שיחות ומאמרים
ישיבת יעקב
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
יש להבין: מדוע נוקטת התורה בלשון ישיבה – "וישב יעקב"?
דבר זה יובן על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני חיי-שרה רמז ק"ד, וכן מובא בגמרא במסכת יומא דף כ"ח ע"ב): "רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג', ט"ז): 'לך ואספת את זקני ישראל'; במדבר – ישיבה עמהם, שנאמר (במדבר י"א, ט"ז): 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ד, א'): 'ואברהם זקן'. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ז, א'): 'ויהי כי זקן יצחק'. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (מ"ח, י'): 'ועיני ישראל כבדו מִזֹקֶן'. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ד, ב'): 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו'". הרי לנו: "וישב יעקב" – מלשון ישיבה של תורה.
למדנו, שחשיבות ראשונה במעלה יש בהקמת ישיבות של לומדי תורה והחזקתן. רק בזכותן העמידו האבות הקדושים את עם ישראל על קדושתם ועל נצחיותם. הפתרון לכל הצרות הפוקדות את ישראל הוא על ידי הקמת ישיבות וריבוי התורה בישראל.
גם כשיורדים יעקב והשבטים למצרים, שולח יעקב את יהודה בתחילה (מ"ו, כ"ח): "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה" – ומבאר רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"ה, י"ג; תנחומא בראשית י"א): "לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה".
יש ששאלו: מדוע שלח יעקב את יהודה, שהתאפיין בגבורתו, כדי להקים את הישיבה? מן הראוי היה לשלוח את יששכר, שהוא מ"יודעי בינה לעתים" והיה שקוע כולו בתורה. הוא מתאים להיות ראש ישיבה! אלא, כדי לפתוח ישיבה במקום שכולו מלא בעבודה זרה, במקום שצריך להילחם בו נגד דעותיהם של כל השרים ויועצי המלך כדי להשיג תמיכה להחזקת הישיבה, היה צורך באדם גיבור כיהודה. אמנם אחרי שתיפתח הישיבה, אפשר יהיה להושיב את יששכר בראשה.
יעקב אבינו לימד אותנו לדורות ולעולמי עד, שאין חיים ואין קיום כלל ללא לימוד התורה בכל עת ובכל שעה. אשרי מי שמקדיש מזמנו ללימוד התורה. בכל עת שהוא לומד, הוא נוטל חלק בקיום כל העולם כולו, ואין ערוך ושיעור למעלה זו.
ע"פ זה אפשר לבאר בדברי רש"י שביאר את הקשר בין סוף פרשת וישלח לפרשתינו, וכותב: "דבר אחר, 'וישב יעקב' – הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה (בסוף פרשת וישלח), תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה (פסוק ב'): 'אלה תולדות יעקב יוסף', וכתיב (עובדיה א', י"ח): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".
ללמדנו, כיצד יש לנהוג מול תופעה של ריבוי אלופים מעשיו ומישמעאל, שכאשר רוצים לאבד את ישראל, צריך מיד להרבות בישיבות ובתמיכתם.
אוי לנו שאנו שומעים בימים שכאלו שרוצים לקצץ בתקציב של הישיבות, אלא אדרבה, בזמנים ובמצבים שכאלה יש להכפיל את התקציב לתמיכה בלומדי תורה ובישיבות. וזהו שכתוב (תהלים כ"ט, י"א): "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", לומר שאם רוצים שלום בעולם, צריך לחזק את העוז של ישראל, ואין עוז אלא תורה (עיין ילקו"ש תהלים רמז תתט"ז).
ואם הקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו. כאשר עם ישראל הוא בגדר של "וישב יעקב", כשיושבים ועוסקים בתורה, אין שום אומה ולשון שיכולה לנו.
מחיל אל חיל
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ד, ג')
יש לשאול: וכי צדיק אינו רשאי לישב בשלווה בעולם הזה?! ועוד: הלא ראינו צדיקים שזכו לשני שולחנות, שהיה להם הון ועושר בביתם כרבינו הקדוש!
את דברי המשנה באבות (ו', ד'): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל…" הסבירו המפרשים, שאין הכוונה לכך שאדם חייב לחיות במצב של פת במלח ומים במשורה, אלא המשנה נקטה את דבריה בדרך של "אפילו": אפילו כאשר נמצא אדם במצב שהוא נצרך לפת במלח ולמים במשורה, עדיין מוטל עליו להיות עמל בתורה. מכאן, שאין המשנה מתנגדת למצב שיהיה לצדיק רחבות, שלווה וטוב. התורה בעצמה מבטיחה (ויקרא כ"ו, ג'-ד'): "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו… ונתתי גשמיכם בעתם". אם כן חוזרת השאלה: מדוע כשביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף?
אלא יש שני מיני שלווה: יש שלווה גשמית, שבה יש לאדם פרנסה ברווח, דירה נאה וכלים נאים המרחיבים דעתו של אדם, והוא יכול לשבת בנחת, ללמוד תורה ולעבוד את ה' יתברך. מצב כזה אכן מגיע וראוי לצדיקים גם בעולם הזה, בפרט כאשר הוא בעצמו מבקש זאת.
אבל יש גם שלווה רוחנית, שמהותה: לא להילחם ביצר הרע. אמר יעקב אבינו: עד עכשיו "לא נחתי, לא שקטתי ולא שלוותי" (כלשון בראשית רבה פ"ד, ב'). סבלתי צרות רבות מעשו, מלבן, ממעשה דינה. שקדתי ארבע עשרה שנה באוהל התורה של שם ועבר, "ותדד שנתי מעיני" (ל"א, מ'), כיון שלמדתי תורה בלילה. אך כעת, כאשר אני בא לארץ ישראל, יושב בארץ מגורי אבי; כעת, כשבנַי כשתילי זיתים סביב לשולחני ומיטתי שלימה; עכשיו אני יכול לישב בשלווה. אין לי פחד מהיצר הרע, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ט, כ"ב): "וליבי חלל בקרבי". השיבו לו מן השמים: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא? הרי העולם הבא – אין לו סוף, וככל שמוסיפים תורה ומצוות בעולם הזה, כך מוסיפים לו לעולם הבא.
בשלווה כזאת אין לשבת בעולם הזה, משתי סיבות: א. ככל שמוסיפין תורה, קדושה, מצוות ויראת שמים – כך יש תוספת בעולם הבא. ב. אדם שיושב בשלווה, עלול היצר הרע להשתלט עליו. צריך האדם לדעת שהוא במלחמה מתמדת, וכל ימיו, מיום לידתו ועד פטירתו, אויבו, היצר הרע, עומד ואורב לו.
ביקש יעקב לישב בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של "יוסף", מלשון תוספת. יש להוסיף תורה וקדושה, ולא לישב בשלווה. לכן כתוב מיד (ל"ז, ג'): "וישראל אהב את יוסף" – ללכת מחיל אל חיל, ממצוה למצוה, ולהוסיף בכל דבר שבקדושה.
