שיחות ומאמרים

נרפא נגע הצרעת – מן הצרוע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (י"ד, א'– ג')

שואלים המפרשים: מדוע האריכה התורה בלשונה וכתבה: "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה מספיק היה לכתוב: "והנה נרפא הצרוע", ודיו!

התשובה היא, שהתורה רמזה לנו כאן את עניין טהרתו של המצורע. לא מספיק רק שעורו של המצורע ייטהר מן הנגע; על המצורע לתקן את שורשו של הנגע. לכן מדגישה התורה: "והנה נרפא נגע הצרעת" – דהיינו: חטאו, נגעו, של המצורע – "מן הצרוע".

וכך כתב רש"י (י"ד, ד' עפ"י הגמ' ערכין ט"ז ע"ב): "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול; 'ועץ ארז' – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח (עפ"י תנחומא מצורע ג'); 'ושני תולעת ואזוב' – מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב". המצורע נהג לדבר לשון הרע ורכילות, ובכך הזיק לאנשים רבים, פגע בשלום הבית, הפריד בין איש לאשתו, או שהכניס ארס בין אדם לחבירו. עליו, אפוא, לרפא את ה"נגע" משורשו. לשון הרע – מקורו בפטפוטי דברים, ומשום כך עליו להביא שתי ציפורים מצייצות, כדי שישים אל ליבו לעקור את נגע הפטפוט הרע מעצמו, וידבר רק דברי תורה שהיא מרפא וסם חיים לכל. ועוד: דיבורי לשון הרע נובעים מהגאווה שהתגאה בה על חבירו, ומתוך כך בא לספר בגנותו. לכן צריך המצורע להביא תולעת ואזוב, שהם השפלים שבבריות ושבצמחים, ועל ידי כך יעקור את הגאווה מטבעו וישוב מדרכו. באופן זה ירפא המצורע את הנגע מעצמו.

בעל 'אור החיים' הקדוש מדייק בלשון הכתוב: "והנה נרפא נגע הצרעת 'מן' הצרוע", ומבאר: הנגע נרפא 'מתוך' פעולתו של המצורע, דהיינו: בזכות חזרתו בתשובה יכול המצורע לרפא את נגע הצרעת מעצמו, וכלשונו של בעל 'אור החיים': "והוא מה שגמר אומר 'נרפא נגע הצרעת מן הצרוע' – פירוש: מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".

ומעין זה אומר הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א על הפסוק (ישעיה נ"ב, ב'): "התנערי מעפר קומי": מעשה באדם אחד שהלך ברחוב וראה תרנגולת מתפלשת בעפר ובחול, ריחם עליה, והביא מים ושפך עליה. הוא חשב להועיל, אך כל הנוצות נדבקו אחת לשנייה והעפר הפך לבוץ וזה הציק לתרנגולת. הלכה התרנגולת ועמדה מול השמש לייבש עצמה, וכשהתייבשו הנוצות ניערה עצמה מכל העפר.

אומר בעל הבא"ח: אדם הרוצה לחזור בתשובה, עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה כמו אותה תרנגולת שניערה עצמה מהעפר. ואמנם יש עשרת ימי תשובה, וראש השנה ויום כיפור, כמו"כ מעלה גדולה היא ללמוד ספרי מוסר והלכה, אבל האדם צריך לעשות את המעשה בעצמו. כי אם רק יקרא את הספרים ולא יעשה מעשה בפועל לא הועיל כלום.

ועל כך אומר בעל הבא"ח זיע"א משם רבי יעקב בעל המשלים (המכונה 'המגיד מדובנא'): משל לאדם שהיה לו בית חרושת גדול מאוד ובו פועלים רבים. יום אחד אמרה לו אשתו: עד מתי נעבוד בבית החרושת? אני רוצה שנצא קצת לחופש. שמע אותו אדם לדברי אשתו, וקרא למנהל העבודה שלו ואמר לו שיכתוב בדף את סידור העבודה, שעובד פלוני אחראי על מכונה זו, ואלמוני על מכונה אחרת וכן הלאה. הפועלים באו למחרת ולא עשו מאומה. והנה לאחר כמה ימים חזר בעל הבית מהחופשה והוא רואה שבית החרושת שלו אינו פעיל ואי סדר שולט בו. הוא מיד קרא למנהל העבודה ושאל אותו לפשר הענין. אמר לו מנהל העבודה: בכל יום קראתי מתוך הדף מי אחראי על כל מכונה וזהו. אמר לו בעל הבית: טפש! לא העיקר לקרוא מה שכתוב אלא העיקר לקיים בפועל!

