שיחות ומאמרים
ציווי על הזריזות
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ו', ב')
"אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (רש"י בשם תורת כהנים ו', א')
עלינו להבין את הצורך בזירוזם של אהרן ובניו. אילו היה מדובר בבני אדם רגילים, או אפילו בכהנים רגילים, היה יותר מובן הצורך לזרזם, בייחוד במקום שיש בו חסרון כיס. אבל כאן אנו עוסקים באהרן הכהן! האם באמת צריך משה לזרז את אהרן? האם צריך לומר לאהרן שלא יחשוש לחסרון הכיס, ויעשה את קרבן העולה כמשפטה?! זאת ועוד, אפילו חסרון הכיס שיש בקרבנות אינו פוגע באהרן, שכן הוא רק המקריב את קרבן העולה, ואת דמיה משלם הבעלים. הרי שלאהרן עצמו אין שום הפסד אישי מכך.
המפרשים מסבירים, כי בעולה אכן יש הפסד לכהן, בשונה מקרבנות חטאת ואשם. באלו האחרונים מקבל הכהן את הבשר שנשתייר מהקרבן, ואילו קרבן עולה ניתן כליל לה', ואין לכהן המקריב אותו אלא העור.
אולם תירוץ זה קשה: הפסד זה אינו נחשב חסרון כיס, אלא לכל היותר מניעת רווח. האם יש חשש שמא אהרן הכהן יתרשל במלאכתו בגלל שיכול היה להרוויח רווח נאה יותר בעבודה אחרת?!
אלא צריך לומר כך: העולה הנזכרת בפרשה זו באה לכפר. לדעת רש"י (א', ד' עפ"י תורת כהנים א', ל"א) העולה מכפרת על איסור עשה ועל לאו הניתק לעשה; במדרש (ויקרא רבה ז', ג') כתוב, שהעולה באה לכפר על "הרהור הלב".
מעלתו של אהרן הכהן היתה בכך שהוא חס על ממונם של אחרים, של אלו שצריכים להקריב קרבן עולה ככפרה על ביטול מצוה או על הרהור הלב.
אהרן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א', י"ב), התפלא: כיצד יכול אדם להרהר בליבו, להתגאות, לבוא מתוך כך לעשיית איסורים, ועוד בסופו של דבר להגיע כתוצאה מכך לחסרון כיס? מתוך רחמים על בעל הקרבן ועל ממונו, היה חשש שירפו ידיו של אהרן הכהן כיון שיחפש זכות על מביאי הקרבן שיהיו פטורים, והוא לא יעבוד בזריזות. כנגד זה מצווה התורה את אהרן שיזדרז במלאכת הקרבן.
מכל מקום רואים אנו כי כל גאווה – סופה חסרון כיס. לכן אמרה התורה: כיון שהאדם נכשל בגאווה, יקריב את הקרבן בזריזות, כדי לכפר על גאוותו.
מכאן ילמד כל אדם: "זאת תורת" – יעסוק האדם בתורה וישבור את הגאווה שבליבו; ואם לאו, אם אין הוא עוסק בתורה – "היא העולה". תיקונו הוא שיביא קרבן עולה, הנשרפת באש, כדי לרמוז לאדם שהוא יושב בחושך ואש הגאווה יוקדת בו. כאשר יקריב הכהן את הקרבן ברשפי אש, שלהבת קודש ובהתלהבות, תתקן האש של המצוה את אש הגאוה.
כפרת הגאווה
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו', ב')
אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ז', ו') על פסוק זה: "אמר רבי לוי: נימוס קילוסים הוא, שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה'". פירשו המפרשים, שהתורה היתה צריכה לכתוב: "זאת תורת העולה מוקדה", וממה שהוסיף הכתוב: "היא העולה על מוקדה" – היינו, שכל מי שעולה ומתגאה סופו להיות מוקד באש. כעין זה אמרו בזוהר הקדוש שם.
