שיחות ומאמרים

פסק הדין במשפט בנימין

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מ"ד, י"ח)

"'ואל יחר אפך' – מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ג, ו')

מדוע כעס יהודה כל כך ופנה ליוסף בדברים קשים? לכאורה היה עליו להודות ליוסף ולברכו על שהקל מעונשם של האחים. שכן כאשר שלח יוסף את משרתו לרדוף ולהשיג את האחים ולטעון שהם משלמים רעה תחת טובה, קבעו הם בעצמם את העונש ואמרו (שם, ט'): "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים". גם כאשר חזרו האחים אל יוסף אמר לו יהודה (שם, ט"ז): "הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". אבל יוסף הפחית מעונשם, כמו שכתוב (שם, י"ז): "ויאמר חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם". יהודה צריך היה להיות מרוצה מההסכם. ובמקום זאת הוא מגיב בצורה קשה ובאיומים. מה פשר הדברים?

מבאר האלשיך הקדוש ביאור נפלא, ממנו ניתן ללמוד עד כמה היו בני יעקב בוחנים את מעשיהם ומדקדקים בהם על פי האמת הצרופה של תורתנו הקדושה. האחים הבינו שכל הרעה הזאת באה להם כעונש מהשמים על אשר מכרו את יוסף לעבד וציערו את אביהם שנים רבות. ישבו האחים ועשו דין לעצמם, שקלו ודנו בדבר העונש הראוי להם על פי דין תורה. כאשר עמדו לפני יוסף, אמר לו יהודה שעל פי דין תורה הם פסקו שעל כולם להיות עבדים ליוסף, ביחד עם בנימין, למרות שברור להם שבנימין לא עשה מאומה ולא גנב את הגביע. כך נגזר עליהם משמים, בשל חטאם במכירת יוסף.

אבל יוסף שינה את פסק הדין, ואמר להם שבנימין לבד יהיה עבד, והם יכולים לעלות אל אביהם. כלומר: יוסף החליט להעניש דווקא את בנימין, ולא את האחים עצמם. מיד הבין יהודה שאין זה עונש שבא להם משמים, שכן על פי דין תורה היה צריך להעניש את האחים, ולא את בנימין, שהרי הוא לא היה במכירת יוסף. אם יוסף מטיל את העונש על בנימין למרות שהוא לא עשה כלום, ואת שאר אֶחיו הוא פוטר לשלום, על אף שהם הם שמכרו את יוסף, הרי זו הוכחה שעונש זה אינו משמים, אלא מגיע מצד רשעותו של העומד מולו. משום כך הפסיק יהודה את כניעתו ואת גינוני ההודאה ליוסף, והכין עצמו למלחמה: להילחם במי שאין בו ריח תורה, שמחליט לפעול להיפך מדין התורה הקדושה.

ואכן, התורה מספרת שכאשר הוכיח יהודה את יוסף ופרש לפניו את כל טענותיו, התרגש יוסף ביותר, כמו שכתוב (מ"ה, א'): "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". ויש להבין: מה גרם ליוסף 'להישבר' דווקא אחרי דבריו של יהודה? על פי דברי האלשי"ך הקדוש העניין מובן היטב. יהודה טען את טענותיו על פי פסקי הדין של התורה הקדושה. אבל יוסף ניסה להטות את הדיון לכיוונים אחרים. יהודה טען שדינו של גנב הוא לשלם פי שנים, ורק אם אין לו – "ונמכר בגנבתו" (שמות כ"ב, ב'). לפיכך, פסק הדין צריך להיות שעל בנימין לשלם פי שנים ממחיר הגביע. האחים הסכימו לדין זה, והיו מוכנים לשלם את כל הסכום של הגניבה עבור בנימין. אבל אז טען יוסף, שעל פי החוק המצרי, גנב שנתפס צריך להימכר לעבד. כאן לא יכול היה יהודה להתאפק, והטיח כלפי יוסף שאין הוא מתחשב כלל בחוקים המצריים, אלא אך ורק בחוקי התורה, שהם אמיתיים ונצחיים. יהודה הזדעק על יוסף ואמר לו שכל טענות והצעות שאינן מבוססות על חוקי התורה הקדושה הינן בטלות ומבוטלות!

כאן 'נשבר' יוסף. יוסף ראה עד כמה חוקי התורה חשובים ויקרים ליהודה, ועד כמה הוא מוכן להתמסר כדי להגן על חוקי התורה הקדושה. ראה יוסף שעדיין התורה היא שמנחה את אחיו על כל צעד – ואז נגלה עליהם.

אחריות החינוך

"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (מ"ד, ל"ד)

דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את המוסר הגדול שיש בפסוק זה. כאשר יעלה האדם לשמים הוא יצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד דאג לחינוך ילדיו. הילדים הם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, כדי שהעולם יוכל להמשיך להתקיים כרצונו, על פי חוקיו, משפטיו ותורותיו. ישאלו את האדם: באיזה תלמוד תורה או באיזו ישיבה למדו ילדיך? כמה עקבת אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם כדי שיוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? יהיה מי שיענה שהוא שלח את ילדיו לבית ספר חילוני, משום שבית הספר קרוב לבית, או בגלל ששכר הלימוד שם נמוך יותר… אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!

זהו שכתוב: "כי איך אעלה אל אבי" – היינו: לאבינו שבשמים, אחרי מאה ועשרים שנה, "והנער איננו איתי" – אם החינוך שקיבל הנער לא היה על טהרת לימוד התורה ויראת שמים? איך לא יתבייש מהטענות ומהתשובות שלו?

ומכאן אנו אומרים, שהילד צריך להתחנך ללכת בדרכי אבותיו, ולשם כך צריך האבא להרגיל את בנו להגיע לבית הכנסת, ולמרות שהבן לא יושב כל הזמן על הכסא אלא יוצא מדי פעם להתאוורר ולשחק, לית לן בה, כי עצם ההרגל לבוא לבית הכנסת ולראות את המתפללים בתפילתם משאיר רושם עמוק וחיובי בילד.

כשמשה רבנו מתייצב לפני פרעה ומצוה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, אומרים עבדי פרעה לפרעה (שמות י', ז'): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים". וכששומע פרעה את דבריהם, הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שם, ח'): "לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים". ועל זה עונה לו משה רבנו (שם, ט'): "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבנו: לשם מה אתם צריכים לקחת את הטף להקריב קרבן, (שם, י"א) "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים ויגרש אתם מאת פני פרעה".

ביאור הויכוח ביניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבנו אומר לפרעה שהנערים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה', את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים, לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה' אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים.

גם בפרשת הקהל נדרשו הנשים להגיע. ושואלים: אם הנשים תגענה מה ייעשה עם הטף שנשאר בבית ללא השגחה? אלא אדרבה הילדים הקטנים היו מגיעים עם אמותיהם ומתחנכים בראיית המעמד הנורא של "הקהל". פעם הייתי בחו"ל והתפללתי באחד מבתי הכנסת שם, והנה אני רואה שבליל שבת לא הגיע ולו ילד אחד לבית הכנסת. כשעמדתי לדרוש אמרתי להם: "איזה חושך שורר בבית הכנסת הזה". כששמע הגבאי את דברי אמר לי: כבודו רוצה שאני אדליק עוד כמה אורות? צעקתי עליו: "שבת היום"! ובודאי שלא לזה התכוונתי חלילה. והמשכתי ואמרתי: "רבותי, אני רואה חושך נורא". קם אחד המתפללים ואמר לי שהוא רופא עיניים, ואם רצוני שיבדוק את עיני. אמרתי להם: "יש כאן חושך נורא כיון שאין אפילו ילד אחד בבית כנסת". ודברתי על חשיבות חינוך הילדים, ושיש לדאוג להביאם לבית הכנסת, וזו הערובה להמשך קיום הקהילה גם בדורות הבאים.

החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר "אבא" או "אמא", או שמות האחים בבית וכדו', אלא צריך מיד ללמדו לומר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו חשובה היא עד למאוד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים. וכן אמרו חז"ל בסוכה (מ"ב ע"א) על קטן שיודע לדבר, שחייב אביו ללמדו תורה. וממשיכה הגמרא ושואלת: "תורה מאי היא? אמר רב המנונא: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'".

כי נבהלו מפניו

"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה, ג')

"אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ', כ"א): 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה צ"ג, י'; ובילקוט שמעוני בראשית רמז קנ"ב בשם ר"ש בן אלעזר)

בנוהג שבעולם, אדם עומד למשפט, התובע מוכיח את אשמת הנאשם. הוא מביא ראיות, הוכחות, והשופט משתכנע בנכונות התביעה ומרשיע את הנאשם. אבל אז עדיין יכול הנאשם להכחיש ולומר שהטענות שקריות, שהעדים שקרנים ושההוכחות אינן נכונות. השופט מתרשם מדברי הנאשם, ומזכה אותו.

גם אחי יוסף ניסו להתווכח איתו, כאשר מוקד הדיון היה: אשמת האחים במכירת יוסף. היה זה ויכוח ארוך וקשה, ובמדרש (בראשית רבה צ"ג, ז') מובא, שכאשר התלהט הוויכוח – "באותה שעה אחז יהודה חרב לשולפה מתערה". או אז טען יוסף כלפי האחים: "לא כך אמרתם שאחיו של זה (בנימין) מת? אני אקראנו ויבוא אצלכם!" – יוסף יביא ראיה מוחלטת לאשמת האחים במכירתו: הוא יציג בפניהם את יוסף בכבודו ובעצמו. האחים חושבים בינם לבין עצמם שעדיין יוכלו להכחיש ולומר: "עבד הבאת לנו מהשוק, ולא את יוסף בעצמו"; אולם אז מפתיע אותם יוסף ואומר: "אני הוא יוסף!" – וכשם שאינכם יכולים להכחיש את העובדה שאני עומד כאן לפניכם, כך אינכם יכולים להכחיש את אשמתכם בחטא המכירה.

זהו שכתב רש"י: "'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו' – מפני הבושה". עתה הסתתמו כל טענותיהם. ידעו שיוסף דיבר אמת.

חז"ל מלמדים אותנו בקל וחומר, שפרשה זו מלמדת אותנו לדורות עולם את מורא הדין. כאשר יעלה אדם לדין בשמים לא יוכל לטעון – כפי שטוען במשפט של בית דין של מטה – כי העדים שקרנים, המשפט מזוייף או שההוכחות אינן נכונות. בשמים יראו לאדם עין בעין את כל מעלליו ומעשיו בעולם הזה. והרי הקב"ה אומר לאדם: "אוכיחך ואערכה לעיניך". על כן: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה", אם יכפור, אוי לו! היוכל איש להכחיש ולהתנער מחטאיו?

בספר 'לב דוד' להרב חיד"א ע"ה (פרק ששה ועשרים ד"ה "ואתמר") כותב הרב: "והמאמר הזה פשטו מבהיל הרעיון בעומקו, נמס כל לב, תוכו מסיר שפה וטעם זקנים יקח. וכבר אין האדם יכול לצייר אותו מעמד, אמנם מה שיכול להבין תסמר שערת האדם בקום למשפט אלוקים והוא ערום ועריה, אין אומר ואין דברים, אין פה לדבר, ולא מצח להרים ראש לפני בורא עולם היודע מרמותיו ותחבולותיו, ועיתיו ורגעיו ומחשבותיו".

"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה" (חגיגה ד' ע"ב). ומה אחֵי יוסף, שעמדו לפני מלך בשר ודם, נבהלו מפני הבושה – על אחת כמה וכמה אנו, בושה וכלימה תכסנו בעמדנו לדין לפני מלך מלכי המלכים, שהוא חי וקיים לעולמי עד. היאך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר לא חטאנו?

והנה בתקופות קדומות היה קשה להמחיש דבר זה כיצד יראו לו לאדם כל מעשה שעשה, וישמיעו לו כל דיבור שיצא מפיו, אבל כיום שיש וידאו וניתן לראות מה שאדם עושה מסוף העולם ועד סופו, מול הקלטה שכזו אין אדם יכול להכחיש את המעשה שעשה.

כך, כשהקב"ה ידון את האדם, ויראה לו כל מעשה שעשה בימי חייו ולא יוכל לענות מאומה, ועל זה נאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך", ושם לא יוכל אדם לטעון שעשו פוטומונטאז' (היינו חיברו בין שתי תמונות, והאדם המופיע בוידיאו זה לא הוא) – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה!

בעל ה'בן איש חי' מביא מעשה בגנב אחד שנכנס לבית, ואין איש מאנשי הבית. ראה הגנב ערימת בגדים חדשים מונחת על השולחן. סגר הגנב את הדלת, והתחיל לסדר את הבגדים שרצה לגנוב. לקח לבנים, גופיה, חולצה חדשה, גרביים חדשות וכו'. כיון שלא רצה לסחוב את הכל בידיו, הוריד את בגדיו כדי ללבוש את הבגדים שגנב. לפתע שב בעל הבית אל ביתו, פותח את הדלת ורואה את הגנב מולו. התחיל בעל הבית לצעוק. הגנב שראה זאת התחיל לברוח, וכיון שלא הספיק ללבוש את הבגדים יצא ערום מן הבית. המשטרה שהגיעה מיד למקום תפסה את הגנב כשהוא ערום, וכך הוליכו אותו ברחוב. אוי לה לאותה בושה!

מוסר השכל גדול לאדם שיעשה חשבון נפש בכל יום ובכל ליל, וידע שכל מעשיו יעלו ויבואו למשפט. טוב לו לאדם שיעשה כדברי שלמה המלך ע"ה: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט', ח'), וכלשון רש"י שם: "התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב".

משכן שילה ובית המקדש

"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מ"ה, י"ד)

"'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י עפ"י גמ' מגילה ט"ז ע"ב)

לכאורה אינה מובנת בכייתם של יוסף ובנימין על חורבנם של המקדשים. אירועים אלו יקרו רק בעוד מאות שנים! אלא, יוסף ובנימין דואגים למקדשים אלו כבר עכשיו. נלמד מכאן שכל דבר שבונים בקודש יש לדאוג לקיומו ולחיזוקו עוד בראשית הדרך.

