שיחות ומאמרים

טעמי השמיטה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כ"ה, א'-ב')

מצות שמיטה מיוחדת היא שהרי כל התורה הוקשה לה, כדברי רש"י (כ"ה, א' בשם תו"כ): "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (עיין שפתי חכמים וכלי יקר שם פירוש לזה). ופירש הרמב"ן שבסיני נאמרו כללות המצוה ואח"כ משה אמר להם פרטיה, והכל מסיני כללות ופרטות, והוקשה שמיטה לכל התורה שאף כולם נאמרו בכלל ופרט.

המפרשים דנו רבות בביאור הטעם למצות השמיטה:

ה'כלי יקר' הביא טעם לשמיטת קרקע בשם הרמב"ם ב'מורה נבוכים': "שתוסיף הארץ תת כוחה". אך הוא הקשה על טעם זה: אם יש צורך במנוחת הקרקע, מדוע מוזכרת שמיטת הקרקע כחלק מהעונש שיבוא על עם ישראל כשיגלה מארצו: "כל ימי השמה תשבות" (כ"ו, ל"ה). משמע מכאן ששביתת הקרקע היא עונש, משום שהקרקע אינה נותנת את יבולה. לפי הסברו של הרמב"ם, הרי שיש כאן ברכה לקרקע, כך שתוכל לשבות ולתת כוחה יותר בשנים האחרות!

על הפסוק (כ"ה, ב') "ושבתה הארץ שבת לה'" הביא רש"י הסבר אחר: "כשבת בראשית", דהיינו: יש קשר בין מצות השמיטה שבשנה השביעית לבין יום השבת. ועיין לרמב"ן שביאר את הקשר שבין שבת לשמיטה.

ה'אור החיים' העלה טעם נוסף. הוא שאל את השאלה, שכבר שואלים רבותינו: מדוע ראתה התורה צורך לפרט את המקום שבו ציווה ה' את משה במצות השמיטה, דהיינו בהר סיני? וכך היא לשונו של 'אור החיים': "צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו. והגם שרבותינו ז"ל (תורת כהנים, בהר א', א') אמרו: כי ללמד בא שכל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתנו: למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק, ולא במצוה ראשונה או אחרונה?". תשובתו היא, שישנו קשר מיוחד בין הר סיני ובין מצות השמיטה, והוא שנתינת התורה בהר סיני היא התנאי לקבלת ארץ ישראל. אם שומרים ישראל את התורה שניתנה בסיני – הרי הם זוכים לשבת בארץ, אך אם לא יהיה קיום לתורה – לא יזכו לשבת בארץ. זהו שאמר הכתוב (תהלים ק"ה, מ"ד): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצרו".

במאמר מוסגר נעיר, שלפי דברי 'אור החיים' ניתן לתרץ את קושיית הראשונים על דברי הגמרא (שבת דף פ"ח ע"א) שאמרה, שה' כפה את נתינת התורה על עם ישראל כגיגית. הגמרא שואלת על כך: "מכאן מודעה רבה לאורייתא!", כלומר: "שאם יזמינם לדין: 'למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם?' – יש להם תשובה: שקיבלוה מאונס" (רש"י), וכך תתבטל התורה כולה! השיבה הגמרא: "אעפ"י כן, הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" – קיבלו את התורה מרצון, ולא באונס. ויש להקשות: אם קבלת התורה מרצון היתה רק בימי אחשוורוש, כלומר: בתקופת בית המקדש השני, הרי שבזמנו של בית המקדש הראשון עדיין לא היה רצון בתורה, ועם ישראל השתעבד בעל כרחו אל התורה. אם כך, מדוע בא הקב"ה בטענות לעם ישראל, ומדוע החריב את בית המקדש? והלא ישראל היו אנוסים על התורה (ועיין למהרש"א שם)! הכותב על 'עין יעקב' בשם הרשב"א מיישב את השאלה: "ונראה לי, דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעה, מכל מקום לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב: 'ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו' וכו'. ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ… דכתיב (יחזקאל כ', ל"ב): 'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן' וכו'. וכדאמרינן באגדת יחזקאל עבד שמכרו רבו, כלום יש עליו?' לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקיבלוה ברצון, שלא יטענו עוד שום תרעומת, והיינו בימי אחשוורוש שהוציאם ממוות לחיים, והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים". אפשר שלזה כיוון בעל 'אור החיים' הקדוש.

ה'אור החיים' הקדוש ממשיך ומבאר, שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לעם ישראל לשש שנים בלבד, ולא יותר. את השנה השביעית, שנת השמיטה, שייר הקב"ה לעצמו, כביכול הארץ עתה היא של ה', ולא של עם ישראל.

מה התועלת בכך? נראה להסביר זאת לפי הגמ' בסנהדרין (ל"ט ע"א): "שאל ההוא תלמידא את ר' אבהו: מאי טעמא דשביעתא? אמר ליה:… אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". פירש רש"י (שם ד"ה כדי שתדעו): "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו". הרי, שהטעם לשביעית הוא כדי שנזכור מי נותן לנו את תבואת הארץ במשך שש השנים שלפני השמיטה. כל שש השנים הקב"ה נותן כח לארץ שתיתן פירות משובחים.

אלא, שכאן מתעורר החשש שמא יבוא האדם לידי "שמנת עבית… ותשכח" וכו' (דברים ל"ב, ט"ו, י"ח). על כן באה שנת השמיטה, כדי להזכיר לאדם כי לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם ח', י"ז), אלא הכל מאיתו יתברך (עיין ל'חינוך' מצוה פ"ד). הכיצד? בשנת השמיטה אין האדם עובד בשדהו, והוא שואל את עצמו: מהיכן אתפרנס השנה? אבל הקב"ה מצווה את ברכתו בשנה השישית, כדי שתיתן יבול גם לשנת השבע.

כך רומז הקב"ה לאדם, שגם את היבול שאסף בשש השנים שקדמו לשמיטה – לא מכוחו הוא אסף, אלא זהו שפע שקיבל ממרום. כך לומד האדם שהפרנסה היא מאתו יתברך.

לאור דברי 'אור החיים' יובן העונש של "אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה" (כ"ו, ל"ד). הלא בשנת השמיטה אין הקרקע שלנו, אלא של ה'. מעתה, אם עבדנו באדמה לא-לנו, עלינו לשלם על כך, ומסיבה זאת תשבות הארץ בשנות גלותינו, כפרעון החוב של שנות העבודה שעבדנו בה אף שלא היתה בבעלותנו.

חשיבות לימוד הלכות התלויות בארץ

"מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (רש"י)

במסכת קידושין (מ' ע"ב) נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול. ישבו רבי טרפון, רבי עקיבא והזקנים ודנו בזה. לדעת רבי טרפון מעשה גדול ולדעת רבי עקיבא תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות חמישים וארבע, לשמיטים שישים ואחת, ליובלות מאה ושלוש וכו'. עיי"ש בפירש"י שהתחייבו במצות 'חלה' מעת הכניסה לארץ, ושונה ביאה זו משאר ביאות, ותרו"מ ושמיטה ויובלות התחייבו לאחר כיבוש וחילוק.

לכאורה הרי ישנן מצוות רבות שנצטוו ישראל שקיומן אחר מתן תורה, ומדוע הזכיר רק את אלו (עיין בחידושי אגדות למהרש"א שם)? ועוד קשה קושיית הראשונים המפורסמת: אם התלמוד מביא לידי מעשה, הרי למעשה הוא החשוב והתלמוד הוא רק אמצעי!

עיין לתוס' ר"י הזקן (קידושין שם) שהסביר, שהמקיים מצוות ועושה מעשים טובים בלי לימוד תורה, אין מעשיו שלמים כמו מי שלומד תורה ואח"כ מקיימה, כמש"כ: "ולמדתם ועשיתם" הוי לימוד החכמה קודם למעשה, עיי"ש [עיין בדרישה (יו"ד סי' רמ"ו אות ז') מה שתירץ. עיין לב"ח שם (ד"ה ומ"ש לפיכך) שהסביר לדעת הטור מה נ"מ להלכה אם מעשה גדול או תלמוד גדול. ועיין רש"י (קידושין שם ד"ה שהתלמוד) שהסביר שנמצא בידו שניהם, ועיין לתוס' (שם ד"ה תלמוד) שהקשו אותה קושיא ומ"ש שם, ועיין תוס' בב"ק (י"ז ע"א ד"ה "והאמר")].