טעם הדבר: קרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב. וזו לשונו של עץ יוסף שם: "אע"ג ששאר עוונות אמרו דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), עוון הגאווה – שאני, שהוא נמשל לעבודה זרה, כדאיתא פרק קמא דסוטה (ד' ע"ב), ונקטינן דבעבודה זרה מחשבה רעה מצטרפת למעשה". ועיין בדברי החיד"א בספרו 'פני דוד' (אות י') שכתב משם המהרח"ו בשער הקדושה, שיסוד הגאווה הוא האש. לכן בדרך של מידה כנגד מידה: מי שמתגאה ומגביר את כוח האש נידון באש.
המלאך הקטיגור שנברא מהעבירה הוא עצמו תובע ומקטרג על האדם תדיר, עד שיצא גזר דינו. לאחר מכן הוא עצמו מבצע את גזר הדין, כמו שכתוב: "ותמוגנו ביד עונינו" (ישעיה ס"ד, ו'). זהו שכתוב: "זאת תורה העולה – היא העולה". אותה העולה – אותו הקטיגור שנברא מן העולה והגאוה – היא עצמה שורפתו ופורעת את החוב מהאדם.
אכן, כל זה מדובר דווקא בגאווה האנושית, כאשר אדם מתגאה באיזו תכונה או עניין מסויים שקיים אצלו. אבל בעניין כבוד שמים צריך לנהוג בדרך של (דברי הימים ב' י"ז, ו'): "ויגבה לבו בדרכי ה'".
ביותר מוטל חיוב זה על רב ומנהיג בישראל, שעליו להוכיח וללמד לבני האדם דעת. בתחילה בשפה ברורה ובנעימה, ואח"כ – אם לא ישמעו בקולו– במוסר ובתוקף.
לא כל אדם יכול לעשות מעשה כזה, לכעוס מתי שצריך לכעוס ולהתאפק מתי שצריכים להתאפק; פעם להיות עניו גדול, ופעם להיות תקיף גדול. אדם רגיל אינו מסוגל להשתנות מיד, אלא הוא מוסר את עצמו ביד טבעו. אבל אדם שעבד על עצמו מסוגל למסור את עצמו בידי האמת ולעשות את מה שהוא צריך לעשות בדיוק: להיות עניו גדול או להיות תקיף גדול.
זו אחת המידות הקשות שניתן לרכוש אותה רק לאחר מאמץ גדול והתמדה רבה. היא מושגת מתוך התמדה בלימוד התורה ומתוך שקידה על דרכיה.
אש האדם
"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ… וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ו', ב', ה'-ו')
"ריבה כאן יקידות הרבה: 'על מוקדה', 'ואש המזבח תוקד בו', 'והאש על המזבח תוקד בו', 'אש תמיד תוקד על המזבח' – כולן נדרשו במסכת יומא (מ"ה ע"א), שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם".
"'לא תכבה' – המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין" (רש"י)
חזרה התורה והזכירה פעמים רבות את האש היוקדת במזבח. ולא עוד, אלא החמירה בכיבויה. וכל מה שנעשה בבית המקדש ובמשכן רומז לאדם.
אסור לאדם להתקרר בעשיית המצוות. חייב הוא לעשותן ביקידת אש, בחום ובהתלהבות. כך הוא עומד נגד היצר הרע, שמדרכו היא לקרר את האדם בקיום המצוות.
דוגמה לדבר: כשאדם נכנס לסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות יש לו שמחה גדולה; אבל ביום הושענא רבה, בסוף החג, כבר אין הוא מרגיש שמחה מיוחדת.
על כן באה התורה ואומרת לאדם: גם מצוות שאתה רגיל לעשותן עליך להקפיד שהאש לא תכבה. את המצוה תקיים באותה ההתלהבות ובאותו החשק, כאילו זו הפעם הראשונה. הדגש כאן הוא על ההתמדה: "אש תמיד תוקד על המזבח". גם אם התגבר האדם כארי וקם יום אחד מוקדם להתפלל, אל יקרר את עצמו; עליו להתמיד בכך, מתוך חשק והתלהבות, ולקום בכל יום ויום מוקדם לתפילה.
