שיחות ומאמרים
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
"'אם בחקתי תלכו' – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' – הרי קיום המצות אמור; הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה. 'ואת מצותי תשמרו' – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר דברים ה', א'): 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ב')
הפסוק הפותח את פרשתנו מביא אזהרה מיוחדת בעניין עמלה של תורה.
שתי מדרגות יש בלימוד התורה. יש אדם שעמל בתורה, הוא מנסה בכל כוחו להבין את התורה, אך הוא אינו מבין אותה. עם זאת, נחשב לו עמלו כתלמוד תורה, והוא מקיים בכך את מצות תלמוד תורה. אך יש מדרגה גבוהה יותר, בה האדם עמל ומשתדל להבין את דברי התורה, לדעת את הלכותיה על בוריין כדי לקיימן כראוי. זו מסקנת הסיפור שמובא במסכת קידושין (דף מ' ע"ב), אודות השאלה שנשאלה לפני רבי טרפון והזקנים: האם תלמוד גדול או מעשה גדול? רבי טרפון אמר: מעשה גדול. רבי עקיבא אמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. מכאן שגדול התלמוד שנעשה מתוך הבנה וידיעה, ואשר הוא מוביל לעשייה ולשמירת המצוות, וכפי שהסביר רש"י שם: "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצא שניהם בידו".
ידועה היא קושיית התוספות שם: הרי קטן נתלה בגדול! אם אתה אומר שהתלמוד גדול, כיון שהוא מביא לידי מעשה, משמע שהמעשה יותר גדול מהתלמוד! אם כן, מדוע אמרו כולם שהתלמוד גדול מהמעשה? ההסבר הוא, שבהתחלה – "גדול התלמוד" אפילו על פני המעשה. ראשית כל צריך האדם ללמוד, כיון שאם לא ילמד יהיה עם הארץ ולא ידע לקיים את המצוות ולא יוכל להיות חסיד, ולבסוף – המעשה גדול, לאחר שלמד.
זו כוונת רש"י, שכתב על הפסוק: "אם בחוקותי תלכו" – "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים". אם עמל האדם על מנת לשמור ולקיים, הוא באמת יזכה לשמור ולעשות; אך אם אדם עמל בתורה ולא משתדל להבין ולדעת אותה, לא יזכה לשמור ולעשות, וממילא לא יגיע למדרגה של "תלמוד גדול", שמביא לידי מעשה (עיין לרבינו יונה על מס' אבות פ"ג מ"ט).
וזהו המשך הפסוק: "אם בחוקותי תלכו": אם תעמלו בתורה על מנת לשמור ולקיים, תזכו ל"תלכו" – דהיינו, תלכו ותתעלו ממדרגה למדרגה. מעלתם של ישראל על פני מלאכי השרת היא היכולת לעלות ולהתקדם. המלאכים נקראים עומדים (זכריה ג', ז'): "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה". עם ישראל אינם עומדים במקומם, כי אם הולכים ומתעלים.
אפשר ללמוד הרבה מתוך התבוננות באורחות חייהם של גדולי ישראל. רואים בחוש כיצד עמלם בתורה מביא אותם למדרגות עליונות ביותר. ל'חזון איש' זצ"ל היתה ידיעה עצומה ומקיפה בכל מכמני תורתנו הקדושה, וממנה רכש חדות שכל והבנה בכל עניין וחכמה. פעם שלחה אותי אמי אל ה'חזון איש' עם מר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', כדי לשאול אותו על קרובת משפחה שחלתה במחלה מסוימת. נכנסנו אליו. אמר לי הרב: לשם מה באת על חשבון לימוד התורה שלך? אמרתי לו: באתי במצות "כבד את אביך ואת אמך" ובמצות "ויראת מאלוקיך" (היינו המצוה לירא מתלמידי חכמים). הוא כיבדנו להיכנס. מששמע את הדברים שאמרנו לו, אמר מיד שאין אותה קרובת משפחה זקוקה לשום תרופה, אלא עליה לעשות מספר דברים שפירט באזנינו.
כשיצאנו, התפעל מאוד מר דודי זצוק"ל מהתפיסה המהירה והחדה של ה'חזון איש' זצוק"ל ומן היכולת שלו להכריע בסוגיות רפואיות – והכל בזכות עמל התורה העצום שלו.
זכורני, באחד מביקוריי אצל ה'חזון איש' זצ"ל, באו אליו צוות של רופאים מנתחים על מנת להתייעץ איתו אודות ניתוח ראש מורכב שעמדו לעשות. הם שטחו בפניו את פרטי הדברים. אמר להם ה'חזון איש' מיד שהם טועים בגישה שלהם, וכי עליהם לבצע את הניתוח באופן אחר כדי שלא לפגוע במוח. הוא הסביר להם בפרוטרוט את מהלך הניתוח שעליהם לעשות.
הרופאים יצאו מביתו נפעמים ונדהמים: איך ה'חזון איש', שמעולם לא למד רפואה, קלט מיד את כל היקף הפרטים של אותו הניתוח? כיצד "עלה" על טעותם של הרופאים, שעלולה היתה להיות קריטית עבור אותו חולה, וכיצד גם מצא בו-במקום את הפתרון לעניין? זהו כוחם של צדיקים שעמלים בתורה ושמקדשים שם שמים ברבים!
