שיחות ומאמרים

לספוד לשרה ולבכותה

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, א'-ב')

בפרשת מיתתה של שרה אמנו והספדו של אברהם אבינו, אנו רואים את גודל מעלתה של שרה אמנו.

התורה כותבת את האות כ' של המלה "ולבכתה" קטנה יותר משאר האותיות, ללמדנו שבכיו של אברהם אבינו על פטירתה שונה מבכיו של כל אדם שבוכה על מתו.

הנוהג שבעולם הוא, שכאשר נפטר אדם קרוב, מיד פורץ הבכי; ורק לאחר זמן מה הוא מסוגל להספיד את מתו. אבל אצל אברהם אבינו, קודם הוא בא להספיד את שרה, ורק אחר כך הגיע לידי בכי.

הסיבה לכך היא, שאמנם אברהם אבינו הכיר את שרה אמנו שהיתה בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע, נקייה מחטא, וידע כי הולכת היא לעולם העליון ומקומה בגן עדן, במקום צדקניות וחסדניות. ידע אברהם שבמקום שאליו היא תגיע היא תשמח כפי שלא שמחה בעולם הזה, ולפיכך במחשבתו העמוקה גמר אומר שלא לבכות, וניגש להספידה ללא בכי כלל.

ואכן, בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר את הפסוק (ויקרא י"ט, כ"ח): "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", שבמעשה השריטה האדם פוגם את גופו מתוך שהוא בהול על מתו, ואת זאת הוא עושה כיון שאין לו אמונה שהנשמה והנפש עולים לעולם העליון.

אבל אחר שהספיד את שרה, החליט אברהם שמן הראוי לו לבכות, וזאת משני טעמים: האחד, הרי אברהם במעשיו מחנך את בניו לשמור את דרך ה' ואת כל דורות ישראל. הוא צריך לחנכם שיש לבכות על המת, ומי שלא בוכה הרי הוא אכזר (ראה ברמב"ם פי"ג מהלכות אבל הלכה י"ב).

אדם שמתה אשתו – עולמו חרב עליו, כמו שכתוב (מ"ח, ז'): "מתה עלי רחל", וכן אצל אברהם אחרי מיתת שרה כתוב (כ"ד, א'): "ואברהם זקן" – הזקין במיוחד מתוך צער.

הטעם השני הוא, שאם לא יבכה אברהם על שרה, עלולים בני חת שלא לרדת לסוף דעתו, ולא יבינו מהי גדולת נפשה של שרה.

לכן הספיד אברהם את שרה, ותוך כדי ההספד התעורר לבכות בכי של הכרח. "לספוד לשרה ולבכותה".

מסופר על בעל ה'בית חדש' (הב"ח) שהיו לו שתי בנות. אחת מהן נישאה לגאון האדיר בעל ה'טורי זהב', אך נפטרה בדמי ימיה. בעלה הדגול, בעל הט"ז, קם והספיד אותה הספד סוחף ומרגש מתוך בכי מר. כל הקהל שמעו את הספדו ונסחפו אף הם אחרי בכיותיו בשומעם על השריפה הגדולה אשר שרף ה'.

לאחר ימי האבל הגיעה משלחת לבעל ה'בית חדש', והציעו לו להשיא את בתו השניה לגאון בעל ה'טורי זהב'. ה'בית חדש' לא הסכים. לפליאתם של השומעים הוא נימק את סירובו בכך שהט"ז לא אהב את אשתו הראשונה. והראיה לכך, שאילו היה אוהב אותה באמת, לא היה מספידה כל כך הרבה, שכן היה הוא צריך להיות משוכנע בכך שהגיעה לעולם שכולו טוב.

צניעותן של אמותינו

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כ"ג, א')

"'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה" (רש"י)

יכולתה של שרה אמנו לקבל את כל מה שהקב"ה עושה, נבעה מכח הצניעות שלה. גם את רוח הקודש שלה וסגולת הנבואה שזכתה בה – סגולה שהיתה גדולה אפילו מזו של אברהם אבינו, כפי שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, י"ב), וכדברי רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" – גם לסגולה זו זכתה בזכות צניעותה המופלגת.

כאשר באו המלאכים לאברהם היה זה יום חם, כי הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה. שרה לא יצאה לקראתם מהאוהל. המלאכים שואלים את אברהם (ח"י, ט'): "איה שרה אשתך"? והתשובה: "באוהל". הם שאלו זאת כדי להבליט את מידת הצניעות שבה.

על פי זה יש לבאר את דברי המדרש (בראשית רבה נ"ח, ג') שכתב: "רבי עקיבא היה דורש והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחייתה ק' וכ' וז', ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות". לכאורה, מה הקשר בין הדברים? והתשובה היא: מידת הצניעות. כבר ראינו את מה שלימדונו חז"ל (שמות רבה א', א'; תנחומא שמות, א'; זוהר חדש תיקונים כרך ב' צ"ג ע"ב), ששרה אמנו זכתה לנבואה ולרוח הקודש במעלה גבוהה יותר אפילו מזו של אברהם אבינו בזכות הצניעות המופלגת שהיתה בה. גם אצל אסתר כתוב ששמרה את ציוויו של מרדכי, ולא הגידה לאחשורוש את עמה ואת מולדתה. כשניסה אחשורוש לחקור אותה ולשאול אותה על אביה, היתה אסתר עונה לו שאין זה עניינו. כששאל אותה לשם האמא שלה, היתה עונה לו שאין זה מן הצניעות להתעניין בנשים. גם כשאיים עליה שלא יישאנה לאשה אם לא תענה לשאלותיו, לא חששה אסתר, וענתה לו שאינה חפצה בכך ואינה רוצה בו כלל. לכן כתוב (אסתר ב', ח'): "ותלקח אסתר" – בעל כרחה. והנה, מצד ההגיון היה אמור אחשורוש לדחות אותה לגמרי; אך לא עשה כן, אלא אדרבה, בחר בה מבין כל אלפי המועמדות שרצו למלוך בכיפה. מדוע? בשל צניעותה של אסתר, מידה שלמדה משרה אמנו, שהצטיינה במידת הצניעות.

בין אברהם ועפרון

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן" (כ"ג, ט"ז)

שואל מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: לשון 'שמיעה' בתורה היא בהוראה של הבנה, כמו בפסוק: "שמע ישראל", שמשמעו: קבל והבן, וכדומה. אם כך יש להבין: מה צריך היה אברהם להבין ולקבל מדבריו של עפרון? ועוד יש לשאול על תחילת הפסוק, המתאר שאברהם דיבר "באזני בני חת". מהי ההדגשה בכך? ומהו שאמר עפרון: "ביני ובינך מה היא"?

על כל זאת אומר בעל ה'בן איש חי' ע"ה: בתחילה רמז עפרון לאברהם שהוא מוכן להסתדר עמו ולמכור לו את המערה בסכום של ארבע מאות שקל כסף. עפרון דרש על כך בגימטריה, שכן האות האמצעית של שמו וגם של שמו של אברהם היא האות ר', ושתי אותיות ר' עולות ביחד לארבע מאות. זהו שאמר לו: "ביני ובינך" – כוונתו לאות האמצעית שבין בשמו ובין בשמו של אברהם.

ועוד אמר עפרון לאברהם, שהוא מעוניין שיבצעו את העיסקה בסתר ובצינעא, ולא בפרהסיא ולעיני כל העם, בטענה שהוא איננו מעוניין לשלם מיסים. אמר לו אברהם: אני אשלם עבורך את המיסים, ואשלם לך בפרהסיא. והטעם שהסכים אברהם לכך הוא משום שידע בעפרון שהוא רמאי ואינו נאמן כלל, וידע שהוא מסוגל לתבוע אותו אחרי הקבורה שישלם לו את כספו למרות שכבר שילם לו. על כן ביקש אברהם שהתשלום יהיה בפרהסיא.

עוד חשש אברהם, שאחרי שיתן לעפרון את הכסף, יטען הלה שהכסף מזויף. לכן שילם לו "באוזני בני חת" – כלומר, כל מטבע כסף שנתן לו זרק על הרצפה והשמיע באוזני כולם שהכסף אינו מזוייף. כך ביאר חכם מנשה שלו ע"ה את הפסוק.

נספר בהקשר זה מעשייה נאה: מעשה באדם אחד שהיה רעב, ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר. ריחו של הבשר הצלוי עלה באפו, והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה יצא בפחי נפש, כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל התנחם שלפחות יש לו מעט כסף כדי לקנות כיכר לחם. הלך למאפיה, קנה כיכר לחם, וחזר לשבת ליד המסעדה. היה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי.

יצא בעל המסעדה ודרש מאותו האיש תשלום עבור ריח הבשר, כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני דיין. מששמע הדיין את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי) כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק הדיין. אך שמחתו היתה פזיזה מדי: כשהוציא הלה את המטבע, ציוה עליו השופט לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ, כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא. משעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, ופנה לבעל המסעדה ואמר לו שהוא יכול ללכת, כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש. בעל המסעדה לא הבין, והתחיל לצעוק, שהרי לא קיבל את הכסף, והמטבע נשאר ברשותו של אותו אדם! אמר לו הדיין: כמו שטענת שהוא אכל את 'ריח' הצלי, כך קיבלת תשלום ב'צליל' של המטבע…

(אגב, כך יש לבאר גם את תלונתם של ישראל במדבר, על תנאי החיים ה'טובים' שהיו להם במצרים (שמות ט"ז, ג'): "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" – והרי לא אכלו במצרים בשר! אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש היו המצרים צולים בשר על ידם, כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם. וזו היתה כוונתם: הם ישבו "על" סיר הבשר, לידו, אך לא זכו לאכול ממנו, אלא אכלו רק "לחם לשובע").

עוד דרש אברהם אבינו לסיים את המקח בשטר חתום כדת וכדין, כי הגמרא אומרת שאדם המוחזק בקרקע ללא שטר – יכול חבירו לערער על חזקתו. אברהם חשש שאם הוא יחזיק במערה ללא שטר יבוא עפרון ויערער על חזקתו, ולכן ביקש שיהיה שטר חתום ומקוים על המקח (ועיין בשו"ע חו"מ סי' קמ"ז סעי' ב', ועיין שם בסי' קי"א, ולספר 'יושב אהלים' על הפרשה).

את כל זה הבין אברהם מתוך דבריו של עפרון. לכן אמרה התורה: "וישמע אברהם", כלומר: למד מתוך דברי עפרון על תוכניות הרמאות שלו, ופעל בהתאם.

קנין של תקומה

"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (כ"ג, י"ז–י"ח)

"'ויקם שדה עפרון' – תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י בשם בראשית רבה נ"ח, ח')

קודם שקנה אברהם אבינו את המערה, היתה היא חשוכה ונמוכה, חסרת כל ערך וחשיבות. משעברה לרשותו של אברהם אבינו, נעשתה מוארת וחשובה, ועלה ערכה לאין שיעור. לכן מתארת התורה את העברת הבעלות בלשון "ויקם", וכדברי רש"י.