אין 'שלווה' בלימוד תורה וקיום מצוותיה
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (ל"ז, א'-ב')
"'אלה תולדות יעקב' – …ועוד נדרש בו: 'וישב' – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ד, ג')
יש לקחת מכאן דברי מוסר וחיזוק בלימוד תורה וקיום מצוות. שמא יאמר אדם: למדתי מספיק תורה וקיימתי מספיק מצוות, אין אלו אלא דברי היצר הרע. את דעת התורה אנחנו למדים מכאן, שאין שלווה לצדיקים, ואין מצב בו אדם יכול לומר שעשה מספיק. גם אם קיים מצוה כתקנה, עדיין מוטל עליו ללמוד תורה ולקיים את כל שאר מצוותיה ביתר שאת וביתר עוז, לעלות ולהתעלות.
ואל לו לאדם להסתמך על רבותיו אלא ישתדל ללמוד בעצמו וישאף לידע את התורה כולה. מעשה באדם אחד שלא היה עשיר גדול, אבל היה ידוע כבעל צדקה וכמי שאינו משיב ריקם כל מי שבא לבקש עזרה ותמיכה. מנהג אחד היה לו, שבכל פעם שהיו מבקשים ממנו צדקה, היה מבקש שימתינו לו זמן מה. בזמן זה הוא היה הולך לבית הכנסת, סוגר אחריו את הדלת, מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, אנשים אלו חושבים שיש לי עושר ובאים לבקש ממני צדקה, ואינני יכול להשיב את פניהם ריקם. אנא ממך, שלח לי מידך הרחבה, כדי שאוכל לתת להם. פעם אחת בא עני וביקש ממנו צדקה. כשביקש ממנו האיש להמתין, החליט העני להתחקות אחר מעשיו. לאחר התפילה התחבא, והמתין שאותו בעל צדקה יפתח את בית הכנסת. והנה הגיע אותו אדם, פתח את הדלת, והתפלל כמנהגו. מששמע כך העני שהתחבא, אמר: וכי מדוע עליי לפנות אליו, והרי הוא ממילא מתפלל ומבקש מהקב"ה שיתן לו כדי שיתן לי, עדיף לי לפנות ישירות לבעל הבית – לקב"ה, שיתן לי.
יש אדם שהקב"ה חנן אותו בשפע גדול של תורה, והוא משפיע מאותה התורה שקיבל מן השמים כדי ללמד אחרים, ויש אנשים שסומכים על תורתו של אותו אדם ובאים ללמוד ממנו, מבלי להתאמץ ללמוד ולהשיג בעצמם קניינים בתורה. אמנם, מי שראשו על כתפיו יראה ויבין שעדיף לפנות בתפילה למי שהתורה שלו, ולבקש ממנו שיעזור לו שישיג קניינים בתורה שיהיו נחלתו. פעם היו רופאים כלליים הבקיאים בכל תחומי רפואת האדם. כיום, לצערנו, התחלקה הרפואה לפי אבריו של האדם, כך שיש רופאים המתמחים בעיניים בלבד, ויש שמתמחים באוזניים בלבד, ויש המתמחים בלב, וכן על זה הדרך. גם בתורה הענין כן, יש רבנים המתמחים בתחום ההלכה בלבד, ויש שגם בתחום ההלכה אינם בקיאים אלא בטומאה וטהרה בלבד, וכדומה. והטוב ביותר הוא שרבנים ישאפו להיות כמו רבותינו הקדמונים, שהתמחו בכל מקצועות התורה, והיו בקיאים בכל הלכותיה ללא יוצא מן הכלל.
אפליה בין בנים
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')
חז"ל דורשים (שבת י' ע"ב) שכתונת הפסים היתה הדבר שהעלה את קנאתם של האחים על יוסף, ולבסוף גם את שנאתם. מכאן למדו חז"ל, שיש להיזהר שלא להפלות בין בניו ושלא להעדיף בן אחד על פני בן אחר. אם יש לאדם בן שהוא מתמיד, למדן או ירא שמים יותר מהאחרים, יכול הוא לשבחו בהתאם; אבל לא יקנה לו משום כך פרס גדול יותר ממה שהוא רגיל לקנות לשאר ילדיו.
היה יהודי אחד שרצה לחלק את כל רכושו בצוואה. כיון שחלק מבניו היו טובים יותר וחלקם טובים פחות, חילק לזה יותר ולזה פחות ללא נימוק. כשהוא בא לשאול את דעתי על הצוואה, אמרתי לו שאם יעשה כן, הרי שהוא יגרום שלאחר פטירתו אחד מבניו יאמר קדיש, והשני יקללו. ומה עליו לעשות? עליו לבדוק מי מבניו בן תורה ומי זקוק יותר לתמיכה, ויכתוב בצוואה שכל בניו שווים הם אצלו, אלא שהוא חושב לתת לאותו בן יותר מאשר אֶחיו משום שהוא מוסר את נפשו על לימוד התורה, ולא משום שהוא עדיף על האחרים. אם יכתוב כך, יצליח למנוע מחלוקת ומריבה אחרי מאה ועשרים. כך הוא עשה, והבנים אכן השתכנעו שאביהם לא אהב אחד מהם יותר מהאחרים.
רבי יעקב מדובנא (בארצות אשכנז הוא מוכר בשם: 'המגיד מדובנא'. גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' נהג לקרוא לו: רבי יעקב 'בעל המשלים') היה ידוע במשליו המאלפים. הוא היה בעל מוסר גדול, אשר השפיע על שומעיו יראת שמים טהורה. עד כדי כך היה מוכשר בכך, שאפילו הגאון מווילנא בעצמו היה מבקש ממנו לבוא אליו ולהוכיח אותו בדברי מוסר וכיבושין. הוא היה רגיל לומר, שיש לו דרשות ומוסרים על כל פרשה ופרשה, כי מכל פרשה אפשר ללמוד על דרכם של צדיקים שיש לדבוק בה, לעומת דרכם של רשעים שיש להתרחק ממנה. בפרשת בראשית ניתן ללמוד על אדם הראשון וחווה אמנו כנגד הנחש; בפרשת נח לומדים על צדקותו של נח כנגד רשעותם של אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה (נח חי באותן שתי התקופות); בפרשת לך לך לומדים על צדקותו של אברהם אבינו כנגד ארבעת המלכים; בפרשת וירא לומדים על אברהם כנגד סדום ועמורה; בפרשת חיי שרה לומדים על אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו כנגד רשעותו של ישמעאל; בפרשת ויצא למדים על צדקותו של יעקב כנגד רמאותו של לבן שהחליף את משכורתו מאה פעמים; בפרשת וישלח למדים על התהוות עם ישראל ולידת השבטים כנגד רשעותו של עשו.
