמורה ונצחום, ושלקחו את לוט בשבי. כאשר שמע זאת אברהם אבינו חשש שייגרם חילול השם משבייתו של לוט בידי נמרוד. ביארו המפרשים (ראה בספרים 'כסף מזוקק' ו'צרור המור'), על פי דברי חז"ל, שכאשר יצא נמרוד לראות את השבויים, ראה ביניהם את לוט, וְחָשָׁבוֹ לאברהם, כי היו שניהם דומים זה לזה (כמאמר אברהם ללוט (י"ג, ח'): "כי אנשים אחים אנחנו", ומבאר רש"י על פי מדרש אגדה: "דומים בקלסתר פנים"). לוט הסביר לנמרוד, שאין הוא אלא בן אחיו של אברהם.
נמרוד דרש ממנו שלא יגלה את זהותו האמיתית ויאמר לכל שואל שהוא אברהם. מטרתו של נמרוד היתה להראות לעיני כל שהוא ניצח את אברהם, ובכך יתפרסם שמו בעולם כולו ויאמרו כולם שהוא אלוה. הנה אברהם אבינו, ראש המפרסמים את שמו של הבורא בעולם והמכחיש הגדול של אלהותו של נמרוד, נכנע בסופו של דבר ונפל בשבי של נמרוד!
לכן כאשר שמע אברהם אבינו כי לוט אחיו נפל בשבי, ושמע על תוכניתו של נמרוד להשתמש בלוט לשם פרסום שמו וביטול עבודתו של אברהם בעולם, מיד הזדרז אברהם אבינו ויצא למלחמה נגד נמרוד. למרות הסיכויים הקלושים לנצח, הבין אברהם שיש לצאת בכל מחיר נגד חילול שם ה' בעולם.
לפי דברים אלו יש לבאר את הכתוב בהמשך הפרשה (י"ד, י"ד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". ויש לשאול: מדוע התורה קוראת ללוט "אחיו" של אברהם? והלא הוא רק בן אחיו! אלא כיון שלוט היה דומה לאברהם כאח, כתבה התורה "אחיו" ללמדנו שזו הסיבה שאברהם אבינו כה נחפז להציל את לוט משביו בידי נמרוד.
בחצי הלילה
"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם" (י"ד, י"ד–ט"ו)
"'לילה' – שנחלק הלילה, ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים" (רש"י על פי בראשית רבה מ"ג, ג')
מבואר בדברי רש"י שליל המלחמה היה ליל הסדר. חציו הראשון יועד לנצחונו של אברהם במלחמה ולהחזרת לוט, וחציו השני נשמר להצלת ישראל ממצרים.
ויש לשאול: לשם מה היה צריך הקב"ה לחלק את ליל הגאולה לשנים, חציו לזה וחציו לזה? וכי לא יכול היה להקדיש ליל גאולה שלם לכל אחד מהאירועים?
כעין זה אנו מוצאים להלן בפרשת וירא. כתוב (י"ח, ב'): "והנה שלשה אנשים נצבים עליו". אחד בא לבשר את שרה, אחד להפוך את סדום, ואחד לרפא את אברהם; והוסיף רש"י (שם): "ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט". גם כאן מתעוררת השאלה: וכי הקב"ה לא יכול היה לשלוח מראש ארבעה מלאכים, כך שמלאך נוסף יישלח להציל את לוט?
התשובה לשתי השאלות היא אחת. באמת, לא היה ראוי לוט להינצל. לוט התחבר לאנשי רשע, הלך בעצת רשעים וישב במושב ליצים. זאת למרות שהיתה לו אפשרות לקיים את מצות "ולדבקה בו" (דברים ל', כ'), להתדבק בתלמידי חכמים (כתובות קי"א ע"ב). לכן לא היה ראוי ולא היה כדאי להינצל. רק למען אברהם חס עליו הקב"ה והצילו.
לכן לא היה ראוי לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט. לוט אינו ראוי למלאך כזה, שנשלח במיוחד עבורו. אלא שזכותו של אברהם עמדה ללוט, והמלאך שנשלח אל אברהם לרפאותו המשיך בשליחותו והציל את לוט. כך גם לא היה צורך להקדיש לילה מיוחד להצלתו של לוט. רק הלילה, שממילא שמור כבר לבית אברהם, להציל את עמו ממצרים, ייעשה בו נס לשם הצלת לוט.
וכיצד נשאר חציו של הלילה של יציאת מצרים 'פנוי' עבור לוט? זאת מחמת מספר שיקולים: הקב"ה רצה להוציא את ישראל באור יום, לעיני כל מצרים, כדי שהמצרִים יראו את ישראל יוצאים כבני מלכים.
מצד שני, לא רצה הקב"ה להכות את בכורי מצרים בתחילת הלילה, כדי שלא יצטרכו ישראל לסבול את צעקות המצרִים ואת צערם. לכן בחר להכות את המצרים באמצע הלילה, ומאותה שעה ואילך התכוננו ישראל לקראת היציאה, שהתרחשה עם בוקר. בשל שיקולים אלו נשאר חצי לילה (עד חצות הלילה) 'פנוי' עבור הצלת לוט.
במה אדע
"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ט"ו, ח')
את שאלת אברהם אבינו ביארו חז"ל (מגילה ל"א ע"ב): "אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו (הקב"ה) לאברהם: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, במה אדע? אמר לו: קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבים לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם". מסביר רש"י (שם): "'במה אדע' – מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עוונותיהן".
לכאורה פירוש זה של חז"ל נוטה מדרך הפשט. אברהם אבינו שאל: "במה אדע כי אירשנה" – והכוונה הפשוטה היא: 'כיצד אהיה בטוח שאירש את ארץ ישראל?' חז"ל מרחיבים את שאלתו ומשנים אותה, כך שפירוש השאלה הוא: 'באיזו זכות יזכו בניי, כאשר לא יהיה בית המקדש בנוי, לכפרת עוונותיהם?'.
הסיבה שחז"ל נוטים מדרך הפשט היא, שבאמת אי אפשר לפרש את שאלתו של אברהם אבינו כפשוטה. וכי יש לו לאברהם פקפוק חלילה בדבר ה', שהבטיח לו את הארץ, עד כדי כך שהוא צריך הבטחה לכך?! ברור שכוונתו היתה אחרת.
אברהם אבינו הכיר את קדושתה של ארץ ישראל ואת מעלתה, וידע שארץ ישראל איננה סובלת עוברי עבירה. לכן שאל את הקב"ה: ריבונו של עולם, נתת לי את הארץ ירושה ואני מורישה לבניי. במה אדע כי היא ירושת עולמים? הרי אם יחטאו תַּגְלה אותם הארץ, ונמצא שהירושה היא ירושה זמנית ולא נצחית! אמר לו הקב"ה לאברהם: יש תשובה וכפרה בעולם. אם יחטאו בניך – יביאו קרבנות ויתכפר להם.
