ביאור הגמרא על רשב"י במערה

הגמרא בשבת (ג"ל ע"ב) מתארת מעשה נורא שישבו שלושה תנאים – רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורשב"י ואיתם היה יהודה בן גרים, ודנו במעשיהם של הרומאים. וז"ל הגמרא: "פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו – תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות- לעדן בהן עצמן, גשרים- ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה- יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג".

צריך לבאר: מדוע רצו הרומאים להרוג את רשב"י? הרי כל מה שאמר זה שכל מה שעשו לצורך עצמן עשו! וכך הוא האמת, והראיה לכך דאיתא בגמרא (ע"ז ב' ע"א וע"ב) שלעתיד לבוא יבואו האומות ליטול שכרן מהקב"ה, והראשונה שמתייצבת היא מלכות רומי, שטוענת שעשתה הרבה למען עם ישראל שיעסקו בתורה: בנתה למענם "שווקים", "מרחצאות" שיתעדנו בהם, ויהא להם פרנסה ברווח מהשווקים, ויהא להם פנאי ללמוד תורה. והקב"ה דוחה טענותיהם כדברי רשב"י, שהכל לצורך עצמן עשו.

אלא הענין הוא כך: כמו היום, יש חושבים שהם פוליטיקאים גדולים, רוצים לעשות שלום בין ישראל לישמעאל. אבל האמת שזה לא לטובת עם ישראל אלא רק לצורך כבודם! יש מי שרוצה פרס נובל! ויש מי שרוצה לסיים את תפקידו כאילו הוא מנהיג העולם, כדי שכולם יהללו וישבחו אותו, ולא איכפת לו טובתם של עם ישראל אם ע"י זה יגרם להם סבל, וע"י מעשיו מקרב את האויב כך שישלוט בחלקים מן הארץ ויפעיל נגד עם ישראל את כלי המשחית שלו. כל זה לא מענין אותו, אלא מענין אותו פרס נובל וכדו'. ופתאום באים רבנים ואומרים קבל עם ועולם – זהו שקר! כל מעשיכם מרמה, לטובתכם ולא לטובת ישראל, שהם גורמים מלחמה ומהומה ולא שלום. וכואב לרומי שיתפרסם בעולם כולו השקר הזה שלהם, וע"כ חששו שמא דברי רשב"י יתקבלו, והם לא מוכנים לקרוא לרשב"י: 'רבי' אלא שמעון בלבד, משום שחששו שדבריו יתקבלו.

חשיבות חינוך הילדים

"אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא".

מבואר בגמרא, שרשב"י התחבא במערה מחמת הרומאים ביחד עם בנו רבי אלעזר. יש להבין לכאורה: מדוע לקח רשב"י את בנו הקטן אלעזר איתו למערה, מדוע שיתייסר איתו בתנאים הקשים במשך שנים? הסיבה היא שרשב"י רצה לחנך את בנו, ובחינוך הילדים אי אפשר להתחשב בקשיים, וצריך לעשות כל מה שניתן לחנכם מקטנות ללמוד תורה במסירות ובעיקר בעמלה של תורה. ופחד להשאירו בחוץ מפני שהרומאים מסתובבים בחוץ וישפיעו על חינוכו.

עמלה של תורה ותפילה

"איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי. בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו".

ממשיכה הגמרא ומתארת שרבי שמעון ובנו רבי אלעזר ברחו למערה והתרחש להם נס וצמח עץ חרוב במערה ונבע בה מעיין. נס בתוך נס! שהרי עץ חרוב צריך שבעים שנה כדי לצמוח, ולתת פרי, וכאן צמח מיד ונתן פרי. והיו יושבים כל היום במערה ועוסקים בתורה. כל היום היו פושטים בגדיהם ומתכסים בחול עד צווארם ולומדים, ובשעת תפילה לבשו בגדים והתפללו. ולמה פשטו בגדיהם? – כדי שלא יבלו, וקשה: אם הקב"ה עשה להם ניסים גדולים כאלה, מה להם לחשוש שיבלו בגדיהם? "היפלא מה' דבר" (בראשית ח"י, י"ד)? ועוד, רש"י מסביר שהקב"ה ברא להם חרוב ומעיין, וכלשונו: "חרוב – לאכול פירותיו, ועינא דמיא – לשתות", מה היה סלקא דעתן לפרש אחרת, עד שבא רש"י ואומר שהחרוב לאכול ומים לשתות? אלא ידע הקב"ה דעתם של הצדיקים שהם לא ירצו ליהנות ממעשה ניסים, ולכן פשטו את בגדיהם כדי שלא יבלו, אמר להם הקב"ה: בראתי זה במיוחד עבורכם לאכול ולשתות וזה רצון הבורא.

הראשונים הקשו מדברי הגמרא (שבת י"א ע"א): "דתניא: חברים שהיו עוסקים בתורה- מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. א"ר יוחנן: לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן". משמע שרשב"י לא היה מפסיק לתפילה. ואילו מדברי הגמ' שהיו לובשים בגדיהם לתפילה משמע שהיו מתפללים!

מתרצים התוספות שם (י"א ע"א ד"ה כגון) שתפילה שהתפלל רשב"י במערה היינו קריאת שמע ולא תפילה. בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) משמע שלדעת רשב"י מי שתורתו אומנותו פטור מקריאת שמע ותפילה, וא"כ גם להסבר התוספות קשה (וכבר מאריך בזה ברכ"י סי' ע' ופתח עינים שבת שם)!

ואפשר שהענין הוא כך: נכון שרשב"י פטור מקריאת שמע ותפילה אך משמע מהסוגיה שלא עבר על דעת חבריו ולא רצה לסמוך על עצמו, הואיל וביטל מזמן תלמוד תורה גם בשביל לאכול חרוב א"כ ממילא חייב גם בתפילה ולא ראה עצמו "כרשב"י" שתורתו אומנותו, מרוב ענוותנותו וע"כ הוא התפלל. ומאחר והתפילה היא חיי שעה חשש על בגדיו שמא יבלו. כמו כן אפשר לומר שלא רצה לסמוך על הנס.

שבחי רשב"י – א'

"אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה?"

מבואר בגמרא שאמנם כשהיה רשב"י במערה היה אליהו הנביא בא ללמוד איתו כל יום אך כשבא אליהו הנביא להודיעו שהקיסר מת לא נכנס אליו אלא עמד על פתח המערה, ואמר: מי יודיע לרשב"י שהקיסר מת ובטלו גזרותיו? והטעם שלא נכנס (עיין בבן יהוידע וכן בפתח עינים, שם) זאת משום שידע אליהו הנביא שהם צריכים להשאר עוד י"ב חודש ע"כ לא הודיעם בצורה מפורשת. ואח"כ אחר ששהו שם י"ב חודש ואמרו שמשפט רשעים הוא רק י"ב חודש ופסקו כן (עיין רש"י שם ד"ה משפט), אז בשמים הסכימו ויצאה בת קול ואמרה: צאו מהמערה.

אלא שיש להעיר: הנה בתום י"ב החודשים הם אמרו: "משפט רשעים בגהינום י"ב חודש" – כלומר, ישבנו במערתנו י"ב חודש, כפי שיושבים הרשעים בגהינום, דיינו בכך, ואז – רק אז – יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם!". הדבר תמוה: מדוע בת הקול יצאה רק לאחר שהם הביעו את דעתם? ואם הגיע זמנם לצאת, מדוע לא נאמר להם לצאת גם לפני שהם אמרו: "משפט רשעים" וכו'?

אלא העניין הוא כך: ישנה מחלוקת ביחס למשך משפט הרשעים בגהינום כאשר השנה מעוברת: האם אורכו שלושה עשר חודשים, או שנים עשר חודשים? בישיבה של מעלה נסתפקו שמא יש להחמיר בהלכה, ולכן בשנה מעוברת יהיה משפט הרשעים שלושה עשר חודשים, כאורך השנה. עד שבאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר ופסקו הלכה: "משפט רשעים בגהינום שנים עשר חודש", גם בשנה מעוברת, ולא שלושה עשר חודש. וכפסיקתם – כן פסקו בבית דין של מעלה. הם הסכימו לפסק בית דין של מטה. אז נשלחה בת קול לבשרם: "צאו ממערתכם".

במסכת חגיגה (דף ט"ו ע"ב) מסופר מקרה אחר המדגיש עיקרון זה. מסופר שרבא בר שילא פגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מה עושה הקב"ה? אליהו השיב לו שהקב"ה אומר דברי תורה מפי חכמים, אך אינו אומר דברי תורה מפי רבי מאיר. כששאל רבא בר שילא לטעם הדבר, ענה לו אליהו שמאחר ורבי מאיר למד תורה מאלישע בן אבויה – "אחר" – אין רוצים להגיד תורה משמו בשמים. הקשה לו רבא בר שילא, והלא "רבי מאיר, רמון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" – כלומר, הוא ברר את הטוב שבדברי אלישע ולא הושפע ממנו לרעה, ומדוע לא יאמרו תורה משמו? אמר לו אליהו שעתה הוא שומע שהקב"ה אומר: "מאיר בני אומר כך וכך".

שוב מתעוררת אותה תמיהה: מדוע עד עתה לא אמרו דברי תורה משמו של רבי מאיר, ועתה, אחר שרבא בר שילא דיבר בשבחו – כן אומרים? וכי בשמים לא ידעו ש"רבי מאיר, רמון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק"? אלא, התורה היא בארץ ומה שפוסקים פה – נקבע גם בשמים. ברגע שבארץ פסקו הלכה שרבי מאיר ידע לברור, אז הסכים על ידם הקב"ה ואמר: "מאיר בני אומר". בשמים חיכו שכך יפסקו בארץ. אותו דבר קרה גם במערת רשב"י.

