שיחות ומאמרים
מעלת האדם
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (י"ב, ב')
"אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (רש"י בשם מדרש רבה י"ד, א')
הוקשה לרש"י: מדוע לא הקדימה התורה את דיני טהרת האדם לפני דיני הבהמות והחיות הטהורות? הלא האדם הוא נזר הבריאה, והוא קודם לכל! על כן ביאר רש"י, שכשם שיצירתו של האדם היתה לאחר יצירת כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו.
אולם עדיין יש לשאול: מדוע, אפוא, כבר בפרשת בראשית מצינו שברא הקב"ה את האדם בסוף, אחר כל מעשי בראשית? אם האדם הוא תכלית הבריאה, בשבילו נברא העולם, הרי שלו משפט הבכורה, וצריך היה להיברא ראשון!
במסכת סנהדרין (ל"ח ע"א) הובאו מספר תשובות לשאלה זו: א. אם האדם היה נברא ביום הראשון, היו הכופרים אומרים שה' ברא את העולם בשיתוף עם האדם. ב. האדם נברא אחרון, בשביל שאם תזוח דעתו עליו על כך שהוא בחיר הבריאה, יאמרו לו: אין לך במה להתגאות, הרי יתוש קדמך. ג. האדם נברא ביום האחרון של הבריאה, כדי שייכנס מיד למצוה, שישמור את השבת. ד. הבריאה כולה נבראה לפני האדם, כדי שייברא האדם וימצא הכל מוכן לסעודה.
למדנו, שיש מעלה ויש חסרון בבריאת האדם ביום השישי, אחר בריאת כל בהמה חיה ועוף. אם יחשוב האדם בגאוותו שאין הוא מחוייב בעשיית רצון בוראו, יאמרו לו: אפילו היתוש, שקדמך, ממלא את תפקידו בעולם שלשמו הוא נוצר, וכפי שמסופר על דוד המלך (ס' אותיות אלפא ביתא בן סירא, מובא באוצר המדרשים) שלא ידע מה צורך יש לעולם בעכביש, ולבסוף ידע בעצמו מה הצורך בו; ואילו אתה, אינך ממלא את ייעודך בעולם, אם כן, מה לך להתגאות?
אבל אם האדם מקיים את רצון בוראו, הרי הוא נכנס ישירות לעולם של קיום המצוות וכל העולם כולו מוכן לאדם ולכבודו.
אם כן, יכול האדם בהתנהגותו להיות ירוד וגרוע יותר מהבהמה החיה והעוף, ויכול הוא להיות נזר הבריאה ותפארתה. אוי לו לאדם שיהפוך את עצמו לפחות מהפחותים שבבריאה! אוי לו לאדם שהנפש הבהמית שלו תתגבר על הנפש הרוחנית שבו! אשרי האדם שכל מעשיו לשם שמים, שהכל מוכן עבורו כדי שיוכל לקיים את המצוות מיד.
גדולה מילה
"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')
חז"ל (שבת קל"ב ע"א) דרשו מהמילים: "וביום השמיני" – שאפילו אם חל יום השמיני בשבת צריך למול את התינוק. דין זה נתחדש בפרשתנו, ולא בפרשת "לך לך". שם התורה מבארת את הלכות המילה של עבדים ובנים וכן את חומרת איסור הערלה ומעלת כריתת הברית.
'אור החיים' הקדוש בפרשתנו (י"ב, ג') הקשה: מדוע לא הוזכר דין זה שמילה דוחה את השבת אצל אברהם אבינו, בפרשת "לך לך"? וביאר: "שלא יחשוב אדם כי לא היקל ה' שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קיבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה' 'מחלליה מות יומת' (שמות ל"א, י"ד) לא ידחה שבת… אשר על כך ציווה ה' פרט זה לבנים שקיבלו התורה", לומר לך שמילה דוחה את השבת גם אחר מתן תורה. עוד אפשר לומר, שבזמן האבות באמת מילה לא דחתה את השבת; דווקא לאחר מתן תורה מילה דוחה שבת.
בין כך ובין כך, רואים אנו כמה גדולה מעלתה של המילה, שדוחה את השבת החמורה והשקולה ככל התורה כולה.
חז"ל דרשו על הפסוק בזכריה (ט', י"א): "גם את בדם בריתך שלחתי אסירך מבור אין מים בו", שהיו ישראל במצרים ערום ועריה, "ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' – בשני דמים" (רש"י שמות י"ב, ו'). זאת משום שישראל היו אז ללא מצוות להתעסק בהן, ונוצר עליהם קטרוג: מדוע ובאיזו זכות הם נגאלים קודם הזמן? משה רבינו, שנשלח להציל את בני ישראל, לא עמדה לו הזכות של הצלת ישראל כיון שהתרשל בברית המילה (נדרים ל"א ע"ב).
גם בימי יהושע, כאשר ביקשו עם ישראל להיכנס לארץ ישראל, לא יכול היה ללא זכות המילה. וכך אמר לו הקב"ה ליהושע: "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית". לאחר שיהושע מקיים את מצות המילה, אומר לו ה': "היום גלותי חרפת מצרים מעליכם". ודרשו חז"ל (הובא ברש"י יהושע ה', ט') שמצרים תלו את יציאת ישראל בעבודה זרה שלהם ואמרו: "כוכב אחד יש ששמו 'רעה' והוא סימן של דם, רואים אותו אנו עליכם במדבר… והם אינם יודעים שהוא דם המילה. וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם, הוסרה מהם אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עימהם היו מונים להם".
כלומר ברית המילה מעכבת, בלעדיה אי-אפשר לצאת ממצרים ובלעדיה אין להיכנס לארץ. ואין זכות שתושיע.
