חתן היוצא לקבל פני כלה

כאשר משה רבינו בא לברך את עם ישראל לפני מותו בברכת התורה, הוא מתייחס למתן תורה ומתאר (דברים ל"ג, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש". וביאר רש"י (בשם הספרי ל"ג, ב'): "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל, ובשבח שפתח בו יש הזכרת זכות לישראל, וכל זה דרך ריצוי הוא כלומר – כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".

שבחו של מקום הוא שיצא לקראתם "כחתן היוצא להקביל פני כלה" במתן תורה, ושבחם של ישראל שאמרו (שמות כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע", קיבלו את התורה ולא זו בלבד אלא "'ישא מדברותיך' – מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה" (רש"י בשם תנחומא ה').

הקשר לשבחו של מקום ושבחן של ישראל עם הזכרת שעיר והר פארן, ביאר רש"י (עפ"י הגמ' ע"ז ב' ע"ב): "'וזרח משעיר למו' – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה ולא רצו", וכך גם בני ישמעאל. במדרש (ספרי שמ"ג) הוסיפו שהקב"ה פנה גם לבני עמון ומואב, ולא רצו.

התפארות החתן לפני הכלה

ולכאורה הדבר תמוה ביותר: נתאר לעצמנו חתן העומד ביום חתונתו ומספר לארוסתו תחת חופתו, שקודם שהוא פגש אותה הוא הכיר מספר בחורות והציע להן נישואין… אוי לה לאותה בושה! ולא עוד, אלא אם היה מספר שאותן בחורות רצו אותו והוא לא חשק בהן – ניחא; אבל החתן שלנו מספר לכלתו, שדווקא הוא כן רצה להינשא להן, והבחורות האחרות הן אלו שלא רצו אותו. כביכול, נישואיו עם הכלה הנוכחית הם רק בלית ברירה, כיון שהבחורות האחרות דחו אותו… כך עומד הקב"ה ומספר לישראל, שדווקא ניסה להציע את התורה לבני עמים אחרים, אבל הם דחו אותו, כל אומה ונימוקיה עימה. ועכשיו, כביכול בלית ברירה, מציע הקב"ה את התורה לישראל…

אולם האמת היא שהמשל איננו מדויק כלל וכלל. בשביל להבין זאת, צריך להתבונן בסיבה שבגללה דחו העמים האחרים את התורה, ורק ישראל קיבלוה ללא עוררין.

כשהציע הקב"ה לאומות את התורה שאלו: "מה כתוב בה"? כשגילו שיש בה איסורים רבים – "לא תגנוב", "לא תרצח" – נמנעו מלקבלה. האומות כל כך רגילות במעשי גניבה ורצח, שהן חשבו לעצמן שאי אפשר לחיות עם התורה האלוקית, אי אפשר לסחור בלי אונאה, למכור בלי לגנוב וכדו'. אבל כאשר בא הקב"ה לישראל – קיבלו את התורה באמירת "נעשה ונשמע", ללא שאלת שאלות.

כאשר בא הקב"ה לתת את התורה לישראל, רצה לפאר ולגדל את מעלת עמו. לכן הוא מספר על כך שהאומות סירבו לקבל את התורה, ודווקא ישראל קיבלוה. בכך הוא מראה לכל את מעלתם של ישראל. אפילו כלפי המלאכים שבשמים נתבררה מעלתם הגבוהה של ישראל. שהרי מלאכי השרת טענו (תהלים ח', ב'): "תנה הודך על השמים" – זו התורה, שקדמה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם (עיין שבת פ"ח ע"א); אבל הקב"ה השיב להם, שהתורה אינה מתאימה להם, אלא רק לישראל.

מעלת יחוד עם ישראל מול רוב העולם

וזהו שבחן וכבודן של ישראל. טבע האדם שהוא הולך אחר הרוב – ולכן גם כתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הל' א') שצריך האדם לא לדור בשכונת רשעים וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם שלא יושפע מהרוב, וז"ל שם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי – ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'". כך עם ישראל לא הלכו כדעת רוב העולם שמאנו לקבל את התורה, אלא קבלוה ובשמחה. ובכך גדלה זכותם של עם ישראל שבניגוד לשאר העמים, קיבלו את התורה בשמחה, וזה בגדר: "זכרתי לך חסד נעורייך".

