שיחות ומאמרים
הקב"ה והמלאכים שומרים על יעקב
"וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
"'עולים ויורדים' – עולים תחילה ואחר כך יורדים. מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ח, י"ב)
יש להבין: מדוע המלאכים של ארץ ישראל לא ליווהו לחו"ל? וכי הם חייבים במצות ישוב ארץ ישראל?! אלא, התורה באה ללמדנו מוסר גדול, שאפילו המלאכים, שאינם מחוייבים במצוות, לא רצו לבזות את ארץ ישראל. ולמרות שיכולים היו להתלוות ליעקב אבינו, העדיפו שלא לעזוב את הארץ.
לצערנו, ישנם בני אדם שגרים בחו"ל ומביישים בכך את ארץ ישראל. נוח להם מאוד להישאר בארצותיהם. ואם לא די בכך, ישנם אנשים מבני ארץ ישראל שנוהגים בה מנהג בזיון של ממש, בכך שהם עוזבים את הארץ כדי לטייל ולראות את העולם, בטענה ששם יש מזג אויר טוב וכו'. ידועה ומפורסמת טעותם, שכן ארצנו נתברכה בכל מיני מזג האוויר, בעת ובעונה אחת. מקום חם – מצוי בטבריה, מקום קר – מצוי בעיה"ק צפת (ויזכה בכפליים בו זמנית, כיון שהיא המובחרת שבערי ארץ ישראל, עיין לכה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה. והביא שם שירושלים עולה על כולם).
ארץ ישראל אשר בה בחר ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו ונתן אותה לנו, חביבה על כל הארצות שבעולם. צריך כל אדם לשקול את צעדיו היטב לפני שהוא יוצא לחוץ לארץ, ואפילו לזמן מועט. אין היתר לצאת לחו"ל, אלא בתנאים מיוחדים.
הרמב"ם מפליג מאוד בשבח מצות יישוב ארץ ישראל, וזה לשונו (פ"ה מהל' מלכים ה"ט-הי"א): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב… גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה… אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל – עוונותיו מחולין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא… לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
כאשר באים אנשים לבקש ממני עצה וברכה לפני יציאתם לחו"ל, אני נוהג לשאול אותם בראש ובראשונה מתי הם מתכוונים לחזור. יש תלמידים שבאים מחו"ל ללמוד תורה בארץ ישראל. הם באים לקבל ברכה לפני צאתם לבקר את הוריהם שבחו"ל בתקופת החגים, או לפני חזרתם אל ארצם. אני נוהג לומר להם שכיון שהם באו לארץ ישראל, הרי שהם נעשו בני ארץ ישראל, ואין הם רשאים לרדת לחו"ל, אלא אם כן מתקיימים התנאים המתירים לבני ארץ ישראל לרדת לחו"ל. לכן עליהם לקבל אישור הלכתי מרב שיתיר להם לצאת לחו"ל.
הוכחה גדולה לכך שהארץ קולטת את בן-חו"ל שהגיע אליה, ושוב אין הוא יכול לחזור לחו"ל – היא מהאדמו"ר מחב"ד זצ"ל. האדמו"ר פעל רבות ונצורות ממקומו בחו"ל לעידוד העלייה לארץ ישראל, הן מארצות רוסיה והן מאמריקה ואירופה, ומצודתו היתה פרוסה על מדינות רבות ברחבי תבל. האדמו"ר עצמו לא עלה לארץ, משום שידע שכאן הוא יהיה מוגבל יותר. כיון שהקפיד מאוד בחייו לקיים את מצוות התורה, חשש מלבוא לארץ אפילו בשביל לבקר בה. ידע האדמו"ר כי ברגע שייכנס לארץ היא תקלוט אותו, הוא ייעשה בן ארץ ישראל, ושוב לא יוכל לרדת בחזרה לחוץ לארץ.
כך הדין לגבי מי שהגיע לבקר בארץ; אבל מי שגר באופן קבוע בארץ – לו ישנה מעלה מיוחדת, שאינה קיימת אצל מי שלא זכה לגור בה. הנביא אומר (ישעיהו מ"ב, ה'): "כה אמר הקל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". בפסוק זה נרמזים שלושת חלקי הנפש של האדם: נפש, רוח ונשמה. החלק הגבוה ביותר, הנשמה, מקבל את עוצמתו רק כאשר האדם גר על אדמת ארץ ישראל, וזהו שנאמר: "נותן נשמה לעם עליה". אלו שגרים בחוץ לארץ ובאים לארץ כתיירים בלבד – עליהם נאמר: "ורוח להולכים בה". הם רק "הולכים" בארץ, ומדרגתם נמוכה יותר, של רוח בלבד (עיין לכה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה, ועיין בספר ארצות החיים להרה"ג ר' חיים פלאג'י זצ"ל).
גדולי האומה השתוקקו בכל מאודם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים בה את המצוות התלויות בארץ. הגמרא (כתובות קי"ב ע"א) מספרת על רבי זירא, שכאשר עלה לארץ ישראל ולא מצא מעבורת שתעביר אותו את הנהר, לא המתין כלל אלא עבר את הנהר על גשר צר מאוד, בעזרת מקל עץ. צדוקי אחד שראה זאת לא הבין על מה ולמה מתנהג רבי זירא בפזיזות מסוכנת כזאת, ואמר לו: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו!" (תרגום: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם ואמרתם: "נעשה" ואחר כך "נשמע", עדיין בפזיזותכם אתם עומדים!). הסביר לו רבי זירא שאין כאן פזיזות נמהרת, אלא השתוקקות אמיתית להיכנס לארץ ישראל ולא להפסיד אפילו רגע אחד. אם לא יזדרז עלול הוא להפסיד לגמרי את המצוה: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה?" (תרגום: מקום שמשה ואהרן לא זכו לו, מי יאמר שאני אזכה לו?).
למדנו מכאן כמה גדולה חשיבותה של ארץ ישראל.
עלי יניח צדיק את ראשו
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א)
את הפסוק: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" הסבירה הגמרא (חולין צ"א ע"ב): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: 'עלי יניח צדיק זה ראשו'". רש"י הוסיף (על פי בראשית רבה ס"ח, י"א): "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו".
דודי הרב הגאון והחסיד רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שאל: יעקב ביקש להגן על ראשו באמצעות האבנים ש"עשאן כמין מרזב סביב ראשו". אם כן, מה הועיל לו שהפכו כולן לאבן אחת מתחת לראשו? הרי אין לו מעתה מה שיגן עליו!
(ואין לומר שבמשך הלילה היו האבנים מונחות סביב ראשו, ורק בבוקר נעשו אבן אחת; כי מפשוטו של מקרא משמע שכבר בעוד לילה הפכו האבנים לאבן אחת).
אמנם המהרש"א ביאר שהיו אבנים גם מתחת לראשו וגם מסביב לראשו, עיי"ש.
עוד יש לשאול: מה תועלת יש ב"מרזב סביב ראשו"? כיצד הגן יעקב גם על שאר חלקי גופו מפני החיות הרעות? לפי הפשט יש ליישב, שיעקב אבינו לא חשש שהחיות יזיקו לרגליו כי בבואן היה קם ונלחם בהן, אך את ראשו שמר מכל משמר כי אם היו פוגעים בראשו לא היה יכול להציל את עצמו מידן.
ביאור העניין בדרך המוסר: יש להבין את הענין המיוחד של "שמירת הראש" שמצאנו דווקא אצל יעקב אבינו. לאדם יש רמ"ח איברים, וכולם נחוצים וחשובים לו; אך הראש הוא "איבר שהנשמה תלויה בו" (כתובות מ"ו ע"א). בראש מרוכזים רוב הכוחות הראשיים שבאדם: המוח שבו כוח המחשבה, העיניים שבהן כוח הראוּת, הפה שבו כוח הדיבור וכו'. האדם צריך לשמור את ראשו – דהיינו: את כוחותיו – שמירה מעולה. עליו לטהר את מחשבותיו ואת כוחותיו, שלא יבואו 'חיות רעות' ויטמאו אותן.
יעקב אבינו יוצא מהארץ, ובהיותו בדרך הוא זקוק לשמירת ראשו, משכן השכל והמחשבות. לכן הוא שם מסביב לראשו אבנים. הוא עושה השתדלות גשמית ודואג לשמור על עצמו. יעקב אבינו אינו רוצה לסמוך על זכויותיו או על ניסים, כפי שאמר (ל"ב, י"א): "קטונתי מכל החסדים".
אבל כבר דייקו חז"ל מהפסוק: "וישכב במקום ההוא" – "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה". אם כן, צדיק זה אינו צריך שמירה כלל, שכן תורה מגנא ומצלא (סוטה כ"א ע"א). התחילו האבנים רבות זו עם זו: אם אין יעקב זקוק לשמירה מסביב לראשו – ביקשה כל אבן להיות מונחת מתחת לראשו, "עלי יניח צדיק זה את ראשו". בבחינת (תהלים קי"ח, י"ג): "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – לראשו של הצדיק.
ואכן יעקב אבינו אינו צריך שמירה של אבנים. "והנה ה' נצב עליו" – "לשמרו" (רש"י). אין שמירה טובה ומעולה מזו של שומר ישראל! על כן: "מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".
חז"ל מלמדים שמספר האבנים היה שנים עשר, כמספר שבטי ישראל (בראשית רבה ס"ח, י"א), ואותן הפך הקב"ה לאבן אחת. כביכול אמר להן: אל לכם לריב זו עם זו, אל תתפלגו, אלא: "יחד שבטי ישראל" (דברים ג"ל, ה'). בשעה שישראל מאוחדים ומייחדים את שמו יתברך, אזי הקב"ה שומרם, ואין הם צריכים שמירה של אבנים גשמיות.
ואף על פי כן יעקב אבינו עשה השתדלות גשמית בבחינת (שם ט"ו, ח"י): "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". יעקב אבינו לא רצה לסמוך על זכויותיו או על נס שייעשה לו, כאומרו (ל"ב, י"א): "קטונתי מכל החסדים", ולכן עשה מצדו את ההשתדלות ההכרחית מבלי לסמוך על נס.
אך עדיין צריך להבין: מה תועלת יש בדבר זה להרגיע את המריבה, והלא עדיין יש מריבה באבן עצמה, שכאשר הניח את ראשו לצד אחד, הצד השני שעליו לא מונח הראש יטען 'עלי יניח'? אלא, מכאן רואים שבשעה שהניצים מגיעים לאחדות, שוככת המריבה וכל צד שמח בשמחתו של חברו, ושוב אין מריבה ביניהם. אולם, כל עוד הם מופרדים האחד מחברו, שולטת בהם קנאה, ואין שמחה ואין שלום (עיין רש"י על פסוק י"א).
חז"ל מוסיפים (עיין בכלי יקר בשם המדרש) ללמדנו שהאבן אשר שם מראשותיו היא זכר גם לחורבן. ועל-כן פסק הרמ"א בשו"ע (סימן תקנ"ה סע' ב') שנוהגים לשים "אבן תחת ראשו" בט' באב זכר לחורבן, וכן אנו נוהגים.