אברהם ידע את ערכה של המערה, אף שעפרון לא עמד על כך. ומתי גילה אברהם את ערכה של המערה? בשעה שלקח שלושה עגלים עבור המלאכים שבאו לבקרו ביום השלישי למילתו, ברח עגל אחד ונכנס למערה. רץ אברהם אבינו אחריו לתופסו ונכנס אחריו למערה. מיד כשנכנס התמלאה המערה אור גדול. אז ידע אברהם אבינו שמערה זו מיוחדת היא. הסתובב במערה, וראה שם את אדם הראשון ואת חוה. אז החליט שברצונו לקנותה למערת קבורה (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ו).

והנה, בשעה שסיימו אברהם ועפרון את המכר, התעלתה המערה והתמלאה כולה אורה, ועלה ערכה בעיני כל העולם. עתה חשש אברהם אבינו שעפרון יעשה כל שביכולתו כדי להחזיר את המערה אליו. לכן עשה את כל האמצעים כדי להראות שקניינו קניין עולם הוא, ואין עליו שום עוררין כלל ועיקר.

הרי שקניית המערה העלתה את ערכה. גם בהר המוריה מצאנו דבר דומה, שביאתו של אברהם למקום העלתה את ערכו של ההר. זהו שאומרים בראש השנה לפני מוסף בפיוט 'עת שערי רצון': אברהם אבינו שואל את נעריו: הראיתם הר המור? והם משיבים לו שהם רואים 'רק מהמור'. על כן אמר להם: שבו פה עם החמור, עם משולים לחמור, לפי שלא היו ראויים לראות. ואמנם צדקו הנערים, כי הם לא ראו בהר שום מקום מיוחד, ואכן היה שם רק מהמור וחושך; אבל מרגע שבא אברהם אבינו לשם האיר ההר באור השכינה.

דוגמא נוספת לכך שהבעלות קובעת את חשיבות הדבר אפשר למצוא גם בפן ההלכתי. אחד הטעמים המובאים בירושלמי לטבילת כלים שנקנו מגוי, אפילו הם חדשים ממש ועדיין לא השתמש בהם הגוי, הוא: "לפי שיצאו מטומאת הנוכרי ונכנסו לקדושת ישראל" (עיין לב"י יו"ד סי' ק"כ בדיבור הראשון של הסימן). וכך כתב ה'בן איש חי' (ש"ש מטות, אות א'): "טבילה זו היא משום פליטת טומאה, כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל, הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי, צריך להטבילם. ואפילו להשתמש בהם צונן אסור בלא טבילה". כלומר, חיוב הטבילה אינו בשל בליעת איסור, אלא רק בשל הקנייה עצמה, שהעלתה את הכלי בדרגתו מרשות גוי לרשות ישראל.

למדנו, שכאשר מקום או חפץ עוברים לרשותו של דבר חשוב – חשיבותם עולה. מכאן אנו צריכים ללמוד מוסר גדול: כשלומדים תורה – התורה מעלה ומחשיבה את ערכנו לאין שיעור, ומקבלים מזה "תקומה". בכל מילה של לימוד תורה אנו 'עוברים' לרשותה של התורה, ואין לשער את גודל המעלה והחשיבות שבדבר.

המערה והשדה שבחברון

"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (כ"ג, י"ז–י"ח)

מדוע ראה אברהם אבינו צורך לקנות גם את כל השדה שסביב למערת המכפלה?

בכמה מקומות (כתובות מ"ד ע"א; ב"ק קי"ד ע"א; ב"מ ק"ח ע"א) מלמדת אותנו הגמרא את דין 'בר מצרא', דהיינו: ישנה זכות קדימה למי שיש לו שדה סמוכה לשדה הנמכרת לקנות אותה לפני אדם אחר שאין לו שדה בסמיכות לשדה הנמכרת.

אברהם אבינו חשש שאם לא יקנה את השדה שסביב המערה, יוכלו לטעון כנגדו שבעלי השדה קודמים לו בקניית המערה. לכן העדיף לקנות את כל השטח, כדי שלא יערערו אחרי קנייתו.

שואל הגאון מווילנא (בספרו 'קול אליהו' עמוד ה', דפוס פיעטרקוב סימן כ"א): מדוע שילם אברהם לעפרון סכום כה גדול של ארבע מאות שקל כסף, שהם ארבע מאות סלעים (עיין בכורות נ' ע"א)? למה לא ניהל שום משא ומתן עם עפרון על סכום זה?

תשובתו: ידוע שבהלוויה של צדיק צריכים להשתתף שישים ריבוא איש. זאת לפי דברי הגמרא אודות נתינת התורה: "כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בשישים ריבוא – אף נטילתה בשישים ריבוא" (מגילה כ"ט ע"א, ועיין כתובות י"ז ע"א, ועיין לשו"ע יו"ד סי' שס"א סע' א'). לפי זה היו צריכים לספוד לשרה ולבכותה 600,000 איש. כל אדם צריך אמה, כי "גברא באמתא יתיב", כל אדם יושב באמה מרובעת (סוכה ז' ע"א). לכן היה על אברהם לקנות שטח שיש בו 600,000 אמות מרובעות.

כיצד הוא החשבון? אומר הגר"א: המקדיש שטח אדמה בגודל 'בית כור' פודה את שדהו בחמישים שקל כסף (ויקרא כ"ז ט"ז, ערכין דף כ"ה ע"א). בית כור הוא "מקום הראוי לזרוע ל' סאין, וחשבינן לכל סאתיים מאה על חמישים, כחצר המשכן חמישים על חמישים לבית סאה, ובית כור אלף חמש מאות אורך על חמישים רוחב" (רש"י מסכת קידושין ס' ע"ב ד"ה "בית כור"). מכאן שבית כור הוא 75,000 אמות מרובעות. לפי זה יוצא, שבארבע מאות שקל כסף ניתן לפדות שמונה בית כור, שהם 600,000 אמות מרובעות. והחשבון מדויק.

מעתה, לא רק מערת המכפלה שייכת לנו, אלא גם כל החצר הסובבת את המערה. ואם כדברי הגמרא (ב"מ פ"ז ע"א) שלא היו אלו סלעים רגילים אלא קנטרין – שקלים גדולים – כי אז כמה וכמה קילומטרים הסובבים את המערה שייכים לנו כדת וכהלכה.

ואכן, חז"ל אומרים שעל ג' מקומות לא יכולות אומות העולם לערער. האמת היא, שעל שום מקום בארץ לא יכולות אומות העולם לערער, אבל על שלושה אלו במיוחד. "א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה פרשה ע"ט, ז').

על אף דברי חז"ל, אנו יודעים שעיקר הצער שמצערות אותנו אומות העולם בארץ ישראל הוא על חברון, שכם וירושלים. אך כבר הקדימו אותם חז"ל ואמרו שאין בדברי אומות העולם כלום ושקר הם (עיין רש"י א', א'). דבר אלוקינו יקום לעולם, כי לה' הארץ, ולעם ישראל נתנהּ.

ובאמת, הארץ בעצמה מוכיחה את בעלותם של ישראל עליה, שהרי לפני שנכנסו עם ישראל לארץ היו הפירות קטנים, והארץ לא נתנה את יבולה בשמחה. משנכנסו ישראל, התחילו הפירות לצמוח הפלא ופלא, והארץ שמחה מאוד ביישובם של עם ישראל בתוכה.

שבועה בנקיטת חפץ

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" (כ"ד, ב'–ג')

אברהם אבינו ע"ה שולח את אליעזר למצוא אשה לבנו ליצחק, ולשם כך הוא משביע אותו בנקיטת חפץ ("שים נא ידך תחת ירכי") שיקיים את מצוותו.

יש לשאול: הרי אברהם אבינו הפקיד את אליעזר להיות אחראי על כל נכסיו, והוא היה נאמן ביתו המושל בכל אשר לו. אברהם לא היה חושד בעבדו במאומה, ומעולם לא השביע אותו על דבר. מדוע כעת, כשהוא שולח אותו להביא אשה ליצחק, ראה צורך להשביעו בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ כדי להבטיח שלא ישנה מדבריו מאומה?

נראה לומר, שאברהם אבינו פירסם את שמו של הקב"ה בכל העולם על ידי אותה שבועה שהשביע את אליעזר, כמו שכתוב: "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ" – עד אז היה רק "אלקי השמים", ומעתה גילה אברהם אבינו שהוא אף "אלקי הארץ" וכלשון רש"י (כ"ד, ז'): "אמר לו: עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ".

הגמרא דורשת מכאן שכל שבועה חמורה צריכה נקיטת חפץ, כגון: תפילין או ספר תורה וכדומה (עיין גיטין ל"ה ע"א).

בעת כהונתי כדיין, ישבתי יום אחד בבית הדין עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצ"ל והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. הגיע אדם לדין, ולא הסכים בשום אופן להגיע לפשרה, אלא רצה דווקא את הדין, והתעקש על כך מאוד. אמרתי לו: "אם רצונך בדין ולא בפשרה, הרי שאתה חייב שבועה דאורייתא, ועליך להישבע בנקיטת חפץ". כן הסכים גם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. אבל חכם יעקב מוצפי התפלא ואמר לי: "מעולם לא השבעתי שבועה דאורייתא!". בלית ברירה הסכים חכם יעקב לדעתנו. קבענו לאותו אדם לבוא לבית הכנסת ביום מסוים ובשעה מסוימת, כדי להישבע בהחזקת ספר תורה כדין.

באותו היום הגענו לבית הכנסת, וחיכינו לאותו איש. אנחנו ממתינים וממתינים, אך משום מה אותו אדם לא בא. לאחר כחצי שעה הגיע בנו של אותו אדם והוא בוכה. אמר לנו: "באתי להעיר את אבי כדי שיבוא לבית הכנסת להישבע, והנה הוא מת במיטתו". אמרתי לחכם יעקב זצ"ל בלשון זה: "רצון יראיו יעשה". והוא אמר לי: "אל תאמר כך, לא היה רצוני שימות, רק שלא ישבע".

חובת ההשתדלות

"ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֵּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" (כ"ד, ז')

כאשר שלח אברהם אבינו את אליעזר עבדו לחפש אשה לבנו ליצחק, היה זאת דווקא לעת זקנותו, כמו שנאמר (כ"ד, א'): "ואברהם זקן בא בימים". יצחק בנו היה אז בן שלושים ושבע (פרקי דר"א ל"א).

עלינו לשאול: מדוע אברהם אבינו, שהיה זהיר וזריז בקיום מצוות, לא חיפש אשה לבנו יצחק כבר בהיותו בן שמונה עשרה לחופה, וזאת עוד בחיי אמו שרה?

אלא, כבר ידע אברהם מראש כי רבקה היא בת זוגו של יצחק. זאת אנו למדים ממה שכתוב בסוף פרשת וירא (כ"ב, כ'): "ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך… ובתואל ילד את רבקה". וכתב על כך רש"י (ע"פ מדרש בראשית רבה נ"ז, ג'): "'אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם' – בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלי בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו". והוסיף רש"י: "'ובתואל ילד את רבקה' – כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה".

