שיחות ומאמרים
חינוך הקטנים
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א')
על פסוק זה דרשו חז"ל במסכת יבמות (קי"ד ע"א): "להזהיר גדולים על הקטנים". מכאן שהאב חייב להזהיר את בנו שלא ייטמא, והטעם פשוט, שהרי ילדי הכהנים יכולים להיות בקשר עם ילדים יהודים טובים שאינם כהנים ובכ"ז יכולים להכשל.
למשל, ילדים שמצאו חתיכת עצם ומשחקים עימה, הילד הכהן צריך להיזהר שמא היא עצם אדם המטמא, וכיון שהישראל אינו מצווה שלא להטמא יש חשש שמא ילמד הכהן הקטן מישראלים אלה – לכן מזהירים אותו. דוגמא נוספת: אם יש לילד הכהן עוגה העשויה מתרומה עליו להיזהר שלא יחלק לילדים שאינם כהנים כיון שהעוגה עשויה מתרומה.
וכמו כן אסור לאב לתת לבנו מאכל אסור, אפילו כזה שאיסורו מדרבנן. מפסוק זה למדנו מספר כללים חשובים בעניין חינוך הילדים.
דוגמה אישית
יש שדייקו בלשון רש"י שכתב: "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב: "להזהיר גדולים את הקטנים". משמע שאזהרה זו נוגעת להשפעתם של הגדולים "על" הקטנים.
חכמי המוסר לימדונו, שישנן שתי שיטות בחינוך הילדים. האחת – בה אומר האב לבן: "עשה כך" ו"אל תעשה כך". אך יש שיטה אחרת, לפיה הבן רואה כיצד אביו מתנהג ולומד ממעשיו. שיטה זו חשובה לאין ערוך יותר מהראשונה, כי אם האב רק אומר לבנו לעשות מצוה, אך הוא בעצמו עושה ההפך, איזה חינוך יקבל הבן מכך?
על כן הורונו חז"ל: "'אמור – ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים". להזהיר את הגדולים: התנהגו כדבעי, התפללו את תפילתכם בכוונה, הקפידו על נטילת ידיים קודם האכילה, היזהרו שלא לרכל ושלא לדבר לשון הרע, שמרו שבת כהלכתה וכו'. כאשר הגדול נזהר בכך, הוא משפיע על הקטן, וההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין לבניו. לעומת זאת, אב שרואה את בניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפילה, ורוצה לחנכם שלא יעשו כן – אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עימם בעניין זה.
מסופר בשם מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מעשה בילד אחד שביקש לאכול. אימו הגישה לו לחם לאכול, וביקשה ממנו שייטול את ידיו ויברך כדין. אך הילד סירב ואכל ללא נטילת הידיים וללא ברכה. האם הקפידה על כך, ואמרה לו שכאשר יבוא אביו היא תספר לו מה שעשה. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, והוא קרא לבנו ורצה להכותו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השנייה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית, והאב קיבל את המכה. נתמלא האב כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן: ראה נא, אבא, הרי אתה חרצת את משפטך בעצמך! משום שכאשר רצית להכות אותי, קבעת בזה כי מי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל; והרי אתה בעצמך אינך מקפיד בכך, ולכן קיבלת אתה את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך!
גיל החינוך
נקודה נוספת שיש להדגיש בהקשר זה של "להזהיר גדולים על הקטנים", והיא נוגעת לגיל ה"קטנים". זאת יש לדעת, שחינוך טוב מתחיל כבר מהיות הילדים בני יומם. ראיה לכך יש ממשה רבינו: כאשר מצאה בתיה, בת פרעה, את משה בתיבה על שפת היאור, היה משה בסכנת התייבשות. הלא הימים היו ימי חודש סיון (שכן משה נולד באדר, וכעבור שלושה חודשים – דהיינו בחודש סיון – לא יכלה יותר אמו להצפינו, ושמה אותו בתיבה), ימים חמים ביותר, וכבר זמן רב שלא בא אוכל לפיו של התינוק. ולמרות סכנה זו, לא רצה משה הקטן לינוק מאף מינקת מצרית שהביאה לו בת פרעה. בתיה אספה מיניקות מכל רחבי מצרים, ואף דאגה להאכיל אותן במאכלים טובים ושמנים, כדי שחלבן יהיה עשיר ובריא; ובכל זאת לא אבה משה לינק מהן. אז ניגשה מרים, לבושה בבגדי עבדים בלויים, והציעה להביא מינקת מן העבריות. הדבר עורר, כמובן, צחוק גדול אצל בתיה ונערותיה, שכן אם לא הסכים התינוק לינק חלב מזין וטוב מן המצריות, בוודאי שלא ירצה לטעום מאומה מחלבהן של העבריות המסכנות והשבורות מעבודת הפרך! על כן אמרה בתיה למרים: "לכי!" – וכוונתה היתה לגרש את מרים מעל פניה; אולם מרים פירשה זאת כהסכמה, ומיד הביאה את אמו של משה, שהיתה ישישה מופלגת (יש אומרים שהיתה בת מאה שנה, יש אומרים שהיתה בת מאה ועשרים שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה שלושים ושבע שנה). וראה זה פלא! דווקא מזקנה זו התחיל התינוק לינק בשקיקה, וכך ניצלו חייו.