על עמלק נאמר (דברים כ"ה, י"ח): "אשר קרך בדרך". רצונו של עמלק הוא למנוע מעם ישראל לקיים מצוות; ואם כבר מקיימים הם את המצוות – שיעשו זאת בקרירות. לעומת זאת, בתהלים נאמר (ס"ח, ד'): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה". הצדיקים ישמחו בקבלת שכר בעולם הבא, וביתר שמחה הם ששים על השכר שמקבלים הם על שקיימו את המצוה בשמחה.
רמז נוסף אנו שומעים בהוראת התורה על אש התמיד. הקרבן והמזבח מכפרים על חטאי האדם ועל עוונותיו. שמא יאמר האדם: אחטא, אביא קרבן ויתכפר לי. על כך משיבה התורה: חלילה! אדם שמביא קרבן צריך כל הזמן לראות לנגד עיניו את חטאו, בבחינת (תהלים נ"א, ה'): "וחטאתי נגדי תמיד". אם יראה את אש העבירה מולו – "אש תמיד תוקד… לא תכבה" – הוא יצטער מאוד על שגגתו, והדבר יועיל לו שלא ייכשל יותר.
כוח התורה וכוח הקרבן
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז)
הגמרא (מנחות ק"י ע"א) מביאה את שאלת ריש לקיש: "מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה'? וגו'". הסביר רש"י את הקושיה: מדוע כתוב "זאת התורה", "ולא כתיב בה חוקה"? השיב ריש לקיש: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם". אך רבא הקשה על כך: אם כן, היה צריך לכתוב: "עולה ומנחה", ולא: "לעולה למנחה"! "אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת".
המפרשים שואלים על גמרא זו: מה ההבדל בין רבא לריש לקיש? הלא גם ריש לקיש סובר שעצם תלמוד התורה מכפר! דיברו על כך המהרש"א, 'עין יעקב', 'בן יהוידע', וג"ע מרן החיד"א ב'ראש דוד' לפרשת צו.
ביאור הענין (עפ"י המהרש"א שם). יש הבדל בין אדם שחטא והביא קרבן לכפר על עוונו, לבין אדם שכלל לא חטא. הבדל זה בא לידי ביטוי במה שמסופר בגמרא (סוכה נ"ג ע"א) על שמחת בית השואבה, שבה רקדו חכמי ישראל בבית המקדש, והיו שרים שני סוגי שירים: "יש מהן אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו' – אלו חסידים ואנשי מעשה; ויש מהן אומרים: 'אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו' – אלו בעלי תשובה". והוסיפו: "אלו ואלו אומרים: 'אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו'".
למדנו מכאן, שאדם שיושב ולומד תורה – אין הוא מגיע כלל למציאות שבה יצטרך להביא קרבן. הוא עסוק בתורה ובקדושה, והתורה מגינה עליו שלא יגיע למצב כזה.
מעלת התורה גבוהה יותר ממעלת הקרבנות, כמאמר חז"ל על בני עלי (ר"ה י"ח ע"א): "בזבח ומנחה אינו מתכפר חטאם, אבל מתכפר בתורה". אש התורה היוקדת בליבו של האדם היא בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", היא שומרת את האדם שלא יצטרך להביא קרבן.
ריש לקיש מלמדנו את כוח התורה. האדם שחטא – מסוגלת התורה לכפר לו על חטאו, ככפרת הקרבן, "כאילו הקריב עולה וחטאת". ואילו רבא מלמדנו את מעלת התורה. על האדם ללמוד תורה, כדי שהתורה תגן עליו, והוא יהיה במדרגה גבוהה כזאת שכלל לא יחטא, "אינו צריך לא לעולה ולא לחטאת".
להגיע למדרגת "אשרי מי שלא חטא" אפשר רק על ידי לימוד התורה. בדרך זו מגיע האדם לדרגת "ולבי חלל בקרבי" (תהלים ק"ט, כ"ב). לכן מיד אחר המילים: "זאת התורה לעולה" מציין הפסוק (ז', ל"ח): "אשר צוה ה' את משה… להקריב את קרבניהם לה'". לומר לך: משה מצווה את העם להקריב קרבנות; אולם באמת אין חפץ לה' לא בעולות ולא בזבחים, כי "הלא טוב שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב). אם שומע אדם לקול ה', אם מקשיב למצוותיו ולתורתו – אין הוא נזקק לקרבנות כלל, בבחינת "אורייתא אגוני מגנא ואצלוי מצלא" (סוטה כ"א ע"א).