עולה מכך, שאכן רצה אברהם אבינו מאוד להשיא אשה לבנו ליצחק, אך חיפש במשך שנים רבות אשה בעלת נשמה מיוחדת, ולא מצא. רק אחר העקידה, כשכמעט שנשחט יצחק ונשאר ללא ילדים, אמר אברהם: אולי טעיתי, שמא הייתי צריך להשיאו לאחת מבנות ענר, אשכול או ממרא. אמר לו הקב"ה: תנוח דעתך, עתה נולדה בת זוגו.

(וראה ב'אור החיים' הקדוש שהסביר, שעד גיל זה היה יצחק מסטרא דנוקבא, ורק בעקידה נתעברה בו נפש זכר, ונעשה ראוי להתחתן. לשיטת 'אור החיים' הקדוש אברהם אבינו המתין עד שיצחק יהיה ראוי, ולפי דרכנו המתין לאשה הראויה ליצחק).

אלא שלפי דברים אלה צריך להבין: אם ידע אברהם על לידתה של רבקה והתאמתה ליצחק, מדוע השביע את אליעזר לחפש אשה ליצחק? פשוט היה עליו לומר לו שילך להביא את רבקה!

אלא, אף על פי שידע אברהם מי האשה המיועדת לבנו, לא רצה להשתמש ברוח הקודש. הוא עשה השתדלות טבעית כאשר שלח את אליעזר לחפש אשה. אברהם היה בטוח שרבקה תצא לקראת אליעזר, אך לא אמר לו מאומה. בשביל לרצות את אליעזר אמר לו (כ"ד, ח'): "אם לא תאבה… וניקית משבועתי".

לאור דברים אלו ניתן להסביר עניין נוסף. לכאורה צריך להבין את התנהלותו של אליעזר: אברהם אבינו השביע אותו לחפש אשה ליצחק, ואילו הוא לא התאמץ, לא חיפש ולא השתדל. הוא פשוט עמד והתפלל לקב"ה שיעשה חסד עם אברהם!

על כך יש להשיב, שאליעזר ידע והכיר את גדולת יצחק. ידע אליעזר שאין הוא עצמו מסוגל לבחון מי היא האשה המתאימה והראויה ליצחק. על כן עזב את ההשתדלות והחיפוש, ונשא תפילה.

מה' אשה לאיש

"וְהָיָה הַנְּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֵּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (כ"ד, י"ד)

בגמרא (תענית ד' ע"א) נאמר: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן. לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם – דכתיב (כ"ד, י"ד): 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך' וגו', יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש – דכתיב (שמואל א' י"ז, כ"ה): 'והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו', יכול אפילו עבד, אפילו ממזר? השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי – דכתיב (שופטים י"א, ל"א): 'והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי' וגו', יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו".

יש לשאול: מדוע באמת שאל אליעזר שלא כהוגן, ומדוע זכה שהשיבוהו כהוגן?

יש לבאר זאת על פי דברי התוס', שהקשו: לכאורה אליעזר שאל כהוגן, כי בבוא הנערה יוכל לראות בעצמו אם היא חיגרת אם לאו! והשיבו, שיכול להיות שיש לה רגל מעץ והוא לא יצליח להבחין בכך. גם אם ינסה אליעזר לברר זאת אצל אנשי העיר, לא יוכל לדעת את האמת שכן הוא נחשב זר בעיר, שתושביה נוהגים בערמה כל ימיהם. ידע אליעזר שגם אם ישאל ויחקור, עלולים לרמותו ולהטעותו, וגם אם הנערה תהיה חיגרת או סומא הם יעלימו ויכסו את הדבר.

לכן לא היתה לאליעזר כל ברירה אלא להתפלל לה' שימצא כלה ראויה והגונה ליצחק. אבל כיון שלא היה בטוח שיזכה שהנס ייעשה על ידו, לכן עמד וביקש שה' יעשה חסד עם אברהם ועמו. אליעזר אמר: כיון שאיני יכול לבדוק כהוגן את גופה של הנערה, שלא יהיה בו מום, אבדוק במידותיה, כמו שאמרו חז"ל (תענית כ"ד ע"א): "משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות – אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות – כל גופה צריכה בדיקה". עיניה יפות – היינו שנותנת צדקה בעין יפה ואין לה צרות עין. כך ידע אליעזר כי "'אותה הוכחת' – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם" (רש"י).

ואף שאליעזר היה בטוח בזכותו של אברהם וגם הקדים תפילה לניסיון שערך, בכל זאת אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן, כי אסור לסמוך על הנס. אבל מחמת שסמך על זכות אברהם נענה כהוגן.

בדומה אליו, גם שאול רצה להציל את עם ישראל ונענה כהוגן, אבל יפתח היה צריך לדעת ש"טוב שמוע מזבח" ו"אין חפץ לה' בעולות". לא היה לו לדבר שלא כהוגן, ולכן השיבוהו שלא כהוגן.

למדנו כללים גדולים: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, יתפלל האדם לזיווג הגון, ותהא תפילתו צחה ומבוארת. ה' ימצא לו את בת זוגו, שכן כבר הוכיחו חז"ל (מועד קטן ח"י ע"ב) מהמקראות, כי "מה' אשה לאיש".

אין ניסים בקיום מצוות

"וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (כ"ד, כ')

יש להבין: לשם מה היתה צריכה לשאוב? והלוא המים עלו לקראתה, כדברי רש"י על הפסוק (כ"ד, י"ז): "'וירץ העבד לקראתה' – לפי שראה שעלו המים לקראתה"?

אלא, בזמן שהיתה צריכה בעצמה לשתות, היו המים עולים לקראתה, בשל צדקותה המופלגת; אבל כשהיתה צריכה מים כדי לקיים בהם מצוה, לא עלו המים לקראתה, שכן מצוות לא עושים על ידי נס. רצתה רבקה לעשות את המצוה בעצמה דווקא.

מסופר על הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל 'התניא' (ובעמח"ס "שולחן ערוך הרב), שפעם לקחו אותו לבית הסוהר והוליכוהו בספינה. בדרך הוא ביקש מרב החובל להעמיד את הספינה ולאפשר לו לעמוד על הסיפון כדי לברך את ברכת הלבנה. אמר לו אותו רשע: "תברך מהחלון!" ולא הסכים לאפשר לו לעלות על הסיפון. והנה, אחרי כמה דקות עמדה הספינה ולא המשיכה בנסיעתה. אמר להם בעל 'התניא': "מה אתם מתפלאים? אני הוא שהעמדתי את הספינה, שכן אין אתם מאפשרים לי לעלות לברך ברכת הלבנה. אני מוכן להחזיר את הספינה להמשיך בהפלגה, אבל בתנאי שתתנו לי לעלות על הסיפון ולברך את ברכת הלבנה". אמרו לו: "אם אתה יכול לעשות נס להעמיד את הספינה, מדוע אינך מברך עתה ומתעקש שדווקא רב החובל יעמיד אותה?". אמר להם: "איני רוצה לערֵב מעשי ניסים בקיום המצוות. אני רוצה לברך את ברכת הלבנה בדרך טבעית". ובאותו עניין סופר על אדמו"ר אחד, שבמקום מגוריו ירד שלג כבד בחג הסוכות. לטענת חסידיו עשה אותו אדמו"ר נס, והעמיד את השלג מעל גובה הסוכה, וכך קיים את המצוה ללא מפריע. אמרו לו: אין מקיימים מצוות בדרך נס! בשמים רוצים בקיום המצוות בדרך הטבע.

מהלכות תפילה

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיָּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ב-ס"ג)

"'מבוא באר לחי רואי' – שהלך להביא הגר לאברהם אביו שיישאנה. 'יושב בארץ הנגב' – קרוב לאותו באר, שנאמר (כ', א'): 'וייסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור', ושם היה הבאר, שנאמר (ט"ז, י"ד): 'הנה בין קדש ובין ברד'. 'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): 'ישפוך שיחו'" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', י"ד)

מפסוקים אלו למדו חז"ל שיצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. אמנם בגמרא (ברכות כ"ו, ע"ב) מובאות שתי שיטות בהקשר זה: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום". הגמרא מעלה ראיות וסימוכים לכל אחת מהדעות.

הנפקא מינה בין שתי השיטות, אם את התפילות תיקנו האבות או שהן כנגד התמידים היא- שאם נאמר שהאבות תיקנו, אין שום הגבלה לגבי זמן תחילת כל תפילה וזמן סיומה, והיא יכולה להיאמר בכל שעה. אפילו אם ירצה אדם להתפלל את שלושתן ברציפות כאחת, גם כן יצא. מה שאין כן אם נאמר שאת התפילות תיקנו חכמים כנגד התמידים, הרי שיש להן זמנים קבועים כפי שיש לקרבנות עצמם, הן בזמן תחילת התפילה והן בסוף זמנה. אם יעבור אותו הזמן שוב לא יוכל להתפלל את אותה התפילה.

אכן אפשר לומר, שגם אם נאמר שתפילות אבות תיקנום, יש מקום להגבלת זמני התפילות, שהרי התורה רומזת אצל האבות את זמנה של כל תפילה. לגבי תפילת שחרית כתוב: "וישכם אברהם בבוקר" – מכאן שזמן תפילת שחרית דווקא בבוקר. ביצחק כתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – ומכאן שזמן תפילת מנחה לפנות ערב. גם אצל יעקב כתוב: "ויפגע במקום וילן שם" – והרי למדנו שתפילת ערבית צריכה להיות דווקא בלילה, סמוך לזמן השינה.

הרי שניתן ללמוד גם את זמני התפילות מתפילותיהם של האבות.

פרט נוסף שניתן ללמוד מתפילת יצחק הוא על פי התרגום לפסוק: "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי". כותב על כך תרגום יונתן בן עוזיאל: "ויצחק הווה אתי מבי מדרשא דשם רבא, מעלנא דבירא דאתגלי עלוי חי וקיים דחמי ולא מתחמי, והוא הווה יתיב בארעא דרומא" (ויצחק היה בא מבית מדרשו של שֵם הגדול, מבוא (פתח) הבאר שנתגלה עליו חי וקיים שרואה ואינו נראה והוא היה יושב בארץ דרום). יש נוסח נוסף לכך: "ויצחק הווה אתי מן בית מדרשא דשם רבא לבארא דאיתגלית עלוהי שכינתיה דה', והוא הווה שרי בארעא דרומא".

התרגום מתייחס למילים: "ויצחק בא מבוא", ועונה על השאלה: מהיכן בא יצחק? תשובתו: מבית המדרש של שֵם. שָם למד יצחק תורה, וכשהגיע זמן תפילת מנחה הפסיק מלימודו ועמד להתפלל. יצחק לא פטר את עצמו מתפילה בגלל שלמד תורה. והרי לנו פרט נוסף בהלכות תפילה וביחס שבין התפילה ללימוד התורה.

עוד דבר מעניין לומדים מהכנתו של יצחק לתפילתו. התורה הסמיכה את עובדת היותו בארץ הנגב ליציאתו להתפלל. מזה לומדים שרצה יצחק להתפלל דווקא לכיוון דרום. את הסיבה לכך מביא בעל ה'טורים' (ד"ה: "והוא יושב"): "'והוא יושב בארץ הנגב', וסמיך ליה: 'ויצא יצחק לשוח בשדה' – רמז למה שאמרו: הרוצה שיחכים ידרים". מקור הדברים בגמרא (בבא בתרא כ"ה ע"ב): "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר (משלי ג', ט"ז): 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'".