לכך פתח משה את ברכתו לישראל בלימוד זכות ושבח על עם ישראל, שקיבל את התורה ללא עוררין. וכך אמר משה לקב"ה (עיין רש"י דברים ג"ל, ג' עפ"י תנחומא ה'): "ריבונו של עולם, בניך קיבלו את התורה ומקיימים גזירותיך ודתותיך בשמחה, ולפיכך ראויים הם לברכה!" והברכה היא ברכת השם, ברכת התורה, כי הקב"ה הוא מקור הברכות.

השמחה והמעלות בחג השבועות

כתב גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל ה'בן איש חי' (ש"ר במדבר אות ה'): "תפלת שחרית ומוסף יתפלל בהתלהבות וזריזות, כדי שלא תחטפנו שינה באמצע, ויבוא לידי טעות, וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפילת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה, כי הכל הולך אחר החתום".

מקור דבריו של ה'בן איש חי' הוא בדברי הרש"ש זיע"א בנהר שלום (עיי"ש דף ל"ז ע"א וע"ב ובדף ל"ה ובדף ט"ו ואכמ"ל. ועיין כה"ח סי' תצ"ד ס"ק ז' ח'), ושם הסביר הרש"ש שכל המעשים שאנו עושים מליל פסח עד יום חג השבועות מתקשרים יחד. הקרבת העומר, ספירת העומר בימים ושבועות, שלושת ימי הגבלה, תפילת ליל שבועות וסדר הלימוד המדוייק של ליל שבועות, בכולם יש סודות עמוקים, וכולם מאירים וממשיכים כתרים בתפילות הבוקר של שבועות – בקרבנות, ב"נשמת", בתפילת הלחש וחזרה של שחרית. וכולם נתקנים בתפילת לחש וחזרה של מוסף.

וכן הסביר הרמב"ן (ויקרא כ"ג, ל"ו), שחג השבועות הוא סיום חג הפסח כמו ש"שמיני עצרת" הוא סיום חג הסוכות. ולכן נקרא חג בשבועות בפי חז"ל בשם "עצרת" להראות את קישורו לחג הפסח. ולמעשה זהו תהליך שמתחיל מיום ראשון של פסח ומסתיים בחג השבועות, כשהימים בנתיים הם כמו חול המועד, וזה לשונו: "וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה'. ומנה ממנו תשעה וארבעים יום והשבועות כימי עולם. וקידש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד, בין הראשון לשמיני. והוא יום מתן תורה, שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמענו מתוך האש. ולכן יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות- עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג".

וכן נכתב בפסיקתא דרב כהנא (ל', ס"ד), ובזוהר הקדוש (פרשת אמור, ח"ג צ"ז ע"ב) כי חג הפסח מקושר למתן תורה. ומחג הפסח סופרים ישראל שבעה שבועות כדי להטהר מטומאת מצרים עד שזוכים לקבלת התורה הקדושה ובטהרה. ולפיכך כותב הזוהר, מי שלא מנה וספר ספירת העומר מפסח "לאו הוא כדאי למהוי לי חולקא באוריתא". ומי שספר ומנה וזיכך את עצמו יכול לזכות לכתרים בליל שבועות (ועיין לשער הכוונות, עמ' פ"ח פ"ט).

הכתרים שאנו זוכים להם בחג השבועות בכל שנה ושנה הם מעין שני הכתרים שזכה להם כל אחד ואחד מישראל במעמד הר סיני בחג השבועות, וכדברי הגמרא בשבת (פ"ח ע"א): "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום, שנאמר (שמות ל"ג, ו'): 'ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'… אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה: 'ומשה יקח את האהל'. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר (ישעיהו ל"ה, י'): 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם', שמחה שמעולם על ראשם".