אכן חשוב להדגיש, שעם כל מעלתה של התורה, אנו מתפללים שייבנה בית המקדש ונקריב בו עולות וזבחים. אף שיש בכוח לימוד התורה להרחיק את האדם לחלוטין מכל עוון ומכשול, מכל מקום בית המקדש מוסיף קדושה וטהרה לכל עם ישראל.
מעלת קריאת פרשת חטאת
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז)
"אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' ו'זאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות ק"י ע"א)
בברית בין הבתרים אומר אברהם אבינו לקב"ה (בראשית ט"ו, ח'): "במה אדע כי אירשנה?" – באיזו זכות ייקבעו בניי בארץ ישראל? אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות.
ממשיכה הגמרא במסכת תענית (כ"ז ע"ב): "אמר לו (הקב"ה לאברהם): 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת' וגו' (בראשית שם, ט'). אמר (אברהם) לפניו: 'ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?' אמר לו (הקב"ה): 'כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם'".
בכל בוקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן". בסידור התפילה של האשכנזים מובא נוסח של "יהי רצון" שנאמר לאחר הקריאה של כל קרבן. לאחר קרבן חטאת כתוב: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שאם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת" וכו'.
אך צריך לדעת, שכאשר חז"ל אומרים: "כאילו הקרבתי חטאת" – אין זה נחשב להקרבת קרבן החטאת ממש, אלא רק "כאילו", ודרגתו פחותה.
ראיה לכך אנו מוצאים בדברי הגמרא (שבת י"ב ע"ב) על דברי המשנה (שבת פ"א מ"ג) שאומרת: "לא יקרא לאור הנר". וכך אומרת הגמרא: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: 'אני אקרא ולא אטה'. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: 'כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר!' ר' נתן אומר: קרא והיטה, וכתב על פנקסו: 'אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה'".
שאל הרב חיד"א בספרו ראש דוד (פרשת צו): מדוע צריך ר' ישמעאל להביא חטאת שמנה? הוא יכול להסתפק בקריאת פרשת חטאת ודיו! ותירץ, שהקורא בתורה נחשב כאילו הקריב חלק לגבוה, אבל את חלקי הקרבן שניתנים לכהנים עליו לתת בפועל, וזאת הוא לא יכול לעשות כשאין בית מקדש. לכן כתב רבי ישמעאל שהוא יביא חטאת, כדי לכפר על עצמו בנתינת חלק הכהנים לבעליהם.
עוד כתב, שאף שלימוד תורה נחשב במקום קרבן, אבל הוא נחשב כמו קרבן פשוט, ולא קרבן מן המובחר. על כן כתב רבי ישמעאל שהוא יביא חטאת "שמנה" – מן המובחר.
ותירוץ נוסף, שנוגע לענייננו: אכן התורה נחשבת "כאילו הקריב קרבן חטאת", אבל למעלת ההקרבה בפועל ממש לא הגיע.
אכן, לפי מה שלמדנו לעיל, הרי שלפי דעת רבא (מנחות ק"י ע"א) לימוד תורה הוי עדיף מקרבן, ואם כן למה כתב רבי ישמעאל על פנקסו שיביא קרבן? כבר קדמנו בשאלה זו הספר 'צמח דוד', והסביר שרבי ישמעאל עשה לפי מידת החסידות.
כך הסבירו המפרשים את דברי הגמרא (יומא פ' ע"א), שמי שאכל חלֵב בזמן הזה יכתוב את שיעור החלֵב שאכל. אם נאמר שעל ידי לימוד תורה יצא ידי חובתו בהבאת הקרבן – מדוע עליו לכתוב את שיעור החֵלב? ילמד תורה ויתכפר לו! אולם לפי האמור מיושבת השאלה.
פרפראות
חינוך לדורות
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו', ב')
מובא במדרש (ויקרא רבה פ"ז, א'): "מתחילת הספר ועד כאן כתיב 'וערכו בני אהרן', 'וזרקו בני אהרן', 'ונתנו בני אהרן'. אמר משה: הקב"ה, הבור שנואה ומימיה חביבין! חלקת כבוד לעצים, דתנינן תמן: 'כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן', ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו?! אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו. ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים: 'צו את אהרן ואת בניו לאמר'".