וכך שנינו בהלכות תפילה: מי שרוצה להתפלל על החכמה, אם עומד לצד מזרח, יטה עצמו קצת לצד דרום. בכיוון זה עמדה המנורה, שיש בה סגולה לאורה של תורה וחכמה. כמו כן אם עומד לצד מזרח ורוצה להתפלל על העושר, יטה עצמו קצת לצד צפון, שם עמד השולחן, שיש בו סגולה לברכה ולשפע בעולם. כך נהג גם יצחק אבינו, שכל תפילתו לא היתה אלא על החכמה בלבד, והיא היתה כל רצונו ומאווייו בעולם. על כן הסמיכה התורה את הדברים: "והוא יושב בארץ הנגב", ומיד: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ללמדנו שתפילתו של יצחק הייתה לצד הנגב, שהוא לדרומה של ארץ ישראל.

זהירות במנחה

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ג)

"'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): 'ישפוך שיחו'" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס', י"ד)

אומרים חז"ל (ברכות ו' ע"ב): "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה".

מדוע צריך רב חלבו להזהיר במיוחד על תפילת מנחה יותר מעל שאר התפילות? לפי שבתפילת שחרית אין צורך בזהירות יתרה, שכן היא תפילה נוחה לאדם. הוא מתפלל אותה בבוקר עם שחר, כאשר הוא ממילא קם לעבודתו. תפילת ערבית גם כן מסתדרת עם סדר יומו של האדם, שכן באותה השעה הוא מסיים את עיסוקיו ומתכונן ממילא לחזור לביתו. יש לו זמן להקדיש לתפילה, שכן כל הלילה כשר לתפילת ערבית. תפילת מנחה היא תפילה בעייתית עבור האדם, כי קשה לאדם לעצור את שטף יומו לשם תפילת מנחה. לכן אומרים לו שייזהר במיוחד בתפילת מנחה יותר משאר התפילות.

יתירה מזאת: אומרים לו לאדם: "מדוע אתה מתקשה בתפילת מנחה? משום שהיא מפריעה לך בפרנסתך? הלא הפרנסה כולה היא מאת בורא העולם!" שעת התפילה היא מבחן גדול לאדם, אם מבין הוא שאין פרנסתו תלויה אלא בבורא העולם, ועל כן הוא עוצר את כל עשייתו ומתרכז בתפילה.

בשכונתנו גר יהודי חשוב, ושמו רבינו פוליטי ע"ה, שהיה אחד ממייסדי ישיבת 'פורת יוסף' החדשה. הוא היה סוחר גדול, אך הקפיד תמיד להתפלל כל תפילותיו בציבור, ונהג להתפלל בבית הכנסת 'אוהל משה'. יום אחד בא אליו סוחר ערבי גדול בדיוק בזמן תפילת מנחה. ראה אותו הסוחר שהוא מתכונן לנעול את חנותו וללכת להתפלל, וביקש ממנו להתעכב קצת, כי יש לו קנייה חשובה לעשות. אמר לו רבינו פוליטי: "הגיע הזמן שעלי ללכת ולהתפלל מנחה, ועלי לנעול את חנותי עד לאחר התפילה. אם רצונך לקנות אצלי, המתן שאחזור מהתפילה ואפתח שוב את החנות". כעס אותו ערבי ואמר לו: "אם לא תמכור לי כעת, אלך ואקנה במקום אחר!" לא נרתע רבינו פוליטי ואמר לו: "עשה כרצונך". ראה הערבי שהאיום אינו תופס, והוסיף: "אם לא תמכור לי כעת, לא אקנה ממך יותר!". אך גם זה לא הפריע לרבינו פוליטי, יען כי קבע לעצמו להתפלל בציבור במקום קבוע, ודבר זה היה אצלו קודם לכל דבר אחר. הלך להתפלל בלב שקט.

כשחזר לחנותו, ראה את אותו ערבי חוזר ומתייצב אצלו ומבקש ממנו את הסחורה שחשב לקנות מתחילה. שאל אותו רבינו פוליטי: "מה קרה? מדוע חזרת אלי?" אמר לו הערבי: "הלכתי למקום אחר, אך נוכחתי לראות שהסחורה שם אינה משובחת כמו שלך. בלית ברירה חזרתי אליך".

לימים אמר רבינו פוליטי, שהוא והסוחר השני קנו את אותה הסחורה מאותו הסוחר. נראה בעליל שהערבי לא חזר אליו בדרך טבעית, וברור הוא שהכל נעשה מאת ה' יתברך ויתעלה, בזכות התעקשותו על קביעות התפילה. ואין הקב"ה מקפח שכר יראיו.

ומעשה בסוחר אחד שבא לפני הרב הגאון מו"ר ועט"ר הרב עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', ואמר לו: "כבוד הרב, אני נוהג להלוות כסף לאנשים, אך שוכח למי הלוויתי". שאל אותו הרב: "האם אתה מתפלל תפילת מנחה בכל יום?" ענה לו הסוחר: "לא! אבל אני מתפלל ערבית שתיים". אמר לו הרב: "תתפלל מנחה, והכל יסתדר". כבר באותו היום הקפיד הסוחר להתפלל מנחה במניין, והנה הוא רק התחיל להתפלל וכבר נזכר בבעל חוב הראשון, ועד שסיים את תפילתו כבר נזכר בכל הרשימה של החייבים לו. חזר הסוחר אל הרב ואמר לו: "אכן סגולה טובה נתת לי". אמר לו מו"ר: "סימן שאינך מתפלל מנחה בכוונת הלב, אלא כל מחשבתך רק על הממון…".

ותהי לו לאשה ויאהבה

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כ"ד, ס"ז)

כאשר אמרו ליצחק שרבקה מיועדת להיות לו, שאל מי הוריה. וכשאמרו לו שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה, אמר שאין זה מתאים להכנס לכזו "משפחה" של רמאים (לבן רימה אפילו בשמו שכן הוא במהותו היה שחור משחור). לעומתו, אברהם אבינו ידע שהיא המיועדת לבנו, כיון שבשעה שחזר מנסיון העקדה גילו לו שאשתו של יצחק עתה נולדה (עיין רש"י פרק כ"ב פסוק כ'), וידע שזו היא רבקה, ולכן שכנע את יצחק להסכים לקחתה, אך יצחק לא היה בטוח שרבקה אכן מתאימה לו. הוא שמע על אביה ועל אחיה והכיר את טבעם. הוא חשש שגם רבקה דומה להם. לכן החליט לבחון את רבקה ולהעמיד אותה בניסיון, כדי לבדוק אם אכן מתאימה היא להיכנס לבית משפחת אברהם.

אמר לה שאין הוא חושב לשכור דירה למגוריהם, אלא עליהם לגור באוהל – ורבקה הסכימה. אמר לה שלא יהיה זה סתם אוהל, אלא האוהל של אמא שלו, וכי הוא קשור אליה מאוד גם אחרי מותה – וגם לכך הסכימה. אמר לה שגם המיטות והמזרונים לא יהיו חדשים, אלא המשומשים של אמו – וגם לזה הסכימה. עוד אמר לה, שהיא צריכה לדעת שאמא שלו היתה צדקת וחסידה גדולה – וגם מזה לא נבהלה והסכימה.

כשראה כך, הביא אותה לאוהל של אמו, נתן לה קורטוב קטן של קמח, וביקש ממנה לאפות ממנו לחם לכל המשפחה ולאורחים הרבים שפקדו את אוהלם במשך כל היממה. הרימה רבקה עיניה לשמים ואמרה: ריבונו של עולם, הרי אני זרה בארץ הזאת, איני יודעת איך אפשר לאפות כמויות גדולות של לחם מכמה גרמים של קמח שהוא נתן לי. אנא, שלח ברכה בעיסה! תפילתה התקבלה, והתברכה העיסה.

אז הבין יצחק שהיא באמת מיועדת להיות לו לאשה. עוד ראה יצחק שנתברך הנר ודלק מערב שבת לערב שבת בזכות רבקה, וכן שהענן קשור מעל האוהל, כמו שהיה בזמן אימו (עיין רש"י פרק כ"ד פסוק ס"ז, ועיין לשפתי חכמים למה מרמזים דברים הללו). וכך הם דברי רש"י: "ויביאה… האהלה"…, ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה – פסקו, וכשבאת רבקה – חזרו".

כשראה יצחק שילדה צעירה, בגיל ג' או י"ג שנים (לדעות השונות), הגיעה למדרגה גבוהה כמו שרה אמו, למרות היותה בת רשעים – עלה חינהּ בעיניו, וידע שהיא כשושנה בין החוחים (כלשון חז"ל).

יש שואלים: מדוע היה צריך הנר להיות דלוק מערב שבת לערב שבת? והרי אברהם אבינו נתברך "בכל" (כ"ד, א'), יצחק אבינו נתברך "מכל" (כ"ז, ל"ג), וגם יעקב עתיד להתברך ב"כל" (ג"ל, י"א) – כלומר: לכולם היה עושר רב. אם כן, האם לא היה בביתם די שמן כדי להדליק נרות בכל יום?

מכאן אנו למדים כמה גדולה ועצומה חביבותה של השבת. כבר מערב שבת היו מכינים את עצמם לקראת השבת הבאה, וכל מה שהיה משובח במשך השבוע היו שומרים לכבוד השבת הקרובה. לכן הנר שדלק לכבוד שבת המשיך לדלוק עד לשבת הבאה, להזכיר לכל באי ביתם שהם מתכוננים לשבת קודש. והתייקרה חשיבותה של השבת בעיני כל העולם (ועיין לגמרא בביצה דף ט"ז ע"א ששמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. ועיין לרש"י שמות כ', ח' על הפסוק: "זכור את יום השבת" שפסק כמו בית שמאי).

כאשר אשה מדליקה נר בערב שבת לכבוד השבת היא מורידה שפע קדושה וברכה לכל הבית. רבקה הדליקה נר מערב שבת שנשאר דולק עד ערב שבת, לומר שהקדושה לא נפסקה עם הדלקת הנר, אלא היא גם משפיעה אחרי שמירת השבת שנשמרת הקדושה בביתה, על ידי קיום המצוות ועשיית מעשים טובים.

וכאשר האשה שומרת על קדושת המאכלים (אוכל כשר ללא שאלות וספיקות, ירקות ופירות ללא חרקים וללא חשש ערלה, הפרשת תרומות ומעשרות וחלה) – יש ברכה בעיסה.

כאשר היא שומרת על טהרת המשפחה היא זוכה לענן הקשור מעל האהל. אוהל הוא סמל הצניעות של שרה אימנו, שנאמר (ח"י, ט'): "הנה באהל", בחינת (תהלים קכ"ח, ג'): "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך".

את כל זה ראה יצחק, ולמד על קדושתה של רבקה ועל מעלתה. הבין שהיא אכן מתאימה לו וראויה להיכנס לבית אברהם. אז לקחהּ לו לאשה, ויאהבה.

