שיחות ומאמרים
כללות התורה
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (י"ט, י"ח)
"אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה" (רש"י עפ"י תורת כהנים י"ט, מ"ה)
ה'שפתי חכמים' ביאר: "במצוה זו נכלל כל התורה, כמו שאמר הלל הזקן (שבת ל"א ע"א): דעלך סני לך לחברך לא תעביד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא".
כלומר: דברי רבי עקיבא ודברי הלל זהים הם. אף שהלל אמר זאת בדרך של לאו, ורבי עקיבא בצורת עשה (ועיין במהרש"א שם שהסביר את הענין). והנה לרש"י היתה קושיא גדולה: הרי יש בתורה הרבה מצוות ולא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם למקום, ומדוע זהו הכלל הגדול בתורה? ועל כך תירץ רש"י (בגמרא שם ד"ה דעלך) שני תירוצים. התירוץ האחד – כי רוב המצוות הן בין אדם לחברו. ותירוץ שני תירץ ש"רעך" זה הקב"ה, וכלשונו: "'רעך ורע אביך אל תעזוב' (משלי כ"ז, י') – זה הקב"ה, אל תעבור על דברי שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך".
ידוע מה שקבע רבינו האר"י הקדוש (שער הכוונות בהקדמה), שיש לומר כל בוקר לפני התפילה: "הרי אני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". הטעם לתקנת האר"י ז"ל, כי אין אדם בדורנו שיכול לכוון בכל התפילה כולה, מתחילה ועד סופה. כל אחד מכוון בחלק אחר של התפילה. רק על ידי אהבת עם ישראל מתאחדת מצות התפילה ומתחברת לאחת, כאילו כל המתפללים כיוונו בכל התפילה כולה.
כן הוא בקיום כל התורה כולה. כאשר קיבלו ישראל את התורה נאמר (שמות י"ט, ב') בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד ובלב אחד. זאת משום שגם ביחס לקיום התורה, אין לך אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל תרי"ג המצוות. כהן לא יוכל לקיים את מצות פדיון הבן, מי שאין לו שדה לא יוכל לקיים מצות תרומות ומעשרות וכדו'. אם כן, כיצד עם ישראל מקיים את כל התורה? על ידי "ואהבת לרעך כמוך"! על ידי אהבת עם ישראל, כל אחד נותן לחבירו את חלקו במצוות, והמצוות של כולם מתחברות יחדיו (עיין 'אור החיים' שמות ל"ט, ל"ב).
זהו שאמר רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה, משום שאי אפשר לקיים את כל התורה אלא ע"י מצוה זו.
קימה לפני השֵׂיבה
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (י"ט, ל"ב)
בזוהר הקדוש (ח"ג ויקרא פ"ז ע"ב) נדרש הפסוק כך: "מפני שיבה" – דהיינו: לפני השיבה, עוד בטרם יזקין האדם – "תקום" – קום ועסוק בתורה! אל תאמר: עכשיו אני עסוק, כשאצא לפנסיה אעסוק בתורה; אלא כבר עכשיו, לפני הזקנה, לְמד תורה. אם תעשה כך, תזכה ל"והדרת פני זקן".
אדם גר במקום מרוחק מבית הכנסת. היצר הרע משכנע אותו שאין לו זמן ללכת עד לבית הכנסת, ולכן הוא מתפלל ביחידות בביתו. הוא אומר לעצמו: כשאצא לפנסיה ולא אהיה טרוד בענייני העבודה אוכל ללכת להתפלל בבית הכנסת. אבל כשהוא יוצא לפנסיה, כבר אין לו כוח ללכת ברגל עד לבית הכנסת… אם מתרגל האדם כבר בצעירותו ללכת בכל יום לבית הכנסת, אזי גם בזקנותו ימשיך לעשות כן.
בעניין זה ראוי להביא את דברי הרה"ג המקובל האלוקי חכם שמעון אגסי זצ"ל על הפסוק בתהלים (קי"ט, ס'): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך". לכאורה ישנה כאן כפילות: אם "חשתי" ודאי ש"לא התמהמהתי"? הוא ביאר זאת כך: רואים אדם שרץ לבית הכנסת. מה פשר ריצה זו? אפשר לפרש את ריצתו מחמת שהוא מאחֵר לתפילה, ואפשר לפרש את ריצתו כחיבוב מצוה, בכך שהוא מקדים לבוא לבית הכנסת. על כך אמר הפסוק: "חשתי", רַצְתִּי, לא מחמת שאני מאחֵר, אלא "לא התמהמהתי" כדי להזדרז בעשיית המצוה.
פירוש נוסף: אם "חשתי" בעודי צעיר לקיים את המצוות בריצה ובזריזות, אזי "לא התמהמהתי" – גם כשאזקין אמשיך לעשותן בריצה ובזריזות.
ועם כל זה אומר הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ג) שאל ימנע אדם עצמו מן התשובה, ואפילו עד יומו האחרון יכול לשוב בתשובה, כלשונו: "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ב): 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'".
סייעתא דשמיא בקדושת עם ישראל
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו)
"'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' – אם אתם מובדלים מהם – הרי אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו" (רש"י עפ"י תורת כהנים כ', קכ"ח)
המפרשים עמדו על השאלה: וכי בגלל שה' קדוש גם אנו צריכים להיות קדושים? איך אפשר להדמות בכלל לקב"ה, הרי אין לנו מושגים לתפוס את קדושתו של הקב"ה?
האור החיים הביא פרושים רבים לכך. אחד מהם, שעל האדם להתבונן מהו רצון ה' ולהוסיף קדושה מעבר למה שמחוייב ע"י מצוות התורה, אך עליו לידע שאין סוף למעלות הקדושה. וכעין זה ביאר הרמב"ן: "וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות", כדי שלא יהא נבל ברשות התורה.
בפרשה הקודמת למדנו על דיני הקדושה המיוחדים לכהנים, כגון טומאה למת וכו'. פרשת קדושים עוסקת במצוות שחלות על כל איש ישראל באשר הוא, והיא מדריכה אותו כיצד לעלות במדרגות הקדושה. דרכי הקדושה באים לידי ביטוי בכל פעולותיו של האדם, בהתמודדותו עם תאוותיו, במאכלים שהוא אוכל, וכל כיוצא בזה.
נשמתו של האדם, שחוצבה מתחת כסא הכבוד, קדושה היא. רצונה לקיים את התורה והמצוות ולהתקדש. גם אם כלפי חוץ לא מרגיש זאת האדם, אומרת לו התורה: "וקדשתו", "קדושים תהיו" – אתה קדוש, מפני שנשמתך קדושה! עליך להתנהג בקדושה, אינך יכול להתכחש לתכונתך האמיתית.
