שיחות ומאמרים

שלבי השעבוד

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מ"ז, כ"ח)

"למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ו, א')

לכאורה יש להקשות על הפירוש הראשון שמביא רש"י: בתחילת פרשת שמות (א', ו') נאמר: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", ואמרו על כך חז"ל במדרש רבה: "ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל" (שמו"ר א', ד'). כמו כן, על הפסוק (שם, א'): "הבאים מצרימה" דרשו חז"ל (שמו"ר שם): "וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים! אלא כל זמן שיוסף היה קיים, לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף – נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב: 'הבאים', כאילו אותו יום נכנסו למצרים". הרי שהשעבוד התחיל רק אחרי מות האחים. מדוע, אפוא, מפרש רש"י שעם מות יעקב אבינו התחיל השעבוד?

צריך לומר, שבשעבוד היו מספר שלבים. חז"ל אומרים (פרקי דרבי אליעזר מ"ח; בראשית רבה י"ב, ב') שכאשר נפגש יעקב אבינו עם פרעה הוא בירך אותו שהנילוס יעלה לרגליו. עם ברכה זו נפסקו שנות הרעב, למרות שאמורות היו להיות עוד חמש שנים של רעב. אולם כשמת יעקב חזרו שנות הרעב. כיון שראו המצרים שחזר הרעב, התחילו המצרים להאשים את בני ישראל, כאילו הם הביאו את הרעב על המצרים. אז התחילו המצרים לזלזל בבני ישראל ולשעבדם מבחינה רוחנית. כל זה קדם לשעבוד הפיזי, שבו התחילו המצרים רק אחרי מות האחים, כדברי המדרשים שהובאו לעיל.

לשלב זה בשעבוד המצרי רומז רש"י בדבריו: "כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל" – העיניים מסמלות את ראשי העדה, והלב מסמל את המחשבה הרוחנית. כל אלו נטמאו בשעבוד הרוחני של מצרים.

טומאתם של בני ישראל נבעה מכך שהם הפסיקו ללכת בדרכו של יעקב אבינו בלימוד התורה ובקיום המצוות. כך אומרת התורה (שמות א', א'): "את יעקב איש וביתו באו" – כל עוד היה יעקב בחיים, כל עוד היו בני ביתו "את יעקב", עם יעקב בתורתו ובמצוותיו, בבחינת (מיכה ז', כ') "תתן אמת ליעקב", נשארו בטהרתם. אך ברגע שעזבו "את יעקב", נסתמו עיניהם וליבם, והתחילו לתור אחרי עיניהם וליבם של המצרים. זו היא תחילתו של השעבוד.

הליכה בדרכו של יעקב כוללת עוד תנאי נוסף. בסוף ימיו קורא יעקב לבניו ואומר להם: "האספו", "הקבצו". ההגנה הגדולה ביותר נגד כל האויבים בגשמיות וברוחניות היא האחדות. משעה שנתפזרו האחים ונתפרדה החבילה יכול היה השעבוד להתחיל.

ביחס לשעבוד הרוחני מבארים המפרשים את הפסוק (דברים כ"ו, ו'): "וירעו אותנו המצרים" – שעשו אותנו רעים לשמים, עד שלא נותרו בנו אלא זכויות בודדות: שלא שינו את שמם ואת לשונם. המצרים הורידו אותנו ל-מ"ט שערי טומאה ומנעו מאיתנו תורה ותפילה. זהו השעבוד הראשון שהתחיל מיד עם מות יעקב אבינו.

השלב השני של השעבוד התרחש עם מות יוסף. אז ירד עוד ערכם של בני ישראל בעיני המצרים. בשלב זה ביטלו המצרים את זכויות היתר של בני ישראל, והשוו את מעמדם למעמד כלל האזרחים במצרים. וכאשר הושוו בני ישראל למצרים, התחילו המצרים למשוך אותם גם אל העבודה הזרה שלהם. על כך אומרת התורה (שמות י"ב, כ"א): "משכו וקחו לכם צאן" – משכו ידיכם מעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל, בא ה' ועוד; שמות רבה ט"ז, ב').

בשלב השלישי, כאשר מת כל הדור ההוא, כל שבעים הנפש שבאו מצרימה, התחיל שלב השעבוד הממשי: בהתחלה בצורה של "ויענונו" (דברים כ"ו, ו') – בלשון רכה, בפה רך; ואחר כך – "בעבודה קשה", עם "הבה נתחכמה לו" (שמות א', י').

מדוע השביע יעקב את יוסף?

"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (מ"ז, ל"א)

השבעתו של יוסף שלא יקבור את אביו יעקב במצרים צריכה ביאור. הלא כבר הבטיח יוסף ליעקב שימלא את בקשתו: "ויאמר, אנכי אעשה כדברך". מדוע ראה יעקב צורך גם להשביע את יוסף על כך?

נראה להסביר שיעקב אמר ליוסף: איני חושש שלא תקיים את דבריי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך ויצווה אותך להפר את הבטחתך. לכן אני מכין מראש תשובה לדרישה שכזאת. הרי אתה, יוסף, נשבעת לפרעה שלא תגלה שאתה יודע יותר שפות ממנו, שכן אתה יודע את שבעים הלשונות וגם את שפת הקודש, שאותה פרעה בעצמו אינו יודע. עכשיו אבקש ממך להישבע לי על קיום בקשתי, ומעתה אם יבקש ממך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תוכל לומר לו שעם התרת השבועה שנשבעת לאביך בטלה גם השבועה שנשבעת לו, לפרעה.

בענין זה זכורני שפעם שאלתי את הרב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל: יוסף אומר לפרעה, שאם יתיר את השבועה שנשבע לאביו, הוא יתיר גם את השבועה שנשבע לפרעה. והרי מצד הדין, אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפני אחד מהמתירים לפחות (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סע' י"ד שכתב: "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט – אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי"). והרי כאשר יפרט יוסף בפני המתירים את שבועתו לפרעה, כבר יעבור בזה על עצם השבועה שנשבע שלא לספר לאחרים את עובדת בקיאותו בשבעים ואחת שפות! הוא זצ"ל תירץ, שיוסף יפרט את הנדר תוך כדי דיבור להתרה, ואז לא יחשב שעבר על השבועה. אך הגאון זצ"ל בעצמו אמר שתירוץ זה דחוק. אחר כך ראיתי בספרו של סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצ"ל שהקשה כן, והשאיר בצ"ע. אולי אפשר לומר, שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, אך גם תירוץ זה דחוק (ועיין בספר 'לבונה זכה' של סידנא האדמו"ר ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל על הפרשה משם 'אסיפת חכמים').

אבל ההסבר הוא זה: הטעם שצריך לפרט הנדר בפני המתירים הוא שמא נשבע לקיים את המצוה ורוצה להתיר שבועה זו. לכן על המתירים לשמוע את השבועה, כדי לוודא שאין זו שבועה על קיום מצוה. אך יוסף הצדיק חכם גדול וחסיד הוא, ואיננו חוששים שנשבע על קיום מצוה ועתה הוא בא להפר שבועה זו. לכן לא צריך היה יוסף לפרט את שבועתו, ויכול היה להתיר את השבועה שנשבע לפרעה – אם יחייב אותו פרעה להתיר את שבועתו לאביו בעניין הקבורה – ללא פירוט השבועה.

אפרים לפני מנשה

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')

כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, שינה יעקב את סדר לידתם ובירך את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור. יעקב הסביר ליוסף מדוע הוא מאחר את מנשה (מ"ח, י"ט): "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלֹא הגויים". הסביר רש"י: "'גם הוא יהיה לעם' – שעתיד גדעון לצאת ממנו (ממנשה), שהקב"ה עושה נס על ידו; 'ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו' – שעתיד יהושע לצאת ממנו (מאפרים), שנחל את הארץ וילמד תורה לעם ישראל".

במה מיוחדת גאולת יהושע מגאולת גדעון? גאולת גדעון היתה גאולה זמנית, הנוגעת לבני אותו הדור בלבד; אבל יהושע הוא "שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י) – אין זה עניין זמני מקומי, אלא צורך לדורות.

במה זכה יהושע לכך? משום שהיה מחזק את לימוד התורה בארץ ישראל. בשכר זה קיבל יהושע שני כוחות, ואת שניהם קיבל בברכת "חזק ואמץ" (יהושע א', ו'-ז'): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם" – הרי כוח המנהיגות והכיבוש מזה; "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" – הרי חיזוק התורה וקיומה מזה.

כאשר הקדים יעקב אבינו את אפרים – אבי-יהושע – למנשה, הוא בא ללמד לדורות שיש לחזק ולקבע את לימוד התורה בארץ ישראל. אין תועלת בכיבושה של ארץ ישראל אם אין לומדים בה תורה. התורה היא המגן המוחלט של גבולות הארץ.

אלו הם שני היסודות הנצחיים של עם ישראל: ארץ ישראל ותורת ישראל. יהושע ישריש בישראל את שני היסודות הללו, ולכן חשיבותו של אפרים, אבי-אביו, גדולה מזו של אחיו מנשה.

אפרים ומנשה

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')

בשעה שביקש יעקב אבינו לברך את בני יוסף נסתלקה ממנו שכינה כדברי חז"ל: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה" (רש"י ע"פ המדרש תנחומא ויחי ו').

אפשר היה לומר שנסתלקה ממנו שכינה ולא ידע למה, אך חז"ל למדונו מהי הסיבה: "לפי שעתיד…". אבל המפרשים על רש"י הסבירו: "וירא ישראל" – ראה ברוח הקודש שאינם ראויים לברכה בגלל צאצאיהם ירבעם ואחאב ויהוא ובניו.