אולם, כשהיה מגיע לפרשת וישב היה אומר שאין לו על מה לדרוש. וכי יספר על מריבת האחים ועל מכירת יוסף? למעשה, שתיקתו של רבי יעקב 'בעל המשלים' ומניעתו מדרשה ומוסר – היתה שיעור המוסר הגדול ביותר.
עלינו ללמוד מכאן שמריבה בין אחים היא הדבר הגרוע ביותר שיש, וחובה עלינו להיזהר במאוד מאוד מאפליה ומהעדפה בין אחים.
והצנע לכת בדרכי ה'
"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (ל"ז, כ"א-כ"ב)
רש"י הסביר בשם בראשית רבה (פ"ד, ט"ו): "'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסירחון אלא בי" .
במדרש רות רבה (ה', ו') נאמר על ראובן: "א"ר יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך, שאם אדם עושה מצוה – יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו ( ל"ז, כ"א): 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד', י"ד): 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב', י"ד): 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה".
כבר הקשינו: האם ראובן, אהרן ובועז, צדיקי עולם, לא עשו את מעשיהם "בלבב שלם"? האם הם עשו את אשר עשו בשביל הפרסום?!
אלא, הפשט הוא שלכל אחד היתה סיבה פרטית: ראובן הסתיר את תוכניתו, כדי שהאחים לא ימנעו ממנו להציל את יוסף; אהרון לא רצה שיצא קול שבא משה, שמא יזכרו את מעשיו הקודמים, שהרג את המצרי, והרי פרעה ביקש להמיתו; ובועז התייחס באופן מיוחד לרות, כדי שלא תתבזה בעיני הקוצרים.
עוד יש לבאר: אילו ראובן היה נושא את יוסף על כתפיו, אילו אהרן היה יוצא בתופים ובמחולות ואילו בועז היה מאכיל את רות פטומות, היו עלולים להתערב בהרגשתם גם שמץ של גאווה והנאה בעולם הזה, מכך שפעלו גדולות וטובות. דבר זה היה פוגם ב'לשם שמים' שלהם. על כן נמנעו ולא הגדילו עשות. ראובן הצטנע בהצלה שקטה; אהרן עשה בשמחה ובטוב לבב, אך ללא תופים ומחולות, ועם זאת הרגיש משה את שמחתו כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי ז"ך, כ"ט); ובועז חשב שטוב להרגיל את הגיורת לצניעות, כי העיקר (שם י"ז, א'): "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב".
הרי שהיו סיבות טובות לאותם שלושה צדיקים לפעול כפי שפעלו. מכאן שאכן הם פעלו לשם שמים, וגם הצטנעותם היתה לשם שמים; אלא שהמדרש לומד מהם את ערכה של המצוה ואת חשיבותה – גם אם במקרים המסוימים הללו לא היה ראוי להרבות בפרסום ובהגדלת המעשה.
מכל מקום לימדה אותנו התורה לעשות את כל מעשינו לשם שמים, בלי שום פנייה אישית, ללא פרסום רועש, בבחינת (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ויהי רצון שכל אשר נעשה יהיה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.
מדוע סיכן ראובן את יוסף?
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר" (ל"ז, כ"ב)
תוכניתו של ראובן איננה מובנת: מחד, רצה להציל את יוסף, אך מאידך, סיכן אותו בהשלכתו אל מקום נחשים ועקרבים!
מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש, שלא הנחש ולא העקרב ממיתים, אלא החטא ממית. ידע ראובן שיוסף הצדיק לא חטא ולא דיבר לשון הרע על אחיו. על כן אמר, שאם הוא אכן נקי ולא נכשל בלשונו, הוא יינצל מהנחשים ומהעקרבים. אבל אם הוא נכשל ודיבר לשון הרע, מוטב שייהרג על ידי הנחשים והעקרבים, ויבוער הנגע הזה מתוכם. עוון לשון הרע מסוגל לקרר כל דבר שבקדושה, כפי שלמדו חז"ל (עיין ירושלמי פאה פ"א ה"א) מהנחש, שהוא מכיש ללא שום הנאה; וכאשר שואלים אותו על כך, הוא משיב: לך אצל בעלי הלשון, שמדברים רעה על חבריהם אף שאין להם שום הנאה ותכלית מאותו הדיבור.
אבל הפשט הוא, שעומקו של הבור היה למעלה מעשרים אמה, ולכן לא ראה ראובן את הנחשים והעקרבים.
מניין שעומקו של הבור היה כה רב? זאת נלמד מהגמרא בשבת (דף כ"ב ע"א): "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה כסוכה וכמבוי", ובסמוך לזה מביאה הגמרא את המימרא המלמדת ש"הבור ריק" ממים, אך נחשים ועקרבים יש בו. מדוע נסמכו שתי המימרות הללו? באופן פשוט, משום שאותו רב אמר את שתיהן, אך טעם נוסף לקישורן הוא משום שגם הבור שנזרק אליו יוסף היה עמוק עשרים אמה.
ביאור נוסף: ראובן אומר: השליכו אותו אל הבור הזה. ראובן בדק את הבור, שאין בו מים, אך גם לא נחשים ועקרבים. אולם האחים השליכו אותו לבור אחר, ובבור האחר היו נחשים ועקרבים.
ואפשר לומר שהם ראו ואף על פי כן רצה ראובן לומר להם שנחשים ועקרבים אדם יכול להנצל מהם אם הוא ראוי, אולם "מידם" שהם אנשי בחירה אי אפשר להנצל וזה הנס. שאף על פי שהם חשדו בו שדבר לשון הרע "כנחש", לבסוף התברר שלא דבר לשון הרע וניצל.
אורו של משיח
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (ל"ח, א')
בראשית הסיפור מחפש יהודה לעצמו אישה, ובסופו – נולד פרץ. בסוף מגילת רות (ד', ח"י) כתוב: "ואלה תולדות פרץ", שהוא בנו של יהודה, ותולדותיו מפורטים עד "ישי הוליד את דוד". אומרים חז"ל (עיין ילקוט מעם לועז בפתיחה למגילת רות), שכל מגילת רות נכתבה בשביל פסוק זה (רות ד', כ"ב), שכן הוא מבשר את התגלות המשיח, שהוא מזרעו של דוד.
חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ה, א') מבארים: השבטים היו עסוקים במכירת יוסף, ומחשבותיהם היו נתונות לעניין זה. יוסף היה עסוק בצערו, בשקו ובתעניתו, על שמכרו אותו, ומחשבותיו היו נתונות על אביו ועל עצמו. אף ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ומחשבותיו עסקו באחיו. יעקב גם הוא עסוק בתעניתו, על אובדן בנו. יהודה היה עסוק בסיפור תמר כלתו. ודווקא אז, כאשר כולם עסוקים בענייניהם, הקב"ה עוסק בבריאת אורו של משיח. הקב"ה גילגל את העניינים כך שמתמר ייולד פרץ, וממנו יצאו דוד ומלך המשיח.