לא לחינם אמרו חז"ל (משנה נדרים פ"ג מי"א): "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות". ועוד אמרו (שם): "גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא 'שלם' עד שמל, שנאמר (בראשית י"ז, א'): 'התהלך לפני והיה תמים'" (ועיין שם עוד על גדלות המילה ומעלתה). אף שאברהם אבינו נזרק לכבשן האש על אמונתו בה' יתברך ונקרא שלם אחר ניסיון קשה זה, אבל עדיין לא הגיע לשלמות האמיתית. את השלמות הזו השיג דווקא בברית המילה, כשמסר את נפשו עליה בגיל תשעים ותשע שנים. לכן נאמר לו: "התהלך לפני והיה תמים".
בברית זו, שהיתה בלילה במצרים, קיבלו עליהם בני ישראל עול מלכות שמים. הם נכנסו לברית עם הקב"ה ומיד נגאלו, כי עבדיי הם ולא עבדים לעבדים.
חז"ל מתארים לנו שמצוה זו עדיין נמשכת. הם מספרים על אברהם אבינו שהוא יושב על פתח גיהנום, כל מי שנימול כדת וכדין ושומר את בריתו – מקומו בגן עדן, ואברהם אבינו מסייעו (בראשית רבה מ"ח, ח').
ברוך השם, עם ישראל על כל עדותיו, פלגיו ומפלגותיו מקיים את מצות המילה בשמחה. בזכות המצוה הגדולה והיקרה הזאת ניגאל מבור הגלות כאשר נגאלנו ממצרים, לגאולת עולמים.
דרגות הטומאה במחנה
"כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מ"ו)
"'מחוץ למחנה' – חוץ לשלוש מחנות" (רש"י)
בפרשת במדבר מסודר מחנה ישראל לפי דגלים, כשבמרכזו מחנה השכינה, הוא אוהל מועד, ושבט לוי. בפרשת נשא מדגישה התורה שישנה קדושה מיוחדת בכל אחד מהמחנות: מחנה ישראל, מחנה לויה ומחנה שכינה. קדושת המחנות קובעת הלכות הרחקות, וישנם כאלה שאינם ראויים להיכנס לחלק מן המחנות. כך ביאר הרמב"ן (במדבר ה', ב'): "שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה… והיא מצווה נוהגת מיד ולדורות" (כלומר, לזמן שנוהגים דיני טומאה וטהרה).
בזמן הבית היו המחנות מחולקים בצורה אחרת: העיר ירושלים כולה, עד פתח הר הבית נחשבת מחנה ישראל; מהר הבית ועד פתח העזרה – מחנה לויה; ומפתח העזרה (שער ניקנור) ופנימה – מחנה שכינה (עיין לרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז הלכה י"א). למעשה, ישנם עשרה סוגי קדושות בארץ ישראל, זה למעלה מזה, אך שלוש הקדושות המקבילות לאלו שבמדבר הם בירושלים עצמה. הדין הוא, שממחנה שכינה משלחים טמא לנפש, ממחנה לויה משלחים זב, וממחנה ישראל משלחים צרוע.
מה עניינה של חלוקה זו? ידוע, שדיני טומאה וטהרה הם חוק בלי טעם. אבל רמז יש כאן: הצרעת באה על דיבור רע, על הוצאת שם רע ועל לשון הרע. בעל לשון הוא בגדר כופר, כנאמר (תהילים י"ב, ה'): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו".
כח הדיבור הינו כוח מיוחד לבני האדם, כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק (בראשית ב', ז'): "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא", רוח שמדבר. מי שמנצל את הכוח הזה לרעה, לדיבורים רעים, הרי הוא פוגם בעיקר מעלתו של האדם. אדם כזה צריך לצאת מחוץ למחנה, לשהות שם לבדו, רחוק מחברת בני אדם, כדי שלא ימשיך להשתמש בלשונו. גם מחוץ למחנה, חייב הוא להזהיר כל מי שמתקרב אליו ולומר לו: "טמא! טמא!", אל תתקרב אליי! זו התרופה שלו על חטאו בלשון.
לעומת זאת, טומאת זב היא בסתר, והיא נובעת ממחשבות לא טובות והרהורי עבירה. לזב מותר להיכנס למחנה ישראל, כיון שאין הוא עלול לפגוע שם באחרים, אבל למחנה לויה, ששם נמצאים אנשים קדושים וטהורים, אשר מחשבתם מחשבת קודש, אינו רשאי להגיע.
טמא נפש שנטמא למתים – אותו אין לשלוח ממחנה לויה. אין הוא פוגם במחנות ישראל ולויה. אולם הוא נקרא "טמא לנפש", משום שנפשו, נשמתו הקדושה, נפגמה. לכן אין הוא יכול להיכנס למחנה השכינה. האדם הוא משכן לנשמה, כפי שהמקדש הוא מקום השכינה. אדם שנפשו איננה טהורה אינו רשאי להיכנס למקום השכינה. אמנם הוא נשאר בחברת שבט לוי ובחברת שבטי ישראל, כדי שהללו יקרבו אותו וילמדו אותו לטהר את עצמו ואת נפשו.
אות ופלא
"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (י"ג, מ"ז)
נגעי הצרעת הם תופעה על-טבעית שהיתה קיימת רק בעם ישראל, בשל קדושתם. וכך היא לשון הרמב"ן (י"ג, מ"ז): "'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת' – זה העניין איננו בטבע כלל ובפרט נגעי בגדים, וכן נגעי הבתים" (ראה ב'כלי יקר' בפרשתנו ובספר 'הכוזרי').
דרכו של הרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה", שהוא כותב הלכות מעשיות ואין הוא מביא בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מה-י"ד ספרים). אף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י).
וכך הוא כותב: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כ"ד, ח'-ט'): 'השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר (במדבר י"ב, ג'): 'והאיש משה ענו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר (קהלת ה', ב'): 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר (תהלים ל"א, י"ט): 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק', ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר (דברי הימים ב' ל"ו, ט"ז): 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר (מלכים ב' י"ז, ט'): 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם'. והרי הוא אומר (תהלים ע"ג, ט'): 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ' – מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג', ט"ז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'".
הרמב"ם מאריך שלא כדרכו, כדי ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביאה לצרעת הינה הוראה מעשית, ולא דרך חסידות בעלמא.