והנה, כאשר אנו מתבוננים במעשיהם של אותם צאצאים שבגללם נסתלקה שכינה מיעקב אבינו, אנו רואים כי ירבעם ואחאב היו מופלגים ברשעות הרבה יותר מיהוא ובניו. ירבעם בן נבט חטא והחטיא את ישראל והוא היה הראשון שמרד בקדוש ברוך הוא, ועשה שני עגלי זהב, ודווקא הוא שידע את רבונו – מרד בו.

דרגתו היתה כל כך גבוהה עד שאמר לו הקב"ה: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ובגאותו שאל: "מי בראש"? וכשראה שהוא אינו בראש – חטא והחטיא (ראה סנהדרין ק"ב ע"א), וכלשון התנא באבות (פ"ה משנה כ"א): "חטא הרבים תלוי בו".

גם אחאב עשה את הרע בעיני ה'. איזבל אשתו הסיתה אותו ובימיו על כל תלם ותלם היו עובדי עבודה זרה. על יהוא אמנם גם נאמר: "ויעש הרע בעיני ה"' – אבל כקודמיו, ולא באופן מיוחד לרעה כפי שהיה אצל ירבעם ואחאב.

וכאן נשאלת השאלה: אם כן מדוע יעקב שיכל את ידיו וברך את אפרים בימינו, הרי מאפרים יצאו רשעים מופלגים ביותר?

וכבר יוסף שאל את אביו מדוע הוא מקדים את אפרים למנשה, ענה לו יעקב: "ידעתי בני ידעתי" (מ"ח, י"ט) – שהוא הבכור, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל – שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו. "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (שם) – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את ישראל וילמד תורה לישראל.

גדעון היה אדם פשוט וזכה להנהיג את עם ישראל בזכות שתי מצוות שהיו בידו. ראשית הוא לימד זכות על עם ישראל, ואמר לו הקב"ה בעצמו (שופטים ו', י"ד): "לך בכחך זה"- "בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני" (רש"י). והמצוה השניה – כבוד אב ואם. "יואש אביו היה חובט חטים, אמר לו גדעון: אבי, זקן אתה, הכנס לביתך ואני אהיה חובט שאם יבואו המדינים אין בך כח לנוס. אמר המלאך: קיימת מצות כבוד וראוי אתה שיגאלו בני על ידך" (עיין לרד"ק שם). ומאידך על פשטותו אנו לומדים הן מצד שהיה צריך למצוא לו זכות כדברי הרד"ק: "נתעכב שם עד שמצא לו זכות", והן מצד שהוא מנסה את ה', בפעם הראשונה (שופטים ו', ל"ז): "אם טל יהיה על הגיזה לבדה", ושוב פעם שניה (שם פסוק ל"ט): "ועל כל הארץ יהיה טל" (וראה ברלב"ג). ואף על פי כן ה' הושיע את עם ישראל בידו, ובזכותו נאמר על מנשה: "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל".

ומאפרים יצא יהושע, שהוא ההמשכיות של משה רבינו. יהושע קיבל את ברכת "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה" (יהושע א, ו'), ופעם שניה: "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי" (שם פסוק ז'), ופעם שלישית (שם פסוק ט'): "הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת" – וכפירוש הגר"א: "חזק בתורה ואמץ בדרך ארץ", היינו במלחמה.

אמנם מאפרים יצא ירבעם שחטא והחטיא אבל יצא ממנו גם יהושוע, אשר קידש את שם ה' בכל העולם, שהעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, ולימד את עם ישראל תורה, ובכח התורה הנחיל את הארץ, ועל כן הקדים יעקב אבינו לברך את אפרים.

ויש לשאול: כיצד הצליח יעקב לברך את אפרים ומנשה, הלא נסתלקה ממנו רוח הקודש? אלא אומרים חז"ל (תנחומא ויחי ו') שיוסף הצדיק התפלל על בניו וזכה וחזרה רוח הקודש לחול על יעקב אביו וברך את בניו. יעקב אבינו ראה פגם ביוצאי חלציהם ולא ברכם, ואז נסתלקה ממנו רוח הקודש. חזרה רוח הקודש ואמרה ליעקב אבינו כי הם ראויים לברכה. ויעקב ברך גם את אפרים וגם את מנשה, "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" (מ"ח, כ').

ומכאן למדנו שיש מעלה בכל אחד מישראל, וצריך כל אדם להתפלל על זרעו שיהיו בניו וכל זרעו אחריו כשרים וישרים והגונים וראויים לברכה. זרע שמכבד אב ואם ומלמד סנגוריא כגדעון הוא זרע קודש הראוי לברכה. אך הנה מה טוב להתפלל שיצאו ממנו זרע קודש שיקדש שם שמים ברבים, שתהיה לו אהבת עם ישראל ותורת ישראל. ובזכות אפרים שיצא ממנו יהושע, נזכה לברכת ה' בימין צדקו, ברכה חשובה ומכובדת.

שמי ושם אבותי

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מ"ח, ט"ז)

יש לשאול: כיצד הקדים יעקב בתחילה את שמו: "ויקרא בהם שמי", ורק אחר כך הזכיר: "ושם אבותי אברהם ויצחק"? ועוד יש לשאול: הרי נפסקה ההלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סע' ב'): "ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: אבא מארי", וכיצד הזכיר שם אביו וסבו ללא תואר?

נראה, שרמז בזה יעקב לשלוש תכונות מהותיות שבהן יש לברך את הבנים. אברהם היה איש החסד. הוא החדיר את האמונה ואת הבטחון בה' בליבותיהם של ישראל. יצחק היה איש הקרבנות, איש העבודה. הוא השריש בנו את מסירות הנפש לקיום המצוות. יעקב היה איש התורה. הוא תבע בישראל את השקידה בלימוד התורה. בשלוש התכונות הללו – החסד, העבודה והתורה – ראויים הבנים להתברך, כאמור (מ"ח, כ'): "בך יברך ישראל לאמור".

ובאבות (פ"א מ"ב) שנינו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ובמשנה פתח תחילה בתורה. לכן הקדים יעקב להזכיר את שמו, איש התורה, לפני שמות אבותיו, אנשי העבודה וגמילות החסדים.

וכן כתוב בישעיהו (כ"ט, כ"ב): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם", ודרשו חז"ל (סנהדרין י"ט ע"ב) שיעקב פדאו לאברהם. והכוונה היא ש'יעקב' הוא העיקר, ו'אברהם' מהווה הכנה אליו. אברהם מכין את החסד והאמונה בה', כדי שיבוא האדם ויעסוק בלימוד התורה, שהיא מידתו של יעקב.

ממילא נמצאנו למדים, שכאשר מזכיר יעקב את שמות אבותיו, אברהם ויצחק, אין הוא מתכוון אל אישים אלו בדווקא (שאז היה קשה: כיצד הוא מזכיר את שמות אבותיו, בניגוד לדין בהלכות כיבוד אב ואם). יעקב מתכוון לתכונות הנצחיות שחקקו אבותיו באומה, ולכן הוא רשאי להזכיר את 'אברהם' ו'יצחק'.

כלי מלחמה רוחניים

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)

פשט הדברים הוא, שיעקב אבינו נלחם וכבש את העיר שכם מיד האמוריים (עיין 'ספר הישר'). אבל תרגום אונקלוס לא פירש כן, וז"ל: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי". לפי דבריו, אין הכוונה כאן לחרב וקשת ככלי מלחמה ממשיים, אלא לכלי מלחמה רוחניים. יעקב אבינו ניצח במלחמה בזכות תפילתו ובזכות בקשתו. הרי שלמרות שיעקב היה בקיא בעשיית מלחמה, והמדרש (בראשית רבה פ', י') מפרט את גבורתו וחכמתו בקרבות, עם זאת נשען בעיקר על תפילתו כדי לנצח במלחמה. ידע יעקב שכלי המלחמה הטוב ביותר הוא התפילה.

את כוחה של התפילה בימינו מצאנו אצל האדמו"ר בבא סאלי זיע"א. פעם שאלתי אותו כיצד זכה לכוח תפילותיו. הוא אמר לי שזה בזכות שמירת המסורת שבידו להיזהר מאוד מלשון הרע. אמרתי לו: הרבה נזהרים בכך ולא עלתה בידם! ואז הוא אמר לי, שזכותו היא בגלל הקדושה והטהרה שהקפיד עליהן, ובפרט בשמירת העיניים, שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת.

כשנפטר האדמו"ר "בבא סאלי" זיע"א הגיע קהל רב ועצום להלווייתו. בין ההמון היו גם שרים ואנשים רמי מעלה. הרה"ג חכם דוד יהודיוף זצ"ל, חתנו של בבא סאלי (הוא הוציא לאור את כל ספרי רבני משפחת אבוחצירא זצ"ל, וכן את ספרו של הרה"ג יצחק אלפייא זצ"ל), הנחה את ההלויה, והזמין אותי לפתוח את ההספדים. דיברתי על כוחו העצום של בבא סאלי בתפילתו, שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד. לא היתה תפילה שחזרה ריקם. הבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. כן הדגשתי, שהוא היה מסוגל לראות למרחוק, ממש הפלא ופלא. כל זה היה בדור שלנו, ולא בדורות קודמים ורחוקים.

ראו עד כמה קדושתו באה לידי ביטוי, שאפילו ראש הממשלה הראשון של ישראל, שהיה אדם נערץ וחשוב מאוד – כיום אין אפילו מנין שעולה לקברו. אף אחד לא מתעניין במקום קבורתו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אל קברו של ה"בבא סאלי" עולים מדי שנה עשרות אלפי אנשים, שבאים להעתיר בתפילות ובתחנונים בזכותו של הצדיק הגדול שקבור שם. זהו הכח העצום של "בחרבי ובקשתי" – כח התפילה.

מאור פנים כיין וחלב

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (מ"ט, י"ב)

יעקב אבינו מברך את יהודה בברכות רבות: "יודוך אחיך" (מ"ט, ח'), "לא יסור שבט מיהודה" (שם, י') – משבטו של יהודה יצאו מלכים, שופטים ורבנים, "ומחוקק מבין רגליו" (שם, י') – מלמדי התורה ומחוקקי ההלכות, ראשי הגלויות שבבבל עם נשיאי ארץ ישראל. "עד כי יבוא שילה" (שם) – זה מלך המשיח.