דבר זה נכון גם בימינו אנו. אנחנו רואים שאנשי הממשלה עסוקים מאוד כל אחד בענייניו; אך כבר למדנו שכאשר כולם עסוקים בענייניהם – דווקא אז הקב"ה מגלה לנו אורו של משיח. ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב.
פרפראות
מגורי אביו
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
ידועים דברי חז"ל (זוהר בראשית רס"ד ע"א), שהאבות הקדושים התאפיינו כל אחד במידה מיוחדת: אברהם אבינו – במידת החסד (עפ"י מיכה ז', כ'), יצחק – בגבורה (עפ"י הפסוק בפרק ל"א פס' מ"ב) ויעקב – במידת האמת (עפ"י מיכה שם).
אברהם אבינו היה בעל חסד, ובכוח מידה זו הפיץ ופרסם את התורה בכל העולם כולו. יצחק אבינו גילה את הפחד מבורא העולם, פחד שהיה מענפי מידת הגבורה. יעקב אבינו למד משני אבותיו: מאברהם הוא למד את החסד ואת אהבת ה', מיצחק הוא למד את המורא. על כן כתוב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – מלשון מורא (וכמו: "לא תגורו מפני איש" – דברים א', י"ז). עבודת ה' מתוך מורא גדולה ועצומה היא יותר מאשר עבודת ה' מתוך גבורה, כמו שכתוב (משלי כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". בגבורה ישנה רק יראה, אך עבודה מתוך מורא כוללת גם את עבודת ה' מתוך האהבה.
יסורי יעקב
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
יש הבדל בין 'ישיבה' לבין 'מגורים'. תושב הוא דייר של קבע, אך גר הוא דייר ארעי (עיין במפרשים על הפסוק בפרק כ"ג פס' ד': "גר ותושב אנכי עמכם"). כאשר אומרת התורה "וישב יעקב" היא מתכוונת לכך שהוא רכש בארץ ישראל מעמד של קבע, בשונה מאבותיו אשר לא בנו בתים בארץ, אלא רק אהלים. הדבר היציב היחיד שהיה לאברהם בארץ הוא קברה של שרה. אך יעקב בונה לעצמו בית, "ולמקנהו עָשָׂה סֻכֹּת" (עיין ג"ל, י"ז). זו כבר ישיבה של קבע.
מכאן נבין את כל פרשות היסורים הרוחניים שבאו על יעקב, כי דווקא הוא קנה אחיזה של קבע בארץ ישראל, וארץ ישראל, כידוע, היא אחד משלושת הדברים הנקנים ביסורים (עיין ברכות ה' ע"א).
חכמתו של יוסף
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (ל"ז, ג')
אונקלוס מתרגם את המושג 'בן זקונים' מלשון חכמה: "וישראל רחים ית יוסף מכל בנוהי ארי בר חכים הוא ליה ועבד ליה כתונא דפסי". יעקב הספיק ללמד את יוסף את כל תורתו שלמד במשך ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כשהיה בדרכו לחרן.
לכאורה קשה: הרי יעקב אבינו היה בן ס"ג שנים כשיצא בשליחות אמו. בגיל זה אדם כבר מיושב בדעתו וחכמתו מרובה, ועם זאת הוא למד ארבע עשרה שנה תמימות, במשך יומם ולילה, את כל התורה כולה. אם כן, כיצד הצליח ללמד את יוסף בנו במשך זמן כל כך קצר, מגיל י"ג שנים ועד גיל י"ז שנים, את כל מה שהוא למד במשך י"ד שנים?
למדנו מכאן, שחכמתו של יוסף היתה כל כך גדולה שהצליח להבין מהר ולקנות קניין שלם ובמשך זמן קצר את כל מה שאביו לימדו. אכן "בר חכים הוא ליה", כדברי המתרגם.
בלבוש מלכות
"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')
רש"י משווה את כתונת הפסים של יוסף לכתונת של תמר, בתו של דוד המלך (שמואל ב' י"ג, י"ח): "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים". למדנו שכתונת פסים היא לבוש מלכות. גם אחשוורוש שם בחצר ארמונו "חור כרפס ותכלת" (אסתר א', ו'), להראות גינוני מלכות.
יעקב הלביש את יוסף דווקא בלבוש זה, כדי להרגילו לְמה שנאמר לאברהם (י"ז, ו'): "ומלכים ממך יצאו", וכפי שנאמר גם ליעקב (ל"ה, י"א): "ומלכים מחלציך יצאו".
אם כן, מדוע מעבירים עליו חכמינו ביקורת, בגמרא במסכת שבת (י' ע"ב): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"? הסיבה היא, שצריך היה יעקב אבינו לעשות כן גם לשאר הבנים, שכן גם הם עתידים למלכות.
חלום על מלכות ישראל
"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" (ל"ז, ז')
מדוע חולם יוסף על אלומות של שיבולים, והלא בני יעקב היו רועי צאן!
אלא, הדברים שיוסף חולם עליהם מתייחסים לעתיד. יוסף מצפה ליום שבו עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, יקיימו את מלכות ישראל, ותתקיים בהם הברכה שנאמרה ליעקב אביו (ז"ך, כ"ח): "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש".
מצות תוכחה כהלכה
"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז, ח')
במצות התוכחה כתבה התורה (ויקרא י"ט, י"ז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – היינו, אם אתה רואה שחברך עשה דבר לא טוב אל תשיא את הדברים למישהו אחר, כי אם ישמע חברך את הדבר מאדם אחר ולא ממך, תהיה לו קפידא עליך על שפירסמת את הדברים.
זו היתה הטענה של האחים כלפי יוסף: אם יש לך ביקורת עלינו – הגד אותה לנו! מדוע אתה מספר הכל לאבא? ולכן כתב רש"י: "ועל דבתם רעה שהיה מביא לאביהם".
תחבולות נגד היצר
"לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (ל"ז, כ"ב)
"רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי" (רש"י)
מדברי רש"י נראה, כאילו, פעל ראובן ממניעים אישיים. באמת לא היתה כוונתו להציל את יוסף, אלא הוא דאג לשמו הטוב ולכבודו, בתור בכור האחים.
צריך להסביר, שראובן דיבר כנגד היצר הרע. ידע ראובן, שאם יסביר לעצמו את הסיבה האמיתית למעשיו, ינסה היצר הרע לעכב בעדו. לכן העלה שיקולים אישיים: אני בכור, וכו' – כדי להטעות את היצר, אך כוונתו האמיתית היתה לשם שמים.
כעין זה נהג דוד המלך. חז"ל דרשו (עיין ויקרא רבה ל"ה, א; ילקו"ש ויקרא רמז תר"ע) על הפסוק (תהלים קי"ט, נ"ט): "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך" – היצר הרע היה מפתה את דוד המלך לילך לבתי תיאטראות וקרקסאות בטענה: אתה מלך. אתה עסוק במלחמות, עושה משפט וצדק בישראל, יושב בלילה ומזמר תהלים. מותר לך קצת לנוח ולהירגע! כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והיצר של דוד המלך היה גדול מאוד.
