שיחות ומאמרים
כי מלאכיו יצוה לך
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, ד')
"'וישלח יעקב מלאכים' – מלאכים ממש" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע"ה, ד')
בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר שהטעם שיעקב אבינו השתמש במלאכי עליון, ולא במשרתים בני אדם, הוא כדי שלא יינזקו ממעשיו של עשו; ולהיפך: "באמצעות שליחותם יפחד ורחב לבבו בראותו צבא השמים".
עוד ביאר, שישנם שני סוגי מלאכים בשמים: יש מלאכים שנבראו בששת ימי המעשה, מהם מלאכי השרת, מהם מלאכי חבלה, ומהם מלאכים שנבראו לצורך שליחות מיוחדת שנקבעה להם. מלאכי השרת הללו נשלחים מהקב"ה בכל ערב שבת לראות אם שולחנו של אדם ערוך ומיטתו מוצעת, ואם כן – הם מברכים אותו שיזכה להמשיך לכבד ולענג את השבת גם בשבת הבאה. למלאכים אלו אנו אומרים: "בואכם לשלום", "ברכוני לשלום" ו"בצאתכם לשלום" (יש עדות שאינן נוהגות לומר "בצאתכם", משום שאין זו דרך כבוד לומר למלאכים לצאת. אך אנו אומרים "בצאתכם", ומתכוונים: לכשתסיימו את תפקידכם ותצאו – יהיה זה לשלום. עיין ליעב"ץ בסידורו, ולמחזיק ברכה סי' רס"ב ס"ק א', כה"ח שם ס"ק ט"ז).
ויש סוג שני של מלאכים, שנבראים מהמצוות שהאדם עושה או חלילה מהעבירות שעושה. כדברי המשנה באבות (ד', י"א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". לפי גודל המצוה ורוב הצער בהשתדלותה כך היא מעלת המלאך שנברא ממנה. בעל 'אור החיים' הקדוש דרש על מלאכים אלו את הפסוק בתהילים (צ"א, י"א): "כי מלאכיו יצוה לך" – כלומר: מלאכים אלו אינם באים והולכים, אלא "יצוה", מלשון צוותא: הם נשארים מצֻוותים ומחוברים אליך (עיין ל'אור החיים' הקדוש שמות כ"ז, כ').
כאשר בא יעקב אבינו ע"ה בחזרה לארץ ישראל, הוא רואה שני מחנות של מלאכים "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (ל"ב, ב') – את מלאכי השרת שנבראו בבריאת העולם, ואת המלאכים שנבראו מהמצוות שעשה. אומר יעקב: מהמצוות שעשיתי נבראו מלאכים, מהם אני רשאי ליטול ולשלוח אל עשו. המצוות שעשיתי יעמדו לי ויהיו "כתריס בפני הפורענות" (אבות ד', י"א).
וכן הסבירו המפרשים את האמור בעקידה: "ויקרא אליו מלאך ה'… כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך ממני" (כ"ב, י"א-י"ב). אמר לו המלאך לאברהם אבינו: אני נבראתי ממצות העקידה שעקדת את בנך יצחק במצות ה', והקב"ה מעלה עליך כאילו קיימת ממש את המצוה. עוד אומר לו המלאך: "ממני" – הסתכל עלי! כשם שאני שלם ברמ"ח איברי ובשס"ה גידי, גם אתה התעלית וזכית לשלמות בתכליתה.
למדנו מאברהם ומיעקב, שאדם המקיים מצוות ועושה מעשים טובים, זוכה לליווי יומם וליל של מלאכים העומדים עימו ומגינים עליו. פעם היו נוהגים לומר לפני הכניסה לחדר השירותים: "התכבדו מכובדים" (שו"ע או"ח סי' ג' סע' א'). אמנם "עכשיו לא נהגו לאומרו", כדברי המשנה ברורה (שם ס"ק א'): "כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלווים אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא". אך רבנו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א כתב בספרו 'עוד יוסף חי' (ויצא סע' ד'), שיש אנשים שנוהגים לומר זאת בכניסתם לשירותים ביום הכיפורים, כי ביום הזה כולם מוחזקים למלאכים. מכל מקום ראינו שמהמצוות ומהמעשים הטובים שלנו נבראים מלאכים, והם מלווים אותנו.
דוד המלך ע"ה אמר בתהילים (צ"א, י"א): "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". בנו, שלמה המלך ע"ה, אמר (משלי ג', ו'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – היינו, מי שרוצה שמירה "בכל דרכיך", יהא זהיר ביראת השם טהורה "בכל דרכיך".
ידע האדם כי רמה מעלתו, כי מלאכים מלווים אותו, וידע את ה' בכל דרכיו, וה' יצוה על מלאכי המצוות והמעשים הטובים לשמרו שמירה מעולה.
ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה
"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ל"ב, ה')
מדוע שלח יעקב דווקא את המינים הללו?
נראה לבאר על פי דברי חז"ל (בראשית רבה פרשה פ"ד, ה'): "כיון שראה יעקב עשו ואלופיו, נתיירא. אמר לו הקב"ה: מאלו אתה מתיירא? גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם, הדא הוא דכתיב (עובדיה א', ח"י): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם'". לכן שלח יעקב לעשו שור – רמז ליוסף הצדיק שנמשל לשור, שנאמר (דברים ל"ג, י"ז): "בכור שורו הדר לו", לרמוז לו על בחינתו של יוסף שהיא אש.
רמז נוסף יש בשור, המלמד על קיום המצוות בדביקות ובמסירות. היוונים הכריחו את היהודים לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, ח"ו (עיין בראשית רבה פרשה ב', ד' ועוד). הם רצו לקעקע את האמונה הטהורה והשורשית של עם ישראל בבורא העולם. הם ניסו לעשות זאת דווקא על קרן השור, כי הקרן היא סמל לכוח ולניצחון של עם ישראל. אמרו היוונים: כפי שאתם מקיימים מצוות בהידור – כך עכשיו תעברו עליהן בהידור, ו"כתבו לכם על קרן השור". כאשר ניצחו החשמונאים בעזרת ה', החליטו חז"ל לחדש את מצות הדלקת נרות החנוכה, מצוה שיש בה "מהדרין" ו"מהדרין מן המהדרין" (עיין שבת כ"א ע"ב), דבר שלא מצאנו בשאר המצוות מדאורייתא או מדרבנן. בכך אנו מראים את ההיפך ממגמתם של היוונים, ומפרסמים את הנס הגדול שנעשה לאבותינו.
עוד שלח לו יעקב חמור, כרמז לכך שעם ישראל מטים שכמם לסבול את עול התורה, כפי שנאמר על יששכר (מ"ט, י"ד): "חמור גרם", כיון שלמד תורה. בני יששכר היו חכמים גדולים בתורה, ועליהם נאמר (דברי הימים א' י"ב, ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". מכל חיות הארץ, החמור הוא היחיד שלא בועט כאשר מניחים עליו משא כבד. כך לומדי התורה אינם חוששים מה'כובד' של לימוד התורה, אלא מטים שכמם לסבול אותו, גם אם לעיתים הדבר קשה עליהם מאוד.
גם שלח לו יעקב צאן, לומר לו שעם ישראל אהוב מאוד על הקב"ה, אשר מגן עליו כמו שהרועה מגן על צאנו במסירות. וזהו שכתוב (יחזקאל ל"ד, ל"א): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אני אלקיכם נאם ה' אלקים". עוד אמרו חז"ל (ויקרא רבה ד', ו') על הפסוק (ירמיהו נ', י"ז): "שה פזורה ישראל" – "מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן לוקה וכולן מרגישין". עם ישראל מיוחדים באיחודם.
עוד שלח לו עבד ושפחה, ונתכוון לומר לו בכך שהקב"ה דואג לעם ישראל כמו שאדון דואג לעבדו. "כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו" (תהלים קכ"ג, ב'). הקב"ה, כביכול, מחוייב לדאוג לנו בכל עת, צרה ומצוקה, שהרי אמרו חז"ל (קידושין כ' ע"ב): "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
חסידותו של יעקב אבינו
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
"'קטונתי מכל החסדים' – נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו" (רש"י עפ"י גמ' שבת ל"ב ע"א)
מדברי רש"י אנו למדים כי יעקב אבינו חשש שהבטחת ה' לשמרו לא תתמלא, משתי סיבות: א. "נתמעטו זכויותי" ב. "נתלכלכתי בחטא".
