שיחות ומאמרים
לבקר את החולה
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"'וירא אליו' – לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י על פי הגמרא ב"מ פ"ו ע"ב)
פרשתנו פותחת באחת המצוות החשובות: מצות ביקור חולים, עליה אמרו חז"ל (פאה פ"א מ"א), שהמקיימה אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
הטור מפליג במעלת מצות ביקור חולים, וזו לשונו (טור יו"ד סי' של"ה): "א"ר יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות ותיפטר. וכיון שחלה האדם, מצוה על כל אדם לבקרו, שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים, כמו שדרשו בפסוק: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – מלמד שבא אליו לבקר החולה".
מצות ביקור חולים אינה רק לשאול בשלום החולה ולאחל לו שיהיה בריא, אלא העיקר הוא לברר מה אפשר לעזור ולסייע לחולה, כדי להחיות את נפשו. על המבקר להציע עזרה למשפחת החולה, לסייע בקניית תרופות, להחליף את המשפחה במשמרת ליד מיטת החולה בלילה, וכל כיוצא בזה.
כך אנו למדים גם מביקור החולים שערך הקב"ה אצל אברהם אבינו. הגמרא (ב"מ פ"ו ע"ב) מלמדת, שאחד מהמלאכים ששלח הקב"ה אל אברהם הוא רפאל, שנשלח לרפא את אברהם.
ולכאורה אפשר לשאול: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם, מדוע לא ריפא אותו בעצמו, אלא שלח מלאך לרפא אותו? נראה שרצה הקב"ה ללמדנו הלכתא רבתא במצות ביקור חולים. הגמרא אומרת (סוטה י"ד ע"א): "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים י"ג, ה'): 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (שם ד', כ"ד): 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה… הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (י"ח, א'): 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – אף אתה בקר חולים". מכאן שעלינו להתבונן באופן שבו ביקר הקב"ה את אברהם, וללמוד ממנו מסקנות גם לגבינו, כיצד עלינו לבקר חולים.
אילו לא היה הקב"ה שולח מלאך לרפא את אברהם, אלא היה מרפא את אברהם בעצמו, היינו חושבים ללמוד ממידותיו של הקב"ה שאין מצות ביקור חולים חלה אלא על מי שמסוגל לרפא את החולה, כדוגמת הקב"ה. אבל אין זה נכון. כל אדם, אפילו שאינו רופא ואין הוא בא כדי לרפא, חייב לעסוק בביקור חולים.
הגמרא מספרת (נדרים מ' ע"א) על רבי עקיבא שראה כמה ימים שתלמידו לא הגיע לישיבה. הלך לבדוק מה אירע עמו, ומצאו חולה בביתו. ביתו היה מלוכלך ביותר. רבי עקיבא, ראש הישיבה הגדולה בתולדות עם ישראל, שמנתה עשרים וארבע אלף תלמידים, מי שהיה מטייל בפרד"ס בלי פגע ושלט בכל התורה כולה, לא ביקש לקרוא לפועל שיבוא לנקות (אם היה עושה כן, מיד היו קופצים הכל לעשות את בקשת גדול הדור), אלא הוא בעצמו הפשיל את שרווליו, טרח, יגע וניקה את ביתו של התלמיד. הוא החליף את מצעיו, רחצו והלבישו בגדים נקיים. עד שאותו חולה אמר: רבי, החייתני. אלמלא עשה רבי עקיבא כן מי יודע אם היה החולה חי. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים.
בעל 'מעם לועז' אומר: צריך אדם לעזור לחולה בגופו, בממונו ובנפשו: בממונו – אם צריך רפואה ישלם ויביא לו רפואה. בגופו – לרבץ ולנקות לפניו. בנפשו – להתפלל על החולה. וסימנך: "אשר 'מגן' צריך בידך" – ממון, גוף, נפש (עיי"ש חלק א' עמוד שמ"ח).
מקור מצות ביקור חולים
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"'וירא אליו' – לבקר את החולה. אמר ר' חמא בר' חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י בשם הגמ' ב"מ פ"ו ע"ב)
הגמרא בנדרים (דף ל"ט ע"ב) אומרת: "אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מניין? שנאמר (במדבר ט"ז, כ"ט): 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם'. מאי משמע? אמר רבא: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן – מה הבריות אומרים (שם): 'לא ה' שלחני' לזה".
הסבר דברי רבא: משה רבינו לא רצה להעניש את קורח ועדתו בכך שיהיו חולים, כי אז יבואו אחרים לבקר אותם ויתפללו עליהם שתהיה להם רפואה שלמה. לכן התפלל שייבלעו באדמה.
וצריך להבין: מה אכפת לו למשה רבנו ע"ה אם יהיו חולים במחלה קשה? האין זה עונש מספיק? אלא, חשש משה רבינו שתהיה לקורח ולעדתו זכות מיוחדת בכך שהם יזכו את האנשים במצות ביקור חולים. זכות זו תציל אותם מהגזרה, ולא יתקדש שמו של הקב"ה בעולם.
מכאן עלינו ללמוד את גודלה של מצוה זו. בכוח הזכות של מי שמזכה אחרים לקיימה, גם אם הוא עצמו אינו מקיים אותה בפועל, יכולות גזירות קשות להתבטל. על אחת כמה וכמה גדולה זכותו של מי שמקיים אותה בעצמו.
אך עדיין יש לשאול על גמרא זו: מדוע צריכה הגמרא ללמדנו את מצות ביקור חולים מתפילת משה על קורח, ואינה לומדת זאת ממידותיו של הקב"ה שבא בעצמו לבקר את החולה, אברהם אבינו?
התשובה היא, שמאברהם אבינו ע"ה לא היה אפשר ללמוד שיש מצוה לבקר כל חולה. אברהם אבינו היה אדם חשוב מאוד, ומשום כך בא הקב"ה לבקרו. אילו הגמרא הייתה מביאה מקור למצות ביקור חולים מאברהם אבינו, היינו אומרים שאין מצוה לבקר חולים פשוטים; ומה שהקב"ה ביקר את אברהם הוא מחמת חביבותו. לכן הביאה הגמרא מקורות אחרים ללמד שיש מצוה לבקר כל חולה, גם אם הוא אדם פשוט.
ואכן, רבי אליעזר פאפו ע"ה בספרו 'פלא יועץ' מספר, שראה כיצד בקהילות מסוימות ישנן קופות מיוחדות לגמילות חסדים, להאכלת רעבים, לתמיכה ביתומים וכדו', אך החולים אינם זוכים לביקור ולסעד. ועוד: אם עני ועשיר חולים – באים הציבור לבקר את העשיר, ואת העני מזניחים. נגד זה באה הגמרא ללמדנו, שלא רק העשירים והחשובים צריכים לזכות לביקור, אלא אפילו בחולים פשוטים מקיימים מצוה זו, ללא שום הבדל.
ביקור המלאכים ומתן תורה
"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (י"ח, א'–ב')
"'כחם היום' – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים" (רש"י בשם הגמרא ב"מ פ"ו ע"ב)
לשם מה היה צריך הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, שתרחיק את האורחים, ואחר כך לשלוח במיוחד מלאכים בדמות אורחים? יכול היה שלא להוציא חמה מנרתיקה וממילא לא היה צריך לשלוח מלאכים מיוחדים!
התשובה היא, שהקב"ה הכין מענה לשאלה שישאלו המלאכים את משה רבינו כעבור מספר דורות. כשעלה משה למרום לקבל את התורה קפצו המלאכים ורצו לשורפו בהבל פיהם. אמרו להקב"ה: מה לילוד אשה בינינו? מה עשה הקב"ה? הפך את דמותו של משה רבינו כדמותו של אברהם אבינו, ואמר להם: וכי לא אכלתם אצלו? ולא הכניס אתכם אל ביתו בכבוד גדול? מול טענה זו לא היה למלאכים מענה, והקב"ה יכול היה למסור את התורה למשה (מדרש שמות רבה פרשה כ"ח, א').
אך עדיין יש להבין את דברי המדרש: וכי בעבור מנת בשר מוכנים המלאכים לוותר בקלות שכזאת על התורה הקדושה, היקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה?!