ולכאורה יש לשאול: הרי משה היה אז קטן ביותר, ועמד בפני סכנת התייבשות. נוספה על כך גם סכנת חיים מחוסר תזונה ומרעב, והדבר היה בגדר של פיקוח נפש ממש! מה ראה משה להחמיר על עצמו כל כך? אבל התשובה היא, שמשה ידע כי הוא עתיד לדבר עם השכינה, ומשום כך אמר לעצמו: פה קדוש שידבר עם השכינה לא יכניס לתוכו מאכלים טמאים!
(אפשר גם להוסיף בדרך החידוד, שמשה ידע שהוא עתיד להיות מנהיגם של ישראל בגיל שמונים, ואם כן ידע שלא יקרה לו כלום אם לא יאכל, שכן יש לו תעודת "ביטוח חיים" להגיע לפחות עד לגיל שמונים…)
הרי לנו שחינוכו של התינוק מתחיל כבר מגיל ינקות. צריך להקפיד מאוד להתנהג עם התינוק כראוי החל מחודשיו הראשונים.
את השפעת החינוך כבר מגיל צעיר רואים גם במקום אחר. הגמרא (עירובין מ' ע"ב) מנסה למצוא אפשרות לערוך קידוש ביום הכיפורים, כמו בכל החגים. אמנם ישנה בעיה לשתות את יין הקידוש, ועל כך מציעה הגמרא: "ליתביה לינוקא" – שהמקדש לא ישתה את היין בעצמו, אלא ייתן אותו לילד קטן. הגמרא דוחה אפשרות זו, משום: "דילמא אתי למסרך" – יש חשש שייגרם נזק חינוכי לילד הקטן, מפני שכאשר הוא יגדל הוא יהיה עלול לחשוב שמותר לשתות יין בליל יום הכיפורים, שהרי כשהיה צעיר הוא שתה יין במעמד רבנים ותלמידי חכמים, שהם אלו שנתנו לו לשתות. מסיבה זו שללו חז"ל אפשרות זו לעשות קידוש בליל יום הכיפורים.
חז"ל נחתו לעומק נפשו של הילד, וגדרו את הפירצה האפשרית. בחכמתם הרבה הם הבינו שמעשה קטן עלול להצמיח טעות איומה. ומכאן למדנו את חובת הדקדוק עם הילדים, גם כאשר הם קטנים.
זהירות בחינוך
רש"י כתב: "להזהיר גדולים על הקטנים". מה פירושה של אזהרה זו?
דוד המלך (תהילים קכ"ז, ד') דימה את הילדים לחיצים: "כחיצים ביד גבור, כן בני הנעורים". מדוע דווקא לחיצים?
כאשר אדם מתכונן לירות חץ הוא מדייק ביותר בכיוונו. הוא יודע שכל סטייה בכיוונה של הקשת תשנה את מסלולו של החץ, והוא עלול להחטיא את מטרתו. יתירה מזאת: אפילו סטייה קטנה, של מילימטרים בודדים, תתבטא בהחטאה גדולה של מספר מטרים מהמטרה.
"כחיצים ביד גבור, כן בני הנעורים". כל סטייה חינוכית, אפילו זעירה ביותר, בילדותו של הילד, תתפתח לאחר שנים להחטאה רצינית. מכאן הזהירות הרבה שצריך לנקוט בה בנושא החינוך, וזהו שכתב רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".
חינוך הבנים למצוות
כלל בסיסי בחינוך למצוות הוא, שיחס הילד אל המצוה ייקבע על פי התנהגותם של ההורים. למשל, כאשר אדם הולך לקנות ארבעת המינים לפני סוכות – טוב יעשה אם ייקח את בנו איתו. כך יראה הבן כיצד נראה שוק ארבעת המינים, כיצד מחפשים ובוחרים לולב ואתרוג מהודרים, איך בודקים אותם וכו'. על האדם לקנות ארבעת המינים גם לבנו, כדי שגם הוא יבוא לבית הכנסת עם אתרוג ולולב ויוכל לנענע. זאת חובת האב מדין חינוך בנו.
כך מצינו אצל אברהם אבינו. כאשר באו אליו שלושת המלאכים האורחים, הוא ציווה על ישמעאל בנו לעזור לו בקבלת פניהם. אמנם יכול היה אברהם לארגן את הסעודה בעצמו, אך הוא קרא לישמעאל להשתתף בכך, כדי לחנכו במצוות.
עניין החינוך היה במוקד הוויכוח בין משה רבינו ופרעה. משה דרש מפרעה לשחרר את בני ישראל כדי שיוכלו לצאת למדבר ולעבוד שם את ה': "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" (שמות ה', ג'). אך פרעה לא הבין מדוע מתעקש משה לקחת עמו את כל העם, כולל הטף: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים" (שמות י', י"א). פרעה חשב שמאחר שמטרת ההליכה למדבר היא שחיטת קרבנות וזביחתם – דבר שרק הגברים המבוגרים עושים – אין טעם שילכו גם הילדים. לכן אמר למשה: "לכו נא הגברים". אך משה לא נכנע והשיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו" (שם, ט').