השתוקקות למצוות ולתורה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
באחד מפירושיו לפסוק זה, הביא בעל ה'אור החיים' הקדוש את מאמר חז"ל (ויק"ר ז', ג') על הפסוק (ז', ל"ז) "זאת התורה לעולה למנחה": "אדם עוסק בפרשת עולה, מעלה עליו כאלו הקריב עולה". כלומר, שכל מצוה שאין אדם יכול באותה עת לעשותה, אם הוא לומד את דיניה בתורה, נחשב לו כאילו עשאה.
על פי זה, פירש ה'אור החיים' הקדוש את הפסוק בפרשתנו: "ואת מצוותי תשמרו" – שמירה מלשון ציפייה, כמו (בראשית ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר", ופירש רש"י (שם): "היה ממתין ומצפה מתי יבא". אם תשמרו, תצפו ותשתוקקו, לקיים את המצוות שאינן בהישג ידיכם, "ועשיתם אותם" – מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותן ממש. אלו הם דברי 'אור החיים' הקדוש.
ואם כך הוא לגבי כל המצוות, לגבי מצות תלמוד תורה עצמה על אחת כמה וכמה. לפעמים חושב האדם, שכיון שהוא לא למד בישיבה, אין הוא יודע – וגם אינו רגיל – ללמוד תורה בעמל ויגיעה, ומשום כך הוא פטור מלימוד. אך זו טעות! על האדם לצפות ולהשתוקק מתי יגיע לידי כך. כך מצווה אותו התורה: "ואת מצוותי תשמרו" – צְפֵה והשתוקק להגיע למצב של עמל ויגיעת התורה.
אם כך יעשה האדם, ייתן לו הקב"ה שכר על מחשבתו הטובה, כדברי חז"ל (קדושין מ' ע"א) ש"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". בסופו של דבר הוא גם ימצא זמן לקבוע עיתים ללמוד תורה; ואזי יקבל שכר כפליים: גם על המחשבה והרצון וגם על הלימוד עצמו.
בהקשר זה אפשר לבאר את דברי חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) על כך שחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב. ולכאורה יש לשאול: וכי מסוגל אדם להגיע לדרגת האבות הקדושים? אלא הפשט הוא, שאדם צריך להשתוקק ולצפות לכך שמעשיו יגיעו למעשי אבותיו. הציפייה וההשתוקקות – יש בהן עצמן מעלה וחשיבות מיוחדת, גם אם לא יצליח האדם לממש אותן במילואן.
שאיפת ההתקדמות בעבודת ה' היא מעלה חשובה עד מאוד, ומשום כך הנהיג מרן החיד"א (מורה באצבע סי' א' אות א') לומר לפני כל עשיית מצוה: "לשם ייחוד.. לקיים… עם כל המצוות הכלולות בה". בנוסח זה אנו מבטאים את ההשתוקקות שלנו לקיים את המצוה בשלמותה, ואף שאין זה ביכולתנו – הקב"ה מצרף את המחשבה הטובה למעשה.
מ"ב פירושיו של 'אור החיים' הקדוש
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
על הפסוק הראשון: "אם בחוקותי תלכו" כתב רבינו חיים בן עטר זיע"א, בעל 'אור החיים' הקדוש, מ"ב (ארבעים ושניים) פירושים עמוקים ומאלפים. בהקשר לפירושיו אלו מסופר עליו הסיפור הבא:
בעל 'אור החיים' הקדוש קיבל על עצמו גלות בחייו, והיה הולך ונודד ממקום למקום. באחד ממסעותיו הגיע לנהר סמבטיון, שמעברו השני נמצאים עשרת השבטים (עיין למרדכי בתחילת מסכת חולין סי' תקע"א שכתב: "ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים"). המיוחד בנהר זה הוא שכל ימות השבוע הנהר שוצף וזועף וזורק גחלי אש, כך שאי אפשר לחצות אותו בשום פנים ואופן. אבל בשבת הנהר נח מזעפו. אולם גם בשבת אי אפשר לחצות את הנהר, כי הוא הופך לרחב ביותר. 'אור החיים' הקדוש הגיע בערב שבת לנהר, והנה הוא שוצף וגועש. אמר שם קדוש, חצה את הנהר, והגיע אל עברו השני.
שם גילה 'אור החיים' קהילה שלימה של אנשים שכל חייהם מתנהלים על פי התורה הקדושה וכל משפטיהם על פי דיני התורה. אותם אנשים ראו את הזר שהגיע אליהם (הם לא ידעו שזהו 'אור החיים' הקדוש ששמו הלך לפניו בכל מקום בעולם), הובילו אותו לפני רב העיר בחשד שהוא עבר את הנהר בשבת, שכן אין שום אפשרות לאדם רגיל לעבור אותו ביום חול. הביאו אותו האנשים לדין תורה. שמע הרב את פרטי האירוע, והתלבט בעניין. לבסוף אמר להם להמתין עד מוצאי השבת, שאז יראו מה לעשות עמו. אותה שבת היתה שבת פרשת בחוקותי.
בליל שבת עמד הרב לדרוש, ואמר: "שמעתי בישיבה של מעלה עשרה פירושים של הגאון הגדול והקדוש רבינו ומורנו ועטרת ראשנו וכו' וכו' ר' חיים בן עטר שליט"א, בעל 'אור החיים' הקדוש, על הפסוק: 'אם בחוקתי תלכו'. עכשיו אומר לכם שבעה פירושים, כי שלושה פירושים נשכחו ממני". באומרו כך, אמר לו בעל 'אור החיים' הקדוש: "אני יכול להשלים לך את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר, כי שמעתי אותם!" כעס הרב מאוד על חוצפתו של הזר, על שהזכיר את שמו של 'אור החיים' הקדוש ללא תוספת תארים. הזהיר אותו הרב לבל יחזור על חוצפתו. מ"מ שאלוהו מה הם שלושת הפירושים וה'זר' השלים את שלושת הפירושים החסרים של הרב.