דוד ידע שלא יוכל להילחם בטענותיו של היצר באופן ישיר. כיצד פעל דוד? הראה ליצר כאילו הוא נשמע לו, ואמר לו: אני הולך לאן שאתה רוצה. אך באמצע הדרך השתמט דוד המלך וקפץ לבית המדרש. זהו: "חשבתי דרכי" איך להטעות את יצר הרע, ומיד – "ואשיבה רגלי אל עדותיך".
אדם שאין בו מים
"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (ל"ז, כ"ד)
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב: 'והבור רק אין בו מים'? ממשמע שנאמר: 'והבור ריק', איני יודע ש'אין בו מים'? אלא מה תלמוד לומר: 'אין בו מים'? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כ"ב ע"א)
יש בדברי הגמרא רמז לגבי עם הארץ. יש מי שאין בו מים – ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה, א'): "הוי כל צמא לכו למים". אדם כזה עלול להגיע לדרגה של שנאה גדולה כל כך לתלמידי חכמים, עד שיתעורר בו רצון לפגוע בהם בצורה אכזרית. ידוע שר' עקיבא, כשהיה עם הארץ, אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (עיין פסחים מ"ט ע"ב).
מכאן יראה כל אדם את החשיבות העצומה שיש בלימוד תורה. יש בכוחה של התורה לבטל מעליו כל קנאה ושנאה המוציאים את האדם מן העולם.
חובת אחריות חינוך הבנים
"הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (ל"ז, ל')
חכמי המוסר למדו מפסוק זה: "הילד איננו ואני אנה אני בא", וכן מהפסוק: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" (מ"ד, ל"ד) שהאב צריך להשגיח על הבן שילך בדרכו, ולא ח"ו שיבכה כשהבן גדל מדוע הולך בדרך חטאים, אלא מקטנותו צריך להשגיח עליו ולחנכו. ואם רואה בו סימני מרדות אז מיד: "וישב אל אחיו ויאמר" צריך ללכת לאחיו ולהתייעץ אתם מה עושים להחזיר את הבן לדרכי אבות. ויתפלל ויבקש מבורא עולם שתמיד הנער יהיה איתו וילך בדרכי ה', בדרכי אבות.
ירידת יהודה
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (ל"ח, א')
כתב רש"י בשם המדרש (בראשית רבה מ"ב, ג'; תנחומא ויגש ט'): "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו! אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".
אך לפי המדרש ירד יהודה מעצמו. לכן כתב תרגום יונתן בן עוזיאל: "ונחת יהודה מנכסוי". את העשיר כולם מכבדים, ומהעני כולם מתרחקים. זאת היתה לו ליהודה מידה כנגד מידה: בעצתו נמכר יוסף, "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב', ו'; עיין ילקו"ש וישב רמז קמ"ב), על כן "וירד יהודה" – ירד מנכסיו.
מה הערבון?
"וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ" (ל"ח, י"ח)
תמר מבקשת מיהודה ערבון חשוב: הטבעת שיהודה חותם בה, הפתילים – הם הציצית, (עיין רמב"ן וכלי יקר) והמטה שהוא נשען עליו.
ביקשה דווקא דברים אלו, לרמז על כוונתה לדרוש מיהודה נישואין: היא לקחה ממנו טבעת – כעין טבעת קידושין (עיין 'דעת זקנים מבעלי התוספות'); לקחה ממנו את הציצית – כי חששה שמא בראותו את הציצית בבגדו יתחרט ולא יקרב אליה, כמו המעשה במסכת מנחות (דף מ"ד ע"א): על אותו תלמיד שרצה לחטוא ובאו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, ונמנע מלחטוא, ועל זה נאמר (תהלים ל"ד, ח'): "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". לקחה ממנו את משענתו – אלו הבנים, שלא ימנעו ממנו לישא אותה. וכל כך למה? כי רצתה להעמיד ממנו דור ישרים מבורך, עד ביאת המשיח.
ויהי ה' את יוסף
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ב'- ג')
"כי ה' אתו' – שם שמים שגור בפיו" (רש"י בשם תנחומא וישב ח')
במעשה יוסף עם אשת פוטיפר, מסביר הזוהר הקדוש (עיין בראשית רבה פ"ו, ג') שאדונו של יוסף נעשה סריס מאחר ורצה לישאנו כמו אשה כי היה יוסף יפה תואר, ואחרי שראה שהוא אדם קדוש ובגינו נענש, החליט לרודפו ולגרום לו צרות כל חייו. אך ברכה היתה שרויה בכל מעשי ידיו של יוסף, כי שם ה' היה שגור בפיו. כלומר, על כל מה שהיה עושה, היה מקדים ואומר: 'בעזרת ה". למשל – אם אדוניו היה מבקש ממנו לבנות דבר מה, או לבשל וכדו', היה יוסף אומר: 'בעזרת ה' אעשה כדבר אדוני'. דבר זה הרגיז מאוד את אדוניו, ורצה להכשילו. פעם הוא ביקש ממנו מים, ואמר לו יוסף כדרכו: 'בעזרת ה' כדברך כן אעשה', וכשהביא לו מים צעק עליו: והרי בקשתי ממך קפה! (לדוגמא). והנה מוריד יוסף את כדו ומראה לאדונו שיש קפה בכד, ואומר לו: הנה אדוני, עשיתי בעזרת ה' ככל אשר צויתני והנה הקפה שביקשת. עד שהבין האדון שאין לו מה להתעסק עם יוסף. וזהו שכתוב שה' מצליח בידו, שכל מה שהיה בידו היה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומעולם לא נכשל ולא הכשילוהו.
מכאן אנו צריכים לדעת להתפלל לקדוש ברוך הוא שיתן לנו היכולת לעמוד בקדושתנו ובהתלהבותנו בקיום המצוות בכל מצב, וזהו שאנו אומרים בהלל: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, י"ג), "צרה ויגון אמצא. ובשם ה' אקרא" (שם, ג'-ד').
וירא כי ה' איתו
"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ג')
כיצד ראה אדוניו כי ה' איתו? כתב רש"י: "'כי ה' אתו' – שם שמים שגור בפיו". אלא שלפי זה היה צריך להיות כתוב: "וישמע אדוניו", מהו: "וירא אדוניו"?
הרמב"ן כתב בשם המדרש (בראשית רבה פ"ו, ה'), שראה את יוסף מרחש בשפתיו, וחשב שהוא מכשף, עד שראה שכינה עומדת על גביו.
מה ריחש יוסף בשפתיו? היה גורס את דברי התורה שלמדו אביו. פוטיפר חשב שהיו אלו דברי כשפים, אך היו אלה דברי תורה, עליהם חזר יוסף בעל פה כדי שלא יישכחו ממנו. לכן היתה שכינה על גביו.