למשכן שילה, שהיה בחלקו של יוסף, היתה מעלה מיוחדת שנבעה ממעלתו של יוסף הצדיק. במשכן שילה היתה קיימת הלכה שלא היתה קיימת בבית המקדש: מי שעלה לירושלים ורצה לאכול מהקרבנות הנאכלים שם, יכול היה לאכול מהם רק בתוך תחומי העיר ירושלים. אם הוא נמצא מחוץ לתחומי העיר – אפילו במקום סמוך שניתן לראות ממנו את העיר – אסור היה לו לאכול מהקרבנות. למשל, אדם שנמצא על הר הצופים אינו יכול לאכול מהקודשים הנאכלים בירושלים, כיון שאין הוא נמצא בירושלים עצמה. אבל הלכה זו נכונה למקדש שבירושלים דווקא; במשכן שילה הדין היה שונה: מותר היה לאכול מהקודשים בכל מקום שרואים ממנו את המשכן, גם מחוץ לתחומי העיר שילה.

הטעם להלכה זו הוא, משום שיוסף הצדיק הקפיד מאוד לבל ייכשל בראיית עיניו. אותה מרשעת זממה בכל דרך אפשרית להחטיאו. היא הכריחה אותו בדרכים אכזריות להביט בה. כאשר ביקש לכופף את ראשו כדי שלא לראותה, היא כבלה את ראשו בחבלים דוקרים סביב צווארו כך שלא יוכל לכופף את ראשו. זהו שנאמר על יוסף (תהלים ק"ה, ח"י): "ברזל באה נפשו". כאשר ניסה לרוץ ולברוח ממנה, היא כבלה את רגליו – "עינו בכבל רגלו", ועוד כהנה, כמובא במדרש (בראשית רבה פ"ז, כ"א- כ"ב). ועם כל זה יוסף הצדיק לא נכשל בעיניו. בזכות אותה מסירות נפש של שמירת העיניים בקדושה ובטהרה, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, ומשכן שילה, שהיה בחלקו של יוסף, היה מאציל מקדושתו לכל מקום שממנו אפשר היה לראות אותו.

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מ"ה, כ"ח)

למרות שיעקב אבינו שמע את דברי בניו על כי יוסף עודנו חי, וגם ראה את העגלות והסימנים המיוחדים ששלח לו יוסף, בכל זאת אין ליבו שלם בהכרה שיוסף חי. הוא רוצה לראות את יוסף במו עיניו כדי להאמין בכך.

הסיבה שבגללה היה קשה כל כך ליעקב אבינו להאמין כי חי בנו נעוצה בעבר. אחר שנמכר יוסף, כאשר ראה יעקב את הכתונת מוכתמת בדם, קרע את שמלותיו (ל"ז, ל"ד) – "ויתאבל על בנו ימים רבים". התורה מספרת (שם, ל"ה): "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם". מדוע כל בניו ובנותיו – אפילו הקטנים – קמו לנחמו? מסביר זאת הגאון המקובל הרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" בשם תלמיד האר"י הקדוש. יעקב אבינו הצטער מאוד, שהרי "סימן זה היה מסור מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבניי מובטח אני שאיני רואה גיהנם" (רש"י ל"ז, ל"ה בשם מדרש אגדה). בכה יעקב שלא יזכה ל"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים ל"א, כ'). אמרו לו בניו: סבא, הרי "כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן ז"ך ע"ב; יורה דעה סי' שצ"ד סע' א'). חוס ורחם עלינו! לכן באו כל בניו ובנותיו, גדולים וקטנים, לנחמו. כדי למנוע מילדיו עגמת נפש, הסביר להם יעקב שאין הוא בוכה על המת, אלא על חיי העולם הבא שעלול הוא להפסיד.

והנה עתה, כאשר מספרים לו הבנים (מ"ה, כ"ו): "עוד יוסף חי וכי הוא מֹשֵל בכל ארץ מצרים" – מתקשה יעקב להאמין להם. הרי עיקר דאגתו וצערו היה על חיי העולם הבא, על החיים הרוחניים. לא דאג יעקב על חיי העולם הזה, על החיים הגשמיים. ועכשיו, כאשר נודע לו שיוסף נמצא במצרים רבתה דאגתו: אכן, מבחינה גשמית התברר לו שיוסף חי; אך האם הוא עדיין חי מבחינה רוחנית? אם מושל הוא בכל ארץ מצרים, הייתכן שנשאר בו צלם יהדות?! חיים גשמיים כאלו, שאין בהם טיפת רוחניות, משולים אצל יעקב למיתה.

לכן אמר (מ"ה, כ"ח): "אלכה ואראנו", וכדברי 'אור החיים' הקדוש (מ"ו, ל'): "על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש. וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם, ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר". יעקב רוצה לראות את יוסף במו עיניו, כדי להבחין אם חי הוא מבחינה רוחנית, או שמא איבד את מדרגתו בהיותו במצרים.

בשל דאגתו של יעקב למצבו הרוחני של יוסף, הוא שולח לפניו את יהודה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ומדרשו (בראשית רבה צ"ה, ג'; תנחומא ויגש י"א): "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". קשה היה ליעקב להאמין שיוסף הקים שם בית תלמוד.

אפילו כאשר כבר נפגש יעקב עם יוסף, עדיין ניקר בו הספק. יוסף, מצידו, מתרגש מהמפגש. הוא קם השכם כדי להקביל את פני אביו, ובעצמו אוסר את מרכבתו, משום כבוד אבא. כאשר הם נפגשים, יוסף נופל על צווארי אביו ובוכה. אבל באותה שעה יעקב קורא קריאת שמע. כאשר אומר יעקב (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", הוא מבקש לבחון את יוסף: האם אוהב הוא את ה' בכל לבבו, נפשו ומאודו?

רק כאשר נשלמה הבחינה, באמצעות קריאת שמע ובראיית תואר פני יוסף – נרגע יעקב. רק עכשיו הוא יודע, ש"רב עוד יוסף בני חי" – דהיינו: יש לו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ואם כך, הרי ש"אמותה הפעם אחרי ראותי פניך".

בוא וראה את מעלתו של יעקב! צער הפרידה מבנו האהוב היה קשה עליו ביותר, ובכל זאת אין הוא מוכן לחבקו ולנשקו ולגלות את אהבת לבבו אליו בטרם ידע כי יוסף לא רק "מֹשֵל בכל ארץ מצרים" (מ"ה, כ"ו), אלא גם מושל ביצרו, כנאמר (משלי ט"ז, ל"ב): "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (וראה עוד לראש ישיבת 'פורת יוסף', דודי הגר"י צדקה זצ"ל, ב'קול יהודה', שפירש בדרך זו והרחיב).

אל תירא מרדה מצרימה

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג')

"לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ… הבטיחו להיות נקבר בארץ" (רש"י בשם פרקי דרבי אליעזר ט"ל)

יש להבין: מדוע ירא יעקב על שנזקק לצאת מארץ ישראל? הרי אין זו הפעם הראשונה שהוא יוצא, ולא מצאנו שכאשר יצא לחרן היה מיצר ודואג על כך ביותר!

עוד יש להבין: כיצד הרגיע אותו הקב"ה בכך ש"הבטיחו להיות נקבר בארץ"? מה נחמה יש בכך, והרי יעקב פוחד לרדת מצרימה כבר עתה?