כלומר: לימוד התורה חשוב מאוד לכשעצמו אפי' מבלי שיהא הלכה למעשה, אך לימוד תורה הלכה למעשה הוא גדול יותר. והוסיף ר' יוסי שלימוד תורה בא"י במצוות התלויות בארץ מביא את האדם לזכות לקיים את מצוות התורה בשלימות, ובפרט מצוות שהאדם לומדן בארץ ורוצה לקיימן אבל הזמן גרמא שאי אפשר לקיימן, ולפיכך תלמוד גדול שע"י זכות לימוד התורה במצוות אלו מביא לידי מעשה, לקיים הלכה למעשה. ובפרט לימוד תורה בהלכות שביעית הנלמדים בפרהסיא (עיין רש"י ב"ק י"ז ע"א), אשר יש בהן כיום מצוות שעלינו לקיימן הלכה למעשה מדרבנן או למ"ד מדאורייתא, וע"כ ברור שחשוב מאוד לעסוק בהן.

לפיכך מצוה גדולה ללמוד הלכות שביעית לקיים מה שאפשר כיום לקיימן, ונזכה לקיימן הלכה למעשה בדקדוקיהן, פרטיהן וכלליהן הלכה למשה מסיני בביאת הגואל.

מתנת הארץ – מתנת עולם

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ…שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כ"ה, ג'-ד')

כבר ראינו לעיל את דברי 'אור החיים', על כך שנתינת ארץ ישראל לעם ישראל היתה לשש שנים בלבד, ואילו את השנה השביעית שייר הקב"ה לעצמו.

'אור החיים' מוסיף, שיש בכך טובה גדולה לישראל ולימוד זכות עליהם גם כאשר אינם שומרים את השמיטה. זאת משום, שאילו היה נותן ה' את ארצו לעם ישראל באופן קבוע, ולא משייר את שנת השמיטה לעצמו, הרי שהיתה ארץ ישראל בגדר מתנה עם תנאי, כאדם שאומר לחבירו: "אני נותן לך מתנה זו, בתנאי שתעשה כך וכך"; ובענייננו: הארץ היתה ניתנת לישראל בתנאי שישמרו את המצוות. אילו נתינת הארץ היתה באופן כזה, הרי שכאשר היו ישראל עוברים על המצוות ועובדים את האדמה בשביעית, היו עוברים על התנאי שהתנה איתם ה', וכאשר בטל התנאי – בטלה המתנה, וארץ ישראל היתה נלקחת מאיתנו לצמיתות.

אולם כעת, שהארץ ניתנה לישראל רק לשש שנים, הרי שכאשר ישראל עובדים את האדמה בשנת השמיטה הם עובדים בקרקע שאינה שלהם, והם "בסך הכל" גוזלים את קרקעו של הקב"ה. במצב כזה, אין הם עוברים על תנאי, ולפיכך המתנה לא בטלה לעולם.

אמנם הם צריכים "להשיב את הגזלה", ולפרוע את החוב על עבודת הקרקע הגזולה בשנות השמיטה. על כך ניבאה התורה בפרשת בחוקותי (כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה" – דהיינו, מאז שנכנסו ישראל לארץ ועד שיצאו לגלות עברו שבעים שנה, ושנים אלו הן כנגד שבעים שנות השמיטה והיובל שעבדו בהן בהיותם בארץ (עיין באורך בפירוש רש"י כ"ו, ל"ה). ויש בכך בשורה טובה: לאחר תשלום החוב על העבודה בקרקע לא-להם תחזור אליהם הארץ למתנת עולם.

אפקעתא דמלכא

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כ"ה, ד')

מספרים חז"ל במסכת סנהדרין (ל"ט ע"א): שאל אחד התלמידים את ר' אבהו: מהו הטעם של מצות שביעית? השיב לו ר' אבהו: אמר להם הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והם לא עשו כן, אלא חטאו וגלו, וכו'.

והשאלה הנשאלת היא, שהרי כלל ידוע הוא שאין דורשין טעמא דקרא, ומדוע ראה אותו התלמיד צורך לשאול דווקא לטעמה של השמיטה? הרבה הלכות יש שהן חוק ואין להן טעם!

נראה שצריך להסביר את שאלת התלמיד באופן אחר. ייתכן שהשאלה היתה כפי מה שמרומז בתשובה: מדוע נגזרה גלות על ישראל בעוון השמיטה? והתשובה: "כדי שתדעו שהארץ שלי היא", וכלשון רש"י: "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו".

היינו, מי שחושב ש"כֹחִי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז), מי שהולך במהלך מחשבה של "וישמן ישורון ויבעט" (שם ל"ב, ט"ו), סופו שישכח שהכל ממנו יתברך, "ויטש א-לוה עשהו" (שם), ישכח עול מלכותו (עיין רש"י סנהדרין ט"ל ע"א ד"ה כדי).

עוד יש לבאר את שאלת התלמיד ותשובת ר' אבהו באופן הבא. הנה יש לחקור בשאלה: האם מצות שביעית היא על האדם, או שהיא מצוה על האדמה? במילים אחרות: האם השבתת העבודה בשנת השמיטה – משמעותה היא שעל האדם אסור לעבוד באדמה, או שהכוונה היא שאסור שהאדמה תיעבד בשנה זו?

אין זאת אומרת שהאדם חייב לקצץ את העצים בשביעית, או לעקור אותם, כדי שהאדמה תשבות, אלא כמו יום השבת, שאם הניח אוכל מערב שבת על האש, מותר לאוכלו בשבת בתנאים מסוימים, וכל האיסור הוא שלא לבשל בשבת, אולם אם המצוה על "הארץ" – על האדמה, כי אז המשך קיום העצים הם בסכנה של כריתה.

אולם הפשט הוא שהם שני חיובים קשורים זה בזה: לך אסור לעבד את הארץ, אבל אם היא ממשיכה את "קיומה" – מותר. ולפיכך מהדין ספיחין מותרים, ועצי פרי אינם בכריתה. ולכן, פעולות שהם "לאוקמי" – מותר, אבל פעולות שהם לאברויי – אסור (ועיין ע"ז ט"ו ע"ב).

"והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, י"א). וחז"ל אמרו במסכת בבא מציעא (ל"ט ע"א): "אפקעתא דמלכא", ורש"י (שם ד"ה אפקעתא) הסביר: "מצות המלך", זה לענין הסבר מה זה "נטוש", ובהמשך (שם ק"ו ע"א) לענין אם שמיטה נקראת שנת תבואה, שוב חז"ל אומרים אותו ביטוי – "אפקעתא דמלכא". ושם הסביר רש"י (ד"ה אפקעתא): "המלך ביטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה, ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה". ובענין הגרעון נחשבת השמיטה לשנה, כי אפשר להשתמש באדמה ליבש עליה פירות או שימוש אחר (מלבד זריעה). וכן אמרו (שם בדף ק"ט ע"א), בענין אם ביובל מחזירים גם את הנטיעה והירק, הגמרא שם אומרת: "יובל אפקעתא דמלכא". ופירש"י שם (ד"ה התם): ממכר – מפקיע, משבח – לא מפקיע.

נמצאנו לכאורה, למדים, ששביעית זה מין הפקעה מיוחדת, לדברים מסויימים כדלעיל, אולם בעלות על הקרקע שייכת לבעלים, ולא מופקעת מהבעלים לגמרי.

וכדברי חז"ל במשנה (נדרים מ"ב ע"א) שאדם יכול בתנאים מסוימים לגרום לכך שאדם אחר לא יכנס לשדהו בשמיטה, עיי"ש.

וכן כתב הר"ן (נדרים מ"ב ע"ב, ד"ה "אמר עולא"): "…דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה". היינו שפירוש "תשמטנה ונטשתה" (שם) לענין "פירות", וכן השדה מופקרת לצורך הילוך בה ללקיטת פירות, ולא סתם לטייל בשדה חבירו, וכ"ש לא לשימוש אחר בקרקע חבירו, והמשך הפסוק מוכיח: "ואכלו אביוני עמך" – לצורך אכילת פירות.

וכן כתוב: "שדך לא תזרע" וכו' היינו לענין זה שבתון, ולא לענין שאסור לאדמה ולארץ להמשיך ולקיים בה עצים. ושוב, "שנת שבתון יהיה 'לארץ'", וכתיב בתריה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – אפשר לאכול מפירותיה ולא רק לבעלים, אלא לכולם. הרי שאין הפקעת קרקע אלא הפקעת פירות.

ולפי זה, יש לבאר את השאלה של אותו תלמיד (סנהדרין ט"ל ע"א), וז"ל הגמ' שם: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא (משחק בנביאיו – רש"י), דקאמר ליה ליחזקאל (יחזקאל ד', ד'): 'שכב על צדך השמאלי' וכתיב (שם, ו'): 'ושכבת על צדך הימני'. אתא ההוא תלמידא, אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? – אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא – הורג את כולן, אם רחמן הוא – הורג חצים, אם רחמן מלא רחמים הוא – מייסר הגדולים שבהן ביסורין. אף כך, הקדוש ברוך הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל".