פעם כתבתי בלוח שנה של 'היכל שלמה' שבליל ט' באב יניח אבן קטנה תחת הכר כשישן זכר לחורבן. ובא אחד הרבנים ורצה למחוק את הדברים וטען שזה חידוש. אבל אנו עושים זאת זכר למה שנאמר: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" וכדלעיל. דרך אגב: גם לענין ראש השנה כתבתי בלוח שנוהגים לטבול את הלחם במלח ובסוכר, ואותו רב שוב טען נגד מנהג זה ורצה לשנות ולכתוב שלא יטבול בסוכר אלא רק במלח. אמרתי לעורך של הלוח, כיון שעבדתי ועמלתי על כל מילה הכתובה שם, יש לי את מלוא הזכויות בהוצאת לוח זה, ועל כן אבקש שלא ימחקו או יוסיפו על מה שכתבנו, ומי שחולק עלינו שיוציא לוח חדש משלו. לבסוף כל הרבנים הסכימו לדברים שכתבתי, מלבד אותו רב. ואמרתי לעורך שיוסיף את ההגהות של אותו הרב ויכתבם בשמו.
ואנכי לא ידעתי
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (כ"ח, ט"ז–י"ז)
"'ואנכי לא ידעתי' – שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה" (רש"י בשם מדרש אגדה)
יש להבין: כיצד אומר יעקב אבינו שלא ידע על הקדושה שבמקום הזה, והלא הסיבה שחזר לשם ונשכב שם לישון היתה משום שראה שעבר על מקום בו התפללו אבותיו (עיין רש"י על פסוק י"ז ומקורו ממסכת חולין דף צ"א ע"א וע"ב)?
אלא, הביאור הוא: יעקב באמת ידע שיש שם קדושה, שהרי אבותיו בחרו במקום זה כדי להתפלל עליו, אבל הוא עדיין לא ידע עד כמה עוצם גדולתו, מעלתו וחשיבותו של מקום זה, ועל זה אמר: "ואנֹכי לא ידעתי".
אך המקום בו היה יעקב אבינו, הוא מקום שבו התפללו אבותיו באקראי, אבל לא היה זה מקום תפילה קבוע, וזו באמת הסיבה שהוא אפילו לא ידע על מקום זה, עד שקפצה לו הדרך בצורה ניסית (עיין חולין דף צ"א ע"ב).
הגמרא דנה האם למקום שהתפללו בו באקראי, יש קדושה או לא, וז"ל (מגילה כ"ו ע"א): "בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחים במעות בית כנסת". היינו, שיש קדושה לרחובה של עיר. ועל זה אומרת הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים: הרחוב- אין בו משום קדושה. ורבי מנחם בר יוסי, מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן? ההוא – אקראי בעלמא". כלומר, נחלקו רבי מנחם ברבי יוסי וחכמים אם מקום שמתפללים בו באקראי מקבל דין של בית כנסת קבוע, ויש בו קדושה, או שמא אין קדושה אלא בבית כנסת קבוע דוקא. להמחיש הדבר, אפשר למשל לדון בכיכר השבת שעושים שם מדי פעם תפילות ועצרות, או בבנייני האומה שעושים שם תפילות, או אפילו ברחוב יפו ליד 'אגד' שעשו שם פעם עצרת גדולה והיו שם ששים רבוא מתפללים, האם משום כך מקבל כל הרחוב קדושה? על זה אומרת הגמרא שלדעת רבי מנחם מקבל קדושה, ולדעת חכמים, כיון שאין זה אלא באקראי, לא מקבל קדושה. אותו הנידון יהיה לגבי מקומות שבמוצאי שבתות או בתפילות ערבית מתקבצים מניין אנשים מדיירי הבניין ומתפללים בין העמודים באקראי (פעם התפללנו תפילת מנחה בשדה תעופה 'קנדי' בניו יורק, וכי משום כך נהיה כל שדה התעופה כולו קדוש, אין זה אלא עראי, ובלאו הכי המקום לא היה שייך לנו, לכל היותר יש לו דין שכיר או שואל. ועיין לשו"ע סי' קנ"ד סע' ב', וביאור הלכה שם, וכה"ח שם).
ולפי דברי הגמרא הנ"ל אפשר לשאול: ממה נבהל כל כך יעקב אבינו שישן במקום שיש בו קדושה, והלוא לא אמורה להיות שם קדושה כמו של מקום תפילה קבוע? אלא, יעקב אבינו אמר שמקום זה היה מיועד לתפילה, ונברא בקדושה. כמו כן מצאנו שחז"ל אומרים (רש"י בשם תנחומא שם כ"ג) שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שהר המוריה (הוא הר הבית), הוא המקום שבו צריך לעקוד את יצחק בנו. הלך אברהם ולא ידע היכן נמצא מקום זה, עד שנפקחו עיניו וראה הר שמתרומם עוד ועוד ועליו יש שכינה. הוא פונה לנערים ושואל אותם: הראיתם אור בהר המור – האם הנכם רואים דבר מיוחד שם? אבל הם ענו: לא ראינו כי אם מהמור. אמר להם אברהם אבינו: אם כך, שבו לכם פה עם החמור – עם המשולים לחמור, והבין אברהם שזה המקום המדובר.
אם כן, מקום זה הוא מקום מיוחד, שמתחילה נועד ונברא להיות מקום קדוש ונעלה (ועיין במחזור 'אהלי יעקב' דף קי"ד ע"ב מה שהביא משם ילקוט שמעוני וירא רמז ק' שהיה המקום עמוק, ורמז הקב"ה להרים שמסביב להתקרב אליו וכך נהיה "הר", עיי"ש).
בית אלקי יעקב
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (כ"ח, י"ט)
הגמרא במסכת פסחים (דף פ"ח ע"א) אומרת: "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב', ג'): 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב' – אלוקי יעקב, ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (כ"ב, י"ד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'; ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה'; אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
המפרשים על ה'עין יעקב' וב'בן יהוידע' הסבירו ששלושת הכינויים – הר, שדה ובית – מתייחסים לשלושת בתי מקדש: אברהם קראו "הר" – כנגד בית המקדש הראשון, והדמיון להר בא להורות לנו שהשכינה היתה שומרת על עם ישראל בבית המקדש הראשון כמו שומר הנמצא בראש ההר אשר שמירתו היא עראית. יצחק קראו "שדה" – כנגד בית המקדש השני, והדמיון לשדה מורה על שמירה פחותה ע"י השכינה כיון שבית שני חסר היה כמה דברים אשר היו בבית ראשון. ויעקב קראו "בית" – כנגד בית המקדש השלישי, והדמיון לבית מורה על שמירה מעולה שתהיה לעם ישראל לעתיד לבוא כמו הבית שהוא המקום השמור ביותר.
יש להסביר, ששלושת האבות הקדושים הכשירו לנו שלוש דרכים שונות בעבודת ה', בעבודת התפילה.
אברהם אבינו – ראש המאמינים. הוא הלך ממקום למקום ופירסם את שם אלקותו. "ויקרא בשם ה' א-ל עולם" (כ"א, ל"ג). הוא התאמץ ביותר כדי לפרסם שה' אחד ושמו אחד. אברהם אבינו מלמד את בניו שהתפילה היא "הר", שצריך לעלות ולטפס עליו כדי לעבוד את ה'. "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג) – איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה (עיין תענית ב' ע"א).
יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח הוא עמוד העבודה. יצחק קרא לעבודת התפילה: "שדה". התנאים בשדה קשים: גשמים יורדים שם, השמש יוקדת. מלמד יצחק: גם בתנאים כאלו יש לעבוד את ה' בשלמות. כדרך שאמרו בעלי הרמז על הפסוק (תהלים נ"ה, ט"ו) "בבית אלקים נהלך ברגש" – ראשי תיבות "ברגש": ברד, רוח, גשם, שמש.
בא יעקב אבינו וקרא לעבודת התפילה: "בית". אמר יעקב, לי יש שנים עשר ילדים קטנים רכים, הם אינם מסוגלים לעלות ולטפס להר. מקום התפילה המתאים לי הוא בית, וכלשון רש"י: "מקום מיושב".
לימד יעקב: בית הכנסת הוא ביתו של האדם. האדם שמח להיכנס לביתו, מרגיש בו בנוח. כך צריכה גם להיות תפילתו. "אל תעש תפלתך קבע" (אבות ב', ח"י) – כלומר אל יתפלל האדם באופן שהתפילה כפויה עליו, שהוא מרגיש אותה כמעמסה, אלא בשמחה גדולה כאדם הנכנס לביתו שש ושמח.
אכן, לא קרא יעקב אבינו למקום התפילה "בית" אלא לאחר שאברהם אבינו קראו "הר" ויצחק אבינו קראו "שדה". ראשית יש לטפס על הר ולמסור נפש על העבודה. רק אחרי הכשרת הלבבות, יכולים בניהם להגיע להכרה הנפלאה ש"אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כ"ח, י"ז).
כאשר אנו עומדים להתפלל, עלינו לעשות זאת בהכנעה ובענווה, להתאמץ בתפילתנו, ועם זה לשמוח בעבודת ה' בכללותה. את היסודות הללו למדנו מאבותינו הקדושים, אשר יסדו לנו את התפילה וקראוה הר, שדה ובית. ועל המעלה האחרונה, שחידש יעקב אבינו, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ"ב, א'): "שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך".
לכו לחמו בלחמי
"וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (כ"ח, כ')
יעקב אבינו מסתפק במועט, אין לו צורך בעושר ובכבוד, לכן הוא מבקש רק את ההכרח אשר לא יגונה – לחם לאכול ובגד ללבוש.
אך בדברי חז"ל שומעים אנו משמעות אחרת לבקשת יעקב. המדרש (בראשית רבה ע', ה') מספר על עקילס הגר שנכנס אצל רבי אליעזר (שהוא מתלמידי בית שמאי). אמר לו: על הגרים אומר הכתוב (דברים י', ח"י): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וכי עד כאן אהבת גר, ולא יותר? הרי לה' השמים ושמי השמים, והוא מתברך בכך שהוא נותן לגר רק לחם ושמלה?! נזף בו רבי אליעזר. אמר לו: וכי אתה בא להתגייר לשם הכסף והכבוד? "וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'?". הבטחת הפרנסה היא ברכה גדולה מאוד שיעקב אבינו נתחבט על אותו הדבר, והגר מקבלו בחינם רק בשל אהבת ה' את הגרים!
הלך עקילס אצל רבי יהושע. עמד רבי יהושע ופייסו. אמר לו: ה"לחם" שמברך ה' את הגר בו איננו רק מזון, אלא הוא רומז לפסוק: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט', ד'), ואין לחם אלא תורה; וה"שמלה" היא הטלית, היינו 'חלוקא דרבנן' שבה יכול הגר לזכות אם ילמד תורה. נמצא שהגר זוכה לתורה ולטלית. אמר לו: אם תתגייר תוכל לעסוק בתורה, שהרי לגוי אסור לעסוק בתורה; וכאשר תזכה לתורה תזכה גם לטלית. אמרו על כך חז"ל (בראשית רבה ע', ד'): "אילולי אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו", ועל רבי יהושע הוא אומר (שם ט"ז, ל"ב): "טוב ארך אפים מגיבור".