ביאור העניין: כאשר הגיע יעקב לבאר שבע בדרכו למצרים, התחיל להסס וספקות רבים עלו בליבו. הוא נזכר במחזה של ברית בין הבתרים. גם שם אמר הקב"ה לסבו, אברהם אבינו: "אל תירא", ועוד נאמר לו שם (ט"ו, י"ב): "והנה אימה חשכה גדֹלה נופלת עליו"; וכלשון רש"י (ע"פ בראשית רבה מ"ד, י"ז): "'והנה אימה' – רמז לצרות וחושך של גלויות". כאשר מגיע יעקב לבאר שבע, הוא מבין שמשמעות הירידה שלו הפעם היא התחלת ארבע מאות השנים של "ועבדום וענו אותם" (ט"ו, י"ג). "במראה הלילה" הוא נזכר בחושך של הגלות.

על עצמו אין הוא חושש. הוא עצמו מחוסן, בזכות לימוד התורה יומם ולילה שלמד בבחרותו ובזקנותו. יעקב דואג על הילדים, על הדורות הבאים: כיצד הם יעמדו בפני הסכנה הרוחנית של היטמעות, חלילה, ב-מ"ט שערי טומאה? חששו הגדול היה לגורל עם ישראל של הדורות הבאים.

עונה לו הקב"ה (מ"ו, ד'): "אנכי ארד עמך" – השכינה תרד עמכם. כאשר תראו לנגד עיניכם את (שמות כ', ב') "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" – תזכו גם ל"אנכי אעלך גם עלה". כאשר השכינה יורדת עִם עַם ישראל למצרים, בבחינת (תהלים צ"א, ט"ו) "עמו אנכי בצרה" – אין זו ירידה. מסתבר שלעם ישראל יש תפקיד חשוב במצרים. הם צריכים להזדכך שם, בטומאת ארץ העמים. לכן דואג יעקב מראש, שולח את יהודה לפתוח ישיבה לבנים ומקום תורה לזרעו, כדי שישראל ישמרו את התורה, ובזכותה לא ייטמאו בטומאת מצרים.

יעקב קיבל הבטחה שייקבר בארץ ישראל. כמותו עשו גם יוסף ושאר אחיו, כאשר ציוו את בניהם שיעלו את עצמותיהם לארץ, כפי שנאמר על יוסף (נ', כ"ה): "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (ראה ברש"י שמות י"ג, י"ט). מתוך כך יבינו כל בני ישראל שמקום קבורת אבותם הוא מקור מחצבתם, וכולם ישאפו לחזור חזרה ולעלות אל ארץ ישראל.

לכן מדגישה התורה (מ"ו, ו'-ז'): "ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו, בניו ובני בניו אתו… הביא אתו מצרימה" – יעקב אבינו קשר איתו את זרעו אחריו, כדי שימשיכו בדרכו ויזכו ל"ופרצת ימה וקדמה" (כ"ח, י"ד), נחלת יעקב אבינו ללא מצרים.

למה נשאר יעקב במצרים?

"וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד')

יש לשאול: מדוע נשאר יעקב במצרים שבע עשרה שנה, ולא חזר מיד לאחר שראה את בנו יוסף?

אפשר להבין זאת לאור דברי הקב"ה בפסוק: "ויוסף ישית ידו על עיניך"; ומפרש הרב אבן עזרא: "במותך, כן מנהג החיים עם המתים". הכוונה היא למנהגנו שהבן מניח עפר בעיני אביו אחר שנפטר, ואומר: "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" (ועיין קונטרס היחיאלי עמוד מ"ו מקורות למנהג). בכך רמז הקב"ה ליעקב שעליו להישאר עם יוסף עד מותו.

עוד יש לומר, שכאשר ראה יעקב את מנהגי ארץ מצרים, השטופה בזימה, אשר כל הליכות תושביה כמעשיהן של חיות רעות, חשש לחינוכם של בניו ובני בניו, שלא ילמדו ממעשה ארץ מצרים. הסכנה היא שהבנים יחקו את מנהגי המקום, בלי להפעיל שיקול דעת והתבוננות לבחון אם טובים הם אם רעים. זהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י', ו'): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – יש ללמוד מן הנמלה את מידת זריזותה, את זהירותה מן הגזל וכדו', אך הלימוד צריך להיות בחכמה: אין ללמוד מכל התנהגויותיה, שכן יש בה גם דברים שאינם חיוביים, למשל: הנמלה טורחת כל היום אחר מזונותיה וכדו'.

כעין זה ביאר הרב שלמה גאנצפריד (בעל 'קיצור שולחן ערוך') בספרו 'אפריון' (לפרשת ויחי) את ברכת יעקב לבני יוסף (מ"ח, ט"ז): "וידגו לָרֹב בקרב הארץ": יעקב השווה בברכתו את מנשה ואפרים לדגים, אבל רק בהקשר של תכונת הדגים שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם. לעניין זה השווה אותם, ולא לשאר תכונותיהם (למשל: שכל דג גדול בולע דג קטן ממנו).

בית התלמוד של יהודה

"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מ"ו, כ"ח)

"'להורות לפניו' – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ה, ג'; תנחומא ויגש י"א)

פשט הפסוק הוא שיהודה נשלח לפני יעקב כדי ללמוד את הדרך, כך שאפשר יהיה להביא את אביו במהירות למצרים. אבל חז"ל דורשים, שיעקב אבינו אמר ליהודה: אני דואג לחינוך הנוער ולהמשך החדרת לימוד התורה לעם ישראל. הלא אנו יורדים לארץ שכולה טומאה! לכן שלח את יהודה לפתוח ישיבות ובתי אולפנא, כך שגם במצרים יהיה המשך לחינוך הטהור של ילדי ישראל. הילדים יוכלו לשמור את זהותם היהודית גם בתקופת שהותם במצרים.

ולמרות בית התלמוד שפתח יהודה, באו המצרים והרסו זאת, ככתוב (דברים כ"ו, ו'): "וירֵעו אותנו המצרים" – הפכו אותנו לרעים, או שהם סגרו את בית התלמוד שהקים יהודה.

לכאורה היה מן הראוי לשלוח את יששכר, שהוא בן תורה, ולא את יהודה, שהתאפיין דווקא בגבורתו! אלא, שכדי לפתוח ולבסס ישיבה צריך לשלוח איש גיבור חיל בדווקא.

עוד עלינו ללמוד כי החינוך הטהור הוא לדאוג לגור במקום שבו לא תהיה השפעה שלילית על הילדים, כי ההשפעה של החברה יכולה להיות הרסנית אם אין שם תורה ויראת שמים, ומאידך ניתן להמשיך את דרך החינוך של ישראל סבא אם דואגים שהחברה תהיה חיובית וברוח של תורה. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"א), וז"ל: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום', ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'".

ומכאן אנו לומדים, גם כשאדם חפץ לקנות דירה נאה, לא ישים בראש סדר העדיפויות את הנוחות של הדירה עצמה, כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, אלא ידאג לאיכות החיים הרוחניים, כך שתהיה הדירה בסמיכות לשכנים דתיים ויראי שמים שתהיה השפעה חיובית על בניו, וגם בסמיכות לבית כנסת ובית מדרש, ושיבטיח שבמקום מגוריו יהיה שיעור קבוע בו יוכל ללמוד תורה, ובאופן זה יזכה לברכת שמים.