כך אנו קוראים במסכת אבות (פרק ד' משנה כ"ט): "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, על כורחך אתה נוצר, על כורחך אתה חי, על כורחך אתה מת, על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". הנשמה שבקרבך היא זאת שמכריחה אותך. על כן עליך להתאמץ ולדבוק בדרך הקדושה. אם תעשה זאת, תהיה לך סייעתא דשמיא להצליח, כפי שנאמר (כ"א, ח'): "כי קדוש אני ה' מקדשכם" – אתם תתקדשו, ואני אעזור לכם להתקדש עוד יותר.
על כל איש ישראל להתרחק תכלית הריחוק מכל דרכי הגויים ותועבותיהם, כמובא בפסוק לעיל. אין זו מידת חסידות בעלמא, אלא דרך חיים הכרחית, שכן כל מי שלא הולך בדרך זו הרי הוא מְסַכֵּן את עצמו בנפילתו לידי האויבים. וכדברי רש"י: "אם אתם מובדלים מהם – הרי אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו".
יֵדע האדם לשמור את עצמו מכל משמר בכל הנהגותיו, שתהיינה על פי ההלכה והכשרות, כי רק בדרך זו יזכה להתקדש ולהתעלות.
אפשי, והתורה אסרה
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו)
"רבי אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: 'נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים'; אבל יאמר: 'אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'? תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' – שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים" (רש"י עפ"י תורת כהנים כ', קכ"ח)
ההימנעות מהעבירות והדבקות בקיום המצוות באות אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, לא בגלל הטעמים שהוא מבין מתוך המצוות, לא בגלל שקצה נפשו מהעבירות. כך הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים.
הרמב"ם כתב (שמונה פרקים לרמב"ם פ"ו), שהוראה זו מתייחסת דווקא למצוות שהן "חוק", ללא טעם; אבל מצוות מובנות, כדוגמת גניבה, אסור לאדם לומר "אפשי" שכן זה מעיד על תכונה נפשית פסולה, שבעיניו גניבה היא דבר אפשרי.
וכך היא לשון הרמב"ם: "וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה העניין מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן – יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן… ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: 'אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה'. והוא אומרם: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"… וזה שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות – הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והיזק למי שלא הרֵע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: 'דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן'… ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה".
הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) מספרת על ילתא, אשתו של רב נחמן. ילתא היתה בתו של ראש הגולה, והיתה פקחית מאוד וצדקת מופלגת. אמרה ילתא לרב נחמן: כל מה שאסרה לנו התורה, התירה לנו משהו אחר כמותו. "אסר לן דמא – שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד), נדה – דם טוהר, חֵלֶב בהמה – חֵלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם החזיר), גירותא (עוף טמא) – לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תואר". אבל איסור אחד לא הצליחה ילתא למצוא דוגמתו בהיתר, והוא: בשר בחלב. לכן ביקשה מרב נחמן: "בעינן למיכל בשרא בחלבא!" (אני רוצה לאכול בשר בחלב). הורה רב נחמן לטבחים שלו: צְלו בשבילה כחל (דדי הפרה, שיש בהם טעם בשר בחלב).
ויש להבין: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שהיתה מפונקת, וכדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן? אם כך הוא – מדוע טורחת הגמרא ומספרת לנו סיפור שלם שאין בו תוספת כבוד והדר לאשתו של רב נחמן?!
אבל ביאור העניין הוא על פי דברי ר"א בן עזריה שהביא רש"י לעיל. ילתא, אשתו של רב נחמן, שאלה את עצמה: כיצד ניתן לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב, אם אינני מכירה את טעמו? עלי לטעום תחילה מאיסור זה, כדי לדעת עד כמה הוא טוב וטעים לחיך, כדי שאוכל אחר כך לומר: "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". לכן רצתה לטעום את טעמו בהיתר, כדי לקיים את מצוות התורה בבירור. רב נחמן, שהכיר בצדקותה של אשתו הרבנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל, כדי שתקיים "אפשי ואפשי" גם באיסור בשר בחלב, ותקבל עליה עול מלכות שמים באופן שלם ומלא.
קדושת נטילת ידיים
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (כ', כ"ו)
"תנא: 'והתקדשתם' – אלו מים ראשונים, 'והייתם קדשים' – אלו מים אחרונים" (ברכות נ"ג ע"ב)
הגמרא מספרת על מספר אירועים קשים שקרו למי שלא נזהר במים ראשונים או במים אחרונים (יומא פ"ג ע"ב, חולין ק"ו ע"א): "רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא (היו מהלכים בדרך וחיפשו מקום להתאכסן). רבי מאיר הווה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא (רבי מאיר היה לומד את אופיו של כל אדם על פי שמו, ורבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בכך). כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: כידור (כשהגיעו לבית מלון, שאלו את בעל המלון לשמו, וענה להם: כידור). אמר (רבי מאיר): שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים ל"ב, כ'): 'כי דור תהפכת המה' (כיון שרבי מאיר היה לומד משמו של האדם את אופיו, הוא הבין שאותו בעל מלון היה רשע, שהרי כתוב: "כי דור תהפכת המה", ושמו של אותו בעל מלון היה "כידור"). רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה (רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידי בעל המלון את כספם, כיון שאותו יום ערב שבת היה, והאמינו ליושרו, אבל רבי מאיר חשד בו ולא הפקיד בידיו את כספו). אזל, אותביה בי קיבריה דאבוה (רבי מאיר בחר להחביא את כספו בקברו של אביו של בעל המלון). אתחזי ליה בחלמיה, תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא (נגלה לבעל המלון אביו הנפטר ואמר לו: בוא ותיטול כיס מלא מעות שתחת ראשי). למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי. אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא (סיפר בעל המלון לחכמים את החלום, וכדי לדחותו שלא יקח את הכסף אמרו לו שחלום כזה אין בו ממש). אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה (בכל אופן, הלך רבי מאיר לשמור על כספו מרחוק עד שיצאה השבת, ובמוצאי שבת לקח את כספו). למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם (במוצאי שבת ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי את כספם מבעל המלון, אך הוא הכחיש ואמר שאין בידו מאומה). אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? (שאל רבי מאיר את החכמים מדוע לא דייקו בשמו של בעל המלון, כפי שהוא עשה, והם ענו לו בשאלה: מדוע לא אמרת לנו לעשות כך?) אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי (אמר להם רבי מאיר: לא אמרתי לכם, משום שאין לסמוך לגמרי על הדיוק בשם, אלא רק לחשוש לכך). משכוהו ועיילוהו לחנותא. חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו (רבי יהודה ורבי יוסי החליטו להערים על בעל המלון. ראו שיש על שפמו של אותו בעל מלון שיירי מאכל עדשים. באו לביתו בשעה שהוא לא היה שם, ואמרו לאשתו בשמו שעליה להחזיר להם את כספם, ואף נתנו לה סימן שהם שלוחי בעלה, בכך שבצהריים בישלה לו עדשים. אשתו האמינה להם, ומסרה להם את כספם). אזל איהו וקטליה לאיתתיה (כשסיפרה לו אשתו את שאירע, כעס עליה בעל המלון ורצח אותה). היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר (עיין חולין שם ברש"י ד"ה האכילו), מים אחרונים הרגו את הנפש (מכאן הבינו את חכמת חז"ל, כי אילו היה אותו האיש מקפיד על מים אחרונים ושוטף את שפמו, לא היה להם סימן למסור לאשתו, ולא היתה האשה נהרגת).