לכאורה צדק פרעה: מה הטעם בכך שתינוק בן יומו יצא למדבר? והרי אין הוא משתתף כלל בהקרבת הקרבנות! אכן, כאן ניכר ההבדל שבין החינוך הגויי לחינוך היהודי. הגויים חושבים שרק את הגדולים יש לחנך; אך אנו יודעים שיש לחנך את כולם, גם את הקטנים: "בנערינו ובזקנינו נלך".
מסיבה זו, התעקש משה לקחת איתו גם את הילדים: הילד הקטן, בן השנה או השנתיים, יראה כיצד אביו שוחט קרבן, וילמד מכך יראת ה'. כאשר ילד נחשף לקדושה וטהרה, הוא מתחנך לשאוף אליהן. זהו החינוך של עם ישראל.
בבוקר, כאשר הולך האדם לבית הכנסת, עליו לדאוג לכך שגם בנו יתלווה אליו. אל יאמר: "כשיגדל יותר ויבין אקח אותו". עליו לחנך אותו כבר מגיל קטן!
דבר נוסף: יש מבארים את הלשון "להזהיר גדולים על הקטנים" – לא מלשון אזהרה, אלא מלשון זוהר, כמו: "מזהירים כזוהר הרקיע" (דניאל י"ב, ג'). חינוך הבן צריך להיות מתוך הארת פנים, מתוך פנים זוהרות בחום ובאהבה. כך יחלחלו הדברים בליבו של הבן. אם יקיים האב מצוות במאור פנים וינהג בביתו במאור פנים, ילמדו גם בניו מדרכיו וישפרו גם את דרכיהם.
יראה כל אב לנגד עיניו את מאמר חכמים: "להזהיר גדולים על הקטנים". יתקדש במעשיו, יתעלה בחסידות וישמש אות ומופת לילדיו שילכו אף הם בדרך הישרה.
התפתחות האדם
"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (כ"ב, כ"ז)
למדו חז"ל (בבא קמא ס"ה ע"ב), ששור בן יומו קרוי שור, כבש בן יומו קרוי כבש, ועז בן יומו קרוי עז.
מכאן שלפעמים מותר האדם מן הבהמה אין, ולפעמים אפילו לבהמה יש מעלה על האדם.
ביאור הדבר: עגל או גדי, מיד כשהם נולדים הם הולכים על רגליהם, מתקרבים לאימם לינוק חלב, ולמעשה מבחינת התפתחותם הם נחשבים בוגרים כמו שור גדול. מסיבה זו, שור, כשב ועז – אפילו כשהם בני יומם נקראים בשמם.
לא כן האדם. תינוק שנולד אינו מסוגל ללכת. אם הוא רוצה לאכול, הוא בוכה כדי שאמו תקרב אותו אליה. רק עם תוספת השנים מתגדל שכלו. מבחינה זו, גדולה מעלתם של בעלי החיים על האדם.
אבל יתרונו של האדם הוא ששכלו הולך ומתפתח. עם הזמן הוא ילמד ללכת, לאכול, להיות עצמאי. במובן זה גדולה מעלתו של האדם, שכן הוא הולך ומוסיף חכמה, ואילו בעלי החיים נשארים במצבם הראשוני כל ימי חייהם.
הרי לנו מוסר חשוב (ראה כלי יקר): אומרים לאדם: "שב ולמד תורה!", והוא אומר: "איני יודע". אומרים לו: "גם לאכול לא ידעת, גם ללכת לא ידעת; ואם דברים אלו למדת – גם תורה יכול אתה ללמוד!"
חכם מנשה שלו ע"ה סיפר סיפור בשם ה'בן איש חי': אדם אחד היה נוהג לצאת החוצה בכל עת שהרב היה דורש. כששאלוהו לפשר העניין, הסביר, שכאשר הוא יגיע לשמים, ישאלו אותו מדוע לא קיים את ההלכה, וכך הוא יוכל להשיב שלא ידע את ההלכה… אבל אותו האיש לא יודע, שגם בשמים ינהגו איתו מידה כנגד מידה: אכן, הוא יעלה לישיבה של מעלה, ושם יטען את טענתו. בבית דין של מעלה יקבלו את דבריו, אבל יענישו אותו לשהות זמן מוגבל בגיהנם על כך שלא למד תורה בעצמו. אותו האיש ישאל: "עד מתי אצטרך להישאר שם?". יענו לו, שהשהות שם היא רק לזמן מה, ולאחר מכן יצא משם. האיש יבקש אישור בכתב לכך – ויתנו לו. או אז ילך האיש לגיהנם וישהה שם תקופה מסוימת. בסופה, יבוא אל המלאך השומר בשער הגיהנם ויבקש לצאת. השומר לא ייתן לו לצאת: "כל באיה לא ישובון" – הוא יגיד לו. האיש יראה את האישור שלו, ויאמר: "הנה, כתוב כאן שהעונש שלי הוא רק לזמן מסוים, וזמן זה כבר חלף". יקח המלאך את הדף מידי האיש, יסתכל עליו מכל הכיוונים, ויאמר לו: "מצטער, אני לא יודע לקרוא"… כמובן שהאיש יתרגז מאוד ויאמר לו: "האם רק בגלל שאתה לא יודע לקרוא אני אאלץ להישאר בגיהנם?!" יסתכל עליו המלאך ויאמר לו: "האם רק בגלל שלא רצית לקרוא וללמוד את ההלכה מפי הרב תזכה לצאת מכאן?"…
פרפראות
לשמור את הראש
"לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (כ"א, ה')
רש"י הסביר, שהאיסור לעשות קרחה בראש חל לא רק על הכהנים אלא גם על הישראלים, כפי שנלמד ממקום אחר, שבו דובר דווקא על ישראל (דברים י"ד, א'): "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת". חז"ל (קידושין ל"ו ע"א) השוו את שני הפסוקים על ידי גזירה שווה, ולמדו שהאיסור לקרוח קרחה על מת אינו רק בין העיניים – כפי שנאמר בפסוק על ישראל – אלא בכל הראש – כפי שכתוב בפסוקנו, אודות הכהנים.