פרפראות

מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו

"וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (מ"ד, כ')

"'ואחיו מת' – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו. אמר: אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי" (רש"י)

מעשה ביהודי אחד שבא לרב וביקש ממנו שיתן לו תעודת כשרות על הגבינות שהוא מוכר. שאל אותו הרב: "גבינות אלה כשרות?" ענה לו היהודי: "בוודאי!" שאל הרב: "האם יהודי חָלַב את הפרות?" ענה לו הלה: "לא! גוי חלב אותם". אמר לו הרב: "אם כך, אולי החלב אינו כשר? שמא הגוי הכניס איזה חומר כדי להעמיד את הגבינה? כיון שיש ספק בדבר, אינני מוכן לכתוב תעודת כשרות לגבינות אלו". כששמע זאת היהודי, התחיל לאיים על הרב בסכין שיכתוב שהגבינות כשרות ואם לא – אחת דתו להמית. משראה הרב כך, הוציא דף וכתב עליו תעודת כשרות: "בא לפני פלוני אלמוני… והכל כשר. באתי על החתום… בתאריך כך וכך, לסדר 'ואחיו מת', ועיין רש"י".

הסוחר שמח לקבל את תעודת הכשרות, ומיד התחיל לשווק את סחורתו. הגיע אותו יהודי לעיר אחת כדי למכור את סחורתו. הוא ניגש אל רב המקום והראה לו את תעודת הכשרות של גבינותיו. קרא הרב את נוסח הכשרות, והבין למה רמז הכותב במילים: "ועיין ברש"י" – "מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו". פנה אותו רב למוכר הגבינות ושאל אותו: "אמור לי, האם אתה איימת על הרב כדי שיכתוב לך שהגבינות כשרות? עלי לא תוכל לאיים!" ואסר את כל הגבינות.

מעלת לשון הקודש

"כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (מ"ה, י"ב)

יוסף מביא הוכחה לאחים שאכן הוא יוסף מכך שהוא מדבר בלשון הקודש, כדברי רש"י על הפסוק. וכן תרגמו אונקלוס ותרגום יונתן: "בלישנכון". כיצד הדיבור בלשון הקודש מבטיח שאין יוסף משקר?

ידועים דברי חז"ל (ירושלמי דמאי פ"א ה"ד), כי עמי ארצות אינם משקרים בשבת, כיון שאימת השבת עליהם. הרי שדבר קדוש – כמו השבת – מבטיח שלא יהיה בו שקר. וכך אומר יוסף לאחים: שפה זו שאנו מדברים בה היא לשון קדושה; ומכיון שאני מדבר בלשון קדושה אינני יכול לשקר בה. לכן יכולים אתם להאמין לי שאני יוסף אחיכם.

לא להתעכב

"וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם, כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (מ"ה, כ')

מהי כוונתו של יוסף בהוראתו לאחים שלא יחוסו על כליהם? לפי הפשט, הכוונה היא לזרז אותם ברדתם מצרימה, שלא יתעכבו במכירת הכלים המשומשים.

ויש להוסיף: יעקב אבינו התעכב בלילה עם המלאך, "ויותר יעקב לבדו" (ל"ב, כ"ה). וביאר רש"י (עפ"י הגמ' חולין צ"א ע"א): "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". אמר יוסף לאחים: אני יודע שאבא התעכב בשביל פכים קטנים; אבל אתם – אל תעשו כך, אלא מהרו ובואו מצרימה. אני כבר אדאג לתת לכם את תמורת כליכם.

חמש שמלות לבנימין

"לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת" (מ"ה, כ"ב)

צריך להבין את התנהגותו של יוסף. הלא הוא נמכר למצרים בגלל שאביו הפלה אותו משאר אחיו ועשה לו כתונת פסים, דבר שגרם לקנאה גדולה בין האחים, שהלכה והתגלגלה עד למעשה המכירה. לכן הזהירו חז"ל (שבת י' ע"ב) שלא יפלה אדם בין בניו. והנה יוסף הצדיק, במקום שישמור עצמו בדבר שהוא נכווה בו, הוא עצמו נוהג בהפליה גלויה כלפי בנימין, בכך שהוא נותן לו חמש חליפות שמלות ושלוש מאות כסף. ותימה הדבר!

צריך לומר: יוסף סבר שאמנם על האב להיזהר שלא להפלות בין הבנים; אבל אח יכול להפלות את אחד מאחיו על פני שאר האחים, ואין לחשוש לקנאה בכך.

אמנם לדעת הגר"א גם אח צריך להיזהר בזה, ולפי דבריו יוסף נתן לבנימין חמש חליפות שמלות במחיר זול יותר, כך שביחד הגיע מחירן למחירה של חליפה אחת שנתן לאחים. יוסף עשה כן כדי לרמוז לבנימין שמרדכי הצדיק שעתיד לצאת ממנו ילבש חמישה בגדי מלכות, ככתוב (אסתר ח', ט"ו): "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".

טוב מצרים

"וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ג)

לשם מה צריך יוסף לשלוח לאביו כמות כל כך גדולה של מזון? ידע יוסף שאביו מכניס אורחים. הוא למד זאת מסבו הגדול, אברהם אבינו ע"ה, שהיה עמוד החסד. לכן שלח יוסף ליעקב כמות גדולה של מזון, כדי שתספיק גם לאלו שהיו מסובים על שולחנו של אביו תדיר.

ומה שלח יוסף לאביו: רש"י ביאר: "'מטוב מצרים' – מצינו בגמרא (מגילה ט"ז ע"ב) ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". יוסף רומז לאביו: כל דבר מאכל בעולם מאבד את טעמו עם הזמן והולך ומתיישן. אבל יין – ככל שהוא מתיישן הוא משתבח. כך גם תלמידי חכמים: כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן (עיין מסכת קינים ג', ו').

טעם נוסף לכך ששלח לו יין הוא משום שכתוב לגבי הסעודה שסעדו יוסף ואחיו יחדיו "וישתו וישכרו עמו", והסביר רש"י (מ"ד, א' עפ"י הגמ' שבת קל"ט ע"א ובראשית רבה צ"ב, ה'), ש"מיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו". אם אכן יוסף ואחיו לא שתו יין, על אחת כמה וכמה שיעקב אבינו ע"ה לא שתה יין. על כן עתה שולח יוסף לאביו יין לשתות, לבשר לו שהגיע זמן השמחה, "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, ט"ו).

דבר הלכה בדרך

"אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ד)

"אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך" (רש"י עפ"י הגמ' תענית י' ע"א)

הפשט בדברי חז"ל שהביאם רש"י הוא שיוסף מבקש מאחיו שלא יריבו כלל בדרך, גם לא בדבר הלכה. אולם ניתן להסביר באופן אחר מדוע הדגיש יוסף דווקא את העיסוק בדבר הלכה. אומרים חז"ל (ברכות ל"א, ע"א): "אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה". יוסף הצדיק קיים את כל התורה כולה, ולכן: "וישלח את אחיו וילכו" – שילח אותם מתוך דבר הלכה. לכן הוסיף יוסף ואמר לאחים: אמנם נפרדנו בדבר הלכה, אך 'אל תרגזו בדרך' בהלכה. המתעסקים בדבר הלכה עלולים להתווכח בסברה ובגמרא, ומתוך כך יטעו בדרך חלילה.