והנה כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות יסודי התורה הלכה ד') בעניין נביא אמת ונביא שקר: "אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר –בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר". והרא"ם (רבי אליהו מזרחי בפרשת וישלח, הובאו דבריו בלחם משנה שם) הקשה על כך: מדוע, אם כן, נתיירא יעקב אבינו? הרי "כל דבר טובה… אפילו על תנאי אינו חוזר"?
למעשה הרמב"ם עצמו הקשה קושיה זו בהקדמתו לפירוש המשנה, ותירץ: "ויש לדעת, שעניין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט ולא בתנאי ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא – זה בטל ואי אפשר להיות, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה". כלומר, אם הקב"ה מבטיח לנביא עצמו הבטחה כלשהי, עדיין יכול הנביא לחשוש שמא עוונותיו היטו ונגרעו זכויותיו; אבל אם הנביא מתנבא לאחרים נבואה טובה – לעולם לא תתבטל ההבטחה (ועיין ברמב"ן שהסביר ממה נתיירא יעקב אבינו).
תירוצו של הרמב"ם מדויק בכתוב כאן. יעקב אבינו אומר לה' (ל"ב, י"ג): "ואתה אמרת היטב איטיב עמך". כיון שדיברת אליי – "עמך" – לכן יש מקום לחששי שמא יתמעטו זכויותי.
עוד יש להסביר באופן אחר. בדברי יעקב: "קטונתי מכל החסדים" מתגלות מידת הענווה הגדולה שהיתה בו ומידת האמת הנפלאה שלו, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ'). יודע יעקב, שאף על פי שגם בביתו של לבן קיים תרי"ג מצוות – "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י ל"ב, ה' עפ"י מדרש אגדה) – וגם שם הקפיד על קיום המצוות, נשא ונתן באמונה, לא פשע במלאכתו ולמד תורה בכל שעותיו הפנויות – עם זאת לא היה לימוד התורה שלו בבית לבן כלימוד התורה שלו אצל שם ועבר. לכן חשש יעקב אבינו שמא "נתמעטו זכויותי".
אך לא כן מחשבותיו של הקב"ה. לא נדרש מיעקב ללמוד תורה עשרים וארבע שעות בבית לבן, אלא ללמוד רק בשעות המיועדות לכך, ולישון בשעת השינה, לאכול ולעבוד בזמנם.
עוד יש לבאר את חששו של יעקב, שמא זכות מצות ישיבת ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואם שקיים עשו יעמדו לזכותו. על כך אמר לו הקב"ה: כיון שהלכת בשליחות אבותיך ועם זאת שקדת בלימוד התורה וקיימת מצוות באמונה – זכויותיך עולות הרבה על זכויותיו.
הנה כי כן, יעקב אבינו, בענוותנותו ובאמיתותו, חשש ש"דבר הטובה" לא יבוא אליו בשל מיעוט זכויותיו בלימוד התורה, בכיבוד אב ואם ובישיבת ארץ ישראל, אך הקב"ה קיים את כל הבטחותיו, וראוי היה יעקב לקבלן בשל זכויותיו הרבות ובזכות אבותיו.
שק המטבעות של יעקב
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
רבנו האר"י ז"ל אומר: כשאדם נמצא בעת צרה, כגון שהוא חולה וכדומה, אסור להזכיר לו את מעשיו הרעים אשר עשה. הסיבה לכך היא, שאיזכור חטאיו בשעה שתוקפות אותו צרות עלולה להעמיד מקטרגים שיטענו כי "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". מסיבה זו לא אומרים וידוי ביום ראש השנה, יום הדין, כדי שלא יקטרגו עלינו העוונות (עיין שו"ע הרב אור"ח סי' תקפ"ד סע' ב'; משנ"ב שם ס"ק ג'; כף החיים שם ס"ק ד').
לפי זה יש לשאול: מדוע אומר יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים" ומזכיר את חששו שמא נתלכלך בחטא, בשעה שפוקדת אותו צרה קשה שממנה הוא כל כך חשש?
התשובה היא: מה שאמר "קטונתי" – אין הכוונה שיעקב נתקטן במעשים טובים, אלא בצדָקוֹת, כלומר: קטונתי בכספי ונתמעט רכושי מהחסדים שעשיתי.
אפשר להמשיל זאת במשל: ליעקב אבינו היה שק מלא כסף, שנעשה קטן מרוב הצדקות שנתן בחייו. זהו שאמר: "קטונתי".
מידת הענווה המותרת
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
אומרים חז"ל (סוטה ה' ע"א): "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית שבגאווה". מה פירוש הביטוי "שמונה שבשמינית"? ביאר הגר"א: הפרשה השמינית שבתורה היא פרשת וישלח; והפסוק השמיני שבפרשה זו הוא "קטונתי מכל החסדים". מכאן רמז שגם הגאווה שהתירו לתלמיד חכם – שמונה שבשמינית – צריכה להיות בגדר "קטונתי".
דוגמא לענווה אפשר להביא מהרב הגאון המקובל האלקי חכם אפרים הכהן זצ"ל (שהיה תלמיד ותיק למרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א). לאחר נישואיי עברתי לגור בשכונת קטמון בירושלים. פעם אחת הגיע חכם אפרים לשכונתנו, ושאל כל עובר ושב איפה גר חכם מרדכי. הנשאלים השיבו לו, אך למרות זאת הוא המשיך ושאל כל אדם איפה גר חכם מרדכי. כך עשה עד שהגיע לביתי. כשנפגשנו, אמר לי שמטרת ביקורו היתה כדי לשאול אותי מקור לעניין מסוים בלימוד. אני לא ידעתי שיבוא לבקרני, והופתעתי מאוד, ומרוב התרגשות הראיתי לו מיד את המקור לדברים. חכם אפרים שמח, ויצא מביתי כשהוא משבח אותי שאני בקי גדול וכו'. רצתי אחריו ואמרתי לו שמעתה כולם יבואו לשאול שאלות, והרי זה מעבר לאמת. והוא ענה לי: זו בדיוק היתה כוונתי: שיבואו וישאלו! מזה אנו רואים את גודל הענווה שהיתה לו.
מתנות לעשו
"וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, י"ד)
הרבה מתנות שלח יעקב לעשו, מלבד עדרי הצאן המפורטים בכתוב: "עזים מאתיים ותישים עשרים". עוד אמרו חז"ל: "'ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו' – אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו" (רש"י בשם מדרש אגדה), מתנות יקרות ביותר!
ולמרות שרכושו של יעקב נחסר בגין אותן המתנות, ואילו רכושו של עשו נתרבה ביותר, הנה עשו שאין לו חצי תאוותו בידו אומר (ל"ג, ט'): "יש לי רב" – "רב" יש לו, אבל "כל" אשר הוא צריך אין לו. לעומתו, יעקב אבינו, העשיר השמח בחלקו, אוחז במידת ההסתפקות של אברהם אבינו ושל יצחק אבינו ואומר: "יש לי כל" – לא חסרתי דבר.
מידת הצדיקים וברכתם היא: "בכל" – ברכת אברהם, "מכל" – ברכת יצחק, "כל" – ברכת יעקב (עיין סוטה ה' ע"א; ב"ב י"ז ע"א). עליהם אמרה התורה (דברים כ"ו, י"א): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה"'. מי שאוחז במידת ההסתפקות ירגיש תמיד שיש לו "כל".
התורה מפרטת את מספר הבהמות ששלח יעקב לעשו (ל"ב, ט"ו-ט"ז): "עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנת עשרים ועירם עשרה"; והמפרשים מתלבטים בשאלה: מדוע רואה התורה צורך להרחיב כל כך בפירוט המתנות? בעל ה'אור החיים' הקדוש מבאר שיש בזה רמז: סך כל החיות הללו עולה תק"פ (580), שהוא בגימטריה 'שעיר' (שהוא עשיו). בבראשית רבה (ע"ו, ז') לומדים מכאן הלכות לגבי עונה האמורה בתורה וכו', עיי"ש.