אלא שעדיין אברהם אינו מסתפק בתשובה זו. אברהם אבינו אוהב ישראל, אוהב את בניו, ולכן שב ודרש הבהרה מאת הקב"ה: תינח בזמן שבית המקדש קיים; אבל אם יחטאו ויחרב בית המקדש, לא יוכלו להקריב קרבנות לכפר על עוונותיהם. באיזו זכות, אפוא, יחזרו לארץ ישראל? אמר לו הקב"ה (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו" – אם הם יתפללו ויגידו את פרשת הקרבנות, "איזהו מקומן" (זבחים פרק ה'), הרי אני מעלה עליהם כאילו הקריבו לפניי את הקרבנות ויתכפרו עוונותיהם.
חז"ל לימדו (עיין ברכות כ"ו ע"ב) שהתפילות עצמן נתקנו כנגד הקרבנות. גם להלכה התפילה והקרבן עניינם אחד, וכדברי השולחן ערוך (או"ח סי' צ"ח סע' ד'): "התפילה היא במקום הקרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים".
למעלה זו זכינו בזכות שאלתו של אברהם אבינו. כתשובה נתן לנו השי"ת את כוח השפתים: דיבורו של אדם הריהו כקרבן.
צריכים אנו להתחזק ולהתעלות בתפילה, ולנצל את הכוח המיוחד שניתן לנו בזכות אברהם אבינו.
וכרות עמו הברית
"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (י"ז, א')
אברהם אבינו נצטווה על מצות המילה רק בגיל תשעים ותשע. מצות המילה הפכה אותו לאדם שלם, וכדברי רש"י (בשם בראשית רבה מ"ו, ד'): "התהלך לפניי במצות המילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפניי".
ידועה קושיית המפרשים: הרי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד טרם שניתנה. זאת למדים אנו מהכתוב (כ"ו, ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" – ואומרים חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): מכאן ששמר אברהם אבינו את כל התורה כולה, ואפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין. אם כך, מדוע לא קיים את מצות מילה לפני שנצטווה? נאמרו על כך תירוצים רבים, ובכללם:
א. כיון שיש איסור לחבול בעצמו (ב"ק צ"א ע"ב) לא מל את עצמו קודם שנצטווה.
ב. כל מצוה שקיים אברהם אבינו בזמן שלא היה מצֻווה, יכול היה לקיימה שנית אחרי שיצטווה על כך. ואף מעלה גדולה יותר יש לקיים את המצוה כשהוא מצֻווה בה מאשר לקיים אותה בלא ציווי. כך אומרים חז"ל (ב"ק ל"ח ע"א, פ"ז ע"א): "גדול המצֻווה ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה" (עיין קידושין ל"א ע"א, ותוס' ד"ה גדול, כי מי שהוא מצֻווה יש לו יצר הרע גדול שלא יקיים את המצוה). אולם דבר זה נכון ביחס למצוות האחרות; מצות ברית מילה, אם יקיים אותה אברהם לפני שנצטווה בה, לא יוכל לשוב ולקיימה אחר הציווי, שאם כבר מל – הרי הוא מהול, ולא יוכל למול שוב. לכן המתין עד שהקב"ה יצווה אותו במצוה זו.
ג. מצות המילה ייחודית בזה שהיא נחשבת ברית בין עם ישראל לקב"ה. כבכל ברית, חייב כל אחד מהצדדים להסכים לכריתת הברית. חשב אברהם אבינו שלא שייך לכרות ברית עם הקב"ה ללא הסכמה מלאה מצד ה'. על כן חיכה לציווי מפורש מפיו יתברך. כך כתוב (נחמיה ט', ח'): "וכרות עמו הברית", ומובא שם ברש"י שהקב"ה סייע לו בקיום מצות ברית המילה. זאת משום שהברית צריכה להיות "עמו", ורק באופן זה תיכרת הברית כראוי (עיין רש"י י"ז, כ"ד).
והנה, הגמרא (נדרים ל"ב ע"ב) מספרת: "ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו: 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה! כיון שאמר לו: 'ואתנה בריתי ביני ובינך' נתקררה דעתו".
נתאר לעצמנו: אברהם אבינו שמסר עצמו על קידוש ה' בכבשן האש, פרסם אלוקותו של הבורא יתברך בעולם, עבד את ה' בכל לבו ומאודו, אדם שהגיע להכרת ה' בעצמו ללא מורה וללא רב, ובניגוד לשם ועבר שהיו לומדים באהליהם ולא הסתובבו בעולם אך הוא, אברהם, הלך הלוך ונסוע להפיץ את אמונת ה' בעולם, הוא ראש המאמינים, שומע שהקב"ה אומר לו: "והיה תמים", כלומר שכעת הוא בעל מום! ולכן באופן טבעי "אחזתו רעדה" וחשש שיש בו דבר מגונה ואינו שלם אף שעבד את ה' בכל כוחו, וכל מאוויו ורצוניו היו למלא את רצון ה' בעולם.
הקב"ה אומר לאברהם שאין לו פגם באמונה, אלא בהיותו בעל ערלה הוא בעל מום, הוא חסר.
והוסיפו חז"ל ללמדנו (שם) שאברהם אבינו שלט בכל אבריו מלבד חמשה איברים, אמר לו הקב"ה: אוסיף לך את האות ה"א ותהא מושלם בשליטתך גם על חמשת האיברים. "ולבסוף המליכו על מאתיים וארבעים ושמונה איברים".
האנשים חושבים שכאשר חסר לאדם משהו, הוא חסר, אומר הקב"ה לאברהם: אני מצווה אותך להוריד את הערלה, וע"י החסרון תהיה שלם ומושלם.
ועתה ששמע שאין פגם באמונתו התמימה, אלא הוא בעל ערלה "נתקררה דעתו" וידע אברהם כי אכן כל ימיו התהלך את ה' בצדיקות ובתמימות, וכעת הוא זוכה לברית הנפלאה המרוממת אותו לדרגת התמים השלם – דרגה לה ציפה כל ימיו.
בעצם היום הזה
"וַיָּמָל אֶת בְּשָׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (י"ז, כ"ג)
"בו ביום שנצטווה, ביום ולא בלילה" (רש"י)
בסוף פרשת האזינו (דברים ל"ב, מ"ח) כתב רש"י בשם הספרי: בשלושה מקומות נאמר "בעצם היום הזה": בנח, ביציאת מצרים ובמיתת משה. בנח – משום שהכניסו הקב"ה לתיבה באמצע היום, נגד כוונתם של בני דורו למנוע ממנו להיכנס לתיבה. אמר הקב"ה: הרי אני מכניס אותו לתיבה לעיני הכל, ולא יהיה מי שיצליח לעכב. ביציאת מצרים – הוציאם ה' באמצע היום, כדי להראות למצרים שאין הם יכולים לעכב את ישראל מארצם. ובפטירת משה – שכן עם ישראל סירב להיפרד ממנהיגם האהוב, ועל כך אמר הקב"ה שהוא יקח את משה באמצע היום, לנגד כל ישראל.