והנה לאחר שברכו בשפע ברכות, הוסיף לברכו בברכה גשמית פשוטה: "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב". פשוטו של מקרא, כפי שפירש רש"י, הוא שיהיה ליהודה הרבה יין וחלב. ה'אבן עזרא' פירש שמרוב חלב יולבנו שיניו. לכאורה, מה יש בה בברכה גשמית זו?

חז"ל לימדונו שיש בברכה זו משמעות עמוקה. הגמרא (כתובות קי"א ע"ב) אומרת: "פשטיה דקרא במאי כתיב? כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, רמוז בעיניך דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא", (רמוז בעיניך הערבים מיין, והראה לי שיניך הערבים מחלב).

יתבאר הדבר על פי מאמרם ז"ל (ב"ב ט' ע"ב): "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך ב-י"א ברכות". הרי שיותר חשובה מהנתינה עצמה היא הדרך שבה אדם נותן.

מזרעו של יהודה יצאו מלכים, חכמים ומנהיגים. עליהם להיות בבחינת "ולבן שינים" – להראות פנים שוחקות. אם ינהגו בדרך זו של הסברת פנים והארת פנים, יהיו ראויים לבקש מהקב"ה שגם הוא ירמוז לנו בעיניו, וכלשון המהרש"א, כאוהב שרומז לאוהבו.

זהו עומקה של ברכת היין והחלב. היא באה להורות ליהודה כיצד עליו לנהוג במי שבא לבקש את עזרתו. כך הסבירו המפרשים גם את הברכה האמורה לאשר: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (מ"ט, כ') – כאשר יתן אשר מלחמו הוא יעשה זאת ברחבות ובכבוד מלכים, "מעדני מלך".

לגבי מצות כיבוד אב ואם אמרו חז"ל (קידושין ל"א ע"א ולתוס' שם ד"ה "וטורדו"), שיש המביא לאביו תקרובת משובחת, אך נתינתו היא בעצב ובכעס; ויש המאכיל לאביו מאכלים פשוטים לפי יכולתו, אך הוא מפייסו, מרצה אותו ומסביר לו פנים. האחרון נוטל שכר מצוה זו בשלמותה, יותר מהראשון.

יעקב אבינו מסר ליהודה את המלכות ואת ההנהגה בארץ ישראל ובבבל. ממנו גם יעמוד המלך המשיח. עליו לדעת: אין הברכות שלמות בלי ההדרכה הנדרשת מכל מנהיג: לרמוז כאוהב ולהראות פנים שוחקות.

ברכת יהודה ויששכר

"וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מ"ט, כ"ח)

כתב רבנו 'אור החיים' הקדוש: "'אשר כברכתו' – פירוש, הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה, יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראויה לו, המלך במלכות והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך, ולא הפך המסילות".

יהודה קיבל את מעלת המלכות, כאמור (מ"ט, י'): "לא יסור שבט מיהודה". יששכר זכה למעלת כתר תורה, וכדברי רש"י (מ"ט, ט"ו): "'ויט שכמו לסבול' – עול תורה, 'ויהי' לכל אחיו ישראל 'למס עובד' – לפסוק להם הוראות של תורה". אולם מעלת התורה ללא מוראה של מלכות לא יכול לעמוד. משום כך מצאנו, שכאשר מגיע יעקב למצרים הוא שולח לפניו את יוסף כדי "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), וכלשון המדרש (בראשית רבה צ"ה, ג'): "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו". לכאורה, אם עוסקים בהקמת בית לימוד תורה, היה על יעקב לשלוח את יששכר למשימה זו, ומדוע בחר ביהודה? אלא יעקב אבינו מכיר את ערכו ואת כוחו של כל אחד ואחד מבניו, והוא שולח דווקא את יהודה. מי שיש לו תכונה של מלכות, הוא בעל היכולת והאפשרות להקים את הישיבה. לאחר שתוקם, יבוא יששכר ללמד ולהורות, לפסוק הלכות ולהעמיד תלמידים ומורי הוראות בישראל.

שילוב זה של יהודה ויששכר, של בונה הישיבה ושל ראש הישיבה, נוהג בישראל בכל הדורות. וכבר כתבו חז"ל בילקוט (פרשת חיי שרה רמז ק"ד): "רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג', ט"ו): 'לך ואספת את זקני ישראל'. במדבר – ישיבה עמהם… אברהם זקן ויושב בישיבה היה, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה… יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה". יעקב אבינו יודע שאי אפשר לחיות בלי תורה. ואכן, בזכות "ואת יהודה שלח" נתקיים "מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם". יהודה מייסד ומקים את הישיבה ויששכר מלמד בה.

קנייה כפולה

"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (מ"ט, כ"ט- ל')

על הפסוק (נ', ה'): "הנה אנוכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען", ביאר רש"י (שם) בשם המדרש (שמות רבה ל"א, י"ז): "'כריתי' – לשון כרי – דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה בשביל חלקך במערה".

כמו כן כתב רש"י (מ"ו, ו') בשם המדרש (שמות רבה ל"א, י"ז): "אבל מה שרכש בפדן ארם, הכל נתן לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה. אמר: 'נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי'. וזהו: 'אשר כריתי לי' – העמיד לו ציבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו: 'טול את אלו'" (ועיין באורך ב'ספר הישר', ויחי, שם מובא הויכוח בין עשו לשבטים בעת הקבורה).

לכאורה יש לשאול: מדוע היה צריך יעקב אבינו לשלם כל כך הרבה כסף עבור המערה? הרי אברהם אבינו כבר קנה אותה בהון עתק מעפרון והוריש אותה ליצחק, שכן דווקא יצחק נבחר להמשיך את בית אברהם, ולא ישמעאל. כיוצא בזה, יצחק מעביר את המערה לבנו ממשיכו, הוא יעקב, ולא עשו. הרי שלעשו אין כל חלק ונחלה במערה, ומדוע, אפוא, נזקק יעקב לשלם סכום רב כל כך לעשו?

הגמרא לומדת שזרעו של אברהם הוא דווקא יצחק ויעקב, ולא ישמעאל ועשו (נדרים ל"א, א'): "והאיכא ישמעאל! (כלומר: שמא גם ישמעאל כלול בזרעו של אברהם?) 'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב". ממשיכה הגמרא: "והאיכא עשו! (ואולי הוא נכלל בזרעו של יצחק?) 'ביצחק' – ולא כל יצחק". הסביר רש"י (שם): "עשו אינו נקרא זרע יצחק"! וכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' נדרים הל' כ"א): "נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו, ואינו אסור אלא בישראל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', והרי יצחק אמר ליעקב: 'ויתן לך את ברכת אברהם'". הסביר הרדב"ז (שם), שמדרשת הפסוק "'ביצחק' – ולא כל יצחק", עדיין לא ברור על איזה חלק מזרעו של יצחק מדובר, על יעקב או שמא על עשו; ולכן המשיך הרמב"ם והביא את הפסוק: "ויתן לך את ברכת אברהם" שנאמר ליעקב, כדי לחדד שדרשת הפסוק מתייחסת דווקא ליעקב, ולא לעשו.

אם כן, מדוע היה צריך יעקב לשלם לעשו סכום עתק עבור מערת המכפלה? הרי המערה מגיעה לו מדין ירושה! אלא, ידע יעקב אבינו שיבואו אנשים מצאצאיו של עשו ויבקשו לערוך חשבונות והסכמים על חלוקת ירושלים, הר הבית ומערת המכפלה. לכן עמד יעקב ושילם עוד פעם כרי גדול, כדי שלא תהיה שום טענה לזרעו של עשו. גם בעתיד, אם ירצו 'להתחשבן' עימנו ולקחת מאיתנו את המערה, נדרוש החזר של התשלום של יעקב: נחשב את שווי המכר שעשה יעקב עם עשו, שהיה עצום במיוחד, כך שאף מדינה לא תצליח להחזיר לנו את הכסף… ועם כל זה, אנחנו לא נסכים למכור את נחלת אבותינו.

מדוע חששו האחים?

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ', ט"ו)

התורה מספרת על פחדם של האחים מנקמתו של יוסף לאחר פטירת אביהם. שואלים חז"ל (מדרש תנחומא ויחי סי' י"ז): מה ראו האחים בהתנהגותו של יוסף, שגרם להם לחשוש מנקמתו בהם? וענו: "שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, ובירך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס: 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'".

אחרי ההלוויה במערת המכפלה, ראו אחי יוסף שהוא הולך לכיוון שכם. התפלאו כולם: מדוע הולך יוסף לכיוון שכם? והלוא מן הראוי לרדת דרך חברון דרומה, לכיוון מצרים! מה עוד, שעם יוסף הלא הלכה פמליה גדולה של רכב ופרשים וצבא רב כדרך המלכים. לכן גדלה פליאתם: מה לו ליוסף להטות את הדרך לכיוון ההפוך ולגרור אחריו המון רב ועצום שכזה?

כשהגיעו לשכם ראו שמגיע יוסף אל הבור שלתוכו השליכו אחיו אותו, ובירך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". חזרו והתפלאו כל הנוכחים: על מה ולמה מברך יוסף ברכה זו שם? כי לא ידעו מאומה מאותו המעשה. כשראה יוסף את פליאתם, עמד ופירט ושיבח בפני כולם את דרכי ההשגחה העליונה שליוותה אותו כל הדרך. סיפר להם, שבתחילה הושלך לבור זה שהיה מלא עקרבים ונחשים, וחייו היו בסכנה, אך הקב"ה ריחם עליו ולא קרה לו מאומה. אחר כך הוצא מהבור הזה והורד למצרים, שם נמכר לעבד וכו' וכו', עד שעלה לגדולה ונעשה מלך.

