שיחות ומאמרים

וירא אליכם כבוד ה'

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט', ו')

משה רבינו מצווה את אהרן ואת בני ישראל להכין קרבנות ליום חנוכת המשכן, הוא היום השמיני. הוא אומר להם: "זה הדבר אשר תעשו – וירא אליכם כבוד ה"'. מרש"י משמע שהכוונה היא להקרבת הקרבנות (רש"י להלן בפסוק כ"ג) וז"ל: "אמרו: 'ויהי נועם ה' אלקינו עלינו' (תהלים צ, י"ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבנו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל'. לכך אמר להם: 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה" (פסוק ו'), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".

לעומת זאת, בעל ה'אור החיים' הקדוש מסביר באופן שונה את הפסוק, לאור דברי תרגום יונתן, שכתב: "ואמר משה: דין פתגמא דתעבדון – אעברו ית יצרא בישא מן לבכון, ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתא דה'" (העבירו את יצר הרע מלבכם ויתגלה לכם כבוד השכינה). לא מספיק להביא קרבן; בכך עדיין אין הם ראויים לגילוי שכינה. צריכים להסיר את היצר הרע מהלב, לעשות תשובה, ובזה יזכו לראות שכינה.

וממשיך ה'אור החיים' הקדוש בלשונו: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות". ומוסיף וכותב: "אחר שכתבתי זה בא לידי מדרש חז"ל… ושוב בא לידי מדרש אחר (תורת כהנים) בילקוט". כוונתו למדרש שאומר: "'זה הדבר' – אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו', ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב (דברים י', ט"ז): 'ומלתם את ערלת לבבכם' וגו'. ואם עשיתם זה – 'וירא עליכם כבוד ה". עד כאן והם דברינו עצמם".

והנה בהמשך הפרשה כתוב, שאף שאהרן הכהן הקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, לא שרתה שכינה. העם התחיל להתרעם על משה. אמר להם משה: אין הדבר תלוי בי, אלא באהרן, "כי אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה השכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו" (רש"י ט', כ"ג).

גם אהרן עצמו טען טענה זו לפני משה, ואמר לו שהוא, אהרן הכהן, אינו ראוי לכך (לפי גודל ענוותנותו). אמר אהרן: "בשבילי לא ירדה שכינה לישראל".

מה עשו? נכנסו שניהם לאוהל מועד, "וביקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל". ביאר 'אור החיים' הקדוש (ט', כ"ג), שאז נכנסו מדת החסד של אהרן ומדת הגבורה של משה יחד, ובזכותן ירדה שכינה.

אימתי ירדה שכינה? כששני האחים, משה ואהרן, מאוחדים היו בדעה אחת, וכדברי המדרש (תורת כהנים): "תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום". אם ישראל יהיו מאוחדים באחוותם, כמשה ואהרן, תרד השכינה ויצא היצר הרע מתוך הלב.

ועוד: אם רוצים שתרד שכינה אין די בקרבנות, ולא בבניין המשכן, אלא באהבה ובאחווה בשלום וברעות. אנשים שעובדים את ה' ביחד, ולא נותנים מקום ליצר הרע להתגבר עליהם, זוכים ושכינה שורה עליהם ועל הסביבה, ושוכנת על הכלל והפרט.

דבר נוסף: כתב רש"י: "לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופירקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל'". למדנו מכאן עניין נוסף בהשראת השכינה: שברון לב. כאשר ראו ישראל ששכינה אינה שורה, נשבר ליבם. הם התחרטו והתביישו במעשיהם בחטא העגל, ורק אז שרתה השכינה.

זהו יסוד גדול בעבודת המקדש ובעבודת ה'. לבנות בית בלי שברון לב, להקריב קרבן בלי שברון לב – הרי זה כאילו לא בנה ולא הביא. קרבן מכפר כאשר באה עמו החרטה, כאשר יש עמו שברון לב. "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהלים נ"א, י"ט). כיון שהיתה חרטה מעולה – הופיעה שכינה, "וירא כל העם וירונו" (ט', כ"ד).