כלומר, מה טעם לגלות מן הקרקע הרי הקרקע לא הופקרה, לא אפקעתא דמלכא? ועל זה באה התשובה כדברי רש"י (שם ד"ה כדי): "כדי שתדעו – ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו". ומ"מ ההפקעה היא מהפירות ומשבח אר"י, עיין שם.

ולכאורה, כל דברינו אינם מיושבים לפי סברת ה'אור החיים' הקדוש שכתב (כ"ה, ב'), וז"ל: "'ושבתה הארץ' וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה, הרי הוא אומר בסמוך: 'ובשנה השביעית שבת שבתון'. אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה, אלא 'ושבתה וגו' לה", וחזר ופירש שיעור שבת זה אם חודש אם שנה בכמה שנים, ואמר: 'שש שנים ובשנה השביעית שבת' וגו'… והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה, אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מש"ה: 'אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה' וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד העולם".

ולפי זה יוצא ששנת השמיטה, היא השנה השביעית, כלל לא ניתנה לעם ישראל, היינו הבעלות על הקרקע אינה שייכת לעם ישראל בשנת השמיטה. ואפשר ליישב את דברי ה'אור החיים' הקדוש ולומר, שהקב"ה נתן את הארץ לעם ישראל, אולם הזכויות שבארץ, היינו הגידולים, העצים וכו', השאיר לעצמו לשנת השבע, ודוחק.

ואכלתם לשובע וישבתם לבטח

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (כ"ה, י"ח-י"ט)

סוף הפסוק מקשר בין אכילה לשובע ובין ישיבה לבטח על הארץ. נראה שיש לתת טעם לקשר שבין שתי הברכות הללו.

הגמרא (גיטין ע' ע"א) אומרת: אוכל שליש, שותה שליש ומשאיר שליש, כדי שאם יכעס לא יינזק. כלומר, על האדם לאכול במידה, כדי שלא יבוא לידי כעס, ואז עלול הוא להינזק מכמות המזון הרבה שאכל. עוד כותב הרמב"ם (הל' דעות פ"ד ה"ב), שאם האדם אוכל הרבה, הרי הוא מזיק למעיים כי הוא צריך כוחות פנימיים לעכל את מה שאכל. אבל כשיש שלוה וישיבה לבטח בארץ, יכול האדם לאכול ולשבוע מפירות הארץ, ומובטח הוא שלא יתרגז ולא יינזק. משום כך: "ואכלתם לשובע", שכן: "וישבתם לבטח עליה".

עוד יש לפרש, בדרך כלל האדם זקוק לשמור על פירותיו ועליו לעשות גדר סביב שדהו לשם כך. אבל כאן הבטיחה התורה: "וישבתם על הארץ לבטח" – לא יהיה צורך בשמירות הללו, כי יהיה כאן נס כפול, נס בתוך נס: מחד, יהיה לכם יבול רב, "ואכלתם לשובע", ובכל זאת "וישבתם לבטח עליה" – תוכלו להיות בטוחים, ללא צורך בשמירה, כי האדמה תשמור עליכם.

באופן אחר מבאר רש"י את ברכת השובע שבפירות השביעית. וכך הוא כותב (עפ"י תורת כהנים כ"ה, ל"ו): "'ואכלתם לשובע' – אף בתוך המעיים תהא בו ברכה". הברכה במזון תהיה שאדם אוכל קמעא, והמזון מתברך בתוך מעיו. כך פירש רש"י גם את הפסוק (דברים י"א, ט"ו): "'ואכלת ושבעת' – שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים".

ואכן, את ברכת התורה, שהארץ תעשה בשישית תבואה לשלוש שנים בגין שנת השמיטה, הסביר 'אור החיים' הקדוש, שאין הכוונה שתהיה כמות משולשת של פירות תבואה, אלא שהכמות השנתית הרגילה תתברך ותספיק לשלוש שנים.

לפי הסבר זה אפשר לפרש כך את הקשר בין ברכת השובע לברכת הישיבה לבטח: "ואכלתם לשובע" – יאכל האדם מעט ויהא לו לשובע המעט שאכל, ואזי – "תשב לבטח", ולא תצטרך מחסנים לאצור תבואה ופירות ולשמור אותם.

וההבטחה המיוחדת הזאת אינה אלא "עליה" – דווקא בארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (שם, י"ב). כך אנו מברכים על פירות אלו: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" – לאכול מפירות הארץ הקדושה מעט, ואף על פי כן – נשבע מטובה.

ערובה לקיומנו מול האומות

קשר הדוק קיים בין עם ישראל לארץ ישראל. ניתן לראות באופן מוחשי שהארץ מגיעה לידי התפתחות ופריחה מופלאים ומעל הטבע, סייעתא דשמיא מיוחדת, רק כאשר היא מיושבת על ידי עם ישראל, מה שלא היה קיים מעולם בתקופות בהן היתה הארץ מיושבת על ידי בני עמים אחרים. מובן וברור, שצריכים להיזהר שלא לתלות דבר זה בתפיסה המוטעית של "כחי ועצם ידי" (שם ח', י"ז), אלא בהשגחה פרטית ומיוחדת שמעניק לנו בורא העולם.

את הקשר המיוחד בין העם לארצו התנתה התורה בתנאי, והוא: שמירת המצוות. בספר 'משך חכמה' הקשה: מדוע כפלה התורה את עניין הישיבה לבטח, בפסוק י"ח ("וישבתם על הארץ לבטח") ובפסוק י"ט ("וישבתם לבטח עליה")? תשובתו: שני גורמים יוצרים את שנאתן של האומות אל ישראל: האחד – דתם המיוחדת, המבדילה אותם מבין העמים; והשני – חיי העושר והרווחה של עם ישראל בהיותם יושבים על אדמתם, דבר המוליד קנאה אצל העמים. לאור גורמים אלו, נשאלת השאלה: אומות העולם מתמלאים שנאה לעם ישראל, ורצון בלתי נשלט מתעורר אצלם להכחיד את העם היהודי. מי, אפוא, יהיה ערב לבטחונם של יושבי הארץ?

על שאלה זו משיבה התורה ואומרת, שהערובה והבטחון שלנו להמשך קיומנו בארץ ישראל הוא בזמן שישראל בוטחים בהקב"ה ומקיימים את מצוותיו. באופן זה, ובאופן זה בלבד, זוכים שה' יהיה "עזרם ומגינם הוא" (תהלים קט"ו, י').

ממכר בית ושדה – לעורר אתערותא דלעילא

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, כ"ה-כ"ז)

מבאר בעל ה'אור החיים' הקדוש, שיש כאן רמז למשכן והנהגת הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה, וז"ל (ד"ה כי ימוך אחיך): "פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל כי ימוך, על דרך אומרו (קהלת י', ח"י): 'בעצלתים ימך המקרא', אמרו ז"ל (מגילה י"א ע"א): עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים ק"ד, ג'): 'המקרה במים עליותיו' מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים. ואמר: 'ומכר מאחוזתו', ירצה על המשכן, משכן העדות, אשר הוא אחוזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (שוחר טוב מזמור ע"ג) בפי' פסוק (שם ע"ט, א'): 'מזמור לאסף באו גוים' וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (ויקרא י', י"ג): 'בקרובי אקדש', 'הוא יגאל ממכר אחיו', כי האדון ב"ה קרא לצדיקים 'אח' כביכול, דכתיב (תהלים קכ"ב, ח'): 'למען אחי ורעי' (עיין בזוהר הקדוש ח"ג ק"ס ע"א), והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם, ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלקי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב", עכ"ל.

מכאן למדנו, שהאתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, והנטל המוטל על הצדיקים הוא לעורר את עם ישראל לאבינו שבשמים, ועל ידי שתתעורר אתערותא דלתתא תתעורר גם אתערותא דלעילא, ובזה נזכה להקים שכינתא מעפרא.

עזרה לזולת לפני ואחרי מצוקה

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ה)

"'והחזקת בו' – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור – אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמישה אין מעמידין אותו" (רש"י עפ"י תורת כהנים, בהר, פרשה ה')

אחת המצוות החשובות, שאדם צריך למסור את נפשו עליה, היא עזרה ודאגה לזולת. על האדם מוטלת החובה למצוא דרכים כדי לעזור לחבירו לבל יפול חלילה. אם רואים אדם שנקלע למצוקה, חובה עלינו לעשות כל מאמץ כדי לחלצו בכל דרך אפשרית. אל לנו להמתין עד שיפול, כי אז כבר יהיה קשה להקימו, אלא יש לסייע לו כבר עם תחילת ההתדרדרות.

וכך כתב הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים הל' ז'-י"ד): "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' – כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". ועיי"ש שאר המעלות.