אמנם בדורו של יהושע, כשנכנסו ישראל לארצם, היתה מטרה חיובית בנגעי הבתים, כדי שימצאו ישראל את המטמוניות שהטמינו הכנענים בתוך הבתים. כך מובא בחז"ל (תורת כהנים י"ד, ע"ה; ויקרא רבה י"ז, ו'), שכאשר ברחו הכנענים מארץ ישראל מפני עם ישראל, הטמינו את כל אוצרותיהם בקירות ביתם, ונחשב הדבר להפקר גמור, לפי שלבסוף התייאשו מהם לחלוטין. אמר הקב"ה: כל האוצרות שלהם שייכים מעתה לישראל.
זה היה נס מיוחד לאותה תקופה, שכן חפץ ה' היה לקיים את דברו: "ואכלת את שלל אויבך" (דברים כ', י"ד). [אמנם אומרים בדרך מליצה: "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי י"ב, ז'). אם יש רשע ושכנו צדיק, אזי אם ידבר לשון הרע ויצטרכו לנתוץ את הבית, ישבר גם כותל הצדיק! לכן הקב"ה מהפך במקרה זה את הסדר והרשע מקבל צרעת בבגדיו ובגופו תחילה כדי שבית הצדיק יעמוד].
אבל לדורות – מטרת הצרעת היא לעורר את האדם לתשובה, כדי שייזהר מהחטא החמור של לשון הרע.
עד כמה חמורה לשון הרע? הנה מצינו אפילו לגבי משה רבינו ע"ה, שבשעה שאמר (שמות ד', א'): "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", אמר לו הקב"ה (שם ד', ו'): "הבא נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג". וכתב רש"י: "רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו 'לא יאמינו לי', לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע".
לכאורה, צדק משה רבנו, שכן למרות שבתחילה נאמר: "ויאמן העם", הרי שכאשר הלך אל פרעה נשמטו הזקנים אחד אחד, ולא האמינו בשליחותו של משה. גם לאחר מכן, בנס קריעת ים סוף, אף שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם, י"ד, ל"א), הרי שמיד אחר כך כתוב (שם י"ז, ב'): "וירב העם".
רק במתן תורה, כששמעו ישראל את קול ה' ודבריו, הגיעו למדרגה הנפלאה של "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט'). אם כן, מדוע נענש משה על דברי האמת שאמר?
אלא, שלמרות שמשה צדק בטענתו, לא היה עליו לומר: "והן לא יאמינו לי". היה עליו לזכור את מצבו של העם: הם היו מדוכאים בעבודת הפרך, וחששו מפרעה. אכן, באופן עקרוני הם האמינו בה', ישראל מאמינים בני מאמינים, ואמונה אפילו במקצת חשובה אמונה.
ואכן, האמונה נקבעה בלבבות עם ישראל בהדרגה, שלב אחר שלב, ואת האמונה הזאת הנחיל עם ישראל לדורותיו.
שבת החודש
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב')
שבת הסמוכה לר"ח ניסן נקראת גם "שבת החודש". בה אנו קוראים מחומש שמות את פרשת: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
הטעם שאנו קוראים בשבת זו את פרשת החודש כתב רש"י (מגילה כ"ט ע"א ד"ה ברביעית): "ששם פרשת הפסח". כלומר יש לזכור בשבת זו את יציאת מצרים מעבר לזכירה שאנו זוכרים מידי יום ביומו. וכן ביאר הר"ן ור"ע מברטנורא וכ"פ קרבן העדה על הירושלמי. מיהו המ"ב (סימן תרפ"ה ס"ק א') כתב טעם אחר, וז"ל: "הרביעית פרשת החודש בשבת הסמוך לר"ח ניסן, כדי לקדש חודש ניסן, דכתיב בתורה: 'החודש הזה לכם ראש חדשים', אבל אין זה עיקר הקידוש כי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הב"ד ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן", ומקור דבריו הם דברי הלבוש (סי' תרפ"ה אות א').
על הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" ביאר רש"י: "'החדש הזה' – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי' לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי. 'הזה' – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר (שמות ז'): ויהי ביום דבר ה', ביום צותו (ויקרא ז'), מן היום אשר צוה ה' והלאה (במדבר ט"ו), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה".
ברש"י מבואר שחשבונות מולד הלבנה וסוד העיבור הם קשים מאוד. ואכן הראב"ד מעיד על עצמו שאין הוא בקיא בחכמה זו וכתב (פרק ז' הלכה ז' מהלכות קידוש החודש): "מפני שהמחבר מתגדר מאד ומתפאר בחכמה הזאת, והוא בעיניו שהגיע לתכליתה ואני איני מאנשיה, כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו".
ומכל מקום, מעבר לקושי הטמון בה, טמון במצוה זו חשיבות רבה. וכך מצינו ברש"י (בראשית א', א'), שהתורה היתה צריכה להתחיל ממצווה זו, שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל. ולכאורה יקשה: מדוע לא היה לה לתורה להתחיל מעניינים שלכאורה הם יסודיים יותר כמו: "שמע ישראל" וכדו'.
אלא, שבמצות קידוש החודש מתבטא כוחו של עם ישראל, שכן חכמי ישראל קובעים את החודשים ובשמים נשמעים להם, כדברי חז"ל על הפסוק (תהלים נ"ז, ג'): "אקרא לאלוקים עליון לקל גומר עלי" – מכאן שהקב"ה משנה את הטבע כדי לקיים את קביעת המועדים עפ"י חכמי ישראל.
גם בילקוט שמעוני מובא כעין זה (שמות פרק י"ב רמז ק"צ): "תני רב הושעיא, גזרו בית דין שלמטה ואמרו: היום ראש השנה. אמר הקב"ה למלאכים: העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין, שגזרו בית דין למטה ואמרו: היום ראש השנה. נשתהו העדים לבוא או נמלכו בית דין לעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סניגורין ויעברו ספיקטורין, שגזרו בית דין של מטה ואמרו: ראש השנה למחר. ומה טעם? 'כי חק לישראל הוא' – אם חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב".