אולם במדרש (בראשית רבה ע"ח, י"ב) מובא, שאדם אחד דרש לפני רבי הושעיא את הפסוקים ואמר: יבוא יום לעתיד לבוא שכל הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו יחזרו למלך המשיח על ידי אומות העולם, ככתוב: "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים ע"ב, י') – "יביאו" אין כתיב, אלא "ישיבו". עשו יחזיר ליעקב את כל המתנות שנטל ממנו, לרבות תולדותיהן של המתנות. וכך אומר יעקב לעשו: עכשיו אשלח לך הרבה מתנות ולא אטול ממך כלום, אבל בבוא היום תשלח אותם אלי במושלם…
לא מדובשך ולא מעוקצך
עשו מוקיר את אחיו על שנתן לו מתנות רבות, ומעוניין לגמול עמו טובה. לכן הוא אומר ליעקב: אבוא איתך ללוותך ולשמור עליך בדרך, "נסעה ואלכה לנגדך" (וראה ברש"י). יעקב מסרב לכך. עשו מציע עצה אחרת: הוא ייתן ליעקב אנשים משלו כדי שילוו אותו, "אציגה נא עמך מן העם אשר איתי". גם לכך יעקב אבינו מסרב. מדוע מתעקש כל כך יעקב שלא להיענות להצעותיו הנדיבות של אחיו?
כתב גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים דברים מזעזעים: "אך יעקב אבינו ע"ה הרגיש בנזק הדבר הזה ואמר לו: אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' – כלומר, ידעתי לא מאהבה וטוב לב אתה רוצה בכך, אלא כוונתך כדי להתגבר על זרעי ולשלוט בהם ע"י קלקול מעשיהם אשר יתקלקלו מחברת זרעך דאז ידפקום המקטרגים יום אחד ומתו כל הצאן. אמר 'יום אחד' על יום הכיפורים, שהוא יום אדיר בימי שנה שאין לו שני, שאפילו אותו היום שאין השטן שולט בו ודפקום מרוב קלקול מעשיהם"! (אגב, יש שמצאו בדברים אלו של רבינו יוסף חיים רמז למלחמת יום הכיפורים).
יעקב אבינו מבקש לנתק כל קשר בין בני ביתו ובין עשו ואנשיו. יעקב הכיר את עשו. הוא עשו שידע להעמיד פני צדיק בעוד ציד בפיו, כדברי רש"י (כ"ו, ל"ד): "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ', י"ד): 'יכרסמנה חזיר מיער'. החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר: ראו שאני טהור! כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן". עם אנשים כאלה לא רצה יעקב אבינו ללכת, גם כאשר הם מתכוונים באמת ובתמים לשמור ולהגן עליו, בבחינת (תנחומא בלק ו'): לא מדובשך ולא מעוקצך.
יעקב אבינו אמנם משתחווה, מתחבק ומתנשק עם עשו, אך לאפשר לו להתקרב אל ילדיו – לכך אין הוא מסכים. וכך כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות דעות ה"ו) אודות שכנים רעים: "…כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנותם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".
ואכן, עשו הולך לדרכו (ג"ל, ט"ז): "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה". בדברי תרגום יונתן מובא, שנעשה ליעקב אבינו נס בכך שבאותו יום הגיע עשו אל ביתו, בקפיצת הדרך, כדי שלא ינסה להתקרב שוב אל יעקב.
ירך יעקב
"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (ל"ב, ל"ג)
צריך להבין: מה הקשר בין ההלכה לטעמה? האם בגלל שיעקב אבינו נפגע מהמלאך, לא יאכלו בני ישראל לדורות את גיד הנשה?
ביאור העניין. יעקב אבינו היה תמים ושלם, ורצה שמיטתו תהיה שלימה כמותו, דהיינו: שיהיו כל בניו ויוצאי ירכו צדיקים ויראי שמים, שכל מעשיהם בדרך התורה והיראה. שׂרו של עשו יודע היטב שכאשר יש "קול יעקב", אז אין הידיים ידי עשו, ואבד כחו וחילו. לכן נאבק המלאך עם יעקב, כדי לנצח אותו ולבטל ממנו את כוח הקדושה שבו. אבל ראה המלאך "כי לא יוכל לו", שכן יעקב דבק ואחז בקדושה בכל כוחו, או אז אמר המלאך: אם ליעקב אינני יכול – אגע בכף ירכו, להשפיע טומאה על בניו וזרעו אחריו, יוצאי ירכו. פגע המלאך בכף ירך יעקב. מכה זו כאבה עד מאוד ליעקב, ולא בשל הפגיעה הפיזית, אלא מפני החשש שמא יצליח עשו ח"ו לפגוע בבניו ולהכניס בהם את כוח הטומאה.
אבל בהמשך נאמר: "ויזרח לו השמש". זו "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג', כ'), אשר ריפאה את הכאב.
לזכר המאבק הזה "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" – כלומר: תמיד יעשו בני ישראל חשבון נפש ויבדקו את עצמם, שמא היצר הרע הצליח לפגוע חלילה בילדי ישראל. בני ישראל אינם אוכלים את גיד הנשה, כדי לזכור ולהזכיר את חשיבות חינוכם של ילדי ישראל, עד כמה צריכים האבות להיזהר בקדושת הילדים ובטהרתם, לגדלם בדרכו של יעקב אבינו סבא קדישא, בדרך התורה והיראה.
זאת ועוד, כאשר רואה היצר הרע שאין הוא יכול לפגוע ביעקב – אלו תלמידי החכמים הלומדים תורה בשקידה יומם וליל – הולך הוא לעשירים, לתומכי התורה, ומנסה לפתות אותם שיפסיקו לתמוך בלומדי התורה. על תומכי התורה נדרש בזוהר הקדוש, על פי הפסוק: "שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קי"א, י') – "אלו תמכין דאורייתא" (זוהר ח"ג – נ"ג ע"ב); "ואנון 'ותומכיה', כמה דאת אמרת (שיר השירים ה', ט"ו): 'שוקיו עמודי שש' – דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא בי תלייה, ואתמך וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני" (תרגום: הם המטילים מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, הם תומכי התורה מראש ועד סיום הגוף, וכל האמונה בזה תלויה, והתומך זוכה לבנים הראויים להיות נביאים נאמנים).
כמה נשגבה מעלתם של תומכי רבנן, המחזיקים בידי לומדי התורה וזוכים לעטר את בניהם בעטרות גדולות מאוד.
אך המלאך הרע, לא רק שאינו יכול ליעקב, לתלמידי החכמים, גם בתומכיהם אין הוא מסוגל לפגוע. בני ישראל לא יאכלו את גיד הנשה, יזכרו את חשיבות החינוך ולימוד התורה, וימשיכו לתמוך בלומדי התורה.
חייב כל אדם להתפלל על בניו, שילכו בדרך התורה. עליו לחנך אותם להתגדל בתורה ובמצוותיה. צריך כל אדם לתמוך בלומדי התורה. זהו כוח התורה, הרמוז בקולו של יעקב, אשר משבר את שרו של עשו ומבטל את פגיעתו.
ידעו כל המחזיקים בקופת השלטון, שעיקר היחלשותם של כל אויבינו תלוי בהחזקת קולו של יעקב. ככל שמרפים את ידי לומדי התורה – מגבירים את כוחם של אויבינו. תקציב החינוך ולימוד התורה צריך להיות הראשון במעלה, אפילו לפני תקציב הביטחון. בזה תלוי בטחוננו וחינוך הדורות הבאים.
חובתנו להתחזק במאוד בחינוך הילדים ולגדל אותם בדרך התורה, ולא תעלה בידם של כל אותם מנגחים מאומה ממזימותיהם.