אם כן, למדנו שבבקשת יעקב אבינו, לקבל "לחם ושמלה", טמונה כוונה עמוקה יותר, והיא: לזכות לתורה ולטלית.
ביאור נוסף ע"פ תשובה נוספת שניתנה לעקילס הגר, והיא שאין הכוונה "לחם" ו"שמלה" כפשוטו, אלא "לחם" הוא "לחם הפנים" ו"שמלה" אלו בגדי כהן גדול וכהן הדיוט. וכוונת התורה, שהאהבה שאנו מחוייבים לגר מתבטאת בכך שהוא כל כך מתקבל בעדת ישראל, שיוכל זרעו לאכול מלחם הפנים המיועד לכהנים בלבד וללבוש בגדי כהן גדול והדיוט, במידה ובתו תתחתן עם כהן.
כך גם יעקב אבינו מבקש שבניו יהיו זכאים לבית המקדש ולעבודת הקרבנות, ומכל מחמדי עולם הוא מייחל למובחרים שבהם, וזה "לחם" הפנים לאכול, ו"בגד" של כהן גדול ללבוש.
עוד יש לבאר, על פי דברי רש"י, שאין כוונת יעקב אבינו ללחם ובגד כפשוטם, אלא כוונתו להמשך קיומו וקיום זרעו בדרך התורה והמצוות, שלא יימצא שום פסול בזרעו. וכך אומר רש"י: "'בשלום' – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. 'והיה ה' לי לאלקים' – שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (כ"ח, י"ד): 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (י"ז, ז'): 'להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך'".
הרי שהלחם מסמל את התורה הקדושה, והבגד מסמל את נישואיו של האדם ושל בניו.
בגד, כמסמל את בניו של האדם, מצאנו במספר מקומות. אחאב וצדקיהו הרשעים טענו לפני נבוכדנצר שהם נביאים. ביקש נבוכדנצר לבדוק את אמיתות דבריהם, והציע כמבחן לזרוק אותם לכבשן האש, כפי שעשה לחנניה מישאל ועזריה: אם יינצלו – הרי שהם אכן נביאים. אמרו לו אחאב וצדקיהו: הלא אנו רק שנים, ואילו הם היו שלושה. שמא זכותם של השלושה גדולה יותר ועמדה להם להצילם מן האש. קיבל נבוכדנצר את טענתם, וצירף אליהם את יהושע הכהן הגדול. נטלם וזרקם לכבשן האש. שני הרשעים נשרפו מיד, ורבי יהושע לא נפגע, ורק שולי גלימתו נחרכו מעט. כשיצא מהאש, אמר לו נבוכדנצר שהוא אינו צדיק גמור, בגלל שבגדיו נחרכו מעט. הסביר לו יהושע הכהן הגדול, שזה בגלל שהוא היה בחברה רעה. אבל הגמרא אומרת: "ולא היא" – הסיבה היא אחרת. נאמר על יהושע הכהן הגדול: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים, והשטן עֹמֵד על ימינו לשטנו" (זכריה ג', ג'). כתב רש"י: "'לשטנו'– להשטינו, על שהיו בניו נשואות נשים נכריות". רק כאשר גער יהושע בבניו ואמר להם (שם ג', ד'): "הסירו הבגדים הצואים", ובניו שמעו לו וסילקו מביתם את הנשים הנכריות, נתקיים בו (שם ג', ד'-ה'): "והלבש אותך מחלצות… ישימו צניף טהור על ראשו" – אלו הם בגדים לבנים ונאים שזכה להם כשנתכפר עוונו (עיין סנהדרין דף צ"ג ע"א).
כאשר בניו של האדם אינם הולכים בדרכי אבותם, בדרך התורה והיראה – אפילו אם אין זה באשמת ההורים – הרי הם נקראים "בגדים צואים" לאביהם. מכל מקום שמענו שבגדיו של האדם הם סמל לבניו.
יעקב אבינו מבקש "לחם לאכול" – דהיינו: ללמוד תורה; אבל לא זו בלבד, אלא גם "בגד ללבוש" – שבניו ילכו בדרך התורה והמצוה, בלימודה, בשקידתה ובקיום מצוותיה. והקב"ה אכן מברכו שבניו ילכו בדרכי אבותם ללמוד חסד מאברהם, מסירות נפש מיצחק, ושקידה בתורה מיעקב.
כעסו של יעקב
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי" (ל"א, ל"ו)
המדרש לומד מיעקב אבינו כיצד להתנהג בשעת מריבה. יעקב אבינו כעס על לבן על כל מה שעולל לו במשך עשרים שנה. ההיגיון אומר שכעס שהצטבר במשך זמן כה רב היה צריך להתפרץ בצורה נוראה; אבל אצל יעקב אבינו לא כן היה, והכעס שלו התבטא בדברי הכנעה ופיוסים. וזו לשון המדרש (ב"ר פרשה ע"ד אות י'): "'ויחר ליעקב וירב בלבן', רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם ר' חנינא בר יצחק: קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים: 'ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי' – דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם? אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו".
דבר גדול לימד אותנו יעקב אבינו. בשעת כעס אדם צריך לשבור את רוחו ולפייס את חבירו. אל לו להיגרר למה שאמרו חז"ל (שבת ק"ה ע"ב; זוהר ח"א בראשית ז"ך ע"ב) על הפסוק (קהלת י"א, י'): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך": כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
כך מצאנו אצל הקב"ה. חז"ל אומרים שבשעה שכעס הקב"ה על עם ישראל, שמחו האומות על כך שמחה גדולה, והתקבצו לשמוע כיצד הקב"ה שופך על עמו אש וגפרית. אולם כשבאו, שמעו רק דברים רכים ונעימים, דברי פיוסים. וכן כתוב במיכה (ו', ב'- ו'): "שמעו הרים את ריב ה'… כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח"; ומה כתוב אחרי כן? "עמי, מה עשיתי לך… עמי, זכור נא מה יעץ בלק" וכו'.
בשעה שאדם בא להתקוטט עם חברו עליו לשים לנגד עיניו כיצד הוא עתיד להתפייס עמו ולהשלים עמו בעוד זמן מה. דברים קשים שנאמרים בשעת כעס נחרטים בלב השומע, וכשיבוא להתפייס יקשה עליו לתרץ עצמו, שכן יאמר לו אז חבירו: בשעת המריבה אמרת עלי דברים כל כך חמורים, הרי שכך אתה חושב עלי בליבך! נגד טענה זו לא יהיה לו מה להשיב ויקשה עליו לשכנע אותו שלא אמר כן אלא מתוך כעס, ולא משום שכך חשב עליו בליבו.
יש להיזהר שלא להיסחף בשעת הכעס לומר דברים חריפים נגד חבירו, וישמור פיו ולשונו. אז יהיה רגוע ושלֵו, ואפי' שעת מריבה לא תאיים על בריאותו השלימה ורוגע נפשו.
פרפראות
יציאה לשם מצוה
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
"'ויצא יעקב' – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב (לעיל ו'): 'וירא עשו כי ברך'" וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון" (רש"י)
לאור דברי רש"י מובן איך הותר ליעקב אבינו לצאת מבאר שבע לחרן. יעקב אבינו יצא לשם מצוה, שהרי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, על כן יצא לחפש לו אשה בבית לבן כמצות אביו ואמו. באופן כזה אין איסור לצאת לחוץ לארץ.
אף על פי כן, חשש יעקב אבינו שמא לחטא ייחשב לו, ופחד שעשו קיים את מצות כיבוד אב ואם יותר ממנו, וכן את מצות ישיבת ארץ ישראל. על כך אומר לו הקב"ה: אל תירא ואל תפחד, כי אתה יוצא לשם מצוה.
תשובת יעקב לאליפז
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
מובא בחז"ל (רש"י כ"ט, י"א), שאליפז בנו של עשו רדף אחרי יעקב אבינו להורגו. אמר אליפז ליעקב: אין לי ברירה אלא להורגך, כי כך ציווה אותי אבי. אמר לו יעקב: טול מה שבידי, ועני חשוב כמת. נטל אליפז את הממון והניח את יעקב.
אבל צריך להבין: מה גרם לאליפז לשמוע לדברי חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתל"א; זוהר תרומה קנ"ח ע"א ופנחס ר"ט ע"א) ש"עני חשוב כמת" ?
אלא, הוסיף יעקב ואמר לו: אם תהרוג אותי לא תוכל להתקיים בי ובזרעי גזירת (ט"ו, י"ג): "ועבדום וענו אֹתָם ארבע מאות שנה". אם כך, לא תהיה ברירה, ואתם, בני עשו, תאלצו לסבול את העינויים. שמע זאת אליפז והניח ליעקב…
מעלת הצדיק שבעיר
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
"'ויצא' – לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י)
מכאן אנו למדים את מעלת העיר שהצדיק גר בתוכה, ועד כמה פוגעת יציאתו של הצדיק בחשיבותה של העיר. כל עוד הצדיק בעיר, אנשי העיר מתביישים ממנו או פוחדים ממנו ולא עושים ככל העולה על רוחם. כל עוד הצדיק בעיר, יש לעיר הגנה ושמירה, ולא יאונה לה כל רע בזכותו של הצדיק.
כך מספרת הגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) על רבי זירא: "כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי: עד האידנא הוה… בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים? ועשו תשובה).
תיקן תפילת ערבית
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח, י"א)
"'כי בא השמש' – היה לו לכתוב 'ויבא השמש', 'וילן שם כי בא השמש' – משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י עפ"י גמ' חולין צ"א ע"ב)
לכבודו של יעקב הקדימה השמש ושקעה קודם זמנה. בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב, שזהו אחד מחמישה ניסים שנעשו ליעקב מאז צאתו מבאר שבע ועד הגעתו לחרן: "חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקֹב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא – אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ" (חמישה ניסים נעשו ליעקב בזמן שיצא מבאר שבע. נס ראשון – התקצרו שעות של יום ושקעה השמש בלא זמנה לפני שהיה הדיבור, של הקב"ה, מתאווה לדבר עמו).
ואומרים חז"ל (מדרש שכל טוב בראשית פ"ל ד"ה "ורבותינו דרשו"): "'וילן שם כי בא השמש' – ביקש לחזור אחר שהתפלל; אמר הקב"ה: צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה! עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר: 'ויזרח לו השמש'".
על פי זה מבאר 'בעל הטורים' את דברי הגמרא המביאה מחלוקת בעניין תפילת ערבית, אם היא רשות או חובה. ויש לשאול: במה שונה תפילת ערבית שהיא רשות, מתפילות שחרית ומנחה שהן חובה? כפי שתיקנו אברהם ויצחק את תפילות שחרית ומנחה, גם את תפילת ערבית תיקן יעקב!
וביאר, שבאמת יעקב אבינו עמד להתפלל מנחה, ולא ערבית, והתחיל לומר פרשת הקטורת ואשרי וכו'; ופתאום שקעה לו החמה מוקדם ונעשה חושך. כבר לא יכול היה יעקב להתפלל מנחה, ולכן קבע שהתפילה שיתפלל עתה תהיה תפילה חדשה: תפילת ערבית.