מדברי המדרש אנו למדים, שבית דין של מטה הם שקובעים מתי יהיה ראש השנה, ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה משלים עמהם. זהו מדרש חכמים: 'אתם' – אפילו טועים" (ראה הוריות דף ג' ע"ב). כלומר אפי' שקביעת ראש חודש של חז"ל לא מתאימה עם מהלך הירח, הקב"ה משדד מערכות כדי שקביעתם של חכמי ישראל תהיה קביעה.
נמצינו למדים מכל הנ"ל, כי דרך האמונה בחכמי ישראל, אפשר להגיע בקלות לאמונה בקודשא בריך הוא.
טעם למצוה זו כתב הרמב"ן: "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שֶׁיִּמְנוּ אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר: 'בחדש השלישי' (שמות י"ט, א'), ואומר: 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן' (במדבר י', י"א), 'ובחדש השביעי באחד לחודש' וגו' (שם כ"ט, א'), וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתינו".
כלומר, כאשר מזכירים את חודש ניסן כ"חודש הראשון", אזי זוכרים אנו את גאולת מצרים, משום שחודש זה הוא ראשון לגאולה וכן החודש השני וכו'.
הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל כותב, שאדם שמשתמש בחודשים לועזיים כגון הראשון לראשון וכדו', עובר על מצות עשה ועל לאו דאורייתא, ואף אם משתמש בשם החודשים הלועזיים אסור לעשות כן, משום ששמות חודשים אלה הם שמות שמקורם משמות של עבודה זרה.
אשר על כן, יש להשתמש בתאריכים עבריים. מיהו, כיון שיש מקומות שאינם מכירים את התאריך העברי, יש לכתוב בנוסף לתאריך העברי את התאריך הלועזי בסוגריים ויוסיף את המילה "למניינם".
כעין זה צריכים לנהוג גם ביחס לימות השבוע. רבנו יוסף חיים זיע"א בעל ה"בן איש חי" הביא בשם ספר שער הכוונות, שכאשר אומר אדם בתפילה: "היום יום אחד בשבת קודש" וכו', יכוין לצאת מצות "זכור את יום השבת לקדשו". למעשה, המעיין ימצא שמקור דברים אלו הוא ברמב"ן שהבאנו.
פרפראות
הכנה לטהרה
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (י"ב, ב', ד')
אשה הבאה להטהר מטומאתה, צריכה לעבור תהליך של טהרה על ידי המתנת שבעה ימים (שבעה נקיים) וכו'. מנקודת מבט זו, עם ישראל נמשל לאשה. כאשר עם ישראל היו במצרים, היתה טומאתם גדולה ועצומה, עד שחצו מ"ט שערי טומאה! כדי להוציאן מטומאתן ציוה הקב"ה למשה שעליהם לעבור תהליך של טהרה, ואמר לו (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר, תהליך הטהרה של עם ישראל יימצא במתן תורה אחרי הכנה של שבעה שבועות, בהן עם ישראל ייטהר, יתקדש ויזדכך, עד שיגיעו למתן תורה טהורים וראויים לקבלה.
ובזוהר הקדוש (פרשת אמור דף צ"ז ע"ג מובא בכה"ח סי' תפ"ט ס"ק ד'), כתובים דברים מדהימים בעניין החובה להזדכך ולהטהר לקראת קבלת התורה, ועל ההשלכות של מי שלא עובר תהליך זה, וז"ל: "וכל בר נש דלא מני חושבנא דא, אינון שבעה שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא" (וכל אדם שלא מנה לטהרתו את החשבון הזה, הלוא הם שבע שבועות תמימות בהם יזכה לטהרה זו, לא נקרא טהור ולא נכלל בין הטהורים, ואינו כדאי להיות לו חלק בתורה), כלומר, שאדם שלא סופר ספירת העומר לא נקרא טהור ולא ראוי הוא לחֵלק בתורה. והטעם, משום שימי העומר הם ימי התקרבות והטהרות.
דימוי נוסף יש לעם ישראל כלפי הקב"ה עם אשה כלפי בעלה, שכשם שאשה שנתגרשה מבעלה לא יכולה להינשא לאחֵר עד שיעברו עליה שלושה חודשי הבחנה, כך עם ישראל שהיו תחת שלטון פרעה ושעבודו, היו ראויים להמתין שלושה חודשים עד למתן תורה. אלא, שהקב"ה ריחם על עם ישראל וקבע להם שהג' חודשים לא יהיו מלאים, אלא חלק מניסן נקרא חודש, חודש אייר הוא החודש השני ל"הבחנה" זו, ומקצת מחודש סיון נקרא חודש שלם, עד שהושלמה המתנה של שלושה חודשים, ורק אחר כך קיבלו את התורה.
שמחת המילה
"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')
שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי (נדה ל"א ע"ב): "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה?", ונענו: "שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (על שהאישה אסורה עדיין לבעלה). הוא שתרגם יונתן: "וביומא תמינאי תשתרי (האישה תהיה מותרת לבעלה), וברא יתגזר בשר ערלתיה" (ויחתכו את ערלת התינוק), היינו שבעת ימים נמצאת האישה בטומאתה, וביום השמיני היא נטהרת לבעלה, ויום זה הוא גם יום מילת בנם.
והנה, מובא בחז"ל (שבת ק"ל ע"א): "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה, דכתיב (תהלים קי"ט, קס"ב): 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' – עדיין עושין אותה בשמחה".
כמדומני, ששמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א, ששאל: מדוע אמרו חז"ל "עדיין עושין"? היו צריכים לומר: "עושין" בלבד! ותירץ: אפשר היה לחשוב, שדברי חז"ל נכונים דווקא לימיהם, בהם האשה היתה מותרת לבעלה כעבור שמונה ימים מהלידה; אבל בימינו, שאין האשה טהורה ביום השמיני (כל הנשים בחזקת יולדות בזיבה), הרי שעדיין קיים החשש שיהיו אביו ואמו של התינוק עצבים ביום מילת בנם, ואם כן שמא כבר לא יקיימו את מצות המילה בשמחה! על כך אמרו חז"ל: "עדיין עושין" – למרות שההלכה כיום היא שהאישה אסורה לבעלה ביום המילה, בכל זאת, עדיין עושין ישראל את מצות ברית המילה בשמחה.