אשר על כן, גם אם ישלם אדם עבור חינוך בניו, זו השקעה חשובה. ולא יחשב אדם כמה הוצאות הוא מוציא לצורך בניו בלימוד תורה, כי הקב"ה משלם לו על זה (ועיין במסכת ביצה דף ט"ז ע"א).
שלם בתורתו
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
כתב רש"י על פי דברי חז"ל (שבת ג"ל ע"ב): "שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו – שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו בבית לבן".
אמנם רש"י על הגמרא (שם) כתב בסגנון שונה: "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך". בדרך כלל, ישנם שני דברים המעכבים את האדם ומפריעים לו ללמוד: האחד- חסרון בריאות; כי אם הוא חולה, אינו יכול ללמוד בנחת. והשני- חסרון פרנסה, כדברי חז"ל (ירושלמי תרומות סו"פ ח' ה"ד, מ"ו ע"ב): "כל האברים תלויין בלב – והלב תלוי בכיס".
שלמותו של יעקב אבינו היתה בהיותו שלם בגופו, שזרחה לו השמש, ובאותו היום שהוכה נרפא מצלעתו, ככתוב (מלאכי ג', כ'): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". וגם שלם בממונו – שלא נחסר מממונו מאומה. וכאשר היתה לו בריאות ופרנסה טובה ממילא התוצאה היתה שהיה שלם בתורתו.
התורה טורחת לספר לנו שיעקב אבינו היה שלם בתורתו. מי לנו בעל יסורים גדול כיעקב אבינו אשר התייסר בבית לבן, ולמרות הכל בעת שנדדה שנתו עסק בתורה יומם ולילה, וכן במשך ארבע עשרה שנה שקד בבית המדרש של שם ועבר ולא ישן. ואף על פי שעם לבן גרתי – תרי"ג מצוות שמרתי, ולא שכח את תלמודו. ואכן, הלכה פסוקה היא ברמב"ם (פ"א מהל' תלמוד תורה הל' ח') שכל אדם מישראל חייב בלמוד תורה, וז"ל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'".
כי מי שאינו חש ליסורים ולהפסד ממון – ואף על פי כן עוסק בתורה וחוזר על תלמודו – תלמודו מתקיים בידו, ומתוך שלומד מעוני ויסורין, סופו ללמדה מעושר ובנחת.
במשך ארבע עשרה שנות שהותו של יעקב בבית שם ועבר, היה פנוי ללמוד תורה יומם ולילה, אבל במשך עשרים שנה ששהה בבית לבן, היה עסוק בכל עת בעבודתו, וכמו שהוא עצמו העיד על עבודתו (ל"א, מ'): "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". והיה מקום לחשוב שמשום כך לא היה יעקב אבינו פנוי ללמוד תורה, משום כך התורה מעידה שהיה שלם בתורתו שלא שכח מתורתו מאומה, ובכל רגע שהיה עסוק בעבודתו בבית לבן הרשע, היה משנן את לימודו שלמד בבית אביו ובישיבת שם ועבר, וכך נשאר שלם בתורתו.
וההדגשה כאן היא, שלימוד התורה של יעקב אבינו היה חשוב אצלו יותר מכל שאר הדברים שהיו ברשותו, יותר מממונו, ויותר מגופו. חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר בשם בעל הבא"ח זיע"א, שכל אדם שאינו מצליח לישון לאחר יום של עבודה מפרכת, הרי מיד הוא נוטל כדור שינה, אבל יעקב אבינו לא עשה כן, אלא ביום הוא למד ושינן תורה שבכתב, ובלילה – תורה שבעל פה, וכך לא שכח מאומה מתורתו.
הצניעות בבית יעקב
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל… וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (ל"ד, ז')
שמירת הצניעות היא כוחה של ישראל ויתרונה על כל אומות העולם. יעקב אבינו חינך את בניו לדרך של צניעות. כששמע יעקב את מעשה חמור ודינה, החריש וחיכה לראות את תגובת בניו: האם הפנימו את חינוכו, או שמא יקבלו את העניין בשוויון לב?
מתגובתם של בני יעקב ומהתבטאותם החריפה על המעשה וכינויו "נבלה" – אנו למדים עד כמה היה הדבר חשוב בעיני יעקב, ועד כמה חונכו בניו לשמור על הצניעות מכל משמר.
כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה, אמר רשב"י, כיון שנעשה להם נס ילך ויתקן דבר מה שצריך תיקון בעולם (שבת ל"ג ע"ב). כך גם יעקב אבינו לאחר שניצל מהמלאך ומעשו והגיע שלם לשכם, כתוב עליו: "ויחן את פני העיר" – תיקן להם כמה דברים, והגמרא (שם) מפרטת מה הם הדברים שתיקן, וז"ל: "'ויבא יעקב שלם', ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. 'ויחן את פני העיר', אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם". ומקשים: מה מצא יעקב אבינו לתקן להם דברים מעוטי ערך? ונראה לבאר שאדרבה, יעקב אבינו לימד לדורות עד כמה צריכים להקפיד בעניינים של צניעות ושל קדושה וטהרה במחנה ישראל. תיקן להם שווקים, שיהיו השווקים כשרים ולימד שלא תהיה סכנה רוחנית להסתובב בשוק. וידעו בנות ישראל שמוטלת על שכמן אחריות לשמור על צניעותן לבל יינזקו אחרים על ידן. כמו כן תיקן להם מרחצאות שלא יהיו חלילה מעורבים כלל, וגם שלא יהיה מקום שבו מתרחצות נשים, ובזמן אחר גם גברים (עיין גיטין דף צ' ע"ב רש"י ד"ה "במקום"), אלא ישנה הפרדה מוחלטת (ומובא שם בגמרא שהוציא רשב"י כל ספק טומאה מהעיר טבריא, והעביר קברים לא מסומנים לבית הקברות וכך פינה את הדרכים לכהנים).
קבורת רחל
"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (ל"ה, י"ט)
לכאורה צריכה היתה רחל להיקבר במערת המכפלה, אבל יעקב קובר אותה באפרת היא בית לחם.
כדי להכיר את מקום קבורתה אין אנו צריכים להסתמך על ספרי ההיסטוריה של אומות העולם, נוצריים וישמעאליים, המאשרים כי מקום זה נמצא בסביבות בית לחם. לנו די במה שאמרו חז"ל, כמובא בפירושי רש"י, רמב"ן ושאר המפרשים. רש"י כותב (מ"ח, ז'): "'כברת ארץ' – מידת ארץ, והם אלפיים אמה כמידת תחום שבת". דהיינו: כק"מ אחד עד בית לחם.
הרמב"ן כתב בפירושו (שם), שרחל נקברה "ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה". וכבר הניחו הגאון באר שבע בספרו 'צידה לדרך' ואחרים את דברי רמב"ן הללו ב'צריך עיון', שכן הם מסתמכים על מה שאמר שמואל הנביא לשאול (שמואל א' י', ב'): "בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח"; ואילו פסוק זה עצמו קשה: הרי היא נקברה בבית לחם, בגבול יהודה, ולא בגבול בנימין! (ועיין שם כיצד מסבירים רש"י, רד"ק ומצודות ושאר המפרשים את הכתוב).
אבל ידוע שהרמב"ן התחיל לכתוב את פירושו בגולה, ואחר כך עלה לארץ. בפרשתנו הוא כותב (ל"ה, ט"ז): "זה כתבתי תחילה. ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לא-ל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל (אלפיים אמה), והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם. אבל הוא מידת הארץ, כדברי רש"י" וכו'. ועוד הוסיף וכתב (בשונה ממה שכתב בפירושו לפרשת ויחי): "וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמו"א א', א') רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר (ירמיה ל"א, י"ד): 'קול ברמה נשמע' – מליצה, כדרך משל, לאמור: כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר". על פי תוספת זו של הרמב"ן מתורצת הקושיה ששאלו המפרשים על פירושו הקודם של הרמב"ן.