[אך באופן עקרוני יותר, יש לשאול על המובא בגמרא במסכת שבת (ל"ד ע"א) שרשב"י טיהר על פי נס את בית הקברות בטבריה. הרי אף לנביא עצמו אסור לפסוק על פי נבואתו, וח"ו "חייב מיתה" אם פסק על פי נבואה, וכלשון הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ט ה"א): "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ונאמר: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת'. הא למדת, שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר: 'חוקת עולם לדורותיכם', ונאמר: 'לא בשמים היא'. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך, אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב". ועוד מוסיף הרמב"ם (שם ה"ד): "וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני – הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה: 'לא בשמים היא', אבל לפי שעה שומעין לו בכל"!, אם כן איך רשב"י והאר"י ז"ל פסקו הלכות והסבירו אותם על פי הסוד?

אלא שיסוד הענין הוא שבעצם כל מה שנפסק בזוהר ובדברי האר"י ז"ל, נפסק על ידי גדולי הלכה שידם רב להם בתורת הנגלה. ומי לנו גדול מרשב"י שמתורתו אנו חיים. ועל גדולתו של האר"י ז"ל בפשט ובתורת הנגלה ניתן ללמוד מדברי המהרח"ו ז"ל (שער רוח הקודש דרוש ג' דף ט' ע"ג; שער המצוות, ואתחנן סע' כ"ב) על האר"י ז"ל: "שהיה מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה, ופירוש שביעי על דרך הסוד". וברור הוא שגדולי עולם אלה פסקו דבריהם על פי חכמתם בתורת הנגלה, וכוחם ברוח הקודש סייע להם להעמיד הלכה על בוריה, וכמו שסייע לכל חכמי ישראל מאז ומעולם].

שבחי רשב"י – ב'

"מרעיש הארץ מרגיז ממלכות"

באדרא זוטא (זוהר דף רצ"ו ע"ב) יש תאור מיוחד של הסתלקותו של הבוצינא קדישא (הנר הקדוש), אור שבעת הימים, רבי שמעון בר יוחאי זיע"א: "אמר רבי אבא: לא סיים בוצינא קדישא למימרף 'חיים' עד דאישתככו מילוי. ואנא כתבנא סברנא למיכתב טפי ולא שמענא ולא זקיפנא רישא, דנהורא הוי סגי ולא הוה יכילנא לאסתכלא. אדהכי אזדעזענא, שמענא קלא דקארי (משלי ג', ב'): 'אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך'. שמענא קלא אחרא (תהלים כ"א, ה'): 'חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד'".

(תרגום: אמר רבי אבא: לא סיים בוצינא קדישא – רשב"י – לומר: 'חיים' עד שנשתתקו דבריו. ואני הכותב חשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי ולא יכולתי להרים את ראשי, מפני שהאור היה חזק ולא יכולתי להסתכל והזדעזעתי. שמעתי קול שקרא: "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". שמעתי קול אחר: "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד").

כלומר, כאשר שמע ר' אבא את הקול קורא: "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", שמח, משום שחשב שזו תפילה שרשב"י יאריך חיים; אבל אז שמע את הקול השני שאומר: "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד" – רשב"י ביקש את החיים הנצחיים והאמיתיים, חיי העולם הבא, וקיבל אותם לעולם ועד. אז הבין ר' אבא שרשב"י מסתלק מן העולם, וניצחו אראלים את המצוקים ונלקח ארון הקודש.

לאחר מכן מתואר באדרא שהיתה אש גדולה סביב רשב"י, שלהבת קודש, והבית היה מלא ריח טוב. הגיעו הגיבורים של ציפורי ובקשו לקחת את רשב"י לקבור אותו בעירם. בני מירון, שלא היו גיבורים כמותם, לא יכלו לעשות דבר, והם צווחו ובכו על כך שלא זכו שרשב"י ייקבר במירון.

אך רשב"י החליט בעצמו היכן ייקבר, ולא רצונם של גיבורי ציפורי יקבע את הדבר… מתואר באידרא שמיטתו של רשב"י התרוממה באוויר והלכה מאליה למערה שבמירון. יצתה בת קול ואמרה: "עולו ואתו ואתכנשי להילולא דרבי שמעון (עלו ובואו והתאספו להילולת רבי שמעון), יבוא שלום ינוחו על משכבותם". כלומר, אל תתקוטטו ואל תריבו! בואו כולם, בני ציפורי ובני מירון יחדיו, כי זהו רצונו של הצדיק!

כאשר נכנס רשב"י למערה שוב יצאה בת קול: "שמעו קלא במערתא: זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות!"

מובא בספר 'יין הרקח' (על אדרא זוטא עמ' צ"ג ע"א הע' מ"ו), למקובל האלקי רבי יהודה פתיה זיע"א, ששאל משם עטרת ראשנו גאון עוזנו ותפארתנו ה'בן איש חי': מדוע אמרה בת הקול: "מרעיש הארץ מרגיז ממלכות"? הרי בפסוק (ישעיה י"ד, ט"ז) המקורי הסדר הוא הפוך: "מרגיז הארץ מרעיש ממלכות"! ותשובתו, שמכיון שפסוק זה נאמר במקורו על נבוכדנאצר, הפכה בת הקול את הסדר.

"מאריה משתבח ביה בכל יומא"

הקב"ה משתבח ברבי שמעון בר יוחאי. יש לכך דוגמאות רבות בהלכה ובאגדה, אך כאן נביא רק שתי דוגמאות.

בזוהר הקדוש (זוהר חדש פרשת וירא) מובא מעשה נורא. על הפסוק (בראשית ח"י, ח"י): "ואברהם היה יהיה" נאמר, שבכל דור יש שלושים צדיקים. יום אחד יצא רבי שמעון וראה שהעולם חשוך ואפל. הלך עם רבי אלעזר בנו וראו מלאך אחד גדול, דומה להר גדול, ושלושים לשונות של אש יוצאות מפיו. שאל אותו רבי שמעון למעשיו, והוא ענה לו: "באתי להחריב את העולם, כי אין בו שלושים צדיקים". אמר לו רשב"י: "לך אמור לקב"ה שבר יוחאי כאן". עלה המלאך ואמר כך לקב"ה. השיב לו הקב"ה: "רד שנית והחרב את העולם, ואל תשגיח ברשב"י!". ירד ופגש שוב את רשב"י. אמר לו רשב"י: "אינך מחריב, ואני גוזר עליך שלא תעשה כלום! לך לקב"ה ואמור לו, שאם אין שלושים – יש עשרים; ואם אין עשרים – יש עשרה; ואם גם עשרה אין – הרי אני ובני כאן; ואם גם זה אינו נחשב – "הא אית חד, ואנא הוא, וצדיק יסוד עולם". באותה השעה יצאה בת קול ואמרה: "זכאה חולקך רבי שמעון, דקב"ה גזר למעלה ואת מבטל לתתא. עלך כתוב (תהלים קמ"ה, י"ט): 'רצון יראיו יעשה'!".

הרי שהקב"ה משתבח ברשב"י שביכולתו לבטל את גזירותיו. רשב"י הוא צדיק יסוד עולם, ובזכות התורה שלמד הוא מקיים את העולם.

מעשה נוסף מובא במדרש (שיר השירים רבה א', ב'), על הפסוק (תהלים קי"ח, כ"ד): "נגילה ונשמחה בך". מעשה באיש ואישה שבאו אל רשב"י כדי לסדר בפניו את גירושיהם. אמר להם רשב"י: כלום לא התחתנתם בסעודה ומשקה? גם עכשיו, כאשר אתם מבקשים לבטל את החתונה, לכו ועשו סעודה, ואחר תחזרו אלי! עשו הזוג כדברי רשב"י וערכו סעודה. כטוב לב הבעל בסעודה אמר לאישה: "בִּתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך". השקתה אותו יין, וכאשר נרדם ביקשה שהעבדים יטלו אותו ויביאוהו אל בית אביה. כשהתעורר ראה שהוא אינו בביתו. שאל את האישה לפשר הדבר, והיא אמרה לו: "וכי לא אמרת לי ליטול חפץ טוב? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!". הלכו שניהם אל רבי שמעון בן יוחאי. עמד והתפלל עליהם ונפקדו בבן. מסיפור זה שמענו: מה הקב"ה פוקד עקרות, אף צדיקים פוקדים עקרות.

מקשה גאון עוזנו ותפארתנו, ה'בן איש חי' ע"ה: אם בסופו של הסיפור התפלל רשב"י על הזוג, מדוע לא עשה זאת כבר בפעם הראשונה שבאו לפניו? אלא הם ביקשו להתגרש, היו רחוקים זה מזה. במצב כזה לא רצה רשב"י להתפלל עליהם, ולכן שלח אותם הביתה. רק לאחר הסעודה, כאשר התקרבו הלבבות זה לזה, וראה רשב"י שהם כעת לא רוצים להתגרש, רוצים בנים, ויש "איתערותא דלתתא", הם מגלים רצון, ואז יש התעוררות למעלה והברכה והתפילה תעזור להם. ורשב"י אכן התפלל עליהם.

המדרש מוסיף על המעשה, שלא רק אותה עקרה נפקדה בזכות רשב"י, אלא הגאולה עצמה באה בזכות רשב"י: "והלא דברים קל וחומר: ומה האישה, בשר ודם, על שאמרה לבעלה, לבשר ודם שכמותה: אין לי חפץ טוב ממך, נפקדו – ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים לו: אין לנו חפץ בעולם טוב אלא אתה, על אחת כמה וכמה". גם כאן כשיש אתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא.

וכך נתבאר המאמר: אין לישראל גילה ושמחה אלא בקדוש ברוך הוא ולישועתו מצפים ומחכים כל היום. ולמעשה רשב"י ע"ה קיים בזה מה שאמר בן זומא (פרק רביעי באבות מ"ד): "איזהו חכם – הלומד מכל אדם", וגדולת רשב"י שהוא לומד מכל אדם איך לעורר את הרחמים והרצון, אהבה שבין איש – זה הקב"ה, לאשתו – זו כנסת ישראל, ומבקש לעורר הגאולה. וזוהי גם התשובה העמוקה לשאלתנו: מדוע רשב"י לא התפלל עליהם מעיקרא? אלא רצה רשב"י ברוח קדשו לשמוע תשובה זו, ועל פיה לומר להקב"ה: רבונו של עולם, אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה.

