שיחות ומאמרים
ליצני הדור
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (כ"ה, י"ט)
שואלים המפרשים (רש"י ד"ה "אברהם הוליד", 'אור החיים' הקדוש ד"ה "ואלה תולדות", רמב"ן ד"ה "אמר הכתוב", כלי יקר ד"ה "ואלה תולדות"): מדוע כפלה התורה בלשונה: "יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק"?
רש"י מתרץ על פי דברי חז"ל (אגדת בראשית ל"ז): "הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק'! וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' היה, שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'". וכך הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' כתוב (בד"ה "יצחק"): "'הוליד' בגימטריא 'דומה', שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם".
בדרך כלל, כשנולד תינוק הוא דומה לאביו או לאמו או לדודים, וכשהוא גדל הוא מתפתח עם אותה דמות שהיתה לו בקטנותו.
ומובא במדרש (במדבר רבה ט', ל"ד; תנחומא נשא סימן ז'; ילקוט שמעוני במדבר רמז תש"ו): מעשה במלך אחד ששאל את רבי עקיבא: אני כושי ואשתי כושית וילדה לי בן לבן, וחושד אני בה. אמר לו ר"ע: צורות ביתך שחורות או לבנות? אמר לו המלך: לבנות. א"ל ר"ע: שמא עיניה נתנה בצורות לבנות וילדה כיוצא בהם. ואם תמה אתה בדבר, למד מן צאנו של יעקב שלקח מקל ויפצל בהם פצלות לבנות" וכו' (ל', ל"ז).
צריך להבין: מדוע מכנים חז"ל את אנשי דורו של אברהם בשם "ליצנים"? מן הראוי היה לקרותם: "רשעים"! הדבר יובן על פי מה שאומרים חז"ל ('שכל טוב' בראשית פכ"א): "ורבותינו דרשו: למה נסמכה פרשת פקידת שרה לעניין אבימלך? והלא רחוק עניין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת! אלא לדרוש בה גיבורי כח, שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. מה כתיב למעלה מן העניין? 'ויתפלל אברהם על אבימלך'; וסמוך לו: 'וה' פקד את שרה כאשר אמר' – אברהם – 'ויעש ה' לשרה כאשר דבר' – לאברהם בתפילתו של אבימלך; 'בן לזקוניו' – דומה לזיו איקונין שלו".
לפי זה נבאר, שליצנותם של אנשי הדור היתה, בכך שאמרו שלא היתה שרה ראויה להתעבר מאברהם כלל, ורק בזכות שאברהם התפלל על חבירו – על אבימלך – הוא נענה תחילה ונולד לו בן. טענה זו איננה רשעות גרידא, אלא יש בה ליצנות, ומכאן כינויָם של אנשים אלו בפי חז"ל: "ליצני הדור".
בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור"; ומעיר על כך השולחן ערוך: "כך היא הנוסחה המפורסמת. והמדקדק לומר: 'לזרע יעקב תזכור' משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה". משמעות דבריו היא, שהיו כאלה שרצו לדקדק ולומר דווקא: "לזרע יעקב", כדי שלא יהיו עשיו וישמעאל בכלל. אומר השולחן ערוך שאין צורך בכך, כיוון שזרעו של אברהם הוא יצחק בלבד, וזרעו של יצחק הוא יעקב בלבד. ממילא כשאומרים: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" – הכוונה היא לזרעו של אברהם, עוקד העקידה, וזרעו הוא דווקא יצחק. זהו שכתוב בפסוק: "אברהם הוליד את יצחק" – יצחק הוא זרעו של אברהם, ולא ישמעאל.
כמו כן, אנו רואים בברכת יצחק ליעקב, אחרי שהתברר לו שיעקב לקח את הברכות (כ"ח, ד'): "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם". ברכה זו של ארץ ישראל לא נאמרה ליעקב בברכה הראשונה שנתן יצחק ליעקב, כיוון שבברכה הראשונה חשב יצחק שלפניו עומד עשיו ולא רצה לתת לו את ארץ ישראל. אבל כשהתברר לו שיעקב הוא מקבל הברכות, אמר לו: קח את ארץ ישראל – "לרשתך את ארץ מגוריך".
תולדות אברהם – אברהם
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (כ"ה, י"ט)
בשלושה מקומות מוזכרים תולדותיהם של אנשים: אצל נח, אצל אברהם ואצל יוסף. אבל יש הבדל בולט בין אברהם ונח מצד אחד, ויוסף מן הצד השני. הן אצל נח והן אצל אברהם מוזכרים שמותיהם פעמיים: "אלה תולדות נח, נח…" (ו', ט'), "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם…" (כ"ה, י"ט). רק אצל יוסף לא מוזכר שמו פעמיים: "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה…" (ל"ז, ב'). מתעוררת השאלה: מה ההבדל בין המקומות השונים?
בגמרא בבבא בתרא (דף ח' ע"א) מסופר על שנת בצורת קשה בימיו של רבנו הקדוש. באותו זמן היו עשירים מחזיקים באוצרות שאספו ואגרו מבעוד מועד. גם רבנו הקדוש החזיק אוצרות של אוכל ומזון, אך לא פירנס בהם כל עני, אלא רק את מי שעמד בתנאים שקבע. אמר רבי: מי שלמד מקרא ייכנס, מי שלמד משנה ייכנס, מי שלמד אגדה ייכנס, מי שיודע הלכה ייכנס. העמיד שומרים שבדקו שאכן רק מי שהם בעלי מקרא, משנה, גמרא והלכה ייכנסו, ולא אחרים. תלמיד של רבנו הקדוש, יונתן בן עמרם, לא רצה ליהנות מכתרה של תורה, ובא להיכנס למקום חלוקת המזון. שאלוהו: קרית? אמר להם: לאו. שנית? אמר להם: לאו. לא רצו לתת לו להיכנס. דחק ונכנס. רדפו אחריו להוציאו. רץ והתייצב לפני רבינו הקדוש ואמר לו: רבי, פרנסני! שאלו רבינו: למדת או שנית? ענה לו: לאו. אמר לו: במה אפרנס אותך? אמר לו: ככלב וכעורב; ופרנסו. כשיצא, הצטער רבנו הקדוש ואמר: אוי לי שהאכלתי פיתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: אולי זה תלמידך יונתן בן עמרם שלא רוצה ליהנות מכתרה של תורה? התרצה בכך רבנו הקדוש, ומאז והלאה פתח את אוצרותיו לפני כולם, שמא יש בהם תלמידי חכמים צנועים.
ביאר רש"י: "'ככלב וכעורב' – שחס הקב"ה עליהם (שבת קנ"ה ע"ב), שנאמר (משלי כ"ט, ז'): 'יֹדֵעַ צדיק דין דלים', לפי שהכלב מזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלושת ימים. וגבי עורב כתיב (תהלים קמ"ז, ט'): 'לבני עֹרֵב אשר יקראו', לפי שהעורב אכזרי על בניו, והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין". אמר לו ר' יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש: אם בורא העולם חס על הכלב והעורב, כך הוא יחוס עלי (ועיין ל'בן יהוידע' על הדף, כיצד שכנע ר' יונתן את רבינו הקדוש בזה).
נראה להוסיף הסבר לכך שדווקא הכלב והעורב זכו לפרנסה מיוחדת מאת ה'. שניהם קיבלו את פרנסתם בזכות מעשיהם. הכלב – על כך שלא נבח בשעת יציאת מצרים, ככתוב (שמות י"א, ז'): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". בזכות זאת זכו הכלבים לקבל את נבלותיהם של ישראל, כפי שנאמר (שם כ"ב, ל'): "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". גם בעורב מצאנו ששלחו נח לראות "הקלו המים", והיה הולך ושב. אמר לו העורב לנח: אני לא נבראתי להצילך, אלא נבראתי בשביל להציל את אליהו הנביא בעת עצירת הגשמים, שנאמר (מלכים א' י"ז, ד'): "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (עיין רש"י ח', ז'). הרי שגם לעורב יש זכות, בכך שפרנס את אליהו, ובשכר זאת זכה לפרנסה מיוחדת מאת ה'.
לזה התכוון יונתן בן עמרם בתשובתו לרבנו הקדוש, שיפרנס אותו "ככלב וכעורב". הכוונה במשל היא להשוות את יונתן בן עמרם לכלב ולעורב, אשר זכות אבותיהם שבימי מצרים ובימי אליהו עומדת להם שיזכו לפרנסה מאת ה'. אם כך, טוען יונתן בן עמרם, אמנם אני לא קריתי ולא שניתי, אבל שמא הזכות של אבותיי או זכות זרעי, שיצא ממני אדם כשר, תעמוד לי להתקיים.