ועיין לספר 'כפתור ופרח' (פ"י ופרק י"א) שכתב: "מירושלים לדרום ביושר כמו שעה, שם קבורת רחל, ומשם לבית לחם כאלפיים אמה". ובספר 'חִבַּת ירושלים' (להרב חיים הלוי הורוויץ, מאמר ב' זוכר אבות אות א') כתוב, שרבים הולכים לקברה של רחל ומתפללים עליה שתשפיע במרום בבכייתה על בניה. ויש שהולכים לשם בזמנים קבועים (בעשרת ימי תשובה) ללמוד כל היום וכל הלילה. בפרט נוהגים כך ביום י"א בחשוון, יום פטירתה (עיין לרבינו בחיי עה"ת שמות א', ז').
פרפראות
מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, ד')
כאשר בא יעקב אבינו בחזרה לארץ ישראל הוא נפגש בשני מחנות של מלאכים, "מחניים": מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ. וצריך להבין: מלאכי חוץ לארץ ליוו את יעקב עד כאן, וכבר סיימו את תפקידם. מדוע הם נשארים עם יעקב?
ונראה לבאר שיש הבדל בין מלאכי חוץ לארץ לבין מלאכי ארץ ישראל. מלאכי חוץ לארץ הם מלאכים תקיפים וחזקים, אבל מלאכי ארץ ישראל הם עדינים ורכים. כשראה יעקב אבינו שמלאכי חוץ לארץ ממשיכים ללוותו, הבין שיש כאן רמז מן השמים שעדיין יש בהם צורך ושעליו להיעזר בהם. לכן שלח יעקב לעשו אחיו דווקא את מלאכי חוץ לארץ התקיפים, ולא את מלאכי ארץ ישראל העדינים, כדי שיטפלו כיאות בעשו…
יעקב שומר תרי"ג מצוות
"עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (ל"ב, ה')
"'גרתי' – בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י ע"פ מדרש אגדה)
יש לשאול: כיצד יעקב אבינו אומר ששמר תרי"ג מצוות, והרי בחו"ל ישנן מצוות שאי אפשר לקיימן, כדוגמת תרומות ומעשרות, מצוות השייכות לבית המקדש ועוד?
אלא שצריך לדייק בלשונו של יעקב: הוא אומר "תרי"ג מצוות שמרתי" – מלשון ציפיתי, כמו שביאר רש"י את הפסוק: "ואביו שמר את הדבר" – "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". יעקב אבינו ציפה והשתוקק כל תקופת שהותו בחו"ל לרגע שבו יכול יהיה לקיים את כל תרי"ג המצוות, בארץ ישראל.
עלינו ללמוד מכאן מוסר גדול. היצר מנסה להפיל את האדם ברוחו, ואומר לו: הלא התורה רחבה מיני ים, גם אם תלמד כל חייך תורה לא תשיג אלא מקצתה. אל יתן האדם ליצר להפילו. ילמד מהפרשה, מיעקב אבינו, שאדם צריך להשתוקק כל חייו ולצפות מתי יוכל ללמוד עוד ועוד, עד שיגמור את כל התורה כולה – ויעלה לו כאילו עשאה.
כמובן, אין הכוונה שאדם ישב בטל ויקבע במחשבתו ציפייה ותקווה ללמוד תורה… עליו ללמוד תורה בכל כוחותיו, והקב"ה יצרף את המחשבה ואת הציפייה שלו לכלל מעשה.
עוד נראה ליישב את דברי יעקב. אמנם לא קיים יעקב בפועל את כל תרי"ג המצוות, אך מנגד עלול היה לעבור עליהן. כל זמן ששהה בביתו של לבן הרשע היה עלול בקלות להידרדר אחריו ולעבור על מצוות התורה. על כך אומר יעקב: "תרי"ג מצוות שמרתי" – הכוונה שלא למד ממעשיו הרעים של לבן. וכבר אמרו חז"ל (עיין מכות פ"ג משנה ט"ו): "ישב אדם ולא עבר עבירה – מעלים עליו כאילו קיים מצוה". באופן הזה קיים יעקב אבינו את תרי"ג המצוות.
שמא יהרוג את אחרים
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (ל"ב, ח')
"'ויירא' – שמא יהרג, 'ויצר לו' – אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י בשם בראשית רבה ע"ו, ב')
שואל מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מדוע אומר רש"י שיעקב פחד שמא יהרוג הוא "את אחרים"? די היה לרש"י לומר שיעקב פחד שמא ייהרג ושמא יהרוג.
וענה הרב: באמת יעקב אבינו לא חשש כלל מעשו ומפמלייתו. כוח רב היה ליעקב, כפי שתיארה התורה (כ"ט, י'): "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" – "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול" (רש"י שם). גם בהמשך תספר התורה שאפילו המלאך של עשו לא יכל לו. אם כן, ממה חשש יעקב?
על משה, בשעה שהרג את המצרי, נאמר (שמות ב', י"ב): "וירא כי אין איש" – התבונן וראה עד סוף הדורות שלא יצא ממנו "איש", ולכן הרגו (עיין ילקוט שמעוני רמז קס"ז בשם מדרש אבכיר). באופן דומה, הסתכל יעקב בצאצאיו של עשו, וחשש שמא יהרוג אותו וגם "את אחרים" איתו. ומי הם ה"אחרים"? יש כאן רמז לרבי מאיר בעל הנס, שמכונה בגמרא 'אחרים' (כמובא בגמרא בהוריות דף י"ג ע"ב, "אסיקו לרבי מאיר אחרים"). יעקב פחד שאם יהרוג את עשו, הוא 'יהרוג' גם את רבי מאיר בעל הנס שהיה מזרעו של עשו (עיין גיטין נ"ז ע"א).
כעין זה מסופר על יהודי פיקח מאוד שהיה מקורב למלך, ושונאיו הלשינו עליו מידי יום, עד שכעס עליו המלך וביקש להורגו. שאל אותו המלך: אתה יודע מהו מזלך? (הבין אותו יהודי שרוקמים מזימה נגדו ורוצים להכשילו). אמר לו: שמזלו פחות מעט ממזלו של המלך, וכי על פי מזלו הוא ימות יום אחד לפני המלך. מששמע כך המלך נבהל מאוד וציוה למשרתיו לשמור עליו מכל משמר לבל יאונה לו כל רע.
הסבר נוסף: יעקב אבינו חשש שמא תעמוד לעשו זכות אחת של כיבוד אב ואם. שהרי יעקב אבינו לא קיים מצוה זו במלואה בהיותו ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר ועשרים שנה בבית לבן. כמו כן חשש יעקב אבינו שמא יש לו עוון בכך שנשא שתי אחיות (למרות שבחו"ל לא קיימו את התורה). שני החששות האלו רמוזים בפסוק: "ויירא" – מרמז על מורא אב ואם, כמו שנאמר (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו"; "וייצר לו" – מרמז על האיסור להתחתן עם שתי אחיות, שנאמר (שם י"ח, י"ח): "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור".
והיה המחנה הנשאר לפליטה
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ… וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (ל"ב, ח'–ט')
"'והיה המחנה הנשאר לפליטה' – על כורחו, כי אלחם בו" (רש"י)
אם יעקב היה בטוח בעצמו שינצח – שכך כתב רש"י "על כרחו" – לשם מה היה עליו לחצות את המחנה לשניים?
אלא, הקב"ה הבטיח ליעקב (ל"ב, י"ב): "היטב איטיב עמך", וביאר שם רש"י (עפ"י בראשית רבה ע"ו, ז'): 'היטב' – בזכותך, 'איטיב' – בזכות אבותיך. לכן חשש יעקב שמא זכותו-שלו לא תעמוד לו, ורק חצי מהמחנה יישאר לו בזכות אבותיו. לכן חצה את המחנה לשניים.
עוד יש לפרש, לאור דברי הרמב"ן (פרשת לך לך ריש פרק י"ב, עיי"ש), שיש הבדל בין הבטחה על ידי נביא להבטחה ישירה מאת הקב"ה. הראשונה מתקיימת ללא תנאים, אפילו אם האדם חוטא; אבל הבטחה שהקב"ה מבטיח באופן ישיר תלויה ועומדת בזכותו של האדם: אם ייחטא תתבטל ההבטחה שהובטחה לו. לכן אמר יעקב אבינו: "ואתה אמרת" – כלומר: ההבטחה היתה מהקב"ה באופן ישיר, ולכן אני חושש שמא נתלכלכתי בחטא ותבטל ממני את הבטחתך. מחמת חשש זה נאלץ יעקב אבינו לחלק את המחנה לשניים.