טומאת משכן האדם

"וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ט"ו, ל"א)

בפשוטו עוסק הכתוב בטומאתו של המשכן ממש, אך יש בפסוק רמז. זאת לאור מאמרו הידוע של האלשיך הקדוש: "ושכנתי בתוכם" – "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם", בליבו של כל אחד ואחד מישראל. משום כך אומר הכתוב: "בטמאם את משכני אשר בתוכם" – זהו מקדש השם אשר בליבותיהם של ישראל. באה התורה ומזהירה את האדם לפרוש ולהפריש אחרים מן הטומאה, כדי שלא יטמאו את משכן ה' שבתוכם.

נתאר לעצמנו אדם ששכינה בתוכו, שמלאכים עומדים סביב לו, והנה הוא אוכל פרי בלא ברכה או עושה מעשה הנוגד את ההלכה. הלא השכינה מיד תסתלק ממנו, וגם המלאכים יברחו מיד! אך אדם שמתרחק מן העבירה ומן הדומה לה הרי שהשכינה שורה בתוכו; ולא זו בלבד, אלא: "והזרתם" – עשו משמרת למשמרתי, כדי שהאדם לא ייטמא בהם ולא יקלקל את משכן השכינה.

לעומתו, מי שמקיים את המצוות בשלמות, יתקיים בו הפסוק: "כי מלאכיו יצווה לך", כלשון ה'אור החיים' הקדוש: "בצוותא יהיו איתם" – ואשריו ואשרי חלקו.

ולא בכדי למדו רבותינו (נדה ס"ג ע"ב) מפסוק זה את דין פרישה וטהרת המשפחה: "'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' – מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן". קדושת הבית היהודי היא המקור לקדושת עם ישראל ולטהרת המשכן.

פרפראות

הכהן והמצורע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, א'-ב')

טהרת המצורע תלויה בכהן, כמו שכתוב: "וראה הכהן", "והובא אל הכהן". במדרש מובא, שמשה רבנו תמה על כך: וכי מתפקידו של אהרן לעסוק בנגעים?! והתשובה היא: המנהיג של ישראל צריך לראות גם את סבלם וצערם.

אפשר להביא סיבה נוספת לכך, שדווקא אהרן הכהן הוא שצריך להתעסק בטהרת המצורעים. אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב). אהבת הבריות של אהרן בוודאי גורמת לו שקשה לו לראות בצרת הזולת. לכן ציווה ה' את משה: אמור לאהרן לראות את הנגעים! ראיית הנגעים אצל האחר תעורר את רחמיו ואת צערו, והוא יתפלל עליהם, כדי שיחלימו שלא כדרך הטבע.

מצד שני, כתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". מצידו של המנוגע, כאשר הוא יראה את הכהן, ששפתותיו שפתי דעת ותורה, עוסק בטהרתו, בוודאי יקח לעצמו מוסר גדול, ויאמר: הנה שפתיו של הכהן טהורות, ואילו שפתיי טמאות…

וכבר דן הרמב"ם באריכות בסוף הלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"י) בעניין הצרעת (הובא לעיל בפרשת תזריע), ועולה מדבריו שטומאת הצרעת תלויה בחטאו של האדם, וכך גם טהרת הצרעת תלויה בחזרתו בתשובה. ממילא המפגש עם הכהן יעורר הרהורי תשובה אצל המצורע, וכך יתחיל תהליך טהרתו.

שפיכות דמים של המצורע

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים" (י"ד, ה'-ו')

החומרה הגדולה שיש למי שמוציא שם רע היא, בזה ששפך את דמו של חברו כשדיבר בגנותו. על כן תקנתו היא שיקח שתי ציפורים, ויראה כיצד שוחטים את הציפור, שופכים את דמה, וטובלים ציפור חיה בדם השחוטה. ישים המצורע אל ליבו שתהליך זה היה צריך לבוא עליו, וישוב מדרכו הרעה.

לעיתים עלולים "להרוג" אדם לאו דווקא בדיבור של לשון הרע, אלא אפילו בעיקום אף. זהו שנאמר (בראשית מ"ט, ו'): "כי באפם הרגו איש". לדוגמא, אם אדם מברר אודות אדם אחר לצורכי שידוכים או לצורכי מסחר עם חבירו, והלה מעקם את אפו, הרי שהוא כבר נתן תשובה שלילית מספקת ומושלמת לשאלה, כבר ירד לחייו ו"הרגו".