העיכוב תלוי בחטאת
"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" (י"ב, ו')
יולדת מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. הרמב"ם (מחוסרי כפרה פרק א' הלכה ה') פסק, שאף אם האישה לא הביאה קרבן עולה, יכולה היא לאכול קדשים; אבל אם לא הביאה את החטאת – הרי היא מעוכבת מאכילת קדשים. כך כתב גם רש"י (י"ב, ז'): "'והקריבו… וכפר עליה' – זה החטאת". דווקא קרבן החטאת הוא המכפר, עליו נאמר: "וכפר עליה", ולכן דווקא הוא מעכב באכילת הקדשים (ועיין בדברי 'אור החיים' הקדוש).
והנה בפועל כבש, קרבן העולה, הרבה יותר יקר מבן יונה או תור, שהם קרבן החטאת. אם כך תמוה: מדוע דווקא הקרבן הפשוט והזול הוא המעכב, ולא הקרבן היקר!
התשובה היא, שקרבן החטאת של יולדת בא על ביטוי שפתיים. על חטא בדיבור יש להביא בן יונה או תור. שכן ישראל נמשלו ליונה, משום שהמצוות מגינות עליהם ככנפי היונה (ברכות נ"ג ע"ב), וכמו שנאמר (תהלים ס"ח, י"ד): "כנפי יונה נחפה בכסף".
לכן, על ביטוי שפתיים שבו נכשלה האישה היא צריכה להביא בן יונה. ודווקא קרבן זה מעכב אותה מלאכול קדשים, כיון שהוא בא לכפר על התרשלות במצוה.
תורת ביטחון היולדת
"זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (י"ב, ז')
מיקומו של פסוק זה צריך עיון. לכאורה, הפסוק מסכם את הלכות יולדת, ולפיכך מן הראוי היה לו להיכתב בסוף הפרשיה. אולם הוא מופיע באמצעה של הפרשיה, שכן התורה מפרטת את הקרבנות שצריכה היולדת להביא: כבש לעולה ובן יונה לחטאת; ואחר כן מובא הפסוק הנ"ל: "זאת תורת היולדת"; ואחר כך שוב חוזרת התורה לעניין הראשון ואומרת: "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים". מה פשר הסדר בפסוקים?
יש לבאר על פי חז"ל, שאמרו (ע"פ גמ' תענית ח' ע"ב): "מאן דיהיב חיי – יהיב מזוני". הנה, כאשר הקב"ה נותן להורים בן או בת, הם מקבלים גם פרנסה ויכולת לקיים את בניהם. פרנסה זו גם מאפשרת להקריב את הכבש ואת בן היונה, כפי שציוותה התורה. ואת "זאת התורה" צריכה לדעת כל יולדת ויולדת, שכל בן ובת באים עם פרנסתם. אבל אם חלילה לא השיגה בשכלה ובדעתה את הביטחון והאמונה, ונשארה בעניות דעתה – כי אז תביא שתי תורים.
מוסר השכל משיער האדם
"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ג, ט')
"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (מסכת נגעים פרק ב' משנה ה')
מובא בחז"ל במדרש (תנחומא תזריע ו'): מעשה בכהן אחד שהיה רואה נגעים. מטה ידו, וביקש לצאת לחו"ל. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם; אלא בואי ואני מלמדך שתהיי רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו – תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהיה שותה ממנו, יבש המעיין – יבש השער (במדרש רבה ט"ו, ג', הוסיפו: לכל שער – גומא, כדי שלא תהא אחת נהנית מחברתה).
אמרה לו אשתו: כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו; אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך? בניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה, אם רק תאמין בה' ותבטח בו! לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ (והוסיפו במדרש רבה: נשאר במקומו והצליח).
משל זה מלמד אותנו מוסר השכל. לפעמים אדם מעוניין להסביר לאחרים דברים מסוימים, ואין הוא שם לב שדברים אלו נוגעים גם אליו… וכדברי רש"י: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".
לבן כשלג
"כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (י"ג, י"ג)
יש לומר על דרך הרמז, שהצבע הלבן מזכיר את השלג, ועל כך נאמר (ישעיה א', י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". משום כך אם הפך כולו לבן כשלג – "טהור הוא".
של"ג בגימטריה 333, כנגד שלושת שמותיו של הקב"ה שמתחילים באות א': "אהיה אשר אהיה" (פעמיים "אהיה") (שמות ג', י"ד), ושם "אלקים"; ושלוש פעמים אל"ף (אל"ף בגימטריה 111) הם 333, כמניין של"ג. משום כך יש הנוהגים לקחת מעט מהשלג הראשון ולומר את הפסוק: "אם יהיו חטאיכם" וכו', כדי שה' ימחול להם על כל עוונותיהם. ומה טוב אם יהרהרו בתשובה באותה שעה (ועיין ב'שורשי השמות' אות ש' סי' פ"ה).
תיקון וכפרת המצורע
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מ"ה – מ"ו)
המצורע יושב בדד כדברי רש"י (בשם הגמ' פסחים ס"ז ע"ב): "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו". ומדוע נשתנה משאר טמאים שהוא משתלח מחוץ לשלוש מחנות ויושב בדד? "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל" (עיין לגמ' ערכין ט"ז ע"ב).
מהי תקנתו? לקבל על עצמו לבלום את פיו, וזהו: "ועל שפם יעטה". וגם עליו להראות הכנעה וענווה בלבישת הבגדים הקרועים – "בגדיו יהיו פרומים", ויגדל שיער כדרך האבלים – "וראשו יהיה פרוע", ולא זו בלבד, אלא מכריז על עצמו שהוא טמא – "וטמא טמא יקרא" משמיע לאחרים שיפרשו ממנו. ואם כך יעשה הרי תיקן את גאוותו וזכה לשלמות נפשו.