זוהי מדתו של בוצינא קדישא הרשב"י זיע"א שכבר אמר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (סוכה מ"ה ע"א), וכהסברו של גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים בעל הבא"ח שהרשב"י אזיל לשיטתו ש"שניים שעשאוה פטורין" (שבת צ"ג ע"א), הרי גם מהלכות שבת לימד סנגוריא גדולה על עם ישראל.

ולכן בפיוט הנפלא "ואמרתם כה לחי" שחברו בעל הבא"ח אנו שרים ביום הלולתו, ל"ג בעומר: "תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי".

יהי רצון שזכות הרשב"י תהא בעד כללות ישראל, ונזכה להפקד בגאולת עולמים, והוא ימליץ טוב בעדנו, אדוננו בר יוחאי יסוד העולם, אכי"ר.

והגית בו יומם ולילה

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג.

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר – הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? – אמר להו: לכבוד שבת. – ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. – אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצוות על ישראל! יתיב דעתייהו. שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! – אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך – לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא – הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא – הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.

אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא – איזיל אתקין מילתא, דכתיב (בראשית ל"ג): 'ויבא יעקב שלם' ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. (שם) 'ויחן את פני העיר' אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? – אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, אית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי – טהריה, וכל היכא דהוה רפי – צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! – אמר לו: אילמלי (לא) היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו – יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה. נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות". (שבת ג"ל ע"ב – ל"ד ע"א)

הגמרא מספרת שישבו שלושה חכמים – ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בן יוחאי ועמם היה יהודה בן גרים (ויש מחלוקת אם היה נקרא רבי יהודה ב"ג או יהודה בלי רבי), ודנו על מעשיהם של הרומאים בארץ הקודש.

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו – תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן: תיקנו שווקים – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס.

ועיין במסכת ע"ז (ב' ע"ב) ששם אומות העולם טוענים שמגיע להם שכר על שווקים ומרחצאות שעשו – לדעתם – עבור ישראל כדי שיתעסקו בתורה. וכן הרבה כסף וזהב הרבינו להם. ואמר להם הקב"ה לרומיים: שווקים ומרחצאות, כמו שהובא במסכת שבת. וכסף וזהב – הרי לי הכסף ולי הזהב. והפרסיים אומרים להקב"ה שבנו גשרים כרכים והרבה מלחמות עשו כדי שישראל יעסקו בתורה. ושוב אמר להם הקב"ה: הכל לעצמכם. ומסיימת הגמרא במסכת שבת: הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. ופירש"י: לא הלשין ממש אלא סיפר לתלמידיו או לאביו ולאמו ונשמע למלכות.

אומר רשב"י ע"ה – אנו מכירים אותם! הרי הם גוזרים גזרות על לימוד תורה! ר"ע, רבו של רשב"י נהרג על שלימד תורה ברבים (עיין ברכות ס"א ע"ב). ר' חנינא בן תרדיון גיסו של ר' מאיר בעל הנס נהרג כרוך בספר תורה על שלימד ברבים (עיין ע"ז ח"י ע"א). כל מה שהם עושים הוא על מנת למשוך לב הבחורים שלנו מלימוד תורה. ואם תאמר שבכל זאת הם משקיעים כאן כסף – הכל ממכס שגובים מאיתנו! אמרו הרומאים: שמעון שגינה – יהרג. הלך רשב"י וברח עם בנו ר' אלעזר ונחבאו במערה י"ב שנים.

מכאן אנו רואים, לכאורה, שלושה שלבים ביציאתו אל העולם: שלב ראשון ביציאה הראשונה, ושני שלבים ביציאה השנייה.

בתחילה לאחר שיצאו מן המערה ראו אנשים זורעים וקוצרים, ואמרו: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה"?! כל מקום שנותנים בו עיניהם – מיד נשרף. "יצתה בת קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! אחרי י"ב חודש "יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערכתם".

השלב השני – לאחר י"ב חודש נוספים במערה – יצאו, וכל מקום שר' אלעזר היה מכה רשב"י מרפא. אמר לו רשב"י לר' אלעזר: "בני, די לו לעולם אני ואתה".

השלב השלישי – בערב שבת בין השמשות ראו סבא הולך לאיטו ובידיו שתי אגודות הדסים. כשראה שהגיע בין השמשות החל לרוץ. אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת. ושוב שאלו: לא די באחד?! וענה: אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". אמר לו ר"ש לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל! "יתיב דעתייהו" – נתיישבה דעתם.

נמצינו – למדים, שבתחילה אין לעסוק בעניני עולם הזה כלל, אלא בעסק התורה בלבד. וכמו שרש"י מסביר: "שהקב"ה מחלק רווח ומזון לעושי רצונו" וכמו שהיה להם במערה (ואגב כך נראה דבר נוסף, שאומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש (דף רפ"ח והוא בתחילת אדרא זוטא): "אסהדנא עלי שלא ביטלתי מימי שלוש סעודות בשבת". ומקשים על כך – ומהיכן היה לו לחם ויין במערה? אבל איתא במדרש הגדול, שבכל ערב שבת היו הופכים החרובים שבעץ לחלות והמעין הנביע לו יין לכבוד שבת קודש).

ועיין בר"פ (ח"א יו"ד סי' נ"ה). והוסיף, כיצד קיים אכילת מצה בפסח, וקיום מצות סוכה וכן לולב וכו'? ותירץ שפיקוח נפש דוחה שבת ושבת הותרה גבי חולה שיש בו סכנה (יומא פ"ג ע"א), ומאחר והוא פטור זה נקרא לאו בר חיובא, כמו קטן, והעדרם לא נחשב ביטול. ורשב"י שאמר שמעולם לא ביטל שלוש סעודות התכוון לומר בזמן שלא היה אנוס.

ובענין ע"פ שחל בשבת, שאסור לאכול בסעודה שלישית לחם וכן מצה, כתוב בזוה"ק (פרשת אמור דף צ"ד ע"א ודף צ"ה) מה שאמר רשב"י על זה ומה שאמר ר' אבא ע"ז, שהיה מכוון במעשה מרכבה לתקן סעודה שלישית, וע"ז כותב שם בר"פ שברור שבמערה עשה יחודים ולמד סודות של הנ"ל ומחשבה טובה וכו', עיי"ש.

אח"כ קיבלו את העולם בדיעבד – דיו לעולם אני ואתה! – זה השלב השני.

ובסוף – שמחים בעם ישראל שמקיימים מצוות בשמחה – שלב שלישי.

"ואספת דגנך" או "לא ימוש"

הגמרא בברכות (ל"ה ע"ב) אומרת: "תנו רבנן: 'ואספת דגנך' (דברים י"א, י"ד) – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א', ח'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן! תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל". כלומר: אין לפרש את הפסוק: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" כפשוטו, כביכול אין לעסוק בדבר אחר חוץ מלימוד התורה, שהרי הפסוק אומר במפורש שעלינו לאסוף את הדגן, היינו: לעבוד לפרנסתנו. אלא יש לשלב בין לימוד התורה והעבודה – "לנהוג בהם דרך ארץ", וכפי שפירש רש"י (שם ד"ה מנהג): "'הנהג בהן' – עם דברי תורה 'מנהג דרך ארץ' – שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה".

ממשיכה הגמרא ומביאה את דעתו של רבי שמעון בר יוחאי: "רשב"י אומר: אפשר (כדבריך – רש"י)?! אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בשעה שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י עצמן". רשב"י מכריע שיש לעסוק בתורה כל הזמן, ואין מקום לעסוק במלאכה ובפרנסה.

אולם מהר"ח אבולעפיה בספרו 'מקראי קודש', מרן החיד"א ב'ברכי יוסף' (יו"ד סי' רמ"ו אות א') וב'פתח עינים' לברכות ולמנחות מקשים: לכאורה במסכת מנחות משתמע שדעותיהם של ר' ישמעאל ורשב"י הפוכות לחלוטין.

שם (גמרא מנחות דף צ"ט ע"ב) עוסקת הגמרא באופן הבאת לחם הפנים בכל יום שבת: ביום שישי היו אופים את לחם הפנים החדש, וביום השבת היו שמונה כהנים קרבים אל השולחן: ארבעה כהנים מצד צפון וארבעה מצד דרום. הכהנים שמדרום היו מושכים את הלחם הישן מעל גבי השולחן, והכהנים העומדים בצפון היו מכניסים תחתיו את הלחם החדש. באופן זה היתה שימת הלחם החדש והוצאת הלחם הישן נעשית באותה העת ממש: זה מושך ומוציא וזה דוחף ומכניס. מדוע היו עושים כך? מבארת המשנה, שכן כתוב: "לחם פנים לפָנַי תמיד" (שמות כ"ה, ל') – צריך שיהיה לחם הפנים מונח "תמיד" על השולחן. אם הכהנים היו מפנים את הלחם הישן ורק אחר כך מניחים את החדש, היה רגע אחד שבו לא היה מונח לחם פנים על השולחן, ונמצא שאין זה "תמיד". כך סובר תנא קמא.

אולם רבי יוסי אומר: "אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין, אף היא היתה 'תמיד'". ר' יוסי מבאר את המילה "תמיד" בשונה מתנא קמא. לפי ר' יוסי, "תמיד" – משמעותו שלא יישאר השולחן לילה שלם בלי לחם פנים, אבל אם במקצת היום או במקצת הלילה נשאר השולחן ללא לחם, אין בכך בעיה.