תהליך זה שעברנו אותו בעת יציאת מצרים חוזר כל שנה ושנה. בחג הפסח יצאנו מעבדות גשמית להיות עבדי ה', ובמתן תורה זכינו לקבלת התורה בקדושה ובטהרה (עיין שבת פ"ח ע"א). זכינו לשני כתרים כנגד "נעשה ונשמע". וכנגד זה אנו אוכלים מרור ומצה בחג הפסח, סופרים שבעה שבועות בכל שנה ושנה, מטהרים את עצמינו בשלושת ימי הגבלה ומקווים לזכות למה שזכינו במעמד הר סיני: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה). אנו מכינים את עצמינו לחזור לאותה מעלה גדולה שזכינו לה אנו ולא שום עם אחר בעולם. "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (שם ל"ג). עלינו ונתעלינו להיות ל"עם סגולה", זכינו שיאמר עלינו (שמות י"ט, ד'): "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", וכ"ז כדי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם ו').

וכבר אמרו חכמי הרמז, כי בזמן בית המקדש היו מקריבים בפסח מנחת העומר משעורים, ובחג השבועות היו מקריבים לחם מחיטים. להראות שעלינו מקרבן שעורים שהם מאכל בהמה, לקרבן לחם מחיטה שהוא מאכל אדם, וזה בכל שנה ושנה.

ועוד נרמז לנו כי יש חיוב לאכול ולשמוח ביום זה יותר מבשאר ימים טובים. ואף על פי שיש מחלוקת בין התנאים בגמרא אם יש חיוב לשמוח שמחת הגוף בכל חג וחג, אין מחלוקת כי בחג השבועות יש חיוב לשמוח, וכפי שהסביר רש"י (פסחים ס"ח ע"ב ד"ה דבעינן) בלשונו הקדושה: "שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו". וקרבן חיטה – לחם חמץ נועד לבטא את חובתנו לשמוח בצורה גשמית, כדי שגוף האדם ישמח ויתענג עונג גשמי וממנו יגיע לעונג רוחני. ועל כן, ציותה התורה ביום מתן תורה להביא קרבן שתי הלחם מחיטה להדגיש את חובתינו לשמחה גשמית.

לכל המעלה הזאת מגיעים דרך תפילות חג השבועות כי נשגבות ונעלות הן מאוד ומקשרות הן את יציאת מצרים עם מתן תורה, וממשיכות קדושה וטהרה לכל השנה כולה. ועל כן יש להקפיד בהן מאד מאד לומר אותן בשמחה ובהתלהבות ולהבין מה שמוציא מפיו.

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"

כשהיה עם ישראל בארץ מצרים הם הגיעו ל-מ"ט שערי טומאה, בבחינת (דברים ד', ל"ד): "לקחת לו גוי מקרב גוי", ואף על פי שהיה זה באונס. השפעת המצרים עליהם היתה כה גדולה, עד שכל הניסים והנפלאות שעשה להם ה' במצרים לא הצליחו להביאם לאמונה בה'. רק בים סוף נאמר (שמות י"ד, ל"א): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ועדיין לא היתה זו אמונה שלימה. האמונה היתה עדיין רופפת בידם, עד שאמר הקב"ה למשה רבינו, שבמעמד הר סיני תושלם אמונתם: "וגם בך יאמינו לעולם" (שם י"ט, ט').

את הביטוי "לעולם" הסבירו המפרשים, שגם לעתיד, האמונה של עם ישראל בנביאיו היא המשך האמונה במשה רבינו. יש מבארים, שהאמונה שהיתה בים סוף היתה רגעית, ולעומתה האמונה שנוספה במתן תורה היא נצחית כיון שהתורה היא נצחית – לעולם.

הגדלות שבתורה

אך אפשר להסביר עוד, שהמילה "לעולם" מבטאת את יכולתם של ישראל להתגדל ולהתעלות באמצעות התורה, דהיינו: באמצעות התורה, שאותה יקבלו ישראל עכשיו במעמד הר סיני, יוכלו ישראל להגיע למדרגות גבוהות ונישאות. מתוך לימוד התורה אפשר להתעלות מעלה מעלה, בבחינת: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות, י"ט, ד') – "אלי" ממש, וכמו שכתב התרגום יב"ע: שאביא אותם ללימוד התורה או כפי שתרגם אונקלוס: שאביא אותם לעבודת ה'. ומדרגה זו הינה מדרגה קבועה לעולם.