הרה"ג מעוז ומגדול, חכם יעקב מוצפי זצ"ל, היה אומר על כך: משל לבן מלך שהיה קשור מאוד לאביו, שהיה מרבה לפנק אותו. יום אחד נכנס שר האוצר אל המלך. ביקש המלך מבנו לצאת מהחדר, כיון שיש לו עניינים חשובים להסדיר עם שר האוצר. בפעם אחרת הגיע שר הבטחון, ושוב ביקש המלך מבנו לצאת, שכן יש ענייני בטחון חשובים על סדר היום. כך היה עם שר המשטרה וכו'. נפל הבן למשכב, אך לא מצאו הרופאים תרופה למחלתו. נכנס למלך אדם פיקח ואמר למלך שיש לו תרופה למחלת הבן. הוא ביקש מהמלך לצוות על השרים לקנות מסכות בדמויות של חיות שונות, וכל אימת שאחד השרים יהיה נזקק לדבר עם המלך יהיה עליו לחבוש את המסכה על פניו ולרקוד בפני בן המלך. ואכן כך עשו השרים. יום אחד הגיע שר האוצר וחבש לראשו מסכה בדמות של פיל. הורה לו המלך לרקוד עם המסכה, וכך עשה. כך עשה גם שר הבטחון כשמסכה בדמות דוב על פניו, ושר המשטרה כשמסכה בדמות זאב על פניו. כעבור זמן מה הבריא בן המלך. שאל המלך את אותו פיקח: מה הסוד שבדבר? ענה לו: הבן חלה מפני שהיה מאוד קשור לאביו וחי בהרגשה שהוא האדם החשוב ביותר אצל המלך בכל הממלכה. כאשר נוכח הבן לדעת שהמלך מחשיב את שריו, ועוד מבקש מהבן לצאת כאשר הם באים לפגוש את המלך – הבין שיש חשובים ממנו בממלכה, ונפל למשכב. לכן הציע אותו פיקח למלך להורות לשרים להיכנס אליו עם מסכה, כדי להבהיר לשרים עצמם שאין הם חשובים יותר מבנו. כאשר ראה בן המלך שהשרים באים עם מסכות מצחיקות ורוקדים לנגדו, הבין שהשרים אינם חשובים יותר ממנו, שהרי הם באים כדי לרקוד ולשמח את בן המלך. מחשבה זו הרגיעה אותו, והוא נרפא ממחלתו.
הנמשל: המלאכים חשבו שהם החשובים ביותר אצל הקב"ה, יותר מאשר עם ישראל, ולכן היה ברור להם שהתורה צריכה להישאר ברשותם. מה עשה הקב"ה? הלביש להם 'מסכות' והוריד אותם בדמות בני אדם לעולם. המלאכים נדרשו ללכת אל אברהם אבינו לבקרו ולהראות כאילו הם אוכלים. אז הבינו המלאכים שהם למעשה "מציגים הצגה" לאברהם – כמו אותם שרים שרקדו בפני בן המלך. אם המלאכים נדרשים להציג הצגה בפני אברהם, הרי שאברהם חשוב יותר מהם. על כן הוא הראוי לקבל את התורה.
זריזין מקדימים למצוות
"וַיִּשָׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה" (י"ח, ב')
זריזותו של אברהם אבינו בהכנסת אורחיו מתבטאת בפסוקים במקומות רבים: "וירץ לקראתם". ובזמן הכנסתם נאמר בו: "וימהר אברהם… ויאמר: מהרי… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו". ובמדרש אמרו (תנחומא ד'): "אמר רבי סימאי: אמר הקב"ה לאברהם: בזכות שלוש ריצות שרצת, חייך, כשאבוא ליתן תורת לישראל שאני רץ לפניהם שלוש ריצות".
מאברהם אבינו למדנו את מעלת הזריזות במצוה. כבר אמרו חז"ל (פסחים ד' ע"א): "זריזין מקדימים למצוות, שנאמר (כ"ב, ג'): 'וישכם אברהם בבוקר'". גם את בניו מחנך אברהם לזריזות, ומקיים בזה מצות "חנוך לנער" (משלי כ"ב, ו'): "'ויתן אל הנער' – זה ישמעאל, כדי לזרזו במצוות" (בראשית רבה מ"ח, י"ג).
מדוייקים דברי התרגומים על הפסוק: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", שכתבו: "ואקדם אברהם בצפרא וזרז ית חמרה" – הרי שאפילו את החמור זירז אברהם!
בגמרא בבבא קמא (צ"ז ע"ב) מסופר על מטבע שהיתה לו לאברהם אבינו: "זקן וזקנה מכאן, בחור ובתולה מכאן" (ב"ר ל"ט, י"א). יש להסביר זאת בדרך מליצה, שזו היתה מידתו של אברהם אבינו: כשהיה צריך לעסוק בענייני העולם הזה, עשה זאת באיטיות, כזקן וזקנה, וכמאמר הכתוב (י"ג, ב'): "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" – כשעסק בכסף ובזהב, דהיינו בחומריות, היה אברהם כבד ואיטי מאוד. אך כשהיה צריך לעסוק במצוה – עשה זאת בזריזות, באהבה גדולה המקלקלת את השורה, כבחור ובתולה.
הוראה גדולה למדנו מאברהם. את המצוות אין להחמיץ ואין לעשותן בעצלתיים. יש לקיים את המצוות בעוז ובגבורה, בזריזות, בחשק ובהתלהבות, לקיים רצון הבורא יתעלה ויתברך.
יש לשאול: אומרים חז"ל (ב"מ פ"ו ע"ב), שאברהם אבינו החליף לעצמו את התחבושות לברית המילה, והמלאכים עצמם היו המומים מכך (עיין רש"י י"ח, א'). עד כדי כך סבל אברהם אבינו. אם כך, לא מובן כלל כיצד אברהם אבינו, חלש וכואב, הצליח פתאום לקום ולרוץ לקראת המלאכים! אלא, בשעה שאדם מקבל בשורה טובה הוא מקבל כוחות חדשים ומסוגל להתגבר על כל כאב. כשראה אברהם אבינו את האורחים – כל כך שמח שנזדמנה לו מצות הכנסת אורחים, ומיד קיבל כוחות חדשים ורעננים.
מדוע שמח אברהם כל כך בקיום מצוה זו? כי מעבר למצות הכנסת אורחים, היה אברהם מנצל את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לשמים, ומתוך שיחה עם אורחיו היה מכניסם תחת כנפי האמונה השלמה בבורא העולם.
מסופר על יהודי מכובד, חכם רפאל, שהיה מנהגו לבוא בכל ראש חודש לישיבת 'פורת יוסף' ולחלק סוכריות לבחורי הישיבה. כל אימת שהיה נכנס לישיבה היו הבחורים צוחקים, כי אמרו: וכי אנחנו ילדים קטנים שצריך להביא לנו סוכריות?! יום אחד הוא בא ואמר לי שאין לבחורים בישיבה שום דרך ארץ, כי הם צוחקים ממנו. אמרתי לו: אדרבה, הרי כשרואים את המלאך רפאל נעשים בריאים, שמחים וששים לקראתו. ונחה דעתו.
חיבת אברהם אבינו
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר עָלָיו" (י"ח, י"ט)
"'כי ידעתיו' – לשון חיבה" (רש"י)
שואלים המפרשים: מדוע מזכיר ה' את שבחיו העתידיים של אברהם אבינו, לפי מעשיו שיעשה בעתיד, ואין הוא מזכיר את שבחי העבר? יכול היה להזכיר את מסירות הנפש של אברהם כשנכנס לכבשן האש, את הנסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו עד כה!
ההסבר הוא: שבחי העבר, מעשים טובים שעשה האדם עצמו – אין הם מספיקים; עיקר שבחו של האדם הוא כלפי העתיד, דהיינו: במשנתו שהוא מעביר לזרעו אחריו. הקב"ה מעיד על אברהם: "כי ידעתיו" – בלשון עדות – שאכן יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. ובזכות ההמשכיות הברוכה של אברהם מתגלה אליו ה'.
דודי, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה אומר בדרשותיו בהתלהבות גדולה מאוד: כל הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו: כבשן האש, לך לך וכו' – לא הועילו לו שהקב"ה יגיד עליו "כי ידעתיו". רק העובדה ש"יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" – היא שהעניקה לו גילויי חיבה מאת ה'.
והוסיף ראש הישיבה ואמר: יש המחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים, ומסתפקים בזה. אך יש שהאופן שהם מחנכים את בניהם הוא כזה, שלא רק הבנים ילכו בדרכם, אלא הם גורמים לכך שבניהם ילמדו גם את בניהם, וכך הלאה. זהו שנאמר: "ואת ביתו אחריו" – בניו, נכדיו, צאצאיו וכל יוצאי חלציו הולכים בדרך התורה והמצווה.
על כך זכה אברהם אבינו שייאמר עליו: "כי ידעתיו".
עוד היה רגיל דודי זצוק"ל לומר בעניין חינוך הבנים: יש שמחנכים את בניהם בצורה שאינה שורשית, הם מרגילים את בניהם לקיים את המצוות בשל מורא אביהם וכבודו, אך אין הם מביאים את הבנים לכך שירצו לקיים את המצוות מצד עצמם. התוצאה היא, שכל עוד כבודו של האב ומוראו קיימים, מקפידים הבנים ללכת בדרכיו; אבל ברגע שהאב נפטר מן העולם, הם עוזבים את דרכיו ובוחרים בדרכם שלהם.