פעמים שיכול האדם לעזור אף בדברים פעוטים. היה בירושלים רב גדול ושמו הרה"ג רבי יצחק ישראל זצ"ל, ולצד גאונותו היה גם עני גדול, אך לא נשבר לבו בקרבו, ואדרבה הוא היה מתבדח על מצבו. פעם אחת הוא ישב ללמוד בלילה, ורצה מאוד לשתות קפה אבל לרש אין כל. הוא שם פעמיו לביתו של הרב הראשי והראשון לציון דאז הרה"ג יעקב מאיר זצ"ל, וביקש מעט עפר קפה. נתן לו רבי יעקב מאיר בשמחה כוס מלאה בעפר קפה. חזר רבי יצחק ישראל ללימודו בהתמדה גדולה, והיה שותה מאותו קפה במשך שבוע שלם. לאחר שנגמר לו הקפה, ניגש רבי יצחק ישראל שוב לביתו של הרב הראשי, רבי יעקב מאיר זצ"ל, ואמר לו שהוא בא "בעניין הקפה". חשב רבי יעקב מאיר שהוא בא להחזיר את הקפה שנתן לו שבוע קודם, ואמר לו שהוא מוחל על זה ואינו מקפיד כלל, ושאותו קפה נתון לו במתנה גמורה. ענה לו רבי יצחק ישראל, בנימה של "בדיחותא", כי מנין לעני שכמותו להחזיר כוס שלמה של קפה, ואמר לו שהוא בא לבקש ממנו כוס נוספת, וכמובן שהרה"ג רבי יעקב מאיר נתן לו בשמחה כוס נוספת מלאה בקפה.

חומרת איסור ריבית

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו)

על חומרת איסור ריבית אנו למדים מהגמרא (ב"מ דף ס' ע"ב), שאומרת שהתורה השתמשה בפרשת הריבית בשני לשונות שונים, כדי לחייב את מי שלוקח ריבית בשני לאווים, למרות ששניהם שווים: "אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין".

שואלים התוס': "ואם תאמר: ולמה שינה בלשון? לכתוב: 'כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך'!" ותשובתם: "ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאווין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, באמת התורה יכולה היתה לכתוב את אותו הלשון פעמיים (פעמיים לשון "נשך"), וגם כך היינו לומדים שהלוקח ריבית חייב בשני לאווין; אלא שהתורה שינתה את לשונה (פעם "נשך" ופעם "תרבית"), כדי שיהיה הלשון נאה יותר.

בעניין חומר איסור ריבית ראוי להביא את דברי מרן ה'בן איש חי' (ש"ש ואתחנן אות א', וכ"כ בשו"ע יו"ד סי' ק"ס סע' א'): "צריך ליזהר בריבית, וכמה לאווין נאמרו בו, שהמלווה עובר בשישה לאווין: הא' – 'לא תהיה לו כנושה', הב' – 'את כספך לא תתן לו בנשך', הג' – 'ובמרבית לא תתן אכלך'; כי באמת אין חילוק בין נשך כסף לנשך אוכל, ולא חילקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאווין, והד' – 'אל תקח מאתו נשך ותרבית', והה' – 'לא תשימו עליו נשך', והשישי – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והלווה עובר בשלושה לאווין: הא' – 'לאחיך לא תשיך', והב' – 'לא תשיך לאחיך'; ששני לאווין אלו יש בהם אזהרה ללווה גם כן, שלא לגרום למלווה לישוך, והג' – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאווין: הא' – 'לא תשימו עליו נשך', והב' – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה היתר ואופן ללוות או להלוות עוברים בלאו ד'לפני עור" וכו'.

בנים אתם לה' אלקיכם

"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ה, נ"ה)

הגמרא (בבא בתרא י' ע"א) מספרת: "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'! אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב (דברים י"ד, א'): 'בנים אתם לה' אלקיכם'".

חכם מנשה שלו ע"ה שמע מפי גאון עוזנו בעל ה'בן איש חי' זצ"ל הסבר לגמרא זו. מסתבר, שר' עקיבא לא שכנע את הקיסר. מה עשה ר' עקיבא? קרא לבנו של הקיסר, שאל אותו אם יש לו טבעת. הראה לו הבן טבעת קטנה. אמר לו ר' עקיבא, שאין זה מכובד שבנו של הקיסר יענוד טבעת קטנה כזו, ומן הראוי שילך לחנות תכשיטים ויקנה שם טבעת גדולה ומכובדת. אמר לו בן הקיסר: ומהיכן אשיג את הכסף כדי לקנות טבעת יקרה כל כך? השיב לו ר' עקיבא: אתה בן הקיסר, ממך לא ידרשו תשלום; אדרבה, בעל החנות יהיה חייב להודות לך שקיבלת ממנו את טבעתו.

שמע בן הקיסר לעצת ר' עקיבא, ונכנס לחנות תכשיטים. ביקש מבעל החנות את הטבעת היקרה ביותר, ונתן לו. פנה אליו בעל החנות וביקש תשלום עבור הטבעת. ענה לו הבן: הרי אני בן הקיסר, אין אני צריך לשלם לך! התחיל בעל החנות לצעוק על בן הקיסר, עד שנטלו והביאו אל השופט. בדרכם אל בית המשפט ראה בן הקיסר מה אירע לו בשל הטבעת היקרה, עמד וזרקה לבור. הגיעו אל השופט, שהכריע את הדין לחובת בן הקיסר, ולא עוד אלא שפסק להשליך אותו אל בית הסוהר בתנאי מאסר קשים.

כששמע רבי עקיבא את פסק הדין, הלך אל אשתו של הקיסר, והחל לספר לה על מצבו העגום של בנה. התחילה לבכות ולהתייפח. אמר לה: כדאי שתלכי ותשחדי את שר בית הסוהר שיאפשר לך להיטיב את תנאי המאסר של בנך. עשתה זאת האם, ונרגעה מעט. ראה הקיסר את אשתו והיא רגועה, והתפלא על כך. סיפרה לו מה שעשתה. שמע הקיסר את הדברים ושתק.

אמר לו רבי עקיבא: והלא אשתך הפרה את כללי בית הסוהר! האין זו מרידה במלכות?! השיב לו הקיסר, שכיון שמדובר בבנו הוא מבליג על כך. אמר לו ר' עקיבא: עתה תבין אתה את אשר אמרתי לך בתחילה. אם כך אתה נוהג עם בנך, אנו שקרואים בנים אהובים על אחת כמה וכמה.

פרפראות

ובשנה השביעית – שבת לה'

מנהג החקלאים הוא לזרוע את האדמה במשך כמה שנים, ולאחר מכן לתת לאדמה שנה אחת לנוח, כדי שתיתן את פריה בשנים הבאות בצורה טובה יותר.

על כך באה התורה ואומרת: חקלאי השובת בשביעית ולא עובד את האדמה, לא יאמר שהוא עושה זאת על מנת שיבול הארץ ישתבח, אלא ישבות כי כך ציווה ה'. זהו שנאמר: "שבת לה'".

ספירה אישית – הכנה אישית

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (כ"ה, ח')

ספירה זו, אף על פי שנאמר בה "וספרת לך", אינה מצוה על כל יחיד ויחיד אלא בית דין מצווין בספירה זו (עיין רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א), ויש הסוברים (עיין לתוס' כתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה; דעת זקנים מבעלי התוס', בהר) שהבי"ד צריכים לברך על ספירה זו בכל שנה ושנה. אבל ספירת העומר, היא אישית – "וספרתם לכם", כל יחיד ויחיד מחוייב בה.

ואדם שביקש מחבירו להוציאו ידי חובת הספירה, לא טוב עשה, וצריך לספור שוב בעצמו (ורק לענין ברכה יבקש שיוציאו חבירו, במקרה ושכח ולא בירך).

מדוע ספירה זו היא לכל אחד ואחד?

ספירה זו היא ספירה למתן תורה, כך אדם קונה תורה, ולימוד תורה היא חיוב אישי לכל אחד ואחד מעם ישראל.

חזרה בתשובה בארץ

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (כ"ה, י')

שנת החמישים, שנת היובל, היא שנה מיוחדת במינה. צריך לקדש אותה ולהוסיף בה קדושה על קדושה. ניתן ללמוד זאת בדרך רמז, מכך שהתורה מפרטת: "ושבתם… תשובו" – שצריך בשנה הזאת לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה…

שנה של שופרות

"'יובל הוא' – שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה? 'יובל' שמה, על שם תקיעת שופר" (רש"י)

מובא במדרש שישנם שני שופרות ושניהם של אילו של יצחק אבינו. אחד מקרני אותו האיל היה שופר של מתן תורה – 'ויהי קול השופר הולך וחזק' (שמות י"ט, ט"ו), והקרן השני ישמש כשופרו של מלך המשיח. וכדי להגיע לשופרו של משיח יש צורך ב"וקדשתם", ככל שנעלה אל הר ה', נתעלה בקדושה נגביר לימוד תורה וקיום מצוותיה, אזי נזכה לשמוע קול שופרו של המלך המשיח בעגלא ובזמן קריב.