השליט בעולמו

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב')

כתב רש"י (בשם תורת כהנים י"א, ס"ב): "מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל: זאת תאכלו וזאת לא תאכלו… אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין ומראה להם. וכן בעוף: 'ואת אלה תשקצו מן העוף'. וכן בשרצים: 'וזה לכם הטמא'".

אבל הגמרא בחולין (מ"ב ע"א) אומרת שהקב"ה בעצמו תפס כל מין ומין והראה למשה רבינו. וזו לשון הגמרא: "מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול, וזאת לא תיכול".

התוספות (שם ד"ה וזאת החיה) הקשו: הרי הגמרא במנחות (כ"ט ע"א) אמרה שמשה רבינו ע"ה נתקשה בשני דברים והראהו הקב"ה אותם בעצמם, והם: מנורה וראש חדש. לכאורה צריך היה להוסיף גם את מיני החיות? ותירצו, שבעניין החיות לא היה זה חסרון אצל משה רבינו, אלא שמטבע הדברים עם ישראל בעצמו לא הכיר את כל סוגי החיות, ולכן היה צורך להראות להם. ואכן, גם חכמי אומות העולם שאלו את חכמי ישראל: וכי משה רבינו מכיר את כל מיני החיות שבעולם?!

אולם לא רק בשביל ישראל היה צורך להראות את מיני החיות, היה בזה צורך גם לכל אומות העולם. וכך אמרו בגמרא בחולין (נ"ט ע"א): "דתני דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' (י"א, ד') – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'". וכן לגבי החזיר: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'". כתב על זה מהר"ץ חיות (שם ד"ה שליט): "הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים, שהיא מהשמים, אחרי אשר אנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עת במדינות חדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד זולת הגמל, ומפרסת פרסה לבד זולת החזיר. ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא השליט בעולמו ויודע כל יצוריו, שרק אלה המפורשים בתורה לבד המה בעלי סימן אחד ולא יותר, וזה אין ביכולת אדם להחליט, וזה אמת. וכעין זה ראיתי לחכם אחד לפרש הא דלקמן דף ס' ע"ב: 'וכי משה רבינו קניגי ובלסטרי היה?' – מכאן תשובה לאומרים: אין תורה מן השמים". עד כאן לשונו של מהר"ץ חיות.

הרי שמשה רבינו מציג את כל החיות שבעולם לפני עם ישראל ואומר להם: "אך את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו. ואמנם בן תמותה רגיל אינו יכול להכיר את כל סוגי החיות ולהביאם לפניכם, אבל הקב"ה, שהוא שליט בעולמו, קיבץ את כולם, הראה לי אותם ונתן לי אותם כדי להציגם בפניכם". ואם יבואו מכחישי התורה ויגידו: כיצד ייתכן הדבר? האם באמת הכיר משה את כל סוגי החיות?! – משיבה התורה בעצמה ואומרת: הנה רק שלוש בהמות מעלות גרה ואינן מפריסות פרסה, והן: השפן, הארנבת והגמל; ורק החזיר לבדו שוסע שסע ואינו מעלה גרה. מיום שנברא העולם ועד היום לא נמצאו בהמות אחרות אלא אלו בלבד. האין זו הוכחה לאמיתות התורה?

ידוע שהמלבי"ם היה לוחם גדול נגד הרפורמים ותנועת ההשכלה שהיו בדורו. הוא ראה בהם התחלה של חורבן רוחני לעם ישראל. פעם אמר לו משכיל אחד, שמצאו ביבשת אוסטרליה סוג של חזיר שמעלה גרה ומפריס פרסה. אמר לו המלבי"ם: אם אכן נמצא כן, הרי שאין זה חזיר כלל, שכן לא תיתכן הכחשה לאות אחת מאותיות התורה לעולם ולנצח נצחים.

לימוד מוחשי הלכה למעשה

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב')

מובא בחז"ל (ויקרא רבה י"ג, ג'), שכאשר משה רבינו לימד את עם ישראל הלכות טריפות, זימן לו הקב"ה את כל סוגי החיות, והראה להם כל חיה ובהמה באופן מוחשי, שנאמר: "וזאת החיה".