חשבונותיו של יוסף
"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (ל"ט, י"א)
אומרים חז"ל (עיין רש"י שם בשם הגמרא סוטה ל"ו ע"ב), שאותו היום היה חג של המצרים וכולם יצאו לטייל. לא היה אף אחד בבית מלבד יוסף, שנשאר לעשות את מלאכתו כדרך העבדים. אשת פוטיפר ניצלה זאת ולא יצאה, בטענה שהיא חולה. כך רצתה להכשיל את יוסף הצדיק.
אבל תרגום אונקלוס מבאר אחרת, וזו לשונו: "והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה, ולית אנש מאנשי ביתא תמן בביתא" (תרגום: באותו יום עלה יוסף לבית לבדוק חשבונותיו, ולא היה איש מאנשי הבית שם בבית). מה רצה התרגום ללמדנו? בוודאי לא רצה רק ללמד שיוסף היה רואה את החשבונות של פוטיפר…
אלא אותם ה"חשבונות" שבדק יוסף היו חשבונות הנפש שלו. ניצל יוסף את היעדרות אדונו כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו: מדוע התגלגל לכאן? על שום מה הפך לעבד? במה חטא: שמא בגלל שהיה מסלסל בשערו, שמא נכשל בעוון לשון הרע וכו'?
כל אדם צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו בכל יום: באיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא, כיצד יוכל לתקן את אשר עיוות – עד אשר יתיישרו דרכיו ויהיה תמים ושלם עם ה' אלוקיו. כך יהיה בבחינת "מארי דחושבניא".
אומרים חז"ל (ברכות ה' ע"א): "אם רואה אדם שייסורין באים עליו – יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה". וקשה: וכי אדם יכול להעיד על עצמו שהוא חיפש במעשיו, ולא מצא בהם שום חטא ועוון? אלא הכוונה לאדם שחיפש ולא מצא עוון מיוחד שאפשר לתלות בו את הייסורים שבאו עליו, שהרי העונשים באים על האדם מידה כנגד מידה. במקרה כזה אומרים חז"ל שיש לתלות את הייסורים בביטול תורה, שכן בתורה כלולות כל תרי"ג המצוות, עשה ולא תעשה, המכֻונות כנגד איבריו של האדם וגידיו: כל מצוה – כנגד איבר אחר בגופו. ממילא אם לא למד כראוי, ודאי פגם באותו האיבר שעליו באו הייסורים. מעתה, אם יתחזק בלימוד התורה – יינצל וייטב לו.
מידת הביטחון
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כ"ג)
"מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ', ה'): 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים' – ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ט, ג')
מכאן אנו רואים עד כמה הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ומודדין לו לאדם לפי מדרגתו ומעשיו. יוסף הצדיק הצטיין מאוד במידת הביטחון בהקב"ה. דבר זה בא לידי ביטוי כאשר אשת פוטיפר תבעה אותו לעבירה. וכך אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ז, ו'): "והיתה אומרת לו (אשת פוטיפר): חייך שאני עושקתך בדברים אחרים. והיה אומר לה: 'עושה משפט לעשוקים' (תהלים קמ"ו, ז'-ח'). חותכת אני פרנסה שלך. והיה אומר לה: 'נותן לחם לרעבים'. כובלתך אני. והיה אומר לה: 'ה' מתיר אסורים'. כופפת אני את קומתך. והיה אומר לה: 'ה' זוקף כפופים'. מסמא אני את עיניך. והיה אומר לה: 'ה' פוקח עורים'". הרי שיוסף היה תולה בטחונו בהקב"ה שיעזור לו להינצל מאשת פוטיפר. עד כדי כך בטח בה', שלא שת ליבו לכל איומיה של אותה מרשעת.
ודווקא יוסף, שבטח בה', כשל כאן במידת הביטחון, כאשר שם באדם – בשר המשקים –מבטחו. לפי מידתו, לא היה צריך לבטוח באדם, אלא להמשיך לבטוח בה' שיצילהו.
זכירה בפה ובלב
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כ"ג)
"'ולא זכר שר המשקים' – לא הזכירו בפה אל פרעה… 'וישכחהו' – בלב" (אבן עזרא)
מדברי האבן עזרא אנו למדים שישנם שני סוגי זכירה: בפה ובלב. יש אפשרות לשכוח בפה – אבל העניין עדיין נשאר בזכרון על לוח ליבו של האדם.
מכאן ניתן ללמוד הלכה במצות מחיית עמלק. אנו מצֻוים לא לשכוח ולמחות את זכר עמלק לא רק בפינו, אלא גם בליבנו. שכן בציווי על מחיית זכר עמלק כתוב (דברים כ"ה, י"ט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" – כפלה התורה את המצוה: "תמחה" ו"לא תשכח", כדי להורות שיש למחות את עמלק גם בפה וגם בלב. לא די שלא להזכירו בפה, אלא יש גם למוחקו לגמרי מלוח הלב.
מעשה רב
ענוות ראובן
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם" (ל"ז, כ"ב)
אחד הגבאים החשובים שהיו בבית מדרשו של הרב זצ"ל היה רבי ראובן בטאט ז"ל, גבאי יחיד ומיוחד בהליכותיו והנהגותיו, בעל חסד גדול שעם כל יסוריו היה עושה זאת בשמחה, בארגון 'קמחא דפסחא' ובסיוע ארגון מגבית לחלוקה כספית לנזקקים בשכונה. היה חושב תמיד על טובת אחרים עוד לפני טובתו העצמית. דאג לחינוכם של ילדי ישראל לתורה ולמצוות.
סיפר עליו מרן הרב זצ"ל: כל אימת והייתי מכבד את רבי ראובן בפרהסיא, מיד הכנתי את עצמי לקבל ממנו תלונות לאחר מכן: "למה כיבדת אותי? למה?!". וכאשר התחלנו למסור את שיעורי הלווין, הזכרתי את חלקם של הגבאים היקרים וגם את חלקו ושמו הזכרתי. ידעתי מראש שכאשר יסתיים השיעור, הוא יבוא ויתלונן כדרכו: "למה הזכרת את שמי?", אך אני הכנתי תשובה. ובאמת אחר השיעור הוא בא בפני והתלונן: "למה הזכרת את שמי? אתה יודע ששפכת את דמי!" אמרתי לו: וכי שפכתי את דמו בהזכרת שמו שהוא המסייע העקרי בניהול המקום הקדוש הזה! אך הוא מייד לא נשאר חייב ואמר: ישנם עוד רבים וטובים שעוסקים במצווה הזו, מדוע הזכרתי דווקא את שמו? השבתי לו: תראה, אני עשיתי כדברי חז"ל שאמרו מצווה לפרסם עושי מצווה, ושחלילה לא פרסמתי אותו לכבודו, אלא רק כדי שאחרים יראו ויקנאו ויעשו כמותו, יקימו עוד בתי כנסת ועוד שיעורי תורה. זה היה ראובן! דודאים מספיקים לו, אינו חפץ בחיטה.