יש לבאר זאת בדרך רמז: גם כהן וגם הישראל צריכים להיזהר שלא לעשות "קרחה" בראש – כלומר, שלא יגרמו לחסרון בראש. צריך להיזהר לשמור את הראש, לשמור את העיניים ואת המוח, לעבוד את ה' עבודה תמה ושלימה, בלי שום קרחה – ודבר זה נכון הן לכהנים והן לישראל.
קדושה כללית וקדושה פרטית
"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (כ"א, ו')
רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"א, י"ג) מבאר את הלשון: "קדושים יהיו" – שהכוונה היא גם בעל כרחם של הכהנים: "בעל כרחם יקדישום בית דין בכך". אמנם בהמשך הפסוקים (כ"א, ח') מובא שוב הציווי: "וקדשתו", וגם כאן רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"א, י"ט וגמ' יבמות פ"ח ע"ב) מסביר שהכוונה היא גם ללא רצונם של הכהנים: "על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש". ויש להבין את הכפילות: מדוע חוזרת התורה פעמיים על הציווי לקדש את הכהנים גם בעל כרחם?
ההסבר הוא, שיש כאן שני סוגים של קדושת הכהנים. ישנה קדושה כללית של משפחת הכהנים, עליה אומרת התורה, שאפילו אם הכהנים עצמם אינם מעוניינים, חלילה, להתקדש ורוצים להיטמא, על בית הדין מוטל לקדשם בעל כרחם. זהו הפסוק הראשון: "קדושים יהיו". ואילו הפסוק השני עוסק בעניין הפרטי, של הכהן הבודד. אם מבקש כהן פרטי לחלל את קדושתו ולשאת אישה אסורה לו, חובת בית הדין היא למנוע אותו מכך. ועל זה נאמר: "וקדשתו".
קדושת הכהן בזמן הזה
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (כ"א, ח')
התורה מנמקת את קדושת הכהן בכך ש"את לחם אלקיך הוא מקריב". לפי זה אנו עלולים לחשוב, שמצות "וקדשתו" קיימת רק בזמן שבית המקדש קיים, כאשר יש קרבנות, אך בזמן שאין בית מקדש מצוה זו אינה נוהגת. ואכן, יש מעין רמז לכך בהלכה, בדעתם של מספר פוסקים (עיין משנ"ב רפ"ב ס"ק י"ב ולשער הציון ס"ק ט"ו, כף החיים סי' קל"ה ס"ק ח"י) שסברו שאין להעלות כהן קטן פחות מי"ג לעלייה הראשונה לתורה מפני שאין הוא ראוי להקריב קרבנות (ראה בפיסקה הבאה).
אבל האמת היא שקדושת הכהנים קיימת תמיד, ולכן הוסיפה התורה ואמרה: "קדוש יהיה לך" – בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית (ועיין לערוך השולחן אור"ח סי' קכ"ח סע' ע"א – ע"ב).
קדושת כהן קטן
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (כ"א, ח')
חז"ל דרשו (גיטין נ"ט ע"ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'וקדשתו' – לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון". מסיבה זו כהן עולה ראשון לקרוא בתורה.
נחלקו הפוסקים בשאלה: מה הדין בשבת שאין כהן בר מצוה בבית הכנסת, אך יש כהן קטן מגיל מצוות. יש שאמרו שאינו רשאי לעלות ראשון, שכן רק לכהן שראוי להקריב ישנה מעלה של "וקדשתו", כפי שנאמר בפסוק: "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וצריך להקדימו לאחרים. אך יש פוסקים שדחו זאת באומרם, שאין תלות בין "וקדשתו" ל"מקריב". ראיתם מכך שגם כהן בעל מום עולה ראשון, אף שאינו בר הקרבה (ראה בכל זה משנ"ב רפ"ב ס"ק י"ב ולשער הציון ס"ק ט"ו, כף החיים סי' קל"ה ס"ק ח"י ובערוה"ש סימן קכ"ח סע' ע"א – ע"ב).