הקשו המפרשים: הרי גם באברהם אבינו נאמר: "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה", ומדוע לא הזכיר רש"י גם מקום זה בין יתר המקומות? עוד יש לשאול: מדוע ביאר רש"י אצלנו את המילים "בעצם היום" – "ביום ולא בלילה", ולא פירש: "בחצי היום", כפי שכתב במקומות האחרים?
תשובה לכך נמצא בגמרא (פסחים ד' ע"א, ויומא כ"ח ע"ב), שלמדה מאברהם אבינו את הכלל שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר (י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבקר". גם את מצות המילה ראוי לעשות מוקדם, כפי שלמדנו מזריזותו של אברהם. כך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רס"ב סע' א'), שאף שכל היום כשר למילה, זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר.
מכאן שאברהם מל את עצמו בתחילת היום, ולא באמצעו, ומשום כך לא פירש רש"י את המילים "בעצם היום" כמקובל בשאר מקומות. מסיבה זו לא מנה רש"י בפרשת האזינו את ברית המילה בין הדברים שהתרחשו באמצע היום, כיון שהוא התרחש בתחילת היום, בניגוד לשלושת המקומות האחרים.
עלינו ללמוד מאברהם אבינו מהי זריזות של מצוה. זקן בן תשעים ותשע מל את עצמו, ובהיותו כואב – "וירא וירץ לקראתם". הוא בעצמו זריז, ומזרז את בני ביתו: "וימהר… מהרי… ואל הבקר רץ אברהם, וימהר לעשות אותו".
נפסקה הלכה (בשו"ע או"ח סי' צ' סע' י"ב) שמצוה לרוץ בדרך לבית הכנסת, שנאמר (הושע ו', ג'): "נרדפה לדעת את ה'".
ואפילו בשבת, ההולכים בשבת לבית הכנסת – מצוה שירוצו וימהרו לכבוד השכינה.
כמו כן, מי שנוסע בימות החול לבית הכנסת ראוי לו להחנות את רכבו קצת בריחוק, כדי לקיים את מצות הזריזות. וכדברי הגמרא (חולין ט"ז ע"א): "זריזותיה דאברהם קא משמע לן!"
פרפראות
מקור השפע
"לֶך לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (י"ב, א')
"להנאתך ולטובתך" (רש"י)
הקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו, יכול היה להיטיב לאברהם גם במקום מולדתו. אבל הוא אמר לאברהם: היות שארץ ישראל היא מקור השפע שבעולם וממנה מתברך ונזון העולם כולו – לך לך אל הארץ אשר אראך. שם תקבל את שפע ההנאה והטובה, כי אין טובה והנאה כטובתה של ארץ ישראל.
מגן אברהם
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (י"ב, ב')
"'ואעשך לגוי גדול' – זהו שאומרים: 'אלקי אברהם'; 'ואברכך' – זהו שאומרים: 'אלקי יצחק'; 'ואגדלה שמך' – זהו שאומרים: 'אלקי יעקב'. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' – בך חותמין ולא בהם" (רש"י)
חתימת הברכה בתפילה תהיה דווקא באברהם, ולא ביצחק ויעקב. ואכן אנו חותמים בתפילה: 'מגן אברהם'. אמנם גם ליצחק וליעקב היו מלחמות בחייהם, וגם עליהם הגן הקב"ה; ועם זאת ברכת 'מגן אברהם' נקראת על שם אברהם אבינו ע"ה. זאת מפני שהגנתו של הקב"ה על אברהם אבינו היתה בדרך ניסית ומיוחדת: אברהם היה לוקח עפר ומשליכו לשמים, והיה נעשה לחיצים שבהם היה מנצח במלחמותיו. הגנה ניסית כזאת לא היתה אצל יצחק ויעקב.
כשאנו אומרים בתפילתנו 'מגן אברהם', בקשתנו היא שהקב"ה יילחם למעננו ויגן בעדנו, ונתגבר על האויבים כמו אברהם אבינו.
מצינו כעין הנס של אברהם אבינו גם במשך הדורות. הגמרא (תענית כ"א ע"א) מספרת שפעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר. בחרו בנחום איש גמזו שהיה מלומד בניסים, ושלחו אותו עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות אל הקיסר. בדרך התארח נחום איש גם זו במלון, והאנשים שם גנבו את האוצרות שבתיבה ומילאוה בעפר. הגיע נחום לקיסר, והלה פתח את התיבה. משראה את העפר ביקש להרוג את כל היהודים על הזלזול בכבודו של הקיסר. אמר נחום איש גם זו: "גם זו לטובה". בא אליהו הנביא ונדמה לאחד השרים. אמר לקיסר: שמא עפר זה מזמן אברהם אבינו הוא, שכאשר היה זורקו לאויר היו נעשים ממנו חיצים. ניסה הקיסר זאת – וראה זה פלא! העפר הפך לחיצים! כך הצליח הקיסר לגבור על אחת מהמדינות שלא הצליח לכבוש. כאות הוקרה ליהודים, מילא הקיסר את התיבה באבנים טובות ושלח את נחום איש גם זו בכבוד ויקר. בדרך חזרה, כאשר שוב שהה נחום איש גם זו באותו המלון, שאלוהו אנשי המלון לפשר הכבוד שקיבל. סיפר להם את שאירע. ביקשו אותם האנשים לזכות אף הם בכבוד הקיסר. סתרו את ביתם והביאו את כל העפר לקיסר. אמרו לו, שלמעשה העפר שהביא נחום איש גם זו לקיסר היה שייך להם. ניסה הקיסר את עפרם – אך שום דבר לא קרה. גזר הקיסר את דינם למיתה.
קיום מצוות לשמה
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (י"ב, ד')
בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר (שם פס' ד' ד"ה "עוד ירצה"), שלמרות שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ברכות חשובות ונעלות אם יעמוד בניסיון: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (י"ב, ב'-ג') – מכל מקום אברהם אבינו עמד בניסיון שלא על מנת לזכות בברכות. אברהם הלך אל ארץ כנען רק מתוך מטרה לקיים את מצות בוראו. זהו שכתוב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'".
כאן מתגלה מעלתו הגדולה של אברהם אבינו, שעמד בניסיון בגבורה ובדבקות עצומה, כפי רצונו וציוויו של בורא עולם.
בשעה שאנו מקיימים מצוה, עלינו לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הנה אנחנו באים לקיים את אותה המצוה כמו שציונו ה'" – ולא בגלל השכר המובטח למי שמקיים את המצוות.