אב המחנך את בניו בדרך התורה והיראה – זו היא תפארתו ותפארת הבנים. הבנים יכולים להתפאר באביהם, והוא יכול להתפאר בהם.
כך בניו של אהרן נקראו על שמו, והיה הוא עיקר והם טפלים, כיון שחינך אותם וגידלם בתורה ובעבודת ה'.
כך נאמר (בראשית י"ח, י"ט) על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
שבחו של אברהם הוא שהדריך לא רק את בניו, אלא גם את בני ביתו; ולא רק בתקופת חיים-חיותו, אלא גם אחרי מותו המשיכו בניו ללכת בדרך ה'.
חסרון כיס במקום גאווה
"הִוא הָעֹלָה" (ו', ב')
במדרש רבה (פרשה ז', ג') הובאו דברי רבי שמעון בר יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב. אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ', ל"ב): 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה'".
זהו רבי שמעון שאמר (רש"י ו', ב' עפ"י ספרא צו א') בתחילת הפרשה: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס".
בוא וראה, אומרים לו לבעל הגאווה: אתה שמתגאה ומהרהר בליבך, ומה שכרך? שנואי ומרוחק מלפני המקום ברוך הוא, וממונך נחסר בחסרון כיס.
עזוב את דרכך הרעה, שאין לך מידה מגונה יותר מהגאווה, ואין לך מידה משובחת ומעולה יותר מהענווה.
לבישת בגדי הכהנים ומשמעותה
"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (ו', ג')
"'מִדוֹ בד' – היא הכתונת, ומה תלמוד לומר 'מדו'? שתהא כמידתו. 'על בשרו' – שלא יהא דבר חוצץ בנתיים" (רש"י עפ"י תורת כהנים ו', ז')
מדוע יש להקפיד שהבגד של הכהן יהיה מתאים בדיוק למידת גופו? אומרים חכמי המוסר: רמז יש כאן לאדם. כאשר הוא בא לעשות מעשה מסוים, יבדוק אם הוא מתאים למידתו – היינו למעלתו ולדרגתו הרוחנית. אם המעשה אינו מתאים למידתו – לא יעשה אותו.
כעין זה מצינו בגמרא בחולין (ק"ה ע"א): "אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא".
מר עוקבא מעיד שאביו היה ממתין בין אכילת בשר לאכילת חלב עשרים וארבע שעות, ואילו הוא עצמו ממתין רק כשיעור שבין סעודה אחת לאחרת. ומדוע, באמת, לא נהג מר עוקבא כאביו? אלא ידע מר עוקבא שמדרגתו הרוחנית שונה מזו של אביו; וכפי שהוא מעיד על עצמו, כי הוא "חלא בר חמרא" – חומץ בן יין. לכן ידע לומר שחומרתו של אביו אינה מתאימה לדרגתו של הבן.
זהירות מלכלוך של מצוה
"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ו', ד')
ביאר רש"י (עפ"י הגמ' ביומא כ"ג ע"ב), שדרך ארץ היא ללבוש בגדים פחותין להוצאת הדשן, כדי שלא יתלכלכו הבגדים המשמשים את הכהן תמיד.
ידוע שאת שפך הדשן היו מוציאים מחוץ לירושלים. ערכו פעם חשבון, וגילו שהמקום שאליו יכול הדשן להגיע הוא 'בתי הונגרין' (בשכונת מאה שערים).
פעם שאלו את הרה"ג ר' עמרם בלוי זצ"ל: מדוע אתה כל כך רועש וצועק ועושה הפגנות? והוא ענה: כיון שאנו גרים במקום של הוצאת הדשן – לכן העבודה שלנו היא לנקות את כל הדשן…
שיירי המנחה בחמץ ובדבש
"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו', י')
"'לא תאפה חמץ חלקם' – אף השירים אסורים בחמץ" (רש"י)
לפי ניגון הטעמים, המילה 'חלקם' מוסבת על המשך הפסוק: "חלקם נתתי אותה מאשי", ולא שייכת לחלק הראשון. אמנם רש"י קישר מילה זו עם ראש הפסוק: "לא תאפה חמץ חלקם", וזאת על פי הגמרא במנחות (נ"ה ע"א), שלומדת מהפסוק שאף שיירי המנחה אסורים בחמץ.