למחרת אחרי תפילת שחרית של שבת קם הרב ואמר לציבור: "שמעתי בישיבה של מעלה עוד עשרה פירושים של הגאון הקדוש וכו' וכו' בעל 'אור החיים' הקדוש (וכך היה מרבה מאוד בתארים), אלא שגם עתה נשכחו ממני שלושה פירושים, ואיני זוכר אלא שבעה". וכמו בערב, אמר לו 'אור החיים' הקדוש שהוא מוכן להשלים לו את שלושת הפירושים הנוספים של חיים בן עטר, כי הוא שמע אותם. כעס עליו הרב והזהירו שזו הפעם האחרונה שהוא מתבטא בזלזול כזה אל קדוש ישראל.
אחרי תפילת מנחה שוב קם הרב וסיפר שגילו לו עוד עשרה פירושים, אלא שהוא אינו זוכר אלא שבעה, ושוב אמר לו בעל 'אור החיים' הקדוש, שהוא יכול להשלים לו את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר. כאן הרב כבר איבד את סבלנותו, ומיד ציווה לחבוש את האיש הזר במקום חשוך על שזלזל בכבוד הרב בעל 'אור החיים' הקדוש.
והנה כשיצאה השבת רצה הרב להבדיל, אך בכל פעם שהדליק את הנר לברך עליו, כבה הנר ללא שום סיבה. הרב לא הבין את פשר העניין. יצא הרב לשאול בשמים מדוע קורה לו כך, ואמרו לו: "כל עוד 'אור החיים' הקדוש לא הבדיל, גם אתה לא תבדיל". שאל הרב, מה עליו לעשות כדי ש'אור החיים' יבדיל, וענו לו ש'אור החיים' בכבודו ובעצמו נמצא חבוש במקום חשוך… נבהל הרב מאוד והוציא את 'אור החיים' הקדוש מבית האסורים. אחר בקשת מחילה, לימד בעל 'אור החיים' הקדוש את כל מ"ב הפירושים שלו.
עוד אמרו לרב, שיאמר להקדוש רבי חיים בן עטר שיחזור לעירו ואין צורך עוד בגלות.
צא וראה כמה גדולה מעלתו של בעל 'אור החיים' הקדוש!
בעניין המעלות אותן יכול אדם להשיג על ידי עמל התורה, כותב הרב בעל 'אור החיים' הקדוש, שכשברא הקב"ה את אדם הראשון, לא ברא אותו כדי לחיות כל הזמן עדי עד, שכן זו ירידה ושפלות בשבילו, אלא תכליתו היא לעבוד ולעמול ולהתעלות למדרגה כזאת שיוכל להגיע לעולם העליון בכל עת שיחפוץ וידמה לפניו כבית ועלייה על גביו, וכך יש לאדם להשתעשע בתורה ובקיום המצוות וכך יעלה ויתעלה למדרגות יותר רמות משל המלאכים עצמם. וזה כמו שמצינו שאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, וזה דבר שיש בו כח עצום מאוד. ולכל המעלה הזאת אדם יכול להשיג ולהגיע על ידי לימוד ועמל התורה הקדושה, וכמו ש'האור החיים' הקדוש (דברים כ"ו, י"א) כותב שאם היה אדם יודע את עוצם מעלת למוד התורה היה משתגע מרוב שמחה.
ואכלתם לחמכם לשבע
"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (כ"ו, ה')
"'ואכלתם לחמכם לשבע' – אוכל קימעא והוא מתברך במעיו" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ו')
אחת ההבטחות שהתורה מבטיחה אם יעמלו ישראל בתורה ויקיימו את מצוותיה היא, שיהיה האוכל מתברך במעיים ויהיה בטחון בארץ. כוונת הברכה של "ואכלתם לחמכם לשבע", על פי פשט דברי רש"י היא, שיהיה שובע גדול בארץ, ומתוך שאדם שבע ויש לו אוכל בשפע, אין הוא מרגיש צורך לאכול, ומשום כך די לו באכילה מועטת.
ביאור נוסף ע"פ דברי האוה"ח הקדוש, זאת על פי הגמרא במסכת מגילה: פעם אחת שלח רבה את אביי להביא משלוח מנות למרי בר מר שהיה עשיר, והאכיל אותו לפני שהלך אליו כי חששו שיאכל מכל המעדנים שיש בבית מרי בר מר. ובכל זאת, כשהגיע אביי לבית מרי בר מר, הביאו לו ששים סוגי מעדנים בששים צלחות והוא אכל מהכל ואפילו את הצלחות רצה לאכול. וכתבו המפרשים שם שהכוונה לצלחות העשויות מעוגה או מסוכר. ושם הגמרא אומרת שאביי אכל בתאבון רב למרות שהיה כבר שבע, משום ש"רווחא לבסומי שכיח" (תרגום: לדבר טעים יש מקום) (מגילה ז' ע"ב). מכאן למדנו שכשאדם נמצא במצב של עונג רב, הוא יכול לאכול מאכלים ומעדנים למרות שהוא שבע. ולפי זה מובן שהתורה אומרת שכאשר עם ישראל עמלים בתורה, הם יזכו לכך שהלחם של ארץ ישראל יהיה כל כך טעים שיאכלו אותו גם במצב של שביעה ובלי שום לפתן.