פרפראות

שנים שוות לטובה

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כ"ג, א')

"'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה" (רש"י)

יש להבין: וכי כל שנות חייה של שרה היו לטובה? והרי חייה היו רדופים סבל ותלאות! היא נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, היא נעה ונדה ממקום למקום עם אברהם אבינו ע"ה, היו לה צרות עם הגר ואחר כך עם ישמעאל, ועד גיל תשעים היתה עקרה בלי שום תקווה ללדת – ואיך כל זה "שווין לטובה"?!

יש מפרשים, שכאשר אדם חי את כל שנותיו בצער אך בסוף חייו הכל מסתדר לטובה – נחשב לו כאילו כל שנותיו עברו עליו "לטובה".

אך יש לבאר באופן אחר: התורה מעידה על שרה אמנו שלמרות שעברה ייסורים וקשיים, לא הרגישה בהם קושי כלל, לא התייאשה ולא הצטערה, אלא היתה אומרת שכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה. משום כך כפלה התורה וכתבה: "שני חיי שרה" – היינו: "כולן שווין לטובה" בעיניה.

התורה באה ללמדנו, שצדקותה של שרה היתה כה גדולה עד שכל מה שעבר עליה לא עירער במאומה את אמונתה ואת דבקותה בהקב"ה. לכן כל שנותיה היו שווים לטובה.

כך גם מצינו בגמרא (ברכות ס' ע"ב) על רבי עקיבא שהיה אומר: "הכל לטובה", וכן על נחום איש גם זו שהיה אומר: "גם זו לטובה" (תענית כ"א ע"א, סנהדרין ק"ח ע"ב).

חינוך במסירות נפש

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, ב')

בהספדו על שרה אמנו הזכיר אברהם אבינו את מעלתה של שרה ואת מסירות נפשה בחינוך הילדים. שרה הצליחה לחנך את יצחק אבינו לאהבת ה' עד כדי כך שהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש השם בלי היסוס, ועוד אמר לאביו לקושרו ולעוקדו היטב, כדי שחלילה לא תהיה שחיטה פסולה. הכל בזכות החינוך הטהור שהתחנך אצל אמו הצדקת.

זהו שאומר רש"י על הפסוק (כ"ג, ב'): "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" – 'ויבא אברהם'- מבאר שבע". כוונתו למה שהזכיר הפסוק קודם לכן בפרשת העקידה (כ"ב, י"ט): "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע". ומה הספידה? שחינכה את בנה למסירות נפש.

הרהור אחר מידותיו

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (כ"ג, ד')

נחלקו הפוסקים האם ארץ-ישראל שניתנה לעם ישראל מזמן אברהם אבינו, מוחזקת היא בידינו מאברהם אבינו או מכיבושו של יהושע בן נון. ונפסק להלכה שהיא ניתנה למפרע מאברהם אבינו (עיין 'אור החיים' הקדוש עה"ת בראשית י"ג, י"ז).

על כן אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב", וכדברי רש"י: "אם תרצו – הריני גר, ואם לאו – אהיה תושב ואטלנה מן הדין". ובזה יבואר מה שכתב רש"י בפרשת וארא (שמות ו', ט'): "חבל על דאבדין ולא משתכחין… וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים… ולא הרהרו אחר מדותי".

היינו, הארץ באמת שייכת לאברהם והוא היה יכול להרהר ולומר שבדין היא שייכת לו כאמור אך לא "הרהר אחר מדותי".

עם לבדד

"בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (כ"ג, ו')

אברהם מדבר עם עפרון בדרך ארץ ובהשתחוויה. הבינו מכך אנשי חת שהוא אחד משלהם. לכן עמדו והציעו לו: "במבחר קברינו קבור מתך". אולם על כך עונה אברהם: עד כאן! אני לא משלכם, אני "עם לבדד" (במדבר כ"ב, ט')!

התנהגות כזו מוצאים אנו שוב אצל אברהם עם אליעזר. כאשר בא אליעזר להציע לאברהם שיצחק יתחתן עם בתו, ענה לו אברהם כמו שענה לאנשי חברון: איננו מתחתנים זה בזה! אנחנו לבד, ואין לנו שותפות עימכם בארץ או בנישואין. יותר מכך: אברהם אבינו משביע את אליעזר באלוקי השמים ומזהירו (כ"ד, ג'): "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", שלא תהיה התבוללות. אברהם מעריך את אליעזר ואת בני חת, הוא גר בתוכם; אבל כבוד לחוד, והתבוללות לחוד.

מוסר גדול למדנו מכך: עד כמה צריך להתרחק ולא להתחבר עם הגויים. הגם שאמרו חז"ל (אבות ג', י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם", וזה כולל גם את אומות העולם; עם כל זה אסור לנו לאכול בישולי עכו"ם משום חתנות, כדי שלא נבוא לידי נישואין. יש להבחין בין הערכה לבין התחברות והתבוללות עם הגויים.

קברי אבות

"וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (כ"ג, י"ט)

על פרשת קניית מערת המכפלה כתב הרמב"ן ע"ה: "ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם אבינו… ועוד, כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות, באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים" (עיין לרמב"ן כ"ג, י"ט).

ידועה מעלת ההשתטחות על קברי צדיקים. כך עשה כבר כלב בן יפונה, כשהשתטח על קברי האבות בחברון במהלך מסע המרגלים בארץ. במקומות רבים בזוהר הקדוש מובא עניין ההשתטחות על קברי צדיקים (ועיין בספר "שפתי צדיקים" להרה"ג רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל).

המשתטח על קבר הצדיק אינו מתפלל חלילה לנפטר, אלא מתפלל להשי"ת שיקבל את תפילתו בזכות הצדיק.

כמו כן, צריך להזהיר שאין להתקרב לקברי עכו"ם. וכבר ציווה האר"י ז"ל למהרח"ו ז"ל שלא ללכת לקבר גוי, שמא תבוא הרוח ותטמאנו. טומאת המת נשארת שם, והאדם יכול להינזק מזה. אם קורה שאדם נאלץ לעבור במקום שיש בו קברי גויים, מותר לו לעבור שם, אך לא ישב ולא יתעכב במקומות קבורה של גויים.

מצות הסוכה בזכות אברהם

"וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (כ"ד, א')

המילה "בכל" רומזת ל-ג' פסוקים הקשורים לחג הסוכות (ויקרא כ"ד, מ"ב-מ"ג): "בסוכות תשבו שבעת ימים" וכו', "כל האזרח" וכו', "למען ידעו דורותיכם" וכו' – לרמוז לנו על מצות הסוכה, שהיא צילא דמיהמנותא שמגינה עלינו. מצוה זו ניתנה לנו בזכות אברהם אבינו עליו השלום (עיין קול אליהו להגר"א). וכשם שאברהם אבינו אמר לאורחים (ח"י, ד'): "והשענו תחת העץ", שיהיה להם לצל, כך הסוכה תהיה מגינה ומצלת את ישראל.

מוסר השכל מגמלי אליעזר

"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְּמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו" (כ"ד, י')

"ניכרין היו משאר הגמלים – שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י)

שואלים המפרשים: מדוע היה צורך לחסום את פיהם של הגמלים? הרי בהמה של צדיק אינה צריכה קשירה בפה ואינה חשודה על הגזל. זאת למדנו מהמעשה המובא בתענית (כ"ה ע"א), על השמועה שיצאה על עזיו של ר' חנינא בן דוסא שכאילו הן רועות בשדות זרים. אמר להם ר' חנינא בן דוסא: אם הן אוכלות מהגזל יבואו דובים ויאכלו את עזיי, ואם אינן אוכלות מהגזל יביאו העזים דובים בקרניהם! וכך אכן היה: בערב הביא כל עז דוב בקרניה. אם כך, מדוע גמליו של אברהם אבינו היו צריכים לצאת זמומין?

יש מפרשים, שאליעזר עשה זאת בהפגנתיות. הוא רצה לחנך את הציבור שכל אחד ואחד צריך לצאת עם בהמותיו כשהן זמומות, כדי שלא יאכלו מהגזל. ויש מפרשים, שאליעזר חשש שמא הגמלים יבואו למקומו של לבן, ששם מתנהגים הכל בעורמה וברמאות, והסביבה תשפיע אפילו על הגמלים שישחיתו את דרכם, לפיכך זמם את פיהם.

עתה בוא וראה עד כמה האווירה של הסביבה עשויה להשפיע לטוב ולרע. אליעזר חשש שמא הגמלים יְשַנו ממנהגם הטוב בגלל המקום החדש. ומחשש לקלקול הבהמות ייקח האדם מוסר השכל גדול לחשש לקלקול נפש האדם ונשמתו. עד כמה צריך להיזהר ולשמור על הנפש מכל משמר!

חינוך למצוות

"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)

"'בקע' – רמז לשקלי ישראל, בקע לגלגלת. 'ושני צמידים' – רמז לשני לוחות מצומדות. 'עשרה זהב משקלם' – רמז לעשרת הדברות שבהן" (רש"י בשם בראשית רבה ס', ו')

ברמזים הללו לימד אליעזר את רבקה מסר חשוב אודות קיום המצוות. אל תחשוב רבקה שאת המצוות יהיה על בניה לקיים רק אחרי שיצאו ממצרים ויקבלו את התורה. כבר מעתה עליה להשריש בהם את התורה, את יסוד השלמות של עם ישראל, הרמוז בחצי שקל, ואת מצוות התורה הרמוזים בעשרת הדיברות.

אחדות ושלמות

"נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׁרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)

מה היו מתנותיו של אליעזר לרבקה? דקדקו חז"ל (הובא דבריהם ברש"י ובתרגום יוב"ע): "'בקע' – רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. 'ושני צמידים' – רמז לשני לוחות מצומדות. 'עשרה זהב משקלם' – רמז לעשרת הדיברות שבהן".

אומר אליעזר לרבקה: את באה להתחתן עם יצחק, בנו של אברהם אבינו וממשיך דרכו. עליו אמר הכתוב (י"ז, כ"א): "ואת בריתי אקים את יצחק". כאשר באים להקים בית שהוא יסוד לעם ישראל, צריך לדעת שיסוד ישראל הוא מידת האחדות. גם בעתיד, כשייקחו תרומה מבני ישראל, יהיה חשוב להדגיש יסוד זה, ולכן תהיה התרומה מחצית השקל, שבא – כדברי האלשיך הקדוש (תורת משה, שמות ל', י"ג) – לרמוז על אחדות ישראל.

התורה הנרמזת בעשרת הדיברות כוללת את כל תרי"ג המצוות, כדברי רש"י בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד, י"ב). שני הלוחות מקבילים לשני חלקי המצוות: בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. שני הלוחות אינם מופרדים חלילה, כי אם מהווים "שני צמידים", שני לוחות מצומדות. לומר לך: אי אפשר להגיע לשלמות בחלק אחד של המצוות. אין שלמות רק בקיום מצוות שבין אדם למקום או במצוות שבין אדם לחבירו. השלמות האמיתית היא "עשרה זהב משקלם".