צרעת שיש בה ברכה
"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (י"ד, ל"ד)
"בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמונות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י)
מדוע נזקק רש"י לבאר את הפסוק באופן חיובי, כך שהוא עוסק במטמונות של זהב, ולא כפשוטו של הפסוק, שהוא נשמע שלילי?
יש לבאר זאת על פי דברי הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פט"ז ה"י) שכתב שהצרעת "אינו מנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". ובהמשך מפרט הרמב"ם, שאדם המדבר לשון הרע באים הנגעים אל קירות ביתו, אחר כך על הבגדים ולבסוף על גופו.
אבל בפרשתנו סדר הנגעים הוא שונה: קודם צרעת הגוף, ורק אחר כך צרעת הבית. מכאן למד רש"י, שעל כרחך צרעת זו הנזכרת בכתוב אינה צרעת של עונש, אלא צרעת של ברכה, ליישובם של ישראל בארצם.
בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב' – פרשת החודש)
האוה"ח הקדוש עמד על כפילות הלשון בפסוק שכתוב: "ראש חודשים", "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". וביאר: "החדש הזה לכם וגו' טעם כפל ראש חדשים ראשון הוא וגו', נתכוון לומר כי חדש זה הוא ראש, פירוש מובחר שבחדשים על דרך אומרו (שמות ל' כ"ג): בשמים ראש, ודקדק לומר לכם, כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא לישראל, ותמצא שאמרו רז"ל (ר"ה י"א ע"א): 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל', כי החודש מסויים לטובת ישראל".
אך יש להבין את מאמר חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", וכי אם נמצאים אנו בחודש אייר עלינו להמתין עד ניסן כדי שניגאל, הרי צריכים אנו להאמין בכל יום שיבוא המשיח?
פשט הדברים הוא שאמנם אנו מצפים שבכל יום יבוא המשיח אך יש זמנים שמסוגלים יותר לגאולה כגון חודש ניסן.
אך יש לבאר ביאור נוסף. הנה כאשר עם ישראל היו במצרים, זמן הגאולה בבחינת 'בעיתה' היה בקץ ארבע מאות שנים, אך הקב"ה ריחם על עם ישראל ואף על שלא היו ראויים לגאולה, הקדים הקדוש ברוך הוא את גאולת עם ישראל לסוף מאתיים ועשר שנה בבחינת: 'אחישנה'. וע"כ אנו מבקשים מהקב"ה שכשם שיציאת מצרים היתה לפני הזמן, בבחינת: 'אחישנה', כך תגאל אותנו עתה לפני הזמן, בבחינת: 'אחישנה'. וזהו "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" היינו בחינת ניסן שהיא 'אחישנה'.
ע"כ צריכים אנו להתכונן לגאולה ע"י לימוד הלכות השייכות לזמן המשיח, כגון: הלכות קידוש החודש והלכות קרבן פסח כדי שנהיה מוכנים לגאולה.
בזכות מסירות נפש זוכים לגאולה
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות י"ב, ו' – פרשת החודש)
רש"י מביא את דברי חז"ל, וז"ל: "היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז, ח'): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז'): 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו'): 'מתבוססת בדמיך', בשני דמים, ואומר (זכרי' ט', י"א): 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו', ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (שמות י"ב, כ"א): 'משכו וקחו לכם', משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה".
כלומר, על אף שראו עם ישראל איך הקב"ה היכה את מצרים בתשע מכות, ואילו בעם ישראל לא פגעה שום מכה, מ"מ לא הגיעו עדיין להכרת ה', משום שהיו שקועים בטומאת מצרים עד שהביא להם הקב"ה שתי מצוות אלו, פסח ומילה, שבקיומם היה מסירות נפש, שהרי כאשר ציוה הקב"ה את עם ישראל: "משכו וקחו" – משכו בפרהסיא טלה שהוא העבודה זרה של המצריים, והיה בכך מסירות נפש שהמצריים ראו את אלוהיהם נמשך ברחובה של עיר, ועוד שהיה זה בתקופה בו שולט מזל טלה, וע"י מסירות נפש זו, ביטלו עם ישראל את טענת המקטרג: "הללו עובדי ע"ז", (עיין שבת דף פ"ז ע"ב ותרגום יהונתן שם). ועשו גם אות ברית בגופם, וגם בזה היה מסירות נפש שאנשים מבוגרים מלו עצמם, וע"י הדם של שתי המזוזות פרסמו שהם שומעים לקול הקב"ה. וכשיש מסירות נפש אזי הם ראויים לגאולה.
קידוש השם מביא לטהרה
"וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (הפטרת תזריע, מלכים ב' ה', י"ד)
מלך ישראל נבהל כששמע את בקשת נעמן, שר צבא ארם, שירפא אותו. אך מה שמלך ישראל לא הבין – הבינה נערה קטנה שנלקחה בשבי, והיא הציעה להפנות את נעמן אל הנביא כדי שיתפלל עליו. בתחילה מלגלג נעמן על עצת הנביא, אך לבסוף טובל כאשר נצטווה, ואז נטהר. נעשה בכך קידוש השם גדול.
כן הוא בכל ענייני הטהרה שנצטווינו בהם: עלינו לעשותם "כדבר איש האלקים", מבלי לשנות, ואז נזכה לטהרה.
מעשה רב
אכילת חומוס בעת לידת בן
"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')
רגיל היה מרן הרב זצוק"ל להורות ולהזהיר בשיעוריו: יש חלק מעדות האשכנזים שנוהגים בליל שבת הראשונה לאחר לידת בן, לאכול חומוס (הנקרא: "אַרְבֶּס"). ויש להזהר, שלאחר בישול החומוס ייבשו אותו היטב, כיון שאם יגישוהו לאורחים בעודו רטוב, הרי הם חייבים בנטילת ידיים, כדין כל דבר שטיבולו במשקה שחייב בנט"י ללא ברכה. או שיביא לכל אורח נייר, מפית וכדו' כדי שיוכלו לנגב את החומוס מהמים שעליו ולא יתנהג במידת עמי ארצות.