ועוד אומרת הגמרא בברכות: מעשה ברב ושמואל שהסבו לאכול וסיימו את סעודתם בשעה שבא אדם שלישי להצטרף אליהם. דעת רב היתה שהוא לא יכול להצטרף עמם לזימון כיון שהם כבר גמרו את סעודתם, ואילו שמואל טען לו שהם עדיין לא גמרו את סעודתם כיון שאילו יביאו לרב מאכל ערֵב ירצה לאכול ממנו למרות שכבר גמר את סעודתו. ופירש רש"י: שמואל חביב עליו ארדליא בקינוח סעודה והן כמהין ופטריות, ולרב היו חביבין גוזלות. ושמואל היה קורא לרב – אבא, לכבודו. והמשיך רש"י (ד"ה מי לא אכלינן): "הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף" (עיין ברכות מ"ז ע"א). וזהו שהתורה מבטיחה שבשעה שעמלים בתורה אף אם האדם יהיה שבע יוכל לאכול עוד, והאוכל לא יזיק לו.
פרפראות
עמל התורה
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
"'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
מדברי רש"י למדנו, שכל אדם חייב ללמוד תורה על ידי עמל.
אי אפשר להסתפק בשמיעת שיעורים גרידא, כיון שאין בהם עמל. את אותם השיעורים אדם יכול לשמוע במנוחה ובנחת. אמנם שמיעת שיעורים והרצאות גם באמצעות קלטות וכדו' היא דבר חשוב כשלעצמו, אך אין בה המעלה הגדולה של לימוד תורה מתוך עמל.
על כל אדם לקבוע עיתים, לעמול, ללמוד ולהבין בעיון רב. אם קשה לו, הוא יכול לקבוע לימוד עם חברותא בעניין קבוע, ובצוותא ילמדו ויעמלו בהבנת הדברים הנלמדים.
צריך לדעת שאין גבול לעמל התורה. רבינו יונה בפירושו למסכת אבות (פ"ג מ"ט) כותב, שלפעמים אדם יכול לעסוק בלימוד הלכה אחת במשך מספר ימים ואפילו מספר שנים, עד שהוא מגיע להבנה שלמה ואמיתית של אותה ההלכה.
אם אדם קובע עיתים ללימוד תורה בעמל, להתייגע בדברי תורה, או אז יזכה לכל ההבטחות הכתובות בהמשך הפרשה.
ללא סיוע המלאכים
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
ה'אור החיים' הקדוש, בפירושו האחרון לפסוק זה, כתב: "עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ה ע"ב) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם. והוא מאמר 'אם בחקתי' – תלכו', פירוש: באמצעות השתדלות בתורה ללמוד וללמד כרמוז בתיבת 'בחקתי' – 'תלכו', פירוש: מעצמכם, כרבי חייא, ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם".
רבי חייא היה מזרעו של שמעי אחי דוד המלך (ראה כתובות ס"ב ע"ב), אך לא בזאת בלבד היתה ניכרת דרגתו. הגמרא אומרת (שם כ"ג ע"ב) עליו: "גדולים מעשי חייא". ר' חייא רצה ללמד את ילדי ישראל תורה, ולכן יזם פעילות מיוחדת ועניפה להפצת התורה ברבים: הוא לא הסתפק בלימוד באמצעות ספרי קודש הקיימים, אלא טרח בעצמו לקנות מכספו עורות, וכתב עליהם בעצמו את התורה, כדי שהילדים ילמדו בקדושה ובטהרה.
על פעולותיו אלו זכה ר' חייא למדרגתו הגבוהה. פה קדוש, שכל דיבורו בקדושה, זכה ל"ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כ"ב, כ"ח): כאשר עמד בתפילה עם בניו, כל בקשותיו התקיימו (ראה ב"מ פ"ב ע"ב). זהו מה שכתב 'אור החיים' עליו, שבזכות עיסוקו ב"בחקתי" – דהיינו בלימוד התורה ובהפצתה, זכה ל"תלכו" – שלא היה צריך את סיועם של המלאכים, אלא הלך מעצמו ממדרגה למדרגה.
מי שילך בדרכו של ר' חייא וילמד תורה לאחרים בקדושה, מובטח לו שגם הוא יעלה מעצמו, ללא סיועם של המלאכים.
גשמים בעיתם
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד')
אין לשער את גודל השמחה של הקב"ה בשעה שישראל לומדים ועמלים בתורה. בשכר זה מבטיח הקב"ה בתורתו שכר מושלם. אחת מההבטחות על לימוד התורה היא: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם".
כל דבר שמגיע בעיתו ובזמנו הוא מקובל ואהוב מאוד על האדם, כנאמר: "דבר בעיתו מה טוב". חז"ל אומרים שהזמן המתאים לגשמים הוא בלילי שבתות ובלילי רביעיות (עיין רש"י על הפסוק הנ"ל, והוא ממסכת תענית כ"ג ע"א). זאת משום שבלילי שבתות אנשים מסיבים לשולחן השבת, אומרים עליו דברי תורה, שרים עליו את שירי שבת; בזמן הזה אין האנשים נמצאים ברחובה של עיר, ועל כן הגשם שיורד אז, שאינו מפריע לאיש, הוא מקובל ואהוב על כולם. כמו כן, בלילי רביעי, בנוסף לחשש ממחלת אסכרה ששולטת ביום זה, האנשים מתחילים בהכנות שונות לכבוד שבת, אנשים צפונים בבתיהם. על כן גם לילי רביעי הם לילות שהגשם לא מפריע לאיש.