נמצינו למדים, שיש אנשים המכובדים בזכות אבותיהם החשובים, או שהם מכובדים בזכות בניהם המיוחדים, ויש אנשים המכובדים בזכות עצמם. לזה אומרת התורה: "אלה תולדות נח – נח", ללמדנו שנח חי בזכות עצמו, ולא בזכות אבותיו או בניו. כך גם אצל אברהם. אבל יוסף היה ממשיך דרכו של יעקב אבינו, ומיעקב הוא למד את כל תורתו. לכן על יוסף נכון יהיה לומר: "אלה תולדות יעקב – יוסף", כיון שיוסף הוא תולדתו ועיקר ביתו של יעקב.
גבורתו של יצחק אבינו
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (כ"ו, י"ב)
ביארו חז"ל (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס"ד, ו'), שאף שאותה שנה היתה קשה והארץ קשה, ובכל זאת נתברך יצחק ב"מאה שערים" מאת הקדוש ברוך הוא.
לכאורה, הרי כבר אמרו חז"ל (עיין תענית ח' ע"ב): אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ומדוע יצחק עושה חשבונות כמה תבואה תצמח לו?
אלא אמרו חז"ל שיצחק אבינו תיקן את דיני המעשרות (רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"א). והקשה הכסף משנה (שם): הרי גם אברהם אבינו נתן מעשר, ועיי"ש בדבריו.
ואפשר לומר שיצחק אבינו נתן את המעשרות על חשבון מה שיצמח לו ולכן זכה לברכה מיוחדת: "ויברכהו ה"'. הברכה שנתברך בה יצחק היתה כל כך גדולה, עד שאמרו (עיין רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס"ד, ז'): "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך", ועל כן מתאים לומר עליו במיוחד: "עשר- בשביל שתתעשר" (עיין תענית ט' ע"א), היינו עשר גם לפי העתיד להיות, וכיון שאין מעשרין מאומד היה על יצחק לחשב את כמות התבואה שגדלה. ולא לחינם כתוב (שם פסוק י"ד): "ויקנאו אותו פלשתים", כי היה עשיר גדול יותר מאבימלך ומסיבה זו הם סתמו לו את הבארות.
אבימלך בא ואומר ליצחק (כ"ו, ט"ז): "לך מעמנו" בטענה "כי עצמת ממנו מאוד" –התעשרת, אמנם, אך על חשבוננו. ועוד טען שיצחק הוא כמו "גייס חמישי", שנועד לחפור בארות כדי להכין לגייסות שיבואו לשתות מים. ורק לאחר שיצחק אבינו מוכיח אותם כהוגן ונותן להם מוסר, מסכים יצחק לחדש את ברית אברהם.
והנה, חז"ל (ברכות ס"ד ע"א) אומרים שהנפטר מהחי אומר: "לך לשלום", והנפטר ממת אומר: "לך בשלום". אבימלך וחבריו אמרו ליצחק (שם, כ"ט): "ונשלחך בשלום", לרמוז לו שיצא מהעולם הזה מהר, ובור שכרו וחפרו היה להם לרעה, לכן כתוב (שם, ל"א): "וילכו מאתו בשלום" – מידה כנגד מידה.
יצחק אבינו לא מתווכח עם אבימלך אך עונה לו ולחבריו בצורה "לכאורה" לא מכובדת, ואומר להם (שם, ז"ך): "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", ועכשיו שהפלתם עלי עלילות וגירשתם אותי לשם מה באתם, מה אתם רוצים? לכו! אבל מסביר תרגום יונתן בן עוזיאל (שם כ"ח), שאמרו ליצחק שהם יודעים שבגללו התעשרו והתברכו, ולא זו בלבד שהוא לא התעשר על חשבונם אלא, להיפך, הם התעשרו בזכותו, ולכן הם חוזרים בתשובה ומבקשים שיחזור לגור איתם כדי שהברכה תשרה אצלם שוב. ומדוע בכל זאת יצחק אבינו מדבר איתם בתקיפות? אלא שסוף דבריהם הוכיחו על עיקר מחשבתם, שבתחילה אמרו (שם, כ"ח): "ראו ראינו כי היה ה' עמך", ובסוף אמרו (שם, כ"ט): "אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום", זו מעלתך זו טובתך? (עיין בדעת זקנים מבעלי התוספות ענין המשל של האריה שעמדה עצם בגרונו, ויובא לקמן) הרי אברהם כרת עמם ברית ויצחק לא פגע בהם כי יש בינם ברית, ומדוע כן פגעו בו, זה ברית?! לכן דיבר אתם יצחק בתקיפות, לתת להם מוסר על מעשיהם, ולאמר להם שאי אפשר להחניף לו, לעשוק, לשקר ולהזיק לו ולהעמיד עצמם כ"צדיקים".
באר מים חיים
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" (כ"ו, י"ח)
יצחק אבינו גדל (כ"ו, י"ג): "הלוך וגדל עד כי גדל מאוד", ואבימלך מתקנא בו ואומר לו: (שם, י"ח): "לך מעמנו". הולך יצחק לנחל גרר ובהיותו שם: "ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו". על-פי הפשט ברור שעדיף לכרות ולחפור באר סתומה מאשר לחפור באר חדשה, ולכן יצחק חופר את אותן בארות דווקא. אך פלא הוא שיצחק קורא להן שמות אשר קרא להן אביו. ואף אבימלך, שבתחילה גירש את יצחק, שב, התחרט וביקש לכרות ברית עם יצחק, ואומר לו (שם, כ"ח:) "ראו ראינו כי היה ה' עמך". ודרשו חז"ל (מדרש בראשית רבה ס"ד, י') הובא ברש"י: 'ראו' – באביך, 'ראינו' – בך. מה ראה אבימלך ביצחק כפי שראה באברהם?
אבימלך מגלה ליצחק את מהלך מחשבתו האופייני לגוי ואומר במענה לדבריו (כ"ו, כ"ז, כ"ט): "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני… וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". מהו הטוב שעשו עמו? "ונשלחך בשלום" – שלא הרגוהו ולא הזיקו לו, זהו שלום של גוי. וחז"ל בארו זאת על-פי משל לאריה שנתחבה לו עצם בגרונו. אמר האריה: מי שיבוא ויטלנה – אעשרנו עושר גדול. בא עוף אחד ששמו אגרון וצווארו ארוך והוציא את העצם. שאל העוף לשכרו, אמר לו האריה: לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני, אלא שעדיין אתה דורש שכר?! כך אמר לו אבימלך ליצחק: חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא (הובא ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' כ"ו, כ"ט). ולאבימלך יש סיבה מיוחדת לבקשת כריתת ברית עם יצחק ולא בחנם הלך אליו לרצותו. אומר התרגום יונתן (שם, כ"ח): לאחר ששלחו את יצחק ייבשו המעיינות, והאילנות לא עשו פירות, ולכן בקשוהו להשלים עמם.
וכדי להשלים עמו אבימלך מזכיר ליצחק את אברהם אביו, ואומר לו: הרי אביך אברהם היה במצרים והוא אמר לשרה (י"ב, י"ב): "למען ייטב לי בעבורך", ואמנם נאמר: "ולאברם הטיב בעבורה". והסביר רש"י (שם, ט"ז): "'לאברם היטיב' – פרעה, בעבורה". ורש"י באר שאברהם אמר שיתנו לו מתנות (וראה בשפתי חכמים מה שהקשה ותירץ שם), אך התרגום יונתן אומר שההטבה שהטיב פרעה לא הייתה שנתן לו מתנות, אלא שלא נטל ממנו את עושרו, שלא הרגו ולא הזיק לו. על כל פנים אומר אבימלך ליצחק: תתרצה עמנו כי גם אביך עשה שלום עם פרעה, ופרעה לא לקח ממנו כלום ולא נתן לו כלום, ואביך העריכו, ולכן כשם שראו באביך, כך ראינו בך. אבימלך מקשר בין יצחק לבין אביו שעליו להשלים עמם כי לא הזיקו לו וזהו שלומם. אבל יצחק אבינו מלמד את אבימלך והפלשתים שהוא במהותו המשך של אברהם אבינו, ואינו משנה כלום מדרכו של אברהם. והמים, מי התורה, אינם אלא מי תורת אביו. גם לאברהם אבינו היה קידוש השם בכל מקום שהלך וקרא בשם ה', וכן מסירות נפש באור כשדים, וגם יצחק הוסיף בדרך אביו מסירות נפש.
וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג) שכתב על אברהם אבינו שהגיע לאמונת ה' יתעלה, והודיע ליצחק בנו, ואף יצחק אחריו לימד את יעקב, והם הולכים בדרך הסלולה להם מאברהם אבינו. אומר יצחק לאבימלך: אתם סתמתם את הבארות בטענת שווא ושקר שהם תקלה מפני הגייסות, אך לא כן היה. אתם בקשתם לסתום את הגולל על דרכו של אבי אברהם, ולכן אומר יצחק: אני מגלה את העפר, ואשתמש בבארות, במים החיים, ובאותם השמות. ולא בכדי הורונו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מ"ח) שאחת הסגולות שהיו בישראל ביציאת מצרים הייתה שלא שינו את שמם.