כאשר ראו אחי יוסף את כל המעמד, התחילו לחשוש. כדברי המדרש (שם): "וכיון שראו כן, אמרו: עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו את יוסף לאמור: אביך ציווה וגו' כה תאמרו ליוסף" וכו'. חששם של אחי יוסף היה מבוסס על כך שיוסף עשה טקס ועניין גדול מכל מה שעבר עליו. לכן חשדו שהוא יוזם נגדם מלחמה וכי הוא מנסה להסיט את לב העם המצרי נגד אחיו שגרמו לו כל כך הרבה סבל.

אולם כשראה יוסף את פחדם, עמד וניחם אותם, ככתוב (נ', כ"א): "וינחם אותם וידבר על לבם".

פרפראות

שמחת החיים

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מ"ז, כ"ח)

שואל הזוהר הקדוש (ח"א רט"ז ע"ב): לשם מה מסכמת התורה את גילו של יעקב אבינו? ידוע שבהגיעו למצרים הוא היה בן מאה ושלושים שנה, כפי שכתוב בהמשך הפרשה (שם, ח'-ט'): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה". ובמצרים הוא חי עוד שבע עשרה שנים. הרי שבפטירתו היה בן מאה ארבעים ושבע שנים. מדוע, אם כן, נצרכת התורה לפרט חשבון פשוט זה?

אלא, התורה רוצה ללמדנו שאדם שחי כל ימיו בצער, ובסוף ימיו הוטב מצבו וחי בשמחה, הרי הוא שוכח את הצער שהיה מנת חלקו בראשונה, ודומה בעיניו כאילו כל חייו היו בשמחה. כך אצל יעקב אבינו. התורה מעידה שהוא 'חי' מאה ארבעים ושבע שנים, כלומר, כל שנות חייו היו טובות, למרות שעבר צער וסבל רב במשך כל ימי חייו (ועיין ב'אור החיים' הקדוש).

במיתתם קרויים חיים

גם בפרשת חיי שרה כתוב (כ"ג, א'): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" וכו'. התורה מתארת את מותם של שרה אימנו ושל יעקב אבינו בכינוי של חיים. ידועים דברי חז"ל (ברכות ח"י ע"א): "הצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כ"ג, כ'): 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי'".

הגמרא בתענית (ה' ע"ב) אומרת: "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?! אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל', י'): 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביָם' – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מבאר רש"י (שם): "ומה שחנטו חנטייא – נדמה להם שמת, אבל חי היה". המיתה הגופנית של הצדיקים אינה נחשבת לכלום, כי רוחם והנהגתם חיה וקיימת גם אחרי הסתלקותם מן העולם הזה.

מכאן למדנו גם מסר חשוב להתייחסות שלנו אל דברי חז"ל. אם רואים אנו מציאות כלשהי, אך חז"ל מתארים אותה באופן אחר – עלינו לבטל את ראייתנו ולאמץ את ראיית חכמים, לא כפי שהחונטים חשבו שיעקב מת, אלא האמת היתה שהיה חי.

קירבה בימים

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מ"ז, כ"ח–כ"ט)

בזוהר הקדוש (ח"א רכ"א ע"ב) אמרו, שהימים שבהם עסק האדם בתורה ובמצוות עולים ובאים לפניו בעולם האמת, ואילו הימים שבהם לא עסק בתורה אינם עולים לפניו. נמצא שהאדם מפסיד את הימים הללו. אבל הצדיקים – ימיהם באים לפניהם בשלמות, ונשמתם מתלבשת במלבושי יקר שלמים מאותם הימים.

יעקב אבינו – כל ימיו היו שלמים, וכלם באו לפניו. זהו שנאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות" – אותם "ימי ישראל" שחי בחייו קרבו ובאו לפניו עם מותו. ואמנם ראוי היה שיחשיבו לו גם את ימי ההריון כי גם בהם גבר על עשיו הרשע, אך בבטן אין שכר ועונש, ולכן: "ויקרבו ימי ישראל למות", ימיו ממש שחי בעולם הזה.

אל נא תקברני במצרים

"וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (מ"ז, כ"ט–ל')

יעקב אבינו מבקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים. את הטעמים לכך כתב רש"י (ע"פ בראשית רבה צ"ו, ה'): "סופה להיות עפרה כינים ומרחשין תחת גופי. ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות. ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים".

לכאורה, מה אכפת ליעקב אם בעפר של מצרים יהיו כינים? אלא חשש יעקב, שאם יהיה כינים בכל מצרים ואליו לא יגיעו הכינים, יראו המצרים את הפלא, ויעשו את יעקב אלוה.

פעם הביאו שני מתים מחו"ל כדי לקוברם בארץ, ואמר רב אחד: מדוע הם רוצים להקבר בארץ, כדי לטמא אותה?! ואחר כך אמרו לו שמתחילה הם היו גרים בארץ ורק הלכו לחו"ל לתקופה קצרה וחזרו, ולכן רצו להקבר בארץ.

כיום יש בארץ בית קברות לעשירים, ומביאים אותם מחו"ל כדי שיקברו בארץ, ומכיוון שהם משלמים כסף ל'חברא קדישא' נותנים להם רשות להקבר בארץ. מרן הב"י תיקן בצפת שהבאים מחו"ל יעשו יומיים יו"ט ויוציאו ס"ת ויתפללו בבית כנסת וכל זה כדי שיתרמו לאר"י כי העוני היה גדול (ותיקן תקנה זאת למרות שלפי ההלכה עושים את יום טוב שני בצנעא. ועיין לארץ החיים סתהון על שו"ע או"ח סי' תצ"ו).

ליבם ער

"וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" (מ"ז, ל')

ב'פתח אליהו', המובא בתיקוני הזוהר (הקדמה י"ז ע"ב), אנו אומרים: "עלאין שמעו, אינון דמיכין דחברון ורעיא מהימנא אתערו משנתכון, הקיצו ורננו שוכני עפר… דאתמר בהון: 'אני ישנה וליבי ער'" (שיר השירים ה', ב').

על פי זה יש לבאר את דברי יעקב. יעקב אבינו מבקש מבנו יוסף: "וקברתני בקבורתם", משום שאבותיו אינם מתים, אלא ליבם ער. לכן אמר: "ושכבתי עם אבותי".

הצורך בהשבעת יוסף

"וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי" (מ"ז, ל'-ל"א)

ידוע שדבריו של מלך אינן צריכים קניין, ולכאורה די בדיבורו. מדוע, אם כך, לא הסתפק יעקב בהבטחתו של יוסף שיקברהו בארץ ישראל וביקש ממנו להישבע על כך?

הפשט הוא, שהשביע את יוסף בגלל פרעה, כפי שביארנו לעיל. אך שמעתי ביאור נוסף בענין. כשיוסף ענה ואמר: "אנכי אעשה כדברך", חשש יעקב, שיוסף מתכוון לומר לו: "גם אני, לקראת מותי, אעשה כפי שעשית אתה, ואצווה את בניי שיעלו את עצמותי לארץ ישראל". לכן חזר יעקב והדגיש, שכוונתו היא לקבור אותו כבר עתה בארץ ישראל, ולא להעלות את עצמותיו, כפי שיעשה יוסף בשעתו.

נשבע על דעתו

"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (מ"ז, ל"א)

לכאורה המילים "לי" ו"לו" מיותרות, והיתה התורה יכולה לומר "השבעה – וישבע".

יש לבאר זאת לאור דברי הגמרא בנדרים (דף כ"ה ע"א), המביאה מעשה באדם שנשבע על דעת עצמו: "ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי (תבע את חבירו שהיה חייב לו כסף). אתא לקמיה דרבא, אמר ליה ללווה: זיל פרע לי. אמר לו: פרעתיך! אמר לו רבא: אם כן זיל אישתבע ליה דפרעתיה. אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה, והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא (לקח הלווה קָנֶה והכניס בתוכו מעות, והיה נשען עליו, וכך הגיע לבית הדין). אמר ליה למלוה: נקוט האי קניא בידך (אחוז לרגע את הקנה בידך). נסב ספר תורה ואישתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה. ההוא מלוה רגז, ותברה לההוא קניא (התרגז המלוה שאכן הלווה נשבע לשקר, ושבר את הקנה), ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואישתכח דקושטא אישתבע" (ונשפכו המעות, ואז התגלתה רמאותו). מאז עשו תקנה שלא להישבע אלא על דעת בית דין דווקא.

כך גם יעקב השביע את יוסף אך ורק על דעתו, והזהירו לבל ישבע על דעת עצמו. על כן כתוב: "השבעה לי וישבע לו", והכוונה "לי" – על דעתי, "וישבע לו" – על דעת יעקב אבינו (עיין 'כלי יקר').

החידוש שבמחלה

"וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה" (מ"ח, א')

כתוב בספר חסידים (עיין 'צפורן שמיר' לחיד"א סי' י"א סע' קע"א, ועיין בשו"ע יו"ד סי' ת"ב סע' י"ב) שצריך להשתדל שלא לומר דבר שאינו טוב לחבירו. אם כן, יש להבין: מדוע אמרו ליוסף שאביו חולה?

אלא, הגמרא (ב"מ דף פ"ז ע"א) אומרת שעד ימי יעקב לא היתה חולשה, ואדם היה נפטר בשיא כוחו. ביקש יעקב אבינו שתהיה חולשה, וכוונתו כדברי רש"י (שם ד"ה "בעא רחמי"): "שיחלה אדם לפני מותו ויצווה לביתו".

אמרו המפרשים, שלפני ימי יעקב היה האדם מתעטש ומת, ולכן אומרים למתעטש "אסותא" – לחיים ולבריאות (עיין ילקוט שמעוני לך לך רמז ע"ז).