ואולם יש להוסיף שבמשנה גיטין (פרק ה' משנה ח') אמרו, שעליית הכהן היא "מפני דרכי שלום", וטעם זה שייך בכל מקרה. לכן, להלכה, מטעם של "גדול השלום" (יבמות ס"ב ע"ב) יש להעלות את הכהן הקטן לתורה ראשון, כשאין גדול.
מהלכה זו ייקח האדם מוסר להרבות באהבה ואחווה, שלום ורעות בין הבריות, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז).
עבדַי הם
"וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ… וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ" (כ"ב, י'-י"א)
ביאר רש"י: "'וכהן כי יקנה נפש' – עבד כנעני שקנוי לגופו". כלומר: ישראלי שנמכר לעבד או עבד נרצע שעובד עד היובל אינם רשאים לאכול תרומה, ודווקא עבד כנעני שנקנה לכהן ראוי לכך. ולכאורה הדבר תמוה: ישראלי, שהוא זרע קודש, אינו ראוי לאכול, ואילו עבד כנעני, בן אומה אחרת, יכול לאכול בתרומה?!
ההסבר הוא, שעם ישראל הם עבדים להקב"ה. "עבדַי הם, ולא עבדים לעבדים" (קידושין כ"ב ע"ב). אפילו כאשר ישראלי נמכר, עדיין בעצמיותו הוא בן-חורין, וגופו אינו קנוי לאדון. על כן אינו יכול לאכול בתרומה. אבל עבד כנעני – כיון שנקנה גופו לאדון, יכול הוא לאכול בתרומה.
יושב בעל הבית הכהן ואוכל בתרומה. עבדו הכנעני אוכל עמו, ואילו עבדו העברי אינו יכול לאכול עמו. העבד הכנעני מתפאר שהוא יותר חשוב, כי הוא אוכל תרומה. עונה לו העבד העברי: "אכילתך זו מעידה על גריעותך, כי אני עבד ה', ואף שאני עבד אינני קנוי לכהן; אבל אתה 'עבד עבדים', קניין כספו של בעל הבית"…
תפילה בלי מחשבת פיגול
"לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (כ"ב, כ"ט)
כתב רש"י: "אל תשחטהו על מנת לאוכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול, לא יהא לכם לרצון".
בהקשר לכך ישנה הלכה מענינת בשולחן ערוך (אור"ח סי' צ"ח סע' ד'): "התפילה היא במקום קרבן, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד דומיא דעבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לבין הקיר. וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה, משום נקיות".
זאת אומרת, שהמתפלל צריך לשים לנגד עיניו שהוא ככהן המקריב קרבן ונמצא בבית המקדש, והעיקר זו המחשבה, כי אם שוחט וחושב לאכול מחר הרי זה פסול, ובתפילה צריך שתהא בכוונה צלולה, מחשבת תפילה בלבד.
שמירת המצוות בהידור
"וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'" (כ"ב, ל"א)
מה היא השמירה ומה היא העשייה?
כתב רש"י (בשם תורת כהנים כ"ב, קל"ו): "'ושמרתם' – זו המשנה, 'ועשיתם' – זה המעשה". לומר לך שלא די בלימוד (השמירה) או במעשה (העשייה) לחוד, אלא צריך את שניהם (וראה פירוש אחר בראב"ע).
ויש לבאר עוד: השמירה היא בבחינת (מועד קטן ה' ע"א): "עשו משמרת למשמרתי", דהיינו הוספת חומרות על גבי מה שאסרה התורה, כגדר וסייג. ואילו העשייה היא שורת הדין עצמה. החשיבות ב"שמירה", כלומר בהוספת החומרות, היא בכך שהיא מגלה את אהבת ה' של האדם, שאינו מסתפק במצוות שה' ציווהו, אלא הוא מוסיף חומרות והידורים.
אולם, על האדם לדעת שלא לערב את התחומים, ציווי הוא ציווי וחומרה היא חומרה. זאת כדי שלא יבוא לידי איסור "בל תוסיף".
חשבון ליום החג אם יבוא המשיח
"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (כ"ג, ט"ז)
על פי זה, מחשבים מתי יחול יום חג מתן תורה, והוא ביום החמישים אחרי חג הפסח כמצות התורה. הרבה פוסקים הסכימו, שלמרות שחג השבועות הוא חמישים יום אחרי פסח, אף על פי כן אם יבוא המשיח לפני החג ויבואו שני עדים להעיד על מולד הלבנה, ועל פי עדותם ישתנה התאריך בלבד ולא היום בשבוע, תתקבל עדותם והחג יהיה בתאריך שייקבע על פיהם. אך, אם ח"ו לא יבוא המשיח עד אחרי החג, ויבואו עדים ויעידו על המולד, לא תועיל עדותם ולא יחגגו שוב את החג, כיון שכבר עשו את החג על פי החשבון הפשוט של מ"ט יום שאחר הפסח (ועיין להרמב"ם פ"ג מהל' קידוש החודש הל' י"א-י"ב, י"ז-י"ח).