מעלה זו שאליה יכולים ישראל להגיע על ידי לימוד התורה מתבטאת בהקשר נוסף בפרשת יתרו. חז"ל מבארים את הפסוק (שם י"ט, ו'): "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", שהדגש בו הוא: "לא פחות ולא יותר" (ראה רש"י על הפסוק). ולכאורה צריך לשאול: היעלה על הדעת שמשה עלול להוסיף או לגרוע בדברי ה'?!

הדבר יתבאר על פי הכתובים הבאים. כתוב בהמשך (שם, ז'): "ויבוא משה ויקרא לזקני העם" – כלומר: דווקא אל הזקנים; אך מיד אחר כך נאמר (שם, ח'): "ויענו כל העם יחדיו" – כל העם כאחד. מה פשר השינוי? אלא בתחילה חשב משה להעביר את התורה דווקא לזקני העם, בעלי המעלה, הם יכולים ללמוד תורה כראוי. לעם יש לומר דברים פחותים, בהתאם לרמתם ולמעלתם. אולם ישראל אומרים למשה: "וכי אנחנו לא יכולים ללמוד תורה? וכי אנו איננו מסוגלים להגיע למדרגות גבוהות, כמו הזקנים?" ראה משה את רצונם האמיתי של ישראל להתעלות ולהתקדש בתורה, ראה משה רבינו שעם ישראל עלה למדרגה עליונה מאוד משאול תחתית של "גוי מקרב גוי" (דברים ד', ל"ד)- עד ל"עם סגולה" (שמות י"ט, ה'). מ"משכו ידיכם מעבודה זרה" (רש"י שמות י"ב, ה' ע"פ מכילתא דר"י בא ה', ומכילתא דרשב"י י"ב, ושמות רבה ט"ז, ב')- ועד "ממלכת כהנים" (שם, ו'). מ"ערום ועריה" (יחזקאל ט"ז, ז') – ל'גוי קדוש'. ולכן עמד ומסר את כל התורה לעם כולו.

ראה הקב"ה כך, ואמר: "אשריהם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, שמתאווים כל כך להתעלות בקדושה עליונה! 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים'" (דברים ה', כ"ה).

תורה היכן היא

מובא בחז"ל (שבת פ"ט ע"א): "אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה רבינו מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, תורה היכן היא?' אמר לו: 'נתתיה לארץ'. הלך אצל ארץ, אמר לה: 'תורה היכן היא?' אמרה לו (איוב כ"ח, כ"ג): 'אלקים הבין דרכה' וגו'. הלך אצל ים, אמר לו: 'אין עמדי'. הלך אצל תהום, אמר לו: 'אין בי', שנאמר (איוב כ"ח, י"ד-כ"ב) 'תהום אמר לא בי היא, וים אמר אין עמדי… אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה'. אמר לו: 'לך אצל בן עמרם'. הלך אצל משה, אמר לו: 'תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא?' אמר לו: 'וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?' אמר לו הקב"ה למשה: 'משה, בדאי אתה?!' אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?' אמר לו הקב"ה למשה: 'הואיל ומיעטת את עצמך תיקרא על שמך', שנאמר (מלאכי ג', כ"ב): 'זכרו תורת משה עבדי'".

שאלות המקטרג

שאלות רבות יש לשאול על סיפור זה של חז"ל. ראשונה, שאלו התוספות (שבת פ"ט ע"א ד"ה תורה היכן): וכי השטן לא ידע שמשה עלה למרום לקבל את התורה? תירצו התוספות, שהקב"ה טרדו לשטן בזמן מתן תורה כדי שלא יקטרג. שאלה נוספת: מדוע יש עניין לשטן לדעת היכן היא התורה? האם הוא התעניין בה קודם לכן? ומדוע לא השיבו ה' כבר בתחילה שנתנה למשה? ועוד שאלות רבות (עיין בפירושי התוס', המהרש"א, הרי"ף על האגדות ו'בן יהוידע').