ואמנם מצות תלמוד תורה שייכת גם בזמן ההליכה בדרך, ככתוב (דברים ו', ז'; י"א, י"ט): "ובלכתך בדרך"; אך כבר הסבירו הפוסקים (עיין משנ"ב סי' ק"י ס"ק כ'; כה"ח שם ס"ק מ'), שיש הבדל בין הלכה פסוקה לבין פלפול. בפלפול אין להתעסק בדרך, שמא יטעה בדרך בהיותו טרוד בפלפול ההלכה. מה שאמרו חז"ל שיש להיפטר מחבירו מתוך דבר הלכה הוא דווקא בהלכה פסוקה.

עגלה ורמזיה

"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (מ"ה, כ"ו)

"סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו – בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר (מ"ה, ז"ך): 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר אשר שלח פרעה" (רש"י עפ"י בראשית רבה צ"ד, ג'; תנחומא ויגש י"א)

אמר לו יוסף לאביו: אמנם ירדתי למצרים, שהיא "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיה מ"ו, כ'), ממעשיה לא למדתי ולא נכשלתי ביופיה. בדברי תורה עמלתי, ובפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק. ואז, בשמוע יעקב את הדברים הללו – "ותחי רוח יעקב אביהם" (מ"ה, ז"ך).

ועוד רמז לו יוסף לאביו: על הזקנים המביאים עגלה ערופה נאמר שהם צריכים להתוודות ולומר (דברים א"ך, ז'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", על אשר לא ליוו את הנהרג בדרכו. אך אתה, אבי, ליווית אותי ושלחת אותי מתוך דבר הלכה. לכן אין אתה שותף לדבר המכירה.

שריפת העגלות

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף" (מ"ה, כ"ז)

הפסוק מדייק: יעקב רואה את העגלות ששלח יוסף – ולא את העגלות ששלח פרעה. הסיבה מובאת במדרש (ילקוט שמעוני בראשית רמז קנ"ב), לפיה יהודה שרף את כל העגלות ששלח פרעה כיון שהיו מוקדשות לעבודה זרה. המצריים דווקא התפארו בעגלות אלו, וקראו עליהן: "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיה מ"ו, כ'). צריך לומר, אפוא, שיחד עם העגלות ששלח פרעה הוסיף יוסף לשלוח גם עגלות משלו, ואותן ראה יעקב, כפי שמדוייק בלשון הכתוב.

ועוד אפשר לומר, שגם אם יוסף לא צירף עגלות משלו ויהודה שרף את כל העגלות, אכן ראה יעקב את ה"עגלות"; אך אין הכוונה לעגלות גשמיות, אלא לעגלות רוחניות, כפי שמביא רש"י בשם המדרש, שהיה בזה רמז לפרשת עגלה ערופה.

מדוע שרף יהודה את העגלות? ידע יהודה שאביו, יעקב אבינו, הוא איש של תורה ותפילה, וכיצד יתפלל מול עבודה זרה? לכן יהודה שרף את אותן העגלות.

יש להיזהר מאוד שלא להתפלל מול עבודה זרה. הדבר שכיח בטיולים או כשנמצאים בירושלים. לדוגמה: חיילים שנמצאים באזור לטרון לא יתפללו מול המנזר שנמצא שם, ויעמדו לכיוון אחר, אפילו אם הוא אינו מכֻון מול ירושלים. ויהי רצון שתיעקר עבודה זרה מארצנו, ו"בית גאים יסח ה'" (משלי ט"ו, כ"ה). בחורבנן אומר: "אל נקמות ה'" (תהילים צ"ד, א'), כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע (או"ח רכ"ד, י"א).

עליית יעקב

"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד')

מסופו של הפסוק שמענו שיעקב ימות במצרים, שהרי הבטיחו ה': "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואם כן כיצד הבטיח לו הקב"ה: "ואנכי אעלך גם עלה" – כביכול יזכה לעלות חזרה לארץ ישראל?

קושיה זו הביאה את רש"י לפרש: "'ואנכי אעלך' – הבטיחו להיות נקבר בארץ".

אך אפשר לבאר זאת על פי דברי הגמרא (תענית ה' ע"ב): "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". מעתה, כיון שיעקב אבינו לא מת, הרי בעלות זרעו לארץ ישראל נתקיימה ההבטחה של "ואנכי אעלך גם עלה".

עפרה של ארץ ישראל

"וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (מ"ו, ה')

כאשר נמצא יעקב בארץ ישראל הוא מקפיד ללכת ברגל. הוא מבקש לדרוך ברגליו על אדמת ארץ ישראל, שיש חשיבות ומעלה בעפרה. אבל כאשר הוא יורד למצרים, הוא נוסע בעגלה.

בטקס ההכתרה של בני, הרה"ג שמואל הי"ו, לכהונת רבה של צפת, אמר שם רב אחד: "אני יושב על הכיסא של ה'בית יוסף'". לבני אמרתי שלא יאמר כן, אלא יאמר: "אני דורך על עפר שדרכו עליו ה'בית יוסף', השל"ה הקדוש והאר"י הקדוש".

מסופר על רב גדול שהגיע לצפת מחוץ לארץ. אותו יום היה גשום ורוחות עזות נשבו בו. מיד באו כמה אנשים והניחו מטריה מעל ראשו. אמר להם הרב: סוף סוף אני זוכה שמי הגשמים של ארץ ישראל ישטפו את פניי, ואתם מסתירים אותם ממני?

קריאת שמע של יעקב

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מ"ו, כ"ט)

אומרים חז"ל (רש"י בשם מדרש אגדה): יוסף בכה על צווארי יעקב אביו, אבל יעקב קרא אז קריאת שמע.

מדוע קרא יעקב אבינו קריאת שמע? ביארו בעלי המוסר: אמר יעקב, בפרשת שמע אני אומר (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' אלוקיך". עכשיו הגיעה שעת המבחן, לבדוק את עצמי אם אני אוהב את הקב"ה יותר מאשר את בני יוסף, לכן קראתי קריאת שמע.

ויש מסבירים את כוונת יעקב אבינו: כאשר שרה סבתי שמעה שיצחק אבי לא נשחט בניסיון העקידה, פרחה נשמתה מרוב השמחה (ראה רש"י כ"ג, ב' בשם תנחומא סו"פ וירא). שמא מהשמחה שאשמח כשאראה את יוסף תפרח נשמתי. לכן קרא קריאת שמע, כדי להסיח ליבו מעט מהשמחה.

ומדוע יוסף עצמו לא קרא קריאת שמע באותה השעה? ההסבר הוא: שעת הנץ החמה במצרים מאוחר מזה של ארץ ישראל בערך ברבע שעה, שכן מצרים נמצאת מערבה יותר מארץ ישראל. יעקב אבינו חישב את זמן קריאת שמע לפי שעת הנץ החמה של ארץ ישראל; אבל יוסף חישב את הזמן לפי השעות של מצרים. לכן יוסף היה יכול להתעכב עוד רבע שעה…

אנשי מקנה

"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ, בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מ"ו, ל"ג–ל"ד)

יוסף הצדיק מדריך את אחיו כיצד להתכונן לקראת המפגש עם פרעה.