וממשיכה שם הגמרא: "אמר ר' אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'". פירש רש"י: לפי ר' יוסי עמד לחם הפנים הישן מעט זמן על השולחן בשחרית והלחם החדש הונח מעט זמן בערב, ובכל זאת נחשב שלחם הפנים היה נמצא "תמיד" על השולחן. אם כן, כך הוא הדין גם בתורה: אדם שלומד פרק אחד בבוקר ואחד בערב מקיים את מצות: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

ומוסיפה הגמרא: "אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש'; ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ. ורבא אמר: מצווה לאמרו בפני עמי הארץ". עולה, אפוא, מהגמרא, שלדעת רשב"י גם בלימוד מועט בתחילת היום ובסופו נחשב "תמיד", ומקיים בזה את מצות: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". אבל לכאורה יוצא שרשב"י שינה את דעתו מזו המובאת במסכתות שבת וברכות, שבה אסר על האדם לעסוק בכל פעילות אחרת מלבד לימוד תורה!

גם דעתו של ר' ישמעאל נראית הפוכה מזו שבמסכת ברכות. כך ממשיכה הגמרא במנחות (צ"ט ע"ב): "שאל בן דמה, בן אחותו של ר' ישמעאל, את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' – צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית". משמע שר' ישמעאל מסביר את הפסוק "לא ימוש" כפשוטו: צריך ללמוד כל הזמן תורה. אבל במסכת ברכות הוא אמר שצריך להנהיג בהם דרך ארץ, כלומר: יש לעסוק בעבודה ובפרנסה ביחד עם לימוד התורה.

סתירת פסקי הרמב"ם

על מנת להבין בדעותיהם של רשב"י ור' ישמעאל, יש להתבונן לפני כן בדברי הרמב"ם.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א' הל' ח') פסק כך: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'". ומסוף דבריו עולה שהמינימום של קביעת עיתים היא: "ביום ובלילה", ובזה יוצא אדם ידי חובתו. משמע מדברים אלו שהרמב"ם פסק שאין חיוב ללמוד כל היום כולו, ופירוש המילה "תמיד" – איננה כפשוטה.

אבל בהלכות תמידין ומוספין (פ"ה הל' ד') פסק הרמב"ם לגבי לחם הפנים: "ארבעה כהנים נכנסים… אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה בתוך טפחו של זה, שנאמר: 'לפני תמיד'". זאת אומרת, כדעת תנא קמא ולא כדעת רבי יוסי; ולפי זה יש לפרש גם את הפסוק: "והגית בו יומם ולילה" –כפשוטו, "כל הזמן"! כך מקשה ה'לחם משנה' על הרמב"ם.

ה'לחם משנה' מתרץ, שיש לחלק בין שני הפסוקים: "לחם פנים לפני תמיד" ו"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". "תמיד" ו"לא ימוש" – אינם דבר אחד; "תמיד" פירושו תמידיות כפשוטה, ולכן לגבי לחם הפנים פסק הרמב"ם שיש לדאוג שהלחם יונח על השולחן באופן רציף; ואילו "לא ימוש" – פירושו לא לשכוח מהתורה, ולכך אם ילמד האדם מעט בבוקר ובערב, יקיים בכך "לא ימוש".

אולם כל האחרונים הקשו על תירוצו של ה'לחם משנה': כיצד ניתן לערוך הבחנה כזו? והלא הגמרא בעצמה קישרה את דין לחם הפנים עם "לא ימוש" של לימוד תורה!

יישוב הסתירה: שני שלבים בלימוד התורה

ראינו את הסתירה בפסקי הרמב"ם, נחזור כעת אל הסתירה בדברי רשב"י.

נראה ליישב את הסתירה הזו על פי הגמרא בברכות (דף י"ד ע"ב). שם מבאר רשב"י את סדרן של שלוש הפרשיות שאנו אומרים בקריאת שמע: "רשב"י אומר: בדין הוא שיקדים 'שמע' ל'והיה אם שמוע', שזה ללמוד וזה ללמד; 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר', שזה ללמד וזה לעשות". הגמרא מקשה על כך: והרי בפרשת "שמע" יש גם ללמד ולעשות, וכן בפרשת "והיה אם שמוע" יש גם לעשות! – ומסבירה: "אלא הכי קאמר: בדין הוא שתקדם 'שמע' ל'והיה אם שמוע', שזה ללמוד וללמד ולעשות; 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר', שזה יש בה ללמד ולעשות, 'ויאמר' אין בה אלא לעשות". במילים אחרות: בפרשת "שמע" מופיעות שלוש ההוראות: "ודברת בם" – ללמוד, "ושננתם לבניך" – ללמד, "וקשרתם וכתבתם" – לעשות; בפרשת "והיה אם שמוע" ישנן רק שתי הוראות: ללמד ולעשות; ופרשת "ויאמר" מופיעה רק הוראה אחת: לעשות.

נראה שרשב"י בא ללמדנו כאן את סדרי הלימוד. לכאורה אפשר היה לטעון, שאם פרשת "שמע" כוללת כבר את כל ההוראות, מדוע עלינו להוסיף את שתי הפרשיות האחרות, שבהן יש רק חלק מההוראות? אלא הפרשיות מסודרות לפי יכולת האדם: אדם חייב לעסוק בשלוש ההוראות: ללמוד, ללמד ולעשות; בשעת הדחק – אם אין הוא מסוגל לכך – עליו לעסוק לפחות בשתיים מתוך השלוש: ללמד לבנו ולעשות; ובשעת דחק גדולה יותר – עליו להקפיד לפחות על הוראה אחת: לעשות בלבד.

על דרך זו יש להבין גם את דברי רשב"י הסותרים, לכאורה. באמת אדם צריך ללמוד תורה עשרים וארבע שעות ביממה, כפי שאמר במסכת ברכות; ורק אם אין הוא יכול, אפשר להסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית, כדבריו במסכת מנחות.

רשב"י אוהב ישראל גדול הוא. בדיני מוקצה (שבת מ"ה ע"א) אנו מוצאים שדעת רשב"י היא שאין לו מוקצה, אלא גרוגרות וצימוקים שהעלם לגג והם מאוסים. זה הפשט; והרמז הוא, שאצל רשב"י אין אף יהודי שהוא "מוקצה". רק מי שהיה מלא תורה, ונמשל לצימוקים וגרוגרות, אך הוא קלקל את דרכיו וסרח – הוא לבדו נחשב "מוקצה". כל שאר ישראל אהובים ונחמדים! ומתוך אהבת ישראל זאת רוצה רשב"י לזכות את כולם במצות תלמוד תורה.

לכן אומר רשב"י לעמי הארץ: תקראו קריאת שמע שחרית וערבית, וקריאה זו כוללת את כל התורה כולה. וכך נאמר במפורש בתקוני הזוהר (תיקון כ"א, ס' ע"א): "מצוה לאתעסקא באורייתא יומם ולילה, הדא הוא דכתיב (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'. וכי יכיל בר נש לאתעסקא באורייתא בכל יומי ולילי כל יומוי? והא קודשא בריך הוא לית בא בטרוניא עם בריותיו! אלא כל מאן דקרא קריאת שמע בכל יום ערב ובקר, כאילו מקיים בו: 'והגית בו יומם ולילה', כל פקודין אית מנייהו דתליין בפרי אילנא, מנייהו בענפין, מנהון בשרשין, מנהון באילנא, ובגין דא אתקריאת אורייתא: 'עץ חיים', וכל מאן דאכל מניה – 'ואכל חי לעולם'" (בראשית ג', כ"ב) (תרגום: מצוה לעסוק בתורה יומם ולילה, כמו שכתוב: "והגית בו יומם ולילה". וכי יכול אדם לעסוק בתורה בכל ימיו ולילותיו כל חייו? והלא הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו! אלא כל מי שקורא קריאת שמע בכל יום ערב ובוקר כאילו מקיים: "והגית בו יומם ולילה". כל המצוות כלולות בקריאת שמע, יש מהן בפירות האילן, יש בענפים, יש בשורשים, יש בגזע, ובשל כך נקראת התורה: "עץ חיים", שכל מי שאוכל ממנה – "ואכל וחי לעולם").

עם הארץ ששומע בקולו של רשב"י קורא קריאת שמע ומגיע לפסוק: "ושננתם לבניך ודברת בם", חושב לעצמו: מה אשנן לבנַי? ומה אדבר בם? והלא אין בי תורה… מיד הוא מחליט להוסיף קצת בלימוד התורה. וכך הוא מוסיף והולך בתורה וביראת שמים, עד שהוא מגיע למדרגות גבוהות ביותר. באופן זה מקדם רשב"י את כל ישראל, עד שכולם מגיעים אל מדרגתו, להיות כרשב"י.

גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' ע"ה, מבאר את הפסוק: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו') – אדם מקדיש שעה אחת ביום ללימוד תורה, שעה אחת בלבד; אבל כל היום שלו מסתובב סביב השעה הזאת, כל הזמן הוא חושב עליה ומצפה לה. אם כך, הרי שגם זמן העבודה שלו וכל שאר עסקיו נחשבים חלק מהלימוד. זהו: "בכל דרכיך דעהו"- תזכור ותדע את אותה שעה של לימוד תורה בכל דרכיך ומעשיך.

באופן דומה, אדם שישן כדי שיהיה לו כוח לקום מחר בבוקר לעבודה לא יקבל שכר על השינה; אבל אם הוא ישן ואוכל כדי שיוכל לעבוד את ה', הוא מקבל שכר לא רק על עבודת ה' שלו, אלא גם על אכילתו ושינתו. ונמצא שכל מעשיו, לאורך כל ימיו, מחוברים לתורה.

נמצא שאין סתירה בין שתי הגמרות, והן עוסקות בשלבים שונים בעבודת ה' של האדם: אם אין האדם מסוגל לפעול על פי הוראת הגמרא במסכת ברכות, עליו להתחיל את דרכו לפי הנחיותיה של הגמ' במסכת מנחות, ומשם להתקדם הלאה.

כך אפשר ליישב גם את הסתירה בפסקי הרמב"ם. אמנם מצות תלמוד תורה היא "יומם ולילה", כפשוטו, וכפשט המילה "תמיד", אלא שגם אם אדם קורא קריאת שמע בוקר וערב, הוא יכול להגיע אט אט למדרגה זו של "תמיד".