כאשר נתקבלה תפילת יעקב אבינו, התחילה החולשה ממנו. באו לבשר ליוסף בשורה טובה שנתקבלה תפילת אביו, ואת החידוש הזה בעולם סיפרו ליוסף.

תולדות יוסף

"וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ" (מ"ח, ה' – ו')

יש להבין: לאלו תולדות התכוון יעקב? והרי התורה לא סיפרה לנו על בנים נוספים שנולדו ליוסף!

צריך לומר: אם קללת צדיק אינה נאמרת לריק – קל וחומר הוא שברכת צדיק אינה יוצאת לחינם. אם אמר כך יעקב אבינו, הרי שאחרי שיצאה הברכה מפיו ודאי הוא שנולדו ליוסף עוד ילדים. אמנם התורה לא פירטה עליהם, אבל הם רמוזים כאן בוודאי (עיין רש"י ורמב"ן שם).

ברכת בני יוסף

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')

אומרים חז"ל (מובא ברש"י עפ"י תנחומא ויחי ו'): "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה". עונה יוסף לאביו: "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", וביארו חז"ל: "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש" (רש"י עפ"י מסכת כלה פ"ג הל' ט"ו, וראה במדרש הגדול).

יש להתבונן, מה היה בתחילה ומה היה בסוף:

בתחילה רצה יעקב לברך את בני יוסף. הברכה שביקש לברך היא לדורותיהם של שני הבנים, ואינה מתייחסת דווקא לשניהם באופן פרטי. והנה רואה יעקב ברוח הקודש שיש מעכבים שאינם ראויים לברכה בזרעם של שני הבנים. אומר לו יוסף: הלא אין דנים את האדם על שם סופו! שני אלו בוודאי כשרים הם, ועל כן אפשר לברכם. התפלל על כך יוסף – ונענה.

דקדוק לשון בני אפרים

"שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (מ"ח, י"ד)

למדנו בספר שופטים (י"ב, ו') שבני שבט אפרים היו אומרים שי"ן שמאלית במקום ימנית, כפי הנאמר: "ויאמרו לו: אמר נא שבולת! ויאמר: סבולת'". מדוע נהגו כך בני אפרים? יש להסביר במילתא דבדיחותא: שבט מנשה אמרו שיעקב שׁיכל את ידיו, בשי"ן ימנית, ובטעות עשה; ואילו שבט אפרים אומרים שיעקב שׂיכל את ידיו בשי"ן שמאלית – ובשׂכל עשה…

פריה ורביה בתורה

"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מ"ח, ט"ז)

יש לבאר את ברכת הפריה והרביה כפשוטו: שירבה זרעם. אבל יש להוסיף ביאור גם לעניין פריה ורביה בתורה ובמעשים טובים. כך כתוב בסוף פרשת ויגש (מ"ז, ז"ך): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", ותרגם יונתן בן עוזיאל: "ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגושן". הרי שעיקר הפריה והרביה הוא: להרבות תורה וישיבות.

יעקב אבינו אינו מסתפק בבית המדרש שהקים יהודה בתחילה, אלא הוא מוסיף והולך, מתוך דאגתו הגדולה לחינוך בניו ובני בניו ולעתידו של עם ישראל כולו.

סמל אפרים ומנשה

"יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')

מנשה היה האיש "אשר על ביתו" של יוסף, המוציא והמביא של יוסף (מ"ג, ט"ז; מ"ד, ד'; ועיי"ש בתרגום יונתן). ואילו אפרים ישב ולמד תורה, כדברי רש"י (מ"ח, א') על הפסוק: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" – זה אפרים, שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד.

ללמדנו, שעם ישראל צריך גם את לומדי התורה וצריך גם את מחזיקי התורה, העובדים ויגעים ומתפרנסים בעמל כפיים בקדושה ובטהרה וביראת שמים.

ואף על פי כן – "וישם את אפרים לפני מנשה".

ברכה לברית המילה

"יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')

מנהג נפוץ הוא לברך את הרך הנימול בברכת: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". יש חושבים שמנהג זה אינו אלא אמירת ברכה בעלמא ותו לא. אבל לא כן הדבר. מנהג זה יסודו בהררי קודש, וכך כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הנ"ל: "וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר (ויברכם ביום ההוא לאמור) בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום ברית המילה) לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה" (לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה). הרי שבעל תרגום יונתן בן עוזיאל ראה ברוח קדשו שיעקב אבינו בעצמו התכוון לקבוע ברכה מיוחדת לכל רך שנימול, ומנהג זה התחיל עם ברכתו של יעקב אבינו לבני יוסף.

מעלת מנשה

"וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')

בודאי הפשט הוא, שיעקב שם את אפרים לראש לפני מנשה. אולם אפשר לבאר גם במילת "וישם" שימה נוספת, של מנשה עצמו. מנשה שם את אפרים לפניו – ולא עלתה בליבו שום קנאה ושנאה לאחיו על כך.

שכם אחד על אחיך

"'שכם אחד על אחיך' – שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך" (רש"י עפ"י בראשית רבה צ"ז, ו')

יעקב אבינו מבטיח ליוסף הבטחות גדולות, יותר מאשר שאר אחיו.

לכאורה הדבר תמוה: מדוע שוב מפלה יעקב את יוסף על פני אחיו, ונותן לו עיר שלמה? הרי כל כך הרבה צרות ועגמת נפש עצומה ליוותה אותו במשך שנים רבות בגלל שהפלה את יוסף ועשה לו כתונת פסים! האם לא היה די בכך?

יש לומר, שיעקב אבינו לא ראה בכך הפליה כלל ועיקר. יעקב הלך בדרך התורה הצרופה והטהורה, והבין שמגיע ליוסף את שכם במידה כנגד מידה, כיון ששם התחילה גניבתו ומכירתו.

ועוד, רצה יעקב אבינו למנוע כל אפשרות שיוסף יתיר את שבועתו. כיון שעשה יעקב ליוסף טובה, אין הוא יכול יותר להתיר את נדרו (עיין שו"ע סי' רכ"ח סע' כ' ולחונים עליו).

ועוד מבאר רש"י: "ד"א 'שכם אחד' הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ו'שכם' לשון חלק הוא".

האספו והקבצו

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (מ"ט, א'-ב')

שואל האלשיך הקדוש: מדוע בתחילה, כשאמר "האספו", לא פנה אליהם בשם, ורק כשאמר: "הקבצו ושמעו" הזכיר את כינויָם: "בני יעקב"? והוא מתרץ: אמרו חז"ל (פסחים נ"ו ע"א) שביקש יעקב אבינו לגלות הקץ לבניו ונסתלקה הימנו שכינה. יעקב חשש שמא יש פסול באמונת בניו, ולא נרגע עד שאמרו לו (דברים ו', ד'): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. שמח יעקב וענה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

זהו מה שאמר יעקב, טרם שהסתלקה ממנו שכינה: "האספו ואגידה" – התקרבו אלי ונמתיק סוד יחד. כשכולם היו אגודים ביחד, לא היה צורך להזכירם בשמם. אולם לאחר שנסתלקה שכינה הימנו חזר ואמר: "הקבצו ושמעו בני יעקב" – הוא הכינוי הפחות ביותר מבין שמותם, וכך הם נקראים כאשר אינם צדיקים. יעקב כינה אותם בכינוי זה בשל החשש שמא פגומה אמונתם. אולם כששמעו זאת האחים, אמרו: "שמע ישראל", ואז חזר וייחסם יעקב אליו בשם מכובד יותר: "ושמעו אל ישראל אביכם" – בשם 'ישראל', ולא בשם 'יעקב'.

ועוד אומר רש"י: "ביקש יעקב לגלות את הקץ", איזה קץ? שני קיצין: קץ גלות מצרים ומשיח בן דוד (עיין תרגום יונתן). ואומרים חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ב'): "ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהיו כולכון אסיפה אחת". אומר האר"י הקדוש, כשעם ישראל מאוחד ומלוכד, זוכים כולם בתורה (אחד לומד הלכות שבת ואחד הלכות קרבנות וכאילו שניהם למדו הכל! וכמובן שרק לענין הזכות, אבל לעצם הלימוד כולם חייבים ללמוד הכל).

בנוסף לזה ביטא יעקב אבינו לבניו מהו כח האמונה באומרו (מ"ט, י"ח): "לישועתך קיויתי ה'", וביאר בתרגום יונתן בן עוזיאל: כאשר ראה יעקב את גדעון ושמשון שמושיעים את ישראל, אמר: לא לישועה כזו נתכוונתי שהיא רק לשעה, אלא לישועתך – שהיא ישועת עולם (נוסח אחר המופיע בתרגום הוא: "לפורקנא דמשיח בן דוד"). גדעון ושמשון מנצחים – אך לא מכחם אלא בדבר ה', וגם הם מתפללים "לפורקנך סברית ה'". ומשמשון נלמד, כשאדם בוטח בכוחו מנקרים את עיניו, אבל כשבוטחים בה' וסומכים עליו – זוכים לגאולה.

אחלקם ביעקב

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט, ה', ז')

"'ארור אפם כי עז' – אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא את אפם וכו'. 'אחלקם ביעקב' – אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים (ב"ר צ"ח, ה'). דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד" (רש"י ע"פ ב"ר צ"ט, ו')

אפשר להוסיף ביאור לברכת יעקב. יעקב אבינו אומר: שמעון ולוי נתברכו בעוז ובגבורה; אבל תכונות אלו אינן שייכות רק לשני השבטים הללו, אלא: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – יש להפיץ את העוז של התורה לכל השבטים, שישפיעו על כולם לעמוד על משמר התורה והקדושה.

כתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". התורה היא ירושה. היא אינה שייכת לרבנים בלבד, אלא לכלל עם ישראל. זהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) על התורה "שאינה ירושה לך" – היינו לך בלבד, אלא לכלל ישראל. ואם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך, אלא לַמד גם את האחרים.