עוד סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם באסיפה של בית הכנסת חשבנו כי ראוי להעניק לרבי ראובן סכום כסף מעל ומעבר למה שכולם מקבלים. כשבאו לתת לו, סירב ואמר שהוא מרגיש שזה הגיע מאחרים, והוא אינו רוצה לקבל. הוא הסתפק בדודאים ולא רצה ליהנות מהעולם הזה במשהו שלא מגיע לו, כביכול. אמר מרן זצ"ל: וכי ראינו כאלו אנשים שבורחים מהכבוד, אדרבה, רודפים אחר כבוד או פרסום ברדיו ובטלוויזיה, ומוכנים לבזות עצמם בשביל קצת כבוד! אבל רבי ראובן ע"ה לא היה צריך לכל זה כי אחזה אותו מידת הביישנות במקום גדולים. לא אחת בין מנחה לערבית בקשתי ממנו שיאמר דבר תורה. הוא תמיד היה מסרב: "איך אגיד דבר תורה לפני הרב?" כמה שהייתי דוחק בו היה אומר: "בכבוד תתחיל, תתחיל". מי שראה אותו באותם רגעים, ראה איזו גבורה היה אוזר כדי לומר את דבר התורה, בגלל ענוותנותו הגדולה.
חשיבות ומעלה
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (ל"ח, כ"ו)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בשעה שהגיע פרקו של ראש הישיבה הרה"ג דודי הרב יהודה צדקה, הרחיק אביו לבגדד להביא לבנו זיווגו משם… ואכן מצא שידוך הגון לבנו בת תלמידי חכמים, יראת שמים וצנועה, 'פהימה' שמה שפירושו נבונה… לא עברו ימים מרובים והשנים באו בברית אירוסין. ניכר היה בדודי החתן הארוס הצעיר שקצת קשה לו עם השם הזה 'פהימה', וכל אימת שהיה נשאל לשם ארוסתו, היה עונה פהימה בלשון רפה, כאילו לא נעים לו שמה… עד שקרא עליו אחד מחכמי הישיבה, ישיבת פורת יוסף, חכם הררי רפול ע"ה ואמר לו: עד מתי תסתתר מפני שם ארוסתך והלוא מקרא מלא אני דורש 'ויאמר יהודה צדקה – ממני', ממני עולה בגימטריא פהימה… ומכאן מקור נוסף למאמר הגמ': "מה' אשה לאיש…". מכאן ואילך היה דודי ע"ה דורש 'פהימה', לשון חשיבות, הלוא ממני היא…
בשעה שנפטרה אשת חבר לבית עולמה ובאתי להספידה, שאלני הגאון ראש הישיבה במה אספידנה. והיה בדעתי לדבר על צניעותה, צדקותה ויראת שמים שלה. א"ל בעלה ראש הישיבה: תתרכז בנקודה אחת בלבד, שלא היתה לה כל קנאה בלב והיה טוב ליבה פתוח לכל…
זכות הצלה לדורות
"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (ל"ו, כ"ד-כ"ח)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בילדותו של מרן הבן איש חי רבי יוסף חיים זיע"א, דחפה אותו אחותו לתוך בור במהלך משחק. אחרי שנפל, החלה קוראת לעזרה. זקן אחד הופיע מאי-שם, וכשסיפרה לו את שקרה, הוא התיר את חגורתו, והשליך אותה אל הבור כחבל הצלה. החגורה הייתה קצרה, כמטר וחצי שני מטר, והילד היה מוטל בבור העמוק, ובכל זאת הוא השליך את החגורה וצעק לעברו שיאחז בה. כשהוא תפס היטב בחגורה, הזקן משך אותו מן הבור והלך. כשבאה אמו של בעל הבן איש חי, ראתה את בנה רטוב ותמהה. "הייתי בבור!" סיפר לה. כששאלה אותו מי העלה אותך: אמר לה: זקן אחד העלה אותי ע"י חגורה. הלכו לאזור הבור וחיפשו את הזקן, לא מצאו אותו. בסוף אמרו לבטח זה היה אליהו הנביא שבא להציל אותו. זהו מעשה שטן שידע שהילד הקט הזה יגדל להיות רב גדול שישקה לכל העולם ממימי התורה. לכן הוא ניסה להכניס עד סכנת מוות את מרן הבן איש חי בעודו עול לימים. ואכן זכה כי היום אין מקום בעולם שבו לא יושבים ולומדים בספריו הגדולים והחשובים, ובפרט בספרו הקטן והמתומצת הלכה למעשה – "בן איש חי".
הלכה בפרשה
הנהגת בעל החלום
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (ל"ז, י"ט)
שאלה: מי שישן בלילה וחלם חלום שאינו טוב, והוא חושש מהחלום- כיצד ינהג?
תשובה: מי שחלם בלילה חלום ונפשו עגומה עליו, יאמר בשעת ברכת כהנים: "חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי. חלמא טבא חזינא, חלמא טבא חזינא, חלמא טבא חזינא. חלמא דידי טבא הוא, וטבא ליהוי, שבע זמנין יגזרון עליה משמיא דלהוי טבא, טבא הוא וטבא ליהוי" (תרגום: חלום טוב ראיתי, חלום טוב ראיתי, חלום טוב ראיתי. חלום טוב ראינו, חלום טוב ראינו, חלום טוב ראינו. חלומי טוב הוא וטוב יהיה. שבע פעמים יגזרו עליו מהשמים שיהיה טוב, טוב הוא וטוב יהיה). וחוזרים על נוסח זה ג' פעמים (עוי"ח תצוה ב'). ויש שאומרים את הנוסח המובא בסידורים: "רבש"ע, אני שלך וחלומותי שלך. חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי אחרים, ובין שאני חלמתי על אחרים. אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף הצדיק, ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו עליו השלום, וכמו יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחליו. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה, כן הפוך כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה ולברכה ותרצני ברחמיך הרבים. יהיו לרצון" וכו' (שו"ע ק"ל. כה"ח שם ס"ק א' בשם שער הכוונות). וישתדל לסיים בקשה זו יחד עם סיום ברכת הכהנים, כך שכשעונים הציבור "אמן" על ברכת הכהנים יהיה זה גם על בקשה זו (עוי"ח תצוה ב'). ואעפ"י שבד"כ לא מפסיקים באמצע ברכת כהנים- כאן זה שונה כיון שהאדם חושש, יתכן שיש בחלום ענין של סכנה (תוספות סוטה מ' ע"א ד"ה "כל האומרם").
מהלכות ברכת הריח
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (ל"ז, כ"ה)
"'וגמליהם נושאים' וגו' – למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע" (רש"י שם)
שאלה: אדם שנכנס לחנות תמרוקים ומריח ריח בושם – האם צריך לברך על הריח?