על אחת כמה וכמה שאדם צריך להכין את עצמו לקראת השאלות שישאלו אותו בעולם הבא, אחרי מאה ועשרים שנה.

יוסף מורה לאחיו לומר שהם "עבדים" ו"אנשי מקנה". גם האדם בעולם הזה עוסק כל הזמן בקנייה ורכישה: עוד ועוד מצוות ולימוד תורה, וכל מעשינו הם מעשי "עבדים" למלך מלכי המלכים הקב"ה (עיין לבא"ח ש"ש בפתיחה לפרשת ויגש).

כך גם אצל יונה הנביא. המלחים שואלים אותו (יונה א', ח'): "מה מלאכתך, ומאין תבא, מה ארצך, ואי מזה עַם אתה?" והוא עונה להם: "עברי אנוכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא". מהי מלאכתו של יונה? הוא עובד את ה'.

כסף של ברכה

"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (מ"ז, י"ד)

בנוהג שבעולם, אדם שטורח בעבודתו ומגדיל את הכנסות מעסיקו, הרי הוא מקבל אחוזים מההכנסה בעבור השתדלותו. יוסף טרח הרבה בכלכלת מצרים, ולפיכך מגיע לו הכסף, רשאי הוא לדרוש אחוזי עמלה. אולם יוסף מלקט את הכסף, ומביא את כולו ביתה פרעה, וכפי שכתב הספורנו: "שלא הורה לעצמו היתר בכל עמלו לקחת דבר לעצמו".

יוסף לא רצה ליהנות מכספם של הרשעים הללו. בכסף שכזה אין שורה בו הברכה. יוסף סומך רק על "ברכת ה'" אשר "היא תעשיר" (משלי י', כ"ב).

עבדים לפרעה ולא ליוסף

"וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (מ"ז, י"ט)

יש להבין: הרי יוסף הוא המשביר לכל מצרים, ואליו פונים המצרים. מדוע, אם כן, מציעים לו המצרים שיהיו עבדים לפרעה?

הטעם הוא: אדון ישראלי חייב למול את עבדיו הכנענים, והעבדים מחוייבים במצוות כאישה, וכפי שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' מילה ה"ג), וז"ל: "… ואחד עבד הנלקח מן הכותים – חייב הרב למול אותן". לזאת לא הסכימו המצרים, לכן אמרו לו ליוסף: אנו נהיה עבדים לפרעה, כדי שלא נצטרך למול עצמנו ולא נתחייב במצוות (וראה לעיל (מ"א, נ"ב) ברש"י, שיוסף ביקש מהם שימולו).

מעשה רב

ברכת התורה

"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מ"ו, כ"ח)

ידוע, כי יעקב אבינו שלח לפניו את יהודה לגושן בכדי שיפתח שם תלמוד תורה (מ"ו, כ"ח וברש"י שם) כי אי אפשר להתקיים בארץ טמאה כארץ מצרים ללא תורה. וכידוע נפסקה הלכה בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סע' א') ש"מי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו", עכ"ל.

אבל כ"ז היה מדגיש מרן הרב זצ"ל, שזה דוקא במקרה החריג ביותר, אבל קודם רצוי לאלה שנרדמים על הספר בביתם שיקחו חברותא ויקבעו עיתים לתורה. ועיקר המטרה כשנותן כסף לת"ח הוא לדאוג לו שיוכל ללמוד תורה בנחת, ואותה מצוה תזקף לזכותו, אבל אם הוא נותן כסף על מנת לקנות את התורה שלו כמו מסחר, לא יועיל לו מאומה.

סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם הגיע מו"ר ראש הישיבה, ישיבת פורת יוסף, רב רבנן הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל לירקן לקנות עגבניות, וראה אותו הירקן ומייד אמר לו, שבשבילו הוא מוריד את מחיר העגבניות. אמר לו חכם עזרא: וכי נראה לך שבאתי למכור את התורה שלי, בסך הכל באתי לקנות עגבניות. וראוי לציין כי היה מנהג טוב בארם צובא, שכל עשיר היה מחזיק רב ת"ח בביתו ונותן לו משכורת, וכל זה כדי שבניו ילמדו מהליכותיו של אותו הרב, כיצד הוא מתפלל וכיצד הוא לומד וכו', בבחינת (דברים ד', ד') "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", להידבק בתלמידי חכמים והנהגותיהם.

עוד סיפר מרן הרב זצ"ל:

היה יהודי בשם חכם אברהם (המכונה רבי אברהם רפואה שלמה) שהיה מוכר בשוק 'מחנה יהודה' תבלינים ועשבי מרפא לכל סוגי המחלות, וכל גרגיר תבלין היה יקר מאוד. והוא היה רגיל להתפלל אתנו כל השנה בהנץ החמה, ולאחר התפילה היה קורא "חק לישראל", ורק אח"כ היה פותח את חנותו, וכך היה נוהג לא רק בקיץ שהנץ מוקדם, אלא גם בחורף שהנץ מאוחר. יום אחד אמרה לו אשתו שיזדרז לפתוח את חנותו, כי יש חנות ממולו שמוכרת ג"כ תבלינים לרפואה, והם פותחים מוקדם והקונים באים לשם, והם עלולים להפסיד מכך. אמר לה חכם אברהם: הפרנסה מאתו יתברך. וכך מדי בוקר היה פותח את החנות לאחר סדר הלימוד הקבוע לו, והיה תמיד אומר שאין ברכה בכסף של החנות המתחרה כיון שזה בא על חשבון תפילה ולימוד תורה. ראתה אשתו שדבריה אינם נשמעים, והתחילה לצעוק עלי שאני מאריך בסדר הלימוד שאחרי התפילה. אמרתי לה: כשבעלך מוכר את העשבים לרפואה הוא אומר: "רפואה שלמה", ואני מוסיף ואומר: "גם פרנסה טובה", ואל תדאגי, הפרנסה מאיתו יתברך שמו ויתעלה. והיו פעמים שהיינו מאריכים בהסבר "חק לישראל" והייתי רומז לו שיכול ללכת, והוא היה עונה – עד שנגמור ללמוד, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

הקנין בעולם הזה

"וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מ"ו, ל"ב- ל"ד)

מרגלא בפומיה של מרן זצוק"ל: מהי מטרתו של כל אדם בעולם הזה? אין זה אלא להיות קונה תורה מצוות ומעשים טובים. וזה מה שענו בני יעקב לפרעה "אנשי מקנה היו עבדיך", היינו מלשון קניינים רוחניים של תורה מצוות ומעשים טובים.

אביו של מרן הראשון לציון היה חסידא קדישא ופרישא, חכם סלמאן אליהו זיע"א, אשר היה מגדולי המקובלים והמכוונים בירושלים ת"ו וחיבר את ספרו "כרם שלמה" חמישה כרכים ביאור על ספר עץ חיים למהרח"ו זצ"ל.