השל"ה הקדוש ביאר בדרך דרוש את הפסוק (שמות ט"ו, ב'): "זה א-לי ואנוהו א-לקי אבי וארוממנהו". אם הבנים מתחנכים כראוי, וה"א-לי" הוא שלהם – אז "ואנוהו"; אבל אם אין הם מרגישים שה' הוא ה"א-ל שלהם", אלא מקיימים את המצוות רק בגלל "אלוקי אבי", כיון שכך ראו בבית אבא – אזי: "וארוממנהו", מלשון רמאות, ובקלות הם פורקים עול…
מאברהם אבינו אנו למדים שיש לדאוג לחינוך בניו, שגם "אחריו" – כלומר: לאחר פטירתו של האב – ימשיכו הבנים בדרך התורה והמצוות.
הרה"ג יוסף זוין זצ"ל מביא על כך מעשה. אדם אחד נכנס לבקר את בנו בעיצומו של יום השבת. הבן עישן אך לפני מספר דקות סיגריה, אך לא הספיק לאוורר את הבית מהריח החזק של עשן הסיגריה, וגם המאפרה וקופסת הסיגריות עדיין היו מונחים על השולחן. ראה הבן את אביו מתקרב אל ביתו. מה עשה? כשנכנס אביו ואמר לו בחביבות: "שבת שלום", ענה לו הבן: "אבא, הרי יום שישי היום! מה פתאום שבת?"…
החינוך הטהור והשורשי הוא כזה, שבכל מקרה ובכל מצב ישמרו הבנים את דרך ה', ללא תירוצים ומענות.
על כן אמר רש"י: "'כי ידעתיו' – לשון חיבה". זו חיבתו של אברהם אבינו, הענק שבענקים, אשר ציווה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'.
עוד מלמד אותנו אברהם אבינו בהלכות חינוך ומורה לבניו: אל תקיימו רק את מה שאני מצווה אתכם לעשות! עליכם גם לקיים את "ושמרו דרך ה"': "ושמרו" – מלשון (ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר". כלומר, צַפּוּ לקיים כל דבר שלפי דעתכם יש בו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, שיהיה "דרך ה"'.
זו דרכו של אברהם אבינו, שבעצמו קיים את אשר נצטווה, וגם הוסיף על כך את כל הדברים שהורוהו כליותיו, מה שהבין מעצמו שהוא דרך ה'. בזה עשה נחת רוח לקב"ה.
דרך ה'
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, י"ט)
אומרים חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): "אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי'". לא זו בלבד, אלא גם: "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין", וכלשון רש"י: "שאינו הלכה למשה מסיני, אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן".
מניין ידע אברהם אבינו את כל המצוות? אמרו במדרש (בראשית רבה צ"ה, ב'), שלמד תורה מעצמו. דהיינו: מתוך דבקותו בהקב"ה ידע את רצון הבורא יתעלה ויתברך שמו, וקיים את מצוותיו גם מבלי שנצטווה.
עוד אמרו חז"ל (בראשית רבה שם), ששתי כליותיו שימשו לו כשני לוחות הברית, והיו מלמדות אותו חכמה ודעת.
גם מהפסוק: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" אנו למדים שלא רק את המצוות קיים אברהם, אלא הוא נהג בכל דרכיו בדרך ה'. הכוונה היא למעשים שאינם אסורים על פי ההלכה, אך בכל זאת אין ראוי לעשותם, כדוגמת מה שנאמר: "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', ח"י). זהו עניין שאין לו שיעור וגבול, ומטרתו להיות נקי בעיני אלוקים ואדם. הסיבה היא: "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב', כ').
ועוד יש ללמוד מהפסוק, שאברהם אבינו עשה "צדקה ומשפט". ידועים דברי חז"ל (ראה בראשית רבה פ', מ"ט): אם צדקה – זה לא משפט, ואם משפט – זה לא צדקה; אלא היה אברהם עושה צדקה בדין, צדקה במשפט, וכך התקיימו צדקה ומשפט יחדיו.
מעלה גדולה היא לשמור את כל מצוות התורה; אך מאברהם אבינו למדנו שיש מעלה גדולה מזו, והיא: דרך ה'. עלינו לשאול ולדרוש את רצון הבורא, לחפש את הדרך הישרה ולקיימה, גם אם לא נצטווינו עליה לפי שורת הדין.
וכך היה נוהג איוב – "ככה יעשה איוב" (איוב א', ה') – להקריב עולות, לתת מממונו לצדקה. חשב איוב, אולי חטאו בני, אולי הרהרו בליבם דבר לא טוב, ולכך הביא עולות.
צדקה ומשפט
"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, י"ט)
אצל דוד המלך היפך הכתוב את הסדר (שמואל ב' ח', ט"ו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". ויש להבין את ההבדל שבין אברהם אבינו לבין דוד המלך.
יבואר הדבר על פי דברי חז"ל (סנהדרין ו' ע"ב), שכאשר דוד המלך היה דן את העם, היה פוסק את הדין על פי ההלכה הפסוקה, ולפעמים היה הדבר מעלה מורת רוח אצל העניים שהיו אומרים שאינו מתחשב בשכבות החלשות שבעם. כשהיו יוצאים בעלי הדין מלפניו היה אומר דוד המלך לשריו: תנו מתנה הגונה לאותו עני, כדי שיוכל לשלם את חובו כפי שהושת עליו!
לכן נאמר על דוד שהיה עושה "משפט", ואחר כך היה עושה גם "צדקה" עם בעלי הדין העניים. אבל אצל אברהם אבינו נאמר שהיה עושה "צדקה" – כלומר: היה משכנע את בעלי הריב להגיע לפשרה עוד לפני שהגיע לפסק הלכה ול"משפט".
ואכן, כשמתחילים לדון, קודם כל שואלים את בעלי הדין אם הם רוצים משפט או פשרה. רק אם אינם חפצים בפשרה דנים אותם לפי טענותיהם ופוסקים לפי שורת הדין. מובא בהלכה (שו"ע חו"מ סי' י"ב סע' א'), שאם שמעו הדיינים את הפסק וכבר יודעים מי זכאי ומי חייב, אינם יכולים לשוב ולעשות פשרה. לאור זאת מסבירים חז"ל (עיין סנהדרין דף ו' ע"ב ותוס' שם ד"ה "אבל אהרן") שההבדל בין משה לאהרן הוא, שאהרן היה מראש "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א', י"ב), ומעדיף את הפשרה על הדין. אבל משה רבינו לא היה מתחיל בפשרות, ומיד "יקוב הדין את ההר". זאת מפני שמשה רבינו ידע כבר את הפסק בתחילת הדין, ולא יכול היה לעשות פשרה.
גם אנו מתפללים להקב"ה ואומרים (ישעיה א', כ"ז): "ציון במשפט תפדה ושביה ב'צדקה'" – אין מי שיכול לעמוד ב"משפט" לפניו יתברך, על כן אנחנו עושים "צדקה", ובזכות זה נזכה לגאולה במהרה.
סנגוריה על רשעים
"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רַבָּה וַחֲטָאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (י"ח, כ')
התנהגותם הרעה של בני סדום ועמורה היתה ההיפך הגמור מהנהגתו ומעשיו של אברהם אבינו. אנשי סדום היו רעים בגופם וחטאים בממונם, ואילו אברהם אבינו היה גדול גומלי החסד והצדקה. הם – "יודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו" (רש"י י"ג, י"ג על פי הגמרא סנהדרין ק"ט ע"א), ואילו אברהם עושה נפשות לאמונת ה': "ויקרא בשם ה'" – כפי שכתב הרמב"ן (י"ב, ח'), שהיה מודיע אלוקותו לבני אדם.
ובכל זאת מתעקש אברהם אבינו ללמד עליהם סנגוריה. הוא אומר לקב"ה (ח"י, כ"ג, כ"ה): "האף תספה צדיק עם רשע"?! וכן: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?! יש להבין את התנהגותו של אברהם אבינו בנושא זה.
באמת, טבעו של אדם שהוא טוב ורחמן ואוהב לעשות חסד, שאינו יכול להעלות על דעתו בכלל שיש אנשים בעולם שהם רעים בתכונתם ברוע כה מופלג וברשעות כזו גדולה. אמנם הקב"ה קבע את משפטם וגזר להם עונש; אבל אברהם אומר: ריבונו של עולם, אל תדון אותם ביחס לרצונך, ביחס למה שהיית רוצה שהם ינהגו, אלא דון אותם לפי מצבם. לא שהיה לו לאברהם פקפוק בדין, חלילה. אלא אברהם האמין וציפה שתפילתו תועיל להחזירם בתשובה, וממילא תתבטל הגזירה הנוראה של כילוי סדום ועמורה.