הרי שמתחילה לא היתה תפילתו של יעקב לשם ערבית, ולכן יש מי שאומר שהיא רשות.
אבל כבר הדגשנו שישראל קיבלוה כחובה.
וישכב במקום ההוא
"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א)
"'וישכב במקום ההוא' – לשון מיעוט: באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (רש"י ע"פ מדרש רבה ס"ח, י"א)
בענין חשיבות מקום שינה לתלמידי חכמים, זכורני פעם שהזמינו אותי לחנוכת פנימיה בישיבה מסויימת. בתוך הקהל היה אדם עשיר גדול ונדיב שסייע בבניית הבניין. והנה, אני שומע מאחוריי שאחד המוזמנים לועג לאותו עשיר, על שהתפתה לתת את כספו לבניית פנימיה, שאינה אלא מקום שינה, ויותר ראוי היה שייתן את כספו לישיבה או לבית כנסת, שבהם יש קדושה.
כשעמדתי לדבר שיבחתי את הפנימיה, שהיא המקום שבו ישנים לומדי התורה. הבאתי סמך לדבר מפרשתנו, שכן חז"ל אומרים על הפסוק: "וישכב במקום ההוא" – ללמדך שעד עתה לא שכב לישון, אלא למד י"ד שנה בישיבה בבית שם ועבר, ורק היה מנמנם בישיבה או בעמידה.
מעתה צריך להבין: מדוע עכשיו, כשהגיע יעקב לבית אל, קיצר הקב"ה את היום כדי לאפשר לו לישון שם? אלא, למדים אנחנו מכאן כמה חשובה שינתו של הצדיק. רצה הקב"ה לחבר את הבטחותיו ליעקב, כפי שהתגלו אליו בחלום, עם מצוה גדולה היא – שינתו של יעקב.
שינה לתלמידי חכמים וללומדי תורה היא מצוה גדולה. בזכות השינה קמים הלומדים בבוקר כגיבורים, "ויהא הוא מעורר השחר" (עיין שו"ע אור"ח א', א').
וראשו מגיע השמימה
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (כ"ח, י"ב)
נראה לבאר בדרך המוסר: כל מצוה שאדם עושה אותה כאן, בארץ, אף על פי שהוא "מוצב ארצה" – הרי "ראשו מגיע השמימה". מעלתה של המצוה, חשיבותה והשפעתה מגיעות השמימה ממש. כשאדם מכיר במעלתן של המצוות ובחשיבותן הוא יראה את שכרן לעתיד לבוא. כמו"כ גדולה היא מעלת התפילה ועל האדם להכיר בחשיבותן, וזהו שאומר הפסוק (איוב ז', י"ט): "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי", כלומר הייתי צריך לא להפסיק מהם אף לא לרגע קל כזמן בליעת הרוק. וכל מצווה שאדם עושה כאן בארץ לשם שמים, חשיבותה מגיעה השמימה.
עוד רומז הסולם לאדם, שעליו לעלות במעלות הסולם. אל לו לאדם להישאר במקום אחד קבוע, אלא עליו לשאוף תמיד לעלות ולהתעלות בקדושה.
סול"ם הצדקה
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
'בעל הטורים' מביא רמז בפסוק זה על מעלתה של הצדקה: סול"ם בגימטריה ממו"ן (136) וגם עונ"י.
כל אדם, ובפרט מי שנתברך בממון רב, יכול להתעלות עד לשמים באמצעות כספו, ומאידך הוא גם עלול להגיע בגללו לשאול תחתית. הכל תלוי בשימוש שהוא עושה בכסף. אם מפזר הוא מהונו לצדקה, תומך בלומדי תורה, תומך בעניים, ביתומים ובאלמנות – אזי הפרוטה שניתנת בארץ מגיעה השמימה, ובלבד שיעשה את מעשיו לשם שמים. אבל אם הוא עוצם עיניו ומתעלם מן הצדקה – עלול הוא חלילה להגיע לתחתיות ארץ (פירוש זה מובא ב'עוד יוסף חי' למרן הבא"ח זיע"א, ולאחרונה מצאתי כעין פירוש זה בכתבי הבעל שם טוב).
עם זאת צריך לזכור את אזהרת הרמב"ם, שלא יהיה פזרן יותר מדי, כדי שלא יגיע בעצמו למצב שהוא יזדקק לאחרים חלילה.
מעלת האדם מול מעלת המלאכים
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
"'עולים ויורדים' – עולים תחלה ואחר כך יורדים. מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ח, י"ב)
אמנם בדרך כלל מלאך הוא שליח ה', ואין הוא בוחר בעצמו את תפקידו ואת שליחותו, אלא הוא מקבל הוראות ומבצע את הדברים כהוייתם. עם זאת, לימדונו חז"ל שיש מלאכים שאינם רוצים לבצע את משימתם.
דוגמא לכך אנו רואים בדברי תרגום יונתן בן עוזיאל: "וְהָא תְּרֵין מַלְאָכַיָא דַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאִטְרְדוּ מִן מְחִיצַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְגַלְיָין מַסְטִירִין דְמָרֵי עַלְמָא וַהֲווֹ מַטְרִידִין וְאָזְלִין" (שני מלאכים שהלכו לשליחותם בסדום נטרדו ממחיצתם כי לא רצו להשחית את העיר כאשר נצטוו, ומשום כך לא הורשו לחזור לשמים, והיו מיטלטלים ממקום למקום), עַד זְמַן דְּנָפַק יַעֲקֹב מִבֵּית אָבוֹי, וְהִינוּן לָוָון יָתֵיהּ בְּחִיסְדָא עַד בֵּית אֵל וּבְהַהוּא יוֹמָא מַרְקִין לִשְׁמֵי מָרוֹמָא (עד שיצא יעקב אבינו מבית אביו, וליוו אותו המלאכים עד בית אל, אז הורשו לעלות בחזרה למרום). עָנִין וְאָמְרִין: אִיתוּן חָמוֹן יַעֲקֹב חֲסִידָא דְאִיקוּנִין דִי לֵיהּ קְבִיעָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא דַהֲוֵיתוּן מִתְחַמְדִין לְמֶחֱמֵי יָתֵיהּ (כשעלו למרום קראו לשאר המלאכים: בואו וראו את יעקב החסיד, שדמותו חקוקה על כיסא הכבוד). בְּכֵן שְׁאַר מַלְאָכַיָּא קַדִּישַׁיָּא דַה' נַחֲתִין לְמִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ" (שאר המלאכים ירדו להסתכל בזיו פניו של יעקב).
ומ"מ יש ללמוד מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל את מעלתו של לימוד התורה, שהיא גבוהה אפילו יותר מזו של המלאכים. על כך אמר הקב"ה (שמות י"ט, ד'): "ואביא אתכם אלי" – כביכול אנו נמצאים במקום אחד עם הקב"ה. עד כדי כך יכול האדם לעלות ולהתעלות על ידי לימוד התורה וקיומה.
שמירה מהמלאכים
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (כ"ח, י"ג)
"'נצב עליו' – לשמרו" (רש"י ע"פ במדבר רבה ד', א')
מדוע היה צריך הקב"ה לשמור את יעקב? אפשר לומר שהיה פרק זמן שבו מלאכי ארץ ישראל עזבו אותו, והוא נשאר ללא שמירת מלאכים, עד שיגיעו מלאכי חוץ לארץ. אולם אם כך, נשאלת השאלה: מדוע לא המתינו מלאכי ארץ ישראל עד שירדו מלאכי חו"ל?
הטעם הוא, שכאשר חושב אדם לרדת לחו"ל, מיד מלאכי ארץ ישראל מתרחקים ממנו. המלאכים אינם יודעים לקרוא את מחשבות בני האדם, ואינם יודעים שיעקב הלך בשליחות אביו ואימו. הם אינם יודעים שהלך להקים י"ב שבטים. הם רק ראו שהוא עוזב את הארץ, ועל כן הם ברחו ממנו.
מכאן אנו רואים עד כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה למלאכים, וכל שכן לעם ישראל. מכאן מוסר גדול לאנשים שעוזבים את הארץ לחו"ל ומכונים 'יורדים'. בהפטרה שקוראים בתשעה באב אנו אומרים: "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" (ירמיה ט', י"ח).
דבר נוסף מבואר בגמרא (חולין צ"א ע"א) שמלאכי השרת ראו שצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכיסא הכבוד וירדו לארץ כדי לראות את זיו פניו (כפי שמובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שהובא לעיל). כאשר ראו אותו קינאו בו: כיצד מסוגל אדם להגיע למדרגה כה גבוהה, עד שדמותו תהיה חקוקה בכיסא הכבוד? אמר להם הקב"ה: אל תיגעו בו! הוא הבחיר שבאבות. לכך ה' נצב עליו לשומרו מקנאת המלאכים (ועיין בשפתי חכמים על רש"י פסוק י"ג).
אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ג)
יש לשאול: מדוע על אברהם מזכיר הקב"ה שהוא "אביך" – אביו של יעקב, ואילו על יצחק לא הזכיר שהוא אביו?
הסבירו המפרשים, שבשעה שהיה אברהם אבינו בכבשן האש, ביקשו המלאכים מהקב"ה שיתן להם לרדת ולכבות את האש בזכות יצחק אבינו שעתיד לצאת מאברהם, ולא נענו. אמרו להקב"ה שיאפשר להם לרדת בזכות יעקב שעתיד לצאת מאברהם, שהוא בחיר האבות. אמר להם הקב"ה: אכן, ראוי להציל את אברהם בזכות יעקב. הרי שאברהם מיוחס כאביו של יעקב יותר מאשר יצחק, שכן בזכות יעקב ניצל אברהם מכבשן האש.
עוד אפשר לומר, שהקב"ה ביקש להדגיש שרק ליעקב יש זכות על הארץ. אילו היה אומר: "אלוקי אברהם ויצחק" בלבד, היו טוענים ישמעאל ועשו שגם הם כלולים במתנה הזאת, שהרי גם הם מזרעם של האבות. לכך הדגיש הקב"ה: "אלקי אברהם אביך" – לאמור: דווקא יעקב הוא "בנו" של אברהם, ולא עשו וישמעאל, ולפיכך אין לעשו ולישמעאל שום זכויות בארץ.
כך ביאר בעל 'אור החיים' הקדוש. התורה מדגישה שהקב"ה נותן את הארץ לזרעו של יעקב, ולא לישמעאל ולא לעשיו, ואין לשום אומה ולשון חלק וזכות כל שהיא בארץ, וזו לשונו: "טעם אומרו 'אביך' ללא צורך; גם דייק לומר 'אביך' באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוון למעט עשו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירושה ליצחק וממנה יירשנה יעקב, שא"כ תגיע הירושה לעשו. וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (ט"ז, ה') שמשפט עבד יש לו, כי ירושת אברהם ניתנה ליעקב ולא לעשו וכו', כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם".