ומעתה, יצחק מלמד אותנו כי הבאר של אברהם אבינו קדושה היא. מימיו קדושים, שמותם קדושים, תורתו קדושה ואני בדרכו אעבורה להמשיך ולהשקות מאותם המים.
עלי קללתך
"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (כ"ז, ח')
כאשר אומר יעקב לאימו (כ"ז, י"א): "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" – ענתה לו רבקה (כ"ז, י"ג): "עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי". יעקב התרצה, והלך בשליחותה של אמו.
צריך להבין כיצד שכנעו דברי רבקה, שהסכימה לקחת את הקללה על עצמה, את יעקב. האם לא חשש לכבודה של אמו והתנחם בכך שהקללה תחול על ראשה?!
פיתרון הדבר בתרגום אונקלוס, שאת המשפט: "עלי קללתך בני" תירגם: "עלי אתאמר בנבואה". אמרה לו רבקה ליעקב בנה, שהיא מצווה אותו לעשות את הדבר כיון שכך נאמר לה בנבואה, ולכן הקשיב לה יעקב, ולא חלילה משום שרצה שהקללה תחול עליה.
כך מצאנו אצל אסתר, שאמרה למרדכי (אסתר ד', ט"ז): "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי", ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו ע"א) שהיו אלה ימי הפסח. מרדכי הקשיב לה (שם ד', י"ז): "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר". ויש להבין: כיצד הסכים מרדכי לבטל לכל ישראל את מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות יין בפסח? אלא נראה לומר כיון שאמרה אסתר: "וצומו עלי" – הבין מרדכי, ש"עלי" הוא בנבואה כשם ש"עלי" של רבקה נאמר בנבואה. וכך אמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"ב): "'ותלבש אסתר מלכות' – 'בגדי מלכות' מבעי ליה! אלא שלבשתה רוח הקודש".
הרי ש"עלי" האמור ברבקה ובאסתר – הם בנבואה (ועיין לרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג).
גם ברוך יהיה
"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (כ"ז, כ"ב)
כאשר מבקש יצחק אבינו לברך את בנו, הוא מתמלא ספיקות. בתחילה הוא שואל: "מי אתה בני"? אחר כך הוא קורא לבנו ואומר לו: "גשה נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו אם לא". ושוב יצחק מסופק ואומר: "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו". ולא די בזה, אלא שהוא חוזר ושואל את בנו: "אתה זה בני עשיו?".
ועם כל זה, ולמרות כל הספיקות, מברך יצחק את בנו, למרות ש"לא הכירו"! התמיהה גדולה: אם עדיין מנקר הספק בליבו של יצחק, מדוע הוא מברך את בנו?
ומה גדלה תמיהתנו בהמשך הסיפור, כאשר נודע ליצחק מיהו הבן שהתברך, הוא אומר לעשיו: "גם ברוך יהיה". לכאורה, אחרי שגילה יצחק את התרמית, היה עליו לגעור ביעקב ולכעוס עליו! ואם לא די בכך, הרי שבסוף הסיפור, כאשר משלחים יצחק ורבקה את יעקב לבית לבן, שב יצחק ומחזק את ברכותיו ליעקב, ועוד מוסיף לו ברכות חשובות: "ויפרך וירבך… ויתן לך את ברכת אברהם". כיצד משלים יצחק עם הרמאות, ועוד מחזק ומבסס אותה?!
הנה מבואר בזוהר הקדוש, שיצחק ביקש מיעקב יין להטעים את סעודתו. לפי הדעה ששני גדיי העיזים היו כנגד קרבן פסח וקרבן חגיגה (ראה רש"י כ"ז, ט'), הרי שהיה לו צורך ביין למצות ארבע כוסות. ליעקב לא היה יין, ונעשה לו נס ומלאכים מן השמים הביאו לו יין. וכך היא לשון תרגום יונתן בן עוזיאל (ז"ך, כ"ה): "וַאֲמַר קָרֵיב לִי וְאֵיכוֹל מִצֵידָא דִבְרִי בְּגִין תְּבָרְכִינָךְ נַפְשִׁי, וְקָרֵיב לֵיהּ וְאָכַל, וְלָא הֲוָה חַמְרָא גַבֵּיהּ, וְאִזְדַמֵן לֵיהּ מַלְאָכָא וְאַיְיתִי מִן חַמְרָא דְאִצְטִנַע בְּעִינְבוֹיֵי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא וְיַהֲבֵיהּ בְּיַד יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אַמְטֵי לֵיהּ לְאָבוּי וּשְׁתִי" (תרגום: ויאמר: הגישה לי ואוכל מציד של בני בעבור תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל. ולא היה יין אצלו. והזדמן לו מלאך ויבא מן יין המשומר בענביו מן ימי ראשית העולם, ויתנו ביד יעקב. ויעקב הביא לאביו וישת).
(היין הוא דין, וצריך למתק את הדין במים. יעקב מזג מים ביין – "דארמי מיא בההוא יין" (זוה"ק בלק קפ"ט), כי המים הם רחמים, ועל ידי המים מיתק את הדין של היין. לכן אומרים ב'לשם יחוד' שלפני הקידוש בערב שבת שחיבר בעל ה'בן איש חי' זיע"א: "ובזכות יעקב תמימך, אשר מיתק הגבורות בחסדים, ככתוב: 'ויבא לו יין וישת- דארמי ליה מיא ביינא'" – ראה בסידור 'קול אליהו' בעמודים 410 – 412).
נתאר לעצמנו את הרגשתו של יצחק אבינו. הוא מבקש יין, ונעשה נס לבנו ומלאכים מביאים לו יין המשומר מששת ימי בראשית, יין של גן עדן. כאשר הוא מריח את ריח בגדי יעקב הוא אומר (כ"ז, כ"ז): "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" – "מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן" (רש"י); ובתרגום יונתן ובירושלמי אמרו שריחו היה כריח הקטורת העתידה להיות במקדש. אומר יצחק: בן כזה, שריחו ריח גן עדן, שיינו יין המשומר מששת ימי בראשית ושקולו קול של תורה – אין לך ראוי לברכה יותר ממנו.
ואכן, כאשר מגיע עשו בעצמו כתוב (שם, ג"ל): "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" – "ראה גיהנום פתוחה מתחתיו" (רש"י בשם בראשית רבה ס"ז, ב'). וכן מבואר בתרגום יונתן: "ואזדעזע יצחק זעזוע סגי" – מדוע? שמע יצחק את קולו של עשיו והריח את ריח תבשיליו שהיה בהם ריח של גיהנום. כאשר ראה יצחק את ההבדל הגדול בין יעקב ועשיו, מיד אמר: "גם ברוך יהיה".
לא במרמה נטל יעקב את ברכתו, אלא "הסכים וברכו מדעתו". ועל יעקב אבינו נאמר (משלי י', ט'): "הולך בתום ילך בטח". לא עלה על דעתו לשנות את קולו ולדבר בקולו של עשו. על עשיו נאמר המשך הפסוק (שם): "ומעקש דרכיו יודע" – נודעה רמאותו ורשעותו, כי ציד בפיו.
יצחק אבינו הבין שהבן שבא לקבל את הברכות בתחילה היה יעקב. הוא נוכח לראות את ההבדל שבין עשיו ויעקב. לכן מברך יצחק בלב שלם ובנפש חפיצה את בעל קול התורה, המביא לו מאכלים ויין מגן עדן. יצחק אינו מתחרט, חלילה, ואינו מצטער על הברכות הראשונות, להיפך, הוא שמח ומודה לה' יתברך שלא נכשל בברכתו, ובסופו של דבר בירך את הראוי לברכה, את "יעקב איש תם יושב אוהלים" (כ"ה, כ"ז).
ובנוסף לכך כמובן: "הקול קול יעקב", ולכן יצחק לא בטוח כלל שזהו עשיו בנו. גם מצד הקול וגם מצד תוכן הדברים, ומעתה יצחק נשאר בספקו – "ולא הכירו". מה עשה יצחק? מדוע ברך על ספק? אמר יצחק: אני אברך למי שראוי להתברך, ואולי טעיתי בחשבי את עשיו לצדיק, ולכן הראוי לברכה הוא יתברך, אף אם הוא באמת יעקב ולא עשיו.
גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי', מסביר מדוע יצחק בירך את יעקב באופן נוסף: עשיו אמר ליצחק אביו שהוא יודע כי יבוא יעקב וינסה לקבל את הברכות לכן ישנה את קולו וישנה את ידיו. ועשה עשיו הסכם עם אביו שהוא עשיו האמיתי ישנה את קולו וידבר בקולו של יעקב, ובזאת ידע יצחק כי עשיו הוא המדבר.