מנחה היא שלוחה
"מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (ל"ב, י"ט)
חכם מנשה שלו ע"ה אמר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך בדיחותא: בנוהג שבעולם שבכל עדר ישנם כלבים ששומרים עליו. אם כן, יש לשאול: מדוע לא צירף יעקב כלבים לעדרים ששלח לאחיו?
והוא ענה על פי מעשה. מסופר על שמש ירא שמים שיצא לחפש עשירי למניין לתפילת מנחה. השמש כבר החלה לשקוע אט אט, והנה מרחוק הוא רואה יהודי הולך בדרך. צעק השמש לעברו: "מנחה! מנחה!" כששמע אותו היהודי, התחיל לברוח במהירות. השמש לא הרפה, והחל לרוץ אחריו. לאחר ריצה ארוכה נעצר אותו יהודי מחמת עייפותו, והשמש תפסו. אמר השמש לאותו יהודי: אני צריך להודות לך, כי עתה נפתרה לי אחת מהקושיות שיש לי, והיא: מדוע לא שלח יעקב אבינו לעשו גם כלבים לשמור על העדר? והתשובה היא, שהוא אכן שלח כלבים, אך כשהם שמעו "מנחה! מנחה!" – ככתוב: "מנחה היא שלוחה לאדוני" – מיד ברחו. הבין אותו יהודי את הרמז, והצטרף אל השמש להשלים מניין למנחה…
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה
"וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (ל"ג, ג')
כתוב במגילת אסתר (אסתר ג', ב'): "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן… ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". בגמרא מובא (מגילה ט"ו ע"א), שהיה למרדכי שטר חתום שבו נכתב שהמן הוא עבדו, ובכל אופן הפציר המן במרדכי שישתחווה לו, כדי שלא יתבזה בעיני אחרים.
אמר המן למרדכי: מדוע אינך משתחווה לי? הרי גם הסבא שלך, יעקב, השתחווה לסבא שלי, לעשו! השיב לו מרדכי: יעקב אבינו אמר את הפסוק (תהלים ט"ז, ח'): "שויתי ה' לנגדי תמיד" והשתחווה לה', ולא לעשו. אמר המן למרדכי: אם כן, גם אתה תעשה כן! אמר לו מרדכי: יעקב אבינו יכול היה לעשות כן ולא חשש למראית העין, כאילו הוא משתחווה לעשו, שכן אז היו איתו רק אחד עשר ילדיו. להם הוא הסביר מראש את כוונתו, ולא היה חשש טעות. אבל אני, אם אשתחווה לך, יראו זאת כל העולם, ולא ידעו ולא יבינו שהשתחוויתי לה', ולא לך.
אמר לו המן: אם כך יש לי עצה, כשתגיע לברכת 'מודים אנחנו לך' בתפילה ותכרע, אני אעבור לפניך. אמר לו מרדכי: בברכת 'מודים' אני סוגר את עיניי ולא מסתכל. אמר לו המן: אם כך, כשתכרע ב'עלינו לשבח' אעבור מולך. הבין מרדכי שלא יצליח להיפטר מעצת המן, ולכן: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – גם כשאמר 'עלינו לשבח' לא כרע ולא השתחווה, כדי שלא יאמרו שהשתחווה להמן (ועיין מהר"ם שיף בסוף מסכת חולין בדרושים נחמדים, וכן הביא גם הבא"ח).
עד אשר אבוא
"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (ל"ג, י"ד)
הגמרא (סוכה כ"א ע"ב) מלמדת אותנו, ש"אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר (תהלים א', ג'): 'ועלהו לא יבול'". הזהירה התורה (דברים כ"ג, כ"ד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית". הרי שכל מילה שמוציא תלמיד חכם מפיו צריכה להיות מדוייקת ואמיתית. הכיצד, אם כן, אומר יעקב לעשו: "עד אשר אבוא", והוא לא נתכוון כלל לבוא אליו?
רש"י פירש שני פירושים. האחד – יעקב עשה זאת כדי שלא יינזק וכדי שלא יאונה לו כל רע; ובאמת "לא היה בדעתו ללכת, אלא עד סוכות".
והשני – אכן התכוון יעקב לקיים את דבריו, אבל רק בעוד זמן רב. לעתיד לבוא ילך אצלו, בימי המשיח, כפי שנאמר (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (וראה ברמב"ן פירוש נוסף).
רבנו יעקב בעל ה'טורים' כתב: "אבוא אל אדוני שעירה" – סופי אותיות אלי"ה, לומר שאחר הגלויות יבוא אליה (אליהו), לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ואז יקויים (עובדיה א', כ"א): "ועלו מוֹשִׁעִים בהר ציון לִשְׁפֹּט את הר עשו".
וכבר אמרו חז"ל (ראה רש"י ויקרא כ"ו, מ"ב), שיעקב אבינו נטל את האות ו' מאליהו כמשכון, עד אשר יבוא ויבשר את הגאולה.
אומר יעקב: "עד אשר אבוא" – הוא ואליהו הנביא יעלו לשפוט את הר עשו, ולבשר לישראל כי בא זמן הגאולה.
שעיר וסוכות
"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (ל"ג, ט"ז – י"ז)
אמרו בדרך רמז (עיין רקאנטי): עשו הלך שעירה – זהו השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים; ויעקב נסע סוכותה – מיד במוצאי יום הכיפורים מתחילים בקיום מצות סוכה…
שמירת השבת
"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
מובא במדרש (בראשית רבה ע"ט, ו'), שיעקב אבינו נכנס לעיר עם דמדומי חמה, מבעוד יום, ומיד קבע תחומין לפני כניסת השבת.
מאז ומתמיד דאגו גדולי האומה לכבודה של השבת ולשמירתה. יהושע העמיד את השמש בגבעון, כיון שהיה זה ערב שבת, ולא רצה יהושע לחלל את השבת במלחמה.
אומרים חז"ל במדרש (עיין ילקוט שמעוני יהושע רמז כ"ב; רש"י יהושע י', י"ג): בשעה שאמר יהושע לשמש לעמוד לא רצתה לשמוע בקולו. טענה השמש, שהיא נבראה כבר לפני אלפי שנים, ואילו הוא, יהושע, לא נברא אלא לפני כמה עשרות שנים בלבד. אמר לה יהושע: הסבא שלי, יוסף הצדיק, כבר חלם שהשמש והירח משתחווים לו, אם כן עליך לשמוע בקולי! הרי שגילה הקדום לא מונע ממנה מלהשמע לבני האדם המקיימים את רצון הבורא. לכך לא היה לשמש מענה, ונעמדה לכבודם של ישראל שהיו עסוקים במצות כיבוש הארץ, ולכבודה של השבת.
חלק בארץ ישראל
"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (ל"ג, י"ט)
שואל האבן עזרא: לשם מה היתה התורה צריכה להדגיש את הקניין שעשה יעקב? בסך הכל קנה חלקת שדה פשוטה!
והוא משיב: "והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא". יש לבאר את דבריו, שמי שקונה חלק בארץ ישראל, אף שהוא נמצא בחוץ לארץ – יש לו מצוה; על אחת כמה וכמה מי שקונה חלק בארץ ישראל, והוא גם גר בה, ואף נוהג בה כראוי למי שנמצא בפלטין של מלך, לפי הסדרים המיוחדים של מלכות ה', דהיינו: לפי התורה והיראה – הרי שזכות ארץ ישראל תעמוד לו שיהיה לו חלק לעולם הבא.
שמותיו של יעקב
"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, כ')
חז"ל אומרים (מגילה ח"י ע"א): "שקראו הקב"ה ליעקב א-ל".