לילות אלה נקראים "בעתם". זו ההשגחה המיוחדת של בורא עולם, שרוצה להיטיב עם ברואיו בזכות לימוד התורה שלהם, ודואג שכל השפע והטוב שהוא משפיע בעולם יגיע בעיתו ובזמנו.
אילני סרק לעתיד לבוא
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד')
"'ועץ השדה' – הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ה')
לכאורה יש בפסוק כפילות, שכן אם הארץ נותנת את יבולה, כבר כלול בזה שעץ השדה נותן את פריו!
על פי דברי רש"י אפשר לבאר, שהכפילות באה ללמדנו שלעתיד לבוא גם עצי סרק עתידים ליתן פירות. כלומר, לא רק הארץ – דהיינו עצי הפרי הרגילים – תיתן את יבולה, אלא גם עצי השדה, אילנות הסרק, יתנו את פריָם.
אמנם יש לשאול: וכי מה אכפת לנו אם גם עצי סרק יתנו פירות לעתיד לבוא? אלא החידוש בזה הוא, שלעתיד לבוא העצים יתנו שפע של ברכה, כך שתרבה גם ה"ברכה" היא ברכת 'בורא פרי העץ'.
ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם יש לברך על פירות של עצי סרק, ואם כן – מהי ברכתם. התורה הבטיחה, שלעתיד לבוא גם עצי הסרק יתנו פירות כעצי הפרי, ובאותה העת כשיתנו עצי הסרק פירות, בוודאי שנצטרך לברך עליהם לכל הדעות, וברכתם תהיה ברכת 'בורא פרי העץ'.
[בהקשר זה נציין את המחלוקת המפורסמת אודות ברכתו של פרי הסברס. יש אומרים שאין לו דין עץ פרי, כיון שייעודו הוא לא לגדל פירות, אלא להוות גדר לשם שמירה וכדו'. מכאן הסיקו שברכת הפרי של הסברס היא 'שהכל' או 'אדמה'. אכן למעשה, דעתנו היא שברכתו 'העץ'. ספק נוסף קיים לגבי פרי זה, משום שזמן צמיחתו הוא בדיוק בשלושת השבועות של ימי בין המצרים, ומכאן התעוררה השאלה אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. למעשה מברכים עליו 'שהחיינו' (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בעניין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב)].
עצי הסרק רומזים על אנשים שהם בגדר 'אילני סרק'. לצערנו, ישנם יהודים שלא זכו להסתופף בין ספסלי בית המדרש ולא טעמו טעמה של תורה. והרי הם בגדר 'אילני סרק', בורים ועמי ארצות. על כך מבשרת לנו התורה, שלעתיד לבוא כולם יתנו פירות, ויתעורר אצלם חשק רב ללימוד התורה, וגם 'אילני הסרק' יתעלו למדרגתם של תלמידי חכמים.
שלום בארץ – ביניכם
"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (כ"ו, ו')
כאשר ישראל עמלים בתורה, הם זוכים לברכה המיוחדת של "ונתתי שלום בארץ". שואל בעל 'אור החיים' הקדוש: "צריך לדעת למה הוצרך לומר זה, אחר שכבר אמר 'וישבתם לבטח'? ואולי שיכוון על עם בני ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".
וכך מבאר ה'אבן עזרא': "'ונתתי שלום בארץ' – ביניכם". וכן הרמב"ן: "שיהיה שלום ביניכם, ולא תילחמו איש באחיו".
רואים אנו שגם אם יש ברכה בארץ, בתבואה ובפירות השדה, אם יש פילוגים בעם, חילוקי דעות ומחלוקות, הרי שאין הברכה מושלמת. שלמותה של הברכה היא רק במצב שכל השפע מגיע מתוך שלום פנימי ואחדות מלאה. לכך זוכים כאשר לומדים תורה ומקיימים את מצוותיה.
שמחת או צער השכינה
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כ"ו, י"א)
כשקוראים את הפסוקים הללו בפרשה, צריך האדם להזדעזע. פסוק אחד אומר: "ונתתי משכני בתוככם", זהו בית המקדש כדברי חז"ל, ועפ"י האלשיך הקדוש הוא בתוכו של כל אחד ואחד. השכינה בתוך גופך, תן לה לשמוח, להנות ואל תצער את השכינה שבך. וכמה מזעזע הוא ההמשך: "ולא תגעל נפשי אתכם" – אל תביא את השכינה שבך לגועל כשאני בתוככם.
דבר נוסף: דרך העולם שכאשר הוא מארח אדם מסוים בתחילה הוא מכבדו מאוד אך עם הזמן הוא כבר מואס באירוח, ע"כ אומר הקב"ה: אמנם אני משרה שכינתי ביניכם אך ע"י לימוד התורה שלכם בצורה של "כל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים" אין אני מואס בכם אלא כל יום אשכין את השכינה בתוככם כאילו זה היום הראשון.