תשובה: הלכה פסוקה היא בשו"ע (רט"ז, א'): "אסור להנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח". והגמרא (ברכות מ"ג ע"ב) למדה חיוב זה של ברכת הריח מהפסוק (תהלים ק"ן, ו'): "כל הנשמה תהלל י-ה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הוי אומר זה הריח. אלא שצריך לברך על ריח שיש לו עיקר ולא לברך על ריח סתמי. וכמו כן צריך לברך על ריח שעשוי מלכתחילה כדי להריח בו.
כתב השו"ע (רי"ז סע' א'): "הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים". ומקורו בגמרא בברכות (נ"ג ע"א) שהסבירה שהמוכר שם את הבשמים בחנות, כדי שהאנשים יריחו ויקנו את הבושם, ומאחר שבושם זה נעשה לשם ריח – מברכים עליו. אבל יש הבדל בין חנות בשמים של ימינו לחנות בשמים שעליהם נכתבה הלכה זו, כי בימינו מוכרי הבושם מוכרים אותו בבקבוקים סגורים, ואע"פ שיש ריח טוב בחנות, זה לא ריח שנעשה כדי להריח אותו. אולם אם המוכר מרשה לקונה להריח מבקבוק דוגמה שיש לפניו, כי אז יש לאדם לברך בורא מיני בשמים.
יש בתי כנסיות שנוהגים לפזר בושם מבקבוקים מיוחדים על המתפללים בזמן שמחה, ויש להזהיר שאסור לפזר בשבת בושם על מטפחת או בגד, משום שיש בזה איסור מוליד (עיין בא"ח ש"ר תצוה סע' י"א; משנ"ב סי' שכ"ב ס"ק ח"י; כה"ח שם ס"ק כ"ד), אלא אם מרססים על ידו ורואים ממשות נוזל – מברך בורא מיני בשמים.
וכן אם אשה מתיזה על עצמה ריח טוב מבקבוק ספריי, והבעל מריח את הריח הנמצא באויר, אם הוא ראה את השבבים הניתזים כי אז מברך בורא מיני בשמים. אך אם לא ראה, הרי זה ריח שאין לו עיקר ואינו מברך עליו כלל.
יש להזכיר, שבכל פעם שהאשה מתיזה על עצמה בושם היא חייבת בברכה.
אם איש שם בושם המיוחד לגברים אחרי הגילוח ויש לו גם הנאה מהריח – צריך לברך. ואם שם רק בשביל ריכוך העור אינו מברך (עיין בא"ח ש"ש ויצא סע' י"א), מבלי להכנס לשאלה מתי מותר לגבר להתבשם (עיין שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קע"ג).
מי שנהנה בהרחת קפה, נהגו לברך בורא מיני בשמים. ולא מברכים לא עצי בשמים ולא הנותן ריח טוב בפירות, משום שבפרי הקפה אין ריח ורק כאשר קולים אותו יש ריח, ולכן ברכתו בורא מיני בשמים (עיין בא"ח שם).
סיכום ההלכות:
א. כאשר אדם מריח ריח בושם שיש לו עיקר – הרי הוא מברך עליו, ואשה ששמה עליה ריח בושם מברכת בורא מיני בשמים. וכן אם בעלה ראה את הבושם ניתז והוא מריחו – מברך עליו.
ב. גבר ששם – באופן שמותר לגבר – על עצמו בושם אחר הגילוח וכיוצא בזה, אם שם גם לשם ריח מברך עליו.
ג. על ריח שיש בחנות תמרוקים של ימינו אין לברך כיון שאין לו עיקר, אך אם המוכר מרשה להריח מבקבוק – יש לברך. ובחנויות שלא מרשים להריח אין לעשות זאת משום גזל.
ד. מי שנהנה מריח קפה מברך עליו – בורא מיני בשמים.
ברית מילה לתאומים
"וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ" (ל"ח, כ"ז)
שאלה: כיצד יש לנהוג בברית מילה לתאומים?
תשובה: מנהג ירושלים הוא שאין מכניסים תינוקות תאומים יחד לבריתו של אאע"ה, אלא כך עושים – מביאים את התינוק שנולד ראשון למקום הברית, מברכים את הברכות ומלים אותו. אח"כ מחלקים דברי מאכל כדי להפסיק בין שתי הבריתות. לאחר מכן מביאים את התינוק השני למקום הברית, מברכים ומלים אותו.
ועיין בספר שמח נפש (גאגין) (אות מ', ערך מילה בב' תאומים) שהאריך בזה וכתב, וז"ל: "ואחר הראנו אלוד'ים בזה שהעיקר הוא המנהג וכבר נחלקו… וכמנהג ארץ מצרים הנז"ל חל עלינו חובת ביאור מנהג עיקו"ת לדעת אל מי מקדושים חלקנו וגורלנו לנטות אחריו. ואשר אנוכי הרואה שפעמים רבות באו לנו ב' ילדים לעולם ביום א' והיו מביאים אותם אחד אחד ומברכים על כל או"א. ומעולם לא ראינו שמלו פה עיקו"ת ב' ילדים בברכה א', וזה לכאורה היפך מרן ז"ל אשר מוכרחים לו' שמנהג קדמון הוא זה מקודם שקבלנו הוראותיו וכו'… איברא דנהירנא מזה ל' שנה מו"מ בימי הרב הגדול סבא דמשפטים ראשון לציון מוהר"י קובו ז"ל שנולדו ב' תאומים זכרים להפקיד הנאמן מוהר"ח ישראל ז"ל וכיבד למ"ע הרב הגדול יש"א ברכה יצ"ו למול את הא' ולי הצעיר כבדני למול את הב' ומוה"ר רש"ל ז"ל נעשה סנדק לא' מהם. וכן נעשה כשמל הרב המוהל הנזכר את הראשון ובירך אשר קדש ואבי הבן בירך ברכותיו ואחר הקדיש התחילו לפייט והוליכו את הא' והביאו את הב' ומלתי אותו בברכה תחילה וסוף ואבי הבן בירך ב' ברכותיו. וזה ברור ומפורסם ליושבי עירנו ונמצא כפי"ז שהופשט המנהג כבר בעקו"ת אפי' בתאומים להביאם בזה אח"ז ולברך ע"כ או"א" וכו', עכ"ל. וראה פת"ש יו"ד סי' רס"ה ס"ק י', וז"ל: "עיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סי' כ"ז שכתב שבמצרים נהגו לברך על כל אחד בפני עצמו ואחר מילת האחד אומרים פסוקים המלאך הגואל וכיוצא כדי להשיח דעת והוא מנהג ותיקין ואם הם של אדם אחד מברך האב להכניסו ג"כ על כל א' בפנ"ע ע"ש, ש"ך שם ס"ק ט"ו" (ששם כתב להכריע כד' הב"ח ולא כהשו"ע) ברכי יוסף שם אות י"ג ששם הביא שיש בזה מנהג המקומות). (ועיין עוד בשו"ת "מאמר מרדכי" ח"ב אבן העזר סימן ז' בענין "נישואי שני אחים באולם אחד בבת אחת").