ביטחון בפנים ובחוץ

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (כ"ה, י"ח)

הישיבה על הארץ "לבטח" כוללת שני סוגי ביטחון: יש ביטחון מפני האויבים; עליו מבטיחה התורה, כי אם נשמור את החוקים ואת המשפטים לא יוכלו האויבים לגעת בנו לרעה. אך ישנו סוג ביטחון נוסף, והוא נוגע לעם ישראל עצמו: עלינו להיזהר איש בכבוד אחיו, "ולא תונו איש את עמיתו" (כ"ה, י"ז), כך שלכל אחד ואחד מעם ישראל יהיה ביטחון אישי, ולא יצטרך להישמר מפני חבריו.

תלוי בשאלה

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל" (כ"ה, כ')

הרב בעל 'תולדות יעקב יוסף' מפולנאה וגאון עוזנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א, אשר שניהם לא ראו זה את זה, מפרשים את השאלה הזו באופן דומה: אדם שיש לו ביטחון שלם בקב"ה אינו שואל כלל שאלות; ואז נותנת הארץ את יבולה בשפע, ללא צורך בציווי מיוחד מאת ה'. אך אם אדם יקום וישאל: "מה נאכל?" – הרי זה מעיד על מידת הביטחון שלו שאיננה שלמה. או אז תהיה התשובה: "וצויתי את ברכתי" – הקב"ה יצווה על הארץ שתיתן פירותיה בשפע, כדי לחנך את ישראל למידת הביטחון (וע"ע בספורנו).

הבעלות על הארץ

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (כ"ה, כ"ג)

פשט הפסוק הוא כדברי רש"י (בשם תורת כהנים כ"ה, ל"ט): "אל תרע עיניך בה, שאינה שלך". כלומר, אל ירע בעיניך להחזיר את האדמה ביובל, כי הרי הקרקע אינה שלך.

ויש לפרש בדרך נוספת: אין לאדם לנהוג באדמתה של ארץ ישראל כפי שהוא נוהג באדמת חוץ לארץ. אדם שקונה קרקע בחוץ לארץ רשאי לחפור בה שיחין ומערות, להוביר אותה או למכור אותה לצמיתות. אבל ארץ ישראל ניתנה לנו בתנאי שנשב עליה ונקיים בה את המצוות. עלינו לדעת כי הארץ היא של הקב"ה, ואנחנו רק גרים ותושבים עליה. לכן על האדם להישמר בכבוד הקרקע, לישב עליה וליישב אותה באופן מלא.

ובוודאי שאין זכות ורשות לאף אדם להעביר חלקים מהארץ הקדושה לאחרים. זהו שנאמר: "כי לי הארץ".

קץ הגלות והגאולה

"וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, כ"ח)

את הפסוק הזה מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש באופן הבא: "אם יראה האדון ב"ה כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל – 'והיה ממכרו עד שנת היובל' – שהוא זמן המוגבל לגאולה בעיתה, ואז: 'ויצא ביובל ושב לאחוזתו' – כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים, ח"ו".

כלומר, ישנם שני מועדים לגאולתם של ישראל. ישנה גאולת "בעיתה" ויש גאולת "אחישנה" (עיין סנהדרין צ"ח ע"ב). אם יהיו כל עם ישראל קדושים וראויים לגאולה, אזי נזכה לגאולת "אחישנה". אך אם יארכו הימים ועם ישראל לא יהיה במדרגתו הראויה, נגיע לקץ הגלות ולזמן הגאולה של "בעיתה", שבה כל עם ישראל ייגאלו, אפילו יהיו כולם רשעים גמורים, ח"ו.

אנחנו נושאים עינינו לשמים ומתחננים שלא נצטרך לחכות לזמן הגאולה של "בעיתה", אלא לגאולת "אחישנה". אנו מתפללים שהקב"ה ינהג עמנו במידת הרחמים, ושנהיה ראויים לפניו להיות במדרגה שבגינה נזכה ל"אחישנה", שאין צורך שכל ישראל יהיו צדיקים, אלא די ברובם כדי שנזכה לגאולה זו.

החזקה רוחנית

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ה)

כיצד מחזיקים את יד האח? רש"י הסביר: אל תיתן לו שיתמוטט, סייעהו קודם שיפול.

וכשם שהדבר בגשמיות, כן הוא ברוחניות. יש אדם שיורד לדרגה של חוסר אמונה בה', זהו: "ומטה ידו". עליך מוטלת החובה להחזיק אותו, ללמדו ולהחזירו בתשובה (וראה בדברי 'אור החיים' הקדוש). אך מפירוש רש"י למדנו, שהחובה מתחילה עוד לפני שהוא נפל. אם רואה אתה אדם שעומד ליפול ממדרגתו הרוחנית, עליך לסייעו בטרם שיפול, שכן כך יהיה קל יותר להחיותו בחיות נשמתית – "וחי עמך".

"וחי אחיך עמך"

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו)

מפסוק זה למדים אנו, כי אם יש לאדם אפשרות לקנות מיהודי או לקנות מגוי – "עניי עירך קודמים" (עיין ב"מ ע"א ע"א ועוד), ועדיף לקנות מיהודי. גם אם היהודי מוכר במחיר יקר יותר בחומש או בעשירית, אף על פי כן יקנה ממנו, משום "וחי אחיך עמך" (את הפרש השער יכול לנקות מדמי מעשר הכספים). כך הדין גם לגבי פועל: יש להעדיף את הפועל היהודי על פועל גוי.

איסור ריבית ותחיית המתים

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו)

בעל הטורים מבאר מדוע התורה הסמיכה את איסור ריבית למצוה של עזרה ותמיכה בזולת שלא יפול. התורה באה ללמדנו את חומר איסור ריבית, שכל מי שמלווה בריבית לא יקום בתחיית המתים. וכך הוא כותב: "רמז שכל המלווה ברבית אינו חי… 'נשך' בגימטריה 'זה נחש'; לעתיד לבוא אין הנחש מתרפא, כדכתיב (ישעיה ס"ה, כ"ה): 'ונחש עפר לחמו', כן הלוקח ריבית לא יחיה" (עיין שמות רבה ל"א, ו').

מספרים על אדם אחד שהיה מלווה בריבית גבוהה, ולא היה מרחם על הבריות. לימים נפטר אותו האיש. הזמינו את אנשי חברא קדישא לטפל בנפטר. אמרו אנשי חברא קדישא לבני המשפחה שאינם יכולים לקחת את הנפטר לפני שיתייעצו עם ראש חברא קדישא. בני המשפחה לא הבינו על מה יש להסתפק, והלא המת מוטל לפניהם ולא נותר אלא לקוברו; אולם הם המתינו בסבלנות. אנשי חברא קדישא עזבו את המקום, וכעבור זמן מה חזרו ואמרו שראש חברא קדישא ביקש ליטול עבור הקבורה של אותו אדם סכום עתק של תתקפ"ד דינרים. בני המשפחה ההמומים פנו לקיסר, והתלוננו בפניו שמפלים אותם לרעה. הזמין הקיסר את ראש חברא קדישא כדי לקבל ממנו הסבר לדרישתם המופלגת. אמר ראש חברא קדישא: "אדוני הקיסר, אנו מתפללים ומקווים בכל יום שיבוא המשיח, וקבלה ביסוד אמונתנו שעתידים המתים לחיות. אם כן, יבוא זמן שבו כל המתים יקומו ויפנו את מקומם, ולכן מי שנפטר כיום משלם דמי שימוש בקרקע רק עד ימי תחיית המתים. אבל גם באותם הימים יהיו מספר מתים שלא יזכו לקום לתחיית המתים, וביניהם גם מי שהלווה בחייו בריבית. אותו אדם שנפטר היה מלווה בריבית כל חייו, ולא שעה לבקשות ולתחינות שיחדל מעושק ידיו. כיון שכך, גם לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הוא ימשיך להחזיק בשטח מקום קבורתו, ועל כן אנו צריכים לגבות עבורו סכום גבוה יותר מכולם"…

מעלת הדר בארץ ישראל

"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (כ"ה, ל"ח)

"'להיות לכם לאלקים' – שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודת אלילים" (רש"י ע"פ הגמ' כתובות ק"י ע"ב)

מעלתה של ארץ ישראל גדולה ועצומה, ושכר הדר בה גדול לאין ערוך, והוא שהקב"ה משרה שכינתו עליו, וחומרת מי שיוצא ויורד ממנה כה גדולה שהוא נחשב כאילו עובד עבודה זרה. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל א' כ"ו, י"ט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'". ולמעשה, אין היתר לצאת מהארץ לחוץ לארץ אלא אם כן יוצא לצורך פרנסתו או לצורך רפואה, ובכל ענין יש לשאול חכם.