ועשיו בדרך כלל דיבר בחנפנות ולשון רכה "פושט טלפיו", צד את אביו ומרמה אותו בשאלותיו: "כיצד מעשרין את המלח" (עיין תנחומא תולדות ח'), ועתה הוא באמת דיבר בסגנון שונה: "יקום אבי", כדברי רש"י, שדיבר בלשון קנטוריא, ולא כיעקב שאמר (כ"ז, י"ט): "קום נא", בלשון תחנונים. ומעתה, מגיע יעקב, ידיו ידי עשיו וקולו קול יעקב. ברור ליצחק אביו כי אין בזה ספק אלא זהו עשיו בנו, קולו קול יעקב וידיו ידי עשיו כפי שהתנו והסכימו מראש על הסימנים הללו.
אפשר לבאר בדרך נוספת. כתוב (משלי ה', י"ט): "באהבתה תשגה תמיד". כשאדם לומד תורה, יש לו חשק אדיר ושמחתו גדולה, וכדברי 'אור החיים' הקדוש (דברים כ"ו, ח'): "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה". אדם ששוקע בלימוד תורה אינו מרגיש ואינו תאב אלא לדברי תורה, ואינו מסוגל לעשות דברים אחרים.
כשיצחק רק שמע את קול יעקב, את קול התורה של יעקב, התרגש והתלהב מקול זה, עד כדי כך שאפילו לא התלבט במישוש הידיים, שהיו ידי עשו. מיד בירך את יעקב.
בסוף הסיפור, כאשר גילה עשו את התרמית וביקש לנקום ביעקב, אמר (כ"ז, מ"א): "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". תוכניתו של עשו היתה לפגוע ביעקב דווקא ב"ימי אבל אבי", כאשר יתאבל יעקב על אביו. בימים אלו אסור יהיה לו ללמוד תורה, כדין אבל, וכשלא יהיה הקול קול יעקב – יוכלו הידיים להיות ידי עשיו. שכח עשו שגם בימי האבלות מותר ללמוד דברי תורה מסוימים, כגון הלכות אבלות…
ריח בגדיו
"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (כ"ז, כ"ז)
רש"י ביאר (על פי פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב), שסיפור הברכות אירע בחג הפסח: "'שני גדיי עזים' – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים" (גם בזוהר בראשית תולדות ח"א קמ"ב ע"א הובא שהיה בערב פסח).
אולם יש דורשים שהסיפור אירע בראש השנה. כך מבארים הגר"א וה'בן איש חי' (ניצבים הל' ר"ה סע' ד'), שהביאו מכאן מקור למנהג לאכול תפוחים בראש השנה לסימנא טבא לשנה טובה ומתוקה (עיין לרמ"א בסי' תקפ"ג בשם האבודרהם). זאת משום שריח בגדיו של יעקב היה כריח שדה תפוחים כאשר קיבל ביום זה את הברכות. כך הם דברי הגמרא (תענית כ"ט ע"ב): "'ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה" – אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים". כך מובא בזוהר הקדוש (ח"א בראשית תולדות דף קמ"ב ע"ב, וכן ויקרא דף פ"ד ע"א): "'כריח שדה אשר ברכו ה" – מאן 'שדה'? דא שדה דתפוחים, שדה דאבהן עלאין סמיכו ליה ומתקנין ליה".
בהקשר זה ראוי להביא את דברי חז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א), שדרשו את הפסוק: "'את ריח בגדיו' – אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'"; ובמדרש הוסיפו: "ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות" (ילקוט שמעוני בראשית רמז קט"ו). המדרש שם מספר על יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהיו בוגדים בקב"ה וחזרו בתשובה, עיי"ש.
ויש לשאול: מה הביא את חז"ל להוציא את הפסוק מפשוטו ולדרוש אותו לעניין בוגדים? אלא שכבר מצאנו אצל חז"ל שאמרו שבניו של אדם נקראים "בגדים", כאמור ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג', ג'): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", ומפרשים חז"ל שהכוונה היא לבניו, שהתנהגו כבוגדים, כי נשאו נשים שאינן ראויות לכהונה. הרי שריח בגדיו של יעקב רומז לבניו שיהיו לעתיד, שעל אף שיהיו "בוגדיו" הרי שריחם יהיה כריח שדה תפוחים, כיוסף משיתא ויקום איש צרורות.
הגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) מספרת על רבי זירא שהיה נוהג לדרוש דרשה זו ("אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו"). הוא היה מקרב את שכניו הבריונים, למרות שמעשיו לא הועילו להחזיר אותם בתשובה. רק אחר שנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עכשיו אין מי שיתפלל עלינו! וחזרו בתשובה.
וכבר הקשו המהרש"א, החיד"א ומפרשים אחרים מה'קל וחומר' שעשה משה רבינו. משה אומר לישראל (דברים ל"א, כ"ז): "ממרים הייתם עם ה'" – בחיי, וכל שכן במותי: "אף כי אחרי מותי". הרי שקל יותר לאדם לחטוא אחרי פטירת רבו מאשר כל עוד רבו חי. אם כן, מדוע דווקא אחרי מותו של רבי זירא חזרו בהם הבריונים, דבר שלא עשו כל עוד היה הוא חי?
משמע שיש שני סוגי בריונים. יש בריונים שיודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. אך יש בריונים – "מלשון 'בורים'" (רש"י), שאינם מכירים את ה'. ה"ממרים" שהיו בימי משה היו מהסוג הראשון: כאלו שראו את הניסים והנפלאות של ה', ועם זאת כפרו בו. עליהם אמר משה את ה'קל וחומר', שאחרי מותו יוסיפו עוד להיות "ממרים", יותר מאשר בחייו. אבל שכניו של ר' זירא היו בורים, לא ידעו, ולכן לא היתה התנגדותם לתורה מהותית. והראיה – אחרי מותו של רבי זירא התגלה רצונם האמיתי לחזור בתשובה.
יצחק אבינו מריח את ריח בגדי העיזים של יעקב, שהוא ריח רע. אבל יעקב מתקרב מעט יותר – ויצחק מריח בו ריח של גן עדן, של שדה תפוחים. מכאן סימן לבניו של יעקב. ייתכן שיהיו יהודים כמו יוסף משיתא או יקום איש צרורות, שיהיה להם ריח רע, ריח עיזים, ולכאורה נראה שאין הם ראויים לברכה; אבל באמת ביסודם הם אינם בוגדים, אלא "בגדים": הם בנים של הקב"ה. מי שמריח בריח העיזים את ריח גן עדן של שדה התפוחים – צריך לקרב אותם, כמו שעשה רבי זירא לבריונים שבשכונתו.
על שמים וארץ
"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (כ"ז, כ"ח)
יש הבדל בין הברכה שבירך יצחק את יעקב לבין הברכה שבירך את עשו. בברכה שבירך את יעקב כתוב (כ"ז, כ"ח): "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ" – הרי שהקדים את טל השמים למשמני הארץ, ואילו בעשו הקדים את משמני הארץ לטל השמים, כמו שכתוב (שם, כ"ט): "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל".
יעקב אבינו מקושר ל'שמים', לצד הרוחני שבחיים; וגם את צרכיו הגשמיים, של 'הארץ', הוא עושה לצורך העניינים הרוחניים. קיום העולם אינו תלוי בסיפוק הצרכים הגשמיים, אלא בלימוד התורה. וכך צריך לנהוג: קודם כל ללמוד תורה, ואחר כך לדאוג לגשמיות ולפרנסה; והפרנסה מובטחת למי שקובע את לימוד התורה כעיקר, ואת פרנסתו כטפל (עיין קדושין כ"ט ע"ב – הא לן והא להו).
לעומתו, עשו שייך לגשמיות, וגם את הרוחניות הוא הופך לגשמיות. כיון שאין לו עולם הבא, יש לו רק את העולם הזה, הוא מקבל את כל שכרו בעולם הזה.
עשו בא אל יצחק ומבקש ברכה בבכי תמרורים, למרות שכולו מלא בעבירות. זאת מכיון שהוא מאמין בברכות ובתועלת הרוחנית שלהן, אף על פי שאין הוא מעוניין כלל להשקיע בצדדים הרוחניים שבחיים בכלל. גם עשו, שכולו ארצי, יודע שללא הברכה הרוחנית – גם הברכה הגשמית לא תתקיים בידו.
גם כיום, אנו רואים יהודים שרחוקים מתורה ומצוות שבאים לקבל ברכה מרב. זאת משום שגם הם יודעים שללא רוחניות גם הגשמיות לא תישאר בידם (עיין ב'חפץ חיים' על התורה שפירש בדרך זו).
פרפראות
לו ולא לה
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כ"ה, כ"א)
"'לנכח אשתו' – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת (בראשית רבה ס"ג, ה'). 'ויעתר לו' – 'לו' ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך 'לו' ולא לה" (רש"י בשם הגמרא יבמות ס"ד ע"א)
מדוע לא נענתה תפילתה של רבקה? הרי יש לה זכות גדולה מצד היותה כשושנה בין החוחים. זכות זו עדיפה על זכותו של יצחק, שגדל ב'חממה', בביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו. רבקה גדלה בבית של רמאים שקרנים וגזלנים, ובכל זאת היתה צדקת גדולה, ונבחרה להיות אשתו של יצחק אבינו!