טיול בגן עדן
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (כ"ו, י"ב)
"'והתהלכתי בתוככם' – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: 'והייתי לכם לאלהים'" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ט"ו)
הרעיון שמובא בדברי רש"י אלו הינו מדהים בעוצמתו. אפשר היה לחשוב שהשכר המגיע לעמלי התורה הוא עצם שהותם בגן עדן. אבל כאן מוסיפה התורה דבר שהוא מעל לכל השגה אנושית: הקב"ה בכבודו ובעצמו יטייל עם האדם בגן עדן! די בזה כדי לדרבן ולחזק את האדם להשקיע כל רגע מזמנו בעמל התורה ובקיום המצוות.
נתאר לעצמנו איזו הרגשת רוממות היא לטייל ברחוב בלוויַת קצין חשוב. פי כמה גדולה היא הרגשה זו אם מדובר בשר גדול. עוד יותר מתרוממת ההרגשה כאשר הטיול הוא בחברת ראש הממשלה בעצמו, המניח את ידו על כתפינו בידידות. אם כך היא ההרגשה כלפי אדם בן תמותה, כיצד ניתן לשער בכלל את התחושה של טיול עם הקב"ה בכבודו ובעצמו?
אפשר להוסיף נופך בהבנת טיול זה. הנה האדם, אף לאחר פטירתו, לא יוכל להגיע למדרגתם הגבוהה של האבות הקדושים, או של גדולי התנאים והאמוראים. מה יעשה הקב"ה? הוא ייקח בידו את האדם ויטייל איתו בגן העדן, כדי להראות לו את מקומם של כל אותם ענקים. בסוף הטיול יביא הקב"ה את האדם למקומו המוכן לו. ואין לך דבר נפלא מזה!
זהו שכרו של מי שעמל בתורה ומקיים את המצוות לשם שמים. אין מדרגה למעלה ממדרגה זו.
ואם יתחזק האדם בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, לא יהיה זה טיול חד-פעמי, אלא כך יזכה לטייל יום יום בגן עדן.
בקומה זקופה
"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (כ"ו, י"ג)
"'ואולך אתכם קוממיות' – שתלכו בקומה זקופה" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, י"ז)
יש להקשות על דברי רש"י אלו, שכן מובא בהלכה שאסור לאדם ללכת בקומה זקופה (עיין שו"ע או"ח סי' ב' סעי' ו' ולחונים עליו), ומי שהולך כך הוא "דוחק רגלי השכינה" (משנה ברורה ס"ק ט'). מהי, אפוא, משמעותה של ברכה זו?
יש לומר, שההלכה אמורה בזמן הזה, כאשר האדם הולך בעצמו, נפרד מה', אז צריך הוא לזכור שלא להתגאות, ועליו לכוף את קומתו. אבל לעתיד לבוא, כאשר האדם ילך עם הקב"ה, הוא יוכל ללכת בקומה זקופה. כאשר האדם מגביה את עצמו, הרי הוא דוחק רגלי השכינה; אבל כאשר הקב"ה בעצמו זוקף את קומתו – יש בכך ברכה גדולה. במעמד שכזה אין כל חשש לגאווה…
לשם שמים
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (כ"ו, י"ד-ט"ו)
"מה תלמוד לומר 'לי'? אין 'לי' אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, י"ח)
קיום המצוות צריך להיות "לי" – לשם שמים. כבר הדגישה התורה (שמות כ"ה, ב') בבניית המשכן: "ויקחו לי תרומה" – לי לשמי, ומכאן שאת המצוות צריך לקיים לשם שמים, רק בגלל שהקב"ה ציווה.
כך נאמר במדרש (תורת כהנים קדושים י', י"א), שלא יאמר האדם: "איני אוכל חזיר כי הוא מאוס בעיניי", אלא יאמר: "איני אוכל מפני שכך נצטווינו בתורה". מאותה סיבה אין לו לאדם לבחור לעצמו חלק מן המצוות שהוא מקיים, ולזנוח את האחרות. לדוגמה, עלול אדם לומר: "אני מבין את מצוות הצדקה, שיש בה עזרה וסיוע לזולת. מצוה זו הגיונית בעיניי, ולכן אני מקיימה". אל יאמר כך! גם מצוות שאין לאדם הבנה בהן עליו לקיים, מפני שכך ציווה הקב"ה.
התוכחה שבברכה
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (כ"ו, מ"ד)
על הפסוק (כ"ו, א'): "לא תעשו לכם אלילים" בסוף פרשת בהר כתב רש"י, שהוא מתייחס למי שנמכר לעובד כוכבים, "שלא יאמר: הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו".
כשם שליחיד הנמכר לרבו אמרה התורה שאסור לו ללמוד מדרכי רבו, כך גם נאמר כאן ביחס לכלל: עם ישראל, בהיותכם בארץ אויביכם, אל תאמרו: "הקב"ה הגלה אותנו לבין האומות, לכן נעשה אף אנו כמותם".
מכאן שפסוק זה, שנראה כברכה (ראה בדברי 'אור החיים' הקדוש), יש בו גם תוכחה, לומר לכם: שימו לב! גם בגלות ה' עמכם, ואסור לכם להפר ברית. גם בגלות, אם יעשו ישראל עבירות, חלילה, ייענשו עליהן (ראה בראב"ע). הרי שפסוק זה מעורר אותנו לחזור לברית אבותינו.