נראה לבאר כך: התורה היא סם המוות לשטן, הוא היצר הרע. הרוצה להרחיק מעליו את היצר הרע – אין לו דרך אחרת מלבד למשוך אותו לבית המדרש וללמוד שם תורה, וכדברי הגמ' (קידושין ל' ע"א): "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". כששמע השטן שמשה בא לקבל את התורה הוא הביע את התנגדותו, כמו כל המלאכים שהתנגדו ואמרו: "מה לילוד אשה בינינו?". אבל, בניגוד למלאכים ששמעו את טענות משה וחזרו בהם באומרם (תהלים ח', ב'): "מה אדיר שמך בכל הארץ", השטן נשאר בהתנגדותו. הוא היה משוכנע ש"ככל הגוים בית ישראל", וכפי ששאר הגויים סירבו לקבל את התורה אף ישראל יסרבו. הלא התורה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב י"א, ט')! בוודאי לא ירצו ישראל לקבלה, על כל פרטיה, דקדוקיה והלכותיה המרובים. לכן, כששמע שקיבלו ישראל את התורה שאל בתמיהה: "תורה היכן היא?" הייתכן שישראל קיבלו את התורה?!

ה' עונה לשטן: "נתתיה לארץ", והשטן מתחיל לחפשה בכל המקומות. אולם הארץ, הים, התהום – כולם אומרים לשטן שאין בהם תורה, והכוונה היא: משום שהתורה באמת רחבה מני ים, לא יכולים כל אלו לקבלה ולהחזיקה. חזר השטן ואמר שלא מצא את התורה, שכן כל ברואי העולם אמרו לו שאין ביכולת הארץ וכל אשר עליה לקבל ולקיים את התורה.

אז ענה לו ה': נכון הוא שהארץ וברואיה אינם מסוגלים לקבל את התורה; אך לך אצל בן עמרם! מדוע כינה הקב"ה את משה "בן עמרם"? עמרם, כדברי הרמב"ם (בהקדמה למשנה תורה), הוא אחד מחוליות השלשלת של קבלת התורה. "בני עמרם" הם, אפוא, תלמידיו, שקיבלו תורה ממנו, ותלמידים קרויים בנים (ספרי דברים ל"ד). מכאן שה' התכוון לומר לשטן שילך אל בני ישראל, הם 'בני עמרם', ושם ימצא את התורה.

אולם השטן לא פירש נכון את הביטוי, והבינו כפשוטו. לכן הלך אצל משה רבינו. השטן הבין שמשה הוא היחיד שיכול לקבל את התורה ולקיימה כראוי. משה לא שיקר לשטן ולא הכחיש שלא קיבל את התורה, אלא הוא ענה בענווה: "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה את התורה?" אבל ה' תמה על משה: וכי בדאי אתה?! הלא נתתי את התורה לכלל ישראל, ואף אתה בכללם! ענה לו משה: אני רק העברתי את התורה לכלל עם ישראל, ולכן אין אני מחזיק טובה לעצמי.

דרך המקטרג

עוד יש לבאר את מדרש חז"ל בדרך נוספת. כאשר בא השטן ושאל את משה היכן התורה, היה צריך משה רבינו לדחותו מעליו, כפי שעשה נגד דברי המלאכים, בטענה: "תורה למה תהא לכם?". מדוע, אם כן, לא דחה משה את השטן באופן זה? צריך לומר שהשטן בא בערמה. הוא אמר לקב"ה: "הלא אני נבראתי כדי להשטין ולקטרג, וכאשר יהודי מתגבר עליי ומקיים מצוות ולומד תורה, הוא זוכה לשכר גדול ורב, לא רק על עצם הלימוד וקיום המצוות, אלא גם על מאבקו בי. נמצא, שבזכותי שכרם של ישראל גדל! אבל" – טען השטן – "כדי שאוכל להשטין ולעכב את ישראל מללמוד תורה, עליי לדעת מראש את חוקי התורה ומצוותיה". לכן ביקש השטן ללמוד תורה…