מכאן למדנו שיש ללמוד וללמד כל הלכה באופן מעשי ובהמחשות. כאשר אדם אינו לומד את ההלכות באופן מוחשי ומעשי, הוא עלול לעיתים להגיע לידי מכשול, וכפי שנראה מהמעשה הבא. הרה"ג חכם אברהם רפול זצ"ל היה בקי עצום בש"ס. אפשר לכנות אותו "ש"ס חי". הוא סיפר על יהודי אחד, שהיה השוחט של תושבי שכם (בזמנו היה שם ישוב יהודי קטן). מידי פעם הוא נהג להביא לעיר כבשים ועגלים לשחיטה. פעם אחת לא מצא כבשים ועגלים, וקנה במקום זה גמל קטן. שחט אותו, ומכר את בשרו ליהודי שכם שלא הבחינו בהבדל. היה ביניהם יהודי אחד, רשע מומר שלא שמר כשרות, והכיר את טעמו של בשר הגמל. הוא הבחין שאין הבשר דומה לבשר כבש או עגל, וזיהה שמדובר בבשר גמל. מיד פנה לאותו שוחט ושאלו: כיצד אתה נותן ליהודים בשר גמל?! השיב לו אותו יהודי בתמימות: הרי אין בכך שום בעיה! שכן בפרשת שמיני נזכר הגמל כבעל חיים טמא – "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת…" (י"ד, ז'), אבל הוא מוטעם בטעם גדול, מכאן שהתורה אסרה דווקא גמל גדול, אבל גמל קטן – לא נאסר… סיפר חכם אברהם רפול זצ"ל, שלקחו את אותו השוחט לבית כנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' והלקוהו על מעשהו. התחיל השוחט לצווח: מה אתם רוצים ממני? כך לימד אותי רבי! אמרו לו: כיון שרבך כבר נפטר ואי אפשר להענישו, עליך לקבל גם את עונשו.

"אשר לא תֵאָכֵל" – סיום בדבר טוב

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (י"א, מ"ז)

חז"ל אומרים בכמה מקומות (עיין לתוס' בסוף כתובות קי"ב ע"ב ד"ה עתידין, ולתוס' נדה ע"ג ע"א ד"ה תנא, ולרמ"א על שו"ע אור"ח סי' קל"ח סע' א'), שצריך להתרגל לסיים בדבר טוב. אם כך יש לשאול: מדוע פרשתנו מסיימת בדבר שלילי: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"? היה צריך לנסח את הפסוק בצורה הפוכה: "בין החיה אשר לא תאכל ובין החיה הנאכלת"!

יש ליישב זאת על פי הגמרא ביומא (פ"ב ע"ב): "ההיא עוברה דארחא (אשה הרה שהריחה ריח של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול). אתו לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה). אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיום כיפור היום – כדי שישמע העובר). לחושו לה, ואילחישא (לחשו לה, ותאוותה נסתלקה). קרי עליה (ירמיה א', ה'): 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' וגו'. נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחא (אשה אחרת שהיתה הרה שהריחה ריח של אוכל והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים). אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה). אמר להו: לחושו לה, ולא אילחישא (אמר להם ללחוש לה באוזנה, כדי שישמע העובר שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל הלחישה לא הועילה והאישה לא נרגעה). קרי עליה (תהלים נ"ח, ד'): 'זֹרוּ רשעים מרחם'. נפק מיניה שבתאי אצר פירי" (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לעם ישראל: הוא היה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתן, ובהיותו הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהן).

מגמרא זו אנו רואים שהאישה ההרה שהיתה בגדר "אשר לא תאכל" – דהיינו, שלא אכלה, זכתה לעובר כרבי יוחנן; ואילו זו שהיתה בגדר "הנאכלת" ואכלה ביום הכיפורים, קיבלה עובר שלא עשה טובות לעם ישראל.