פרי העץ לה' הוא
"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'" (כ"ז, ל')
פשט הפסוק אומר, שהמעשר הנלקח מזרע הארץ ומפרי העץ שייך לה'. אולם רש"י פירש: "'לה' הוא' – קנאו ה', ומִשֻלְחנוֹ ציווה לך לעלות ולאכול בירושלים". כלומר לפי' רש"י המילים "לה' הוא" אינן מתייחסות למעשר אחרי שהופרש, אלא לכל זרע הארץ ופרי העץ. הכל שייך לה', כי האדמה כולה שייכת לה'. נמצא שגם כשהאדם מפריש מעשר מן הפירות – לא מפירותיו הוא מפריש, אלא מפירותיו של ה', שהוא בעל האדמה כולה.
כל הארץ של ה' היא, והיא ניתנת לאדם במתנה, ובלבד שיפריש מתבואתה את התרומות ואת המעשרות. לא מכספך אתה נותן, לא מרכושך אתה מפריש, אלא הכל של הקב"ה, ולך ניתנה הזכות להפריש את התרומות.
רפואה גשמית ורוחנית
"רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (הפטרת בחוקותי, ירמיהו י"ז, י"ד)
ירמיהו הנביא נקט בלשון יחיד: "רפאני", ואילו אנו בתפילה משתמשים בלשון רבים: "רפאנו". וכבר הקשה הטור (אור"ח סי' קט"ז) על כך, שכן אסור לשנות את לשון הפסוק! אחד התירוצים הוא, שהאיסור לשנות קיים רק כאשר האדם אומר את הפסוק כחלק מקריאתו בכתובים, אבל אם הוא אומרו כחלק מתפילתו – מותר.
עוד יש לדקדק בפסוק זה. מדוע אומר ירמיהו: "רפאני… וארפא"? מה פשרה של כפילות זו? אפשר לבאר זאת לאור דברי רבינו האר"י ז"ל, שכל מחלה גופנית נובעת מקלקול רוחני. לכן אומר ירמיהו: "רפאני ה'" – מבחינה רוחנית, ואז לבטח גם "ארפא" – מהמחלה הגשמית.
מעשה רב
ה'חזון איש' וראש ישיבת 'פורת יוסף'
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
"'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: כשהגיע ה'חזון איש' זצ"ל לארץ השתוקק להתפלל ליד שריד בית מקדשנו בכותל המערבי. באותה תקופה היתה הגישה לשם קשה, והיתה אפשרות לרדת לכותל דרך ישיבת 'פורת יוסף'. הגיע ה'חזון איש' לירושלים, ופנה אל הישיבה בדרכו לכותל. ראש הישיבה זצוק"ל קיבל את פניו, והשנים ישבו לשוחח בדברי תורה. אחרי שה'חזון איש' הלך, התפעל מאוד ראש הישיבה ממנו, ואמר עליו שיש לו שכל כמו של הרשב"א. שאלו את ה'חזון איש' להתרשמות שלו מראש הישיבה, והוא אמר לשואלים שיש לו שכל של הריטב"א.
גדולי ישראל ידעו מיד להבחין במרגליות המזהירות והמופלאות של תורתנו הקדושה.
זכרונם המופלא של החיד"א ושל החזו"א
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
"'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
ידועה העובדה, שהרב חיד"א ע"ה היה בין המורשים היחידים להיכנס לספרייה הגדולה בצרפת, שם נמצאים כתבי יד עתיקים של כל גדולי העולם, ביניהם פוסקים ראשונים כמלאכים. החיד"א העיד על עצמו שראה כתבי יד של רש"י ושל הרמ"א. ואמנם הוא לא קיבל רשות להעתיק מאומה, אלא לראותם בלבד. סיפר החיד"א על עצמו שהיה קורא את הדברים, ואחר כך היה יוצא ומעתיק אותם מילה במילה בהשבעת קולמוס. בסוף הכתיבה היה מוסיף: "עד כאן עמד הקולמוס".
אין פלא שכך נהג מרן הרב חיד"א זיע"א, שהיה מלומד בניסים.
סיפר מרן הרב זצ"ל: הפלא הגדול הוא על הזיכרון הצילומי המופלא שהיה ל'חזון איש' זצוק"ל. אני הייתי רגיל לבקר אצלו, ובאחד מביקוריי מצאתיו שהוא כותב. והנה נאלץ ה'חזון איש' להפסיק באמצע הכתיבה ולצאת לכמה רגעים. הבחנתי אחריו וראיתי שהוא חוזר וממשיך את הכתיבה, ובסופו של דבר הוא כתב: "עכ"ל (עד כאן לשון) הרשב"א". הבטתי כה וכה ולא ראיתי שום ספר של הרשב"א, לא על השולחן ולא בספרייתו. שאלתי אותו: מנין כבודו יודע את לשון הרשב"א? ענה לי ה'חזון איש' בענוותנותו, שהוא למד את הרשב"א הזה "לפני כן". אך הוסיף לאחר מכן ואמר: תראה, את לשון הרשב"א צריך ללמוד בדקדוק עד מאה פעם.
הוסיף מרן הרב זצ"ל: לאחר מכן הלכתי לראות ולעיין ברשב"א, וראיתי שהוא מתאים מילה במילה עם לשון העתקת ה'חזון איש', ידוע כי הרשב"א כתב בדיוק רב, וככל שלומדים ומדקדקים ומעיינים במשפט אחד של הרשב"א זמן רב, בכל מילה ואות שלו, יורדים לחקר דעתו, ושרק אחר שינון עשרות פעמים ניתן גם לצטט לשונו בע"פ, דבר שראיתי בעמלו הגדול בתורה וגודל זכרונו המופלא של בעל ה'חזון איש' זצוק"ל.