על כל איש ישראל להקפיד ולשמור את "סימני היהדות" שלו, כגון: לנשק את המזוזה, ליטול ידיים לפני האוכל ואחריו, וכל כיוצא בזה. סימנים אלו מגלים את זהותו ומצילים אותו מכל מכשול.
מו"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, ראה יום אחד יהודי שנכנס לבית ללא שנישק את המזוזה. נחרד הרב, ואמר לאותו האיש: "בוא ואספר לך מעשה שהיה, וממנו תבין עד כמה צריך להקפיד על 'סימני היהדות' שלנו". וכך הוא סיפר לו: "לאחר חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השניה על ידי הנאצים ימ"ש, יצאה משלחת של רבנים חשובים מהעדה החרדית לפולין, כדי לראות מה נשאר מהישיבות ומהקהילות המפוארות שהיו שם בתקופה שלפני השואה האיומה. המדריך שליווה אותם היה יהודי בעל חזות של ירא ה', עם זקן ופאות, ציציותיו על מכנסיו, ודובר אידיש רהוטה. לאחר הביקור, הוא הזמין את הקבוצה לסעוד ארוחת צהריים. ראה המדריך שחלק מהאנשים בקבוצה לא הקפידו על נישוק המזוזה, וגם חזותם לא העידה על מוצאם ודתם, והגיש להם מאכלי טריפות. לשאר הקבוצה, שחזותם הוכיחה עליהם כי הם יראי ה' בתכלית, הגיש מאכלים כשרים למהדרין. והנה בסוף הסעודה ראה שכל הנוכחים ניגשים לברך ברכת המזון. אמר להם: 'על מה אתם מברכים? והרי אכלתם טרפות!'. כששמעו את דבריו התמלאו חרדה גדולה. אמר להם: 'לא הבנתי שאתם יהודים, שהרי חלק מכם אפילו לא נישקו את המזוזה'. אתה רואה" – סיים הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל את סיפורו לאותו אדם – "עד כמה צריך להקפיד על כל סממן יהודי! זו הערובה שלא יבוא לידי מכשול".
בענין זה נביא מעשה נוסף, הממחיש לנו כי הקפדה על נטילת ידיים משפיעה גם על קיום שאר המצוות. מעשה בעשיר גדול שהגיע מחוץ לארץ כדי לבקר את הבבא סאלי זיע"א. עשיר זה היה רחוק מכל דבר שביהדות, ואפילו היה אוכל שקצים ורמשים ללא חשש. כשהוא בא לפני הבבא סאלי, הוא ביקש להשאיר אצלו מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל אותה ממנו, למרות הפצרותיו של אותו העשיר. לבסוף אמר לו הבבא סאלי, שהוא עצמו לא מוכן לקבל את המתנה בשום אופן, אבל אם הוא מתעקש – אזי יפקיד את הכסף בידי אחיו, הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א. בינתיים התקשר הבבא סאלי אל אחיו, ומסר בידו הנחיות מדוייקות. כשבא אותו עשיר לבבא חאקי זיע"א, גם הוא לא רצה לקבל זאת ממנו, וכשהלה הפציר בו מאוד, אמר לו שהוא מוכן לקבל את מתנתו בתנאי שהוא יקבל על עצמו רק דבר אחד קטן, והוא: שייטול ידיו לפני כל סעודה. התפלא אותו עשיר ואמר: "זה הכל? זה מה שאתה מבקש ממני? הרי זה באמת דבר פעוט!" – והסכים. עוד אמר לו הבבא חאקי: "אם אתה מסכים, הקפד גם לברך לפני האוכל. הרי גם זה דבר שאינו קשה", וגם לכך הסכים העשיר. כשעלו העשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין העשיר כדרכו סעודה של שקצים ורמשים. הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל. והנה כשהוא ניגש לברך, אמרה לו אשתו: "על מה אתה מברך? על החזיר?!" הבין אותו עשיר שהוא 'נפל' במלכודת הקודש של הבבא חאקי, ומאז נמנע מלאכול כל מאכל שאיננו כשר בתכלית ההכשר וההידור.
ועוד מעשה: המשכיל הידוע, משה מנדלסון, היה בתחילת דרכו ירא שמים, עד שפרש. וכבר אמרו חז"ל (פסחים מ"ט ע"ב): "שנה ופירש – יותר מכולן". מנדלסון הבין היטב במה תלויה קדושתו של עם ישראל, ולכן טרח ברשעותו להפריש את תמימי ישראל מדרך הישר. פעם אחת נטפל לקבוצה של יהודים, ושכנעם בכל מיני שכנועים שיתרחקו מדרך התורה רח"ל. אותם יהודים, למרות שנפלו ברשתו של מנדלסון, התקשו להפסיק לקיים מצוות, שכן היו רגילים לכך מילדותם. שאל אותם מנדלסון שר"י: "האם אתם נוטלים ידיים?". אמרו לו: "כן, ואנו מקפידים על כך". אמר להם מנדלסון: "עכשיו אני מבין מדוע הנכם עדיין קשורים בעבותות הקדושה ליהדות, שכן נטילת ידיים מביאה קדושה". והוסיף ואמר להם: "עליכם להימנע מנטילת ידיים, ובכך תוסר הקדושה מכם. כך תצליחו בנקל להתנתק רח"ל מהמצוות, דבר שהיה קשה לכם עד כה".