רומז אליעזר לרבקה: השלימות בישראל היא כאשר מתחברים ישראל זה לזה, על ידי בקע לגולגולת, וכאשר כל ישראל מחברים את שני סוגי המצוות זה לזה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אחדות ישראל ואחדות המצוות הן יסוד השלמות בישראל.

והנה עומד על הגמלים על העין

"וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן" (כ"ד, ל')

כשלבן רואה את הצמידים על ידי אחותו הוא יוצא לראות את אליעזר והנה הוא רואה שאליעזר "עומד על הגמלים על העין". והטעם שלא עמד על הקרקע הוא משום שאם אדם עומד על הקרקע, הכשפים נתפסים בו, אך אם הוא באוויר, אין הכישוף יכול לשלוט בו.

הגמרא מספרת שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היו שמונים מכשפות במערה ליד אשקלון. בעקבות כך, הוא לקח שמונים בחורים ביום גשום, ונתן לכל אחד מהם כד חרס ובתוכו בגד לבן ואמר להם, שכשהוא יתן להם סימן, כולם יכנסו ביחד למערה וכל אחד ירים מכשפה אחת באופן שלא יגעו בקרקע, כי כשהמכשפות באויר אין להן יכולת לעשות כשפים, וכך עשו, עד שלבסוף הם תלו את כל המכשפות (עיין ברש"י מסכת סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה "דבעיא מכסא").

כשבא אליעזר לבית לבן, הוא חשש שמא לבן יעשה לו כישופים, ולכן הוא ציוה לגמלים שיעופו באויר כדי שהכישוף לא ישלוט בו (ועיין בדברי אוה"ח הקדוש).

ואנכי פיניתי הבית

"וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (כ"ד, ל"א)

"'פניתי הבית' – מעבודת אלילים" (רש"י בשם בראשית רבה ס', ז')

מנין למד רש"י לפרש, שלבן פינה את הבית מעבודת אלילים? אולי התכוון לפינוי כפשוטו: הוא הכין מקום ללינת אליעזר!

'שפתי חכמים' ביאר, שכיון שרבקה כבר אמרה לאליעזר (כ"ד, כ"ב): "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון", הרי שהיא הכינה מקום לינה. אם כן מה עשה לבן בנידון, כשהודיע: "ואנכי פניתי הבית"? לכן כתב רש"י, שפינה את הבית מעבודת אלילים.

רומז לבן לאליעזר: אחותי בסך הכל נתנה לך מים, ובשכר זה נתת לה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". "אנכי פניתי הבית" – על אחת כמה וכמה שמגיע לי לקבל ממך מתנות יקרות ורבות, שכן עבודתי היתה קשה מעבודתה. בוא וראה שפלותו של לבן, שהיה מוכן לפנות את האלוה שלו מן הבית רק בשביל בצע כסף.

הרה"ג חכם שאול שהרבני זצ"ל היה גאון גדול בקי במשניות בעל פה, שקדן ובקי גם בקבלה, והיה מעט בדחן. כל פעם שקרא בתורה, היה קורא בהטעמה רבה, ומסביר באמצעות תנועות ידים את הפסוקים. כאשר הגיע לפסוק זה שאמר לבן, רמז בידיו שלבן קרא לאליעזר ואמר לו: "בוא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ"? וכאשר היה אומר: "ואנכי פניתי הבית" שיחק באצבעותיו לרמוז, אם אחותי נתנה מעט מים ונטלה שכר רב, על אחת כמה וכמה אני שפיניתי הבית מעבודה זרה מגיע לי שכר רב.

ביטול עבודה זרה

"וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת" (כ"ד, ל"א)

"'פיניתי הבית' – מעבודת אלילים" (רש"י)

יש לבאר את דברי לבן לאליעזר ע"פ דברי התוספות על הגמרא (מגילה ו' ע"א) שאמרה: "טראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד מהן תורה ברבים". כתבו על כך התוספות (שם ד"ה "טראטריות"): "וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה!" (וראה במקורות שהביא הב"ח בהגהותיו).

זהו שאמר לבן לאליעזר: יודע אני שלא תרצה להיכנס לבית שהיתה בו עבודה זרה. לכן אנכי פיניתי מהבית את האלילים. בכך הראיתי שאני מזלזל בהם ומבטל אותם, וגוי יכול לבטל את העבודה הזרה שלו. לכן, אחר שפיניתי את פסילי, אתה יכול להיכנס לבית זה אחר שזלזלתי בעבודה הזרה שהיתה בו (עיין שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סע' א').

ההימיר גוי אלהים

"וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת" (כ"ד, ל"א)

לבן פינה את אליליו מביתו, ולכאורה דבר זה סותר את דברי הנביא ירמיה (ב', י"א) שאמר בתוכחתו לישראל: "ההימיר גוי אלהים?" – משמע שגם גוי איננו ממיר את אלהיו, אלא כל אומה דבקה בעבודה זרה שלה. אם כן, כיצד התיר לבן לעצמו לפנות את 'אלוהיו' מן הבית?

אך באמת מצאנו גם מצאנו שהאומות המירו את אלהיהם; ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים לבזות את הפסלים בשביל כסף וזהב.

ראשון להם הוא לבן, המוכן לפנות עבודה זרה מביתו בזלזול, ובלבד שיקבל בתמורה כסף וזהב. אלא שהנביא אמר דבריו בלשון גוזמא כדי להפחיד ולירא את ישראל ולהוכיחם.

הדגשה מטעות

"וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (כ"ד, ל"ד)

יש לבאר את הפסוק ע"פ דברי הירושלמי (שביעית פ"י ה"ג): "א"ר יוסי: הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא, והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי, צריך מימר לון: אנא חדא מיכלא אנא חכם". אם אדם בקי במסכת אחת, ומשבחים אותו בשתים, חייב הוא לומר להם שאינו בקי אלא באחת, כדי שלא תהא הונאת דברים.

כאשר לבן ראה שאליעזר דולה ומשקה מתורת אברהם אבינו לאחרים ורואה שהוא לוקח גמלים, "והנה עומד על הגמלים על העין" (כ"ד, ל') – שהעמידן תלויין באויר (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק"ט), אמר לו לבן: "בוא ברוך ה'", וכתב תרגום יונתן בן עוזיאל שהוא חשב שאליעזר הוא אברהם, שהיו פניו מאירים ומזהירים. עוד אמר לו: "ואנכי פיניתי הבית" – מעבודה זרה, כי ידע שאברהם מתרחק מכל אבק של עבודה זרה. על כן אמר לו אליעזר: אל תטעה בי, "עבד אברהם אנכי"!

עוד נראה לבאר, שאמר לו אליעזר ללבן: "עבד, אברהם – אנוכי", כלומר, אני גם עבד וגם אברהם. וכך אמר לו אליעזר ללבן: ראה, אני עבד, וכידוע העבדים רמאים וגנבים, ומאידך אני דבק במדותיו של אברהם, עד כדי כך שטעית בי וחשבת שאני הוא אברהם. על כן, דע לך שאני אנהג עמך באותו אופן שתנהג עמי; אם תנהג עמי ברמאות, בקי אני בדרכים אלו ולא תוכל עליי, ואם תרצה לדבר אתי ולנהוג עמי ביושר, אף אני אנהג אתך בדרך של "אברהם".

ואבוא היום

"וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן" (כ"ד, מ"ב)

"'ואבא היום' – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין צ"ה ע"א)

כאשר אליעזר הגיע לבית רבקה הביא עמו שטר, שבו כתב אברהם אבינו את כל רכושו ליצחק. על שטר זה היה כתוב התאריך; אך מכיון שקפצה לו הדרך, הגיע אליעזר באותו היום שבו נכתב השטר. מארחיו פקפקו באמינותו של העבד, וחששו שמא השטר מזויף, שכן כיצד ייתכן שמהלך של כמה ימים ארך לו רק יום אחד?

מיד אמר להם אליעזר: ראו את המגדנות והפירות שהבאתי לכם מארץ ישראל, שהם טריים! זו ההוכחה שנעשה לי נס וקפצה לי הדרך.

נשאלת השאלה: לשם מה קפצה לו הדרך? מדוע היה צורך שבואו יהיה במהירות? התשובה היא, שהדרך קפצה לו כדי שיגיע מהר לקחת את רבקה, מחשש שאביה ואחיה יחתנו אותה עם אדם אחר.

אמונה ובטחון

"וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה, וָאָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ" (כ"ד, מ"ז)

רש"י עמד על השינוי שבדברי אליעזר: בשעת המעשה, כאשר אליעזר עבד אברהם התרשם מרבקה וראה כי הצליח ה' דרכו למצוא בת זוג נאמנה ליצחק אבינו, לקח אליעזר (כ"ד, כ"ב): "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם", ורק אחר כך שאל (שם, כ"ג): "בת מי את". ואילו כאשר סיפר לבני הבית של לבן, הפך את סדר המאורעות (שם, מ"ז): "ואשאל אותה ואומר בת מי את", ואחר כך (שם): "ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה".

הסביר רש"י: "לאחר שנתן לה שאלהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו"; ואילו כשסיפר להם מה היה, שינה את הסדר: "שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו: היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא?" וודאי לא היו מאמינים לו שהיה בטוח בתפילתו.

אמנם התוס' (חולין צ"ה ע"ב ד"ה "כאליעזר") אמרו שגם בפועל נתן את הנזמים רק לאחר ששאל בת מי היא, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

לשיטת רש"י יש להסביר, שהדבר שגרם לאליעזר להיות כל כך בטוח במעשיו הוא "שראה שעלו המים לקראתה" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', ה'). מכאן למד שה' הצליח את דרכו, ונתן לרבקה את התכשיטים עוד קודם שבירר מי היא.

(אמנם כאשר סיפר את המאורעות לבני משפחתה השמיט את הפרט הזה, מחשש שלא יאמינו לו. כי אמנם מכירים בתואל ולבן את אברהם אבינו, ויהיו מסוגלים להאמין שתפילתו וצדקותו סייעו לאליעזר למצוא את רבקה, כפי שאמר לאליעזר: "ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך"; אבל לספר להם שהמים עלו לקראת רבקה, בת בתואל ואחות לבן? לזה הם לא יאמינו! לכך השמיט פרט זה).

אך התוס' סוברים, שעם כל זה, למרות שעלו המים לקראת רבקה, לא היה אליעזר רשאי לעשות מעשה על סמך הניחוש שלו. לכן אמרו שאליעזר שאל תחילה, ורק אחר כך נתן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

נקרא לנערה ונשאלה את פיה

"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (כ"ד, נ"ז–נ"ח)

אומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מתוך תשובתה של רבקה אנו רואים את גודל חכמתה ופקחותה.

לאחר שאליעזר ראה שרבקה אכן מיועדת ליצחק עמד וביקש אותה עבור יצחק. ענו לו בתואל ולבן: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". ידעה רבקה שהם אינם מעוניינים לשלחה, ולכן חששה שיערימו עליה. ידעה שאם תאמר: "כן", יעוותו את תשובתה ויציגו אותה בלשון תמיהה: "כן?". לכן התחכמה ואמרה: "אלך" – וכך לא יכלו לענות לה דבר.