ההסבר הוא, שיצחק אבינו גדל בביתו של אברהם אבינו והיה רגיל לפנות בתפילה להקב"ה, כבן המתחטא לפני אביו. לכן: "ויעתר לו ה'".
זאת ועוד, ליצחק היתה זכות אבות, ובתפילתו יכול היה לבקש רחמים מהשמים בזכות אברהם אביו, עמוד החסד. רבקה, לעומת זאת, אינה יכולה להזכיר זכות אבות. וכי תזכיר את 'זכותו' של בתואל?! זהו שרש"י אומר, שיצחק היה צדיק בן צדיק ואילו רבקה היתה צדיקה בת רשע.
יעקב מפרכס לצאת
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כ"ה, כ"ב)
"'ויתרצצו' – רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ג, ז')
שאלו המפרשים: מדוע כשעברה על פתחי בית מדרש ביקש יעקב לצאת? והלא בבטן אמו היה מלאך שמלמדו תורה! וענו: יעקב לא רצה ללמוד תורה בחברתו של עשו.
אמנם אומרת הגמרא (ב"ב כ"א ע"א): "דקארי – קארי, דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה" (מי שלומד – שילמד, ומי שאינו לומד – מכל מקום ישב עם חבריו). אם ישב עם חבריו סופו שיתן ליבו ללמוד. אך כל זה רק כאשר אינו מזיק לאחרים; אם הוא מזיק לחביריו – אין ללמדו.
סיבה נוספת: יעקב אבינו אינו רוצה ללמוד תורה ממלאך. הוא רוצה לצאת ולעמול על התורה ועל העבודה בעצמו.
מבטן ומלידה
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (כ"ה, כ"ב)
כתב רש"י בשם חז"ל: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת".
לכאורה יש לשאול: היצר הרע נכנס לגופו של האדם רק כאשר "לפתח חטאת רובץ" – כלומר: כאשר העובר יוצא ממעי אמו. כמו כן, היצר הטוב נכנס אל האדם בגיל שלוש עשרה. אם כן, כיצד עוד במעי אימם פרכסו שניהם לצאת, זה מבקש ללכת לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה?
אלא, מלמדים אותנו חז"ל כי זו היא תכונתם הטבעית. יעקב מטבעו, גם ללא היצר הטוב, נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועשיו מטבעו, גם בלי היצר הרע, נמשך לעבודה זרה.
כאשר יוולדו הילדים ויגדלו, תתחזק תכונתם הטבעית: יעקב אבינו – כל שכן שירצה ללמוד תורה בסיוע יצרו הטוב, ועשו – קל וחומר שילך וירשיע בשרירות ליבו ויצרו הרע.
רב וצעיר
"שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ… וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כ"ג)
כאשר יעקב ועשו מתרוצצים בבטנה של רבקה, זה רוצה לצאת למקום תורה וזה רוצה לצאת למקום טומאה, עומדת רבקה ושואלת (כ"ה, כ"ג): "אם כן למה זה אנכי". הקב"ה השיב לה: "ורב יעבוד צעיר" – ואז נגמרו הפרכוסים. למה? כי עתה, כאשר עברה רבקה ליד בתי עבודה זרה, כבר לא ביקש עשו לצאת. ידע עשו, כי אם הוא יצא הראשון, הרי שיהיה הוא ה"רב", ואם כן הוא זה שיעבוד את ה"צעיר", הוא יעקב. גם כאשר עברה ליד בתי מדרשות נמנע יעקב מלצאת, כדי שלא יעבוד הוא, ה"רב", את אחיו ה"צעיר". כך מצאה רבקה מנוח מהתרוצצותם.
אבל כשהגיעה עת הלידה ראה עשו את העולם הזה ותאוותו כל כך נתגברה בו, ששכח את נבואת: "ורב יעבוד צעיר". תאוותו העבירה אותו על דעתו, ומיד ביקש לצאת. בוא וראה מה כוחה של תאווה!
אכן גם יעקב רצה לצאת: "וידו אוחזת בעקב עשיו" (שם, כ"ו); אך אצלו לא היה זה מצד התגברות התאווה, אלא בשל רצונו לצאת אל העולם ולקיים את המצוות, שדווקא "היום לעשותן" – בעולם הזה.
השבעה לי כיום
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (כ"ה, ל"ג)
מדוע ביקש יעקב מעשו להישבע?
יש לבאר על פי דברי הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הל' א'), שכתב שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. למשל, אם אמר אדם לחבירו: "מה שתוציא שדה זו או עץ זה מכור לך", והוציאו השדה או העץ פירות, אך בעל השדה חזר בו – לא קנה חבירו כלום. אולם אם אמר לחבירו בלשון שבועה: "אני נשבע שאמכור לך את הפירות" – חייב הוא למכור לו, מדין השבועה.
על פי זה מבואר מדוע מבקש יעקב אבינו מעשו להישבע לו. הבכורה היתה דבר שלא בא לעולם (ועיין ל'אור החיים' הקדוש כ"ה, ל"ג), ואם כן עלול יהיה עשו לטעון שאין המכירה חלה; אך עתה, בתוספת השבועה, מנע יעקב את הטענה הזו.
עוד טענה שיכול היה עשו לטעון היא, שהמכירה היתה באונס, שכן הוא היה אז רעב והוכרח למכור את בכורתו. לכן אף שעשו ביקש מיעקב רק "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (כ"ה, ל'), נתן לו יעקב גם לחם וגם השקהו, כדי לבטל את טענת האונס. נמצא שהבכורה נמכרה בהסכמה גמורה, ועשו לא יוכל לערער עליה.
דביקות בדרכי אבות
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (כ"ו, י"ח)
יצחק חפר דווקא את הבארות של אביו אחרי שסיתמום פלשתים, ולא חפר בארות חדשות. יצחק אבינו מלמדנו שצריך לדבוק בדרכי האבות. גם אנו צריכים לדבוק בדרכי אבותינו, לשתות מים מבארותיהם, ואין מים אלא תורה. אל לנו לשתות מבורות נשברים.
יצחק קורא לבארות בשמות אשר קרא להם אביו. עניין גדול למדנו מכך, שלא להתפתות לקרוא בשמות חדשים ומודרנים שלא שׂערום אבותינו. לצערנו, תופעה שפשטה בציבור היא זניחת השמות של התורה, כשמות אשר קראו אבותינו, והמצאת שמות חדשים, כאילו מתביישים היום לקרוא בשמות ישנים… יש לקרוא בשמות מתוך התורה, כמו אברהם ושרה. במיוחד צריך להיזהר שלא לקרוא בשמות של אנשים שאינם ראוים אף אם הם מוזכרים בתורה.
משא ומתן עם גויים
"מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (כ"ו, כ"ז)
אבימלך ופלשתים זכו לטובה רבה, למעיינות מים ואילנות נותנים פירות. אך מעת שגירשו את יצחק מארץ פלשתים יבשו המעיינות והבארות והאילנות לא נתנו פירות. אז ידעו שהכל נעשה בזכות יצחק אבינו ע"ה (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל כ"ו, כ"ח). לפיכך הולכים אבימלך ומרעיו לבקש מיצחק אבינו שיחזור לגור במקומם לאחר שגירשוהו. הם טוענים שלא עשו ליצחק כל רע; אדרבה, היטיבו עמו: "ונשלחך בשלום" – וכדברי חז"ל (הובא ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות כ"ו, כ"ט): טובתם היתה שלא הרגו את יצחק. בזה הם משתבחים…
אבל יצחק עומד בתקיפות כנגד טענותיהם. תקיפותו של יצחק היא הוראה לדורות למנהיגי ישראל: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי!" אני לא עשיתי לכם כל רע. בארות חפרתי, ובאתם עלי בעלילות רשע. יש לכם שנאה כלפיי ללא כל סיבה! – כך אומר 'אזרח גר' למלך פלשתים. אין הוא מתרפס, אין הוא נכנע לגוי.
הם מנסים לנהל איתו משא ומתן, כדי למשוך אותו ולסחוט ממנו עוד ועוד. גבורתו של יצחק אבינו ע"ה היא סמל ומופת: לא להתרפס! לעמוד איתן על כבוד עם ישראל וארצו! (ועיין בדברי 'אור החיים' הקדוש כ"ו, כ"ז).
לך בשלום
"אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" (כ"ו, כ"ט)
אבימלך אומר ליצחק (שם, ט"ז): "לך מעמנו", בטענה "כי עצמת ממנו מאוד". התעשרת – על חשבוננו.
חז"ל (ברכות ס"ד ע"א) אומרים, שהנפטר מהחי יאמר לו: "לך לשלום", והנפטר מהמת יאמר: "לך בשלום". אבימלך וחבריו אמרו ליצחק: "ונשלחך בשלום" – לרמוז לו שיצא מהעולם הזה מהר.