פרפראות
יראה ושמירה ברבים
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (י"ט, ג')
יש לדייק: התורה פותחת את מצות מורא אב ואם בלשון יחיד: "איש", אך מסיימת בלשון רבים: "תיראו"! כתב על כך אבן עזרא: "ואמר 'תיראו' לשון רבים, כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו. וכן בשמירת השבת".
בתוספת הסבר: לאב ולאם לא נעים להזהיר את הבן על קיום מצוה זו ולומר לו: כבד אותנו! יְרא מאיתנו! לכן מצוה זו מוטלת על אחרים, שרואים את הבן שאינו מכבד את הוריו, הם צריכים להזהירו על כך.
מצות שבת סמוכה למצות מורא אב ואם (ראה רש"י ורשב"ם), ומכאן שיש להקיש מהאחת על השניה.
זהו שממשיך אבן עזרא, שחובתם של האחרים קיימת גם לגבי שמירת השבת. יש להזהיר כל אדם, גם מי שאינו בן משפחה, שישמור את השבת, ולכן גם שם מובאת המצוה בלשון רבים: "תשמורו".
ביאור נוסף: כשהבן קטן, עלינו להזהירו ולחנכו לשמירת השבת מדין חינוך; אחר שהוא גדל, עלינו להקפיד עליו שישמור את השבת כבר-חיוב. לכן אמרה התורה בלשון רבים: "תשמורו" – כנגד שתי תקופות השמירה הללו.
עושר שמור לבעליו לרעתו
"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (י"ט, י"א)
כתב רש"י (ע"פ תורת כהנים י"ט, כ"ו): "אם גנבת – סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר". ואחר כך כתוב (י"ט, י"ב): "וחללת את שם אלקיך אני ה"'. ויש לבאר כך את הדבר: אדם שגנב וע"י שנשבע לשקר נפטר מלשלם לחברו את מה שגנב, לבל יחשוב שהרוויח כסף, ממון. ראשית, ממון שלא שלך הוא אינו ממון. שנית, "הרווחת כסף" אך הגעת לעבירה חמורה מגניבה ושקר, והיא – חילול שם שמים.
אוי לו לאדם המנצל שם שמים בכדי להרוויח ממון, וזהו שאמר החכם מכל אדם (קהלת ה', י"ב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
ביקורת עצמית
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (י"ט, ט"ו)
חז"ל (שבועות ל' ע"א) למדו מכאן שצריך האדם לדון את חבירו לכף זכות. באופן טבעי נוטה האדם לראות את נגעי חבירו ולא את נגעי עצמו. לכן אמרה התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" – תדון אותו לכף זכות, כפי שאתה דן את עצמך.
אך יש גם פן נוסף במצוה זו, המתייחס לאדם עצמו. "לא תשא פני דל" – גם את עצמך תשפוט בצדק, ללא עוול, ואל תחפש תירוצים לומר: "אני דל, ולכן אינני אשם…"; כך גם: "ולא תהדר פני גדול" – אל תאמר: "אני גדול וחשוב, אי אפשר להאשים אותי…". אל לו לאדם לחפש תירוצים, אלא: "בצדק תשפוט עמיתך" – עשה חשבון נפש ובחן את עצמך!
כך מעיד הזוהר הקדוש (ח"ג קע"ח ע"א) על חכמים שלא היו ישנים עד שהיו עושים חשבון נפש, ולכן הם נקראו: "מארי דחושבנא".
על דרך זה יש להסביר גם: "מאזני צדק… יהיה לכם" (י"ט, ל"ו) – גם לכם, באופן אישי, לכל אחד ואחד מכם, יהיה דין צדק לעצמכם.
רעים האהובים
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (י"ט, י"ח)
המצוה הראשונה שבעל מחוייב כלפי אשתו – עוד לפני שהתחתן איתה – היא מצות "ואהבת לרעך כמוך". כן מבואר בגמרא בקידושין (מ"א ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'".
אמר האר"י הקדוש ז"ל (ספר הליקוטים, עקב, עה"פ 'ויענך'): אדם שאוהב את אשתו כגופו, מקיים בכך מצות: "ואהבת לרעך כמוך", שבה נכללת כל התורה כולה.
קדושת פירות השנה הרביעית
"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (י"ט, כ"ד)
מדוע נטע רבעי נחשב "קודש הלולים"? רש"י הסביר, שדינו של נטע רבעי הוא כמו מעשר שני, שיש לאוכלו בקדושה בירושלים או לפדות את קדושתו בכסף.
אך תרגום יונתן ואבן עזרא הסבירו אחרת. תרגום יונתן אומר: פירות השנה הרביעית הינם קודש, ועל הבעלים לתת אותם לכהן ולפדותם ממנו. וזו לשונו: "וּבְשַׁתָּא רְבִיעָתָא יְהֵי כָּל אִינְבֵּיהּ קוּדְשֵׁי תוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ מִתְפְּרַק מִן כַּהֲנָא". באופן דומה הסביר אבן עזרא, שהבעלים צריכים לתת את הפירות לכהן, והכהן עצמו אוכל אותם (אך הלכה כדעת רש"י).
מדוע, לפי ביאור זה, נקראים פירות אלו "קודש הלולים"? יש לבאר בדרך המוסר, שהתורה אומרת לאדם: אם נזהרת שלא לאכול את פירות הערלה במשך שלוש שנים, הרי שבשנה הרביעית יהיו פירותיך פירות קודש. כשתעלה לירושלים ותאכלם שם בקדושה, תהיה אתה בעצמך קדוש ככהן.
כדברי חז"ל על הפסוק (דברים י"ד, כ"ג): "למען תלמד ליראה", שמי שאוכל מעשר שני בירושלים מתחזק שם ביראת השמים שלו, ונקרא קדוש. התוס' (ב"ב כ"א ע"א, ד"ה כי מציון עפ"י הספרי, דברים, ק"ו) כתבו: "גדול מעשר שני, שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
והדרת פני זקן
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (י"ט, ל"ב)
מכאן למדנו את חובת הכיבוד של זקנים ושל תלמידי חכמים, ככתוב בתהלים (ט"ו, ד'): "ואת יראי ה' יכבד". חלק מחובת הכיבוד היא לקום בפני זקן או תלמיד חכם.
הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א שואל: מה הדין לגבי אדם שיושב בגזוזטרא הגבוהה י' טפחים מקרקע הרחוב, ומתחתיו עובר רב ברחוב, האם חייב הוא לקום לכבודו, או שהגזוזטרא נחשבת רשות אחרת, ואין הוא חייב לקום לכבודו? תשובתו: מן הדין הוא חייב לקום. ועוד שואל הרב: רב שנוסע בעגלה – האם חייבים לקום לכבודו? ועונה: מעיקר הדין אין חיוב, כי הרב אינו רואה אותו, אבל טוב לקום (ועיין בא"ח שנה שניה כי תצא סע' י"ג, י"ד).