כיבוש הארץ אשר אתה שוכב עליה
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ג)
"'שכב עליה' – קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו" (כד' אמות שזה מקומו של אדם) (רש"י על פי גמ' חולין צ"א ע"ב)
יעקב אבינו חושש ודואג לבניו אחריו. הוא הרי קיבל ברכה אחת מאביו יצחק ע"ה, וכמה וכמה צרות רבות מצאוהו בשביל ברכה זו. על כן חשש יעקב שגם על ברכת הארץ שנתברך זרעו אחריו ע"י יצחק: "לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" (כ"ח, ד'), יהיו לבניו צרות ותלונות. משום כך אומר לו הקב"ה: אל תירא, כל הארץ כולה, הארץ המובטחת לאברהם אבינו, מקופלת תחתיך, ותהא נוחה לבניך להיכבש.
ואכן, כל מלחמות ישראל בכיבוש הארץ היו מלֻוות בניסים גלויים, החל מכיבוש יהושע, וכלה בכל מערכות ישראל עד ימינו אנו. הכל מכוח אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב, שתהא נוחה להיכבש לבניו. זאת רק כאשר בוטחים בקב"ה, ולא חושבים כי כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.
הבטחה זו נכונה גם בימינו. אם עם ישראל הולכים בדרך התורה ומקיימים את מצוותיה במסירות נפש, הרי שהארץ נוחה לפניהם להיכבש, כמו שכובשים ד' אמות. לכולנו זכורה מלחמת ששת הימים, כאשר המערכה נראתה אבודה, וכולנו פחדנו מאוד. אותו צורר היה בטוח בעצמו ואמר שהדרך לתל אביב סלולה ובטוחה. אבל הקב"ה עשה עימנו ניסים ונפלאות, ונפלו אויבינו לפנינו כזבובים, נגד כל היגיון וחוקי הטבע. הסיבה לכך היתה שבעקבות הפחד הנורא שתקף את כל עם ישראל, נעשה שם ה' שגור בפי כולם, מקטנם ועד גדלם. כולם הרימו עיניהם למרום ונשאו תפילה מעומק לבם שיצילנו מאויבינו – וכך היה. אתערותא דלעילא מגיעה עם אתערותא דלתתא.
והיה זרעך כעפר הארץ
"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ד)
נשאלת השאלה: מדוע השווה הקב"ה את זרעו של יעקב לעפר? הרי עפר הוא דבר נמוך שכולם דורכים עליו. היה עדיף להשוותם לכוכבי השמים מעל!
אלא, מעלת העפר היא, שלא רק שאינו כלה לעולם, אלא גם נותן צמיחה לפרי האדמה, לחיות ולאדם מאז ומעולם. מה שנבנה בידי האדם עלול להתמוטט, להתפורר ולחזור גם הוא אל העפר. הבטיח הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה שזרעו יהיה קיים לעולם (ועיין תוס' ברכות דף י"ז ע"א ד"ה "ונפשי": "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ'").
דבר נוסף: טבע העפר שע"י נתינת מעט מים הרי הוא מתגבש ונעשה יחידה אחת, לרמוז על עם ישראל שע"י לימוד התורה – אין מים אלא תורה, יכולים להיות מאוחדים 'כאיש אחד בלב אחד'.
ופרצת – ונברכו בך
"וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ד)
אמר הקב"ה ליעקב אבינו: אם אתה רוצה שארץ ישראל תהיה נוחה להיכבש לפניך, עליך לקום בעוז ובתעצומות: "ופרצת…", ואזי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", יברכו אותך ויכבדו את מהלכיך.
אבל אם תיכנע להם ולא תקיים "ופרצת", אזי תהיה מוגבל ומצומצם. אל לנו לחשוש משום 'שמא יאמרו' ו'מה יאמרו אומות העולם'. לא צריך להתחשב כלל בדעתם.
אומרים חז"ל על הפסוק (ישעיהו נ"ח, י"ד): "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" – נחלתו של יעקב היא ללא מצרים וגבולות. ואומרת הגמרא במסכת שבת (קי"ח ע"א וע"ב): אצל אברהם אבינו ע"ה כתוב (י"ג, י"ז): "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", ופירש רש"י (שם, בגמרא): "ארץ זו ולא יותר". ואצל יצחק אבינו ע"ה נאמר (כ"ו, ג'): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", ופירש רש"י: "הארצות האל – ותו לא". ואילו אצל יעקב נאמר: "ופרצת" – ללא גבולות.
וכתוב (דברים י"א, כ"ד; יהושע א', ג'): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם" – אמרו המפרשים: אפילו לא בגבולות המובטחים, לכם הוא. ועל זה נאמר (ישעיה נ"ח, י"ד): "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ופסוק זה מדבר על השבת, שנאמר "וקראת לשבת עונג") – נחלת יעקב גדולה יותר מנחלת אבות, כי שם יש הגבלה וכאן נחלה בלי מצרים. היינו, לא שטחים מצומצמים, לא עוד כבישים עוקפים, אלא הכול פתוח לפניך.
לכך אומר לו הקב"ה (כ"ח, ט"ו): "ושמרתיך בכל אשר תלך… כי לא אעזבך". הקב"ה ילווה אותך בדרכיך, ולא יהיו שום טענות ואיומים עליך משום צד. בשביל לקבל שמירה מהקב"ה צריך שלא לסטות מדרכיו. אם "הנה אנוכי עמך", אם מקיים אתה מה שציוויתי אותך מבלי לסטות ימין או שמאל – אזי אין לך סיבה לחשוש מאף בריה שבעולם – לא עשיו ולא ישמעאל – כי תזכה ל"ושמרתיך". ואם ישראל בוטח בה', אז עזרם ומגינם הוא, ואין ממה לחשוש.
שינתם של צדיקים
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (כ"ח, ט"ז)
"'ויקץ יעקב משנתו' – ר' יוחנן אמר: ממשנתו" (בראשית רבה פרשה ס"ט, ז')
דברי רבי יוחנן אינם נובעים רק מחילופי האותיות. אדם שישן מתוך דברי תורה ומתעורר מתוך דברי תורה – גם השינה שלו נחשבת תורה. לכן דרש רבי יוחנן "משנתו" – ממשנתו. שינתו היא היא משנתו. ואכן ידוע על כמה מגדולי ישראל אשר למדו תורה גם בחלומם.
לחם לאכול
"וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל…" (כ"ח, כ')
יש לבאר בבקשתו של יעקב אבינו. הנה רבים מהאנשים אשר יש להם ממון רב ויכולת לקנות לחם רב אלא שמצב בריאותם אינו מאפשר להם לאכול לחם ונצרכים הם לאכול תחליפים ללחם, וע"כ אין זה מספיק להתפלל שיהא לאדם לחם אלא צריך הוא להתפלל שיוכל גם לאוכלו ויהא בריא כך שהמאכלים לא יזיקו לו, וזהו שהתפלל יעקב: "לחם לאכול".
בשלום או לשלום
"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (כ"ח, כ"א)
"הנפטר מחברו אל יאמר לו: 'לך בשלום', אלא: 'לך לשלום'" (ברכות ס"ד ע"א)
לאור דברי הגמרא הללו, קשה על יעקב אבינו שאמר: "ושבתי ב'שלום'" ולא "ושבתי ל'שלום". אפשר שלזה כיוון רש"י בפירושו: "'בשלום' – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן".
ואולי באמת נתכוון יעקב לחיים שאחרי העולם הזה: ושבתי בשלום לעולם האמת – שתשוב נשמתי לצור מחצבתה נקיה ושלימה.
האבן הזאת
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" (כ"ח, כ"ב)
"ואבנא הדא דשויתי קמא תהי די אהי פלח עלה קדם ה', וכל די תתן לי חד מן עשרא אפרשניה קדמך" (תרגום אונקלוס)
מדברי התרגום עולה, שיעקב אבינו לא הניח אנדרטה כמו שעושים היום בכמה מקומות, אלא הטביע קדושה עצומה באבן שהניח מראשותיו, עד שעתידה אותה האבן להיות מקור לתפילה לכל עם ישראל.
בתרגום יונתן בן עוזיאל מוסיף ביתר ביאור, וז"ל: "וְאַבְנָא הָדָא דִשַׁוִיתִי קָמָא תְּהֵי מְסַדְרָא בְּבֵי מוּקְדְשָׁא דַה' וִיהוֹן דָרַיָא פַּלְחִין עֲלָהּ לִשְׁמָא דַה' " (אותה אבן תהיה בבית המקדש שבו עתידים עם ישראל להתפלל ולהקריב קרבנות עליה).
תלמידי לבן הארמי
"וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כ"ט, ג')
כתב הרשב"ם, שהטעם ששמו אבן על פי הבאר הוא כדי למנוע גניבה, וכלשונו: "שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם".
ראה יעקב אבינו שחוששים אנשי המקום מפני גנבים, והבין שאין יושר ואמת במקום הזה. שאל אותם: "מאין אתם" – שאין בכם תורה ומצוות? אמרו לו: "מחרן אנחנו" – שם כולם רמאים. אמר להם: "הידעתם את לבן" – האם הולכים אתם בדרכיו? ויאמרו: "ידענו" – אנו תלמידיו במרמה ובגזל.
לבן בן נחור
"וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר" (כ"ט, ה')
"'אברהם הוליד את יצחק' – זה שאמר הכתוב (משלי י"ז, ו'): 'עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם'" (תנחומא תולדות סי' ד')
אברהם השתבח בבנו יצחק, ויצחק השתבח באביו. ללמדנו כי הצדיקים מתעטרים בבני בניהם, ובניהם מתפארים באבותם.
לעומתם, לבן התבייש באביו בתואל, שהיה שפל ובזוי במעשיו וטימא נשים. לכן היה מזכיר את סבו, נחור, כדי להזכיר את ייחוסו אל אברהם אבינו. לכן הכל הכירו את לבן כ"בן נחור".
כשיעקב שואל: "הידעתם את לבן בן נחור?", "השלום לו?" –עונים לו: "שלום". לא אמרו: "שלום לו", כדי שיבין שלבן אינו בן נחור, והשלום שלו אינו שלום. יֵדע יעקב עם מי יש לו עסק…
להודיעך כוחו
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כ"ט, י')
"'ויגש יעקב ויגל' – כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע', י"ב)
כשראה יעקב את רחל שבאה לרעות את צאן אביה, שמח מאוד כי ראה ברוח הקודש שאיתה הוא יקים את המשך השושלת של עם ישראל. מיד עמד וגלל את האבן הגדולה מעל פי הבאר.
ויש להבין: וכי הכתוב בא ללמדנו שיעקב רצה להראות את כוחו וגבורתו? אלא ברור הוא שרצה יעקב אבינו שלבן ישמע שהוא הגיע, ולשם כך היה צריך לעורר רעש. העברת האבן הגדולה מעל פי הבאר עוררה רעש חזק בכל הסביבה של ארם נהריים, ולבן בא לברר מה קרה. אמרו לו שיעקב אחיינו הגיע, ואז יצא לקראתו וקיבל אותו בכבוד גדול.