אפשר ליישב את הסתירה באופן נוסף. את דבריו במסכת ברכות – "אפשר אדם זורע בשעת זריעה, חורש וקוצר, ותורה מה תהא עליה?" – אמר רשב"י בשעה שיצא מהמערה בראשונה; אבל אז נזפו בו מן השמים: "להחריב עולמי יצאתם?!". לכן נכנס רשב"י למערה לשנה נוספת, והבין את המסר. לפני שנכנס למערה אמר רשב"י: די לו לאדם בקריאת שמע בבוקר ובערב כדי לצאת ידי חובת לימוד תורה (כמובן, שלא התכוון שהאדם יכול להסתפק בכך, אלא מוטל עליו להרחיב את הלימוד ככל שניתן).

הוא ימליץ טוב בעדנו – רבי שמעון בר יוחאי

הגמרא במסכת שבת (דף ל"ג ע"ב) מספרת לנו כי לאחר שרבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו שהו במערה שתים עשרה שנה, בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר?" כששמעו כך, יצאו מהמערה וראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!" חזרו למערה ושהו בה עוד שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה להם: "צאו ממערתכם!" יצאו, וראו זקן אחד שלקח שתי חבילות הדסים ורץ איתם בערב שבת בין השמשות. שאלוהו: "למה אלו לך?" אמר להם: "לכבוד שבת!" הוסיפו ושאלו: "ומדוע שתי חבילות?" ענה להם: "אחת כנגד 'זכור' ואחת כנגד 'שמור'". אמר לו רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: "ראה כמה חביבות המצוות על ישראל!"

כאשר נאלצו רשב"י ובנו לברוח מפני הרומאים ולהתחבא במערה, לא הספיקו להתכונן לכך ולא הכינו להם צידה לדרך. הקב"ה עשה להם נס וברא חרוב בפתח המערה כדי שיוכלו לאכול מפירותיו וברא מעיין כדי שיוכלו לשתות את מימיו. כל זאת למרות שלא התפללו על כך ולא ביקשו את הדבר. מסיבה זו היה פשוט וברור לרשב"י ולבנו, שאם עושים את רצון הבורא יתברך, אין צורך לטרוח בפרנסה. כך היא שיטת רשב"י, שאמר (ברכות ל"ה ע"ב): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיה ס"א, ה'): 'ועמדו זרים ורעו צאנכם'". אמנם רבי ישמעאל חולק על רשב"י, ולדבריו על האדם לעמול כדי להשיג את פרנסתו. חז"ל מספרים שהיו שניסו לחיות לפי הדרכתו של רשב"י – ולא הצליחו; אך רבים עשו כרבי ישמעאל דווקא- והצליחו.

לרשב"י ולבנו היתה טענה כלפי הבריות: כיצד הם עוזבים את התורה, שהיא חיי עולם, ומתעסקים בעולם הזמני הזה? ומתוך כך היו הולכים ומחריבים את העולם. אולם טענה זו נובעת מתוך ראייתם את עצמם; אך לא כל אחד יכול לעסוק בתורה ובמצוות באופן כל כך עליון כפי שעשו שניהם. על כן הורתה להם בת הקול שיחזרו למערתם. ביושבם במערה, למשך שנה נוספת, התבוננו והבינו שלא כל האנשים במדרגתם. כשיצאו בשנית ראו את הזקן רץ לדבר מצוה בערב שבת, למרות זקנותו. מתוך הדקדוק של הזקן בקיום המצוות הבין רשב"י, שלא הזלזול בתורה גורם לאנשים שלא לעסוק בה, שהרי זקן זה מכבד ביותר את התורה ואת מצוותיה; אלא שטרדת הפרנסה היא שמביאה אותם לעמול בעבודתם. אשר על כן אמר רשב"י לבנו: "ראה כמה חביבין המצוות על ישראל!", ומתוך כך הבין את יחסם של ישראל לתורה כולה.

ולכן כתב עליו גאון עוזינו בעל ה'בן איש חי' בשירו 'ואמרתם כה לחי': "צדיק יסוד עולם, גילה מדרש הנעלם, יכול לפטור העולם" – כלומר מעלתו של רשב"י היא בכך שהוא מלמד זכות על ישראל ומספר את מעלתם. וכך היא אכן שיטתו, שהוא מלמד זכות ומזכה את החייבים, כדי לקרב את לבבות בני ישראל לאביהם שבשמים (ועיין ל'בן יהוידע' על מסכת סוכה מ"ה ע"ב).

עוד כתב רבינו יוסף חיים זיע"א בסוף ספרו 'הילולא רבא' על רשב"י: "והנה אפשר לרמוז בס"ד 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה" – רמז הכתוב בזה על הרשב"י זיע"א, כי 'ונשמע' הם אותיות שמעון, 'ונשמע קולו' – בגילוי הסודות לפני העליונים והתחתונים ביומא דהילולא, בבואו אל הקודש לפני ה"'.

וסיים רבינו יוסף חיים זיע"א: "יהי רצון שזכות תורתו ומעשיו הטובים יגנו עלינו ובעד כל ישראל". הכוונה היא, שלא רק בחיים-חיותו לימד רשב"י סנגוריה על ישראל: "כמה חביבות המצוות על ישראל", אלא גם אחר פטירתו, ולמעשה בכל דור ודור – מי שמכבד את המצוות זוכה ורשב"י עצמו מלמד עליו זכות. וכדברי רבינו יוסף חיים זיע"א: "הוא ימליץ טוב עלינו בעדנו", אמן כן יהי רצון.

שבחי רבי יהודה ברבי אלעאי

אנו נמצאים במקום מנוחתו של התנא הקדוש רבי יהודה ברבי אלעאי. מן הראוי לציין מעט מאמרותיו המובאים בדברי חז"ל, בהם ניתן ללמוד את מידת חסידותו ופרישותו וכן הנהגות הלכתיות.

חכמת אדם תאיר פניו

את מידת חסידותו ופרישותו למדים אנו מהגמרא דלקמן (נדרים מ"ט ע"ב): "רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר' טרפון. אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין (לפי שראה רבי טרפון את רבי יהודה שהוא שמח במיוחד ושאל אותו על סיבת הדבר). אמר ליה (רבי יהודה לרבי טרפון): אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין (ידועה עניותו המופלגת של רבי יהודה, ועל כן שמח בתרדין שנתנו לו ואפילו שאכל אותם בלי מלח, ועוד שקנייה בשדה תמיד זולה ממה שמוכרים בחנויות, עיין בן יהוידע שם). אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי (כשראתה את פניו צהובות הבינה שזה משום שהוא מדושן מיין שהוא שתה, ועל זה שאלה אותו: איך אתה פוסק הלכות ושותה יין, והרי מן הדין שתוי אסור לפסוק הלכות כמו שאסור לו להתפלל, וכמו שדרש בעל הטורים על הפסוק: 'יין ושכר אל תש"ת', שהוא ראשי תבות של – ת'פלת ש'תוי ת'ועבה [ודוקא במצב שהוא לא יכול לעמוד לפני מלך]?! אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת (אמר לה שאין הוא מסוגל לשתות יין כלל חוץ מקידוש והבדלה, וארבע הכוסות של פסח, שחייב לשתות ארבע כוסות של יין דוקא, הזיקו לו כל כך שהיה קושר את ראשו מפסח ועד עצרת). אלא – 'חכמת אדם תאיר פניו'" (ופשוט הוא שהגמרא אומרת כך על רבי יהודה, ולא שהוא אומר את זה על עצמו).

וצריך להבין, בשלמא ארבע כוסות אי אפשר לאחר להוציא אותו בהם ידי חובה, כי חובה גמורה הם, ומובן מדוע שתה בעצמו (שמא תאמר שחייב לשתות יין דוקא בליל הסדר, כי אם היה אפשר במיץ ענבים מדוע ציער עצמו רבי יהודה – זה ליתא, כי בזמנו של רבי יהודה לא היה קיים מיץ ענבים, כיון שלא היו ענבים טריים בפסח לעשות מהם מיץ. אבל היום אם היין מזיק לאדם, לא חייב לשתות יין דוקא אלא יכול לצאת במיץ ענבים). ועיין בשו"ע (סי' תע"ב סע' י') שכתב: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו לשתות ולקיים מצות ארבע כוסות". ועיין להגאון (שם ס"ק כ"ד) שהוסיף על מה שציין באר הגולה משם הרשב"א, שהמקור הוא כנ"ל, והוסיף עוד הוכחות מירושלמי פסחים, שבת, שקלים, עיי"ש.

אבל צריך להבין מדוע בקידוש והבדלה לא נתן רבי יהודה בר עילאי לאחר לשתות? אלא, מרן כותב בהלכות קידוש (סי' רע"א סע' י"ד): "אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו) – יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. ויש אומרים דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו – יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש – לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם". והנה רבי יהודה ברבי אלעאי שלא יכל לסבול את חוזקו של היין, היה יכול לתת לאחרים לשתות מהיין כמו סתם מרן. אלא שהיה מחמיר כמו דעת הגאונים ורצה לשתות בעצמו דוקא במסירות נפש, למרות שהיין מזיק לו, וגם בהבדלה היה מחמיר.

ושמא תאמר שיכל לבקש מאשתו לקדש, לפי שמעיקר הדין מדאורייתא החיוב הוא בזכירת דברים, כלומר לברך ברכת מקדש השבת, אבל אין חיוב לעשות קידוש על היין אלא מדרבנן; ועל כן כיון שאשתו חייבת בקידוש מדרבנן על יין כמוהו, יכל לבקש ממנה לקדש ולהוציאו ידי חובתו. אבל מסירות נפשו של רבי יהודה בר אלעאי היתה עצומה, שלא רצה לוותר על המצוות המוטלות עליו בשום אופן, כי "מצוה בו". יתר על כן, אם הגמ' אומרת שרבי יהודה היה מקבל כאבי ראש משתיית יין, סביר להניח שלא היה זה מטעימה בעלמא, אלא היה מחמיר לשתות רוב רביעית בקידוש והבדלה, ורוב כוס בשתיית ארבע כוסות (עיין שו"ע סי' תע"ב סעי' ט'), והיה מקיים את המצוה בשלמות חרף התוצאות הצפויות מכאבי ראשו לאחר מכן.