עוד יש לשאול: נהג אוטובוס או מונית, שתלמיד חכם עולה לרכבו – האם חייב הנהג לקום לכבודו? למעשה, אינו חייב לקום, אבל רצוי. מפורסמים בהקשר זה שני האחים למשפחת בבאיוף, שהיו נהגי אוטובוס בירושלים. כל פעם שהיה הרב המקובל חכם אפרים כהן זצ"ל נכנס לאוטובוס, הם היו קמים לכבודו. אמנם על פי דין הם לא היו חייבים לעשות זאת, כיון שהם היו באמצע עבודתם, אך הם טענו: "כיון שממילא אנו עוצרים בתחנה וממתינים שיעלו האנשים, אנחנו יכולים לקיים מצוה חשובה זו ולכבד את הרב…"
מפני שיבה
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (י"ט, ל"ב)
מדוע כתוב: "מפני"? היה צריך להיות כתוב: "לפני שיבה תקום"!
על אנשיו של קורח נאמר (במדבר ט"ז, ב'): "ויקומו לפני משה". ביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מצד אחד הם נקהלו וחלקו על משה רבינו, אולם מצד שני אפילו עדת הכופרים הללו לא יכלו שלא לקום מפני כבודו של משה רבינו. מה עשו? כשהבחינו מרחוק במשה רבינו שמתקרב לקראתם, נעמדו, כדי שלא יצטרכו לעשות זאת כשיתקרב אליהם.
לאור דברי ה'בן איש חי' יש לומר, שזהו שציוותה התורה: "מפני שיבה תקום" –עליך לקום "מפניו", כשהוא קרוב אליך, כדי שיהיה ניכר שעמידה זו היא לכבודו!
הרגשת הבדלה בין ישראל לעמים
"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (כ', כ"ד)
אנו אומרים בהבדלה שבתפילה: "המבדיל… בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". ההבדל שבין אור לחושך ניכר הוא; במה ניכר ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים?
אמרה התורה (כ', כ"ה): "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". ההבדל בין הבהמה הטהורה לבהמה הטמאה הוא על פי סימנים. אך אם אתה רוצה להרגיש גם את ההבדל בין ישראל לעמים אזי: "והייתם לי קדושים" (שם, כ"ו), על ידי שתהיו קדושים מלמטה אקדש אתכם מלמעלה, ותרגישו את מעלתם ויתרונם של ישראל כיתרון האור על החושך, כלומר בקדושה ניכרת ההבדל בין ישראל לעמים.
מעשה רב
מצוות התלויות בארץ
"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (י"ט, ט')
סיפר מרן הרב זצוק"ל: כב' הרה"ג חכם צדקה חוצין ביקש לקיים את המצוות התלויות בארץ: תרומה, מעשר, לקט, שכחה ופאה. קנה חלקת קרקע קטנה, וזרע אותה. כשגדלה התבואה ניגש לקצור אותה, ולקיים בה את המצוות האמורות. עמדתי לצידו והייתי עוזר לו. התחלנו לקיים את כל המצוות, אך כאשר הגענו למצות שכחה עמדנו והתחבטנו: כיצד נקיים מצוה זו? הציע חכם צדקה: "בוא ונעשה מספר הקפות וסיבובים סביב איזה מבנה או עץ, ואחר כך נאסוף את התבואה…". ואכן כך עשינו. עמדנו והקפנו כמה הקפות. לאחר זמן מה באנו לאסוף את התבואה אל הגורן. החזרנו את פנינו אל השדה, ונוכחנו לדעת שזכינו לקיים גם את מצות שכחה…
חינוך לשמירת הלשון
"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (י"ט, י"א)
סיפר מרן זצוק"ל על סבתו של דודו הרה"ג יהודה צדקה – הרבנית שמחה: אחד מבניה היה נוהג בכל ערב שבת להביא לאמו הרבנית ע"ה פירות וירקות. הרבנית שמחה היתה מתענינת לדעת על כל פרי או ירק כמה זה עולה, והבן לפי תומו היה עונה לה. הרבנית היתה משלמת לו, ולא היתה מוכנה לקבל בשום אופן דבר בחינם. יום אחד אחד מבני המשפחה העיר את אוזן הבן שהוא אינו חייב לומר את הסכום האמיתי, וכן עשה שמיום זה ואילך היה מוזיל מהתמורה ששילם בעד הפירות והירקות.
יום אחד נקלעה הרבנית לשיחה בין שכנותיה על מחירי השוק של פירות וירקות, והרבנית בתמימותה החלה לנקוב במחירי הירקות כפי שהיתה משלמת לבנה על פי דיבורו, והיא במבטה החד ראתה את החיוך שנסתמן בפי חברותיה והבינה מעצמה שהמחירים יקרים יותר. יותר מאוחר כאשר פגשה את בנה א"ל בלשון רכה: לא יפה לשקר, על דרך שאמר (יבמות ס"ג ע"א) רב לרבי חייא בנו שלא ישנה בדיבורו משום (ירמיה ט', ד'): "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ".
מכאן הדגיש מו"ר זצ"ל: ראוי להתחנך ולחנך את בנינו לדבר בלשון נקייה מכל רבב של שקר גם לדבר מצוה.
בחירת עדים במשפט
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (י"ט, ל"ה)
בדרך כלל לחתונות מבקשים המחותנים מאנשים מכובדים שישמשו עדים לנישואי בני משפחתם. מרן זצוק"ל נהג בכל עת שהוא עורך חופה וקידושין להזהיר את העדים לעשות תשובה על מנת שהעדות והנישואין יעלו יפה.
סיפר מרן הראשון לציון זצוק"ל: מעשה היה בעת ששימשתי כרב ראשי לישראל, נתבקשתי לערוך חופה וקידושין לבנו או נכדו של א' השופטים הבכירים בארץ. אבי החתן ביקש משר המשפטים וא' השרים הנכבדים הקרובים לראש הממשלה להיות עדים בחופה. דעתי לא היתה נוחה מבחירת אותו שר, לכן פניתי לשר המשפטים דאז, ר' משה ניסים הי"ו, ואמרתי לו בידידות: "אתה פסול לעדות", כיון שאתה מחזיק בתפקיד שאם חלילה יתגלה בעיות משפטיות בכתובה, והיא תתגלגל לידי דיון משפטי, מיד עלולים להטות את הדין בגלל ששר המשפטים חתום עליה כעד. ואז לפי הכלל בהלכה: עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה, נמצא שצריך לבחור זוג עדים כשרים מחדש.