א"ת כ"ל הדברי"ם האל"ה
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (כ"ט, י"ג)
כשהכניס לבן את יעקב אבינו לביתו, סיפר לו יעקב: "את כל הדברים האלה". מה סיפר יעקב ללבן? בעלי רשומות אמרו, שסיפר לו את תוצאות המפגש שלו עם אליפז, שלקח ממנו את כל רכושו. דבר זה טמון בראשי התיבות של "את כל הדברים האלה": א'ל ת'תמה כ'י ל'א ה'באתי ד'בר, ב'עושר ר'ב י'צאתי מ'הבית, ה'שיגני א'ליפז, ל'קח ה'כל.
ליווי בלידת לוי
"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (כ"ט, ל"ד)
כאשר ילדה לאה בן שלישי ליעקב אמרה (כ"ט, ל"ד): "הפעם ילוה אישי אלי… על כן קרא שמו לוי". חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א: יעקב אבינו היה רועה את צאן לבן, ובלילה היה יושב ולומד תורה. כשנולד ראובן החזיקה לאה את התינוק על ידה האחת, והסתדרה בכוחות עצמה, ללא עזרת יעקב. גם כשנולד שמעון לא היה צריך יעקב להיבטל מלימודו, כי לאה החזיקה אותו על ידה השניה. רק כשנולד לוי לא יכולה היתה לאה להסתדר בעצמה. ביקשה לאה מיעקב שיילווה אליה, שכן יש לה רק שתי ידיים…
שבחו של ראובן
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה" (ל', י"ד)
"להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו" (רש"י ע"פ גמ' סנהדרין צ"ט ע"ב)
לכאורה מעבר למה שהופקר יכול היה ראובן ללקוט מספר חיטים, שכן מותר ללקוט לקט של שני שיבולים מהשדה, כפי שמצאנו אצל רות שלקטה בשדה בועז!
אלא, רות לקטה בשדה של יהודי. שדה זו חייבת בדין לקט, ובעל השדה היהודי נותן את מתנותיו בשמחה. אבל ראובן נמצא בין גויים, אשר שדותיהם אינן חייבות בלקט, בשכחה ובפאה. על כן לא פשט ידו בגזל. וזהו שבחן של שבטים, שמדקדקים בעצמם ואינם מחפשים קולות.
ויברך ה' אותך לרגלי
"כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (ל', ל')
את לשון הפסוק: "ויברך ה' אתך לרגלי" תיאר חכם אליהו רפול ע"ה (אחיו של חכם אברהם רפול ע"ה) שיעקב אומר ללבן: על הרגליים שלי קבלת את הברכה. זאת ועוד, ללבן לא היו בנים, שנאמר (כ"ט, ו'): "והנה רחל בתו באה עם הצאן", אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?! וכשבא יעקב אליו היו לו בנים, שנאמר (ל"א, א'): "וישמע את דברי בני לבן". ואומר לבן ליעקב שזכה לבנים ולעושר בזכות יעקב אבינו (עיין לרש"י על התורה ל', כ"ז).
זכר ונקבה
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ" (ל"א, ד')
כאשר קורא יעקב לשתי נשותיו כדי להתייעץ עימהן על עזיבת חרן ועלייתו לארץ ישראל, עונות לו רחל ולאה בתקיפות: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? ועוד: מדוע אתה מתייעץ איתנו בדבר מצוה שכזה, והלא כבר אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א), שאדם צריך להתייעץ עם אשתו במילי דעלמא, ולא במילי דשמיא. לכן החליטו בצורה ברורה: "כל אשר אמר אלקים אליך עשה!"
על דברים אלו של רחל ולאה מברך אותם הכתוב (רות ד', י"א): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" – כיון שדיברו בתקיפות נאמר עליהן בלשון זכר: "שתיהם", ולא "שתיהן".
זאת בניגוד למשה רבינו, שעליו נאמר (דברים ה', כ"ג): "ואת תדבר אלינו" – בלשון נקבה, משום שהתישו את כוחו כנקבה (וכלשון רש"י שם: "התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני").
ומעתה הבנין אשר בנו בנין עדי עד הוא מבלי להתחשב בלבן ובסביבה, אלא לשמוע אל דברי ה' אשר דבר אל יעקב: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך".
הקפדת יעקב על מנהג אבות מתורת חינוך
"וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר" (ל"א, כ"א)
חז"ל אומרים שהטעם שיעקב החליט לברוח הוא משום, שלבן אכל בלי ליטול את ידיו. ושמא תאמר: הרי קודם מתן תורה היה ולא נתחייבו בכך? יש לומר, שיעקב אבינו הקפיד על כך משום שהוא קיים כמו אבותיו את כל התורה כולה. ואם תאמר: מה לו ליעקב ולחולשתו של לבן, העיקר שהוא עצמו נוטל את ידיו? יש לומר שהוא דאג לחינוכם של בניו יותר מכל דבר אחר. הנה כשהיו בניו של יעקב אבינו נגשים לבאר ליטול את ידיהם, היה לועג להם לבן ואומר שאין שום חיוב בדבר זה, ואין זה אלא המצאה של אביהם, ודבר זה לא נכתב בשום מקום וכו'. וכשראה את ראובן מלקט דודאים היה אומר: קח לך חיטים ואין בזה גזל. וכשראה יעקב אבינו שהחינוך הטהור שהחדיר בבניו עלול להפגם בגלל אותו רשע, החליט לברוח מביתו כי חינוך הילדים יקר מכל דבר בעולם.
וכיון שראה יעקב אבינו שיש חשש שהבנים ילמדו מהסב, הרחיקם ולא קרא להם לאכול על שולחן אחד עם לבן שלא ילמדו ממנו.
ותגנב את לבבי
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי" (ל"א, כ"ו)
כיצד גנב יעקב את ליבו של לבן? חכם מנשה שלו ע"ה אמר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: לבן כעס על יעקב "על בלי הגיד לו כי בורח הוא". ביאור הפסוק הוא כך: ידע יעקב שלבן לא יתן לו לברוח, שכן כל עוד יעקב נמצא – הברכה שרויה בביתו של לבן. כדי למנוע מיעקב לברוח העמיד עליו לבן שומרים שיעקבו אחריו בכל מקום שהיה הולך. מה עשה יעקב? הלך אל לבן ואמר לו שבכוונתו לברוח. כששמע זאת לבן מיד העמיד עוד שומרים מסביב ליעקב כדי שלא יברח. אבל יעקב אבינו לא ברח ואפילו לא הראה את עצמו כמי שרוצה לברוח כלל. ביום השני שוב אמר יעקב אבינו ללבן שברצונו לברוח, ושוב הקפיד עליו לבן, אך יעקב לא ברח. כך עשה יעקב מספר ימים, עד שכבר לא האמין לבן לדבריו והפחית את השמירה סביבו. כעבור מספר ימים התרופפה השמירה עד כדי כך, שיכול היה יעקב לברוח בלי מפריע.
על כך התלונן לבן, שיעקב ברח "על בלי הגיד לו כי בורח הוא" – פירוש "על בלי": לחינם, כלומר: יעקב "הגיד לו כי בורח הוא" ללא כוונה אמיתית. לכן גם ביום האחרון, כשהודיע יעקב ללבן שהוא בורח, לא האמין לו.
אסור לדבר
"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (ל"א, כ"ט)
יש לשאול: כיצד אומר לבן "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע", והרי הקב"ה הזהירו שאפילו לא ידבר עם יעקב מטוב עד רע? אלא לבן "דקדק" בלשונו של הקב"ה, ואמר ליעקב: הוזהרתי רק שלא "לדבר" איתך מטוב עד רע, אך אני יכול להכות אותך בלי לדבר…
ברוסיה היתה תקופה שבה אסור היה להסתובב ללא אישור שהייה, שהיה ניתן למספר ימים. יום אחד ביקש שוטר מקומי מיהודי אחד שיראה לו את אישורו. היהודי מסר את האישור לשוטר, והוא עיין בו. לבסוף אמר לו השוטר: כתוב כאן שמותר לך "לשבת" במוסקבה יומיים, אם כן שב במקומך ואל תזוז, שהרי לא כתוב באישור שמותר לך ללכת בעיר…
מידת הכעס
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי" (ל"א, ל"ו)
יעקב אבינו כועס מאוד ורב עם לבן. כעסו זה תמוה הוא, שהרי עשרים שנה נהג יעקב עם לבן לפני ולפנים משורת הדין, "גנובתי יום וגנובתי לילה" (ל"א, ל"ט). זאת למרות שלבן החליף את משכורתו עשרות מונים וציער אותו מאוד, עם כל זה לא כתוב שיעקב כעס או רגז. מדוע עכשיו כועס יעקב אבינו?
למדנו מיעקב אבינו שבעניינים גשמיים, בענייני העולם הזה, יכול האדם לוותר, וטוב שיוותר, לא יריב ולא יכעס. משום כך לא התקוטט יעקב ולא רב עם לבן גם בתקופה שהלה הונה ורימה אותו. אבל כאשר טוען לבן (ל"א, מ"ג): "הבנות בנותי והבנים בני" – כאן כבר פגע לבן בציפור נפשו של יעקב אבינו. הלא אמרו חז"ל (יבמות מ"ח ע"ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ואף רחל ולאה אמרו ליעקב (ל"א, י"ד): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו!" עתה, משנתגיירנו, אין לנו שום קשר עם לבן. ואף על פי כן לבן קורא להם: "בני" ו"בנותי". לבן מנסה לפגוע בחינוך ילדיו של יעקב, שמיטתו שלימה וכל בניו זרע קודש מצבתם. כאן אין מדובר בפגיעה גשמית, אלא בעיוות רוחני. על כך יעקב אבינו כועס.
כלל חשוב הורנו יעקב אבינו. אין לו לאדם לכעוס על עניינים גשמיים. כל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות (ספרי, במדבר קנ"ז), וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א בראשית כ"ז ע"א; רמב"ם עבודה זרה פ"ב ה"ג). רב הונא, כשהיה רוצה להטיל אימה על אנשי ביתו, עשה עצמו ככועס, אבל בליבו לא כעס (עיין רמב"ם שם). גם יעקב, כשנאמר עליו: "וירב" – זהו כלפי חוץ, אבל בליבו לא כעס. יעקב איש תם ויושב אוהלים, ענוותן ומוחל. אבל כאשר מנסים לפגוע במפעלו החינוכי והרוחני – על כך הוא כועס, ועל כך ראוי לכעוס.
תשלום על הטרפות
"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (ל"א, ל"ט)
יש להבין הרי הפסוק מעיד ש"טריפה לא הבאתי לך", וזאת משום שנעשה לו נס שגם כאשר באו זאבים אל העדר, לא נטרפו הכבשים. אם כן מדוע היה צריך יעקב אבינו לשלם ללבן, כדברי סוף הפסוק: "מידי תבקשנה"?
בעל 'אור החיים' הקדוש אומר, שגם אם נטרפו כבשים בעדרו של לבן, מעיקר הדין לא היה יעקב צריך לשלם עליהם, משום שהיה אנוס. ואף על פי כן שילם ללבן, וכלשונו של 'אור החיים': "שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב".
ואפשר לפרש, שבאופן טבעי היה צריך להיות שבמשך עשרים שנה יבוא זאב ויטרוף; אך מן השמים ידעו ש"מידי תבקשנה" – אף באונס, ולכן מעולם לא אירע שנטרפה בהמה. כך הציל הקב"ה את יעקב מידי לבן (וראה תרגום יונתן בן עוזיאל).