נמצאנו למדים, שלפעמים דווקא סיום של "אשר לא תאכל" הוא סיום טוב וחשוב…

פרפראות

בושה ויראה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ט', ז')

"שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת" (רש"י בשם תורת כהנים ט', ז')

יש לדקדק בלשון רש"י. רש"י הדגיש שהיו לאהרן שתי הסתייגויות: אחת שהיה בוש, והשנית שהיה ירא. אך משה שאלו: "למה אתה בוש?", ולא שאלו למה היה ירא. הסיבה היא, שאדם שמעיד על עצמו שהוא ירא שמים – אין לשאול שאלות על כך…

ומה התכוון משה בתשובתו לאהרן: "לכך נבחרת"? אמר לו משה לאהרן: אילו הייתי מורה לך לעשות רק את חטאתך ואת עולתך, היה מקום להיותך ירא ובוש; אבל הרי לא לעצמך אתה עושה, כי אתה מצֻווה: "וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" – לכבוד הציבור אתה עושה. לא זו בלבד, אלא: "כאשר צוה ה" – המקיים את מצוות קונו אין לו להיות בוש.

ברכה של חסד וגבורה

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ט', כ"ג)

רבינו 'אור החיים' הקדוש הסביר מדוע משה ואהרן ברכו את העם: "אולי כי כן נצטוו בנבואה, או שברכה זו במקום תפילה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן – טובים השנים, לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים, כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה".

יש להוסיף על פי פירושו: בעם ישראל ישנם אנשי חסד רכי לב. אותם אנשים אינם יודעים לעמוד בגבורה כאשר צריך לנהוג בגבורה ובתקיפות לכבוד ה'. לעומתם, יש אנשים גיבורים שאינם יודעים להטות כלפי חסד בשעת צורך ורצון. משה ואהרן הצטיינו בשתי תכונות אלו: משה בגבורתו ואהרן בחסדו. כעת באו שניהם כאחת לברך את ישראל. מי שצריך תוספת חסד – יקבל אותה בברכה, ומי שצריך תוספת גבורה – יקבל. בזה טובים השניים מן האחד.

רינה של שבח ותפילה

"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט', כ"ד)

פירש רש"י: "'וירונו' – כתרגומו", היינו "וישבחו". לא סתם רינה וצהלה, אלא הודאה ושבח לה'.

בתרגום יונתן נאמר: "ואתרכינו בצלו על אנפיהון". כיון שראו ששרתה שכינה ונתכפר להם עוון העגל, מיד שיבחו והודו לה' על אשר גמל לחייבים טובות, והרכינו ראשם בתפילה ובהשתחוויה. אין הכוונה להרכנה של "נופל וגלוי עיניים" (במדבר כ"ד, ד'), אלא הרכנת ראש שיש בה שבח ויקר. שכן כבר הסביר תרגום יונתן את הפסוק (ט', ו') "וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" – שהם הסירו את היצר הרע מליבם, וזו לשון התרגום: "ואמר משה: דין פתגמא דתעבדון אעברו ית יצרא בישא מן לבכון ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתא דה'". מעתה יש לפרש: "וירונו" – כשני התרגומים: שבח והודאה (כתרגום אונקלוס) והרכנת ראש בתפילה (כתרגום יונתן).

שכר קידוש השם

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (י', ג')

מדוע שתק אהרן? ביאר הספורנו: "שהתנחם בקידוש השם שנקדש במותם". על כך כתב התרגום: "וקביל אגר טב על משתקיה", וכדברי רש"י: "קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו פרשת שתויי יין".

הקב"ה משלם מידה כנגד מידה: אהרן התנחם בקידוש השם, ושכרו הוא שנתייחד לו הדיבור, והרי דיבור זה עצמו הוא קידוש שמו הגדול של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

הוראת הלכה בשכרות

"וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י', י"א)

כתב רש"י (עפ"י תורת כהנים י', ל"ח): "לימד שאסור שיכור בהוראה. יכול יהא חייב מיתה? תלמוד לומר: כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה". נשאלת השאלה: מדוע עלולים היינו לחשוב שחכם ימות על הוראה שהורה בשכרותו?

לפי ההלכה (עיין רמב"ם פ"א מביאת המקדש ה"ד) אסור לשיכור להורות הלכה, אבל ללמוד תורה מותר לו. לפעמים תוך כדי לימוד התורה, עלול הרב להורות הלכה על פלוני שחייב מיתה או לא. לכן אפשר היה לחשוב שהרב יתחייב על הוראת המיתה – מיתה; תלמוד לומר: "אין חכמים בהוראתם במיתה". אמנם אסור לו להורות, אך אם הורה – הוא נחשב אנוס, ופטור.