כמובן, יש לדעת את הגבול של הדברים, ואין לבוא לידי אמירת שקר. כשחבירו שואלו על אדם אחר – לדוגמא: אם שאלו על בחורה פלונית, אם היא יראת שמים ויראת חטא, האם תלך בצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות ותכסה את ראשה כדת וכדין וכדומה – אין לו לשקר, ועליו להשיב דברים נכוחים. והחכם עיניו בראשו לדעת כיצד לענות מבלי לגנות, וגם מבלי לשקר.

תשובתו של המצורע

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (י"ד, ח')

המצורע אינו יכול לשוב אל המחנה מייד, אלא עליו לעבור "היטהרות" של שבעה ימים, עד שאט אט יחזור בשרו להיות כבראשונה ויתנקה מצרעתו, ואז הוא רשאי לשוב אל המחנה. כך גם מי שמוציא שם רע – עליו להתרחק מהמידה הרעה הזו בתכלית, ולנקות את דיבורו ואת לשונו עד שיתרגל ללשון נקיה, ואז יוכל לשוב אל המחנה.

אין עני מצורע

"וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן" (י"ד, כ"א)

על אשה יולדת (י"ב, ח') נאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה". כך נאמר גם על קרבנו של חוטא (ה', ז'): "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה". אך לגבי המצורע אין "הנחה" כזאת, ואף אם הוא דל עליו להביא כבש, כמבואר בפסוק. ויש להבין: מדוע לא חסה התורה על מצורע עני?

אלא אומרים חז"ל (עיין רבינו יונה, שערי תשובה שער ב' סע' ז'): "שלושה הקב"ה שונאם: דל גאה, ועשיר מכחש וזקן מנאף". נגע הצרעת בא לאדם על שדיבר לשון הרע; ומה שהביא אותו לדבר כך הוא גאוותו שהתגאה בה על אחרים. מכאן שאדם עני ושפל, אשר אין בליבו גאווה על אחרים, אינו חשוד לדבר לשון הרע, ולא להוציא שם רע על אחרים. ממילא לא קיימת מציאות שאדם עני מצטרע וצריך להביא קרבן בטהרתו.

ואם בכל זאת מצאנו אדם דל שדיבר לשון הרע – זה בוודאי מפני שאין הוא דל באמת. אדם כזה – מן הראוי לו שיביא כבש לקרבנו.

מעשה רב

לימוד שחיטה כהלכה

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (י"ד, ה')

סיפר מרן הראשון לציון זצ"ל: בצעירותי כאשר הייתי עסוק בלימוד הלכות שחיטה לקראת בחינת הסמיכה אצל אחד מגדולי החכמים בירושלים, הלכתי ביחד עם תלמיד חכם נוסף אשר ישבנו שנינו בלימוד חברותא בענין דק וקשה זה.

כעבור זמן נבחנו שנינו אצל אותו חכם ועמדנו במבחן, אך נתבקשנו לעמוד במבחן מעשי. כל אחד נדרש לשחוט יונה. וכידוע ששחיטת יונה היא שחיטה קשה, וצריך לדקדק בה היטב. חבירי רכש מכספו שתי יונים והביאן לשחיטה בפני החכם. והנה, נשחטו שתי היונים, יונתי נמצאה כשירה, ושל חבירי – טריפה. משום מה, סירב ראש השוחטים לתת לנו תעודת הסמכה לשחוט, למרות ששחיטתי היתה טובה. וכך יצאנו שנינו מבית החכם בפחי נפש: חברי, על שנמצאה שחיטתו פסולה, ואנוכי על שנדחתי מקבלת תעודת הסמכה.

למחרת חזרתי לביתו של החכם, וביקשתי לעמוד על פשר הדבר: מדוע לא קיבלתי את התעודה הנכספת? לשמע השאלה, גער בי החכם: "איך אינך מתבייש?! אתה וחברך עמלתם יחדיו על הלכות השחיטה. את היונה שקנה חברך בכספו שחטת, ועתה אתה מבקש להתהדר בפניו בתעודה? המתן עד שגם הוא יקבל תעודה, ותשמחו בה שניכם!"