מעשה רב
חדש אסור מן התורה
"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם" (כ"ג, י"ד)
סיפר מרן הרב זצוק"ל: כי באחד מביקוריו בחו"ל הניחו לפניו פת יהודי, ואז החל לחקור ולדרוש על מקור הלחם, עד שהגיעו לזמן גידולם של החיטים מהם נאפתה הפת, וגילו כי התבואה נזרעה אחר יום ששה עשר בניסן, ולפי הדין יש להמתין לעומר הבא על מנת להתירה. לכן מצאתי לנכון בהזדמנות הזו לעורר ולגדור את הפירצה של "חדש – אסור מן התורה", להביא למודעות של בני חו"ל שאיסור זה נוהג גם בחו"ל. וזה לשון מרן השולחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ג סע' א'-ב'): "אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'. האידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז. ובחו"ל שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח. איסור חדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים". מבואר, שגם בחו"ל אסור לאכול תבואה שנזרעה לאחר ששה עשר בניסן, ומשום כך יש לברר ולהיוודע בכל ענין על מקור וזמן גידול התבואה…
ובאמת נעשה רעש גדול סביב הענין כאשר היה ברור לכל שמקור הטעות נבע מחוסר מודעות לענין ההלכתי של 'חדש'. מארגני הביקור בארה"ב, ראו שלנוכח ההד העצום וה"חידוש" הגדול בענין "חדש", גרם שהציבור הרחב מגלה בהלכה זו, הועידו כינוס גדול שבו דברתי בענין חדש. אחר הכינוס הגדול באחד המרכזים הגדולים בארה"ב, שמסתמא גם סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת היהודים, ומאחר והדברים הורצו בטוב טעם ודעת כיד ד' הטובה עלינו, הורגלו הכל לומר בלשון ערב: "הַאדַה אַלְחַכַם בִּיַאכּוֹל עַתִּיק וּבִּחְקִי גְּ'דִּידּ". תרגומו: "זה הרב-חכם, אוכל ישן ומדבר חדש".
מלקות של ערב כיפור בידי שמים
"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (כ"ג, כ"ז)
סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג חכם סלמן חוגי עבודי ע"ה היה תלמיד חכם עצום וגאון מחכמי בבל אשר בארץ, והיה חבר ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, היה בקי בכל ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'. פעם בערב כיפור הלך לבית כנסת 'אוהל רחל', כדי לקבל ל"ט מלקות, כמנהג בגדד. הציעו לו שילך לשכונת הבוכרים, לבית כנסת 'שושנים לדוד'. הלך לשם ופגש את עזרא השמש, שהיה מכה אחרים. ביקש ממנו חכם סלמן: "הלקה אותי!", אבל השמש סירב להלקות רב כמוהו. בלי משים אמר לו השמש: "ה' ילקה אותך!"… לכאורה צריך היה חכם סלמן לכעוס על דבריו של השמש, שנשמעו כמו קללה. אבל הרב קיבל זאת ברוח טובה ולא כעס. להיפך, הוא יצא מבית הכנסת שמח וטוב לב, ואמר לעצמו: כבר קבלתי מלקות כדבעי, לפי שהקב"ה מלקה ברחמים מרובים.
זריקת בריאות
"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (כ"ג, כ"ז)
סיפר מרן הרב זצוק"ל: כשהייתי בן שלושים היה ת"ח אחד חסידא קדישא ופרישה שהיה זקן ממני בהרבה, שהרופא אמר לו שאסור לו לצום ביוה"כ אלא אם כן יקבל זריקה בעיו"כ, אך הוא סירב לקבלה. הלכתי לביתו ולא רצה לשמוע אלא החליט לצום בלא שום זריקה. אמרתי לו: תשמע חכם, הרי יש כאן פוסקים שהם זקנים, כגון: הרבנים הגאונים חכם נסים כ'דורי והרב סלמן חוגי עבודי, וכולם עסוקים. והרי אם לא תקבל זריקה תרגיש חלש ותרצה לאכול, אתה תהיה חייב לבוא אלי כי כל הרבנים הגדולים יהיו עסוקים בתפילות, כוונות ותיקונים, כך שאתה תהיה חייב לשאול אותי ואני אצטרך למדוד לך שיעורים, תעשה בחכמה ומעכשיו תקח זריקה. אחרי הכל הוא לא השתכנע.
אחרי שהלכתי הלך אותו חכם לביה"ח 'שערי צדק הישן' השוכן ברחוב יפו וקיבל זריקה. ספרו לי על כך. לימים הלכתי אליו ושאלתיו: מעיקרא מאי קסבר מר? הוא השיב ואמר לי שבאמת הוא לא רצה לקבל זריקה, אבל הרי ברכת חכם מתקיימת אפילו על חינם, וכיון שכך אמרתי שהוא יהא חלש ויצטרך זריקה, הוא בטוח בכך שהיא תתקיים, ולכן לא רצה להגיע לזה. אמרתי לו: לא התכוונתי לקלל, חלילה, אלא רק אמרתי לו את הדין וההלכה, ואעפ"כ בקשתי ממנו מחילה.