מודים דרבנן

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י', כ')

"ושמע משה ושפר קדמוי, ואפיק כרוזא במשריתא למימר: 'אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני, ואהרן אחי אדכר יתה לי'" (תרגום יונתן)

משה רבנו קצף על בני אהרן בפרהסיא ושאלם: "מדוע לא אכלתם את החטאת?" (י', י"ז). לו היה משה שומע את תשובת אהרן ושותק, היו העם חושבים שאכן משה צודק בתוכחתו, אך לא רצה עוד להשיב על דברי אחיו, ולכן שתק. אשר על כן הוציא משה כרוז ברבים, שכל העם ידע כי צדק אהרן. כדברי רש"י (תורת כהנים י', ס"ז): "'וייטב בעיניו' – הודה ולא בוש לומר: 'לא שמעתי'".

בכך לימדנו משה רבינו יסוד גדול: "מודים דרבנן – היינו שבחייהו". אשרי הדור שגדוליו יודעים להודות בטעותם.

הקדושה שבמאכל

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב')

מובא בגמרא: "דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' (י"א, ד') – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'" (חולין נ"ט ע"א).

השליט בעולמו הוא המקדש את האדם, הוא הבדיל בין ישראל לעמים ושידד מערכות תבל, ללמדנו שבמניעת אכילת הדברים הטמאים והאסורים אנו נמנעים מטומאה וטמטום, וזוכים להתקדש ולהתעלות בזה ובבא.

מי שנזהר במאכלו ואינו אוכל מן הטמאים אלא מהטהורים, עליו הכתוב (י"א, מ"ד) אומר: "והייתם קדושים כי קדוש אני". "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה; מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א).

אבל אם אינו נזהר בכך, עליו הכתוב אומר ומזהיר: "ולא תטמאו בהם, ונטמאתם בם"; ודרשו חז"ל (יומא, ל"ט ע"א): "אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ונטמטם", לומר שהעבירה מטמטמת (אוטמת) את ליבו של האדם. ועוד אמרו (שם): "אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה; מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה".

למדנו מכאן, שאדם שרוצה להתקדש יכול לעשות זאת לא בסיגופים, בצומות ובתעניות, אלא במניעת אכילת מאכלים אסורים.

מעשה רב

כוס עראק של ברכה

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד… וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (י', ט'-י"א)

"'ולהורת' – למד שאסור שיכור בהוראה" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצוק"ל: באחד מביקורי אצל הבבא סאלי, נערכה שם סעודה אך אני לא אכלתי. אמר לי אחד השמשים של הבבא סאלי: אני אצל הבבא סאלי אפילו 'ארנבת' הייתי אוכל. החלטתי לשתוק. אחר שסיימו את הסעודה אמר הבבא סאלי: כיון שיש כאן אחד שלא סעד הוא לכל הפחות צריך לשתות. מזג איפוא הבבא סאלי כוס מלאה עראק, ואמר לי: 'זה רק מידי היא, ותשתה כוס זו עד גמירא'. אמרתי לבבא סאלי שאני לא רגיל לשתות עראק. חשבתי בליבי שאקח את הכוס ואשפוך מאחריי את העארק. עוד אני מהרהר במחשבתי א"ל הבבא סאלי זיע"א: 'תטעם, אל תשפוך'. ואכן טעמתי רק מעט מהעראק. אמר לי הבבא סאלי: 'עד גמירא ולא תשתכר'. המשכתי לשתות את כל הכוס. אמר לי הבבא סאלי: 'אשאלך שאלה בהלכה'. אמרתי לו: 'והלא שתיתי רביעית' ואין מורין בהלכה! א"ל הבבא סאלי: 'אעפ"כ תענה כי מידי לא תשתכר', ושאל את שאלתו.