ועוד, הקב"ה הודיע לאברהם שהוא עומד להעניש את סדום ואת עמורה. ביאר רש"י (י"ח, י"ז) שהטעם לכך שהקב"ה הודיע זאת לאברהם הוא משום חביבותו של אברהם. אבל אברהם מבין, שאם הקב"ה מודיע לו זאת, הרי זה כדי שיתפלל וילמד סנגוריה עליהם. אם זהו רצון הבורא יתעלה ויתברך, שאברהם ילמד סנגוריה על מעשי ידיו – הרי שאברהם יעשה כל אפשרות ללמד זכות עליהם, גם אם נראית כנגד ההגיון.
תפילות אברהם ולוט
"וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (י"ט, ל"ב)
כשאברהם אבינו התפלל לפני הקב"ה וביקש ממנו להציל את חמש ערי סדום, או לפחות אחת מהן, אמר לו הקב"ה: דווקא אם יהיו צדיקים לא אשחית את העיר בעבורם. לעומת זאת, כאשר לוט ביקש על צוער ( י"ט, כ'): "אמלטה נא שמה", השיב לו הקב"ה (שם פסוק כ"א): "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת". מעתה מתעוררת השאלה: מדוע דווקא אצל אברהם הצריך הקב"ה צדיקים כדי להציל את העיר, ואילו אצל לוט – התקבלה תפילתו ללא כל תנאי?
אפשר לומר, שלוט לימד סנגוריה גדולה על צוער. לוט טען, שצוער נבנתה שנה אחרי שנבנו סדום, עמורה, אדמה וצבויים. אם כך, הרי שצוער צברה פחות עוונות מערי סדום ועדיין לא התמלאה סאתה, ואין להחריבה עם שאר הערים. ואמנם ייתכן שבחמישים ואחת שנותיה עשו אנשי צוער יותר עוונות מאשר אנשי סדום ועמורה בחמישים ושתים שנות עריהם; אך עם כל זה סנגוריה יפה היא, ובזכותה התקבלה תפלתו.
(מעצם טענתו של לוט אנו צריכים ללמוד מוסר השכל גדול. עיר זו, שעוונותיה מועטין באופן יחסי משל סדום ועמורה, ניצלה. הרי שמיעוט עוונות – אפילו בהשוואה לעיר חוטאת אחרת – יש בה זכות והגנה. על אחת כמה וכמה מועילים מצוות ומעשים טובים להגן על האדם).
טעם נוסף לכך שתפילתו של לוט נענתה אפשר ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול. בתפילה זו נאמר: "ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם", והסבירו המפרשים, שאף על פי שהעולם זקוק לגשם, אם יש אדם בשעת צרה שהבור שלו מלא ביין או בחיטה הוא מבקש מלפני השי"ת שלא ירדו גשמים, כדי שלא תיפגע תבואתו – ותפילתו עשויה להתקבל לפני הקב"ה. לכן נזקק הכהן הגדול לבקש שלא תתקבל תפילה זו כנגד טובתם של כלל ישראל.
לוט היה בעצמו בצרה והתפלל לה', לכן הוא נענה. מה שאין כן אברהם אבינו, שהוא בעצמו לא היה בצרה, ולכן תפילתו התקבלה רק בתנאי.
מסיבה זו גם תפילת החולה על עצמו נשמעת מהר יותר. שכן כאשר האדם מתפלל בעצמו על צרתו תפילתו היא בשברון לב ונפש, וקרובה יותר להתקבל.
ויגדל הילד ויגמל
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כ"א, ח')
מובא בחז"ל (ראה רש"י כאן על פי תנחומא י', וישלח כ"ג), שבהיגמל יצחק, בנו של אברהם אבינו, עשה אברהם משתה גדול עם גדולי הדור – שם, עבר ואבימלך.
מתי נערכה סעודה זו? יש בכך מספר דעות. רש"י כתב: "'ויגמל' – לסוף כ"ד חודש", כלומר: כאשר היה יצחק בן שנתיים; במדרש (בראשית רבה נ"ג, י') נאמר שהיה זה בגיל שלוש עשרה, בהיותו בר מצוה, כאשר נגמל מהיצר הרע; וב'דעת זקנים מבעלי התוספות' הובא פירוש, שסעודה זו היתה ביום השמיני להיוולדו, ביום המילה, ודרשו נוטריקון: "הג-מל": ביום ה-ח' ("הג" בגימטריה) מל.
יש להתבונן בכל אחת מהדעות ולהבין את מהות השמחה שהיתה באותה סעודה.
לפי דברי המדרש שהובא ב'דעת זקנים', שהיתה זו סעודת מילה, הרי שהיתה זו שמחת מצוה, כמבואר בגמרא בפסחים (קי"ג ע"ב). ודאי שאברהם אבינו ערך סעודה חשובה זו. בדרך רמז אפשר לדרוש את הנוטריקון שהובא בפירוש: ההלכה קובעת (רמ"א על השו"ע יורה דעה סי' רס"ה סע' י"ב), ש"כל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים", ומכאן המנהג שאבי הבן אינו מזמין אורחים לסעודת המילה, אלא רק מודיע על הברית וזמנה, כדי שמי שלא יוכל לבוא לא ייחשב כמנודה חלילה. לכן אמר אברהם אבינו לאנשים שיש לו מחר 'ה"ג-מ"ל' – ברמז, ולא במפורש, כדי שלא להזמינם במפורש לברית.
לדברי רש"י הסעודה היתה לכבוד סוף כ"ד חודש שנגמל יצחק מחלב אמו. וצריך ביאור: איזו מצוה יש בסעודת היגמל הילד מהחלב?
אלא, חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ט') לימדונו שבהיפקד שרה נפקדו עמה עקרות רבות. ידע הקב"ה שתפילת שרה לא היתה על עצמה בלבד, אלא היא כללה את עצמה בכלל כל העקרות. אם רק היא היתה נפקדת היתה לה עגמת נפש, לכן פקד עמה את כל העקרות.
והעקרות שנפקדו לא היו רק מ"הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב, ה'), ששרה גיירה, אלא גם משאר האומות. אותן עקרות שנפקדו סירבו להאמין שהנס שנעשה עמן היה בזכות שרה. רצה הקב"ה לפרסם את הנס, ולכן מנע מהן חלב להניק את בניהן. זהו שאומר הכתוב: "הניקה בנים שרה" – את בנה, יצחק, ואת בני שאר העקרות. את בנה הניקה במשך כ"ד חודש, למרות שהיתה זקנה מופלגת, זאת כדי שיבואו כל הנשים שנפקדו אליה, שתניק את בניהן, ואז יווכחו לראות את הנס הגדול שעשה הקב"ה לכולן בזכותה של שרה. לכבוד הנס הזה, וגם על מנת לפרסמו, ערך אברהם אבינו את הסעודה בתום ימי ההנקה.
הדעה השלישית לסעודת אברהם היא דעת התנא ר' הושעיא רבה שאמר שיום היגמל את יצחק הוא יום בר המצוה שלו. כי אמנם מילת בנו של אברהם והיגמלו מחלב אמו הם עניינים רמים וחשובים; אך עדיין השמחה אינה שלמה. רק כשהגיע יצחק לגיל שלוש עשרה, כאשר נגמל מהיצר הרע, וכדברי חז"ל (בראשית רבה, נ"ג, י'), פקע ממנו היצר הרע לחלוטין – אז מגיעה השמחה השלמה והגדולה.
על רשב"י נאמר שערך סעודת בר מצוה לרבי אלעזר בנו ביום הגיעו למצוות. שאלו אותו קרוביו: מה לך ולסעודות שכאלה? וכי יש לך זמן מיותר לדברים אלו? אמר להם רשב"י: שמחה זו היא שמחה גדולה ועצומה, כיון שביום הגיעו למצוות נגמל בני מהיצר הרע ובאה לו נשמה מיוחדת. על זה ראוי לשמוח במיוחד.
יש שדרשו את המשנה בפסחים (א', א'): "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ" – כלומר: ביום שהושלמו י"ג שנה לנער (תחילת שנתו הארבע עשרה) צריך לבער ממנו את היצר הרע שנמשל לחמץ.