אבל בור שכרו וחפרו – נפלו בו הם עצמם. לכן כתוב בסופם (שם ל"א): "וילכו מאתו בשלום" – מידה כנגד מידה…
חפירת באר כציון מקום
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ו, ל"ב-ל"ג)
מבאר האבן עזרא, שיש שני מקומות הקרויים באר שבע: בצפון ובדרום. הנפקא מינה היא לעניין כתיבת הגט. כאשר מציינים את שם העיר שבה נערך הגט, צריך להגדיר במדויק היכן היא נמצאת.
בתקופת כהונתי כדיין בבית הדין בבאר שבע, היו מגיעים לבית הדין כדי לכתוב גיטין מאילת שבדרום ועד קרית מלאכי שמצפון לבאר שבע. גיליתי שיש בעיה לכתוב בגט 'באר שבע', כי ישנה עיר באר שבע גם בצפון הארץ. אפילו מצאתי שיש באר שבע באמריקה! לכן אמרתי שכשם שבגט שנכתב בירושלים כותבים "ירושלים די יתבה על מי השילוח ועל מי בורות", ובגט שנערך בחברון כותבים "חברון די יתבה בה מערת המכפלה" – כך יש לציין סימן כלשהו כדי שיהיה ברור שהגט נכתב בעיר באר שבע, ולא יטעו במקום אחר. פניתי לראש העיר דאז וביקשתי ממנו שיחפור באר מיוחדת לצורך העניין, וכך יכולתי לציין מיקום וסימן לבאר שבע הדרומית.
שחיטה כשרה
"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (כ"ז, ג')
כתב רש"י (ע"פ בראשית רבה ס"ה, י"ג) שיצחק הורה לעשו: "חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה". וראה ב'שפתי חכמים' ששאל: מדוע הזהירו יצחק על כך, והרי עשו נחשב אצלו לצדיק!
יש לבאר, שאכן חשב יצחק שעשו הוא צדיק וחסיד, ומתוך כך יאמר לעצמו: אבא מבקש ממני להביא לו בזריזות ציד "בטרם אמות", ולכן תבוא מצות עשה של כיבוד אב ותדחה לא תעשה של נבלה. לכן הזהיר יצחק את עשו על כך.
ועוד: בגמרא חולין (ל' ע"ב) מסופר שרבי יונה בר תחליפא היה אומן, ושחט עוף כהלכה בזריקת חץ עם סכין. אמר לו יצחק לעשו: בדוק לא רק את סכין השחיטה שלך, אלא גם את החיצים.
ויש אומרים שאמר לו: אם אתה יורה חץ בציד, כַּוון את החץ לרגלי החיה, ולא אל צומת הגידים, כדי שלא יטריף החץ את החיה.
ברכות לרשעים
"וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (כ"ז, ל"ד)
עשו מבקש ברכה מיצחק אביו, וכאשר מתברר לו שיעקב הקדימו הוא צועק צעקה גדולה ומרה. וקשה: הרי עשו הוא רשע שעובר על כל האיסורים שבתורה. אם כן, מה לו ולברכה?
אלא, הרשעים יודעים את ה', ויודעים שנאמניו הצדיקים יכולים לברך ויש כוח בברכתם. אבל הם רוצים להישאר ברשעם וללכת אחרי תאוות ליבם, ועם זאת לקבל ברכה. כמו אותם שנוסעים בשבת, ומקפידים לשאת איתם קמיע לברכה…
גם על לבן נאמר (דברים כ"ו, ה'): "ארמי אובד אבי", גם הוא נשאר ברשעו, ובכל זאת הוא רודף אחרי יעקב אבינו ואינו רוצה שיעזוב את ביתו כי "ניחשתי ויברכני אלוקים בגללך" (ל', כ"ז). כמוהו כעשו – אינם מוכנים לתקן את עצמם, רק לקבל ברכה…
המוסר העמוק בדברי רש"י
"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כ"ח, ה')
רש"י עורר את השאלה: מדוע הוצרך הכתוב להוסיף לרבקה את התואר: "אֵם יעקב ועשיו"? הלא דבר מפורסם הוא! וכתב: "איני יודע מה מלמדנו".
ה'שפתי חכמים' שאל: לשם מה כתב רש"י שהוא אינו יודע? הרי יכול היה לשתוק ולא לפרש כלום! ומתרץ, שרש"י אכן ידע מספר תירוצים על קושיה זו, אלא שלא ידע באיזה מהם לבחור (עיי"ש).
בדרך המוסר אומרים: רש"י היה ראש המפרשים, ומכונה בפי גדולי הראשונים "פרשנדתא". ודאי שהיה יכול להכריע בין הפירושים לוּ רצה, כפי שעשה זאת בפסוקים רבים. אך במקרה שלנו לא ידע רש"י להכריע בין הפירושים. בא רש"י ללמדנו עניין נוסף, מעבר לפרשנות התורה: אם אינך יודע דבר – אמור: "איני יודע". וכך אמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): "למֵד לשונך לומר: 'איני יודע'".
רשעותו של עשו
"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן" (כ"ח, ח')
בעל 'אור החיים' הקדוש כתב שעשו הכיר בחסרונות עצמו, והכיר את מעלותיו של יעקב שהלך בדרכי אבות. ידע עשו שהוא איננו ראוי לברכותיו של יצחק אביו. אלא שלפרוש מנשותיו בנות כנען לא רצה, הגם שהיו הן רעות בעיני אביו. לכך הוסיף ולקח את מחלת בת ישמעאל. אמר עשו: אמנם איני ראוי לברכה, אך אקח לאשה את בת ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לי ממנה.
בוא וראה מה גודל רשעותו! לגרש את בנות הכנעני שלקח שלא כרצון אביו – לא רצה, אך כדי ליטול את הברכות היה מוכן לשאת את בת ישמעאל. לא ידע ש"מעשי אבות סימן לבנים", וכל היוצא מן הטמא – טמא כמותו (עיין בכורות ז' ע"א). הברכות תהיינה ליעקב איש תם ולזרעו אחריו.
ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי
"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מתוך ההפטרה, מלאכי א', ב'–ג')
בעל ה'בן איש חי' זיע"א מבאר את הוויכוח שהיה בין עשו ליעקב. אמר עשו ליעקב: כתוב (שמות כ', י"ב): "כבד את אביך ואת אמך", ודרשו חז"ל (כתובות ק"ג ע"א): "'ואת' – (האות ו"ו) לרבות את אחיך הגדול". אם כן אתה חייב בכבודי, והבכורה מגיעה לי! ענה לו יעקב אבינו: כתוב (דברים ו', י"ג): "את ה' אלוקיך תירא", ודרשו חז"ל (קדושין נ"ז ע"א): 'את' – לרבות תלמידי חכמים. ואם כן אתה חייב בכבודי!
זהו שכתוב (כ"ה, כ"ב): "ותלך לדרוש את ה'" – רבקה שואלת איזה "את" גובר: האם "את" – לרבות תלמידי חכמים, כפי שאמר יעקב, או "את" – לרבות אחיך הגדול, כדעת עשו.
ה' עונה לה (כ"ה, כ"ג): "שני גויים בבטנך… ורב יעבד צעיר" – הגדול יעבוד את הקטן, כלומר "את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים, חשוב יותר.
כך אנו אומרים בהפטרה: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – אומר הקב"ה: ואוהב את הדרשה מהמילה "את" שמביא יעקב אבינו, אבל את הדרשה שמביא עשו מהמילה "את" – שנאתי.
מעשה רב
כוחה של תפילה
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'… וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" (כ"ה, כ"א)
סיפר מרן הרב זצ"ל: כשמדברים על אדם גיבור, מיד עולה בדמיוננו דמות של אדם גדול מימדים וחזק פיזית. ברם, חכם סלמאן מוצפי זצ"ל היה אדם חלש-גוף מאוד. יכול אני להעיד עליו שלא היה בכוחו להרים אלא משקל מועט ביותר, ארבעה קילוגרמים ולא יותר – אבל ברוחו היה גיבור כארי. כשבאו צרות, ייסורים וסבל על עם ישראל, היה מצווה עלינו שלא נשב בשקט, אלא נלך עמו להתפלל. בדרך כלל, היו הולכים עמו זקנים חשובים ונכבדים והייתה זו זכות לנסוע בחבורתו.