שוב סיפר מו"ר זצ"ל: כי נתבקש לערוך חופה וקידושין של משפחות גבירים, כאשר הם כבר מינו והזמינו שני שופטים לשמש עדים בנישואי בניהם. חשבתי לעצמי מיד היאך אצא מסבך זה. קראתי לאותם שופטים בפני בעלי השמחה ואמרתי להם: תראו, אתם שופטים גדולים אשר מבינים כי אם למחר הכתובה תבוא לדיון לפניכם או לידי חבריכם לבית המשפט, הכיצד תנהגו הרי יהא פה ניגוד אינטרסים, ויוציאו לעז על כל השופטים ומערכת המשפט. הדברים דיברו בעד עצמם והם בתגובתם: הרב צודק! אנו מבטלים את נוכחותנו כעדים. וה' סייע בעדנו למצוא עדים כשרים ללא חשש.
סוחר כהלכה
"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (י"ט, ל"ו)
סיפר מרן הרב זצוק"ל: היה סוחר אחד בשוק 'מחנה יהודה', הוא היה יהודי שחזותו החיצונית העידה עליו כי הוא איש פשוט. הוא גם היה שקט באופיו ומדבר בנחת ובשלוה שלא כדרכם של סוחרים שמוכרים בקול רעש גדול.
במקביל, הוא היה מקדש שם שמים במעשיו, הוא היה מוכר מיני תבלינים, עשבי מרפא ועלים לתרופה בגרמים מועטים. הקונים אהבו לקנות ממנו כיון שמשאו ומתנו היה באמונה שלימה עם הבריות. מנהגו היה, שכל אימת שבא למדוד סחורתו על פי גרמים מועטים, הוא היה מניח כנגד שקית הנייר שבה היה מספק סחורתו לקונה למדידה על כף המאזנים, שקית דומה לה על הכף השניה ועליה היה מניח את המשקולת הרצויה, חמישה או עשרה גרם או יותר. ועוד – אחר שהיה מודד היה מגדיש את הסאה, היה מניח מעט עלי מרפא או תבלין יותר מהראוי לטובת הקונה, ובזה היה מכוין שאף הקב"ה ימלא ביתר זכויותיהם של ישראל.
שריפת גופת המת
"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (כ', כ"ג)
לא אחת אנו רואים מקרים באים יהודים הרחוקים מתורה ומצוות, שה' יחזיר אותנו ואותם בתשובה שלימה, אשר הם מוסרים גופתם, או למדע או לשריפה, כמנהג הגויים.
בהקשר לכך סיפר מרן הרב זצוק"ל: מעשה היה שנשאלתי על יהודי בחו"ל שציווה בצוואתו כי לאחר מותו ישרפו את גופתו ר"ל.
עורך הדין שנתמנה למנהל העיזבון שלו עמד בתוקף על שריפת הגופה, אולם היורשים שהיו אוהבי תורה ומסורת ישראל התנגדו לקיום צוואת אביהם בשריפת הגופה. בצר להם פנו אל הרבנות הראשית בעצה מה לעשות.
הצעתי להם קודם לכל לפנות לבית המשפט שם בבקשה להוצאת צו מניעה האוסר על מנהל העזבון לשרוף את הגופה, ובמכתב של הרבנות הראשית כתבנו נימוק לדבר: הַמְצַווה היה בלתי שפוי בעת כתיבת הצוואה כי לא יתכן יהודי בעולם שינהג בחוסר שפיות ולא נורמאלי לשרוף גופתו. ולהוסיף בטענתם לפני השופטים במפורש: כך הורה לנו הרב אליהו, שהנפטר לא היה שפוי.
בדיון בבית המשפט הסביר הבן כי ע"פ ההלכה היהודית יש איסור לשרוף את הגופה (ושכח לומר את אשר אמרתי לו). רק לאחר טיעוני מנהל העיזבון נזכר הבן בהצעתי במכתב, והוציאה בפני השופט, וחזר ואמר לשופט כי הנה חוות דעתה של הרבנות הראשית בישראל כי אביו היה בלתי שפוי בשעת כתיבת הצוואה.
משבא עוה"ד, מנהל העיזבון, לטעון טענותיו, א"ל השופט בדרך פליאה: כיצד יכול אתה לטעון, הרי אתה נוגע בדבר, שכן אם יימצא שהמצווה היה בלתי שפוי תפסיד את שכר טירחתך!
בנקודה רגישה זו אמר עוה"ד שהוא מוכן להתפשר – הגופה תובא לקבורה ולא תשרף ובלבד ששכר טרחתו ישולם.
לימים חקרו בדבר מוצאו של השופט שישב בדין וגילו שהוא יהודי, אביו יהודי ואמו יהודיה, אלא שהם התנצרו מפחד הנאצים ימ"ש במלחמת העולם השניה, כך שהוכיח השופט כי עדיין ריח של יהדות בו.
מרן הרב ופגישת "אשת הברזל"
"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו)
מנהג מוכר בבית הנשיא בארץ, שכל אימת שמגיע לארץ דיפלומט חשוב הרי הוא עובר ביקור בבית הנשיא, אך קבלת פנים זו נעשית עם הסגל הראשון של החשובים במדינה. בין היתר גם הרבנים הראשיים לישראל מחוייבים בנוכחותם אלא שבזמן כהונת מרן הראשון לציון עם הכהן הגדול, ידידו ועמיתו הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב בירשת"ו, הגיעו להסכמה וחלוקת תפקידים כי יחלקו את פגישותיהם פ"א הרב ופ"א הרב שפירא. מנהג הראשון לציון והרב הראשי להיות נוכחים רק לפגישות ולקבלת פנים, אך בסעודה הממלכתית אשר היתה נעשית הם כבר הדירו רגליהם כל פעם בשל עיסוקים אחרים, ובלבד לשמור על קדושת הפה כדרכם בקודש.
סיפר מרן הראשון לציון זצ"ל: באחד מן הימים הגיע תורי להשתתף בביקור הממלכתי בארץ של ראש ממשלת אנגליה, הגב' מרגרט טאצ'ר, המכונה בפי כל: "אשת הברזל", אשר כידוע בזמן שלטונה היו באירופה חוששים ורועדים מהחלטותיה המדיניות והכלכליות. אולם ראיתי את הנולד וידעתי כי אצטרך להתמודד עימה במפגש עם נתינת יד בבית הנשיא, וברור כי לא נאה לאדם פשוט ולא כ"ש רב בישראל שיתן יד לנשים. לכן זו הפעם היחידה שפניתי לרבנית: היום את באה עמי לביקור הממלכתי עם ראש ממשלת אנגליה בבית הנשיא, ובין היתר לא רק בשל בעיית נתינת יד, אלא ובעיקר שאת דוברת אנגלית ותוכלי להסביר את עמדתי בענין בנימוס.