תתן אמת ליעקב
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (כ"ב, י"ב)
מובא במדרש (ראה תורה תמימה קוהלת ט', י"ז), שכאשר אמר לו הקב"ה לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", נבהל ואמר: שמא פסול נמצא בבני, או שמא בי עצמי יש חסרון? אמר לו הקב"ה: תנוח דעתך, שבנך הוא עולה תמימה ואין בו שמץ פסול, אלא שכבר עמדת בניסיון בהצלחה, שהרי לא ציוויתי אותך לשוחטו, אלא להעלות אותו בלבד, וכך אמרתי לך (כ"ב, ב'): "והעלהו שם לעולה" – והרי כבר עמדת בכך. מששמע זאת אברהם אבינו, לא ויתר, ואמר להקב"ה: לא אוריד את יצחק, כי עז רצוני לעשות רצונך בלבב שלם! כשראה כך הקב"ה שמח שמחה גדולה, ונשבע לו שייחשב לפניו אפרו של האיל שיקריב אברהם תחת בנו, כאילו אפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח, וזכותו וזכרונו של אפר זה יעמוד לבני ישראל במשך כל הדורות.
כשהוריד אברהם אבינו את יצחק, אמר: ריבונו של עולם, תן לי אות להבטחתך! סירב הקב"ה להיענות לבקשתו. עמד יצחק ואמר: ריבונו של עולם, שמא תמסור בידי אות שייחשב אפרו של האיל כאילו שהוא אפרי? גם לזאת לא הסכים הקב"ה. התחיל אברהם להצטער. כשראה הקב"ה את צערו של אברהם, אמר לו: חייך, שאני נותן את האות שאתה מבקש לבן בנך. זהו שאמר הכתוב (מיכה ז', כ'): "תתן אמת ליעקב" – חותמו של הקב"ה, אמת, נקרא על שם יעקב אבינו ע"ה. ולחותם זה זכה יעקב בזכות החסד שעשה אברהם אבינו (עיין ל'דעת זקנים מבעלי התוספות' שם).
יש להבין: מדוע יעקב אבינו זכה לחותמו של הקב"ה, ולא אברהם אבינו שעמד בניסיון הנורא והעצום הזה, או יצחק שנעקד בעצמו? אלא, רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל דבר נעלה, והוא: האחריות והדאגה שמוטלת עליהם ללמד את בניהם תורה ולחנכם שיְלמדו אף הם את בניהם אחריהם.
כך הובטח להם: מי שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שכן התורה מחזרת אחרי אכסניא שלה [עיין ב"מ דף פ"ה ע"א על הפסוק (ישעיהו נ"ט, כ"א): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם"].
פרפראות
הקפדה על רחיצת רגלי האורחים בעצמם
"יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (י"ח, ד')
הסביר רש"י (ע"פ גמ' ב"מ פ"ו ע"ב): "'יוקח נא' – ע"י שליח, והקב"ה שילם לבניו על ידי שליח, שנאמר (במדבר כ', י"א): 'וירם משה את ידו ויך את הסלע'". הגם שאפשר היה להסביר על פי הפשט שאברהם אמר להם: קחו בבקשה מעט מים.
ויש עוד לבאר, הרי רש"י ביאר שאברהם אבינו הציע להם לרחוץ רגליהם – "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו". ועל פי ההלכה (שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סע' א') גוי יכול לבטל את העבודה זרה שלו, אבל ישראל אינו יכול לבטל את העבודה זרה של הגוי. לכן אמר להם שיקחו בעצמם מים ויבטלו את העבודה זרה שלהם.
ואקחה פת לחם
"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה" (י"ח, ה'–ו', ח')
כאשר תכנן אברהם אבינו את הסעודה, הוא ביקש משרה להכין לאורחיו פת לחם. אך בתיאור המעשה, מסופר שאברהם הגיש לפני המלאכים את החמאה והחלב, אך לא מוזכרת שם פת הלחם! רש"י (ע"פ הגמ' ב"מ פ"ז ע"א) עומד על כך, ומסביר, שכיון שנטמאה שרה לא רצה אברהם אבינו להביא לחם שנילוש ונאפה שלא בטהרה.
ניתן לבאר בדרך מליצה. מבואר בחז"ל (בראשית רבה נ', י"ב), שסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו היה בערב פסח. הראיה לכך היא, שכאשר באו המלאכים, בהמשך הסיפור, אל לוט כתוב: "ומצות אפה ויאכלו" – אלו הם המצות של ליל פסח.
לפי זה ברור מדוע לא הגיש אברהם אבינו למלאכים לחם. אברהם ביקש משרה: "לושי ועשי עוגות". אך שרה, כמנהגן של צדקניות בישראל, הקפידה שזמן רב לפני הפסח כבר לא יהיה כל חמץ בבית. לכן ענתה לו שרה, שאין היא יכולה להכין עוגות, כי כבר אין לה קמח בבית. משום כך לא היה לאברהם לחם להגיש לאורחיו…
איה שרה אשתך – הנה באהל
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח, ט')
אומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פ"ז ע"א): "'ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל' – להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי 'באהל'? כדי לחבבה על בעלה" וכו'.
יש לבאר עוד שהמלאכים ידעו שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, גער בו אברהם אבינו ואמר לו: "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא עצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים. אמרו המלאכים לאברהם: אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך. ועל זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.
בזכות הצניעות זכתה שרה אמנו לרוח הקודש, וזהו שאמר הקב"ה לאברהם (כ"א, י"ב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ופירש רש"י (בשם שמות רבה א', א'): "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". אמנם אברהם הוא שנזרק לכבשן האש, והוא שנתנסה בעשרה נסיונות, ועם כל זה, שרה אמנו זכתה לרוח הקדש ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.
מנשים באוהל תבורך
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח, ט')
יעל שהרגה את סיסרא מתברכת בספר שופטים (ה', כ"ד): "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך". ויש להבין את הלשון הכפולה: "תבורך מנשים… מנשים באהל תבורך".
בשביל להבין זאת, צריך לדעת מי הן ה"נשים באוהל". ביאור הענין: שאלו הן אימותינו הקדושות, שלגבי כולן מוזכרת ישיבתן באוהל. המלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו שואלים אותו: "איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל" (י"ח, ט'); לאחר שיצחק אבינו נשא את רבקה לאשה כתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" (כ"ד, ס"ז); ובלאה וברחל נאמר: "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל" (ל"א, ל"ג).
וזו היא ברכתה של יעל: "תבורך מנשים" – משאר כל הנשים שבעולם; אך יותר מכך: "מנשים באוהל תבורך" – תתברך כפי שנתברכו אימותינו, שרה רבקה רחל ולאה, בזכות המעשה שעשתה בשביל להציל את עם ישראל.
אמותינו הצטיינו בכך שהיו "נשים באוהל". אוהל מציין את הארעיות של העולם הזה. אשה מבורכת היא אשה שמסתפקת ב"אוהל" – בחיי פשטות וארעיות, ואינה מבקשת לחיות חיי עושר ורווחה.
הרב בעל "פלא יועץ" מזהיר, שאשה שאינה מסתפקת במועט אלא דורשת מבעלה דברים יקרים מדי, גורמת לפעמים לבעלה לעבור על איסורים – לגנוב, לגזול, ללוות בריבית וכדו' – כדי למלא את רצון אשתו.
אשה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו: "האם אתה חושב לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה". על זה נאמר (מ"ט, י"ב): "ולבן שיניים מחלב" – עדיף דיבור טוב מאשר מתנות יקרות ערך.
שבח מעלת משה רבנו
"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (י"ח , כ"ז)
אמרו חז"ל (חולין פ"ט ע"א): "גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם אבינו", וכן יותר ממה שנאמר בדוד המלך. דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כ"ב, ז'): "ואנכי תולעת ולא איש" – אמנם אינו איש, אבל כתולעת הוא נחשב, כלומר: יש לו חשיבות כלשהי; אברהם אבינו אמר (י"ח, כ"ז): "ואנכי עפר ואפר" – וגם לו יש עדיין מעט חשיבות, כשל עפר; אך משה רבינו אמר (שמות ט"ז, ז'): "ונחנו מה" – ללא כל חשיבות.
אין כוונת חז"ל לומר שאברהם אבינו ודוד המלך ע"ה קטנים בענווה ממשה רבינו. חז"ל דייקו בלשונם: "גדול מה שנאמר" – דהיינו: בדיבורם עם הקב"ה.
כאשר דיבר אברהם אבינו עם הקב"ה, אמר לו: "ואנכי עפר ואפר"; דוד המלך ע"ה דיבר עם הקב"ה ואמר לו: "ואנכי תולעת ולא איש"; אבל משה רבינו ע"ה בענוותנותו דיבר עם בני ישראל ואמר להם: "ונחנו מה" – וזהו שבחו.