הליכתו של אברהם והליכתו של לוט
"וַיֵלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶך אִתּוֹ לוֹט" (י"ב, ד')
בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר, שהליכתו של אברהם אבינו מארצו למקום לא נודע רק כדי לשמוע לדברי הקב"ה, היתה מנוגדת לחלוטין למידתו של לוט. מטרת הליכתו של לוט היתה ליטול כבוד גדול ורווח מההליכה. אולם אברהם אבינו לא עשה כן. שאיפתו היחידה היתה להידבק בבוראו ולקיים את מאמרו יתברך.
צא וראה לאן הוביל ההבדל הזה שבין שני האנשים: לוט הלך לשם הרווח – וסופו שנפרד מאברהם והתדרדר עד שהגיע לדיוטה התחתונה של סדום ועמורה. אברהם אבינו, שהלך במטרה להטהר – סייעו בידו לעלות מעלה מעלה, למדרגות נשגבות ביותר.
הרי שבמידה שאדם מודד – מודדים לו: הרוצה להיטמא – פותחים לו, והרוצה להיטהר – פותחים לו.
תפילת אברהם על כיבוש הארץ
"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (י"ב, ו'–ז')
"בשעה שהיה מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'" (בראשית רבה פרשה ל"ט, ח')
כאשר הגיע אברהם לארץ, היה חשוב לו לעבור דרך שכם. מדוע? ביאר רש"י: "'עד מקום שכם' – להתפלל על בני יעקב כשיבואו להילחם בשכם". אברהם אבינו טרח ללכת לשכם, על אף שלא היה לו מה לעשות שם באותה שעה. הוא ראה את האנשים שגרו שם, שהיו חוטאים ורשעים – שלא כפי שציפה כשהגיע לסולמה של צור. עמד והתפלל על זרעו, שיצליחו לכבוש את המקום. מיד אמר לו הקב"ה (פסוק ז'): "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – בזכות קבלת התורה יזכו לירושת הארץ (עיין כלי יקר ד"ה "עד מקום").
תפילתו של אברהם אבינו הועילה לכל הדורות כולם, וגם לדורנו אנו. אין מה לחשוש מלקיחת הארץ, לא את שכם ולא כל מקום אחר, לפי שהארץ כולה נקנתה כבר לאברהם אבינו קניין עולם, וכבר התפלל אברהם שנצליח לירש אותה.
הלוך ונסוע הנגבה
"וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (י"ב, ט')
יש לבאר בדרך רמז את הפסוק. בנסיעתו הנגבה, רצה אברהם אבינו ללמד לבניו לדורות שתמיד צריך לשאוף לעלות, להתעלות ולהחכים. דבר זה מרומז בכך שנסע לכיוון דרום, ואמרו חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב): "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום". המנורה, שהיא סמל החכמה, היתה מונחת בדרום, ואילו השולחן, שהוא סמל הפרנסה והעושר, היה מונח בצפון. אברהם אבינו הדרים, דהיינו: השתוקק לחכמה. ואף שהעושר יכול להיות לו לעזר לחכמת התורה, בחר אברהם ללכת דרומה, ולא צפונה. לכן כתוב: "וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה".
עוד יש לדייק מלשון הכתוב: "הלוך ונסוע". כשהלך אברהם אבינו דרומה הוא היה 'הולך ונוסע' ללא הפסקה. הסכנה הנוראה ביותר בעבודת ה' של האדם היא מצב של עצירה או של דריכה במקום. על האדם להתמיד בהליכתו, לעלות ולהתעלות בלי הפסקה כלל ועיקר. כך מובטחת לו סייעתא דשמיא שלא ייפול, ויזכה להגיע למדרגות גבוהות ונשגבות.
הנה נא ידעתי – ואהבת לרעך כמוך
"וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (י"ב, י"א–י"ג)
אחד מהניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו הוא הרעב הכבד שאילץ אותו לרדת מצרימה. שם נלקחה שרה אמנו על ידי פרעה הרשע.
מבאר רש"י: "'הנה נא ידעתי' – מדרש אגדה (תנחומא ה'): עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה". לפי פירוש זה לא הכיר אברהם אבינו כלל ביופיה של שרה אמנו עד עתה. עוד מפרש רש"י, וזו לשונו: "דבר אחר (בראשית רבה מ', ד'), מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה". לפי פירוש זה, חשש אברהם אבינו מהמצרים בשל יופיה של שרה, שהיה מעל הטבע. עוד מפרש רש"י: "ופשוטו של מקרא, הנה נא הגיעה השעה שיש לדאוג על יופיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה". לפי פירוש זה באמת הכיר אברהם ביופיה, אלא שעתה היה עליו לתת דעתו על כך, משום שהאנשים השחורים והמכוערים עלולים להזיק לו בגללה.
ידועים דברי חז"ל (קידושין מ"א ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'". לפי זה, יקשה על הפירוש הראשון ברש"י: כיצד קידש אברהם אבינו את שרה אימנו בלא לראות אותה? אלא שיש בזה שבח גדול לאברהם אבינו, שכאשר ביקש לעצמו אשה, לא התייחס כלל לדברים החיצוניים שבה. הוא קיבל על עצמו את האשה שיזמן לו הקב"ה ללא כל השפעה של מצבה החיצוני. הרי גדולתו של אברהם היא שהיה מסוגל לקיים "ואהבת לרעך כמוך" בכל מצב.
אחד מגדולי דורנו זצ"ל היה רגיל לאכול בליל שבת גרעינים של חמניות. אשתו המסורה היתה מביאה לו מידי ערב שבת צלחת מלאה בגרעינים, ואחרי שהיה מסיים לאכלם היתה מרימה את המפה ומנערת את הקליפות אל פח האשפה. פעם אחת העיר לה בעלה הרב זצ"ל שיש למפה דין של 'מוקצה'. אמרה לו אשתו באנחה: הרי אתה עושה את המפה למוקצה על ידי הנחת הקליפות, ומה עלי לעשות? הרגיש הרב זצ"ל שהדבר מצער את אשתו, וקיבל על עצמו שלא לאכול עוד גרעינים, למרות שאהב זאת מאד, כדי שלא לעבור על עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, ח"י).
(אולם למעשה, אם הקליפות אינם ראויות למאכל אדם או בהמה, יניח דבר הראוי למאכל וכך יהא מותר לו לטלטל. ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב או"ח סי' ל"ד).
מעלת הצניעות
"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (י"ב, י"ז)
"'על דבר שרי' – על פי דיבורה. אומרת למלאך: הך! והוא מכה" (רש"י ע"פ בראשית רבה מ"א, ב')
פרעה התפלא: מי הוא זה שמכה בו? כיצד הצליח לעקוף את כל שומרי בית המלך ולהיכנס לחדרו? מכאן אנו למדים כמה גדולה מעלתה של הצניעות! בזכות צניעותה המופלגת של שרה אמנו זכתה להינצל מאותו רשע, ומלאך מן השמים בא להצילה.