אכן הגענו אני והרבנית שתליט"א לבית הנשיא כשהרבנית צעדה לפניי ומייד הרבנית לוחצת את ידי גב' טאצ'ר. ובד בבד התנצלה הרבנית והסבירה בטוב טעם את ההלכה שהרב נמנע מללחוץ כי הוא מקפיד ע"פ הדת לא להושיט יד במקרה זה. אמרה גב' טאצ'ר: 'הרי היו דתיים לפני כן שלחצו את ידי'! היה נוכח בינותם מי שהיה ראש ממשלה באותה עת, שלימים נשיא המדינה, והחל לומר את דבר "חכמתו" לפני טאצ'ר כי כבו' הרב אליהו זצ"ל יותר מידי אורטודוכס. מייד שמעה גב' טאצ'ר ואמרה לו: גם באנגליה יש שני סוגי דתיים אורטודוכסים, יש כאלה שנראים מבחוץ שאומרים שהם אורטודוכסים, ויש שהם באמת אורתודוכסים, והאמת שאני מעריכה את אלה שהם באמת אורתודוכסים כל הזמן ולא מתנדנדים פעם ככה ופעם ככה.
הדגיש מרן הראשון לציון זצ"ל: כמה מוסר השכל בדבר, ואל יבוש בעבודת השם מפני המלעיגים עליו. ואפילו נשיאי אומות העולם מכירים ומעריכים אדם הדבק ביהדותו ומקדש שם שמים ברבים, בבחינת מה שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, מו): "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ".
הלכה בפרשה
חיוב קימה בפני אביו ואמו ואשת חכם
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֶיכֶם" (י"ט, ג')
שאלה:
א. האם חייב אדם לקום בפני אביו ואמו?
ב. האם חייב לקום מפני אשת תלמיד חכם?
תשובה:
א. לפי דברי הגמרא בקידושין (ל"א ע"ב ודף ל"ג ע"ב) וכן פסק הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו' הל' ג') ובשו"ע (יורה דעה סי' ר"מ סעיף ז') בכלל כבוד אב ואם הוא לקום מפני אביו ואמו.
למעשה, היום לא נוהגים בזה ומסתמא האב והאם מוחלים לבן על הכבוד הזה, ואב ואם רשאים למחול על כבודם.
בכל אופן, ראוי שפעם אחת יאמרו האב והאם לבן שהם מוחלים לו ולא חייב לקום מפניהם (ורצוי שהבן יבקש מהם שימחלו עבור כל הפעמים שאינו עומד בפניהם).
ב. בענין כיבוד אשת תלמיד חכם – מהדין חייבים לכבדה וחייבים לעמוד בפניה. והוא מה שמוזכר בהלכה "אשת חכם" הנקראת בלשוננו – רבנית.
אולם, בפועל לא ראינו ולא שמענו שנוהגים בזה, ועיין לכנה"ג (הגהות טור רמ"ב אות ד'), ובברכ"י (שם סק"ג ובחושן משפט סימן י"ז ס"ק ה') וב"סוד ישרים" (ח"ב סימן ט') וב"בן איש חי" (שנה שניה פרשת כי תצא סע' ט"ז).
למעשה מעיקר הדין יש חיוב לקום בפניה, ולדעת דברי התוס' (שבועות ל' ע"ב ד"ה "והאמר") יש הבדל אם זה בחיי בעלה או לא, ועיין בט"ז (יו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ד) ולב"ח (שם ד"ה "עשה דכבוד").
אבל מאחר והחיד"א (בברכ"י שם) הביא משם האר"י שאין חיוב לקום מפניה, וכן נהגו, הנח להם לישראל במנהגם – ובכל אופן חייבים בכבודה.
שתייה ואכילה לפני התפילה
"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (י"ט, כ"ו)
שאלה: האם מותר לאכול או לשתות קודם התפילה?
תשובה: מפסוק זה למדו חז"ל שאסור לאכול קודם התפילה, וכך נאמר בגמרא ברכות (י', ע"ב): "ואמר רבי יוסי בר' חנינא משום ראב"י: מאי דכתיב: 'לא תאכלו על הדם' – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב (מלכים א' י"ד, י"ט) אומר: 'ואותי השלכת אחרי גויך' אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים?!". בזוהר הקדוש (ח"ב שמות רט"ו ע"ב) הצמיד את תחילת הפסוק "לא תאכלו על הדם" להמשך הפסוק "לא תנחשו ולא תעוננו", להגדיל את חומרת איסור האכילה קודם התפילה, וז"ל: "מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי על דמיה שקיל איהו כמנחש ומעונן".
השולחן-ערוך (אור"ח סימן פ"ט סע' ג') פסק שאיסור זה נוהג בין ביום חול ובין ביום שבת (עיין במשנה ברורה שם ס"ק כ"ג).
אולם השולחן ערוך (שם סע' ד') פסק שם שהרעב והצמא בכלל חולים הם. ואם אדם חושב שלא יוכל להתפלל בכוונה כי מרגיש חולשה דינו כחולה ומותר לו, אולם רק לאכול ולשתות כדי קיום הגוף שיוכל להתפלל בכוונה אבל לא יוסיף לאכול יתר מכך ובודאי לא ממתקים שהם ערבים לחיך. אף על פי כן כתבו המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ב) וכה"ח, טוב שיקרא קודם האכילה קריאת שמע. וכן טוב שיקרא ברכות השחר קודם האכילה.
יש להזכיר דבר נוסף שאסור לעשות קודם התפילה: לשאול בשלום. מעיקר הדין אם משכים לפתח חבירו קודם התפילה, אסור לומר לו "שלום" אלא יאמר: "צפרא דמארי טב" (עיין שו"ע שם סע' ב'). להלכה גם אם פוגש את חבירו ברחוב לא יאמר לו "שלום", אלא "צפרא טבא". יש מהאחרונים הפוסקים כי מכיון שהיום כולם רגילים לומר "בוקר טוב", אין לומר "בוקר טוב" לפני התפילה אלא "צפרא טבא".
חינוך ילדים לאיסור אכילה לפני תפילה
"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (י"ט, כ"ו)
שאלה: האם יש איסור לילדים לאכול ולשתות לפני התפילה?