ישנם סוגים שונים של ירושות. יש ירושה שאדם מקבל מיד. יש ירושה שנמצאת בבנק, ורק על ידי הבאת צו ירושה האדם מקבל את חלקו. התורה נמצאת בביתו של האדם, ויכול כל אחד ואחד ללמוד תורה, ללא צווים וללא הגבלות…

כללי הפסיקה ב'שולחן ערוך'

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (מ"ט, ח')

ישנם כללי פסיקה ב'שולחן ערוך' (עיין 'יד מלאכי', כללי פסיקה; 'שדי חמד' כללי הפוסקים סי' י"ג סע' ח' ואילך). אם מרן מביא את דבריו בסתם ואחר כך בשם "יש אומרים" – הלכה כסתם. כמו כן, אם הוא מביא שתי דעות, בלשון: "יש אומרים… ויש אומרים" – הלכה כ"יש אומרים" השני (כשמרן מביא את דברי הרמב"ם הוא לעולם אינו מציינו בשם "יש אומרים", אלא הוא מציינו בדרך כבוד: "והרמב"ם אומר").

בדרך רמז יש מי שאומר, כתוב: "י'הודה א'תה (–ראשי תיבות: י"א, כלומר: "יש אומרים"), י'ודוך א'חיך" (– ראשי תיבות: י"א). כשמובא ב'שולחן ערוך' י"א וי"א, אז הכלל הוא: "ידך בעורף" – ידך בבי"ת השני שנמצא בעורף, כלומר: יש לפסוק כדעת ה"יש אומרים" השני.

ומדוע הביא ה'שולחן ערוך' גם דעות שלא פסק כמותן? דבר זה הוא מסביר בהקדמתו, שבכתיבת ספרו אינו בא לשנות את המנהגים שנהגו מקודם, וכל אחד ימשיך במנהגו. לא לחינם זכה מרן ה'בית יוסף' שכולם סומכים עליו. חשיבותו כל כך גדולה, עד שהרמ"א כתב עליו (שו"ת הרמ"א סי' מ"ח): "מי שחולק עליך כחולק על השכינה". גם הרמ"א, בכל השגותיו, אינו חולק על מרן, אלא רק מציין מנהגים אחרים מאשר אלו שהזכיר ה'שולחן ערוך' עצמו.

היה פעם דיון קשה מאוד בין שני בני אדם, ומרן פסק את הדין, אך הרמ"א לא הסכים לדבריו. אף על פי כן כתב שהלכה כמרן, וכתב: "דעתי אחרת, ואיני חולק עליך". כתב המהרש"ל לרמ"א: אם יש לך קושיות על מרן, מדוע אינך מקשה עליו? מדוע אתה פוסק הלכה כמותו? השיב לו הרמ"א: אם כך אתה אומר, סימן שאינך מכיר את מעלתו וחשיבותו של מרן ה'בית יוסף'.

כאריה וכלביא

"כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (מ"ט, ט')

פסוק זה מוזכר בשינוי קל גם בברכת בלעם הרשע לישראל (במדבר כ"ד, ט'): "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מברכיך ברוך וארריך ארור". פירש שם רש"י: "כתרגומו: יתיישבו בארצם בכוח וגבורה". בתרגום כתוב: "לית מלכות דִתְזַעֲזְעִנֵה" – כלומר, אין שום מלכות בעולם שיכולה לזעזע את עם ישראל. כל זמן שהם מקיימים את רצון בוראם ומחזיקים בארצם, הם כמו ארי ולביאה.

בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר את המשל לארי וללביאה: כשם שהארי והלביאה, כשהם נמצאים ביחד, אין אף חיה שיכולה להם, כך ישראל – כשהם ביחד, אין שום אומה ולשון שיכולה להילחם נגדם (ועיין לתרגום יונתן בן עוזיאל שם).

וכששמע בלק ברכה זו כעס מאוד, כמו שכתוב (במדבר כ"ד, י'-י"א): "ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים. ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד".

זאת ועוד, בלעם אומר (שם כ"ג, כ"ד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". אם עם ישראל קם בבוקר ומיד מקיימים מצוות: ציצית, תפילין, קריאת שמע, משמע שעושים זאת בשמחה ובהתלהבות (עיין רש"י שם בשם מדרש תנחומא בלק י"ד), ואז זוכים שה' שומר עליהם ונלחם מלחמתם.

יש מעלות באריה שהן בתקומה ובהתנשאות, ויש מעלה ברביצה וברוגע. והביאור, שכשעם ישראל מקיימים מצוות בשמחה ובטוב לבב, בזריזות ובחדווה, הם משולים לאריה בשיא תפארתו והתנשאותו. וכשבאו לארץ ישראל הם משולים לאריה שיושב ברוגע ובשלווה, ואין שום אומה שתפחיד אותו ותגרום לו לקום מרבצו. וכך אומר לו יעקב אבינו, שישיבתו בארץ ישראל היא ללא חת וללא חומה, ומגן בינו לבין האומות (שממילא עינינו רואות שאין בהם כל תועלת), ויהיה פחדו על כולם, ויקויים הפסוק (דברים י"א, כ"ה): "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ".

ועיין לאבן עזרא שמבאר, שהאריה אינו פוחד משום חיה. וכן כתב הספורנו: "'וכלביא מי יקימנו' – כן יהא במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה".

לחמו – לעצמו ולאחרים

"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (מ"ט, כ')

"'מאשר שמנה לחמו' – מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה (דברים ל"ג, כ"ד): 'וטובל בשמן רגלו', כמו ששנינו במנחות (פ"ה ע"ב): פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו'" (רש"י)

חכם מנשה שלו זצ"ל היה מבאר משם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך משל: מעשה ואדם אחד משבט אשר התחתן עם בת שבט יהודה. ביום השמיני לחתונה הכינה לו אשתו תרנגולת מפוטמת. אבל בעלה אמר לה: "אינני אוכל תרנגולות מפוטמים, אני רוצה לאכול רק לחם עם שמן זית וזעתר". הניחה האישה את התרנגולת בצד, והביאה לבעלה לחם עם שמן. כעבור זמן בא עני, דפק על דלת ביתם, וביקש לאכול. אמרה האשה לעני: "אם רעב אתה, אביא לך לחם עם שמן זית ותאכל". שמע זאת בעלה ואמר לה: "לא כך, אלא לכי והביאי לו את התרנגולת המפוטמת". התפלאה האישה ושאלה את בעלה: "הרי אמרת שלי לחם עם שמן זית וזעתר הוא מאכל טוב יותר!" השיב לה הבעל: "אמת, בשבילי הוא מאכל עדיף; אבל לעני יש לתת דבר יותר משובח".

זהו שכתוב: "מאשר שמנה לחמו" – לעצמו הוא מסתפק בלחם ושמן, אבל "והוא יתן מעדני מלך" – לעניים הוא נותן מעדני מלך בעין טובה.

כעין זה מצאנו גם בגמרא בברכות (כ' ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?". ויש להעמיק בלשון הגמרא: מהו הביאור "מדקדקים על עצמם"? והתשובה היא: על עצמם הם מדקדקים באכילה של כזית וכביצה, אבל כשבא עני – אין הם נותנים לו כזית שיאכל ודיו, אלא נותנים לו כדי שביעה, עד שישבע.

שליחותו של אליהו

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (מ"ט, כ"א)

בחמישה מקומות בתנ"ך נקרא אליהו "אליה" (מלכים ב' א', ג'- ד', ח', י"ב; מלאכי ג', כ"ג). ובחמישה מקומות כתוב "יעקוב" מלא, עם וא"ו (ויקרא כ"ו, כ"ב; ירמיה ל', י"ח; ל"ג, כ"ו; מ"ו, כ"ז; נ"א, י"ט).

אחד המקומות שבהם נזכר "אליה" חסר הוא הפסוק (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". אליהו עתיד להישלח לישראל. מתפקידו יהיה לתרץ קושיות ובעיות, שכן כל 'תיקו' שבגמרא הוא ראשי תיבות: "ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'בעיות" (ראה תוס' יו"ט עדויות ח', ז'). אך מעבר לתירוץ הקושיות יישלח אליהו כדי ללמדנו תורה.

כל זה נרמז בפסוק "אילה שלוחה": "'אילה" – אותיות "אליה", "שלוחה" – לישראל; ותפקידו – "הנותן אמרי שפר", ללמדנו דברי תורה ולשפר לנו את כל הקושיות והבעיות.

גדולת יוסף

"תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (מ"ט, כ"ו)

בברכת יוסף נאמר שהברכות "תהיין לראש יוסף" וגם "ולקָדקֹד נזיר אחיו". הפשט הוא, שיוסף ימלוך על אחיו, בבחינת נזר לראשם.

אבל יש כאן גם רמז למעלת יוסף. ישנם אנשים שכאשר הם עולים לגדולה, הרי הם נהנים ומרוויחים לעצמם. אך יוסף, אף על פי שעלה לגדולה, לא את טובת עצמו דרש, אלא את כבוד אֶחיו. וכך מדויק בלשון תרגום יונתן בן עוזיאל: "וזהיר ביקרא דאחוי".

ליווי של פרעה

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה" (נ', ו'-ז')

מדוע התלוו עבדי פרעה אל יוסף בקבורת אביו? הסיבה היא, שפרעה לא התנה עם יוסף לשוב למצרים. עלול היה יוסף לקחת את כל אחיו ומשפחתו ולחזור לארץ אבותיו לבלי לשוב. לכך פרעה נהג בחכמה ושלח עמו את "כל עבדי פרעה", וגם רכב ופרשים, "מחנה כבד מאד", לומר לו: אם תחשוב מחשבות לא נבונות, יהיה מי שידאג להחזירך למצרים…

כתרים של אומות העולם

"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (נ', י')

"רבותינו דרשו (סוטה י"ג ע"א) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים" (רש"י)

מדוע דימה רש"י את הכתרים לגדר של קוצים? מן הסתם כל כתרי מלכי העולם היו עשויים זהב ומשובצים במרגליות! הדימוי לקוצים לא נראה מתאים!