נטילה לדבר שטיבולו במשקה

"מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא" (י"א, ל"ד)

"למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם, ואפי' נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים" (רש"י)

סיפר מרן זצוק"ל, כי באחד מביקוריו בחו"ל אצל אחד האדמו"רים הביאו לפניו ענבים גדולים ומיוחדים, והסבירו לו באריכות את מעלתם של הענבים הללו, שמכיון שהם גדלים בחוץ לארץ, הם פטורים מן המעשרות ואין בהם חשש ערלה …

אף שגדולים וטובים היו הענבים, מ"מ לא נטלתי מהם לברך עליהם משום כבודה של ארץ ישראל. מששאל האדמו"ר לטעם הדבר, השבתי לו מחמת סיבה אחרת, שמחמת דבר שטיבולו במשקה המצריך נטילת ידיים. מיד רמזתי למארח ולמשמשיו ומיד באו לפניי שניים מחסידיו, ביד הא' כלי נטלא וגיגית עשויים מזהב וביד השני מגבת … והנה רק ברכתי ואכלתי מן העינב לפי, קפצו החסידים ועטו על הענבים מבלי שנותר עינב א' לפליטה.

על כך בארתי כי המקור לאכול משיירי אדמו"ר הוא בגמ' ירושלמי (מו"ק ט' ע"א פ"ב ה"ג), על כי ר' יוחנן אחר קידוש החודש היה הולך ללקט ולאכול משיירי הסעודה, וז"ל הגמרא: "ר' יוחנן בצפרא הוה נחית לכנישתא והוה מלקט פרורין ואכל, ואמר: יהא חלקי עם אלין דאכלין הכא רומשות". ופי' קרבן העדה (שם), שקיימו מצות קדוש החדש וגם הסעודה מצוה רבה היא…

הלכה בפרשה

דרך הזמנת ש"ץ

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ט, ז')

"'קרב אל המזבח' – שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: 'למה אתה בוש, לכך נבחרת'" (רש"י)

שאלה: האם שליח ציבור קבוע או בעל קורא צריכים הזמנה?

תשובה: משה אמר לאהרון הכהן (שם): "קרב אל המזבח", וברש"י (שם) הביא בשם המדרש (תורת כהנים א', ח') שהיה ירא ובוש, עד שאמר לו: "לכך נבחרת". מדוע סירב אהרון, והרי אין מסרבים לגדול?

ברם מותר לסרב כשיש סיבה (כה"ח סי' נ"ג ס"ק ע'). אהרון חשב שהוא לא ראוי לתפקיד זה, אך משה אמר לו שהוא ראוי. מכאן שכאשר גדול מבקש מאדם להיות חזן, צריך הוא לעלות מיד, אלא א"כ יש לו סיבה מוצדקת שלא לעלות.

ש"צ קבוע ובעל קורא קבוע, אינם צריכים הזמנה, אך כבר נהגו לרמוז לחזן ולבעל קורא לעלות. אם אינו חזן קבוע, בפעם הראשונה הוא צריך להראות שהוא מסרב, בפנייה השנייה הוא מראה סימנים שמוכן הוא לעלות, בפנייה השלישית עליו להיענות.

מי שיש לו יום זכרון (יארצייט), ורוצה להיות ש"ץ, או אדם שרוצה לעלות לתורה ולברך הגומל, או אם צריך הוא לעלות מפטיר, עליו ללכת לגבאי ולהודיעו, ובזה אין צורך לסרב.

דרך בדיקת מאכלים הנגועים בתולעים

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (י"א, מ"ד)

שאלה: האם בימינו צריך ליזהר מתולעים במאכלים, וכיצד ניתן לאכול למעשה?

תשובה: נחלק באופן כללי את סוגי הירקות הנקיים והמוחזקים כנגועים ואת האופן בו יש לנהוג בהם.

ירקות חסלט

חסד גדול עשה עמנו הקב"ה ששלח לנו את היהודים היקרים מגוש קטיף שמזכים אותנו בירקות ללא תולעים. ודי לשוטפם במים ויכול לאוכלם ללא חשש תולעים. בין הפעמים שהתארחתי אצל ה'בבא סאלי' ע"ה הגישו בפני חסה, אבל אני כדרכי לא אכלתי. אמר לי הבבא סאלי: אין לך ממה לחשוש מתולעים כי חסה זו ממרוקו ואין בה תולעים כלל.