פעם אחת הלך חכם סלמאן למורנו ורבנו עטרת ראשנו, דודי היקר, ראש ישיבת 'פורת יוסף', הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ואמר לו שעכשיו זה הזמן לעשות תפילות ולא הזמן בכדי ללמוד תורה כי צרה גדולה מרחפת מעל העם היושב בציון. ואכן הלכו עמו יחד כולם בכדי להתפלל על קברות הצדיקים. בתפילות אלו הם היו לוקחים איתם "צידה לדרך" – ספרי לימוד לחלק ביניהם את לימודם, כדי שכל אחד מהם ילמד קטע אחר מהזוהר. את זמן האכילה והמנוחה היה דוחה לסוף, "עד שנגמור להתפלל", והם היו מסיימים את התפילה בחצות הלילה. כמובן שמייד אמרו תיקון חצות, ורק לאחר מכן נפנו לאכול ולנוח, עד שיעלה עמוד השחר. נמצא שכל היום עבר עליהם בתענית! אלו גבורה וכח מנהיגות מיוחדים היו לו!
באחת הפעמים, מחבלים חטפו ילדים בבית הספר במעלות, ואנו הלכנו איתו להר הזיתים להתפלל לשחרורם. הקפנו את הקברים שבע הקפות והתפללנו לבורא עולם שיצילם. על אף שבאותו זמן היה חכם סלמאן כבר זקן ותשוש ומתקשה בהליכה, נשאו אותו על כסא לקבר הרש"ש ושם הוא ערך את הסגולה הזאת. כשסיימנו ועלינו לרכב, בישר: "עכשיו נושעו, עכשיו ניצלו". פתחנו את הרדיו בכדי שנשמע מה עלה בגורל החטופים, ואז הודיעו שחיילי צבא הגנה לישראל פרצו אל הבניין ושחררו את הילדים.
אין זה סיפור מימי קדם, אלא בנעורינו ראינו בעינינו, ובאוזנינו שמענו את שהיה. כח זה ניתן לו מפני שהיה "גיבור כארי" לברוח מן העבירה ולרדוף אחר המצווה. תפילה של אדם כזה היא תפילה מיוחדת, כזאת שאפילו לדעת רבי מאיר, שסבור שמה שנגזר – בראש השנה נגזר, אם אדם עומד להתפלל יש ביכולתו לבטל את הגזירות.
דרישה ומסירות לתורה
"וַתֵּלֶך לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (כ"ה, כ"ב)
"וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה" (בראשית רבה ס"ג, ו')
בימי בין המצרים חל יום פטירת הגאון הגדול, החסיד והצדיק, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב יצחק ניסים, זיע"א. וכן, בימים אלו חל גם יום פטירת רבו של הרב ניסים, חכם שמעון אגסי זיע"א, שעליו אמרו שהיה שני לבעל ה"בן איש חי" בבקיאותו ובעיונו.
סיפר מרן הרב זצ"ל: בימיו של חכם שמעון אגסי היו הישיבות מועטות בעיראק-בבל. כשראה חכם אגסי כי גם התורה הולכת ומתמעטת, החליט להקים כולל לתלמידי חכמים. בכל יום אחר הלימוד היה מעניק לתלמידים מענק כספי מרווחי עסקיו במסחר. באותו הכולל של חכם אגסי היו כל התלמידים חכמים גדולים וגאונים. יום אחד הגיע אל הכולל תלמיד צעיר, כבן שבע עשרה שנה בלבד. הוא נעמד בפתח בית המדרש של הכולל, ביקש מקום לשבת אך לא מצא. הכולל היה מלא עד אפס מקום בלומדים מבוגרים וזקנים, שישבו סביב חכם אגסי. למרבה הפלא, רק לצד מושבו של החכם נמצא מקום פנוי. פסע הבחור הצעיר ונעמד שם. תוך כדי הליכתו הוא שאל את אחד הלומדים באיזו מסכת הם עוסקים, והם השיבוהו. עוד הוסיף להתעניין בתוכן לימודם, אך הם השתיקו אותו: "אתה צעיר, כיצד אתה מעז לדבר? גאוני עולם נמצאים פה!". הבחור הצעיר לא נרתע, והיחל מקשה להם קושיה אחר קושיה ומתרצן, ומפלפל עמהם בסוגיות שלמדו. התפלאו החכמים על גאונותו של הצעיר, אך המשיכו להשתיקו.
חכם אגסי שראה כי ההמולה סביב הצעיר הפריעתו מלימודו, קירב אליו את הצעיר, הוא הרב יצחק ניסים, והושיבו לצדו. הם החלו לומדים יחד: האחד מקשה ורעהו מתרץ. מחמת העוני באותם ימים, הספסל עליו ישב חכם שמעון היה רעוע, ובלהט הלימוד החל הספסל מתנדנד יותר ויותר. חברי הכולל, שראו כי כל מעייניו של רבם בצעיר החדש, פנו אל הצעיר בערבית: "מה אתה עושה? אתה מנדנד את הרב בנדנדה". הרב יצחק נסים שתק. וכי מה ישיב להם? עמד חכם אגסי ואמר: "אם לא היה מנדנד, כולנו היינו ישנים". מאותו היום ואילך גדל והוסיף והפך הרב יצחק ניסים לתלמידו המובהק של חכם שמעון אגסי. הוא נודע בגאונותו, בחריפותו ובחסידותו. כשעלה לארץ, עלה ונתעלה ונבחר לכהן כראשון לציון וכרב הראשי לישראל במשך טו"ב שנה, וחיבר את ספרו החשוב 'שו"ת יין הטוב', כשבראשו הוא מעוטר בהמלצתו הנדירה והיחידה של הכהן הגדול ה'חפץ חיים' זיע"א.
זכות נטילת ידים
"יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (כ"ז, ל"א)
סיפר מרן הרב זצ"ל: רשע עשיר אחד הגיע אל ה'בבא סאלי' זצוק"ל ובידו סל טנא גדוש בבשר ויין ובמיני מטעמים וביקש להתברך מפי הצדיק. ה'בבא סאלי', בהריחו ביראת ד', ידע את אשר לפניו, ואמר לפני המשרתים לפניו בקודש שלא ליקח מעשיר זה מאומה. בעת שהתיצב לפניו אותו עשיר רשע, הורה לו: "לך אתה וכל אשר לך ל'בבא חאקי' ותקבל את ברכתו". הפשיל הלה ידיו לאחוריו, נטל את כליו ומגדניו וכל מנחתו ובא לפני ה'בבא חאקי' זצוק"ל.
סיפר העשיר ל'בבא חאקי', כי נשלח בפקודת ה'בבא סאלי' לקבל את ברכתו. השיב לו ה'בבא חאקי': "אף אני איני חפץ בברכתך ובכל אשר לך, אלא אם תבטיחני דבר אחד". "מהו הדבר אותו תבקשני?" שאל העשיר, ובלבו כבר פחד מהחומרות של הרבנים…
"אבקשך כי תבטיח לי שכל אימת שתבוא לסעוד את לבך, תיטול ידיך כדין ותברך על נטילת ידים בשם ומלכות". "מה קל ומה פשוט דבר זה שאתה מבקש ממני" ענה העשיר, "בוודאי שאני מסכים לכך". ביקש ה'בבא חאקי' את שבועת העשיר והלה נשבע וזכה לברכת ה'בבא חאקי'.
מאז, בכל עת שהיה העשיר יושב לסעוד את ליבו, היה נוטל ידיו כדין ומברך, ואכן מאותו היום החל להרגיש ברכה מיוחדת בעסקיו.
לימים, נצרך העשיר לצאת לחו"ל לצורך מסחרו ונלוותה אליו אשתו. בעודם במטוס, החל הרעב לכרסם בבטנו, אך כיוון שהמטוס היה של חברה זרה ואין מגישים בו אוכל 'גלאט- כשר' אלא אם הוזמן מראש, היה לבו של אותו עשיר נוקפו. היחל מסיח רחשי לבו בפני אשתו, אולי יאכל בכל זאת מן האוכל המוצע במטוס. נזפה בו אשתו: "הלוא מושבע ועומד אתה על נטילה כדין". אמר: "ובכן, אלך ואטול ידיי כדין". עד שהוא מסרך עצמו לשירותים במטוס ונוטל ידיו ויוצא, אמרה לו אשתו: "הגע בעצמך, נטלת ידיך כדין, בירכת על נטילת ידיים כדין, ועתה תברך על חזיר? איזו מין ברכה זו? אין זה מברך אלא מנאץ".
כיון ששמע דברי אמת שיצאו מלב אשתו, משך ידו מן הענין ועד לתום הטיסה, שנמשכה מספר שעות, לא בא דבר איסור אל פיו. ובלבו אמר: "אשריך ה'בבא חאקי', שקירבתני לפני השכינה".
הלכה בפרשה
הליכה לרופא
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (כ"ה, כ"א)
שאלה: האם מותר לחולה לילך לרופא ולסמוך על רפואתו?
תשובה: על הפסוק: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא" אמרו חז"ל (יבמות ס"ד ע"א) שהתפללו זה על זה. לאחר שהרתה רבקה אומרת התורה (כ"ה, כ"ב): "ויתרוצצו הבנים בקרבה… ותלך לדרוש את ה'"- הלכה לבית המדרש של שם ועבר (בראשית רבה ס"ג, ו').