גם הרמב"ם פסק כן (פי"ב הל' מעשה הקרבנות הי"ד), וכך הם דבריו: "כל המנחות… וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אע"פ שהן מותרין לאכלן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר: 'לא תאפה חמץ חלקם' – אפילו חלקם לא יחמיצו".
אפשר ללמוד מהרמב"ם חידוש מוסרי. אדם שנתן חלק מממונו לקב"ה, ומעתה הוא מרגיש כ"שיריים" ביחס לקב"ה – אדם כזה רשאי לאכול דבש, כי תאוותו (המסומלת באיסור דבש במנחות) התבטלה (בשיירי המנחה). אבל לאכול את השיריים עם חמץ (המסמל את הגאווה) – להתגאות – אסור לעולם.
הנבחר לתפקיד יש לו סייעתא דשמיא
"קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (ח', ב')
כתב רש"י (בשם תורת כהנים ח', קס"ה): "קחנו בדברים ומשכהו". ואכן להלן אומרת התורה (ט', ז'): "ויאמר משה אל אהרן, קרב אל המזבח". כתב שם רש"י: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: 'למה אתה בוש? לכך נבחרת'!".
אהרן בענוונותו הרבה, בקרוב הדעת שהיה לו עם העם, באהבת השלום שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א', י"ב), היה קשה לו לקבל תפקיד כל-כך מכובד של כהן גדול אשר "נזר שמן משחת אלקיו על ראשו" (כ"א, י"ב). כי עתה יצטרך להתנהג בקדושה ובטהרה יותר ממקודם ויצטרך להתרחק מעט מהעם וכל זה איננו מתאים לטבעו ולמידותיו.
ואמנם אהרן הכהן ידע כבר ביציאת מצרים שהוא מיועד להיות כהן גדול ואף על פי כן חשב שאם יסרב אולי יעבירו ויתנו את תפקידו למישהו אחר.
ה' אומר למשה: "קחנו בדברים", תסביר לו שכל תפקיד שמוטל על האדם על ידי הבורא יתעלה ויתברך שמו, הוא תפקיד חשוב בין אם הוא חוטב עצים ובין אם הוא כהן גדול.
אם ה' בחר בך להיות כהן גדול – אשריך, לכך נבחרת ואין לך מה לפחד או להתבייש ולא לחשוש. ולכן נאמר: "קרב אל המזבח – כאשר צוה ה'".
מעשה רב
גדרי הנאה מחמץ
"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (ו', י')
סיפר מרן הרב זצוק"ל: שחכם ששון לוי זצ"ל היה מרבה לשוחח בדברי תורה עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל אב"ד העדה החרדית הספרדית, ופעמים היו מגיעים לפניו ומציעים את ספקותיהם. פעם אחת, ישב חכם ששון כדרכו אצל חכם יעקב ושאל אותו בעניין איסור הנאה מחמץ בפסח, האם דריכה על חמץ בפסח נקראת הנאה או לא. השאלה דנה בעניין דרך צרה שהיתה מלאה בשקי חמץ מונחים בצדיה, כך שאין אפשרות לעבור דרך אותו השביל מבלי לדרוך על השקים, והשאלה שנשאלה: האם נחשב הדבר להנאה מחמץ בפסח?
אמרו, הבה נמתין לחכם מרדכי שיבוא, ונניח בפניו את השאלה. כשהגעתי, מספר הרב, הציעו בפניי את השאלה, נתיישבתי בדעתי, ואמרתי להם: "אבלות"!.
זאת יש לדעת, שיוצאי עיראק נבהלים מאוד מענייני אבלות. מעשה המובא בספר חסידים (סי' תשכ"ז) מסופר רבות בין יוצאי עיראק, על אחד שנטל משיירי העצים שנועדו לארונו של מת, ועשה ממנו כינור. בחלום בא אליו המת, והזהירו שדבר זה עלול לעלות לו בחייו. נבהל האיש ונמנע ליהנות מהכינור, עד ששבר אותו לגמרי.