כאשר ניסה בלעם לקלל את עם ישראל, קראם בשם "יעקב" – ולא עלתה בידו לקלל אותם; ניסה בשם "ישראל" – ולא הצליח. זהו שאמר הפסוק: "לך ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" (במדבר כ"ג, ז').
אז הבין בלעם שלעם ישראל יש שם מיוחד, שלא השתמש בו בקללתו, ולכן לא יכול היה לפגוע בהם. הוא השם שקרא ה' ליעקב: "א-ל". על כך אמר בלעם (שם, כ"ג): "עתה יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (עיין לגר"א בספרו 'קול אליהו' פרשת בלק אות צ"ז).
דרך עלייה
"וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל" (ל"ה, ג')
את לשון הפסוק: "ונקומה ונעלה" יש לבאר דרך רמז: יעקב אבינו מדריך את בניו ואת זרעו אחריו שתמיד צריך להתקדם ולהוסיף במצוות.
בבחינת (ל"ז, ג') "ויעקב אהב את יוסף" – כדברי חז"ל (ויקרא רבה י"ט, ב'): מי שלמד משנה אחת – יוסיף עוד, מי שלמד דף אחד – יוסיף עוד, וכך יעלה ויתעלה מחיל אל חיל, להגביר חיילים לתורה.
לכן אמר יעקב אבינו "ונקומה ונעלה": "נקומה" – נעלה, לא נעמוד, ואז: "נעלה" – במסילה העולה בית-אל.
סגולה לעת צרה
"וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ל"ה, ה')
פסוק זה חשוב מאוד, וטוב לשננו ולזוכרו, לפי שיש בו סגולה לאומרו בכל עת צרה שלא תבוא על הפרט ועל הכלל.
שמירת טהרה
"וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" (ל"ה, י"ז)
יש להבין את דברי ההרגעה של המיילדת: "אל תיראי, כי גם זה לך בן". מדוע העובדה שיש לה בן עשויה להרגיע את רחל, שחששה ממותה בעת הלידה?
אלא אמרו חז"ל (שבת פרק ב', משנה ו'): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", וסימנך: חנ"ה – חלה, נידה, הדלקת הנר. אמרה רחל: נר וחלה – גלויים הם לכול, וכולם יודעים שאני מקפידה עליהם; אך אולי חושדים בי שלא הקפדתי על הלכות נדה.
על כך אמרה לה המיילדת: "אל תיראי – כי גם זה לך בן". הרי אמרו (עיין ויקרא רבה י"ד, ז'; ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ט): אשה ששומרת שבעה של נדה זוכה לשמונה של ברית מילה, ומכאן שלידת הבן היא הוכחה גלויה שנזהרת בהלכות נדה.
בן אוני ובנימין
"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (ל"ה, י"ח)
מדוע יעקב אבינו לא שמר את צוואת רחל לקרוא לבנה "בן אוני", וקראו "בנימין"?
"בן אוני" – הוא שם של צער, כפירושו של רש"י: "בן צערי", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כלשון הפסוק (מלכים ב' ג', ט"ו): "והיה כנגן המנגן" (עיין שבת ל' ע"ב). רצה יעקב שתשרה שכינה בבנימין, ולכן לא רצה לקוראו "בן צערי". לכן שינה את שמו ל"בנימין", כביאור רש"י: "בן ימין, לשון (תהלים פ"ט, י"ג): 'צפון וימין אתה בראתם'".
ידועים דברי חז"ל (עיין יומא י"ב ע"א), שבנימין השתוקק שהשכינה תשרה בחלקו. באמת זכה בנימין, ידיד ה', שהמקדש ייבנה בחלקו. במקום המקדש מקום השכינה אין צער, אין בן אוני, אלא – בנימין.
מעשה רב
מעלת מקום קבורת רחל
"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (ל"ה, י"ט – כ)
כידוע היה עונה מרן הרב זצ"ל לשאלת כהנים רבים, האם אפשר להתפלל בקבר רחל?
והשיב: יש לדעת שאין שום רשות לכהן להכנס לשום קברי צדיקים כגון לקבר רשב"י וכדומה (פעם אחת ויחידה נכנס הגאון המקובל האלקי רבי שאול דוויק הכהן, והיה זה בגלל צורך דחוף של פיקוח נפש ואין ללמוד ולהתיר מאותו המעשה), חוץ מקבר רחל וממערת המכפלה (עיין לספר הלכה חלק ב' עמוד קי"ב שהעיד המקובל האלוקי ר"י אלפייה זצ"ל בספרו אהבת השם עמוד קכ"ח הגה פ"ז).
הטעם לכך הוא שאין שום ידיעה ברורה בדבר מיקומם המדוייק של רחל אמנו ושל אבותינו הקדושים, ומה שמסומן מקום קבורתם של אברהם של יצחק ושל יעקב במערת המכפלה, אינו אלא על פי השערה אבל אין ידיעה ברורה על מיקום נקודתי של הקבורה, ומה שאומרים המוסלמים היכן מקום קבורתם של האבות אינו אלא שקר וכזב, כי תיאור מקום קבורתם המובא בש"ס אינו תואם את דבריהם, ומקום מנוחתם זה למטה למטה. הגאון רבי יצחק אלפייא ע"ה אמר בזמנו שמותר לכהנים להכנס לקבר רחל, ואני רגיל לומר שעליו אנחנו מסתמכים.
ואמרתי בזמנו לרה"ג צבי יהודה הכהן קוק ע"ה שכתוב בספר 'קונטרס היחיאלי' שמותר לכהנים להכנס לקבר רחל. הוא שאל אותי: מה אומרים שם? אמרתי לו שקוראים שם פסוקים של רחל אמנו. הוא נסע לשם, אבל לא נכנס אלא עמד בדלת. כשחזר שאלתי אותו מדוע לא נכנסת? הוא ענה לי: אבא שלי לא נכנס, גם אני לא נכנס. וכשכבשו את קבר רחל, מינה אותנו הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל על המקומות הקדושים, ועשינו פתח נוסף גם מהכניסה השניה שגם הכהנים יוכלו להכנס.
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם סיפר לי יהודי אחד שהגיע לקבר רחל כשהגרמנים י"ש הגיעו למצרים, וראה איך הרה"ג יהודה פתייא זצ"ל בכה ודמעותיו נפלו לתוך קערה, וביקש לעשות תיקון רחל ולומר תפילות מיוחדות על קברה. סיפר להם הרב יהודה פתייא זצ"ל, שהוא ראה את דמותה של רחל אמנו עולה לכיוונם, וצעק: עד מתי את לא שומעת את קולנו! שאלתי את אותו האיש שהיה עם חכם יהודה פתייא ע"ה, אם הוא יכול לזכור ולהראות לי את המיקום המדוייק של צורת שכיבתה כפי שתיאר לו חכם יהודה פתייא ע"ה ואמר לי שכן. הלכתי עמו לשם והראה לי את המיקום המדוייק, ועל פי תיאורו התחזק אצלי ההיתר של רבי יצחק אלפייא ע"ה שהתיר לכהנים להכנס לקבר רחל אמנו.
עוד סיפר הרב: לפני קום המדינה היתה רבנית מפורסמת בירושלים שהיתה מתמידה מידי יום ביומו לבוא לקבר רחל ולדאוג לשמירת המקום. היתה תקופה שהיה מגיע גם לקבר רחל מידי יום יהודי ספרדי תמים יר"ש שהיה בין היתר דואג להקפיד לאכול במקום פיתה עם זעתאר ושמן זית. והרבנית היתה תמהה על התנהגותו הלזו, עד שביום מן הימים כבר לא יכלה להתאפק ושאלה אותו: האם אתה לא מרגיש שזה לא מתאים התנהגותך במקום הזה, בצורה כזו? אך הוא השיבה בתמימות: "אמא תמיד אוהבת לראות את הבן שלה אוכל". אמרה אותה הרבנית: כמה אנו צריכים ללמוד מאותו יהודי יר"ש שהרגיש ממש שנמצא אצל אמא 'רחל'. ואכן לפני קום המדינה היו הולכים לקבר רחל להתפלל, והמפתח היה בידי אביו של הרב הגאון בן – ציון פריימן ע"ה, והוא היה פותח בער"ח ובחודש אלול ובעשי"ת, וביום י' חשון יום ולילה ויום והיתה סגולה להניח אותו מפתח מתחת למראשותיה של אשה שהיתה מקשה בלדתה והיה נעשה עי"ז ניסים ונפלאות ליולדת, שיולדת בקלות. לאחר שכבשו את המקום היה אפשר להתפלל כל יום, ורק ביום שישי אחה"צ נסגר המקום. ואמרנו לתושבי גילה שהיא השכונה הקרובה ביותר לקבר רחל, שילכו רגלי בשבתות ויתפללו שם במנין וכן עשו, וקבעו ללכת בכל ע"ש לפני הדלקת הנרות, לומדים מתפללים מנחה וקבלת שבת ואח"כ חוזרים לביתם ברגל. וכיום לרגל המהומות גם זאת מנעו מהם. אבל זו מניעה זמנית ועתידים לחזור למקום ולהרחיבו.