מכאן למדנו כי אדם חולה או מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך תחילה להתפלל אל ה' יתברך שישלח מזור ורפואה שלימה למכתו, ואחר כך ילך אצל הצדיק לבקשו שיעתיר תפילה לה' יתברך בעבור החולה, וכמו שאומרת הגמרא (ב"ב קט"ז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". ונפלאים הם דברי הנמוקי יוסף על גמרא זו שאמר: "מנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". וכן פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' של"ה סע' י'): "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים".
ומכל מקום אמרה התורה (שמות כ"א, י"ט): "ורפא ירפא" ודרשו חז"ל (ברכות ס' ע"א) ש"מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". אמנם ישנה מחלוקת האם הכוונה שהרופא חייב לרפא או שרק ניתנה לו רשות לכך.
אדם שהולך לרופא חייב לומר קודם שנכנס: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא לי עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה" (עי' שו"ע סי' ר"ל סע' ד'). ואומר המשנ"ב (שם ס"ק ו'): "בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה, אלא ע"י הבורא יתברך שמו ולכן ע"י תפילה זו ישים בטחונו בו. ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה".
ולכן, חולה צריך תחילה להתפלל אל ה' שירפאהו, לבקש מצדיק שיעתיר תפילה בעדו, ובטרם יכנס לרופא יאמר ה"יהי רצון" ויאמין שהרפואה מאתו יתברך שמו ויתעלה.
גמילות חסדים
"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (כ"ו, ה')
שאלה: מה ההבדל בין גמילות חסדים לצדקה?
תשובה: על אברהם אבינו אמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) שקיים את כל התורה כולה ואפילו ערוב תבשילין. והשאלה היא: מהיכן ידע את המצוות? ניחא מצוות שכליות- הבין מעצמו, אך מצוות שמעיות הלכה למשה מסיני, מהיכן ידע?
בעלי המוסר הסבירו, שעל ידי ריבוי הצדקה והחסד שעשה אברהם אבינו זכה להבין את כל התורה מעצמו, ואפילו את המצוות שאינן שכליות. אם כך, מעלת החסד והצדקה היא גדולה מאוד כאשר אמרו חז"ל (סוכה מ"ט ע"ב): "כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד".
למעשה גדולה היא גמילות חסדים מן הצדקה, כמו שאמרו חז"ל (שם): "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה".
וכן צדקה היא מן הדברים שיש להם שיעור לפי ממונו של האדם, אך גמילות חסדים אין לה שיעור ויש לקיימה בכל עת וזמן (רמב"ם בפיהמ"ש פאה פ"א מ"א, הלכות אבל פרק י"ד ה"א).
בדיני מעשרות
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (כ"ו, י"ב)
על הפסוק: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" הביא רש"י (שם ד"ה "מאה שערים") בשם חז"ל, וז"ל: "'מאה שערים' – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו: אומד זה למעשרות היה".
בזמנו של יצחק אבינו הפרישו תרומות ומעשרות אעפ"י שלא היו חייבים בכך. אמנם לא היו מפרישים מאומד, שהרי אמרו חז"ל (אבות א', ט"ז): "אל תרבה לעשר אומדות", ופסק מרן (יו"ד סי' של"א סע' כ"ד): "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד, אלא מדקדק בשיעורה, ואפילו בזמן הזה; דבר שדרכו למדוד – מודד. ודבר הנשקל – שוקל. ודבר שאפשר למנותו – מונה. היה אפשר למנותו ולשקלו ולמדדו – המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם".
מהדין חייב אדם להפריש תרומות ומעשרות ממה שגדל בגינתו. וחיוב זה חמור יותר מאדם הקונה בשוק ששם יש ספק אם הופרש או לא (והוא הנקרא "דמאי"- דהיינו- "דא מאי"- האם מופרש או לא), אך מגינתו ודאי שלא הופרשו. אמנם לאכול בחצר או בגינה דרך עראי- מותר לפני שהפריש, אך לאכול שם דרך קבע- בחצר, וכל שכן אם מכניסם לביתו אפי' עראי חייב להפריש.
ולכן אותם שיש להם בביתם או בחצרם זריעה מסוימת החייבת בתרו"מ, כגון: עלי ירק: נענע, פטרוזיליה, או עץ של פירות- אסור לאכלם עד שיפריש תרו"מ בברכה.
אם קשה לו להפריש לעיתים תכופות, פעם בשבוע או בשבועיים יאמר: פירות אלו יהיו מעשר על פירות הערוגה שמחוברים לכשיתלשו. את הנוסח המדויק טוב שילמד מתלמידי חכמים כיון שיש בזה תנאים רבים, כגון שצריך שהפירות יביאו שליש ויהיו בעין ועוד. בכל אופן יש לדעת שהפירות הגדלים בגינתו ובחצרו חמורים יותר מהקונה פירות בשוק.
בנוסף יש להיזהר שכשמפריש מעשר שני- שיפדה אותו על שווה פרוטה, ואעפ"י שאין לו היום אפשרות לאוכלו בירושלים.
הבטה בתמונת אדם רשע
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו" (כ"ז, א')
שאלה: האם מותר להתבונן בתמונת אדם רשע?
תשובה: הגמרא במגילה (כ"ח ע"א) אומרת שאסור להסתכל בצלם אדם רשע, ורבי אליעזר אומר שהמסתכל- עיניו כהות, שנאמר (כ"ז, א'): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו" – משום שהסתכל בעשו הרשע (ורש"י שם הביא טעם אחר, עיי"ש).
כתב המגן אברהם (או"ח סי' רכ"ה ס"ק כ'): "דווקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו אסור, אבל ראיה בעלמא – מותר".
בגמ' (שם) מסופר שכששאלו את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? השיב שלא הסתכל בדמות אדם רשע. ומכאן משמע שזוהי חסידות וחומרא, ומכל מקום מידה טובה היא ונכונה שלא להסתכל ולהתבונן בפני אדם רשע.
עוד יש לומר, להבדיל, שיש מעלה בהסתכלות על פניו או תמונתו של צדיק, שאומרת הגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) שנאמר על יוסף הצדיק (ל"ט, י"ב): "ותתפשֵׂהו בבגדו"- באותה השעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. הרי משמע שגם דיוקן עושה רושם על האדם.
למעשה – מותר לראות תמונות של רשעים אך אסור להתבונן בהם וכל שכן בפני רשע עצמו. וכן מצוה להסתכל בפני צדיק, וטוב להסתכל בתמונות של צדיקים.
מדיני ברכת כהנים
"בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (כ"ז, ד')
על דברי יצחק אבינו בפסוק זה כתב בשו"ת מהר"ם (ח"ד דפוס פראג סי' שמ"ה) שכשאומר הכהן את ברכת הכהנים – צריך לברך בשמחה (עי' משנ"ב סי' קכ"ח ס"ק קנ"ז). ולכך ביקש יצחק מעשיו אוכל לפני שיברכהו.
וכתב בב"י (הלכות נשיאת כפים סי' קכ"ח ד"ה "כתוב עוד שם במרדכי") שכהן פנוי אינו נושא כפיו כיוון שמי ששרוי בלא אשה- שרוי בלא שמחה והמברך צריך להיות בשמחה, ולמדנו זאת מיצחק אבינו שתחילה אכל, ואח"כ בירך את בנו. לכן יש כהנים שנוהגים שלא לברך ברכת כהנים אלא רק ביום טוב שאז הוא יום שמחה.
אמנם פסק מרן השו"ע (סי' קכ"ח סע' מ"ד) שראוי והגון בכל מקום ומקום שיש כהנים שיברכו את ישראל וגם אם הכהן איננו נשוי.
זוהי מצות עשה דאוריתא לברך את ישראל, שנאמר (במדבר ו', כ"ג): "כה תברכו", ואם היו שני כהנים ואמר החזן: "כהנים", ולא עלו – הרי הם כעוברים על ג' עשה (עי' שו"ע קכ"ח סע' ב'). ולכן גם כהן שיש לו צער מסוים או עצבות מסויימת צריך לדעת שעצם הזכות לברך את עם ישראל היא שמחה גדולה, והברכה תשמח את לבו.
ומה שאמרו שצריך לברך בשמחה-זהו למעליותא ולא לגריעותא שיבוא לבטל מצות עשה.
באחרונים דנו לגבי כהן הרגיל לברך בכל יום ומזדמן לקהילה בה לא נוהגים לעלות לדוכן בכל יום, אם חייב הכהן להתפלל במנין אחר או אנוס הוא. ופסקו שאנוס הוא ולא צריך לילך למנין אחר.
אם יש קהילה שלא נוהגים בה לעלות בכל יום, טוב שישנו את מנהגם ובלבד שלא תצא תקלה ומחלוקת, כי עצם ברכת הכהנים היא (שם, כ"ז): "ושמו את שמי על בני ישראל", ושלום שמו של הקדוש ברוך הוא (עיין שבת י' ע"ב).