נבהל חכם ששון ותמה: מה לאבלות ולדיני חמץ בפסח? ראיתי את תמיהתו, ביקשתי להביא שולחן ערוך יורה דעה, פתחתי בהלכות איסור הנאה מן המת בדיני אבלות, וקראתי בהלכה, שאמנם אסור לדרוך על קברים, אבל אם אדם רוצה לפקוד את קבר הצדיק ואין גישה לקבר אלא אם ידרוך על קברי כמה מן המתים לית לן בה, כיון שאין בכוונתו לבזותם או ליהנות מהם, ואין בזה איסור (עיין לשו"ע יו"ד סי' שס"ד סע' א' ובנו"כ).
אם כך, אמרתי להם, הרי שגם כשיש איסור הנאה מן הקברים, לא נחשבת הדריכה על הקברים להנאה אם אין דרך אחרת – לפי זה גם בחמץ, למרות שקיים איסור הנאה מן החמץ, הרי שהדריכה לא נחשבת להנאה אם אין דרך אחרת, ומותר; וכך נפתרה שאלתם.
ונשלמה פרים שפתינו
"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז)
"כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם" (מנחות דף ק"י ע"א)
סיפר מרן הרב זצוק"ל על אחד מגדולי הדור זצ"ל, שבערוב ימיו אחר שהגיע לשיבה טובה, פנה אל אשתו הרבנית ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, ואמר לה: ראי נא, אנחנו חיים זה למעלה מיובל שנים ברוך ה', ואת יודעת כמה השתדלנו והקפדנו לקיים את כל המצוות שהיו באפשרותנו לקיים.
הרבנית, שישבה לצד בעלה על מרפסת הבית והקשיבה לקול לימודו של בעלה, הנהנה בראשה וציפתה למוצא פי בעלה הגדול. "אלא", אמר הרב לרבנית, "שיש מצוה אחת שיש בידינו לקיים וטרם קיימנו". ניסתה הרבנית לחשוב מה היא אותה מצוה שיובל שנות נישואיהם לא הספיקו לקיימה, ושאלה את בעלה למה כוונתו. אמר לה הרב, שכוונתו למצות גירושין…
הרבנית, שהיתה רגילה לשנינות לשונו של בעלה, קמה ממקומה ללא אומר ודברים, פנתה לספרייה וניגשה להוציא את ספר דברים, פתחה בפרשת גירושין, חזרה לשבת במקומה בניחותא, והחלה להקריא בקול: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו…" (דברים כ"ד, א'); "הרי לך" פונה הרבנית לרב, "אתה לימדת אותי בכל עת שכל מצוה שאין בידינו לקיימה עולה בידינו אם רק נקרא אותה ונלמד אותה בתורה, וזה נלמד מהפסוק (הושע י"ד, ג'): 'ונשלמה פרים שפתנו' (ועיין לתוס' ברכות כ"ו ע"א ד"ה איבעיא ולחינוך מצוה קפ"ה).
אם כך, בקריאתי בפרשת גירושין כיוונתי לצאת ידי אותה המצוה, ואף כיוונתי להוציאך. אם כיוונת לצאת בקריאתי מה טוב, ואם לא, קח את החומש, ותקרא בעצמך"…
הלכה בפרשה
זריזות בתפילת שחרית
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ו', ב')
"אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות" (רש"י בשם תורת כהנים ו', א')
שאלה: האם מותר לפועלים להקדים ולהתפלל קודם הנץ החמה?
תשובה: זמן תפילת שחרית המובחר הוא כדעת מרן בשולחן ערוך (אור"ח סי' פ"ט סע' א'), שכתב: "זמן תפילת השחר מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב (תהלים ע"ב, ה'): 'יראוך עם שמש'". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק א'): 'עם הנץ' – היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. וראוי ונכון להזהר בזה לכתחלה אף בימי הסליחות, וכן בחורף כשמשכימים ובאים לבית הכנסת בבוקר השכם ימתינו מלהתפלל עד הנץ" (וראה בכה"ח שם ס"ק ב').