הלכה בפרשה
ביקור כהנים במוזיאון שיש שם חלקי מתים
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א')
"'אמר ואמרת' – להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י)
שאלה: האם מותר לכהנים וילדיהם לבקר במוזיאון שיש שם גולגלות או שאר חלקים מהמת?
תשובה: בפרשת חוקת עוסקת התורה בטומאת מת, שהוא אבי אבות הטומאה. אדם מישראל שנטמא בטומאת מת צריך ליטהר מטומאה זו כפי שמבארת התורה.
בפרשת אמור הוזהרו הכהנים שלא להטמא למת (למעט מקרים מסוימים), ושם אמרה התורה: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם", ודרשו חז"ל (יבמות קי"ד ע"א): "'אמור, ואמרת' להזהיר גדולים על הקטנים", דהיינו הכהן צריך להיזהר שלא להטמא, וצריך לשמור אף את ילדיו הקטנים מטומאה זו. איסור טומאת מת הינו לא רק הנגיעה במת אלא גם בהמצאות בחדר שבו יש מת.
וכן במקרה וישנה הלוית המת ברחוב, וישנם עצים צפופים המאהילים על מיטת המת וסביבתו, על הכהנים להשמר שלא להמצא תחת אילנות אלו.
במידה וגולגולת או איבר אחר נתונים בתוך ארון זכוכית, וביחוד שישנו ספק אם אלו עצמות יהודי או נכרי, מותר לכהן להכנס לשם.
בפרשת חוקת (במדבר י"ט, י"ד) למדנו: "אדם כי ימות באוהל" – מת יהודי מטמא במגע ובאוהל, ומת נכרי אינו מטמא באוהל אלא במגע (עיין יבמות ס"א ע"א).
ולכן: אף שמותר לכהנים ולילדיהם להכנס למוזיאון שבו נתונים גולגולות בתוך ארון זכוכית סגור, עליהם להזהר שלא לגעת בארון ולא בחלקי המת.
אמירת קדיש ולימוד לע"נ המת
"כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (כ"א, ב')
שאלה: ידוע שלאחר פטירת אדם אומרים עליו קדיש, קוראים משניות ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. האם יש חיוב לעשות כן, ומה התועלת בזה?
תשובה: הלכה זו מוזכרת בשני מקומות: ביורה-דעה (רמ"ט) וגם באורח חיים (סימן תרכ"א). ביורה-דעה (שם סעיף ט"ז) כתוב: "מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם". והמקור לכך דרשת חז"ל בספרי (דברים ר"י, ח') על הפסוק (דברים כ"א, ח'): "כפר לעמך אשר פדית", שדרשו: "'כפר לעמך' – אלו החיים. 'אשר פדית' – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה" (וראה שם בשו"ע בבי' הגאון). וכבר האריך בענין זה מרן הבית יוסף באור"ח (בסימן תרכ"א), והסביר מה תועלת יש בצדקה ובלימוד תורה של החיים על המתים, והביא אסמכתא לכך מהכתוב (שמות ל', י'): "אחת בשנה יכפר", וסמיך ליה (שם י"ב): "איש כופר נפשו". ועל כך שואל הבית יוסף: "ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה עבורו"? ובכלל זה גם השאלה: מה מועיל שלומדים תורה או מקיימים מצוות לכבודו? ועל זה השיב: "אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת, בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו – אז מועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת". דהיינו, כאילו המת בעצמו נתן צדקה, או כאילו המת בעצמו למד תורה אילו למד תורה בחייו. אך לכאורה משמע שאם הנפטר היה עם הארץ או שבחייו לא נתן צדקה, זה לא יעזור!
ואף על פי כן הקב"ה ברחמיו המרובים מזכה גם אותו במצוה זו. ועיין בשו"ע תרכ"א סע' ו', והמקור לכך גם מזוהר פרשת תרומה. והוסיף שם בכה"ח (אות ל"ה) שבכל אופן אם בן עשה זאת לכבוד אביו שנפטר, זו מעלה גדולה מאוד כי הבן מזכה לאביו.
ובנוסף לתועלת שיש למתים ממעשים אלו, עוד יש תועלת לחיים וכדברי מרן הב"י (שם בתרכ"א): "ונותנים – צדקה – לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם". על כן מצוה רבה להרבות בעיקר בתוך השנה בצדקה ולימוד תורה לזכות את הנפטר וגם לתועלת החיים.
שימוש בקדושת הכהן
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (כ"א, ח')
"'קדוש יהיה לך' – נהוג בו קדושה: לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה" (רש"י ע"פ ת"כ)
שאלה: האם מותר להשתמש בכהן כפקיד או בעל מלאכה, והאם מותר לתלמיד חכם ליהנות משימוש שכהן עושה לו?
תשובה: כתוב על הכהן "וקדשתו", בכל דבר שבקדושה. ונפסקה הלכה בשו"ע (ברמ"א קכ"ח סע' מ"ה) שאסור גם בזמן הזה להשתמש בכהן, ומי שמשתמש בו כמועל בהקדש. אבל "אם מחל – מועיל". וכתוב בבאר היטב (שם ס"ק פ"ג): שנהגו שלא לקחת משרת כהן, אבל אם הוא נוטל שכר על עבודתו או שמחל – מותר.