תשובה: עיין בספר הלכה ח"א (עמוד צ"ד סעיף כ"ו) ושם נאמר: "אסור לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, ולדעת הרמב"ם אפילו מים אסור לשתות.
ועיין בזוה"ק שמחמיר בזה מאוד. אבל מי שאינו יכול לכוון בתפילה מבלי שישתה קפה או תה, דינו כחולה שמותר לו לשתות לפני התפילה. ויכול לשתות עם סוכר, רק לא ישתהו במסיבת חברים. ואף על פי כן, כל אדם יזהר מאוד בזה כי מלבד חומר האיסור על פי הזוהר הקדוש, הרי לדעת הרמב"ם הוא איסור דאורייתא". וראה עוד בשו"ע (או"ח סי' פ"ט סע' ג').
ומכל זה עולה, שאכילה לפני התפילה חמורה היא מאוד. ועל כן איעצך שהתלמידים יביאו עמם ארוחת בוקר וביה"ס יספק להם שתייה חמה ואז תהיה הפסקה בין התפילה לשיעור הראשון.
וודאי שעדיף להתפלל במסגרת מחייבת בבית הספר משום (משלי י"ד, כ"ח): "ברֹב עם הדרת מלך", וגם כדי שהתלמידים לא יתרשלו בתפילה בציבור, ובפרט שבנדון דידן מדובר בתלמידים גדולים.
טיפולי עור וחשש כתובת קעקע
"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'" (י"ט, כ"ח)
שאלה: האם מותר למרוח יוד על פצע, והאם מותר לכתוב על היד או שמא יש בזה איסור כתובת קעקע?
תשובה: נאמר בתורה: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'". בגמ' (מכות כ' וכ"א) מבואר ששריטה האסורה היא שריטה על מת, וכפי שכתב רש"י בחומש: "כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת".
ועל כתובת קעקע נאמר שם במשנה (מכות פ"ג מ"ו): "הכותב כתובת קעקע: כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחו ובכל דבר שהוא רושם". כלומר, איסור כתיבת כתובת קעקע מן התורה הוא באדם הכותב בצבע על בשרו ואחר כך מקעקע את הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר (עיין רש"י), ומדרבנן האיסור הוא גם אם כתב לבד או קעקע את בשרו לבד (ראה ברמב"ם פרק י"ב מהלכות עבודת כוכבים הל' י"א). ובגמרא שם נאמר: "אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע". ומסקנת הגמרא: "כל מקום שיש מכה – מכתו מוכיח עליו" ומותר.
ובשולחן ערוך (יו"ד סי' ק"פ סע' ג') נפסקה ההלכה: "מותר ליתן אפר מקלה על מכתו". וכמבואר בש"ס שמכתו מוכיח עליו שאינו עושה זאת משום חוקות הגויים אלא לרפואת המכה.
והנה, יש היום טיפול בעור הנקרא "קריוטרפיה", זהו טיפול באמצעות חנקן נוזלי בקור במעלות מתחת לאפס.
וכאשר הרופא עושה פעולה זו יתכן ותשאר צלקת או יהיה רושם של כויה בעור. ובהיות שהדבר נעשה לשם רפואה – מותר לעשות כן מאחר וניכר ומפורסם הדבר.
וכאשר צריך מישהו לשים דיו על פצע מותר לעשות כן. אך יש להזהר שלא לשים יוד במקום לא צריך, ולכתחילה גם לא במקום שיש שריטה קלה ביותר שלא ניכרת מכתו.
ומכאן, שיש להזהר גם שלא לכתוב על היד דברים (בעט שהוא חורט בבשרו), כפי שקורה שאדם כותב לפעמים מילה או מספר לתזכורת.
לסיכום:
א. אסור לשרוט בבשר על מת ב"מ.
ב. אסור לכתוב כתובת קעקע על היד או על כל מקום בגוף.
ג. טיפול בעור ע"י רופא לשם רפואה מותר גם אם תהיה כויה כתוצאה מטיפול זה.
ד. מותר לשים יוֹד על פצע וראוי שלא לשים על שריטה קלה שלא ניכרת המכה.
ה. אין לכתוב בעט מספר או מילה על היד.
כבוד חכמים בדרכים
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'" (י"ט, ל"ב)
שאלה: היושב בתחנה ומבחין ברבו נוסע ברכב, או להפך רבו מהלך והוא ברכב – האם חייב לקום מפניו? וכן: האם יש לקום בפני רב או זקן שעולה לאוטובוס, ויש להם מקום ישיבה?
תשובה: בפרשת קרח (במדבר ט"ז, ב') נאמר: "ויקומו לפני משה". ובמדרש: כיון שראו את משה רבנו מרחוק מיד קמו ועמדו כדי שלא יצטרכו לקום מפניו ולכבדו כשיגיע אליהם. וזו מדה מגונה שהיתה בהם שהשתמטו מן המצוה הנשגבה.
בגמרא קידושין (ל"ג ע"א) נאמר שישנה חשיבות גדולה לעוסקים בעבודתם, וז"ל הגמ' שם: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם. ולא? והתנן: כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם: אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום! א"ר יוחנן: מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים. אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים".
כלומר, אם אדם עובד ועובר רב כשהוא באמצע מלאכתו, מהדין לא חייב להפסיק את מלאכתו על מנת לקום בפני רבו. ולפיכך אדם הנוהג מן הדין אינו צריך לעצור את רכבו לצורך קימה, שהרי עסוק הוא במלאכתו.
וכן יש מי שאומר שאם הרב ברשות אחת והתלמיד ברשות אחרת אינו חייב לקום מפניו. אך יש שחלקו והביאו ראיה מהגמרא (קידושין שם) שסיפרה כי רב יוסף שהיה סגי נהור היה רוכב על חמור שהביאו לבית המדרש, וכשאביי ראה מרחוק את אוזן החמור מיד נעמד, וז"ל הגמ' שם: "אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים", ואם כן גם בשתי רשויות יש לקום.
ולכן: אדם הנוהג או נהג אוטובוס שנכנס רב והוא עסוק במלאכתו, נתינת עודף וכדו', אינו חייב לקום, אך אם אינו נוהג ולא עסוק, וכן הנוסעים מחוייבים לקום בהכנס רב, או בראות תלמיד את רבו מבעד לחלון. ויש להדגיש כי חיוב הקימה בפני זקן או תלמיד חכם אינו רק על מנת לפנות להם מקום באוטובוס, אלא ישנה מצות קימת הידור כשלעצמה, אף אם יש מקום ישיבה עבורם.