ועוד – לגבי הבדלה יש בעיה אחרת שאינה קשורה למצות הקידוש או ההבדלה עצמה אלא להלכות ברכות. שהרי כתב הטור בדין יין שאחר המזון (סימן ק"צ), וז"ל: "ולענין שיעור שתייתו שחייב בברכה אחרונה היה רבי יהודה מסתפק אם הוא בכזית או ברביעית, לכך כתב שטוב ליזהר לשתות פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא אי אפשר לשתות פחות מכזית דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמא שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".

וכן פסק השולחן ערוך (סי' ק"צ סעי' ג'): "שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם די בכזית או ברביעית, לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".

ובזה יש הבדל בין קידוש להבדלה, כי הקידוש נאמר במקום סעודה וחייב לסעוד אחריו וממילא אינו מברך ברכה אחרונה כי יוצא ידי חובה בברכת המזון, על כן אין בעיה אם ישתה רק מלוא לוגמיו, אך ההבדלה אינה קשורה למקום סעודה, ואם ישתה פחות מרביעית יכנס לספק ברכות הנ"ל.

ועל כן רבי יהודה היה שותה רביעית כדי לא להכנס לספקות הנ"ל. מכאן רואים את הקפדתו הגדולה בקיום ההלכה.

דרך ארץ מופלגת בדיבורו

עוד עובדה מאלפת הגמרא מביאה על רבי יהודה, וז"ל (נדרים מ"ט ע"ב): "אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה: פניך דומין אי כמלווי רבית אי כמגדלי חזירין. א"ל: ביהודאי תרוייהו אסירן, אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד". ומבאר שם מרן בעל ה'בן איש חי' מדוע לא ענה כן רבי יהודה לההיא מטרוניתא שהבאנו לעיל, הלוא שניהם שאלו אותו אותה שאלה: מדוע פניו צהובות? אלא שאין זה מכובד לפנות למטרוניתא בתירוצים הקשורים לבית הכסא, ובודאי שגם מה שענה לה וגם מה שענה לצדוקי הוא אמת לאמתה.

מעשה בחסיד אחד

בגמ' מובא מעשה בחסיד אחד, וידוע שכל מקום שכתוב 'חסיד' בדרך כלל הוא רבי יהודה בר אלעאי. וז"ל הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם: 'רק השמר לך ושמור נפשך' וכתיב: 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?! אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר – כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". ביאור הדברים: במה שאמר לו: "המתן" – הוא, לפי שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו על כן המתין עליו שינוח מזעפו. ועוד, לפי שלא היה ביד רבי יהודה כסף לשחד בו את ההגמון, על כן אמר: המתן ואשיב לך תירוץ יפה שימצא חן בעיניך ותנוח דעתך, וכך היה.

בהלכה נפסק: אם מלך גוי שואל בשלומו – ישיב לו מפני היראה ומפני הכבוד (עיין שו"ע סי' ק"ד סע' א'), וא"כ מדוע רבי יהודה בר אלעאי לא החזיר לו שלום? אלא שרבי יהודה בר אלעאי לא הרגיש בכלל בבואו של ההגמון כי היה כולו שקוע בתפילה. ומצאנו בגדולי עולם שמתוך שהיו שקועים בתפילה לא היו מרגישים בכלל בנעשה מסביבם ואפילו מסכנות מוחשיות (מסופר על הבבא סאלי ע"ה שהיה מתפלל בבית כנסת במניין. בא ערבי ארור אחד וירה צרור יריות לעבר המתפללים, ומתוך כך תקף פחד נורא את כל המתפללים, וברחו באמצע תפילתם כל עוד נפשם בם, ואילו ה"בבא סאלי" זצוק"ל נשאר על עומדו כאילו לא קרה דבר. משגמר את תפילתו הרגיש שהתרוקן הבית מכל המתפללים. יצא החוצה לחפש את האנשים וסיפרו לו את כל הנעשה. אמר להם שלא שמע מאומה, והראו לו כיצד שכדור אחד עבר לו סמוך לראשו ממש ונתקע בקיר שמולו). אבל רבי יהודה לא יכל לומר להגמון שהיה שקוע כל כך בתפילה עד שלא הרגיש כלל בבואו, על כן אמר לו להמתין עד שיירגע ויאמר לו תשובה שתפייס את דעתו, וכך היה.

"לא ילבש גבר שמלת אשה"

אומרת הגמרא (נדרים מ"ט ע"ב): "דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא (אשתו של רבי יהודה מצאה פעם שמוכרים גיזי צמר בזול), עבדה גלימא דהוטבי (עשתה מאותם גיזים כעין בגד צמר להתכסות בו), כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי. וכד מיכסי ביה הוה מברך: 'ברוך שעטני מעיל'. (וכותב הר"ן, שהסיבה שהוא בירך על זה היא: "שהיה חשוב בעיניו כמעיל"). זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל (הוא היה הנשיא) תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא. אמרין ליה: לא אית ליה כסויא (לא הלך לעצרת התענית. אמרו לר"ג שרבי יהודה לא בא כיון שאין לו בגד ללכת בו). שדר ליה גלימא ולא קביל. דלי ציפתא, ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא (שלח לו גלימה ולא קבלה ר' יהודה, ונעשה לו נס שכן היה עני מרוד, והרים את השטיח שעליו ישב והנה זהובים לרוב, והכל כדי שידבק במידת ההסתפקות שבו שלא רצה להנות מאף אחד בעולם), מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא" (ועיין רש"י שם).

בגמ' הנ"ל מובא, שרבי יהודה בר אלעאי היה הולך עם בגד שאשתו גם הלכה בו. באמת אין בזה בעיה כיון שהוא בגד מיוחד לשניהם, אך יש בעיות ושאלות שמתעוררות בנוגע לבגד או פרט לבוש כל שהוא ששייך רק לגבר או רק לאשה. למשל בעניין מטרייה שהיא מיוחדת לאחד משניהם. נתאר לנו אדם שהולך עם אשתו, ובידם מטרייה אחת או שלו בצבע שחור, או שלה בצבעים שונים – והנה החל לרדת גשם ואין להם אלא מטרייה אחת; ולא תמיד יכולים להצטופף תחת מטרייה אחת והנה האשה מוותרת על המטרייה לבעלה או להיפך, והשאלה – האם יכול האיש ללכת במטרייה של אשתו או ההפך, והאם אין בזה בעיה של 'לא ילבש גבר שמלת אשה'? ולמעשה, אם זה חד פעמי והכל יודעים בזה, מותר.

והנה ידוע שבשבת מותר לאיש לצאת בטבעת של אשתו, במידה ויש רגילות לאשה לשלוח את בעלה לצורף לתקן אותה והוא עונד אותה על אצבעו בדרך.

בימינו, לצערנו הרב, רואים ברחובות שדרך לבוש העולם עבר גבולות בצניעות שהיא הנזר והכח האמיתי של עם ישראל. יש נשים שהולכות עם מכנסיים, ויש שמסתפרות כמו גבר. ויש גברים שהולכים בשערות מאחורי גבם כשל אשה (ויתכן ועוד מעט נראה שילכו הגברים עם חצאית כמו החיילים הסקוטים). בענין זה זכורני כי פעם הגיעו אליי לבית הדין זוג לפני גירושין, ולא ידעתי מי האיש ומי האשה, לפי שלשניהם היו שערות ארוכות, לשניהם מכנסיים, ושניהם מגולחים למשעי ולא ידעתי כיצד לפנות אליהם, עד שסייעוני משמים וראיתי בתיק שהאיש הוא הנתבע והאשה היא התובעת, ובקשתי שהתובעת תעמוד במקום זה והנתבע במקום זה, וכך ידעתי מי האיש ומי האשה.

לדידי חזי לי חמש סלעים

הגמרא מספרת שרבי יהודה בר אלעאי היה מברך על המעיל: "ברוך שעטני מעיל". ורש"י אומר: "שהיה להן חביב כל כך, שלא היה להן אחר". משמע, שאע"פ שלאחרים לא היה חשוב, להם היה חשוב וע"כ ברכו.

ולכאורה קשה: היכן מצינו שמברכים ברכות שלא נתקנו רק מתוך חביבות בעלמא, להם באופן פרטי? אלא דבר זה דומה לכהן שמקבל, לדוגמה, כוס מכסף על פדיון הבן למרות שאין היא שוה חמש סלעים, אלא שהוא אומר: לדידי חזי לי, ומתוך חביבותו לכוס נחשב בעיניו לחמש סלעים, ובזה אומרים שתופס הפדיון. וגמ' ערוכה היא (קידושין ח' ע"א), וז"ל: "אמר רב יוסף: מנא אמינא לה, דתניא: עגל זה לפדיון בני, טלית זה לפדיון בני – לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני – בנו פדוי. האי פדיון היכי דמי? אילימא דלא שוי, כל כמיניה?! אלא לאו – אף על גב דשוי, וכיון דלא קייצי – לא! לא, לעולם דלא שוי, וכגון דקביל כהן עילויה. כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן (רב כהנא היה לוקח סודרא עבור פדיון הבן אף שלא היה שווה חמישה סלעים), אמר ליה: לדידי חזי לי חמש סלעים. אמר רב אשי: לא אמרן אלא כגון רב כהנא, דגברא רבה הוא, ומבעי ליה סודרא ארישיה, אבל כולי עלמא – לא (מה שאמרנו שמועיל קבלת סודר עבור פדיון הבן, זה דוקא לאדם כגון רב כהנא, שאדם גדול הוא וצריך סודר לראשו, אבל שאר אדם – לא). כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבה מקובי, שוי עשרה בתליסר". מכאן, שהחביבות של רב כהנא לסודר לכסות בו ראשו היתה חשובה בעיניו כחמשה סלעים, ומועיל לקבל פדיון עבורו ומברך עליו, אף שכהן רגיל ודאי לא מברך כי אין זה שווי חמש סלעים. [נמצינו למדים מדברי רש"י, שכל בגד שאדם קונה והוא חשוב בעיניו וגם שמח בו – חייב בברכה. והוא הדין לאדם שקונה טלית קטן והוא שמח בו וכן כל בגד ששמח בו, שיברך שהחיינו. והטוב ביותר הוא, שכשמברך ברכת "מלביש ערומים" בברכות השחר, יכוון להוציא את אותו הבגד שחשוב בעיניו, וכך אין עליו ברכת שהחיינו].