היו רבנים פוסקים וגדולי עולם שבנו קהילות לתפארת בחוץ לארץ, ולא עלו לארץ ישראל, מהחשש שמא יגיעו לארץ ישראל וישתקעו בה ולא יוכלו לשוב לקהילתם בחו"ל.

וכתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' מלכים הל' י"א-י"ב): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר (ישעיה ל"ג, כ"ד): 'ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון'. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר (דברים ל"ב, מ"ג): 'וכפר אדמתו עמו', ובפורענות הוא אומר (יחזקאל י"ג, ט'): 'על אדמה טמאה תמות'. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר (שמואל א' כ"ו, י"ט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', ובפורעניות הוא אומר (יחזקאל י"ג, ט'): 'ואל אדמת ישראל לא יבאו'. כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר (ירמיה כ"ז, כ"ב): 'בבלה יובאו ושמה יהיו'", עכ"ל.

רדיה בפה רך

"לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (כ"ה, מ"ג)

מה היא רדייה ב"פרך"? הסביר רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"ה, פ"ו), שמלאכה שאינה לצורך נקראת "פרך".

יש לבאר עוד: מצינו אצל פרעה שהעביד את אבותינו במצרים בפרך, ודרשו זאת חז"ל (סוטה י"א ע"ב): בפה–רך, כלומר במתק שפתיים. משום כך מזהירה התורה: אל תרדה באחיך בפרך! – דהיינו: בפה-רך.

תיתכן גם מלאכה כזאת, שהעבד עצמו לא ירגיש שהיתה כאן רדייה; אך על כך מסיים הפסוק: "ויראת מאלוקיך" – הוא היודע מתי עבדת בעבד כהלכה ומתי רדית בו שלא כהלכה.

קדושת בתי הכנסת והכותל

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (כ"ו, ב')

הפסוק מלמדנו, כי כשם שיש מצוה לשמור את השבת, כך מצוה לשמור על קדושת בתי הכנסת. אנו מצווים לשמור את קדושת בתי הכנסת גם אחרי חורבנם; ואם בבתי מקדש מעט הדברים אמורים, כל שכן במקום המקודש ביותר לעם ישראל, הכותל המערבי, שהוא שריד מבית מקדשנו ותפארתנו, שחובה עלינו להיזהר שבעתיים בקדושתו ובמוראו.

נחלקו הפוסקים (עיין לשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"א; שערי צדק לחכמת אדם, שער משפטי ארץ פי"א אות ז'; שו"ת אבני נזר יו"ד סי' ת"נ – תנ"א ועוד) אם הכותל המערבי היה חלק מחומת העזרה של בית המקדש או שהוא חלק מחומת הר הבית. למחלוקת זו יש מספר השלכות למעשה, לדוגמא: יש המקפידים שלא לנגוע בכותל עצמו, ואף לא מתקרבים עד לכותל ממש, אלא עומדים במרחק של י"א אמות מהכותל. כמו כן, יש הנזהרים שלא להכניס פתקאות לחורים שבכותל, שכן אסור להכניס יד טמאה למקום קדוש. אותם המחמירים סוברים שהכותל הוא חלק מהעזרה, ועל כן מחמירים בחומרות הנ"ל.

למעשה אנו נוקטים שהכותל הוא רק חלק מהחומה של הר הבית, ולא חלק מהעזרה עצמה, ועל כן אין מקום להחמיר בחומרות הנ"ל. גם 'אור החיים' הקדוש היה כותב את בקשותיו על פתקים. בפתקים אלו הוא היה פותח במילים: "לכבוד שכינת עוזנו", ופונה לקב"ה בסגנון פנייה של אדם לחבירו. מכל מקום, ברור שלא כל אדם יכול לעשות כן.

הוריתי להרה"ג המקובל ר' יהודה גץ זצ"ל, שהיה הרב של הכותל, שפעם בשבוע יאסוף את כל הניירות והפתקאות מהחורים שבכותל, יכניס אותם לשק ויקבור אותם. צריך להיזהר ולהזהיר אנשים סקרנים שלא לקרוא את הכתוב בפתקאות הללו כלל, שכן גם עליהם חל חרם דרבינו גרשום על פתיחת מכתבים של אחרים (עיין באר הגולה יו"ד סו"ס של"ד; כנסת הגדולה שם הגה"ט ס"ק ה'; פלא יועץ ערך 'סוד' ועוד).

מעשה רב

שכר מוכר ירא שמים

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כ"ה, י"ד)

סיפר מרן הרב זצוק"ל: יהודי אחד, ירא שמים, בשם מנשה איספן ז"ל, היה מכין לֶבֶּן ומוכר אותו. פעם אחת הביא לֶבֶּן ממעשי ידיו להרה"ג חכם צדקה חוצי'ן הזקן זצ"ל, שהיה חסידא קדישא ופרישא, והוא היה מתלמידיו המובהקים של גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א. חכם צדקה טעם ממנו והתפעל מטעמו הטוב. אמר לו מנשה: את הטעם הערב והמתוק אני מקבל על ידי שאני מוסיף מעט מים ללֶבֶּן כדי שלא יהיה חמוץ. אמר לו חכם צדקה: אם כך, צריך אתה להודיע לקונים שאתה מוסיף מים, כדי שלא ייחשב לך גזל (עיין שו"ע חו"מ סי' רכ"ח סע' ט'). מנשה שמע לדברי חכם צדקה, ועשה כדבריו. אלא שמאז הפסיקו הקונים לקנות אצלו.

כעבור זמן פגש מנשה את חכם צדקה וסיפר לו שאין קונים ללבֶּן שהוא מכין. אמר לו חכם צדקה: לך ותמצא עבודה אחרת. שוב קיבל מנשה בתמימות את דברי הרב, וחיפש עבודה אחרת. לבסוף מצא עבודה בתיקון רעפים.

יום אחד הוא תיקן גג בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, בביתו של גוי אחד. תוך כדי עבודה, מצא על הגג אוצר של כסף. מיד סיפר לבעל הבית על האוצר שמצא. בעל הבית סירב להאמין לו, ואמר: "אלו דברי הבל אתה מדבר! אוצר על הגג?! אם מצאת אותו – הרי הוא שלך, קח אותו לעצמך!" לקח מנשה את האוצר ובא לחכם צדקה, כדי לשאול אותו כדת מה לעשות. אמר לו חכם צדקה: גם גוי אסור לגזול (עיין ב"ק קי"ג ע"ב), לך והשב את האוצר לבעליו. חזר מנשה אל הגוי, אך הלה בשלו, אמר לו שיקח את האוצר לעצמו. חזר לחכם צדקה, אמר לו חכם צדקה: "כיון שנזהרת שלא למכור לֶבֶּן מעורב במים, על כן שלחו לך את הכסף הזה מן השמים".

עסקאות עם ברכה

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ… וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (כ"ה, כ"ג-כ"ד)

סיפר מרן הרב זצוק"ל: נדיב דגול בארצות הברית, שהינו בעל חסד גדול, בפרט לשליחי ארץ ישראל אשר באים אליו ללון כמידי יום ביומו בהרווחה וברוחב לב, קיבל הצעה להשקעה גדולה ברשת לשיווק מוצרי חשמל. אותו נדיב התלבט בעניין, ופנה להתייעצות עם אחי חכם נעים הי"ו. חכם נעים המליץ לו שלא להיכנס לעסק זה.

בניגוד לעצתו של חכם נעים, נכנס אותו נדיב לאותה העסקה. לא עברו חודשים רבים עד שהעסק נקלע לקשיים ולחובות. כל השותפים בעסק הצליחו להבריח את רכושם לפני שהעסק קרס, וכך נוצר מצב שבעלי החובות כולם פנו לדרישת תשלום מאותו נדיב. עד מהרה נתמנה כונס נכסים למכירת ביתו במכירה פומבית, לצורך פרעון חובותיו.

בצר לו, פנה אותו נדיב בשנית, כי כבר ידע היטב שרק בגלל שלא שמע בעצתו של חכם נעים הסתבך בעניין הקשה; אבל עתה היה זקוק לעזרתי ועצתי כיצד להציל את רכושו. השתדלתי לקבל את אותו נדיב בחמימות, ואמרתי לו: "אל דאגה, ממונך יינצל. רק הודע לי מראש כמה ימים לפני המכירה הפומבית".

כעבור זמן מה קיבלתי את הידיעה על מועדה של המכירה הפומבית ומקומה. התקשרתי אל אחד מבעלי ההון משומעי לקחי בארצות הברית, וביקשתי ממנו להשתתף במכירה הפומבית. הורתי לו להציע סכום של שלוש מאות אלף דולרים על הנכס, ולא להוסיף על כך מאומה. לכשיעבור הבית לרשות הקונה, הורתי לו להחזיר את הבית לבעליו המקוריים. הוא התפלא על הוראתי, שכן שלוש מאות אלף דולר הוא סכום קטן ביותר ביחס לשוויו האמיתי של הנכס המוצע למכירה. אך עם זאת, קיבל את דברי והתכוון לקיימם כלשונם.