ובקשר לכך סיפר מרן זצ"ל: כשהייתי דיין בבאר שבע הייתי נוסע במונית. בין הנוסעים הקבועים הכרתי יהודי אחד שהיו לו טרקטורים ועוסק בעבודות עפר, והוא היה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן. יום אחד הבחנתי בו שהוא אוכל אוכל בנסיעה, ולאחר שסיים אמרתי לו: תברך ברכת המזון, וענה לי שאינו יודע. אמרתי לו: בשבוע הבא אני אלמד אותך כיצד לברך ברכת המזון. והייתי אוכל ומברך, והוא היה מאזין. שוב שאלתיו: כיצד אתה עובד? השיב לי: אני מחשב כמה קוב עפר מכניסים, וכמה מוציאים וכו'. עניתי לו: אתה יודע לעשות חשבונות רבים, אבל לברך אינך יודע? זוהי רק עצת היצר הרע, חשבונות מסובכים אתה עושה בע"פ בלי עיפרון ונייר כי אינך יודע לכתוב, והרי חז"ל לימדונו (ברכות כ' ע"ב): תבוא מארה למי שאינו יודע לברך ואשתו או בניו מוציאים אותו ידי חובה.
וכיום שישנם קלטות, כל אחד ואחד יכול לשמוע את ברכת המזון מקלטת, ולחזור מילה במילה. נכון שבשבת תהיה לו בעיה, ועל כן – שחברו יברך והוא יחזור אחריו מילה במילה.
מצות מילה מושלמת ומהודרת
"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג')
היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: חכם צדקה חוצין זצוק"ל האריך ימים והגיע לגבורות. הוא היה מוהל מומחה ומבוקש, ורבים מילדי ישראל הכניס לבריתו של אברהם אבינו. גם בערוב ימיו רדף אחרי מצוה חשובה זו, ולמרות גילו המופלג לא נס ליחו והיה מקבל הזמנות לבריתות למול את ילדי ישראל.
באחת הפעמים קיבל חכם צדקה זצוק"ל הזמנה למול תינוק שזמן מילתו חל בשבת והמילה תערך באחת השכונות הדרומיות של העיר. הרב זצוק"ל היה גר בצפונה של העיר, כך שיהא עליו להלך כשעתים עד מקום המילה, אך חכם צדקה זצוק"ל לא נרתע ונתקיים בו: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". הוא מסר – כדרישת ההלכה – את כלי מילתו בערב שבת לאחד מבני משפחת הנימול.
בבוקר יום השבת אחר תפילת ותיקין התלויתי עימו להליכת מצוה זו. בהיות והרב היה מבוגר, הוא היה הולך בצעדים מדודים למקום המילה כדרכם של זקנים.
אחרי הליכה ארוכה ומאומצת הגענו למקום עריכת המילה. חכם צדקה זצוק"ל ביקש לנוח מעט מעמל הדרך. והנה, הבחין חכם צדקה שאין פני המשפחה כתמול שלשום, ונדמה היה שפניהם נפולות מעט. מיד קרא הרב זצוק"ל לאחד מבני המשפחה וחקר אותו ושאל אותו לפשר העניין. השיב לו האיש כי גם במשפחתם יש מוהל, ואחר ששמע אותו קרוב כי לא הוא שימול את התינוק הוא כועס ולמשפחה לא נוח מענין זה.
במפתיע, קרא חכם צדקה בקול רם ושאל: מי הוא זה המוהל? בן המשפחה הצביע לו חרש על קרובו המוהל. מייד קם חכם צדקה זצוק"ל והחל ללכת באופן שרעדו ידיו ורגליו, וכך ניגש אל המוהל ובקשה בפיו: ראה נא, אנוכי כבר זקנתי וגם ידי רועדות, אולי אתה מוכן למול את התינוק במקומי, שמעתי עליך שאתה מוהל מומחה. שמח המוהל לבקשת הרב והסכים מייד לבקשתו. "אבל", פנה המוהל בן המשפחה לרב זצוק"ל, "דא עקא שאין עמי כלי מילה". לא חשוב, השיב חכם צדקה בנעימות ובנדיבות, תמול את התינוק בכלים שלי!
כשהגיע חכם צדקה לביתו ואחר ששרך את דרכו נכנס לבית בשמחה רבה, ואמר לאשתו הרבנית נועה ז"ל בהתלהבות: היום היתה לי המילה המושלמת מכל ימי חיי. אשריך, השיבה לו אשתו הרבנית.
למחרת החזירו בני משפחת הנימול את כלי המילה לחכם צדקה. אגב ברכת שלום שנתנו לרבנית בקול מבוייש, בקשו למסור לרב התנצלות על שלא זכה במצות מילה. הרבנית לא הבינה על מה הם מדברים, ואמרה לעצמה: הלוא אתמול אמר לי חכם צדקה כי לא זכה כל ימיו למילה מושלמת מזו! והרי היא ידעה והכירה היטב בגודל קדושתו, פרישותו וצדקותו של בעלה. שמרה הרבנית את הדבר בליבה.
כששב חכם צדקה זצוק"ל לערב מתלמודו ותפילתו, הגישה לפניו את האוכל כמימים ימימה עד שסיים סעודתו. כשסיים, פנתה אליו הרבנית ואמרה לו: זה לי למעלה מחמישים שנה עמך ומעולם לא עלה מום על שפתיך, ואיך עלתה בידך מילה מושלמת באין זכות זו בידך? אף הוא השיב לה: כלום קל בעיניך מאמר חז"ל (ברכות ו' ע"א) שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאילו הוא עשאה עם כל הכוונות והצירופין והטעמים והסודות?! אין בנמצא בעולם מילה מושלמת מזו, באשר מצוה זו לא מעורבת בה כל נגיעה, פנייה או מחשבה זרה!!