ענווה ללא מצרים

עוד אומרת הגמרא (נדרים מ"ט ע"ב): "ר' יהודה, כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". כלומר, שכשהיה בא לשבת בבית המדרש, לא היה מוכן לשבת על כס מלכות שהיו מכינים לכבודו, אלא היה נוטל עמו כד פשוט, ועליו היה יושב מרוב ענווה. רואים מכאן שענוותו היתה גדולה ועצומה, שכן אותו הכד היה לבטח גורם לו ייסורים בשעת ישיבתו, וכלל לא היה מרגיש בזה.

מעשה ניסים למען הסתפקות במועט

הגמ' מביאה מעשה שהיה איתו, וז"ל (נדרים שם): "רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין (הביאו לר' שמעון ור' יהודה תאנים. והר"ן מבאר שמדובר בסוג של תאנים שקשים לעיכול). רבי יהודה אכל, ר' שמעון לא אכל (רבי שמעון בר יוחאי לא אכל משום שהיו קשים לעיכול, ואילו רבי יהודה בר אלעאי שהיה מיסב עמו אכל מהם). א"ל רבי יהודה (לרבי שמעון בר יוחאי): מאי טעמא לא אכיל מר? אמר ליה ר' שמעון: אלו אין יוצאין מבני מעיים כל עיקר (כלומר, אין כדאי לאכול מהם לפי שמתוך שהם קשים לעיכול לא יוצאין מבני מעיים ויהיה לו צער מזה. ועל זה השיב לו רבי יהודה בר אלעאי לרבי שמעון בר יוחאי). אמר ליה רבי יהודה: כל שכן שנסמוך עליהן למחר" (כוונתו כמו שכתב הר"ן, וז"ל: "שמתוך שאין מתעכלין, הם מתעכבין במעיים וכל זמן שעומדין שם זנין את הגוף". וצריך לבאר שרבי יהודה בר אלעאי היה עני ביותר, וכמו שמובא בהמשך הגמ' וכדלקמן, ומשום כך היה במזון שקשה לעיכול, מעלה בשבילו לפי שלא היה לו מה לאכול, ומה שנשאר לו במעיו היה מזין אותו במקום מאכלים אחרים שלא היו מצויים אצלו).

וכתב הר"ן (ד"ה חזי): "מעשה נסים הוי נקיט". כלומר, תמיד הוא לא רצה להשתמש או להנות ממעשה נסים, אבל כשהיה מקרה כזה ביקש מרבש"ע שיעשה לו נס בכדי שלא יאמרו עליו שאין לו כסף. וכן פירש רש"י (שם ד"ה חזי): "שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום זהובים".

ל"ג בעומר בהלכה

שמחה ביום הילולת רשב"י

שאלה: הכיצד עושים הילולא לרשב"י, הרי זה צער שמת? עושים שמחה ביום שמת?

תשובה: רבים גדולים וטובים שאלו על כך: לשמחה מה זו עושה? ומובא בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל אות ו' ד"ה וע"פ האמור): הסיבה מכיון שרשב"י נסמך ביום הזה וניגלו לנו סתרי תורה על ידו, והוא היה רבם ומורם של ישראל שהאיר להם במאור התורה, ועל היום הזה נעשה להילולא. עוד אומר הרב פרי חדש (אור"ח סי' תצ"ג ס"ק ב') ומביאו השד"ח שם: שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו, על זה עושים שמחה.

ומוסיף הרב שדי חמד (עיין שם סעיף ו'-ח'): רשב"י היה במערה שנים עשרה שנה ועוד שנים עשרה חודש מכיון שהיה מתנגד לרומאים ורצה ללמוד תורה והם רצו להורגו. ולאחר הרבה שנים הקיסר מת והרומאים מתו ורשב"י מת על מיטתו. וזה הנס הגדול ביותר שהיה, שמת על מיטתו ולא הרגו אותו הרומאים.

ישנו טעם נוסף, כיון שרשב"י בעצמו אמר באידרא זוטא (ח"ג רצ"ו ע"ב): "עולו ואיתכנשו להילולא דילי" – בואו להילולא שלי. והאר"י הקדוש היה נוהג במנהג הזה והיה בא להילולא ואוכל ושותה, וביום ל"ג בעומר היו ששים ושמחים, ולקח את בנו ועשה לו תספורת 'חלקה' (עיין שד"ח שם). וכתוב (מסעות ירושלים, עמ' רי"ב, מפי הרח"א ממונקאטש בשם רי"ש משינאווא): שפעם אחת בליל ל"ג בעומר היה האר"י הקדוש שמח ורוקד, פתאום הוא עזב את כולם והלך לשמש (בעל ספר החרדים). אמרו לו כולם: הכיצד אתה עוזב את הרבנים והולך לרקוד עם השמש? ענה להם: וכי לא ראיתם שעוד אחד רקד איתנו? אמרו לו: כן, ראינו. אמר להם: זה רשב"י, וכי אני לא אלך לרקוד עימו? ומאז ידעו את ערכו של "השמש" בעל ספר חרדים.

הרב 'חקרי לב' רצה לבטל את המנהג הזה, וכותב: "אך לא מלאני ליבי לבטל מנהג זה מפני כבודו של רשב"י" (הובא בשד"ח שם אות ו' סוף ד"ה 'מה שנוהגים').

ב"ה לפני ארבע שנים עשו האפוטרופסים של הקדש הספרדים במירון בקבר רשב"י מחיצות, ואת הכניסה היפה ביותר נתנו לנשים, ולגברים נתנו כניסה מהצד, וכל זה בשביל שלא יתערבו נשים ואנשים. ואסור היום לבוא ולהוציא לעז על המקום הקדוש הזה ולמנוע אנשים מלבוא לשם. ואם רשב"י אומר לנו: תבואו, עולו והתכנשו – אז עלו והצליחו.

יש המסבירים את המשפט (ברכות ט' ע"א): "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" כך: שאם יש דחק, צער וכאב לעם ישראל, כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו ללכת למערה ולבקש ממנו שיעמוד לפני הקב"ה וימליץ טוב על עם ישראל. בזמנם היו באים יהודים עשירים מדמשק והיו מביאים עימם את הבגדים היפים ביותר שלהם והיו זורקים אותם בתוך המדורה, ורבים לא הסכימו להם, ועיין להרב שדי חמד (שם) שלימד עליהם סניגוריא.

ההולכים להתפלל שם צריכים להתפלל גם על כלל ישראל "קום רשב"י". ועיקר העיקרים הוא לקרוא קטעי לימוד מהזוהר הקדוש, וזו המעלה החשובה ביותר. וכשנמצאים שם צריכים להתנהג בכבוד גדול, גם בהליכה וגם בחזרה, ולהחמיר יותר ממה שאדם מתנהג בתוך ביתו כי אדם נמצא בתוך הטרקלין של רשב"י, וכן להזהר לא לקנות שום מאכל שיש בו חשש.

כותב הרב בא"ח שרבי עקיבא אמר לרשב"י (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב): דייך שאני ובוראך יודעים מי אתה. ולכן הזכות להתפלל שם היא כה גדולה.

במלחמת ששת הימים שהיתה קרובה לל"ג בעומר, ורצו כמה רבנים לעלות לציון של רשב"י, ולא נתנו להם מבחינה ביטחונית, והיה להם צער גדול. ורשב"י נגלה בחלום לכמה אנשים, ואמר להם: אני נמצא בנגב עם החיילים לשמור עליהם ולא תמצאו אותי במירון. ואכן היתה הצלחה גדולה מאד, וזכות רשב"י עמדה לעם ישראל.

ויה"ר שגם עכשיו זכות רשב"י תגן בעדנו, ונתפלל לפני בורא עולם שיסיר חרון אפו מעלינו ונשמע ונתבשר רק בשורות טובות ישועות ונחמות, ועל אומות העולם נאמר (תהלים ל"ז, י"ב): "חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה". ונזכה למה שאנו אומרים בפיוט של בעל הבא"ח "ואמרתם כה לחי": "קולו זמר עריצים, והכרית את הקוצים, והציל הלחוצים". יש כיום מאומות העולם שהם עריצים ומציקים לישראל יותר מקוצים, ועם ישראל לחוצים. וזכותו תגן על עם ישראל ותפילתו תתקבל שנינצל מכל זה, "והוא ימליץ טוב בעדנו", לא ישתוק ולא ינוח עד שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בב"א.

השתתפות בחתונה בימי העומר

שאלה: בחור אשכנזי שיש לו חבר ספרדי שמתחתן לאחר ל"ד בעומר, או ספרדי חבר לאשכנזי. האם מותר לו בליל ל"ג בעומר להשתתף בחתונתו כשיש בה תזמורת?

תשובה: מנהג הספרדים ברוב המקומות שמפסח ועד יום ל"ד בעומר נוהגים בכל חומרות העומר – לא מסתפרים, לא מתגלחים ולא מתחתנים, ומל"ד והלאה נוהגים היתר בכל. ואמנם לדעת חכמי המקובלים (ע"פ האריז"ל) נהגו שלא להסתפר ולא להתגלח עד ערב שבועות (עיין כפה"ח סי' תצ"ג ס"ק י"ג).