ביום המכירה הפומבית נאספו כל המיליונרים והמיליארדרים שבארצות הברית, כדי להבטיח לעצמם נתח שמן מנכסיו היוקרתיים של העשיר המסכן…

בין הבאים היה גם אותו נדיב. והנה התחילה המכירה. הכרוז מכריז על הסכום ההתחלתי: מאתים וחמישים אלף דולר. דממה נשתררה באולם. רק קולו נשמע, אומר בבטחה: "שלוש מאות אלף דולר!" תחילה חשש שמא יציע מישהו סכום גדול יותר, שכן ידוע היה שערך נכסיו של העשיר גבוה הרבה יותר. אם רק יציע מישהו סכום גבוה כלשהו, לא יוכל להתמודד עם ההצעה, שכן הורתי לו שלא להוסיף מאומה לסכום שנקב בו. חשש כבד נכנס לליבו, אך משום מה הקהל באולם נשתתק לגמרי, אף הצעה אחרת לא נשמעה. והנה הכרוז מכריז על הצעתו פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית… ליבו פעם בחוזקה: האם יציע מישהו סכום גבוה יותר?… אך באולם שקט. "נמכר!" – הכריז הכרוז, והוא נשם לרווחה.

הוא קנה את הבית, והבית חזר לבעליו. את הסכום ששילם – שלוש מאות אלף דולר – הצליח העשיר להחזיר בקלות, שכן סכום זה היה קטן ביותר ביחס לחובותיו האמיתיים.

לימים הסביר הנדיב, בעל הבית שניצל, שבארצות הברית ישנו עיקרון בסיסי במכירות פומביות של כונס נכסים, לפיו אין קשר בין הסכום שבו הוצע הנכס למכירה ובין חובותיו של האדם. כך יצא שהעשיר סילק את כל חובותיו בסכום הפעוט-יחסית של שלוש מאות אלף דולרים.

הלכה בפרשה

מצות הצדקה בימינו

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (כ"ה, י"ד)

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (כ"ה, ל"ה)

שאלה: האם יש עניין לרכוש מוצרים שונים מיהודים דווקא?

תשובה: שני הפסוקים הנ"ל מדברים בענין הסיוע והעזרה לזולת.

אמרו חז"ל: אדם המקפיד במשאו ומתנו עם ישראל דוקא מקיים שתי מצוות. האחת, אם יכול למכור לעמיתו במצוות שהוא ישראל ולא לגוי; וכן בקנייה, מקיים 'וכי תמכרו… לעמיתך או קנה… עמיתך' (עיין תורת כהנים, והובאו דבריו ברש"י). והמצוה השנייה, שבהתעסקותו עם עמיתו הוא תומך ומחזיק בו (עיין שם).

ונפסקה ההלכה בשו"ע בהלכות צדקה (יורה דעה רמ"ט סע' ו') וכן ברמב"ם (פ"י הלכות מתנות עניים ה"ז) שיש שמונה מעלות בצדקה, והמעלה הגדולה ביותר היא: "המחזיק ביד ישראל וממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו'".

ולפיכך בזמן האחרון, שברוך השם, יש עלייה גדולה לישראל הרי חובה ומצוה להעסיק את העולים שיתפרנסו בכבוד, ורק לקנות את תוצרת הארץ, כדי שהפועלים יוכלו לעבוד, בבחינת: "או קנה מיד עמיתך".

ומכאן גם קריאה לעולים שלא ידחו שום עבודה שמציעים להם, וכבר אמרו חז"ל (עיין ב"ב ק"י ע"א): "פשוט נבלתא בשוקא, ולא תאמר: 'גברא רבה אנא'". וכן אמרו (נדרים מ"ט ע"ב): "גדולה מלאכה שהיא מכבדת את בעליה".

והמענק וההלואה שהממשלה נותנת לעולים, מכיון שזה ניתן לכולם, והעולים חושבים שזה מגיע להם, לכן אין בזה זלזול וגם זו מעלה ממעלות הצדקה.

ומכל מקום המענק המומלץ ביותר הוא לאפשר להם להקים בתי עסק, ולו קטנים, כדי שימצאו מקום פרנסה.

עסקת מקרקעין מגוי בשבת

"וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ"(כ"ה, כ"ד)

שאלה: האם מותר לעשות עסקת קנין או שכירות קרקע או בית בארץ ישראל מגוי בשבת?

תשובה: נאמר בתורה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". וצריכים אנו להשתדל בכל מאודנו ויכולתנו לגאול את אדמות הארץ, ואולם קורה שגאולת בית יכולה להתבצע רק בשבת, ובנושא זה הגמרא (בבא קמא פ' ע"ב) דנה ואמרה שמשום ישוב ארץ ישראל מותר לדבר עם הגוי ולקנות ממנו, אלא שדרכי הקנין בשבת שונים מקנין מיום חול.

א. מראה לגוי כיס של דינרים שהגוי יטול בעצמו את הכסף.

ב. אומר היהודי לעורך דין שאינו יהודי שיחתום במקומו.

אבל כשיש הכרח שיהודי יחתום רוב הפוסקים אוסרים, ומה שהתירו בגמרא היינו רק שבות – לומר לגוי אחר שיעשה כן, ולא שהיהודי יעבור על איסור דאורייתא.

ואף על פי שלדעת הרמ"א (או"ח סי' ש"ו סעיף י"א) מותר לכתוב בכתב לע"ז במקרה זה, כיון שאין זה איסור דאורייתא, מכל מקום כבר פסק הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת ה"ט) שאסור לכתוב בכל כתב ובכל לשון, ומכאן מוכח שגם בכתב שלהם אסור. וכאמור, ההיתר הזה לקנות בשבת מגוי על ידי גוי אחר הוא במקרה שהיהודי לא ישאר במקום, או שישנו חשש שהגוי יתחרט או יחשוש מפני אחרים שימנעו ממנו את המכירה.

וכן היה להלכה ולמעשה, שבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, הוא בעל המחבר 'פקודת אלעזר' (עיין שם אור"ח סי' ש"ו) בעיר העתיקה, נקנתה בשבת על ידי אמירה לגוי שילך לחתום בערכאות בשבת, ובית כנסת זו קיימת עד היום.

תשלום עבור עבודת קשישים ומוגבלים

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (כ"ה, ל"ה)

שאלה: ברשותינו חברה אשר מטרתה היא מתן תעסוקה לקשישים, נכים ומוגבלים. מידי פעם החברה מנסה להנהיג נורמות או עבודה בקבלנות, בייחוד לעובדים שתפוקתם נמוכה, מחמת נכותם.

האם מותר להעסיק עובדים מוגבלים אלו עפ"י נורמות ו/או בקבלנות, אשר כתוצאה מכך יקבלו העובדים אשר קצב עבודתם איטי, פחות שכר, דבר שיגרום להם מתח וצער רב?

תשובה: בפתח דברי אביא את דברי הרמב"ם על עבודת אנשים אלו ודומיהם.

הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"י ה"ז) כתב: "שמונה מעלות בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עשה עמו שותפות, או ימצא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. וע"ז נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" (עיין תורת כהנים ורש"י שם).

וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' רמ"ט סע' ו'): "זו הגדולה שבמעלות הצדקה".

לכן, יפה הנכם עושים שאתם דואגים לחולים, זקנים, מוגבלים, נכים וכו', שיעסקו בעבודה. וזה טוב להם גם מבחינת תעסוקה ופרנסה בכבוד.

ברור, שמקבל השירות ישלם לפי השירות שקיבל. אנשים שקצב עבודתם הוא איטי, שכרם יהיה פחות. לכן, אין לעשות זאת בפרהסיא ופרסום, אלא כל אחד יקבל במעטפה סגורה את שכרו, ולא יפרסמו כמה מקבל. כך אף אחד מהם לא ידע שחברו מקבל שכר גבוה ממנו.

ואם המוגבל הוא נזקק ואפשר להוסיף לו, תבוא עליכם ברכה.

חשש ריבית בהוצאה לפועל

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (כ"ה, ל"ז-ל"ח)

שאלה: האם מותר לגשת להוצאה לפועל ?