באופן מעשי, אסור היום להשתמש בירק רגיל, ואין לומר שכמו שהאמא שלי נקתה בזמנו כשלא היו ירקות מגוש קטיף אף אני אעשה כמוה. כי אין לנשים היום את הסבלנות של הסבתא, ואין לנו את העינים המנוסות ביותר של הסבתא. וגם התולעים המצויים כיום חכמים יותר ונכנסים בתוך הגבעולים. על הרה"ג החכם יצחק אלפיי-ה זצוק"ל, בעל 'קונטרס היחיאלי', ומפיץ ה"תענית דיבור", מסופר שבכדי לבדוק את הסלק מתולעים היה לוקח ה' נשים שיבדקו אחת אחרי השנייה, ולאחר בדיקתן הוא בעצמו היה לוקח את הסלק ומהבהב אותו על האש (בזמנו לא היתה תוצרת של גוש קטיף).

ובכל זאת אם אין ברירה, יעיין בחוברת "מן המותר בפיך" של חכם שחפץ בעילום שמו שהוציא את החוברת בהנחייתנו ושם מבואר לכל סוג ירק – את אופן נקיונו והכשרתו. וראוי לאדם שמפריש חומש לצדקה שיוציא עבור רכישת ירקות מגוש קטיף ללא תולעים.

בדיקת חומוס

כשהיו מביאים להרה"ג חכם יוסף עדס זיע"א חומוס לאכול, היה פותח אחד אחד בידו ובודקם מתולעים, ואח"כ אוכל. בחומוס של הדור הקודם היו הרבה תולעים, כיום יש פחות. ולכן כיום יש להשרותו תחילה במים פושרים ומה שצף יזרוק, ולמחרת יבדוק אחד אחד, כי דין התולעים בחומוס חמור יותר משאר דברים.

בדיקת פירות יבשים

יש להקפיד לבדוק היטב את הפירות היבשים מתולעים. התאנה קשה מאד לבדיקה, ובירושלים היה מנהג שלא לאכול תאנים בלילה. בימינו אפשר לבדוק באור החשמל שהוא חזק כמו אור יום.

פרי הגויאבה שריחו טוב ונעים (יש האומרים שריח פרי הגויאבה טוב ונעים ומברכים עליו: "הנותן ריח טוב בפירות", ויש אומרים שריחו לא טוב), גם בפרי זה יש תולעים לבנים שקשה מאד לראותם, ויש לבדוק יפה יפה.

זהירות בכבוד חברו

מספרים על שמש אחד, שאיזה עשיר אחד היה תמיד מבזה אותו ועושה ממנו צחוק. פעם אחת אמר השמש לעשיר: היום יש אנשים שאמורים להביא תאנים לברך עליהם, ואתה העשיר צריך להראות להם שאתה יודע ספר וכך יכבדוך. שאל אותו העשיר: ומה עליי לעשות בשביל זה? אמר לו השמש: תעלה על כסא ותראה להם כיצד אתה בודק את התאנים מתולעים לאור העששית שבתקרה. והכין השמש כיסא, וכשבאו והביאו את התאנים, עלה העשיר על הכסא לבדוק, והשמש אמר: אך! אך! חבל שאני אדם ולא תולעת. לא הבין העשיר את כוונתו, עד שהסביר לו השמש שאילו היה תולעת היה בודק היטב היטב ונזהר שלא לאוכלו, אבל עכשו שהוא אדם, הוא מרשה לעצמו לבולעו חי, והרי הוא בעיניו גרוע יותר מתולעת.

בדיקת תולעים בבצל יבש

לא מזמן היה חשש תולעים בבצל יבש. וכשאמרו זאת לרב הגדול מעוז ומגדול הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, אמר להם: מה אתם מחדשים חידושים, אין כזה דבר. אמרו לו: אפשר לקחת את הנהג שלך? אמר להם: כן. אמרו לו: אתה מאמין לנהג שלך? ענה להם: אני מאמין לו כתרי. לקחו את הנהג והלכו לשוק 'מחנה יהודה' וקנו בצל יבש שהיה פתוח למעלה, והביאוהו לפני הרב שלום משאש והראו לו שיש בו תולעים. אמר להם הרב: במרוקו לא היה בבצל תולעים. כמובן שהדבר תלוי בתקופות וזמנים שונים שבהם החשש לתולעים גדול יותר.