סגולה למציאת זיווג

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ג)

"'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): "ישפוך שיחו" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס', י"ד)

יש אומרים שיש סגולה מיוחדת לבחור או בחורה שמתקשים למצוא את זיווגם, שיקפידו בתפילת מנחה. דבר זה נלמד מיצחק אבינו שיצא להתפלל מנחה, ומיד אחר כך כתוב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". כן אומר 'בעל הטורים': "היינו, שיצחק תיקן תפילת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה, והיינו דכתיב (תהלים ל"ב, ו'): 'על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא' – דהיינו אשה, דכתיב (משלי י"ח, כ"ב): 'מצא אשה מצא טוב'". כך כתוב במפורש במדרש (בראשית רבה, פרשה ס"ח, ד' ד"ה: "רבי יהודה בר סימון"): "יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'".

מכאן קריאה לכל הרווקים והרווקות, שלא ישמעו לכל מיני סגולות מכל מיני רבנים שמוסרים סגולות שלא שיערום אבותינו, אלא יחזיקו באומנות אבותם שהיא התפילה. ובפרט תפילת מנחה, שיש בה סגולה נפלאה שהתורה עצמה ממליצה עליה.

מה יש לספר

"וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (כ"ד, ס"ו)

"'ויספר העבד' – גילה לו נסים שנעשו לו: שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', י"ב)

מדוע לא סיפר אליעזר גם על כך שהמים עלו לקראת רבקה?

לפי הפשט, מפני שהוא סיפר את הדברים שהיו תלויים בו: "אשר עשה", ולא את מה שנעשה עם רבקה.

אך יש להוסיף, שאליעזר הכיר את מידתו של יצחק אבינו, מידת הגבורה. ידע שיצחק לא יתפעל מהנס של עליית המים, ולכן השמיט פרט זה מסיפורו. דווקא על האופן שבו נזדמנה לו רבקה, על ידי מעשי חסד – את זה סיפר ליצחק.

משתה חדש

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (כ"ד, ס"ז)

מלשון הפסוק נראה כי יצחק לקח את רבקה: "ויבאה יצחק האהלה", ואחר כך שוב לקח אותה: "ויקח", קידש אותה שנית. מדוע?

יש לבאר ע"פ מעשה בעני שעבר ברחוב, ותפסו אותו עבדי המלך בחזקה, והביאוהו לבית המלך. שם נתנו לו בגדים יפים וביקשוהו להתרחץ וללבוש אותם לחתונתו עם בת המלך.

העני נדהם, ובלית ברירה הובל לחופה. לאחר כמה ימים ביקש מהמלך לעשות משתה לחופתם. אמר לו המלך: והלא כבר עשיתי לך! אמר לו העני: כשהכרחת אותי, לא ידעתי מדוע בחרת בי לחתן, וחשבתי שמא יש פגם בכלה. עכשיו שראיתי שהיא שלימה, אני רוצה חופה חדשה.

כן יצחק: כאשר ראה כי מעלת רבקה היא כמעלת אמו, עשה שוב חופה נוספת ומשתה ושמחה חדשים.

ישמעאל ובני הפילגשים

"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם" (כ"ה, ו')

התורה מדגישה שאת כל הירושה נתן אברהם ליצחק, אבל לבני הפילגשים נתן רק מתנות ושלחם.

שואל על כך ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' (ד"ה "נתן"): הכיצד עשה אברהם אבינו ע"ה הפליות בין הבנים? והלא אמרו חז"ל (ב"ב קל"ג ע"ב): "לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידעיא מאי זרעא נפיק מיניה" (פירוש: אל תשתתף בהעברת ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב, כי אין אנו יודעים מי יהיה זרעו)! עיין שם מה שתירץ.

אפשר להוסיף ביאור, לפי דברי ה'אור החיים' הקדוש בפרשת לך לך (ט"ז, ה'). שם הוסבר הוויכוח בין שרה לאברהם על אודות ישמעאל בהקשר של גירושו: שרה טענה שהיא לא שחררה את הגר מהיות שפחתה, ואם כן גם בנה, ישמעאל, שייך לשרה, ונחשב "בן האמה". מכאן שאין הוא מוגדר כ"בן אברהם", ואין הוא ראוי להיות בנו-ממשיכו. וכך כתב שם 'אור החיים' הקדוש: "ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויין לנו קניין גמור", עיי"ש באורך.

אולם אברהם ראה בישמעאל כבנו לכל דבר, ומשום כך היה קשה לו לשלח את ישמעאל (שם פסוק י"א): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". עד שאמר לו הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ובכך הצדיק את הבנתה של שרה. "ובא הקב"ה והצדיק דברי שרה, ואמר לו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', ואל תחשוב אותו בנך" ('אור החיים' שם). ומיד אחר כך אמר הקב"ה לאברהם (כ"א, י"ב): "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ואמרו חז"ל: "ביצחק", ולא בישמעאל (עיין נדרים ל"א ע"א בר"ן ורש"י שם).

מכאן תשובה לשאלת 'דעת זקנים מבעלי התוספות'. ישמעאל אינו נחשב בנו של אברהם, ומשום כך אין כאן הפליה כאשר נתן אברהם לבני הפילגשים מתנות, ואילו לישמעאל לא נתן דבר.

מעשה רב

גדולת הספד ראשי ישיבות

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, ב')

הגמרא (מגילה כ"ט ע"א) אומרת שלויית אדם גדול אין לה שיעור, ומשתתפים בה אפילו יותר משישים ריבוא אנשים. וכך הוא לשון הגמרא: "רב ששת אומר: כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בשישים ריבוא – אף נטילתה בשישים ריבוא. הני מילי – למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא". ומזה לומד הגאון מוילנא, שצריכים להשתתף בהלוויה של גדול בישראל לפחות שישים ריבוא אנשים.

סיפר מרן הרב זצ"ל: כשהיינו בהלוויה הגדולה של הרה"ג אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פניבז' בבני ברק בערב שבת (לסדר פרשת וירא תשס"ב), אמרו לי שיש שם חצי מיליון אנשים. מייד אמרתי להם שלא יתכן הדבר, כיוון שצריכים להיות שם שישים ריבוא אנשים, לפי הכלל שאמרו חכמים: "כנתינתה כך נטילתה", ובפרט שהגמרא אומרת שאדם גדול שהוא בגדר "תני ומתני", ויוצאים ללוותו אפילו יותר מששים רבוא. וכך באמת היה, לאחר ההלוויה אמרו לי שהיו שם הרבה יותר אנשים ממה שחשבו. אבל צאו וראו, שבהלוויה של ראשי ממשלה לאורך כל ההיסטוריה, או בהלוויה של מלכים לא השתתפו כל כך הרבה אנשים. ואין זה פלא, לפי שכאן זהו כבודה של תורה. גם כשהיינו בנתיבות בקברו של האדמו"ר ה'בבא סאלי' זיע"א, ביום השנה לפטירתו, היו שם למעלה ממאה אלף איש, למרות הרוח והגשמים שהיו באותו הזמן. והנה, באותו שבוע עלו לקבר של אחד מהמנהיגים הגדולים של מדינת ישראל, ולא היה שם אפילו מניין, והיה בזיון גדול, ומאז בכל שנה מכריחים להוציא נערים מבתי הספר כדי שיהיה שם מעמד מכובד יותר.

עוד בהקשר לגדולתו של הרב שך זצ"ל, סיפר הרב זצ"ל: הפעם הראשונה שנפגשתי עם הרב שך זצ"ל, היתה בחודש ניסן של שנת תשמ"ג, החודש בו נכנסתי לתפקיד הרב הראשי לישראל, ושלח הרב לקרוא לי, מאחר ורצה להכירני. במוצאי שבת הגדול של אותה השנה, בשעה מאוחרת, הלכתי אליו, ומצאתיו יושב ולומד, למרות גילו המופלג. משראה אותי הפסיק את לימודו. אמרתי לו: שאמתין עד שיסיים, אך הוא השיבני שאין זמן שבו אפשר לסיים את הלימוד. ראיתי שהוא עוסק בסוגיה (פסחים ק"ח ע"א) העוסקת במחלוקת האם דרושה הסיבה בשתי כוסות ראשונות או אחרונות, ודיברנו מעט על הסוגייה. לסיום, אמר הרב ש"ך: שצריכים להביא לקיום דברי חכמים, ולשם כך צריך לפעול בפתיחת ישיבות, ולחנך ילדים בדרך התורה. 'זהו התפקיד שלך', אמר לי. כל מאווייו היו בעניין זה, ולכן זכה למה שזכה. ועל אדם גדול שכזה אומרת הגמרא ש"מאן דתני ומתני – לית ליה שיעורא".

שכר ענוות הדיבור

"הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (כ"ד, י"ז)

סיפר מרן הרב זצ"ל: הרב הגדול חכם צדקה (חוצין) הזקן ע"ה, תלמידו של מרן ה'בן איש חי' זיע"א, היה חסיד גדול בהנהגותיו.

פעם הזמינוהו להיות מוהל וכמובן הזמינוהו לאחר מכן לסעודת המצווה של הברית. כשישב לסעודה, רצה להסתלק מן הספק ולברך על מים קודם הסעודה כי כידוע ישנה מחלוקת: יש מי שאומר שעליו לברך "שהכל" גם באמצע הסעודה, ויש מי שאומר שלא יברך, כיוון שברכת "המוציא לחם מן הארץ" פוטרת גם את המשקים. ומרן השולחן ערוך כתב ש"הרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו" (אורח חיים קע"ד, ז'). כלומר, עליו לברך "שהכל" על מים לפני הסעודה, ויכוון לפטור את המים שבתוך הסעודה. אולם לחכם צדקה לא היה נעים לבקש במיוחד מים, לכן ישב לסעוד גם מבלי שיברך על השתייה לפני כן. אך באמצע הסעודה חש בצמא גדולה וכדרכו היה מברך "שהכל" באמצע הסעודה על מעט סוכר בכדי לפטור את המים, וזאת כאמור בגלל שהיה מחמיר על עצמו להוציא עצמו מן הספק. אך גם הפעם התבייש לבקש סוכר כדרכו כי חשש שאולי יחשדוהו כבעל תאוה. לכן החליט לבקש מלח, וכשהביאו לפניו את המלח לקח קצת מן המלח. אך בעודו בידו שם לב כי בעל השמחה מביט בו בתמיהה. מייד חכם צדקה החזיר את המלח, וביקש שיביאו "מלח גס". אך בעל השמחה כבר תמה בפניו: לשם מה כבודו רוצה דוקא מלח גס באמצע הסעודה? וחכם צדקה השיבו: שהוא רוצה לברך "שהכל". מייד הבין בעל השמחה והביא מעט סוכר שטעמו ערב. לחכם צדקה לא נותרה הברירה אלא לחייך.

הלכה בפרשה

שימוש בצנצנת ללא טבילה

"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן" (כ"ג, י"ז)

שאלה: אדם שקונה צנצנת ריבה או בקבוק בירה כשרים מחו"ל ורוצה להשתמש בצנצנת או בבקבוק שימושים נוספים. האם צריך להטבילם במקוה?