כנישתא חדא
"וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (י"ח, ל"ב)
אברהם אבינו מנהל "משא ומתן" עם הקב"ה על מספר הצדיקים שצריכים להיות בסדום ובעמורה כדי להציל את הערים מעונשן. המספר האחרון שהוא מגיע אליו הוא עשר: "ויאמר, לא אשחית בעבור העשרה".
שמע אברהם כי ה' לא ישחית בעבור העשרה, ושב למקומו. הוא ידע שבכך הועיל גם לבניו לדורות עולם: אם חלילה יהיו בניו אפילו כסדום ועמורה, הקב"ה לא ישחית את אותו הדור בעבור עשרה צדיקים שיחיו בתוכו. בזוהר הקדוש (ראה זהר בראשית דף מ' ע"א) מבוארת מעלתה של 'כנישתא חדא', דהיינו: כאשר הקב"ה רואה חבורה המקיימת את מצוותיו, יש לו נחת ממנה ובזכותה הוא מוחל לכל העולם.
עשרת הצדיקים הללו צריכים להיות "בתוך העיר" (ח"י, כ"ד). ביאר ה'אבן עזרא': "שהם יראים את ה' בפרהסיה". הצדיקים צריכים להיות כאלו שמשפיעים על האחרים.
אראנו נפלאות
"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (י"ט, י"ז)
בכמה מקומות שנעשו בהם ניסים לעם ישראל, בכללות או בפרטות, מוזכר המושג "ראיה", כגון: "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י"ד, ל"א), "אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו), "ואני אראה בשונאי" (תהלים קי"ח, ז'), ועוד.
פעמים שהקב"ה עושה לאדם נס: מפיל את חושבי רעתו, מפיל את אויביו וכדו' – אך בעל הנס לא יודע כלל שנעשה לו נס.
מעלה גדולה היא למי שזוכה לראות את אויביו נופלים, אך גם מבין כי התגלתה כאן ישועתו של הקב"ה, והוא מכיר ורואה את ניסו.
לוט זכה וניצל מסדום, אך לא היה במדרגה מספיק גבוהה בשביל לראות את ישועת ה'. לכן אמר לו המלאך: "אתה ובני משפחתך ניצולים רק בזכות אברהם אבינו, ולא בזכותכם, ולכן אינכם רשאים להביט לאחור כדי לראות את מעשי ה' בסדום ואת הישועה שלכם".
משום כך, כאשר אשת לוט לא התאפקה והסתכלה לאחור – נענשה, "ותהי נציב מלח" (עיין ברש"י שביאר מדוע נענשה דווקא במלח).
עלינו להתפלל שנזכה ל"אראנו נפלאות", וכפי שדרשו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ח'; ילקוט, בשלח רמז ר"ן): "אראנו מה שלא הראיתי לאבות, שהרי ניסים ונפלאות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר מהפלא ונפלאות מה שעשיתי עם אבות".
ובזוהר הקדוש (ויקרא נ"ב ע"א) אמרו, שגם האבות הקדושים יזכו לראות את ישועת בניהם.
הרה ויולדת
"וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"א, א')
הסביר רש"י: "'כאשר אמר' – בהריון, 'כאשר דבר' – בלידה". שתי הבטחות הבטיח ה' לשרה: שתהרה ושתלד. ויש להבין ברכות אלו.
"'כאשר אמר' – בהריון": מה חידוש יש בכך ששרה היתה בהריון? הרי כל יולדת הרה בתחילה!
אלא, בנוהג שבעולם, אשה שלא הרתה זמן רב מסתירה ומעלימה את הריונה מחשש לעינא בישא, בפרט אם גילה מבוגר. אבל שרה לא חששה מעין הרע. ה' הבטיח לשרה שתהיה הרה, והבטחתו הגנה עליה שלא ישלטו בה עין הרע ודיבורם של הבריות.
ומהו "'כאשר דיבר' – בלידה", לאיזו הגנה זכתה בשעת הלידה? כאשר ילדה שרה את יצחק לא היתה עמה מיילדת שתסייע בלידה, אלא היא ילדה לבד. זהו: "כאשר דבר" – שהבטיח לה שהילד יהיה קדוש מבטן, ולא יאונה לו כל רע.
דורשי רשומות דרשו: "א'שר ק'ידש י'דיד מ'בטן" – ראשי תיבות "אקים", כפי שנאמר על יצחק: "את בריתי אקים את יצחק" (עיין רש"י שבת קל"ז ע"ב ד"ה "אשר").
הדרך הנכונה לקירוב הבריות
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (כ"א, ל"ג)
הרמב"ם כתב (עבודה זרה פ"א ה"ג), שבכל מקום שהיה בו אברהם אבינו הוא פירסם את שם ה'. כך ביאר רש"י את מטרת האשל שנטע אברהם: על ידי אותו האשל, אשר בצילו אכלו ושתו אנשים רבים, פירסם אברהם את שם ה'. מטרתו היתה שהאורחים יודו וישבחו לה', כי הוא הזן את הכל.
בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא, שאברהם אבינו נטע פרדס בבאר שבע, והתקין שם אכילה ושתייה לעוברים ושבים: "וּנְצִיב פַּרְדֵסָא בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן, וְאַתְקִין בְּגַוֵיהּ מֵיכְלָא וּמַשְׁקַיָּא לַעֲבּוּרַיָּא וְלִתְאוּבַיָּא, וַהֲוָה מַכְרִיז עֲלֵיהוֹן תַּמָּן: אוֹדוּ וְהֵמִינוּ בְּשֵׁם מֵימְרָא דַה' אֱלָהָא עַלְמָא" (תרגום: ויטע פרדס בבאר של שבע כבשות, והתקין בתוכו מאכל ומשקה לעוברים ולשבים, והיה מכריז עליהם שם: הודו והאמינו בשם מאמרו של ה' אלהי העולם').
מכאן למדנו, שקירוב הבריות לתורה צריך להיות מתוך אהבה גדולה; קודם כל: "ויטע אשל" – אכילה, שתייה ולינה, אברהם דואג לצרכיהם של אורחיו; ואחר כך: "ויקרא בשם ה'".
זהו שנאמר באהרון הכהן (אבות א', י"ב): "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בתחילה אוהב את הבריות, ומתוך כך – ואחר כך – "ומקרבן לתורה".
מהו הסדר הנכון בברכה לאחרים: קודם לבקש על הגשמיות ואחר כך על הרוחניות, או להיפך? מאברהם אבינו למדנו שביחס לאחרים – הדאגה הגשמית קודמת. רק אחרי שאכלו ושתו אמר אברהם לאורחיו: ברכו למי שאכלתם משלו. דְאג לחברך שיהיה לו טוב בגשמיות, ואחר כך גם ברוחניות!
ירא אלוקים אתה
"כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה" (כ"ב, י"ב)
לאחר שעמד אברהם אבינו בניסיון העקידה אמר לו הקב"ה: כעת אני יודע שהנך ירא אלוקים. וקשה: וכי עד עתה לא ידע שאברהם ירא אלקים? וכי העמידה בניסיון כבשן האש לא נבעה מיראת אלקים טהורה שפעמה בליבו של אברהם אבינו?
(המפרשים מקשים: כיצד נכנס אברהם אבינו לכבשן האש? והרי זה פיקוח נפש גמור! יכול היה לברוח מנמרוד ולפרסם את שמו של הקב"ה במקומות אחרים בעולם. והסבירו: מאחר שאברהם אבינו ע"ה קיים את כל התורה כולה, אם כן קיים גם את מצות קידוש השם, שנאמר (ויקרא כ"ב, ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל").
הביאור בזה הוא, שיש שני סוגים של עבודת ה': עבודה מיראה ועבודה מאהבה. אברהם אבינו דבק בה' מתוך אהבה. אברהם עמד בכל הניסיונות שנתנסה בהם מתוך מדרגה גבוהה של אהבת ה'. אברהם היה מלא באהבה לה'. הוא לא היה צריך להילחם ביצר הרע כדי לקפוץ לכבשן האש, כי דביקותו בבורא עולם הניעה אותו לעשות זאת. לאברהם היה גם בטחון עצום בקב"ה, שיצילו מכל רע; וגם אם לא יצילו – היתה בו מוכנות גדולה למסור את נפשו בשביל לקדש את שם ה' ברבים. כל זה מתוך האהבה העצומה של אברהם לה'.
אבל בניסיון העקידה בא היצר הרע אל אברהם אבינו בתחבולות שונות, כמובא במדרשים. היצר הרע היה נחוש בדעתו להכשיל את אברהם אבינו שלא יעמוד בניסיון העקידה. כדי להילחם ביצר הרע אי אפשר להסתפק באהבת ה'. כאן היה על אברהם אבינו לשנות את דרכיו ולעבוד את הקב"ה מיראה. זהו שנאמר 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'.