הקב"ה אמר לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, י"ב) – "בקול רוח הקודש שבה", והוסיף רש"י: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ולא עמדה ברוב הנסיונות הקשים שעמד בהם אברהם, אך עם זאת זכתה לרוח הקודש ולנבואה. כל זאת בזכות מידת הצניעות שהיתה בה. ואכן, המלאכים שואלים (ח"י, י"ט): "איה שרה אשתך", כדי להדגיש את הצניעות שהיתה בה, שהיתה מסתירה עצמה באוהל.
ברכת אברהם תעשיר
"וְגַם לְלוֹט הַהוֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהֲלִים" (י"ג, ה')
"מי גרם לו שהיה לו זאת? הליכתו עם אברהם" (רש"י)
מקור דברי רש"י הוא בגמרא (ב"ק צ"ג ע"א), המביאה בהקשר זה משל: "בתר מרי נכסי ציבי"; וכעין זה בגמרא בשבועות (מ"ז ע"ב): "קרב לגבי דהינא ואידהן" – פירוש: "אם נגעת במשוח בשמן תהא גם אתה משוח בנגיעתו" (עיין רש"י שם ובחידושי אגדות למהרש"א שם).
הרי שללוט מצד עצמו לא היה שום רכוש; ורק בזה שהלך עם אברהם אבינו והתקרב אליו, זכה וגם לו היה רכוש. דבר דומה מצאנו אצל יעקב ולבן: כאשר הגיע יעקב אל לבן היה לבן עני ולא היו לו בנים (עיין רש"י), ובזכות יעקב נתברך.
ובשונה מלבן, שלא הכיר בכך שהברכה באה לו מחמת יעקב, באומרו (ל', כ"ז): "נחשתי ויברכני ה' בגללך", לוט הכיר בברכה שקיבל בזכות הליכתו עם אברהם.
נוחה להיכבש
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (י"ג, י"ז)
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ק' ע"א) מביאה מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר: "הלך בה לארכה ולרחבה – קנה מקום הילוכו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום". הרי שלשיטת רבי אליעזר עצם ההליכה מקנה את השטח.
מניין לר' אליעזר שהילוך לאורך ולרוחב מקנה את הארץ? דכתיב: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה – כי לך אתננה".
חכמים מסבירים שדוקא אצל אברהם נקנתה הארץ בהליכה, בשל חביבותו של אברהם כדי שתהיה הארץ נוחה להיכבש לפני בניו.
פשט הדברים הוא, שיהיה לבניו קל יותר לנצח את האויבים ולכבוש את הארץ; אבל רש"י הסביר שם: "כדי שיהא נוח – דהוו להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למידת הדין".
עוד יש לבאר את דברי רש"י, שלא רק אם בניו יהיו צדיקים תהיה הארץ נוחה להיכבש ולא תיפול שערה אחת מהם ארצה, אלא שבכל מקרה שיבואו בניו לכבוש את הארץ לא תהיה סטרא אחרא כנגדם, כי אברהם ביטל אותה ואת קטרוגה. כך פעל אברהם שיהיה נוח לבניו לכבוש את הארץ.
מזונה של סדום
"וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ" (י"ד, י"א)
מה טעם ראה הכתוב לציין במפורש את האוכל?
יש לבאר לפי דברי חז"ל (יומא ל"ט ע"א) על הפסוק (ויקרא י"א, מ"ג): "ונטמתם בם" – "אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם". דהיינו, מי שאוכל אוכל לא כשר ליבו נהיה אטום וסתום, וקשה ללמדו תורה ולהכינו לקיום התורה והמצוות. מוכח מכאן, שישנם סוגי מאכל שגורמים לאטימות הלב.
כאשר מלכי סדום מרדו בכדרלעומר, אחרי שתים עשרה שנות עבדות, תמהו ארבעת המלכים: מה ראו מלכי סדום למרוד? כאשר ארבעת המלכים ניצחו, ביקשו לברר מה גרם למנוצחים לטמטום ולאטימות הלב. הם הבינו שכנראה האוכל שהם אוכלים גורם לאטימות הלב, ולכן כאשר שבו את בני סדום לקחו עימם גם את מאכלם, על מנת לבדוק את המזון וללמוד אלו מאכלים גורמים לאטימות הלב.
עוד יש לבאר: דרכו של עולם, כשאכסנאי מגיע לעיר חדשה הוא מתעניין במאכלי המקום, אולי ילמד על מאכל חדש וטעים. אנשי סדום ועמורה מעולם לא נתנו ממאכלם לאורחים, ולכן המנצחים במלחמה לקחו גם את אוכלם של אנשי סדום, כדי להכירו ולעמוד על טיבו וטעמו.
רושם החינוך של אברהם
"וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (י"ד, י"ג)
רבותינו (תנחומא חוקת כ"ה) אמרו, שהפליט היה עוג (עיין ברש"י). רבינו הספורנו כתב שהפליט לא הכיר את לוט, ולא ידע שהוא בן אחיו, אבל כששמע שאותו שבוי מחזיק גם הוא בדעותיו של אברהם, ראה צורך לספר לאברהם על האיש שדומה לו בדעותיו ואמונותיו, שנמצא בשבי.
מכאן אנו רואים מהו עומק חינוכו של אברהם אבינו. אף על פי שלוט כבר עזבו והלך לדור עם אנשי סדום הרעים והחטאים, רושם חינוכו של אברהם אבינו באמונת הייחוד נשאר קבוע בו.
חניכים של נס
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (י"ד, י"ד)
כתב רש"י (בשם גמ' נדרים ל"ב ע"א): "'חניכיו' – 'חניכו' כתוב, זה אליעזר שחנכו למצוות… 'שמונה עשר' וגו' – רבותינו אמרו: אליעזר לבדו הוא, והוא מניין גימטריא של שמו".
יש להבין: מדוע הוצרכו חז"ל להוציא את המקרא מידי פשוטו ולומר ש"שמונה עשר ושלוש מאות" זה אליעזר? אלא, הנביא (בהפטרה לפרשה זו מישעיה מ"א, ב') אומר על אברהם אבינו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו". מבואר בגמרא בתענית (דף כ"א), שאברהם אבינו היה זורק עפר והעפר היה הופך לחיצים, שבאמצעותם ניצח אברהם אבינו את המלכים, עיי"ש. אם כן, כיון שנצחונו היה בדרך נס, בהכרח יש לומר שלא היו לו 318 חיילים ממש, אלא אליעזר לבדו.
כהן לא-ל עליון
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (י"ד, י"ח-כ')
מלכי צדק הוא שם בן נח, כפי שדורשת הגמרא במסכת נדרים (ל"ב ע"ב) את הפסוק (תהלים ק"י, ד'): "אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק" – זהו שם בן נח. והנה שם בן נח מקדים בדבריו את ברכת אברהם על ברכת ה'. הרי הוא אומר: "ברוך אברם לאל עליון עושה שמים וארץ, וברוך אל עליון אשר מגן צריך מידך". אמר הקב"ה: אם אתה מקדים את אברהם לשמי – הרי שאם עד עתה היית כהן, מעתה עוברת הכהונה לזרעו של אברהם.