הלכה בפרשה
חינוך הקטנים בשמירת הלשון
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, ב')
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין ט"ו ע"ב)
שאלה: האם יש חובת חינוך הקטנים בשמירת הלשון?
תשובה: כתב בעל ה"חפץ חיים" על שמירת הלשון (ס"ק ג'): "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות. ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה, שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל. ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול, קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות, והיה הדבר אצלו בחזקת היתר".
ואכן הגמרא מביאה מעשה (ע"ז י"ט ע"ב) ברבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז: "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי?" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?). התקבצו מסביבו אנשים רבים כדי לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק (תהלים ל"ד, י"ג): "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" (במדרש (ויקרא רבה ט"ז, ב') מובא על רוכל שהכריז כנ"ל).
ומובא במדרש (שם) שהחכמים התפעלו מזה ולמדו הרבה מהמעשה עם הרוכל ורבי אלכסנדרי, כי כל חייהם חשבו ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה להם שגם בעולם הזה יש שכר של חיים טובים בגוף ובנפש, למי ששומר את לשונו: "מי האיש החפץ חיים" – בעולם הזה, "לראות טוב" – בעולם הבא שכולו טוב.
מכאן ילמד כל אדם להזהר בדבר זה ביותר, וכמו שאמר ה"חפץ חיים" שצריך להרגיל גם את בניו שלא לדבר לשון הרע ורכילות, קללות וכדומה.
חובת נטילת ידים בנוסע
"וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ט"ו, י"א)
שאלה: אדם הרוצה לנסוע באוטובוס ומקוצר הזמן נאלץ לאכול תוך כדי נסיעה – היאך ינהג ביחס לנטילת ידיים?
תשובה: אם הוא נוסע ברכבו הפרטי – יש האומר שדינו כדין הנוסע באוטובוס וכדלהלן, ויש מי שאומר שאסור לו לאכול לחם בלא ליטול ידיו סמוך לאכילה, אלא יעצור רכבו, יטול ידיו ויברך, ויאכל לחם כי הרי אין זו שעת הדחק.
אם הוא נוסע ברכב ציבורי – יש הנוהגים ליטול ידיהם בביתם, מתחילים לאכול לחם בבית וממשיכים באוטובוס, ואין דעתנו נוחה מזה!
אלא ינהגו כנאמר בגמרא (חולין ק"ז ע"א) שאמר להם רבי אבינא לבני "פקתא דערבות" – "בקעה של אותה מדינה ואין מים מצויים להם", וברש"י – ליטול ידיהם בבוקר ולהתנות על נטילה זו שתהא גם עבור האכילה במשך היום. ואם כן בשאלתנו, יטול ידיו כדין לפני הנסיעה ויאכל על סמך הנטילה הזאת, וכמובן שיש להקפיד בנטילה זו שתהא כהלכות נטילת ידיים לפת, שתהא בכח גברא, בכלי, שיהיו מים שלא נשתנה מראיהם, שלא נעשה בהם מלאכה וכו'.
וכן יזהר שלא יגע בידיו בדבר טינוף ולבל יסיח דעתו מהנטילה. ומכיון שכתב המשנב"ר (סי' קס"ד ס"ק ד') שלא נוהגים כך אלא בשעת הדחק לכן לא יברך על נטילה זו. בדומה לזה, יש ליטול ידיו לאחר שיצא מהנוחיות ויכוין גם עבור נטילת ידיים לסעודתו. ומאחר והרואה אותו ללא נטילת ידיו יחשוד בו, או ילמד ממנו שאין צורך להקפיד על נטילה זו, לכן מן הראוי למעשה שלא יאכל באוטובוס לחם או לכל הפחות יעטוף את ידיו ואת הלחם בניילון.
ובעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כי הקפדה על מצוה יקרה זו אף בשעת הדחק עמדה לזכותם של המקפידים עליה, וגרמה להצלתם ממוות לחיים.
נטילת ידיים מפני רוח רעה
"וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ט"ו, י"א)
שאלות:
א. מי שהיה ער בלילה ומי שישן ביום, האם צריכים ליטול ידיהם?
ב. האם מותר לגעת בבגדים בבוקר קודם נטילת ידיים?
ג. האם די בנטילה עד סוף קשרי האצבעות, וכיצד ינהג בדיעבד?
תשובות:
א. עיין בספרי, ספר הלכה (ח"א עמ' י"ג סע' י"ז): "אם היה נעור כל הלילה יטול ידיו בבוקר אחרי עה"ש בלי ברכה". אם ישן ביום עיין שם (סע' י"ט): "יטול ג"פ לסרוגין ולא יברך", והיינו שישן יותר מחצי שעה.
ב. דברי הרי"ח זיע"א בספרו "עוד יוסף חי" (פר' תולדות אות י') שאין איסור לגעת במלבושיו לפני נט"י דשחרית, זהו כדי לסנגר על העולם שאין נזהרים בכך. אך לדינא יש לנהוג כמש"כ בבא"ח (תולדות הלכה ו') והובאו בספר הלכה (עמ' י"ח אות נ'). ואע"פ שאין רו"ר שורה על בגדים, אם מתכוון ללובשם מיד, משמע ששורה עליהם רו"ר, לכן אמר לו שם: "אל תקח חלוקך מהשמש".
ג. כשנוטל עד קשרי אצבעותיו ילך פחות פחות מד"א. עיין בכה"ח (סי' ד' ס"ק י"ד) משם פרי עץ חיים ובא"ח שצריך ליטול עד פרק הזרוע ביוה"כ (עי' סי' תרי"ג סע' ב'). ובמ"ב (עי' סי' תקנ"ד ס"ק כ"א) יש טעם מיוחד מדוע מועילה הנטילה עד סוף קשרי האצבעות. ולפיכך כתבנו (שם עמ' י' סע' ד') שאם נטל ביום רגיל עד סוף קשרי אצבעותיו כמו ביוה"כ מפני שאין לו מים, יצא יד"ח ויכול לברך. עכ"ז מהיות טוב ילך פחות מד"א כדי להגיע למים אחרים (עיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב אור"ח סי' ב').