אלא, מבחינת יעקב היו אותם כתרים כמו קוצים. לפי שבכתרי מלכי אומות העולם תמיד ישנו צלם או דמות של המלך, כפי שכיום ישנם כתרים עם צלב עליהם. לפיכך היתה טובתם של המלכים הרשעים הללו בעיניו של יעקב כקוץ הפוגע בקדושת ישראל, ו"כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים" (עיין יבמות ק"ג; ורש"י בראשית ל"א, כ"ד).

לעם ישראל, לעומת זאת, ישנם ג' כתרים: כתר כהונה, כתר לויה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם (אבות פ"ד משנה י"ז). בכתרים אלו חפץ יעקב.

אבל למצרים ולירדן

"וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (נ', י"א)

הזוהר הקדוש (ח"א בראשית דף ר"נ ע"ב) הסביר את שם המקום "אבל מצרים", על שם העתיד שתוסר המלכות ממצרים ותהיה להם אבלות.

ממלכת מצרים היתה ועדיין ממשיכה להוביל את העולם הערבי. מצטרפת אליה גם ממלכת עבר הירדן. על כן כשערכו "מספד גדול" בגורן האטד אשר בעבר הירדן וקראו למקום 'אבל מצרים' – היה בזה רמז לכך ששתי הממלכות תתבטלנה.

לפיכך ידוע שבאותו שבוע שקוראים את פרשת ויחי, הרומזת לנפילת מצרים, עבר הירדן והמדינות הגרורות אחריהן בשלטון, כמו עזה ושכנותיה, מתקיים הדבר; לפעמים בזעיר אנפין, ולפעמים כפשוטו ממש.

ליווי האב

"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן" (נ', י"ב–י"ג)

יעקב אבינו סידר שבלוויה שלו כל בן יעמוד במקום מיוחד בעת נשיאת המיטה, כך שכל אחד יעמוד לפי כבודו ומעלתו. חז"ל אומרים שיוסף לא נשא את המיטה עמהם, כיון שהוא מלך, ומלך אינו נושא. וכן לוי וכהן אינו נושא. במקום יוסף ולוי, נשאו את המיטה מנשה ואפרים, בני יוסף (עיין ברש"י פרק נ' פסוק י"ב, עפ"י בראשית רבה ב', ח').

אנו נוהגים שבן אינו מלווה את אביו, אף שהוא מלווה את אמו. הטעם לכך הוא שבשעת הלוויה באות נשמות של 'בנים' אחרים של האב שנבראו מהשחתת זרע לבטלה ומצערים את האב מאוד, ודבר זה לא שייך אצל האם. בני יעקב אבינו לא חששו לצער כזה אצל אביהם, שכן היה קדוש ופרוש מאוד, ואף העיד על עצמו כשקרא לראובן (מ"ט, ג'): "כחי וראשית אוני". מיטתו של יעקב אבינו היתה שלמה ומתוקנת, ולכן לא נפקד איש מבניו בהלווייתו.

בירושלים ובמקומות נוספים נוהגים (עיין שדי חמד אסיפת דינים, מערכת אנינות סע' כ'; גשר החיים ח"א פרק י"ב סע' ג'), שהבנים אינם מלווים את האב עד בית הקברות, אבל בתוך בית הקברות כן מלווים אותו. אמנם בן שמגיע מחו"ל ללווית אביו רשאי ללוותו, שכן אין זה דין שלא ללוות את האב, אלא מנהג בלבד.

עבד כי ימלוך

"וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ', י"ח)

הנה האחים חוששים מנקמתו של יוסף וע"כ עונה להם יוסף שאין להם כלל ממה לחשוש שמא יעשה מהם עבדים. והסיבה היא פשוטה: גם אם ירצה לנקום בהם, לא משתלם לו לפעול בדרך זו. הרי כבר בדוק ומנוסה שעבדים הופכים בסופו של דבר למלכים, זאת הוא למד מנסיונו האישי. לכן לא יהיה בזה עונש לאחיו…

מעשה רב

כח התפילה בהצלת עגונה

"ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי" (אונקלוס). "'בחרבי ובקשתי' – היא חכמתו ותפלתו" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצ"ל: בזמן שהייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, באתי יום אחד לבית הדין וראיתי אישה צעירה יושבת בפרוזדור הכניסה לבית הדין. חשבתי לתומי שהיא בוודאי מחכה לגט. אך למעשה, היא עצמה לא נכנסה וגם לא בעלה. כעבור חודש שוב ראיתי אותה יושבת בכניסה כשהיא קוראת תהילים. שומר בית הדין שאל אותה למעשיה כאן והיא סיפרה שהתחתנה במרוקו עם נהג מונית, וביום השמיני לחתונה, אחר שנגמרו שבעת ימי החופה, בעלה החתן נסע עם המונית שלו ונעלם, והיא נשארה במצב של עגונה. בבית הדין של מרוקו לא התירו לה להתחתן מחדש, וכך אמרו לה גם בבית הדין בבאר שבע.

ביקשתי מהאחראי שיכניס אותה לתוך אולם בית הדין והיא חזרה בפניי על סיפורה, ואף הוסיפה שהדבר היה בעירו של ה'בבא סאלי' זיע"א תפילאלת- מרוקו. מיד נסעתי אל הבבא סאלי וסיפרתי לו את המעשה. הוא אמר לי שאסע לדימונה ושם אולי אמצא מישהו שמכיר וזוכר. נסעתי לדימונה, ושם פגשתי את הרב הגאון רבי אברהם אלמליח, מי שהיה הרב של דימונה ומאוחר יותר מנכ"ל בתי הדין וחבר בית הדין בירושלים עיה"ק. הוא אמר לי שיש זקן אחד שהיה ב'חברא קדישא' של אותה העיר במרוקו, ואם נפגוש אותו, ייתכן שיוכל לסייע בידינו. נסענו אליו. כשהתקרבנו אל הבניין שבו גר אותו זקן, ראינו מודעת אבל שהודיעה שהזקן הנ"ל נפטר. הצטערתי על שלא באתי יום קודם. "אם כבר הגענו", הציע הרב אלמליח, "נלך לנחם את האבלים". כשנכנסנו אל בית האבל, ראינו זקן עטוי מעין סדין על ראשו. הלה שאל למעשינו פה, והרב אלמליח סיפר לו את כל המעשה ושאנו מחפשים קצה-חוט להתרת העגונה. מיד נענה הזקן ואמר שהכיר את נהג המונית הזה ושהוא נהרג בתאונה מיד לאחר חתונתו. עוד הוסיף כי במו ידיו הוא קבר אותו לאחר שהוציא אותו קפוא מתוך השלג.

מיד גביתי ממנו עדות, ושלחנו לקרוא לעגונה להתירה. כשסיפרתי לבבא סאלי איך התגלגלתי למקום, אמר לי: "והיא מר לה – השכינה, מר לה ולכן היא עוזרת".

צדיק בתפילתו גוזר

תלמידי חכמים יכולים לגזור בתפילתם, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", וגם להפך הגזירה ולבטלה, בבחינת "ה' גוזר וצדיק מבטל", כמובא בזוהר.

סיפר מרן הרב זצ"ל: ראינו בחוש מעשה שהיה, בו צדיק היפך וביטל גזירה. פעם יצאה קבוצה להתפלל על קברות צדיקים, כשבראשם המקובל האלוהי הגאון חכם סלמן מוצפי, זיע"א. כשהגיעו לטבריה, פגע רכב חולף באחד מילדי הקבוצה והוא נפצע באופן קשה. כשהגיעו עמו לבית החולים "פוריה" התברר שפגיעתו היא פגיעת ראש חמורה. הרופא התנצל על שאין בידו לעשות מאומה, וגם אם יטפל בו – ימות הילד בין כה וכה. כשסיפרו לחכם סלמן את דברי הרופא, זעק שהדבר לא יתכן, שכן "באנו להתפלל, וכיצד אפשר שכך יקרה?". לאחר מכן אמר שיבואו ויעלו עמו לקבר רבי מאיר בעל הנס להתפלל על הילד.

נראה אולי מעט תמוה, מה מקום היה ללכת לר' מאיר בעל הנס שיעמוד בתפילה לפני בורא עולם על הילד החולה? והלא לשיטת ר' מאיר עצמו, אין תפילה מועילה אלא בין ראש השנה ליום הכיפורים בלבד (תוספות שבת י"ב ע"ב ד"ה "רבי יהודה"). לשיטתו, אם נגזר בראש השנה על הילד שימות – מה תועיל התפילה כעת? ואם במילא לא תועיל – לשם מה להתפלל?! אך בכל זאת, עמד חכם סלמן בתפילה לפני קברו של אותו צדיק והתחנן: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים – גזור עלינו גזירות טובות! עשרים וארבע נפשות יצאנו לדרך ועם עשרים וארבע נפשות אנחנו רוצים לשוב; עם נפשו של הילד הזה". חכם סלמן כאילו תבע את רבי מאיר – התנא החשוב, בעל הנס – שיעמוד לפני הבורא ויתפלל על הילד שיזכה לרפואה שלמה, שהרי לכבוד ר' מאיר באו לטבריה.