נדודי שינה של צדיק
"הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (ל"א, מ')
יעקב אבינו מעיד שלא ישן בלילה. מה עשה אז? אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני ויצא רמז ק"ל): "מה היה אומר? רבי יהושע בן לוי אמר: ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים… רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהילים".
שמא תאמר שהרי אין קוראים תהילים בלילה (עיין כף החיים רל"ז ס"ק ט')! יש לומר, שאיסור זה חל רק מאז שחיבר דוד המלך את ספר תהילים, ולא קודם לכן.
חינוך הבנים של יעקב אבינו
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים" (ל"א, מ"ו)
"'לאחיו' – אלו בניו" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע"ד, י"ג)
בהמשך נאמר (ל"א, נ"ד): "וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם", ושם פירש רש"י: "'לאחיו' – לאוהביו שעם לבן". וצריך להבין: מדוע לא פירש רש"י גם בהמשך ש"אחיו" – הכוונה לבניו, כפי שפירש כאן (וראה בשפתי חכמים)?
אלא, בשעה שליקטו אבנים נעזר יעקב בבניו, אך בשעה שישב לסעודה עם לבן לא רצה שבניו יהיו נוכחים, כדי שלא יראו את הרשע באכילתו, ללא נטילת ידיים וללא ברכות. יעקב לקח איתו אנשים אחרים לסעודה, כדי שלא לקלקל את חינוך בניו בעודם קטנים.
ואכן יש ללמוד מכאן עד כמה צריך האדם לדאוג לחינוך ילדיו. בהקשר זה זכורני כי הייתי פעם באיזה מקום בחו"ל, בו לומדים היהודים בבתי ספר של הגויים בחינם. כשבאתי לבית הכנסת ראיתי שהסוכנות היהודית עורכת מגבית בין יהודי הקהילה. כשעליתי לדבר אמרתי לנוכחים: רבותיי, אל תתנו כסף למגבית המאוחדת! עניי עירך קודמין. איספו כסף ובנו בית ספר יהודי, כדי שהילדים שלכם לא ילמדו עם גויים.
הייתי פעם נוספת בחו"ל, והזמינו אותי למסיבת סיום. חשבתי שסיימו סדר משניות או ש"ס וכדו'. והנה כשבאתי ראיתי שהמסיבה היא לסיום שנת הלימודים של התלמידים היהודים, אשר לומדים בבית ספר של גויים. באותו אירוע דיברתי על כך שאין זה טוב לשלוח את הילדים לבתי ספר של גויים. שמתי לב שהמתורגמן שתירגם את דבריי חושש לתרגם אותם באופן מדוייק. אמרתי לו: כנראה שכבודו אינו מבין את לשון הקודש שלי, וביקשתי מאחד הרבנים שיתרגם את המשך דבריי. אני המשכתי ואמרתי: "רוצחים!!" – והרב תירגם את דבריי. כששמעו הנוכחים את דבריי נבהלו. אמרתי להם: "מי ששולח את הילד שלו לבית ספר של גויים הורג את הילד שלו בכך שרוצח את נשמתו. זה חינוך?! הקב"ה נתן לכם מרגלית יקרה, ואתם זורקים אותה?!
הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, היה אומר: פעם האינקוויזיציה לקחה אנשים ועינתה אותם כדי שייהפכו לנוצרים. כיום יש 'מיתת נשיקה': יהודים ונוצרים לומדים ביחד, בנים ובנות, באותו בית ספר, ונוהגים עוד מקטנותם לנשק אחד את השנייה כשהם נפרדים זה מזה. זו 'מיתת נשיקה', וצריך מאוד להיזהר בזה.
חינוך הילדים מתחיל מקטנות. אין צורך לתת לילד מכות. הצורך הוא להעיר לו אם עשה דבר שלא כדין. למשל, אם הילד שתה ולא בירך, ישאל אותו אחרי ששתה: האם בירכת? ויסביר לו בלשון רכה שהברכה היא הודאה לקב"ה, וכל מי שאינו מברך כאילו גוזל וכו' (ברכות ל"ה ע"ב).
מעשה רב
טוב שכן טוב
"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם" (כ"ח, י"ז)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בשכונת הבוכרים שבירושלים היה מקום שהבית בו שימש לבית כנסת ולבית המדרש והיה קול תורה עולה ממנו יום ולילה. היה בשכנות לאותו מקום, דירה שהכל הדירו עצמם הימנה בשל היותה סמוכה שאמנם הוא משכן קודש, אך גם לא שקט מיוחד.
ימים רבים היה בעל הבית מחפש אחר שוכרים שישכרו דירתו העומדת בשממונה ולא מצא, עד שנקרתה בדרכו אימי ע"ה, ומה גדלה שמחתו במוצאו שוכרת נאמנה לדירתו, ואף הוזיל מאד את שכרה בגלל הצער הגדול שלו משממונה. ואילו אימי ע"ה שמחתה גדולה היתה שבעתיים בהיות אזנה קשובה לקול התורה ולא יחסר ממנה מנין מתפללים שחרית מנחה וערבית. רק היתה מטה אוזנה אל הקיר וכבר שומעת קדיש, קדושה ותפילות ימים טובים ור"ה וכיפור וכיו"ב. בעל הבית שידע על תום לבה של הדיירת החדשה, על אף יחסו הקשוח לכלל הדיירים, היה עוזר לה בהרבה ענינים שבניהול הבית ומעולם לא הכביד עולו עליה.
בערוב ימיה כשנחלשה מעט, הבאתי אותה בפני ה'חזון איש' בבני ברק. החזו"א כידוע לא נהג לקבל נשים ועל כן המתננו בפתח הכניסה לחדר של החזו"א. משיצא החזו"א מחדרו נפנה לברך את אימי ואמר לה: כי מעתה עליה להרבות בצדקות, גמילות חסדים ומעשים טובים. דברי העידוד של החזו"א היו בשביל אימי מעין משב רוח ולחידוש כח נעורים.
לימים שאלתי את החזו"א: על מה ראה לומר לה כך? אמר החזו"א: כי הרגיש שהיא צריכה חיזוק בהמשך מפעל החיים שלה. ואכן כל ימיה היתה מייחלת ליומה האחרון שיבוא מתוך הכרה וידיעה, שלא תשמש עול לבני ביתה ותכלכל כל עניניה בעצמה ובכוחותיה עד בא יומה. כשלשה ימים לפני מותה החלה להרגיש מעט חולשה ודאגה לסדר ולגמור את כל עניניה בעוה"ז קודם לפטירתה.
כשנפטרה אימי ע"ה קבלתי את ההודעה כשהייתי דיין בביה"ד בבאר שבע. מייד עליתי חזרה ירושלימה והלכתי לבית אימי. בדרך פגשתי ת"ח ורב ידוע שנתן לי שלום. היות והייתי באותה שעה אונן לא הסבתי פניי לעבר אותו ת"ח. אותו רב דן אותי לכף חובה ולא מצא נקודת זכות, אף לא לחבר אחת לאחת. הלך והלעיז כי מיום שנתמנתי לדיין בבאר שבע הכל נחשבים לאפס בעיניו, והראיה שלא השיב לשלומי.
משהגיעה הרכילות לאזני אחד מרבותיו של אותו ת"ח התפלא ואח"כ שאלני לסיבת הענין, השבתי: "כי מה כבר יכולתי לעשות והלוא אונן הייתי באותה שעה"…
תתן אמת ליעקב
"וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ" (ל', ג"ל)
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם בא לפנינו בבית הדין בירושלים תיק גירושין של עשיר נכבד. עשיר זה שכר שני עורכי דין חשובים שייצגוהו, וגם אשתו לא טמנה ידה בצלחת, ושכרה אף היא שני עורכי דין חשובים. כשפגשתי את הבעל שאלתי אותו: האם לא חבל לו על כספו, שהוא שוכר שני עורכי דין יקרים. הבעל השיב: שבאמת מלכתחילה רצה עו"ד אחד מסוים, אלא שהלה סירב לייצגו. אחר שנגמר הדיון, התעניינתי ושאלתי אותו שוב: מדוע אותו עורך דין סירב לייצגו? אך העשיר התחמק מתשובה ואמר: שאינו חפץ להשיב. כמובן שלא יכולתי לחייב אותו לענות, אך הדבר הטריד את מנוחתי. יצרתי קשר עם עורך הדין שסירב לייצג את העשיר, רבי חיים קאהן ע"ה. שאלתי אותו: האם פלוני אלמוני פנה אליו בבקשה לייצוג, והוא השיב בחיוב. כששאלתיו מדוע לא הסכים לייצגו בבית הדין, הוא סיפר שהעשיר הנ"ל הציע לו סכום כסף עצום תמורת ייצוגו, אך כשסיפר לו העשיר את פרטי המקרה, סירב. "אדוני, אתה לא צודק, ולכן אני לא יכול לייצג אותך" אמר לו.
מן המפורסמות כי לרבי חיים היו קשרים טובים עם רבה של ירושלים, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, הגאון הרב בצלאל ז'ולטי ע"ה. יצא וישבנו עימו במותב תלתא בערעור שהוגש בפנינו בבית הדין הגדול, יחד עם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב, שיבדל לחיים טובים וארוכים. לפנינו הופיע רבי חיים כעורך הדין שייצג את אחד מבעלי הדין. אמרתי לרב ז'ולטי שהוא פסול מלשבת בדין, מפני שעורך הדין מקורב אליו. אז שאל אותי הרב אלישיב שליט"א, האם גם אני איני פסול מלשבת בדין. השבתי שגם אני פסול, כיוון שאני מחבב את עורך הדין הזה, שמדבר דברי אמת. וכשיפתח את פיו לדבר, מיד אחשוב שכל טענותיו נכונות והצדק עמו. ואם כך, כיצד אוכל לדון דין אמת?
הרב אלישיב פתר את הבעיה והציע שנאזן את הטייתי, בכך שהוא ייטה יותר לצד השני ויתחשב בטענותיו של השני. אך בנוגע לרב ז'ולטי, אמר, אכן יש כאן בעיה. הרב ז'ולטי מייד אמר בהחלטה נחושה שלמרות שהוא יודע שעורך הדין הזה הוא אדם מאוד ישר, שלא ינצל את הקשרים והידידות עמו, הוא לא ישב בדיון הזה. עוד הוא מדבר וזה בא- נכנס רבי חיים, עורך הדין. רצינו לומר לו שהחלטנו להחליף הרכב, אך עוד בטרם הספקנו לדבר, אמר שהוא מצטער, אך הוא אינו יכול להופיע בפני הרכב זה. הוא הרגיש שאינו יכול לטעון את הטענות הנצרכות, כאשר הדיינים לפניהם הוא מופיע מעריכים אותו מראש. ללקוחו הבטיח שישוב וייצג אותו בפני הרכב אחר ולא יגבה ממנו תשלום עבור הפעם הזו. ממעשיו של רבי חיים ניכרת גדולתו ומדרגתו הגבוהה, להיות איש אמונה, בבחינת "תתן אמת ליעקב".