תשובה: כתוב בשו"ע (חו"מ סי' כ"ו סע' ד'): 'שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני אומות העולם, אינו רשאי לתבעו בפניהם, ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל". אם הצדדים עשו הסכם שאם יארע סכסוך ביניהם יגשו לבית משפט רגיל, ולא לבי"ד – הסכם זה לא מחייב מבחינה הלכתית, ויכול לומר לחברו שההסכם ביניהם הוא בניגוד להלכה, כדי להמנע מללכת ולדון בערכאות. ואם הלה יתבע אותו לבית המשפט והשופט יחייבו לשלם בעל כורחו, אין לו ברירה אלא ללכת לבית המשפט. ומה שחוייב שלא כדין תורה, יכול לתבוע את חברו בבי"ד רבני. ולכתחילה אם תובע את חברו, יעשה זאת בפני בי"ד רבני, ורק אם הנתבע מסרב לבא לבי"ד – רשאי לבקש רשות מבית הדין לתובעו בערכאות.

ואומר הרמ"א (שם): "וכל זה שיוכל לכופו בדין ישראל. אבל אם הלוה אלם מותר למסרו לעכו"ם" (ב"י בשם הריטב"א, ועיין לעיל ס"ס שס"ט מדין עכו"ם המוכר שטר חוב לישראל על ישראל אחר אם דן הוא בדין עכו"ם).

כיום, אם יש לאדם שטר חוב על חברו, הוא ניגש ל"הוצאה לפועל" כדי שיממשו את פריעת החוב. יש מי שאומר של"הוצאה לפועל" יש דין של שופט, וממילא זה ערכאות, ועל כן יאמר לחברו: בוא נלך לרב שיפסוק בינינו, ואם לא הסכים, רק אז יגש ל"הוצאה לפועל".

מעשה שהיה, והתובע זכה בדין והשופט חייב את הנתבע לשלם סכום כסף עם ריבית. אמר התובע: 'אני לא רוצה ריבית, אבל מאידך אם אני לא אקח את הכסף השופט יאמר שלא סומכים עליו'. אמרתי לו: תקח את הכסף ואת הריבית כפסיקת השופט, ואת סכום הריבית תשים בצד בביתך ותתכוון שלא לזכות בו, ולאחר חודש או חודשיים תשלח לנתבע צ'ק עם סכום הכסף של הריבית ותאמר לו שאתה מחזיר לו זאת כי אסור לקחת ריבית, ומה שלקחת זה רק כדי שב"הוצאה לפועל" ירשמו שגבית זאת ממנו. ואם יאמר לך: אני מוחל – נחלקו בזה הפוסקים אם זה נקרא מחילה או לא, ולמעשה: זה נקרא מחילה.

זהירות מחשש ריבית לא רק בכסף

על איסור רבית

הגמרא אומרת (ב"מ ע"ה ע"ב) על המלווים בריבית, שאינם יודעים כמה שהם מפסידים, יותר ממה שמרוויחים.

גאון עוזנו ותפארתנו מרן הרב הבא"ח בפרשיות 'ואתחנן' ו'עקב' עוסק בהלכות ריבית באורך, וכותב (ואתחנן ש"ש – אות א'): "צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו, שהמלוה עובר בששה לאוין: האחד – 'לא תהיה לו כנושה'; השני – 'את כספך לא תתן לו בנשך'; השלישי – 'ובמרבית לא תתן אכלך'; כי באמת אין חילוק בין נשך כסף לנשך אוכל, ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאוין; והרביעי – 'אל תקח מאיתו נשך ותרבית'; והחמישי – 'לא תשימון עליו נשך'; והשישי – 'ולפני עור לו תתן מכשול'. והלווה עובר בשלושה לאוין: האחד – 'ולאחיך לא תשיך'; והשני – 'לא תשיך לאחיך'. ששני לאוין אלו, יש בהם אזהרה ללווה גם כן, שלא לגרום למלוה לישוך; והשלישי – 'ולפני עור לא תתן מכשול'. וכל המסייע בדבר עובר בלאו 'לפני עור לא תתן מכשול'". ריבית הינה דבר חמור עד שחז"ל (מדרש אגדה [בובר], שמות כ"ב) אומרים, שהמלווה בריבית אינו קם בתחיית המתים.

ולא רק בכסף ישנו איסור רבית, אלא ישנם כמה סוגי רבית, כגון: ריבית דברים, ריבית בפירות וירקות, ריבית סאה בסאה. אבל הקילו חכמים בין שכנה לשכנה. ובפרט אם זה דבר מועט, מוחלין.

המשנה (ב"מ פ"ה מ"ב) אומרת: "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר", שישנם דינים מיוחדים מתי מותר להרבות על השכר לפועל ולשכיר. ולכן לא יאמר אדם לחברו: אתמול עבדת אצלי (למשל בסיוד), ולמחר אני אעבוד אצלך – מחשש ריבית שמא למחרת העבודה תהיה יותר ביוקר.

ריבית בהזמנה למסעדה

לעיתים, אדם הולך לאכול אצל חברו סעודה, וחברו אומר לו: לפעם אחרת אני מזמין אותך לאכול אצלי, או שאדם מזמין את חברו למסעדה, וחברו אומר לו: למחרת אני מזמין אותך. יש להזהר בזה כיון שאולי בפעם השנייה יאכלו גרם אחד או פרוטה אחת יותר, וזה ריבית אם אמר לו: אני מזמינך כמו שאתה הזמנת אותי.

מעיקר הדין אשה שמבקשת משכנתה ירק כגון: תפו"א היא צריכה לשקול אותו, ולכשתחזיר צריכה להחזיר בדיוק כמשקלו של הראשון כדי שלא יהא ריבית. וכן אם מבקשת משכנתה כוס סוכר צריכה להחזיר בדיוק.

אך כיון שלא מקפידים בזה ניתן להחזיר לפי הערך (עיין לבא"ח בדיני ריבית ש"ש פרשיות ואתחנן, עקב).

ריבית לאחר ההלוואה

כתוב בהלכה (עיין טור יו"ד סי' ק"ס וב"י שם): המלווה לחברו כסף לא יאמר 'תודה רבה' או 'שלום', כיון שזה ריבית. אך דבר זה כיום אינו הגיוני ואינו מוסרי, וכי לא יאמר אדם לחברו שהלווה לו כסף 'שלום'?

ואדרבה כתוב (ישעיה ג', י"ד): "גזלת העני בבתיכם", מה פשר הדבר? אלא אומרים חז"ל (ברכות ו' ע"ב): זה שאלת שלום דהיינו אם אומר לך עני "שלום", החזר לו "שלום", ואל תגזול זאת ממנו.

והסבירו המפרשים: וכי מה אכפת לומר "שלום" לעני? אלא העשיר חושש שמא כשיפגוש את העני ויאמר לו "שלום", ישאלו כיצד הולך לו בעסקיו, וכשיראה שהעשיר מצליח, יבקש ממנו הלואה. אלא מ"מ יש על העשיר לומר "שלום" לעני, ואם ה' זיכהו בממון, אדרבה מצוה עליו להלוות לעני.

החזרת הלוואה בעבודה

שמעון שלווה כסף מראובן, ושמעון הוא בעל מקצוע, כגון: סייד או נגר. ושמעון עושה עבודה בביתו של ראובן ואומר לו שיעבוד אצלו יותר בזול כיון שלווה ממנו כסף – יש בכך איסור ריבית (בא"ח שם אות י"ב).

המלווה בריבית אינו רואה כלל סימן ברכה, ומפסיד את כל ממונו.

שימוש בכלים שבהם צורת שתי וערב

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (כ"ו, א')

שאלה: מי שקנה בגד, שטיח, כוסות, צלחות ומטבעות ובהם צורת שתי וערב – האם מותר להשתמש בהן?

תשובה: יעקב אבינו אמר לבני ביתו (בראשית ל"ה, ב'): "הסרו את אלהי הנכר… והחליפו שמלותיכם". וכתב רש"י (שם): "'הנכר' – שיש בידיכם משלל שכם, 'שמלותיכם' – שמא יש בידיכם כוסות של עבודת כוכבים".

והוסיף ואמר: "והטהרו" – כי להלכה עבודה זרה מטמאת. בשולחן ערוך יורה דעה (סי' קמ"א ס"ג ובנושאי הכלים) דנו בכלים שיש בהם צורות של חמה ולבנה, או אשה שמניקה את בנה וכל סוגי הע"ז שמשתחוים להם והם מוטבעים בטבעות, נזמים מטבעות, כוסות ובדים.

למעשה: דבר שיש חשש שהשתמשו בו לעבודה זרה או שמיועד לכך אסור גם בהנאה. יש מקילים בזמן הזה, שכל הכלים שנמצאו בהם ע"ז מותרים בהנאה אבל אסור להשהותם בביתו (עיין בן איש חי, מטות ב', ג' וחכמת אדם קפ"א). לפיכך, כל שיש בהם צורת שתי וערב אסור להשהותם בבית אבל מותרים בהנאה. אם יכול לקלקל את הצורה שבכלי – יקלקל וישתמש בו, ואם אינו יכול- מותר למכור לגויים.