ואכן, זמן מה אחר כך ניגש החבר שנית למבחן המעשי, עמד בו בהצלחה וקיבל תעודה שוחט. או אז ניגשתי שוב לביתו של החכם, כדי לקבל ממנו את תעודתו. חזר החכם ושאל אותי שאלות קשות ומסובכות בהלכות שחיטה, וניכר היה שלא בשביל לבחון אותי הוא עושה זאת – שכן הלכות אלו לא נדרש ללומדן למבחני הסמיכה – אלא בשביל להשתעשע בדברי תורה. ב"ה עברתי והשבתי יפה על כל שאלותיו של החכם. בסופו של דבר שלף החכם סכין גדולה שהיתה ברשותו ואמר לי: "הנה אני זקנתי וסבתי, ואין בכוונתי להמשיך לשחוט. על כן אני מעניק לך את הסכין שלי, כדי שתשתמש בה אתה"…

לימים סיפר מרן הרב זצ"ל, כי שנים רבות אחר כך, כאשר גיסי הרב נתנאל יצא לשליחות לפרס, נתתי לו את הסכין בהשאלה, ובמשך שלושים שנה שחט בה בפרס, ולא נס ליחה. ועדיין הסכין עומדת וגם ניצבה אצל חומייני.

רבי אריה לוין זצ"ל והמצורעים

כידוע נגע הצרעת הוא קשה ביותר. אין לו מזור ומרפא גם בימינו, למרות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית של הרפואה. החולה בצרעת מוכנס לבידוד מוחלט, ואנשים בורחים מקרבתו.

סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג ר' אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, המכונה "אבי האסירים", היה מכתת רגליו ביום ראש השנה לבית החולים של המצורעים בשכונת טלביה, כדי לתקוע להם בשופר בעצמו, כי ידע שאין איש שיהיה מוכן להתנדב להוציא את החולים המסכנים הללו ידי חובתם במצות היום, מחשש של הידבקות במחלה.

אוהביו וקרוביו דאגו לו מאוד, והיו מפצירים בו שיימנע מכך. אך הוא היה אומר להם שהוא עוסק במצוה, ואם כך הרי ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח', ה').

בזקנותו, כשהיה לו קשה לתקוע בשופר, שכנע אדם אחר שיבוא איתו לבית החולים כדי לתקוע למצורעים, וגם לו הבטיח שלא יאונה לו כל רע (ועיין במסכת כתובות דף ע"ז ע"ב).

הלכה בפרשה

זמן טעימת יין בברכות הברית

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')

שאלה: מתי טועמים את היין בברכות ברית המילה, האם לאחר "כורת הברית", או בסוף הברכה לילד?

תשובה: הגמרא בשבת (קל"ז ע"ב) אומרת על סדר ברית המילה: המל אומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה". אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

ובספר העיטור (דף נ"ג ע"א) כתב: "ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר "כורת הברית", ואח"כ נהגו להתפלל על הקטן: 'או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו' וכו'. ובקשת רחמים אינה הפסקה כדפרישית בכסוי הדם, וכן בהבדלה, ר"ע מאריך אחר הבדלה כמה עניינים בתפלה. וי"א, כיון שנתן היין בפי התינוק לאו הפסקה. ויש סדרים כתוב בהן: 'אומר "כורת הברית" ושותהו'".

הטור (יורה דעה סימן רס"ה) הביא את דבריו ופסק, שמותר לומר בקשת רחמים וכן להקריא את שם התינוק. וכתב שם, שיש אומרים שמכיוון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה הוי.

גם הבית יוסף (יו"ד סי' רס"ה ד"ה ואבי הבן) הסביר כדבריו, וז"ל: "ואע"פ שמן הדין תכף שגמר ברכת היין וברכת אשר קדש וכו' היה לו לשתות כדין כל ברכות הסדורות על הכוס, בקשת רחמים שהוא מבקש על הילד קיים את הילד הזה וכו' לא הוי הפסק".