תשובה: על הפסוק: "ויקם שדה עפרון" פירש רש"י שלשדה היתה תקומה ולא בלשון קנין.

הירושלמי (ע"ז פ"ה הלכה ט"ו) אומר שהטעם שחייבה התורה להטביל כלי נכרים בפרשת מדין (במדבר ל"א, כ"ג) הוא כדי שיצאו הכלים מטומאת הגוי לקדושת ישראל. ואף שלמצוות התורה אין צורך בטעמים, מכל מקום זהו אחד הטעמים כפי שהורונו חז"ל, ולכן כלים מתוצרת גוי הנקנים על ידי ישראל צריכים טבילה במקוה הכשר לטבילת אשה (עיין שו"ע יו"ד סי' ק"כ סעי' א').

ובענין הצנצנות, הבקבוקים, קופסאות פח המשמשים לאריזה חד פעמית דנו הפוסקים אם יש להם דין כלי או דין אריזה.

ולמעשה כיון שהכלים יוצרו מלכתחילה לשימוש חד פעמי אין צורך להטבילם אף שמשתמש בהם שימוש נוסף.

יש להוסיף, שכלי שיוצר על ידי יהודי ונקנה מחנות של גוי – יש להטבילו ללא ברכה. ואדם שנכנס לקיוסק לשתות – אף שמעיקר הדין היה צריך לברר אם הטבילו את הכוסות, נהגו למעשה להקל ולשתות (ע"פ דרכי תשובה יורה דעה סי' ק"כ סע' ע').

תפילה במערת המכפלה

"וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (כ"ג, י"ט)

שאלה: האם יש היתר להתפלל על קברי האבות במערת המכפלה?

תשובה: תפילה בבית הקברות אסורה מדין לועג לרש (יו"ד סי' שמ"ד סעי' ט"ז-י"ז), ואסור לומר על קבר דברי תורה אלא אם כן דברים אלו הם לכבוד הנפטר.

משום כך אין ללבוש טלית קטן וציציות בחוץ בבית הקברות מדין לועג לרש אלא ראוי שיכניסם.

רבים תמהו: היאך מותר להתפלל במערת המכפלה? שתי תשובות בדבר:

א: כתוב ב"פתח אליהו" (הקדמת תיקוני הזוהר, הקדמה י"ז ע"א) על האבות "דמיכין דחברון" "הקיצו ורננו שוכני עפר", "אני ישנה וליבי ער" והם נקראים ישני חברון, ומכיון שהאבות לא נקראים מתים אלא ישנים מותר להתפלל שם.

ב: רבים סומכים על טעם נוסף שהגמרא בב"מ (פ"ה ע"ב) אומרת שהאבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב מתפללים בכל ראש חודש ומכיון שהם מתפללים אין כאן "לועג לרש".

ובנוסף, כיון שהקברים עצמם נמצאים במערה תחת מערה ולא במקום התפילה (ולכן גם לכהנים מותר להיכנס ולהתפלל שם)- יאה ונאה לעם ישראל המנהג שנהגו לקבוע תפילה במערת המכפלה, ויש לשמוח במיוחד בכך ששם מתפללים מנין קבוע בהנץ החמה המרומז באברהם אבינו מש"האיר פני כל המזרח – עד שבחברון" (יומא כ"ח ע"א).

ניחוש המותר והאסור

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)

שאלה: האם מותר לנחש ולומר: אם יקרה לי כך וכך, אעשה כך וכך. בלשון ההלכה: "וכן המשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"א ה"ד. ועי' שם בראב"ד שחולק עליו).

תשובה: בגמרא (חולין צ"ה ע"ב) אמרו: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש". לדעת התוספות (שם ד"ה 'כאליעזר'), כיון שאליעזר לא עשה מעשה בנתינת הצמידים עד ששאל: "בת מי את" אין כאן ניחוש ולכן מותר. ולדעת רש"י (שם ד"ה 'כל נחש') לא סמך ממש על הדבר, אלא היה סמוך ובטוח שיצליח בזכות תפילת אברהם.

ואכן בהסבר הפסוק חלוקים רש"י והרמב"ן האם אליעזר נתן את הנזם והצמידים לרבקה לפני ששאל: "בת מי את" או לאחר מכן. רש"י (שם פס' כ"ג ד"ה "ויאמר בת מי את") הסביר שהשאלה הייתה אחרי שנתן את התכשיטים כיוון שהיה בטוח שה' יצליח דרכו. לעומתו הרמב"ן (שם פס' כ"ב ד"ה "ויקח האיש") הסביר שאליעזר החזיק את הנזם והצמידים בידו, שאל את רבקה: "בת מי את", ומששמע שהיא ממשפחת אברהם- נתן את התכשיטים. הראיה לדבריו היא מהפסוק (שם פס' מ"ז) שאמר אליעזר: "ואשאל" ורק אחר כך: "שמתי הנזם". רש"י (שם ד"ה "ואשאל ואשים") סבר שאליעזר שינה את הדברים בסיפור כדי שלא יתפסוהו בדברים.

לכן אם יאמר אדם: נפלה פתי מידי, נפל מקל מידי וכדו' ולכן אעשה כך וכך, זה נקרא ניחוש האסור, ויש מקילים.

על כגון דא כבר נאמר (דברים י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ו"הולך בתם ילך בטח" (משלי י', ט'), "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" (תהלים ל"ב, י').

מהלכות כיבוד אב ואם

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (כ"ד, נ')

על הפסוק: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" פירש רש"י (ד"ה "ויען לבן ובתואל"): "רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו".

מכאן יש ללמוד מוסר שלפעמים באים אורחים ומשוחחים על דא ועל הא, ושואלים את האב או האם שאלה, צריכים הבנים להיזהר שלא לענות לפני ההורים.

אם אחד ההורים אמר דבר שאינו מדוייק – אסור לבנים לומר בפרהסיא שדבריהם אינם נכונים ודבריהם דברים בטלים, אבל אם רואה שאביו טועה בדבר הלכה יאמר לו בכבוד ובנימוס: 'אבא – חושבני שכך וכך כתוב בתורה', או שישאל: האם כך היא ההלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"א).

הפוסקים דנו (עיין עצמות יוסף, קידושין ל' ע"א והביא דבריו הפת"ש שם ס"ק א') האם מותר לאב ולבן ללמוד תורה ביחד כי הרי כשלומדים גמרא יש שאלה ויש תירוץ, ויש קושיה על התירוץ. למעשה בדרך משא ומתן בדברי תורה מותר לבן ולאב להתווכח.

אולם אם האב מביע עמדה מסויימת על אדם – יכול הבן לומר בצורה מכובדת שנראה לו אחרת, וכן כשמדברים על בעיות העולם יכול הבן לומר: נדמה לי או נראה לי אחרת.

וצריך מאוד מאוד להיזהר בכבוד אביו ואמו כי השווה הקב"ה כבודם לכבודו (עי' ב"מ ל"ב ע"א).

מדיני תפילת מנחה

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׁדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (כ"ד, ס"ג)

שאלה: אדם היוצא לדרך – אימתי יתפלל תפילת מנחה, והאם שכחת תפילה נחשבת כמזיד או נחשבת כשוגג?

תשובה: הגמרא בברכות (כ"ו ע"ב) דרשה: "יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר (כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים ק', א'): 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'".

ומדגישה התורה "לפנות ערב", שלא יאמר אדם: אעסוק בעסקי תחילה ואחר כך אתפלל מנחה, אלא צריך שיהא זהיר בתפילה זו.

ודרשו חז"ל (ברכות ו' ע"ב): "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה", וכמו שביארו המפרשים שיש להיזהר בתפילה זו באשר היא באמצע עיסוקו של האדם.

ולכך אדם הרוצה לנסוע חייב להתפלל מנחה קודם שיסע (כמובן, משהגיע זמן המנחה) ואפילו בתפילת יחיד אם אינו יכול במנין. ואם נזכר באמצע הנסיעה שטרם התפלל, ינהג כך:

1. אם ברור לו שבתום הנסיעה יספיק להתפלל – יתפלל אחר הנסיעה.
2. אם הוא מסופק בדבר וחושש שיעבור זמן המנחה – יתפלל מיושב, ובשעת התפילה יעצום עיניו כל התפילה או יניח ספר מול פניו כדי שלא יראה דבר איסור.

ומכל מקום נהג אינו רשאי בשום פנים ואופן להתפלל בתוך כדי נהיגה, אלא יעצור רכבו בצד הדרך בזהירות, יעמוד במקום מוגן ויתפלל.

יש מחלוקת באחרונים האם אדם ששכח להתפלל נחשב כמזיד ואזי אין לו תשלומים לתפילתו או נחשב כשוגג הרשאי להשלים תפילתו.

ולכן להלכה ולמעשה: אם שכח להתפלל כגון מנחה – יתפלל ערבית. לאחר תפילת העמידה יאמר תנאי: אם אני חייב בתפילה – הרי זו תשלומין, ואם לאו – הריני תפילת נדבה. ויתפלל תפילת עמידה פעם נוספת.

שיעור הדלקת נרות שבת

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (כ"ד, ס"ז)

על הפסוק (כ"ד, ס"ז): "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" אומרים חז"ל (בראשית רבה פרשה ס', ט"ז): "כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר. וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו – קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד: 'ויביאה יצחק האהלה' שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל, ושמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו".

אמרו המפרשים שיש רמז בדבר לג' דברים מיוחדים שאשה מצווה בהם: הפרשת חלה – כנגד הברכה המצויה בעיסה, נר- כנגד נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וכנגד טהרת המשפחה- ענן קשור על האהל.

בהדלקת נר שבת האשה אמנם מצווה להדליק וקודמת לבעל, אך אם האשה אינה בביתה, כגון בשעה שנמצאת בבית יולדות וכדו', יש חיוב על הבעל להדליק בבית נרות שבת. לדעת הגאון רבי חיים פלאג'י יש חיוב שהנרות ידלקו כל הלילה, אך רוב הפוסקים אינם מסכימים עמו ודי שיהיו הנרות דולקים עד גמר הארוחה (עיין בעניין זה ברב פעלים ח"ד או"ח סי' ל').

בכל מקרה ראוי שבכל חדר שבני הבית משתמשים בו במהלך השבת יש צורך להדליק שם אור (ולאו דוקא נר), ובעיקר במטבח הבית בו מכינים את האוכל להגשה יש הכרח שיהיה שם אור דלוק (וענין זה הוא בעיקר משום שלום בית). אמנם כאמור, אין הכרח שיהיה כל הלילה אלא די עד גמר הארוחה.

מי שיש בביתו תינוקות שמתעוררים בלילה ויש צורך להכין להם אוכל – צריך להשאיר אור דלוק כל הלילה כדי שלא ידליקו אור מתוך בהלה ובלבול, וכן על מנת שיוכלו להכין אוכל לתינוקות כדבעי. לכן עליו לסדר מערכת חשמל מיוחדת במקום מסוים בדירה שתידלק כל הלילה כדי שיוכל להכין אוכל לתינוקות, לחתל אותם וכדו' ללא שום קושי.