כוכבים וחול
"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (כ"ב, י"ז)
בעל ה'בן איש חי' עמד על כפל הדימויים שבפסוק זה (עיין לבא"ח ש"ש בפתיחה לפרשת וירא): "ככוכבי השמים – כחול אשר על שפת הים".
יש שביארו שבכפל הלשון יש ברכה מיוחדת. יתרונם של הכוכבים הוא שאף אחד אינו יכול לנגוע בהם – וכך בירך הקב"ה את אברהם, שאיש לא יוכל לגעת בזרעו. אך החול אשר על שפת הים אינו כך, שהרי כולם דורכים עליו; מעלת העפר היא שהוא אינו כלה לעולם והוא נותן פיריון לאדמה וחיוּת לאדם מאז ומעולם. זאת בשונה ממעשי האדם, שכל מה שנבנה בידי האדם עלול להתמוטט, להתפורר ולחזור לעפר. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שזרעו יהיה קיים לעולם, כחול אשר על שפת הים (ועיין תוס' ברכות דף י"ז ע"א ד"ה "ונפשי": "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ'").
עוד יש לבאר את ההבדל שבין הכוכבים לחול: הכוכבים נמצאים למעלה, אך יש בהם חיסרון שאינם מאירים ביחד, אלא כל כוכב מאיר בנפרד. לעומת זאת, תכונתו של החול היא שאם שופכים מים על החול הוא מתגבש ונעשה גוש אחד. כך ישראל: נדמו לכוכבים – שהם למעלה, אך גם לחול – שהמים הופכים אותו ליחידה אחת, ואין מים אלא תורה; באמצעות התורה מתקרבים ישראל זה לזה ונעשים כאיש אחד.
מעשה רב
ביקור חולים כהלכה
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא" (י"ח, א')
"וירא אליו – לבקר את החולה" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: היה לי שכן שהיה מכהן ברבנות באחת הקהילות שבאמריקה. באחד מימי השלישי בשבוע אמרו לי שהוא חולה ושוכב בביתו. המתנתי ליום חמישי, שהוא היום השלישי למחלתו, כדי להיכנס לבקרו. שלחתי להודיע לו שאני מתכונן להגיע לבקרו – אך הלה סירב. חשבתי לעצמי שמא יש לו סיבה מיוחדת לסירובו. ביום שישי שוב רציתי לבקרו, ושוב שלחתי להודיע לו על רצוני להגיע לבקרו, והוא עדיין עמד בסירובו. גם אז חשבתי לעצמי שמא יש לאותו שכן סיבה מיוחדת לכך.
בליל שבת, חזרתי מתפילת ערבית בבית הכנסת, והנה רואה אני את אשת החולה ואת בנם עומדים במדרגות הבנין, כשהם מזמינים אותי להיכנס לביתם לבקר את החולה. השבתי להם שאין זה הזמן המתאים כעת, שכן צריך מיד לבוא ולקדש, אבל הם הפצירו בי שאבוא מיד לבקרו. חשבתי שמא ייפגע החולה אם לא אכנס עכשו ויורע מצבו בעקבות כך, ולפיכך נכנסתי, וברכתי אותו בברכה המיוחדת שמברכים את החולה בשבת כדין.
לאחר שכבר יצאתי מביתו, חזרתי אליו שוב ושאלתיו על סיבת סירובו לראותני ביומיים הקודמים. הוא ענה לי בתמיהה: "וכי כבודו לא הבין מדוע עשיתי זאת?" עניתי לו שלא, ואז הוא אמר לי: "משום שרציתי שכבודו יכנס לבקרני יחד עם שני המלאכים שמלווים לו לאדם בערב שבת, ורציתי שהמלאכים יענו בעל כורחם 'אמן' כשהרב יתפלל עלי, וכך יוקל לי". ובאמת הוקל לו והבריא.
שכר הזריזות למצוות בעולם הזה
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (כ"ב, ג')
"שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר ויחבש'" וגו' (יומא כ"ח ע"ב)
הצדיק הירושלמי המפורסם, בעל החסד הגדול, רבם של האסירים, הרב רבי אריה לוין זצ"ל, היה דואג לכל צרכי האסירים היהודים שנידונו למאסר על ידי הבריטים בזמן המנדט. הוא היה מבקר אותם בקביעות, מעודד את רוחם ועוזר להם גם בגשמיות וגם ברוחניות. היה מתפלל איתם, אומר להם דברי תורה ומקרבם לאביהם שבשמים. הוא היה בבחינת אברהם אבינו שנוטל שכר כנגד כולם בזכות זריזותו.
סיפר מרן הרב זצ"ל: שעות הכניסה למגרש הרוסים לשם ביקור האסירים היו נוקשות מאוד. פעם אחת יצא רבי אריה לוין זצ"ל לביקור במגרש הרוסים ובדרכו פגשה אותו אלמנה בוכיה שהתחננה לעזרה. אין בידיה מזון לעצמה ולילדיה, סיפרה לו, וכבר אפסה ממנה כל תקווה. ר' אריה עודד את רוחה והפנה אותה לחנות המכולת ולחנות הירקות השכונתיות. הוא אמר לה בפסקנות שתיקח ככל הנצרך לה בהקפה ותאמר לבעל החנות כי רבי אריה שלחהּ והוא ישלם לו לאחר מכן. האלמנה סירבה. אף שאמרו לה רבים שתעשה כן, היה נימוקה עימה כי בעלי החנויות לא יתנו לה אם תגיע לבדה. היא הפצירה בר' אריה שיבוא עמה אל בעל המכולת והירקן וכן אל חנות הבשר כדי שיסכימו לתת לה. ר' אריה הסכים, וסבב עמה בין החנויות עד שהשלימה די מחסורה.
בינתיים התאחרה השעה, ר' אריה הגיע למגרש הרוסים באיחור של חמש דקות והשוטר הבריטי שעמד בשער הראשי כבר סירב להכניסו. ר' אריה ביקש ממנו שיקרא לקצין הממונה, בטענה שאיחורו הוא משום שהוא כבר זקן ועייף, ואף ביקש ולנוח – אך גם הקצין סירב להכניסו. למרות התנצלויותיו כי עיכבוהו באותו יום, הם עמדו בסירובם. ר' אריה העלה בפניהם שוב את מצוקת האסירים המחכים לו, אך הקצין נשאר עומד בקשיחותו.
ר' אריה, כמובן, לא התייאש. מעברו השני של מגרש הרוסים היה רחוב בשם "סנט פאולוס", שממנו היתה כניסה צרה לרכבים, מוקפת גדר תיל, ומעליה מגדל וזקיף. כשהקיף ר' אריה את המגרש לחפש כניסה אחרת הוא הבחין בגדר התיל. מאחר ור' אריה היה נמוך קומה וקטן-מידות, החליט לקפוץ דרך גדר התיל ולהיכנס לבית הסוהר לבקר את האסירים. הוא לא הרים את ראשו ולא שם לב למעלה לראות האם יש זקיף במגדל, אלא קפץ מיד. במהלך הקפיצה הסתבך ובגדיו נאחזו בגדר התיל, והוא נעצר ללא יכולת לעבור. הזקיף זינק לעברו, כיוון אליו את נשקו והפעיל את האזעקה. לקולהּ של האזקה נאספו השוטרים במהירות אל המקום וביניהם גם הקצין הקשוח.
רבי אריה היה בטוח כי מה שנותר בידיו כעת הוא רק לקרוא "שמע ישראל", שכן אם בדרך המלך לא נתנוהו להיכנס, מי יודע מה יעוללו לו עתה כשנתפס בנסיון הפריצה. אולם באופן פלאי, הקצין שהגיע עצר את השוטרים והעמידם על מקומם כי הנושא בטיפולו האישי ואוי למי שיעז לגעת ברב לרעה. הקצין בעצמו שחרר את בגדיו של ר' אריה מקוצי גדר התיל, והכניסו פנימה אחר כבוד לתוך בית הסוהר. הוא שאל את ר' אריה ליעדו, והרב פירט לו את שמות האסירים שהוא רוצה לבקר. השוטרים והסוהרים הופתעו כשהקצין הכריז שהוא באופן אישי ילווה את הרב לאורך כל ביקורו.