ואמנם, למרות זאת כתבו האחרונים שראוי לטעום מהיין לאחר ברכת "כורת הברית", כן נהג רעק"א (אגרות סופרים ח"א סי' מ"ז), וכן הרב ברית אברהם (עיין בס' כורת הברית, נחל כרית צ' ע"ב) כותב שהנכון הוא לטעום קצת מן היין לפני שאומר את התפילה. וכן נהג והנהיג בא"י הראי"ה קוק זצ"ל (עיין הדרת קודש סי' כ"ד) והגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ג' סי' ק'). וכן הובא מכ"י של גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי (כמובא בסוף ספר מכשירי מילה) וכן נהגו רבים. על כן למעשה ראוי לנהוג לברך בורא פרי הגפן, עצי בשמים, אשר קידש, ולבסוף "כורת הברית", לטעום מהיין, ואח"כ אומרים: "או"א קיים את הילד"…

ומי שנוהג לשתות את היין לאחר גמר הברכה לילד, יש לו על מי שיסמוך.

כאשר חלה ברית המילה בשבת רצוי לעשות קידוש מיד בגמר התפילה, ולאחר הקידוש לעשות את הברית ולברך שוב על היין.

ואם הדבר לא מתאפשר ניתן לעשות קידוש יחד עם ברכת היין של המילה, ובלבד שהמברך והקהל יתכוונו לצאת ידי חובת קידוש ושישתה המברך רביעית. ודוקא אם מקום הסעודה הוא במקום הברית, אך אם הברית במקום אחד, והסעודה במקום אחר- יצטרכו לעשות קידוש נוסף במקום הסעודה.

כאשר חלה מילה בראש השנה רצוי מלכתחילה לעשות את הברית לפני התקיעות (שו"ע אור"ח סי' תקפ"ד סע' ד'), ומברכים כרגיל בפה"ג וברכות המילה, ולאחר מוסף יעשו קידוש.

סכום-ההלכות:

א. לאחר המילה מברכים בורא פרי הגפן, עצי בשמים, "אשר קידש" – ושותה המברך מן היין, ואח"כ אומר: "קיים את הילד".

ב. מי שנוהג לטעום מהיין רק בסוף "קיים את הילד" – יש לו על מי שיסמוך.

ג. בשבת ראוי לקדש ואח"כ לעשות את הברית. ואם א"א לעשות קידוש לפני הברית יעשו קידוש עם ברכות הברית, וכל זה כשהמילה במקום הסעודה, וכמובן המקדש והקהל מתכוונים לצאת.

ד. בראש השנה רצוי לכתחילה לעשות ברית בברכותיה כרגיל לפני התקיעות, והקידוש יהיה לאחר מוסף.

ברית מילה בשבת כשיש חשש לחילול שבת

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')

שאלה: אם חל ברית מילה ביום שבת, ויש חשש שיבואו אורחים ויחללו את השבת, האם אפשר לדחותה ליום ראשון?

תשובה: מצות המילה היא כל כך גדולה וחשובה עד אשר היא דוחה את השבת (שו"ע יו"ד סי' רס"ו סע' ב'). תקיעת שופר שנועדה לזכרון עם ישראל, לולב שמביא ברכה לעם ישראל אינם דוחים את השבת (עיין שו"ע אור"ח סי' תקפ"ח סע' ה'; סי' תרנ"ח סע' ב'). ברית המילה – דהיינו הברית עצמה, כמובן, ולא שאר חילולי השבת- דוחה את השבת.

בגמרא (נדרים ל"א ע"ב) נאמר: בוא וראה כמה גדולה מצות המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות (י"ג פעמים כתוב בתורה "ברית"). ולא זו בלבד אלא ר"י בן קרחה אומר: גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר (שמות ד', כ"ד): "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". כאמור שם בגמרא, משה רבנו לא נתרשל, חלילה, כי אמר: אמול ואצא מיד – סכנה לילד; אמול ואשהה – הקב"ה שלחני לגאול את ישראל ובכל יום נהרגים ומתים מבני ישראל במצרים. אם על משה רבנו שהיתה לו סיבה בריאותית מחד והצלת ישראל מאידך, נגזרה עליו מיתה, קל וחומר שאנחנו צריכים להקפיד על מצות ברית מילה בעיתה ובזמנה ואין לדחות מצוה זו. החושש שמא יחללו אורחיו את השבת, יודיעם בערב שבת שאסור לחלל שבת כדי להשתתף בברית, ושהם מוזמנים במוצאי שבת למסיבה.

המוהלים צריכים שלא להחמיץ את המצוה כלל ולהשתדל למול בכל מקום שיש צורך בכך. אם יש ברית ביום שבת במקום מרוחק צריך המוהל ללכת ולשבות שם. ועצה טובה: יעשה הברית אחר התפילה בנץ מייד, וסעודה לאורחים במוצאי שבת.