ואולם הוסיף מרן וכתב שם: "ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא" (וראה מקורות ההלכה שם בבית יוסף). ולכן לשאלתכם בדין הפועלים, מותר להתפלל כשעה ועשר דקות לפני הנץ בגלל רצון הפועלים להגיע לעבודתם, אבל זמן תפילין הוא יותר מאוחר מעמוד השחר, והיינו כדי שיראה את חבירו פחות מד"א ויכירנו, וזה כשעה לפני הנץ החמה. ולפיכך, יניחו תפילין בזמן הנחת תפילין, היינו כשעה לפני הנץ. ואם אין להם זמן יכולים להניח תפילין בין 'ישתבח' ל'יוצר' עם ברכה. ועיין בספר ההלכה ח"א עמוד מ"ח אות ל"ה, ובח"ב בדיני הפסקות באות י"א.
היתר זה הוא רק לתקופת החורף שהנץ החמה – מאוחר הוא.
וכמובן זאת הקולא דווקא לפועלים הטרודים במלאכתם אך האחרים טוב שיתפללו בהנץ החמה, וכלשון הרב כף החיים (שם ס"ק ג'): "ואשרי מי שעובד את רבו כראוי ולא יקפיד על זמן מועט עבור התפילה כי הם דברים העומדים ברומו של עולם".
ברכת הגומל בהולך דרכים
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ז', י"ב)
"אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן (תהלים ק"ז, כ"א-כ"ב): 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה'" (רש"י)
שאלה: היום יש כבישים שמוחזקים למקום סכנה מזריקת אבנים או יריות, האם זה נקרא הולכי דרכים שנקרא מקום סכנה שמברך 'הגומל' אפי' פחות מפרסה (כמו שפסק השו"ע אור"ח סי' רי"ט סע' ז') ואפי' לא זרקו אבנים ולא ירו? וכן האם אפשר לאדם אחר לברך במקום מי שהלך בדרכים אלו?
תשובה: מעיקר הדין, גם לפוסקים כדעת חכמי אשכנז וצרפת, במצב כזה צריך לברך 'הגומל' (עיין שם סע' ז', ומש"ב ס"ק כ"ג), וכ"ש אם נזרק עליו אבן או נורה בכדור וניצל (עיין שם ס"ק ל"א).
וכן מעיקר הדין י"א שאדם יכול לברך בפני עשרה לפטור את חברו אם אמר 'אמן', אפי' שהמברך לא חייב לברך ויאמר: 'בא"ה וכו' אשר גמלך כל טוב'. וי"א: רק על רבו או אביו שאוהב אותם. וי"א: מאחר וצריך לומר 'לחייבים טובות', ופירוש – שהאדם חייב וה' עושה לו טובה, וזה לא נעים לומר על אביו או רבו, ע"כ נמנעו היום מלברך ברכה זו. אבל אם המברך צריך לברך הגומל, והוא אומר בקול רם ומתכוון לפטור אחרים, וגם אחרים מתכוונים לצאת ידי חובה הוא מוציאם והם יצאו יד"ח בברכתו, ואפילו לא ענו אמן. וברור שחייב אדם לענות על כל ברכה ששומע אמן.
סיכום ההלכות:
א. ארבעה צריכים להודות, ואחד מהם הולכי דרכים שהלכו פרסה (שעה ו-13 דקות).
ב. אם המקום מוחזק למסוכן מברך הגומל אפילו פחות מפרסה.
ג. מהדין יכול אדם אחר שלא חייב בברכה לברך ולפטור את השני אם יש עשרה אנשים, ויאמר: 'ברוך וכו' שגמלך כל טוב'.
ד. גם אשה צריכה לברך הגומל בפני עשרה אנשים ובצנעה.
ה. אדם שחייב בברכת הגומל יכול לברך, ויאמר שהוא מכוון להוציא יד"ח מי שחייב, והשומעים יכוונו ויצאו יד"ח אפילו לא ענו אמן. אבל מהדין אדם חייב לענות אמן על כל ברכה ששומע אפי' לא חייב בה.