כשסיימו להתפלל, אמר חכם סלמן שהגיעה העת לבקר את החולה. כשהגיעו לבית החולים, ניסה הצוות הרפואי לומר למבקרים שאין תקווה ואין סיכוי להחלמה, הילד גוסס ויש לקרוא רק 'שמע ישראל' ווידוי כדרך הנוטים למות. עמד שם חכם סלמן בזעקה לפני ריבונו של עולם: "איך אפשר שהתפילה לא תתקבל?". הוא אמר לרופאים שטעות בידם, הילד יתרפא במהרה רפואה שלמה, והוא ייכנס לברך אותו. נכנס חכם סלמן לחדר החולה ויצא לאחר דקות מעטות. פתאום התהפך מצבו של הילד לטובה, והוא החל מתאושש. כשביקש חכם סלמן לקחת את הילד עמם, בטענה שהבטיח לחברי הקבוצה שכל הקבוצה כולה תשוב, על עשרים וארבע נפשותיה, נחרדו הרופאים: "לא כדאי להזיזו ואסור לטלטלו". אך חכם סלמן התעקש והילד עזב את בית החולים, בריא ושלם בכל אבריו.

נמצא שאף על פי שלדעת ר' מאיר עצמו ולדעת ר' יהודה, הגזירה נגזרה כבר מראש השנה, מכל מקום, בכח התפילה, לדפוק שערי שמים לפני הקב"ה ולקרוע גזר דין וגזירה רעה – לטובה.

הלכה בפרשה

האמונה בביאת המשיח

"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (מ"ט, י')

בתחילת ברכות יעקב לבניו הביא רש"י (מ"ז, כ"ח) את דברי המדרש (בראשית רבה צ"ו, א') שמסביר למה פרשה זו סתומה- "כיון שביקש יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה". וב'דעת זקנים מבעלי התוספות' (שם) כתב שחשב יעקב אבינו כי ראויים הם לגלות להם את הקץ.

חז"ל אמרו (סנהדרין צ"ז ע"ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". והרמב"ם באגרת תימן כתב: שאיננו רשאים לחשב קיצים, ומה גם שיכשלו בהם ההמון.

יש אומרים שכל זה נאמר דוקא בתקופה שלהם, אך בתקופתנו, שאנו קרובים ממש לביאת המשיח, אפשר לחשב את הקץ.

בסיום תפילת שחרית בכל יום ויום אנחנו אומרים: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". וצריך אדם להאמין בכל לבו שבכל יום המשיח צריך לבוא, בבחינת: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה, ז'), ובכל יום שעובר צריך האדם להצטער על כך שלא בא אתמול.

אם יאמר לך אדם שמחר יבוא המשיח- אל תאמין לו אלא תצפה לו שיבוא היום. אעפ"י שאמרנו שישנם שאומרים שכיום אפשר לחשב קיצים- אין דעתנו נוטה לזה, וידע כל אדם שיש קץ קבוע- "בעתה", ויש קץ מוקדם- "אחישנה" (עי' ישעיה ס', כ"ב), ולשניהם אין זמן קבוע. אך כל אחד חייב לעשות את כל המאמצים על ידי לימוד תורה, קיום מצוות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהגאולה תהיה בבחינת "אחישנה".

וגדולה היא צפיית הישועה, עליה אדם נשאל כשנכנס לדין: "ציפית לישועה ?" (עיין שבת ל"א ע"א). ואנו תפילה לה' יתברך שיגאלנו גאולה שלימה ובקרוב.

השתמשות בדברי מאכל לצורך ניקוי בגדים

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (מ"ט, י"א)

שאלה: האם מותר להשתמש בדברי מאכל או שתייה לצורך ניקוי בגדים או שיש בזה משום ביזוי אוכלין?

תשובה: על הפסוק: "אסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותו" ישנה מחלוקת במפרשים האם הוא נאמר דרך משל או שהוא ביטוי בפועל (וראה רשב"ם, ספורנו וראב"ע שם). אמנם חז"ל (עיין כתובות קי"א ע"ב) הסבירו זאת בכיוון אחר.

להלכה יש הבדל עקרוני בין לחם לבין שאר אוכלין (עיין שו"ע אור"ח סי' קע"א סע' א').

לחם – יש בו חומרה יתירה ואסור להשתמש בו לכל שימוש מלבד אכילה. לכן מי שמורח כריכים צריך להיזהר שלא להניח דברים לחים על הלחם, כיון שהם ממאיסים אותו וגורמים לכך שלא יאכל.

שאר אוכלין – אם משתמש בהם לצורך, כגון לניקוי בגדים או בחומץ לניקוי כתמים- הדבר מותר מהדין כיון שאין כאן בזיון ויש בזה צורך לאדם (כה"ח שם ס"ק א'). אך לקחת שאר אוכלין ולזרקם בבזיון כמו שזורקים סוכריות במקום עפר ורפש- אסור. לכן כשזורקים סוכריות בבית הכנסת בשמחות וכדו'-עדיף שיזרקו סוכריות עטופות כדי למנוע בזיון, וכדי להימנע מלכלוך הסוכריות כך שימאסו בעיני האנשים. אמנם יש שאין מקפידים בכך, אך בכל מקרה הזורק צריך לנקות את בית הכנסת שלא ישאר מלוכלך.

משקים – מרן בשו"ע (או"ח סי' קע"א סע' א') כתב: "אין נוטלין ידים ביין", אך מותר לקחת שמן זית או שמן רגיל, לסוך בו את הידים או לשימוש אחר.

לגבי זריקת פירות שלא נמאסים במסירתם, וזורקם לחבירו כדי שיקבלם- מותר. אך פרי שנמעך או נמאס בזריקתו- אסור לזרוק. ומכל מקום לזרוק לחם אסור כלל ועיקר (שו"ע שם).

סגולות נכונות על חששות מעין הרע

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (מ"ט, כ"ב)

יש אנשים כשאומרים דבר מה וחוששים מפני עין הרע- נוהגים לומר "בלי עין הרע". אין איסור לומר כך, אלא שלפעמים אמירה זו פוגעת באנשים שאומרים להם בלי עין הרע. ולכן טוב שלא לומר, אם רוצה וחושש – יאמר בלבו.

אבל נשתרש דבר חמור בעם ישראל ויש בזה ספק איסור עבודה זרה או משום דרכי עכו"ם, והוא- כשאחד רוצה לומר דבר, שכאילו חושש שלא יחול עליו עין הרע, אוחז בעץ או נותן מכה על השולחן ואומר דבר מסויים. מנהג זה חמור מאוד כי יסודו בתורת הנצרות כאילו מחזיקים בעצים של אותו האיש וחושבים שזה יציל אותם. זו דרך של עבודה זרה ודרכי עכו"ם ואיסור חמור לעשות כן.

עדיף שיאמר אדם שחושש מעין הרע: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (מ"ט, כ"ב). אבל טוב שאדם ידע מה שאמרו חז"ל (פסחים ק"י ע"ב): 'כל דקפיד- קפדי בהדיה, ודלא קפיד- לא קפדי בהדיה' – כלומר: כל מי שחושש יש לו לחשוש. ועדיף לאדם שלא יחשוש ויבטח בהקב"ה וה' יהיה בעזרו. ואם חושש יכול גם לומר לפני שנפגש עם אנשים את הפרק בתהילים (צ"א, א'): "ישב בסתר עליון".

הזכרת שם אביו

"שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (מ"ט, ל"א)

שאלה: האם מותר לאדם שנשאל על שם אביו, להזכיר את שמו?

תשובה: התורה מצטטת את יעקב אבינו באמרו (מ"ט, ל"א): "שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו", דהיינו יעקב קרא להוריו בשמם.

והנה דברי יעקב תמוהים שהרי למדנו, וכך נפסקה ההלכה בשו"ע בהלכות כבוד אב ואם (יו"ד סי' ר"מ סע' ב'): "לא יקראנו בשמו אלא אומר: אבא מארי". שאלה זו כתבה רבינו הבא"ח (ש"ש שופטים ה'), ועיי"ש מה שתירץ.

יש המתרצים שכשדיבר יעקב אבינו אמר: "אבי מורי יצחק", אך התורה קצרה בדבריו. מכל מקום לענין הלכה:

א. אם נשאל לשם אביו יאמר: "אבי מארי פלוני", ותלמיד הנשאל לשם רבו יאמר בצרוף תואר כבוד, וכיהושע שאמר (במדבר י"א, כ"ח): "אדֹני משה" (וראה כס"מ הלכות ת"ת פ"ה ה"ה, ובפתחי תשובה שו"ע סי' ר"מ ס"ק ב').

ב. יש המתחסדים שלא לכתוב גם את שם אביהם- אך מן הדין אין צורך בכך.

ג. אותם אנשים שיש להם בן כשם אביהם או בת כשם אמם צריכים להיזהר שבנוכחות הוריהם לא יקראו אותם בשמם, אלא ישנו לשם חיבה.

שמירה על כבוד מלכות

"כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (נ',י"ז)

בעל "פרשת דרכים" (דרך המלך דרוש י"א) שאל: האם אדם שפגע באדם פשוט שאחר כך נהיה מלך, האם שייך בזה הכלל שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול או לא (עי' כתובות י"ז ע"א, קדושין ל"ב ע"ב ועוד)?

השבטים פגעו ביוסף במכירתו בטרם שנהיה מלך, ועל כך אמרו לו: "אנא שא נא", כיון שלא היית מלך כשפגענו בך, אנא- מחל לנו. אמנם ידעו האחים שיוסף ודאי מחל וסלח להם בלבם – ובכל זאת בקשו את סליחתו. מכאן שאין לאדם לומר: רב שמחל על כבודו – כבודו מחול, ולכן מסתמא מחל וסלח לי, אלא צריך לבקש מחילה (עי' יו"ד סי' ר"מ סע' ז').

ענין זה אינו שייך רק בתלמיד חכם, אלא כל אדם שפגע בחבירו חייב לרצותו ולבקש את סליחתו. ויש להדגיש שכשנאמר במלך: 'אין כבודו מחול' – היינו שלא בקשו ממנו מחילה, אך בקשת מחילה מועילה אף במלך (ועיין שדי חמד, דברי חכמים סי' מ"ה).

לכן מי שפגע בחבירו או בתלמיד חכם וכל שכן במלך – אף אם פגע בו בטרם הומלך, חייב לבקש מחילה.