המעשר שנתן אברהם למלכי צדק הוא, אפוא, המעשר האחרון שקיבל ככהן. מעתה המעשרות שייכים לאברהם ולזרעו, ולא יתנם עוד למלכי צדק.
יצחק היה פטר רחם של שרה אמנו, אך לא שמענו שעשו לו פדיון הבן, והרי האבות קיימו את כל התורה כולה! למדנו שיצחק היה כהן, ולכן נפטר מפדיון הבן. גם ליעקב לא עשו פדיון הבן (אמנם אפשר לומר שעשו היה גדול ממנו), וכך היו יצחק ויעקב כהנים. רק כאשר נולדו י"ב השבטים, אמר הקב"ה שהכהונה תעבור לשבט לוי, וכל שאר השבטים ייחשבו 'ישראליים'.
בטחון וקיום מצוות
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (י"ד, כ"ג)
כתוב בגמרא (חולין פ"ט ע"א): "ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: 'אם מחוט ועד שרוך נעל' זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת ורצועה של תפילין".
במצות התפילין מראה האדם את אמונתו בקב"ה. חוטי הציצית וקשריו רומזים לתרי"ג מצוות. אמר הקב"ה לאברהם: כיון שבטחת בי וקיימת את מצוותיי, אני עומד ונוטל את הדברים הסתמיים שאמרת: "אם מחוט ועד שרוך נעל", וקובע לבניך שתי מצוות יקרות וחשובות.
מקור העושר של אברהם
"וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (י"ד, כ"ג)
יש להבין את חששו של אברהם אבינו שיאמר מלך סדום: אני העשרתי את אברהם. הרי אברהם אבינו היה עשיר מופלג, כפי שהעידה עליו התורה (י"ג, ב'): "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב". כולם יודעים שהוא עשיר, האם יעלה על הדעת שאם ייתן לו מלך סדום דבר כלשהו, חוט או שרוך נעל, יחשוב מישהו ש"אני העשרתי את אברהם"?
אלא, ידע אברהם אבינו שהוא עתיד להתעשר הרבה יותר מעושרו זה, וכדברי רש"י (י"ד, כ"ג): "'ולא תאמר' וגו' – שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: 'ואברכך'". לכן חשש שמהיום שיקבל חוט או שרוך יתחיל להתעשר ביותר, ועל עושר זה יאמרו הבריות שהוא משל מלך סדום. אברהם רצה שידעו הכל, כי העושר שעוד יבוא לו נובע מהבטחת הקב"ה, מידו הרחבה, ולא בזכות מעשיו של מלך סדום.
חפים מפשע?!
"אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (ט"ו, א')
"'אנכי מגן לך' – מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת" (רש"י בשם בראשית רבה מ"ד, ה')
ממה חשש אברהם אבינו כשיצא למלחמה? שמא יהרוג אנשים חפים מפשע. לאחר נצחונו במלחמה אמר לו הקב"ה: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" – כלומר: אל תחשוש על האנשים שהרגת, משום שכל מי שסייע במלחמה גם הוא אשם ויש לו יד בדבר.
אין להתרגש מכל ההאשמות שמאשימים אותנו שונאי ישראל על כך שנפגעים חפים מפשע בפעולות כאלו או אחרות. כך קבע הקב"ה: כל מי שאינו מונע פגיעה כל שהיא בעם ישראל – שהם המוחזקים והבעלים על הארץ הזאת – נחשב כאילו הוא בעצמו פוגע בעם ישראל.
כעין זה מצאנו ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הלכה י"ד), לגבי מעשי בני יעקב, שמעון ולוי, שהרגו את כל אנשי שכם. אמנם רק חמור היה צריך להיענש, שהוא זה שחטא; אך כיון שכל אנשי עירו לא מנעו ממנו את המעשה, על כן נתחייבו כולם מיתה: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל – וראו וידעו ולא דנוהו".
הדבוק בארץ ישראל נקרא גדול
"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (ט"ו, י"ח-כ"א)
מביאורו של רש"י ניתן ללמוד מהי מעלתה העצומה של ארץ ישראל, וז"ל (ע"פ גמ' שבועות מ"ז ע"ב): "'הנהר הגדול נהר פרת' – לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר: 'והנהר הרביעי הוא פרת'. משל הדיוט: עבד מלך – מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך".
עוד ניתן ללמוד מדברי רש"י, על ההבטחה של נתינת הארץ לעם ישראל לעתיד לבוא, וז"ל (בשם בראשית רבה מ"ד, כ"ג): "'את הקיני' – עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה י"א, י"ד): 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'. 'ואת הרפאים' – ארץ עוג, שנאמר בה (דברים ג', י"ג): 'ההוא יקרא ארץ רפאים'". כלומר, אף על פי שהר שעיר נתון לעשו ירושה, אבל לעתיד לבוא הוא יסופח לנחלת עם ישראל שנוחלים את ארץ ישראל בשלמותה. וזאת לאחר שיתקיים בהם (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ואז "והיתה לה' המלוכה".
למי חלק ונחלה בארץ?
"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (י"ז, ח')
מיד לאחר הבטחת הארץ מצווה הקב"ה את אברהם על מצות ברית המילה (י"ז, ט'): "ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם".
אמר אברהם אבינו: ריבונו של עולם, אתה מבטיח את הארץ לי ולזרעי אחריי, והרי מזרעי יצא גם ישמעאל, שמא יבוא ויטען שיש לו זכות בארץ? אמר לו הקב"ה: אני מבטיח את הארץ רק למי שמיוחס אחריך, ורק "ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, י"ב).
יש לדעת, שאין כוונתנו לסלק את כל הגויים מהארץ לארצות אחרות שיקלטו אותם. הגויים יוכלו להישאר בארץ; אבל נַתְּנֵה עמהם שאם הם רוצים להישאר בארצנו ולחיות בשלום אמת, עליהם לשלם על כך, והם צריכים לעשות את מלאכתנו. על ידי כך נוכל לשבת וללמוד תורה, שזהו עיקר ייעודנו ומטרתנו בעולם.
עוד יש לדעת, שגם לישראל אין זכות וחזקה בארץ אלא אם הם מקיימים את ברית המילה, שבזכותה ניתנה הארץ לאברהם אבינו.
עצת ממרא
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מספרים שלאברהם אבינו היו שלושה חברים: ענר, אשכול וממרא, והוא שאל בעצתם אם למול, כמצות ה'. ענר ואשכול יעצו לו שלא למול, וממרא יעץ לו למול. דבר זה רמוז בראשי התיבות של שמם. ענר אמר לו: ע'ינוי נ'פש ר'ע, אשכול אמר לו: א'ין ש'ווה כ'לום ל'מילה, ואילו ממרא אמר לו: מ'ול מ'הר ר'ופאך א'ל.