ר' אריה נכנס אל תא האסירים, ישב ודיבר איתם כדרכו, אך בלבו קינן עדיין החשש: שמא עתיד הוא להיפרע על מעשיו בסוף הביקור. כשסיים ר' אריה את ביקורו, ליווהו הקצין אל השער. כשעמדו שניהם על מפתן בית הסוהר, ביקש הקצין ללוות את ר' אריה לביתו. הרב סירב, אך הקצין התעקש ואף הציע לקחתו ברכב המשטרתי. ר' אריה שב וסירב כיוון שפחד פן הקצין ייקח אותו ברכב חזרה לתוככי בית הסוהר. לבסוף ליווה אותו הקצין עד לרחוב יפו. כשעמדו להיפרד, העז ר' אריה לשאול את הקצין לפשר התנהגותו. "כשרציתי להיכנס בדרך המלך, דרך השער, באיחור של חמש דקות, לא הרשית לי. אם כן, מדוע כשעברתי על החוק וקפצתי מעל הגדר, לא רק שלא הענשת אותי, אלא אף גוננת עליי מידי שאר השוטרים? מה עוד שליווית אותי לאורך כל הביקור וגם בדרכי חזרה. מה גרם לך לשנות את דעתך ולעשות כן?" שאלו ר' אריה.
הקצין שתק לרגע, והשיבו: "כאשר הגעת אל השער הראשי, סברתי שהרב הוא פקיד או שליח שבא לקיים את תפקידו בלבד, אך כשראיתי שאתה הרב מזנק במסירות נפש מעל גדר התיל כדי להיכנס ולדבר עם האסירים, הבנתי שהרב אינו פקיד, אלא הוא עושה זאת מתוך הלב ועם הרבה מסירות נפש. לכן, הרגשתי חובה מוסרית לשמור עליך ולכבד אותך בהתאם".
כשר' אריה זצ"ל היה מספר את המעשה, הוא היה מדגיש את המוסר שבדבר כי זריזות זו של מצווה היא בבחינת "וישכם אברהם בבקר" וכשעושים את המצווה בזריזות, זה מוכיח את המסירות למצווה.
הלכה בפרשה
ביקור חולים ע"י שיחת טלפון
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"מלמד שבא לבקר את החולה" (רש"י)
שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים ע"י שיחת טלפון?
תשובה: חז"ל שואלים: לשם מה בא אברהם אל הקב"ה, הרי לא כתוב שאמר לו משהו (עיין שפתי חכמים)? לכן מפרש רש"י שבא "לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו".
ולכאורה יכול היה הקב"ה לשאול בשלומו של אברהם אבינו ע"י דיבור מן השמים, ובכך היה מקיים בזה מצות ביקור חולים, ולשם מה היה צריך 'לטרוח' ולבוא לבקרו בעצמו בעולם הזה? מכאן אפשר להביא ראיה שלא יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים בשיחה טלפונית, כיון שכשבאים לבקר את החולה, נוטלים אחד מששים מחוליו וכדברי הגמ' (נדרים ל"ט ע"ב): "אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה – נוטל אחד מששים בצערו". ובנוסף לכך שכשרואים את החולה בצערו ובכאבו, מה גם שאם הוא בבית החולים הוא רואה את המכשירים אליהם מחובר החולה, נשבר לבו של המבקר ומתפלל עליו מקרב לב. אמנם ברור הדבר שאם החולה נמצא הרחק ממנו, כגון בעיר אחרת וכ"ש במדינה אחרת, שממילא אין אפשרות לבקרו בעצמו, יוצאים במה שמתעניין בשלומו דרך הטלפון. ויש לשאול את החולה או את קרוביו אם צריכים סיוע או עזרה שאפשר לעשות אפי' מחו"ל. ואם מדובר בחולה שמחלתו מדבקת- יוצא בביקור חולים ע"י טלפון.
דיני בציעת הפת כשיש אורח
"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (י"ח, ה')
על פסוק זה כתב בעל הטורים (שם), שכיון שנאמר 'ואקחה' ולא נאמר 'קחו'- "מכאן רמז שבעל הבית בוצע". והוסיף החיד"א שמכאן ראוי לבעה"ב ליתן לאורחיו לחם יפה כמותו ולא סוג אחר, אלא אם כן אוכל בעצמו לחם מסוים מטעמי בריאות.
ומרן השו"ע (או"ח סי' קס"ז סע' י"ד) פסק: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אפילו אם יש בביתו אורח חשוב, אולם אם אביו של אדם מתארח אצלו והוא מתבייש לבצוע לפני אביו, או אם מתארח אצלו אורח חשוב מאוד יש אומרים שיכול לכבד לאחרים מכיוון שבזמן הזה אין הבוצע מחלק את הלחם לכל הסעודה מראש אלא מעט לשם חיבוב המצוה, וגם בזה יש אומרים שהוא יבצע בעצמו (עי' משנ"ב שם ס"ק ע"ד).
לפיכך אם יש לו אורח חשוב במיוחד ורוצה לכבדו בבציעה, עדיף שיאמר לו לפני כן: אתה רשאי לבצוע וחלק את הלחם כראות עיניך ובעין טובה. ויש מקומות שנוהגים שבעל הבית מקנה את הלחם לאורח בכדי שהוא יבצע.
צריך הבוצע לזכור שכשמברך "המוציא" בחבורה או בסעודת שבת וכדו' שיברך מילה במילה ויכון להוציא אחרים ידי חובתם, ואם קשה לו לברך מילה במילה עדיף שיזמין אחד מבני הבית שיברך (עי' שם סע' י"א ובמשנ"ב ס"ק נ"ד, צ"ב).
אם נמצא בסעודה שבעה"ב בעצמו מברך אך הוא מגמגם בלשונו או שאינו יודע להוציא אחרים ידי חובתם- יברך האורח יחד עם בעה"ב, או שבשעת הברכה יכון שאינו מתכוין לצאת ידי חובה בברכת בעה"ב ואח"כ יברך לבד על הפת שלו, ואפילו בשבת יעשה כן אעפ"י שאין לפניו לחם משנה.
ליווי אורחים
"וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (י"ח, ט"ז)
שאלה: האם יש בימינו חיוב ללוות אורחים?
תשובה: מצות לוויית האורחים נזכרה בפרשתנו: "ואברהם הלך עמם לשלחם", וברש"י שם (ד"ה "לשלחם") כתב: "ללוותם, כסבור אורחים הם".
וכתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ד הלכה ג') שמצווה ללוות את האורחים, וז"ל: "כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה".
ואמנם בבאר הגולה (שו"ע חו"מ סי' תכ"ז על סע' ח' ס"ק ל') כתב שיסודו של מנהג זה הוא חוק שחוקק אברהם אבינו והוא מנהג חשוב, אך נהגו להקל במצווה זו (ובלוית תלמיד לרבו הקלו מאחר ומוחלים על כבודם), אך השל"ה הקדוש התנגד מאוד לכך וכתב שיש בכל תוקף לקיים את מצות לווית אורחים.
ולכן למעשה יש לאדם ללוות אורחים ד' אמות, אך במקום סכנה או בישובים מרוחקים בהם אין האוטובוס נכנס לתוך הישוב יש ללוות את האורח עד תחנת האוטובוס ולהמתין עמו לאוטובוס עד שיגיע. והמארח המלווה שהוא שליח מצווה – לא ינזק בזכות המצווה.
חינוך הקטנים לצניעות וצדקה וחסד
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר" (י"ח, י"ט)
על פסוק זה דרשו חז"ל (כתובות ח' ע"ב): 'צדקה' – כפשוטו, גומלי חסדים. וכן על הפסוק (י"ח, ז'): "ויתן אל הנער" – אמרו חז"ל (עי' רש"י שם ד"ה "אל הנער")- לחנכו במצוות, וכן על הפסוק (שם פס' ט'): "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" – מלמד על צניעותה של שרה (עי' רש"י שם ד"ה "הנה באוהל").
האדם חייב לחנך את בניו ובני ביתו בצניעות אפילו בתוך הבית. וכלשון הרמב"ם (הל' אישות פרק ט"ו הלכה י"ח): "וכן צוו חכמים על האשה שתהא צנועה בתוך ביתה".
יש לחנך את הילדים כבר מקטנותם בצדקה וחסד, דהיינו לשלוח צדקה באמצעות הבן, ללמדו לעשות חסד ולהתנהג לפנים משורת הדין.
על הפסוק (ישעיה ל"ג, ט"ו): "הולך צדקות"- אמרו חז"ל (מכות כ"ד ע"א): "'הולך צדקות'- זה אברהם אבינו, דכתיב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה' וכו'.
והסביר שם המהרש"א שדבר פשוט הוא שאברהם אבינו עשה צדקה וחסד, ומהו החידוש? אלא עיקר הענין הוא שאת התכונה המיוחדת הזו של 'הולך צדקות'- העביר אברהם לבניו אחריו.
לכן צריך לדעת שדרך חינוכית וחשובה היא לחנך את הנער בשליחויות של מצוה ועשיית צדקה וחסד. ולדוגמא: כשבאים אורחים, יש לחנך את הנער לקבל את פניהם בסבר פנים יפות על ידי שירגילוהו לדאוג לצורכי האורחים.