ודעת הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ל"ב) שהציווי "וקדשתו" הוא בעל כורחו, והכהן אינו יכול למחול.
ועיין בט"ז (קכ"ח ס"ק ל"ט) שמספר שכהן יצק מים על ידו של רבנו תם, ושאלוהו איך זה מותר? ואמר הרב שכהן יכול למחול.
והנה הגמרא בקידושין (כ"א ע"ב) אומרת שעבד שנמכר לישראל ואמר: לא אצא חופשי, נאמר: "ורצע אדוניו", אבל אם הוא עבד כהן אסור לרצוע אותו – כי אסור לעשותו בעל מום. אם כך נשמע שמותר לכהן להיות עבד ולשרת את אדונו.
מסביר הט"ז: אם מוחל כי יש לו מצוה בזה או הנאה אחרת – הרי זה מותר. אבל סתם לשמש אחרים – לא.
לפיכך אין לקבל שרות מכהן גם בזמן הזה אלא אם כן אומר שהוא מוחל או שיש לו הנאה מזה, הנאה גשמית או רוחנית.
ואין להשתמש בכהן למלאכה בזויה (משנ"ב שם ס"ק קע"ה), אלא אם כן זו פרנסתו והוא זקוק לפרנסה זו.
סיכום – ההלכות:
א. יש מצוה לנהוג כבוד בכהנים ולתת להם דבר שבקדושה ראשונים, לכל דבר שבקדושה.
ב. אסור להשתמש בכהן.
ג. אם הכהן מחל על כבודו, או שיש לו הנאה גשמית או רוחנית – מותר ליהנות ממנו.
ד. אם הכהן עוסק בשרות שאינו מכובד – אסור ליהנות ממנו, אלא אם כן זוהי פרנסתו ומצווה לתת לו עבודה.
ה. ופשוט הוא, כאשר כהן מארח אדם בביתו, ומשרת אותו, זהו כבודו של הכהן והוא מקיים גם מצות הכנסת אורחים, ועל כן מותר ליהנות ממנו כמארח.
עליית קטן כהן לתורה
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (כ"א, ח')
"'קדוש יהיה לך' – נהוג בו קדושה: לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה" (רש"י ע"פ ת"כ)
שאלה: בית כנסת שאין להם כהן גדול [היינו מגיל בר-מצוה ואילך] אלא כהן קטן – את מי יעלו ראשון לתורה? האם את הכהן הקטן או גדול מישראל?
תשובה: הטעם להעלאת כהן בעלייה ראשונה היא כדברי המשנה (גיטין פ"ה מ"ח): "מפני דרכי שלום", על מנת שלא יריבו המתפללים ויאמר כל אחד: אני אעלה ראשון.
והיות שנאמר בכהן: "וקדשתו", ודרשו חז"ל (מו"ק כ"ח ע"ב; נדרים ס"ב ע"א; גיטין נ"ט ע"ב ועוד): "לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון", לכן הוא הנבחר לעלייה הראשונה.
ביחס לעליית קטן לקריאה בשבת בשחרית [ולא למנין שלושה עולים בשני וחמישי ומנחה שבת!], נפסק בשולחן ערוך (אור"ח סי' רפ"ב סע' ג'): "הכל עולים למנין שבעה… וקטן שיודע למי מברכין".
ואולם ביחס לעליית כהן קטן ראשון כתב המגן אברהם (שם ס"ק ו') שאין להעלותו, שהרי נאמר: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ואם כן רק כהן הראוי להקריב יכול לעלות ראשון אך לא קטן שאינו יכול להקריב.
וכבר דחה זאת ערוך השולחן (שם סע' ט') באומרו שגם כהן בעל מום עולה ראשון למרות שאינו ראוי להקרבה.
ויש עוד לדחות את דברי המגן אברהם מטעם אחר, שהרי כנזכר לעיל טעם העלאת כהן בראש הוא משום דרכי שלום, והשלום הוא מדאורייתא, וכיון שגדול הוא השלום לא כדאי הוא טעמו של המג"א לדחות את השלום.
בספר "לדוד אמת" לחיד"א (סי' ה' אות ב') כתב שת"ח קודם לכהן קטן. אך אם אין בביהכנ"ס ת"ח עולה כהן קטן. וכ"כ בס' "בית מנוחה" (עמ' קנ"ו אות ג').
ועיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח"י) ששם משמע מדברי המהרי"ט והרדב"ז שכהן קטן יכול לעלות לס"ת, לאפוקי דברי המג"א שכתב שאין להעלותו. אמנם סיים שם בכה"ח שלפי המקובלים אין מעלים קטן כלל.
ובמשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), הביא שם מחלוקת בדין זה. משמע שמעיקר הדין כהן קטן עולה ראשון, כדי למנוע ויכוח בין העולים מי יעלה ראשון. וסיים שם שאין נוהגים להעלות כהן קטן, ובכלל אין מעלים קטן לקרואים הראשונים, אלא רק למפטיר וההפטרה.
ולמעשה: אם אין להם כהן גדול יש להעלות כהן קטן ראשון.