בדיקת עלי גפנים

יש שלוקחים עלי גפן ועושים מהם ממולאים. בזמנו היה חרם שאסור להשתמש בעלי גפן אלא אם כן עבר עליהם י"ב חודש, כי היו בהם תולעים בין עורקי העלים (ועיין ל'ארץ חיים' סתהון – הוצאת ירושלים עמודים 119 – 120). כיום אם אדם רוצה להשתמש בהם, לפחות יכניסם למיקרוגל או לתנור כדי שיישרפו התולעים ויהפכו לאפר, ואם לא עשה כן – מותר להשתמש בהם רק לאחר י"ב חדש.

פולים היבשים שבמצרים

הנה ידוע שבמצרים היו אוכלים פולים יבשים בצורת "דמא'ס" כמו שהיו אוכלים חומוס "דמא'ס", אלא שהיו הפולים נגועים ביותר בתולעים, ואמר אז רב אחד שיש אפשרות לדפוק אותם בפטישים ואז התולעים יתרסקו, ולא הסכימו איתו.

כל מאכל שיש בו חשש איסור צריך בדיקה מדוקדקת, ויש להימנע מאכילתו עד שיתברר שהוסר האיסור ממנו כליל. דבר זה מצוי בעיקר במאכלים שמצויים בהם תולעים. והמזהיר והנזהר שלומים תן כמי נהר.

תרופות כשרות

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (י"א, מ"ג-מ"ד)

"תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא ט"ל ע"א)

שאלה: האם צריך הכשר על תרופות?

תשובה: תרופות רבות מיובאות כיום מחו"ל ומעורב בהם יין, ויש לשאול את הבקיאים בנושא כדי שלא להכשל באיסור יין נסך. יש יין נסך שאסור בהנאה, ויש יין נסך שאסור בשתיה אך מותר בהנאה (יכול למוכרו לאחרים). נוצרי שנגע ביין – היין אסור בהנאה. אך אם מוסלמי נוגע ביין – היין נאסר בשתיה, אך מותר בהנאה. וטעם ההבדל הוא, כי הישמעאלי אינו עובד ע"ז.

כמו כן כיום יש קפסולות העשויות מעורות דגים, או מעורות של בעלי חיים, ויש ג'לטין העשוי מעצמות בהמות של גויים.

פעם הביאו ג'לטין העשוי מעצמות של בעלי חיים מהודו, ושם הם עובדי ע"ז לבהמות, ולכן אינם אוכלים בהמות, וכשהם מתות עושים מעצמותיהן ג'לטין. ואכן בזמן תפקידי כרב הראשי ברבנות הראשית הוריתי להחמיר, ונמנעתי מלתת כשרות במוצרי מזון שמעורב בהם ג'לטין, כי בימינו יש תחליפים לכך להביא ג'לטין מחומרים צמחיים וממקורות בע"ח כשרים כדגים וכיו"ב.

זהירותם של ת"ח ממאכלים אסורים

תלמידי חכמים נזהרים ביותר מכל מאכל שיש בו חשש או פקפוק בהכשרו, משום שדבר זה עלול לגרום לטמטום הלב, והנזק בו רב ביותר ומונע בהירות השכל וההבנה בלימוד התורה.

ת"ח אחד היה אצלי, וסיפרתי לו על הג'לטין שבא מחו"ל, שהרבה ממנו עשוי מעצמות של בהמות או מעצמות של בהמות מהודו, וגם עוררתי את תשומת לבו על ההשגחות השונות בארץ ובחו"ל עד שהמציאו דרך אחרת לייצר ג'לטין מצמחים. והנה בעוד אני מספר לו על כך והוא קם במהירות ורץ לנוחיות ואני שומע שהוא מקיא שם. כשיצא, שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר לי שבאותו בוקר אכל מאכל שיש בו רכיב של ג'לטין ולא היה יכול לסבול את זה והרגיש שהוא חייב להקיא.

בוא וראה כמה יראת שמים יש לתלמידי חכמים שמרגישים רע אם אכלו דבר לא כשר או ספק כשר, עד שצריכים לפלוט אותו. ויהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו שלא נכשל בשום מאכל, אפי' ספק דספק של חשש איסור. וידוע שמי שנזהר ממאכל אסור, זוכה לאכול משור הבר ומלוויתן בביאת הגואל בב"א.