יש להבין: וכי אברהם אבינו היה צריך ליטול עצה מחבריו, אחרי שהקב"ה ציוה עליו למול?! אלא, ידוע הדבר שכאשר יש לאדם חבר טוב, ובא אדם אחר ורוצה להתחבר עמו, הוא צריך ליטול את רשותו של חבירו הראשון. כך גם כשנצטוה אברהם אבינו על המילה אמר לקב"ה: כיון שאתה כורת עמי ברית, ברצוני לצרף את שלושת חבריי. והסכים הקב"ה עמו. ובשכר שיעץ ממרא לאברהם לשמוע לציווי ה', נגלה ה' בחלקו.
יש מבארים, שבוודאי לא היה צריך אברהם אבינו ליטול עצה מחבריו אם לשמוע בקול ה'. הוא התייעץ איתם בשאלה אחרת: האם למול בפרהסיה או בצנעא? ממרא יעץ לו למול בפרהסיא, כמו שנח נכנס לתיבה לעיני כל העולם, למרות האיומים של בני דורו שרצו להורגו ולשבור את התיבה.
מעשה רב
העוסקים בצרכי ציבור באמונה
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (י"ד, כ"ג)
חמיו של מרן הרב זצ"ל, אבי הרבנית תליט"א, הוא הרב הגאון רבי נסים דוד עזרן זצ"ל. הרב עזרן היה תלמיד חכם גדול, כתב חידושי תורה, והקים עולה של תורה בישיבת "בית שמואל" בירושלים עיה"ק. מבית מדרש זה יצאה אורה ותורה לכמה וכמה ישובים. על אף שהיו רבים מבני הישיבה תלמידי חכמים ושקדנים, ראה הרב עזרן כי חלק מהישיבות לא קיבלו את כל התלמידים אליהם או שסילקו תלמידים שהיו מאחרים ומחסירים ושלא שקדו על לימודם כראוי, ונמצאו רבים שנפלו ל"רחוב" והיו כבר אבודים. החליט הרב עזרן לקבלם לישיבתו, כיוון שראה בכולם ראויים כי כולם נשמות קדושות ורק דוחק העוני במשפחה גרם להם. תמיד היה אומר את דברי חז"ל (נדרים פ"א ע"א): "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". ואכן מישיבתו יצאו רבים וטובים, גדולים בתורה וביראת שמים. לא אחת היה הרב עזרן בכבודו ובעצמו מלמד את מלאכת השחיטה והלכותיה במסירות גם לכאלה שהיו בעלי קשיי קליטה עד שידעו אותן על בוריין. ואכן, הישיבה הלכה והתפתחה והצליחה לגדל דורות של תלמידי חכמים.
סיפר מרן הרב זצוק"ל על חמיו זצ"ל: הנהגה מיוחדת של חסידות היתה לו בגיוס תרומות לישיבה. לא פעם התווכחתי איתו שאת ההוצאות הטלפוניות של הישיבה או את תשלומי הנסיעות הוא רשאי לקחת מחשבון קופת הישיבה, אך הוא נשאר בהנהגתו שכיוון שכספים אלה קודש בשביל להרבות ספסלים לתורה ובהחזקת הישיבה הוא היה אישית משלם הוצאות מכספו, וחלילה חלילה לא לקח לעצמו גם כשהיה מגיע לו. הוא היה בבחינת ההלכה (שולחן ערוך, אורח חיים סי' תקפ"ו סע' ט"ז) שנאמרה בשופר: "ציפהו זהב במקום הנחת פה – פסול, שלא במקום הנחת פה – כשר. ציפהו זהב מבפנים – פסול, מבחוץ – אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, ואם לאו – כשר". וכן היה בבחינת מה שאמרו בארון עצי שיטים: "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו".
יראתו וחכמתו קודמת למילתו
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
לאחד משופטי בית המשפט הבכירים בארץ נולדו נכדים – תאומים. יום השמיני למילה נפל בשבת ולצורך המילה הזמינה המשפחה את אחד המוהלים הידועים שבירושלים. ביום השבת, אחר תפילת שחרית, הופיע המוהל לקיום הברית, והנה הוא שומע משיחתן של המוזמנים ובני המשפחה כי התאומים נולדו בניתוח קיסרי. וכידוע הלכה היא, כי מילה בזמנה דוחה את השבת דווקא למי שנולד כדרכו, אך לא בדרך של ניתוח קיסרי. המוהל נותר לרגע אובד עצות. הכל מוכן לברית: הסעודה, האורחים, הסנדק, אבי הבן והמוהל, אלא שהעיקר חסר מן הספר – הרי חבורה בשבת זה איסור דאורייתא – חובל. עוד הוא תוהה מה עליו לעשות, נזכר המוהל שמרן הרב זצ"ל מתגורר בקרבת מקום. ללא אומר יצא מן המקום והלך לביתו של הרב, וכשהוא נרגש ונפחד סיפר לרב את אשר נקרה על דרכו. השיב לו הרב: "הלוא אתה זריז במלאכתך, עליך רק להתנהג בטבעיות כאילו אתה חותך ותסגור את החיתול כאילו סיימת את המילה. כמובן שאת הפסוקים תאמר כסדרן חוץ מהברכות, והכל על מקומו יבוא בשלום. מחר תבוא לבני המשפחה ותסביר את הטעם שלא גזרת – ותגזור אומר".
וכן הווה. בזריזותו הטבעית פעל המוהל וסגר את החיתול, וכל האורחים ובני המשפחה התפעלו מן המילה עד שנשמעו קולות התלהבות שאמרו כי אפילו דם לא יצא… למחרת, בא המוהל לבדוק את הנימולים… והשלים את מלאכתו.
הלכה בפרשה
כבוד האשה והבעל
"וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָה" (י"ב, ט"ז)
על הפסוק (י"ב, ט"ז): "ולאברם הטיב בעבורה" אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א): "א"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: 'ולאברם היטיב בעבורה', והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (ועיין במהרש"א שם "שהיטיב" הכוונה על הקב"ה- אחרת מהפשט).
וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו הל' י"ט-כ'), וז"ל: "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהא דבורו בנחת ולא יהיה עצב או רגזן. וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהא עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".
ביקור בארץ ישראל
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (י"ג, י"ז)
שאלה: האם תיירים יהודים המבקרים בארץ מקיימים מצוה?
תשובה: המשנה בכתובות (פרק י"ג משנה י"א) אומרת: "הכל מעלין לארץ ישראל". ורש"י (שם דף ק"י ע"ב ד"ה "הכל מעלין") הדגיש "לעלות ולישב". כלומר, עיקר מצוה זו היא ישיבה בארץ. ובשו"ת הרשב"ש (סי' א') כתב שהמצוה היא הישיבה, והעלייה היא הכנה למצוה, שהרי בלא עלייה אין ישיבה. והישיבה היא נטיעת גנות ופרדסים ובניית בתים, וכמובן שגר בארץ.