עמל התורה של רבי עזרא עטייא זצוק"ל
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג')
"'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: מו"ר ועט"ר, רב רבנן, הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצוק"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה ידוע כעמקן גדול. כשהיה שוקע בסוגיות הש"ס היה שוכח מעצמו. פעם אחת עלה לאוטובוס מהישיבה. באותה התקופה היה אוטובוס אחד בלבד שנסע עד 'מחנה יהודה', שם היתה תחנתו הסופית. ראש הישיבה היה נוהג לנסוע באוטובוס זה, היה יורד בתחנה האחרונה וצועד עד לביתו, ששכן לא הרחק משכונת 'מחנה יהודה'. באותו היום היה ראש הישיבה שקוע כל כולו בסוגיה, ולא הרגיש בנעשה סביבו. כאשר ירד מהאוטובוס התחיל לצעוד בכיוון ההפוך, לכיוון היציאה מהעיר, עד שהגיע לירידה לליפתא. הוא התחיל לרדת, ולא הרגיש במאומה. באותם הימים היה מקום זה מסוכן ביותר. באותה שעה בדיוק הגיע רבי דוד רפול ע"ה באוטובוס מתל-אביב, וראה מבעד לחלון את ראש הישיבה! ביקש מהנהג שיעצור לו. תחילה סירב הנהג לעצור באמצע הדרך, אך רבי דוד הסביר לו שמדובר בעניין של פיקוח נפש. רבי דוד רץ אל ראש הישיבה, וליווה אותו אל האוטובוס, שלקח אותו בחזרה אל ביתו.
הלכה בפרשה
פרי ה'צבר' (סברס)
"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד')
"'ועץ השדה' – הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות" (רש"י)
שאלה: מה דינו של פרי הסברס, ה'צבר', כפרי האילן או כפרי האדמה?
תשובה: בכף החיים (סימן ר"ב ס"ק ו') כתב, וז"ל: "פרי הגדל בעה"ק ברבוי גדול עד שעושין ממנו סייג וגדר לגנות ופרדסים, ונקרא איגו די אדם (ובלשון ערבי קורין אותו סאבר"ס), וקליפת פריו מלאה קוצים, וכן העלים, ונטיעתו לשים עלה א' בקרקע ומתכסה עלין מכאן ומכאן, וכשנוטלין הפירות לשנה אחרת גדל שם עלין ופירות – מברכין עליו בפה"ע, וזמן. דכל שהפרי יוצא מענפים לדברי הגאונים עץ הוא, ולר' יונה הכל תלוי באם צריך לזורעו בכל שנה. הרב פרי אדמה ח"א דף כ"ד ע"א ודף כ"ה ע"א. והסכים עמו הרב קרית מלך רב ח"א סימן יו"ד יעו"ש, והביא דבריו הברכי יוסף אות א', עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות ע"א, חסד לאלפים אות א'. ואם ידוע שלא השלים שני ערלה – אסור, ד"מ בהגה"ט אות א'. וכן על פיניוניס (צנובר) די חברון מברך עליהם בפה"ע ואחריו בנ"ר. פרי האדמה שם, חסד לאלפים שם", עכ"ל. וראה גם בארץ חיים (סתהון, או"ח סי' ר"ג).
לפיכך נוהגים לברך על סבראס בורא פרי העץ, כמו שפסק הגאון בעל "פרי האדמה", ומברכים עליו שהחיינו ויש בו דין ערלה (מתוך שו"ת מאמר מרדכי חלק שלישי חלק אורח חיים)
מוסר לפני עשרת הדברות ופרשיות התוכחה
"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (כ"ו, י"ד)
שאלה: האם מנהג טוב הוא, לומר דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות ולפני קריאת פרשיות התוכחה, כגון: "מוסר ה' בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב…", שנהוג לומר לפני קריאת התורה?
תשובה: נהגו לומר את תרגומו של רס"ג על עשרת הדברות לפני קריאתם בתורה, או חלק מהתרגום המתחיל: "אציתו ושמעו עממיא" וכו' (וע"ע כפה"ח סי' תצ"ד ס"ק ל"ב. ובמאמר מרדכי למועדים וימים פכ"ב סע' ס"ה- ס"ט). וכן נהגו לומר דברי תוכחה ומוסר בע"פ לפני קריאת התוכחות בפר' בחוקותי ובפר' כי תבוא. ויש שנהגו לאומרם אחר הקריאה בתורה והברכות, ומנהג טוב הוא, וכל אחד ימשיך לנהוג כמנהגו.
יש שנהגו, שהש"ץ אומר "מי שברך" לקהל אחר קריאת התורה והברכות של פרשיות התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא.
בכל המקרים הנ"ל צריך הש"ץ לסגור את הס"ת, ולומר את הנ"ל בע"פ כדי שידע הציבור שאין הדברים כתובים בס"ת (וע"ע לרמ"א שו"ע אור"ח סי' קל"ט סע' ד'-ה', ובמשנ"ב שם ס"ק מ"ב, ובכפה"ח שם ס"ק כ"ג).
ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב (וראה עוד בשו"ת הרב הראשי כרך תשמ"ח- תשמ"ט סי' מ"ד).