ממקצת תולדותיו אתה למד על אישיותו (ראה בהרחבה בתחילת הספר "כרם שלמה") וסיפר מרן הרב זצ"ל: כי ידוע ומפורסם כי משפחת סביו היו עשירים גדולים וסוחרים בבגדד, בהודו ובלונדון. בקטנותו ראו בו הוריו כי הוא מוכשר מאוד, מייד רשמו אותו ללימודי השכלה גבוהה ושכרו בין היתר מטובי המחנכים וא' מהם למדו אנגלית ספרותית. כשראו שהוא תופס את לימודיו המשיכו להאיץ בו שילמד ויסע לאוניברסיטת 'אוקספורד' באנגליה; כמובן שבחור מוכשר כל הנהלה תשמח בו. ואכן הבחור סלמאן בצעירותו היה בקיא, חוץ מערבית ולשון הקודש, גם באנגלית וגם בצרפתית. ביום מן הימים עבר סלמאן ליד בית מדרש "זילכה" שנתיסדה ע"י הרה"ג חכם עבדאללה סומך זצ"ל וראה כי חבורה גדולה של תלמידי חכמים הוגים בגמ' בהלכה במדרש ובקבלה, ומעל הכל ראה כי יש ספרייה גדולה מלאה בספרים, שזה היה אהבתו לשבת בספריות. מייד הבין לעצמו כי התורה רחבה ועמוקה מיני ים. ומאז נדבקה נפשו בתורה ללא גבולות. הוריו לא כ"כ אהבו, בלשון המעטה, שעכשיו הוא עוזב את השקעתם בו והולך ללמוד תורה. והאיש הולך וגדל שמו. הלך חכם סלמאן להתיעץ עם רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' מה עליו לעשות. הוא יעצו ללכת לארץ אחרת ומשם לארץ ישראל וכך עשה. הוא הגיע לארץ ישראל וכבר אין פרוטה בכיסו, בעירום ובחוסר כל.

אולם השגחת ה' עליו היתה בירושלים כי הוא בקי בשפות זרות ושולט בהם בבקיאות. אכן, בזמן הבריטים אירע כי החליטו להצר לתושבי הרובע ולהמעיט מלחם חוקם. ביום מן הימים הוא נפגש עם א' המפקדים הבכירים שהיה שונא ישראל, אך המפקד התרשם מהדרת פניו, ועוד יותר כי חכם סלמאן פתח לפניו בלשון אנגלית ספרותית. מייד אותו מפקד נאלם לרגע, בפרט שהבריטים היו נמסים בשומעם מי שדובר אנגלית ספרותית, והוא שאלו למה לא מרחמים על בני המשפחה שלו בהבאת לחם. מייד המפקד ציוה לשחרר לו לחם בהתאם. אך חכם סלמאן לא רק דאג לעצמו אלא גם לכלל, וא"ל: ומה עם השכנים? וכך דאג לרבים מתושבי הרובע.

ימים עברו והבריטים חיפשו מי שמתאים להיות מתורגמן שיודע כמה שפות, והתגלגלה השמועה סביב חכם סלמאן. כשהגיעו אליו ניסו לשכנעו, והוא בשלו. כמה זמן אתם רוצים שאעבוד? אמרו לו: כמה שיותר. מייד אמר להם: אני יש לי זמן רק מ 10.30 עד 12.00 כי השאר או אני מתפלל ע"פ הכוונות או אני לומד. ניסו לשכנעו על משכורת גדולה ומכובדת, אך חכם סלמאן נשאר בשלו כי הקנין בעוה"ז זה רק כדי לזכות כמה שיותר בקנין רוחני לעולם הבא. ואכן לא נותרה להם ברירה אלא לקבל את הצעתו שיעבוד בשעות המקובלות עליו. כך שעליו נא' אשרי מי שעמלו בתורה עושה נחת רוח ליוצרו.

הלכה בפרשה

זכרון חורבן בית המקדש בהלכה

"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מ"ה, י"ד)

"'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י)

שאלה: כיצד נכון לזכור את חורבן בית המקדש?

תשובה: בית המקדש זוכרים מתחילה.

התורה מספרת על המפגש בין יוסף לאחיו בנימין (מ"ה, י"ד): "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו", וחז"ל עמדו על משמעות הבכיות כמובא ברש"י. אם יקשה בעיניך: מה להם ליוסף ולבנימין לבכות על שני המקדשות שעתידין להחרב, והרי עוד יעברו מאות בשנים עד שייבנו בתי המקדשות, ועדיין כמה מאות עד שייחרבו, ולמה להם לבכות מעכשיו? אלא, התורה וחז"ל באו ללמדנו שכל דבר שבונים ומייסדים צריך לדאוג לו כבר מהתחלה, וכך נהגו גם יוסף ובנימין בענין המקדשות, הם רצו שלא יחרבו לעולם.

שיור אמה על אמה זכר לחורבן

חובת הזכירה של חורבן בית המקדש נקבעה בהלכה, ומתבטאת בכל שמחה שיש לאדם, ביום חופתו, בעריכת סעודתו, בביתו ועוד. ויש להבחין בין סימנים שעושים זכר למקדש, לבין סימנים שעושים כזכר לחורבן. מכלל הסימנים שעושים זכר לחורבן ישנה הלכה שאדם הבונה בית וסד את ביתו בסיד, חייב לשייר אמה על אמה ללא סיד (עיין שו"ע או"ח סי' תק"ס ס"א). ולא יסייד בצבע יפה ומקושט מסביב למקום שמשייר אמה על אמה כדי ליפותו, וכמו כן לא יכתוב במקום השיור (תהלים קל"ז, ה'): "אם אשכחך ירושלים" בצורה יפה וכדומה (עיין משנ"ב שם ס"ק ג').

שיור מול הפתח או במקום שרואים

מעיקר הדין השיור צריך להיות מול הפתח באופן שבכל פעם שנכנסים לבית רואים וזוכרים את החורבן. ואם אין לו מקום כנגד הפתח, כגון: שיש שם חלון וכדו' – ישייר אמה על אמה בכל מקום אחר ובלבד שיהיה בולט. וכבר כתב המשנ"ב (סי' תק"ס ס"ק ב'): שבזמנו לא נהגו בזה והוא תמה עליהם. ועיין לכה"ח (שם ס"ק י"א) שהביא משם מועד לכל חי (פלאגי', סי' יו"ד אות צ"ה) משם אביו "שכל שמשאירים אמה על אמה כדין אז אותו הבית נכון עד העולם וכל הדרים עליה", יעו"ש.

שוכר דירה כיצד ישייר

השוכר דירה, ורוצה לשייר אמה על אמה, יבקש רשות מבעל הדירה לגרד את הסיד או את הטיח, ואם יסכים הנה מה טוב. אך אם לא יסכים, יניח השוכר על הקיר בד (שק) בשיעור אמה על אמה, ויכתוב (תהלים קל"ז, ה'): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ודי בכך.

טיול לחו"ל בהלכה

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג')

'אל תירא מרדה מצרימה' – לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ" (רש"י)

שאלה: האם מותר לטייל בחו"ל, ומה בנוגע להצטרפות למשלחת נוער הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין, למטרת לימוד על השואה ולא לשם טיול והנאה?

תשובה: נסיעה לסתם טיול בחו"ל – אסורה. וכן כתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה ה"ט), שהותרה יציאה לחו"ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ, וז"ל שם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא (א) ללמוד תורה (ב) או לישא אשה או (ג) להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא (ד) לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום".

אלו שנוסעים לפולין – אם כוונתם לשם טיול גרידא, הדבר אסור, אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים, מותר הדבר, אך אין זו מצוה.