אצל האשכנזים יש מנהגים שונים – יש שהחמירו מי"ח אייר עד שבועות, ויש שהקלו להסתפר רק בל"ג בעומר ומחמירים עד שבועות (עיין למשנ"ב שם ס"ק י"ד).

להלכה: ספרדי יכול להשתתף בחתונה ביום ל"ג בעומר כיון שבלאו הכי נוהגים בו קצת שמחה, אבל אסור לו להתגלח ולהסתפר.

אשכנזי – רצוי שלא ישתתף בחתונת ספרדי לאחר ל"ד בעומר, אך אם הוא שושבין או ידיד הקרוב – מותר.

נדרים בעלייה למירון

שאלה: האם טוב לידור כשעולים למירון בל"ג בעומר?

תשובה: בשאלה זו דנו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רל"ג) ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סי' ט"ל סע' ו'), ובאריכות הובאו הדברים ב"שדי חמד" (אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל סעי' ו'-ח').

א. הנודרים להדליק נרות ושמן על קברו של רשב"י, טוב הם עושים ויש להמשיך לנהוג כן. בעבר נהגו לזרוק בגדים יקרים במדורה שבמירון, ומצוה לבטל מנהג זה משום 'בל תשחית'.

מאידך – מצוה היא להקדיש את דמי הבגדים הללו לשיפוץ הקבר והישיבה או לבתי כנסיות ומדרשות לזכות את רשב"י.

ב. הנודרים להביא כבשים – איסור גמור הוא ויוצאות תקלות רבות. ואין דעת ההלכה נוחה מכך.

זה שנדר להביא כבשים מצוה להתיר לו את הנדר, ואף אם לו התירו לו – לא יקיים נדר זה שלא ייכשל באיסור שחיטה, חלב נבלות וטריפות, והרי זה מצוה הבאה בעבירה (עיין חקרי לב מהדו' בתרא יו"ד סי' י"א).

מצוה לעלות למירון ביום הקדוש, להרבות בלימוד תורה ובעיקר בספר הזוהר. וכידוע רצונו של רשב"י כי ישמחו ביום זה, וכדברי בעל משנת חסידים (הו"ד בשדי חמד שם סעי' ו'): מצוה לשמוח בשמחת רשב"י, והנמצא במירון – ישמח שמחה גדולה.

ספק לגבי אמירת הפיוט "בר-יוחאי"

שאלה: כפי שידוע לכבודו, הפיוט "בר-יוחאי" חביב על בני עדתנו, עדת תימן, מאוד.

והנה, בספרו של ר' יעקב ספיר, הנקרא "מסע תימן", נכתב כי הפיוט הנ"ל חובר על-ידי ר' שמעון לביא, שיתכן והוא היה מבני כתתו של שבתאי צבי. מחמת הספק, הפסקתי לאומרו ואני מבקש מכבודו כי יורה לי מה לעשות.

תשובה: את הפיוט "בר יוחאי" חיבר המקובל האלוקי, הגאון הגדול ר' שמעון לביא זיע"א. הפיוט נתקבל בעולם כולו לאומרו בהזדמנויות שונות. וכבר נתחברו עליו חיבורים וספרים שלמים לפרש את כל כוונותיו בפיוט זה.

לכן, אין לחוש לאומרו. אדרבה, עיין בספרים המדברים על הרשב"י, שהיו נוהגים לומר פיוט זה בהתלהבות עצומה. ויה"ר שתזכה לברכה והצלחה, ברוחניות ובגשמיות, אכי"ר.

תשובות קצרות בענין ל"ג בעומר

מעלה בשבת שלפני ל"ג בעומר במירון

שאלה: האם ישנו ענין או מעלה להיות בשבת לפני ל"ג בעומר במירון?

תשובה: רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, אומר בזוהר הקדוש, המובא בסוף אידרא זוטא (עיין ח"ג פר' האזינו, רצ"א ע"א, רצ"ו ע"ב): "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דילי", לא מצאנו לשום תנא שמבקש או אומר: בואו, תעלו, תתפללו ביום ההילולא שלי. נכון של"ג בעומר זה יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, והפסוק (דניאל ד'): "עיר וקדיש מן שמיא נחית", מרמז בראשי תיבות על השם שמעון, אולם לפי הפשט אין שום מעלה מיוחדת בשבת שלפני כן. אבל יש מחכמי אשכנז שסמכו על דעת האר"י הקדוש (ראה כה"ח סי' נ"ה אות כ"ג) האומר שאדם ביום השנה על אביו או אמו יתחיל לומר קדיש משבת. זאת אומרת שהשבת קשורה עם יום היארצייט – יום השנה, לכן יש חשיבות מיוחדת, לפי אותו מאן דאמר, לשבות בשבת במירון ליד קברו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי.

נט"י אחר השתטחות בקברי צדיקים

שאלה: האם צריך ליטול ידיים גם אחרי השתטחות על קבר של צדיק?

תשובה: בציון של צדיק הנמצא בבית הקברות צריך ליטול ידיים, אבל ציון של רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בנו, וה"ה רבי מאיר בעל הנס, וכל ציון וציון של התנאים, מכיון שהם קבורים למטה למטה, על כן אין צורך לצאת וליטול ידיים. ובפרט שיש מי שאומר (ראה שדי חמד אסיפת דינים מערכת ראש השנה סי' א') שלפי דעת רבי שמעון בר יוחאי קברי צדיקים לא מטמאים. ואדם הרוצה בכ"ז ליטול ידיו, הרי שהוא פוגע בכבודו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. והמחמיר – ירחץ ידיו אבל לא נטילה.

נסיעת בחורי ישיבה למירון

שאלה: האם גם בחורי ישיבה צריכים ליסוע למירון בל"ג בעומר?

תשובה: בחור ישיבה שלומד אינו חייב, אבל אם הוא מתבטל אז גם הוא בכלל "עולו ואתכנשו להילולא דילי". וכשיבוא לרשב"י יקיים מצוה לשמוע לדברי חכמים, ובפרט שידוע שצדיקים במיתתם קרויים חיים.

מקור מנהג ח"י רוטל

שאלה: האם יש יסוד למנהג שנותנים ח"י רוטל (יין) במירון ובקברות צדיקים אחרים?

תשובה: אין לזה שום יסוד (לא בזוהר ולא ב'בן איש חי'), ואינני יודע שום מקור לזה. עדיף לחלק שם עוגות, שתייה – כוס תה כוס קפה, סודה או קולה, במקום ח"י רוטל יין. ומי שנותן לא יגביל עצמו לשיעור ח"י רוטל, אלא יתן כמה שיותר לכל מי שצמא.

התרת נדרים למי שנהג לעלות

שאלה: כשגרנו בגליל היינו נוהגים להגיע להילולא של רבי שמעון ושל רבי מאיר, אולם עברנו דירה לדרום הארץ וקשה לנו להגיע להילולות אלו. האם אנו צריכים לעשות התרת נדרים?

תשובה: אין צורך לעשות התרת נדרים, אפשר להגיע למקום שלושה ימים לפני כן, או שלושה ימים אחרי כן, או גם במשך השנה.

עלייה למירון בזמן הזה

שאלה: יש אומרים לא לעלות לרבי שמעון בר יוחאי מפני פריצות. האם ראוי לחוש לכך?

תשובה: היום ברוך ה' אין שמה פריצות כי יש דרך לנשים, ויש דרך לגברים. ואסור להוציא לעז על המקום הזה, כי הכל נעשה בצורה מסודרת כהלכה. מי שרוצה לראות דברים לא טובים יכול לראות, בבחינת: 'צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'.

השתתפות הילדים בהילולא

שאלה: האם כדאי שילדים יעלו להילולא, והאם ראוי למנהלים ומחנכים לעודד לכך?

תשובה: מצוה ללכת ולעלות כל שיש ביכלתו, ואסור לזלזל במי שעולה. וסגולה דוקא ביום הזה עצמו, או שלושה ימים לפני או שלושה ימים אחרי. והאר"י הקדוש היה הולך לשם עם הבן שלו ועשה לו שמה חלאקה. ולכן המחנכים והמנהלים של בתי ספר ראוי שיעודדו זאת.

מקום העלייה

שאלה: כשנכנסים למירון וקשה לעלות מחמת הצפיפות וכדו', האם יכולים להתפלל בהר למטה וייחשב כאילו היו שמה?

תשובה: כן.

עליה בשנת אבל

שאלה: אדם שהוא בשנת אבל ונהג בכל שנה לעלות למירון, האם גם בשנה על אביו או על אימו רשאי לעלות למירון?

תשובה: מותר, ואף ששומע שם תזמורות וריקודים.

מנהגי העלייה

שאלה: במירון – יש כאלו שבוכים, ויש כאלו שרוקדים ויש כאלה שמתפללים. מה נכון לעשות?

תשובה: לבכות אסור, ורבי שמעון בר יוחאי מקפיד על הבוכים. יש ספרים מיוחדים שבהם מובא מה לקרוא שם. למשל אני נוהג לקרוא את האידרא זוטא. גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' חיבר ספר ליקוטים של כמה קטעים מהזוהר. אני נוהג לומר את האידרא בחוץ, בכדי לא ליכנס בפנים בשעת הדוחק, ולאחר מכן אני נכנס בפנים ומנשק את הקבר. וניתן לבקש רק בקשות שמותר, לא בקשות שאסורות. פעם, אחד בא לבקש, שיהיה לו הצלחה במסחר של איסור. אמרתי לו שרבי שמעון בר יוחאי ברגע שישמע זאת יקלל אותו, היאך אתה עושה דבר כזה? וראוי לבקש שיגדל בניו לתורה ויראת שמים, לפרנסה טובה, ולבריאות, ולרפואה ולאהבה ואחווה ולשלום ורעות. ועל כלל ישראל, כגון שלא יחזירו חלקים מא"י, כי רשב"י היה נגד אלה שמחלקים את ארץ ישראל, כמו שהיה בזמנו נגד שלטון הרומאים.