בזמן שעשו הסכם אוסלו, שעליו אני רגיל לומר שהוא בגימטריא 'זיוף', היה אמור קבר רחל אמנו להמסר בידי הגויים הארורים. בשומעי זאת התקשרתי ליהודי שכיהן אז כשר בממשלה, והוא היה פעם חתן תנ"ך, ושאלתי אותו איפה כתוב בתנ"ך הפסוק: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" וכו', ואמר לי מיד: זה כתוב בנביא ירמיה פרק ל"א פסוק י"ד. אמרתי לו: לך ותגיד לרחל אמנו שתמשיך לבכות כי רוצים למסור אותה לידיהם הטמאות והמגואלות בדם של הפלסטינאים. ובאמת הוא עשה רעש גדול, ונתנו לנו תחת זה מקום אחר.
ועוד פעם לצערנו הרב נכנעו וויתרו על בית לחם, והיה שם חבר כנסת דתי אחד, ואמרתי לו: שצריכים לקרוע על זה כמו שכתוב בהלכה. הוא אמר לי שזה לא רציני, אלא על הנייר בלבד, והבטיח לי שאנחנו עוד נשלוט שמה. אחרי שבוע התקשרתי אליו ושאלתי אותו: אם הוא יכול להכנס לבית לחם. אמר לי: לא, כי לא נותנים לאיש להכנס לשם. אז מיד אמרתי לו: עכשיו תקרע את בגדיך, אתה סמכת על הסכמים. כך דרכם של הערבים, שמרגע שנמסר בידם ולו חלק קטן של ארץ ישראל, משתלטים עליו ורוצחים כל מי שיעיז להתקרב לשם.
היה פעם חכם אחד שנסע לקבר רחל ובדרך זרקו עליו אבנים, וכשהגיע לקבר הוא אמר: אמנם כתוב: "מנעי קולך מבכי" אבל רחל אמנו אני מבקש ממך שתמשיכי לבכות, תראי מה עושים לנו.
מצבת זכרון אמת
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (ל"ה, כ')
סיפר מרן הרב זצ"ל: דודי ראש ישיבת פורת יוסף הרה"ג הרב יהודה צדקה ע"ה, ביקש בצוואתו שלא יכתבו שבחים על המצבה שלו, ובעת שבאו הדברים לפני ידידו ועמיתו הרב הגאון בן ציון אבא שאול זצוק"ל אמר: "מצוה לקיים דברי המת" (תענית כ"א ע"א וש"נ). אולם כשבאו הדברים לפניי ישבתי וכתבתי את נוסח המצבה (מעין זה), שעמד בראש ישיבת פורת יוסף, העמיד תלמידים הרבה, ורבים השיב מעוון ועוד. חזרו והביאו את הנוסח לפני הרה"ג ב"צ אבא שאול זצוק"ל לא נחה דעתו לפי שהיה סבור שאין זה רצון המת. למעשה כאשר היתה הקמת מצבה כתבו כמו שניסחתי. מייד סמוך לכך סיפר חכם בן ציון כי הרב צדקה אמר לו בחלום: כי לאחר ששמו את המצבה בנוסחה הזו, הביאו המלאכים את המצבה לעולם העליון וקראו בפניו את נוסח המצבה, שורה שורה באימת דין, ועל כל דבר שאלוהו: אמת, או לא אמת. ואחר שהכל היה אמת שבה נפשו למנוחתו… מיד ששמעתי, אמרתי לחכם בן ציון: אם כך, זה אינו נוגד את הצוואה, לא שבחים אני כותב אלא רק עובדות המעידות על פעולותיו.
הלכה בפרשה
זהירות בדרכים כהלכה
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת" (ל"ב, י"א)
שאלה: האם מותר לחצות כביש שלא במעבר חציה, או לנסוע ברכב לא תקין- ולסמוך על הנס?
תשובה: הגמרא (תענית כ' ע"ב) מספרת על רב ושמואל שלא עברו ליד גדר רעועה אף שעמדה י"ג שנה, שהרי אמר ר' ינאי: לא יעמוד אדם במקום הסכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו, ואם עושין- מנכים לו מזכויותיו, שהרי יעקב אמר (ל"ב, י'): "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת"- כלומר הוא חשש שמא הניסים ינוכו מחשבון זכויותיו.
דבר זה נכון מאוד, ובפרט במקום ששכיח היזק בכבישים ובדרכים כמו היום, צריכים מאוד מאוד להיזהר שלא לנהוג ברשלנות ולהכניס את עצמו במקום סכנה שהרי שמא לא יעשו לו נס, ואם יעשו- ינכו מזכויותיו.
וכן אם אדם עובר במקום המוחזק בסכנה עובר גם על: "ונשמרתם מְאֹד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו; יהושע כ"ג, י"א). ומכאן תצא הקריאה לכל עוברי הדרכים והאוחזים בהגה להימנע מכל דבר העשוי לסכן את חיי האדם, וכמו שבעוונותינו אנחנו רואים בתקופה האחרונה. וה' יתברך יגדור פרצותינו ויישר אורחותינו ונזכה לחיים טובים, אמן.
מכירת רכב על פי ההלכה
"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
על הפסוק: "ויחן את פני העיר" אומרת הגמ' (שבת ג"ל ע"ב): "אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם". ובארו, שרב ושמואל לא חולקים אלא אומרים שיעקב אבינו תיקן לבני העיר משא ומתן ביושר ללא גניבה, אונאה ורמאות. וכדברי חכמי המוסר שאם נתנו לאדם מטבע מזויף, לא ינסה להעבירו למישהו אחר ויאמר: כמו שרימו אותי כך ארמה את אחרים, כיון שיש בזה איסור גמור של גניבה ואונאה, וגם עובר על דינא דמלכותא דינא (וראה עוד על הגדרת דינא דמלכותא דינא מש"כ באורך בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב חו"מ סי' ט"ו). וענין זיוף מטבעות חמור מאוד עד שכתב הרמ"א (חו"מ סי' תכ"ה סע' א') שבית דין לא יפסוק בזיוף מטבעות, אלא ימסור למלכות להענישו.
דין זה הוא גם כשאדם קונה חפץ חדש ונודע לו שהוא פגום ורימוהו, לא יאמר: כשם שרימו אותי כך ארמה אני את האחרים, אלא צריך להודיע לקונה על הפגם שיש בחפץ. וכאשר אדם מוכר רכב, ויש ברכב תקלות (ובפרט אם יכולות להביא את האדם לידי פיקוח נפש) חייב להודיע לקונה על כך. ואם הקונה לוקח את הרכב למכון שבודק את הרכב כראוי- מספיקים ממצאי המכון עבור הקונה, אלא אם כן יש פגם נסתר שגם המכון אינו יכול לגלותו שחייב המוכר להודיע לקונה מראש.
(ויש להעיר שדרשת רבי יוחנן שיעקב אבינו התקין להם מרחצאות, הכוונה שגם במרחצאות, וכ"ש בשפת הים צריך להישמר בצניעות. ואם תיקן יעקב אבינו תקנות אלו לאנשי שכם הרשעים וקבלום- על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להקפיד ולקיים תקנות אלו כראוי).