הלכה בפרשה
מדיני כיבוד הורים
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (כ"ח, י"א)
שאלה: אדם שיש בקרבתו שני בתי כנסת, ובאחד מהם אביו היה מתפלל, האם חייב או רצוי להתפלל בו דווקא?
תשובה: על יעקב נאמר (כ"ח, י"א): "ויפגע במקום" ובארו חז"ל (עי' רש"י שם) שלאחר שהתקדם יעקב אבינו- חזר אל מקום תפילת אבותיו וארע לו נס בקפיצת הדרך.
כלומר ישנה חשיבות להתפלל במקום שהתפללו אבותינו, והרי בזכות כך נעשה נס ליעקב אבינו. חשיבות זו נובעת מדין כיבוד אב ואם שאדם מוקיר את המקום בו אביו התפלל, מקום שקדשוהו אבותיו בתפלתם.
וכל זאת מצד המוסר, אך מן הדין למעשה אדם צריך להתפלל במקום שיכול לכוון בלא שיפריעוהו ויטרידוהו בתפילה שהרי יש להסיר ולמנוע את הטרדות המונעות תפילה בכוונה.
נדרים בעת צרה
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (כ"ח, כ')
שאלה: האם טוב לנדור נדרים בעת צרה?
תשובה: במסכת נדרים (ט' ע"א) נחלקו התנאים בביאור הפסוק (קהלת ה', ד'): "טוב אשר לא תִּדֹר משתדור ולא תשלם". רבי מאיר אמר: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ולדעת רבי יהודה: טוב מזה ומזה נודר ומשלם.
ההלכה נפסקה כרבי מאיר (שו"ע יורה דעה סי' ר"ג סע' ד'): "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר". והנה מהפסוק (כ"ח, כ'): "וידר יעקב נדר לאמור" למדו חז"ל (בראשית רבה פרשה ע', א'): "לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה". וכן נפסק בשו"ע (שם סע' ה'): "בעת צרה מותר לנדור", אך מכל מקום גם כשנודר לצדקה טוב לומר: "בלי נדר". ובכלל רצוי שאדם יאמר תמיד: "בלי נדר", וגם כשנוהג מנהג טוב יאמר: "בלי נדר אני נוהג כך". ובכל מקרה אדם שנדר נדר צריך לפרעו מיד.
הלכות הפרשת מעשר כספים
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ" (כ"ח, כ"ב)
שאלה: האם יש ליתן מעשר כספים מהסכום הכולל בטרם הוצאות האכילה וכיו"ב, או מיתרת המשכורת שנשארה לו לאחר ניכוי ההוצאות?
תשובה: יעקב אבינו נודר ואומר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ומדבריו לומדים רמז למעשר כספים (וראה ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א, ובהערות הראב"ד, ובפירוש 'נחל קדומים' להחיד"א על הפסוק שכתב שיעקב אבינו חידש במצוה זו, לאחר אברהם ויצחק, הפרשת חומש, וראה 'בעל הטורים' על אתר).
נחלקו הפוסקים (הובא בשיירי כנה"ג יו"ד רמ"ט הגהות הטור סע' א') האם הפרשת המעשר חלה על הקרן שמתפרנס האדם או שמא רק על הרווח הנותר לאחר ניכוי ההוצאות למאכל, משתה וביגוד.
למעשה, יש להחמיר כדעה האומרת שההפרשה הנה על הקרן ולא על הנותר, וכן פסק ב"בית דינו של שלמה" (יו"ד סימן א') בתשובה הנודעת אשר לו, אודות מעשר כספים שהיא אבן הפינה לכל הלכות מעשר.
אמנם, אין אדם מחויב להפריש מהסכום הכולל שאינו מקבל לידו (דהיינו הברוטו) אלא הכלל הוא שאת כל המיסים שיורדים לאדם מהשכר שמקבל (הברוטו) שרגילים לנכות לכולם- אין חייב להפריש מסכום הזה מעשרות. אולם אם לקח הלואה מהמעביד וניכו לו ממשכורתו- מחוייב להפריש גם הימנה.
קניית ספרים בכספי מעשרות
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ" (כ"ח, כ"ב)
נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט סע' א') שמידה בינונית זו מידה אחד מעשרה. כלומר, צריך לתת מעשר לצדקה (ועי' באורך בפת"ש שם ס"ק א, וב"בית דינו של שלמה" יו"ד א' באורך בנושא זה). ורבים שואלים: האם אפשר לשלם ממעשר כספים שכר לימוד לילדיו או לקנות בזה ספרי קודש?
הכלל הוא: כל דבר שאדם חייב לעשותו- אינו יכול לשלם אותו ממעשר כספים (עיין לרמ"א שם סע' א'), ולכן אם מישהו נוהג לקנות "מפטיר" כל שנה, אינו יכול לשלם לבית הכנסת ממעשר כספים, אבל אם רוצה להוסיף על הסכום, יכול לעשות זאת כנדבה ממעשר כספים.
כמו כן, הוצאות חינוך חובה, שהיא אגרת חינוך ממשלתית, אדם אינו יכול לשלמה ממעשר כספים. אך אם רוצה לחנך ילדיו במקום שלומדים בו תורה והוצאות הלימוד גדולות יותר מהאגרה הרגילה- יכול לשלם ממעשר כספים.
ספרי קודש אפשר לקנות (ראה בספר "בית דינו של שלמה") בשני תנאים:
א. שיכתוב עליהם שנקנה מכספי מעשר.
ב. שישאיל את הספרים לכל מי שירצה להשתמש אם לא משתמש בו עתה.
מכל מקום, יש לבעלים זכות קדימה לשימוש בספרים אך לא ימנע מאחרים בזמן שאינו משתמש. הטעם שחייב לרשום על הספרים שהוא מכספי מעשר הוא כדי שהבאים אחריו ידעו שאין הספר רכוש הקונה .
עם כל זה, מן הראוי ומצוה להשאיר סכום כסף בכדי שיחלק לעניים או יתרום לישיבות, כפי ראות עיניו. וכבר אמרו חז"ל (כתובות נ' ע"א) על מה שאמר יעקב אבינו: "עשר אעשרנו לך" שזה היה חומש (חמישית), יותר ממעשר (עשירית). מכל מקום תקנת חז"ל שלא לעשר יותר מחומש כדי שלא יווצר מצב שהנותן את המעשר יהיה עני. אם יש מצוות מיוחדות שצריך להוציא עליהן כסף – לא יקל ראשו בענין המעשרות, אלא ישאל לחכם. וכבר הבטיחונו חז"ל (שבת קי"ט ע"א): "'עשר תעשר' – עשר בשביל שתתעשר".
שתיית יין לנשים בהבדלה, וטעם הסתכלות בצפרנים
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (כ"ט, ל"ב)
"'ותקרא שמו ראובן' – רבותינו פירשו, אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור" (רש"י)
שאלה: מנין האיסור לנשים בשתיית יין להבדלה, ומהו הטעם שמסתכלים בצפורנים לאור הנר של ההבדלה?
תשובה: בלאה נאמר: "ותקרא שמו ראובן", פירש רש"י (שם): "ראו מה בין בני (ראובן) לבין חמי (עשו). ראובן לא ערער על הבכורה, אלא אף הציל את יוסף מן הבור". בזה אנחנו רואים את תחילת ההבדלה בין ישראל לעמים המובדלים אף בתכונותיהם. לכן כשמזכירים בהבדלה במוצאי שבת את ההבדלה בין קודש לחול, מוסיפים גם את ענין ההבדלה "בין ישראל לעמים".
ולענין שתיית היין- לדעת הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט ה"א ובמ"מ שם) והשו"ע (סי' רצ"ו סע' ח') גם הנשים חייבות בהבדלה מדאורייתא, ויש שמנו מצוה זו כאחת ממצוות העשה (החינוך מצוה כ"ו; סמ"ג עשה כ"ט).
יש החולקים על דעתם, והוסיפו שהנשים לא תבדלנה לעצמם משני טעמים: א: יתכן שהן פטורות. ב. כיון שכתב המגן אברהם (שם ס"ק ד') שהן לא ישתו יין (ועל טעם זה ראה מש"כ ב'מאמר מרדכי' 'ושבתה הארץ' קיצור הלכות שביעית פי"ג הע' 57).
למעשה: לפוסקים כמרן השו"ע – נשים ודאי חייבות בהבדלה, ויכולות גם להבדיל לעצמן וגם לשתות יין. ואם קשה להן יכולות להבדיל על מיץ ענבים או בירה שחורה (כדין חמר מדינה).
לפוסקים כרמ"א – ישתדלו לשמוע הבדלה מאנשים, ומכל מקום אם האיש כבר הבדיל ויצא ידי חובתו, גם לשיטתם תבדיל האשה לעצמה (משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ל"ו). כיון שאם אשה מבדילה דינה כאיש לכן חייבת לשתות רביעית או שישתה במקומה אחד מבני הבית, ובנוסף אסור לה לאכול שום דבר ללא הבדלה.
בענין הצפורנים נאמרו על כך טעמים רבים. יש אומרים שצריך ליהנות מהאור, ולכן כשמסתכלים בציפורנים ובבשר מבדילים על ידי האור בין הציפורן לבשר. טעם אחר הוא שהציפורנים הם סימן לפריה ורביה שהם גדלים (עיין משנ"ב סי' חצ"ר ס"ק ט'). הסבר נוסף (הובא בכה"ח שם ס"ק ח"י) הוא שהציפורנים הם זכר לכותנות עור של אדם הראשון שהיו מדובקים על עורו ומאירים, וכמו שכתוב בתורתו של רבי מאיר במקום 'כתנות עור'- 'כתנות אור' (עי' בראשית רבה כ', י"ב; זוהר ח"א בראשית ל"ו ע"ב; תיקוני זוהר הקדמה י"א ע"א).
ענייני גניבת דעת
"לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (ל"א, כ"ז)
בדו שיח שבין יעקב ללבן התורה מציינת את טענת לבן: "וַתִּגְנֹב אֹתִי". עפ"י טענה זו יש שאמרו (עיין ספר יראים סי' רנ"ה) שכיון שהתורה טרחה והזכירה לנו אותה- נלמד שגניבת דעת הגוי אסור מהתורה, ואמנם הגמרא בחולין (צ"ד ע"א) הביאה את דברי שמואל, וז"ל: "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים".
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ו) פסק: "ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי".
בין הדברים שנאמרו באיסור גניבת דעת הוא שלא יזמין אדם את חבירו לסעוד אצלו או מזמינו שיבוא לבקרו- כשיודע שחברו לא יבוא (עי' רמב"ם שם).
יש אומרים שהכוונה היא שלא יפציר יותר מדי אבל להזמינו דרך כבוד פעם או פעמיים- מותר ואף גם מצוה, כדי שלא יתבזה שאין הוא מוזמן, לפיכך אפשר לשלוח הזמנה גם למי שיודע שלא יוכל להגיע.
צריך להיזהר ולהישמר מכל גניבת דעת שהיא, כיון שהדברים חמורים, וכבר כתב הרמב"ם (שם): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי, ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה…אפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת – אסור, אלא – שפת אמת ורוח נכון ולב טהור".