ואמנם יש מי שאומר (עי' ציץ אליעזר ח"ד סי' ה') שגם בטיול בארץ עושה מצוה כל שהיא. ומכל מקום אומרים בשם האר"י שאינה דומה מצות הטיול למצות הישוב ממש. ורמז בדבר (ישעיה מ"ב, ה'): "נֹתֵן נשמה לעם עליה – נשמה קדושה ליושבים בה, ורוח להֹלכים בה – אותם המטיילים", ועי' גם בארצות החיים (לגר"ח פאלאג'י) שהביא מחלוקת הפוסקים אם יש מצוה לבאים לראות הטובה היא.
ולכן עיקר המצוה היא לעלות לארץ ישראל, לבנותה, לטעת בה עצים או ללמוד בה תורה כיון שאין תורה כתורת ארץ ישראל, וכדברי המדרש (בראשית רבה פרשה ט"ז, ד'): "'וזהב הארץ ההיא טוב' (ב', י"ב)- מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י". ובכל זאת בימינו יש מצוה לבקר ולטייל בארץ שעל ידי כך יראו "טוּב הארץ" ויחשקו ויחפצו לגור בה.
אמירת "לחיים" בשתיית יין
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְקֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ קֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (י"ד, י"ח-כ')
הגמרא במסכת נדרים (ל"ב ע"ב) אומרת שמלכי צדק מלך שלם, שהיה כהן, ברך תחלה את אברהם: "ברוך אברם" ואחר-כך ברך את ה': "וברוך א-ל עליון", וכיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, אמר אברהם למלכי צדק: "וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו"? ובגלל זה הוציא הקב"ה את הכהונה ממלכי צדק ומסרה לאברהם.
ואומרים הפוסקים (עי' כה"ח סי' קע"ד ס"ק ה"ן) שכשאדם מתארח אצל חברו ומגישים לו יין, לא יאמר בתחילה, כדרך העולם: 'לחיים', או 'חיים טובים', 'רפואה שלמה' וכדו', ואחר כך יברך על היין "בורא פרי הגפן" וישתה- כיון שאין זו דרך התורה, אלא דרכו של שם בן נח. אלא הסדר הנכון הוא שתחילה יברך על היין וישתה ממנו, ואחר כך יברך את בעל הבית בברכות השגורות שאומרים 'לחיים' וכדו'. סדר זה אינו ממידת חסידות, אלא דבר פשוט ואמונה בבורא עולם, שקודם מברכו ומודה לו על מה שנותן לו, ואחר כך מתייחס למארח שלו. ודבר ברור הוא, שאין לבעל הבית כלום משלו, אלא הכל מאת הבורא יתברך.
יש אומרים, שאם מתארח אצל יהודי ירא שמים, והוא תלמיד חכם שבודאי בקיא בדין זה, שקודם צריך לברך על היין ואחר כך לומר 'לחיים' וכדומה, ואותו אדם אינו נפגע או מקפיד אם יברך תחילה- יעשה כמו שכתבנו אבל אם מתארח אצל עם הארץ שאינו יודע את ההלכה בענין הזה, ואם לא יאמר לו מתחילה 'לחיים' כמקובל אצל המון העם, הוא עלול להיפגע ולהקפיד, אזי רשאי להקדים ולברכו בחיים טובים ובבריאות טובה, ואחר כך יברך על היין וישתה, ויכול לסמוך על הסברא שיש כאן גם הודאה להקב"ה ששלח לו את המשקה באמצעות הנותן, וכעין מה שאמרה הגמרא (בבא קמא צ"ב ע"ב): "חמרא למריה- טיבותא לשקייה, שנאמר (דברים ל"ד, ט'): 'ויהושע מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו'"- כלומר שתלה החכמה והגדולה במשה כאילו משה עצמו נותנה ליהושע, והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.
מילה שלא בזמנה ביום חמישי או שישי
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
שאלה: תינוק חולה אשר מילתו אינה בזמנה וההורים מזמינים את המוהל למול את בנם ביום ה' או ו' בשבוע, האם מותר להיענות לבקשה, או שיש לנהוג כדעת האוסרים המובאים בבית יוסף (יו"ד סי' רס"ב וסי' רס"ח והובא בט"ז סי' רס"ב ס"ק ג') כדי שלא יגרם צער לתינוק ביום השבת?
תשובה: בענין מילה שלא בזמנה אנו נוהגים כדעה הבית יוסף, שאין לעשותה לא ביום ה' ולא ביום ו' וק"ו שאין לעשותה בשבת. אמנם אם כבר הזמינו את ההורים, האורחים, האולם וכד', וייגרם להם הפסד ממון מרובה, או ייגרם צער גדול לקרובים שכבר הוזמנו, בדיעבד אפשר להקל ולמול ביום ה' או ו', אך בשום פנים ואופן אין למול בשבת (ועיין בשו"ת "רב פעלים" יו"ד ח"ד סי' כ"ח, ברכ"י יו"ד סי' רס"ב ס"ק ב'. וכ"כ בספר "נתיבי עם" יו"ד סי' רס"ב שכתב שכך הוא המנהג בארץ ישראל שאין מלים מילה שלא בזמנה לא ביום ה' ולא ביום ו').
הזמנה לברית מילה
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
שאלה: האם מותר לאבי הבן להזמין אנשים לברית המילה ולסעודת המילה?
תשובה: מצות המילה היא מצוה יקרה ונעלה ובפרשתנו אנו למדים על מסירות הנפש של אברהם אבינו בהימולו ובזרעו אחריו.
אומרים חז"ל (שבת ק"ל ע"א): "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן…עדיין מוחזקת בידם". רש"י שם פירש: "עושין אותה בשמחה – שעושין משתה". יש אומרים שחייבים לעשות סעודת מצוה וחיוב זה הוא מדאורייתא (שו"ע או"ח סי' תקנ"א סע' י' בשע"ת שם ס"ק ג"ל), ויש אומרים שהיא מדרבנן.
מרן (יו"ד סי' רס"ה סע' י"ב) פסק שנוהגים לעשות סעודה ביום המילה.
מכל מקום, סעודה זו נקראת סעודת מצוה ונוהגים שאבי הבן לא מזמין לסעודה כיון שאומר הרמ"א (שם) שמי שמוזמן לסעודת מצוה ולא הולך הוי כמנודה לשמים.
למעשה יש הנוהגים שאחד המוזמנים או הקרובים מודיע על סעודת המילה, ויש מחמירים שלא להזמין למילה עצמה אלא להודיע רק על קיום הברית – בלי לומר שמזמין.
וכל זה הוא לגבי סעודת הברית עצמה, אך לסעודת "ברית יצחק" (זוהר בלילה שקודם הברית) או ל"שלום זכר" נהגו להזמין.