אמר לו ה': "אינך ראוי לקבל את התורה! הלא גם הארץ כולה תעיד בפניך שאין היא ראויה לקבל תורה, שכן התורה רחבה ועמוקה היא". הלך השטן ובדק זאת, וגילה שהדברים נכונים. אולם השטן לא נכנע, והמשיך להפציר בקב"ה שייתן לו את התורה. אז ענה לו ה': "לך אל בן עמרם!" מדוע כינה את משה "בן עמרם"? משום שכוונתו היתה שהשטן יבחן את ילדותו של משה, עוד בטרם קיבל את שמו, כשהיה עדיין רק "בן עמרם". הלא מיד כשנולד משה היה ראוי לקבל את התורה. הפסוק אומר: "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב', ב'), ומלמדים חז"ל כי בשעה שנולד היתה אורה לכלל ישראל (עיין סוטה י"ב ע"א).

הלך השטן אצל משה וביקש ממנו שילמדו תורה, כדי שידע את המצוות ויוכל להכשיל את ישראל בעבירות. השטן נימק זאת בטענה חיובית: אם יצליחו ישראל להתגבר ולא להיכשל בקטרוגו של השטן, הרי שהדבר יביא להגדיל את שכרם… אולם משה חשב: "לא מדובשך ולא מעוקצך! (ראה במדבר רבה כ"ב, ז' ותנחומא בלק ו') שלא ילמד ושלא יכשיל!" משה ביקש למנוע מהשטן לקבל את התורה. מה גם שיש איסור מפורש לעשות זאת: "אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לעובדי כוכבים, שנאמר (תהלים קמ"ז, כ'): 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'" (חגיגה י"ג ע"א). על מנת להתחמק מהשטן אמר לו משה, שהוא עצמו אינו ראוי לקבל את התורה, ועל השטן לחפש את התורה במקום אחר.

כאשר ה' שואל את משה בתמיהה: "האם בדאי אתה?!", משיב משה שלא שיקר, כיון שבאמת לא הוא קיבל את התורה, אלא כלל ישראל. על כך השיב לו ה', שהתורה תיקרא על שמו, וכדברי מלאכי (ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" – התורה באמת ניתנה לכלל ישראל, אבל רק משה נמצא ראוי לקבלה ולתת אותה להם.

משה עבד ה' – בזכותו ובכוחו הגדול מקבלים ישראל את התורה בכל דור ודור. זהו שהנביא ממשיך ואומר (שם, כ"ג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". תורתם של ישראל וגאולתם – הכל בזכותו של משה עבד ה'.

אשרינו שזכינו לקבל את התורה, החמדה הגנוזה של הקב"ה. אשרינו שקיבלנו את "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים ג"ל, ד'). יהי רצון שנזכה להגות בה יומם ולילה, כי היא חיינו ואורך ימינו, להגדיל תורה ולהאדירה.

בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים

נאמר (דברים ה', י"ט): "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי", ללמדנו, כי אף שמתן תורה היה לפני 3,300 שנה, מ"מ הוא ממשיך להתקיים עד היום הזה. ופירש רש"י: "'ולא יסף' – ולא פסק". המשכיות מתן תורה מתבטאת בכך שהתורה ניתנת בכל יום ויום, וזה בא לידי ביטוי גם מהצד שלנו במתן תורה.

התורה אומרת (שמות י"ט, א'): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". שואל רש"י: מדוע כתוב "ביום הזה", והרי היה צריך להיות כתוב "ביום ההוא"! אלא ללמדנו שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים, כאילו ניתנו היום מסיני (להמחשת הדברים: יש אנשים שמייד בקומם בבוקר חייבים לקרוא עיתון, ופעמים אפילו לפני התפילה, ל"ע. ואם יביאו לאדם זה עיתון של אתמול, לא ירצה לקוראו).

לדרישה זו שיהיו דברי תורה בכל יום כחדשים, ישנם השלכות מעשיות. יש הטועים ואומרים שההלכות שניתנו כשעם ישראל היה במדבר, בתקופה קדומה שלא היתה בה שום קידמה טכנולוגית, אינן יכולות לקבוע כאשר השתנו תנאי החיים ונהיו מודרניים יותר עם התקדמות הטכנולוגיה בעולם. לדוגמא, בתקופות קודמות היו מדליקים אש על ידי טרחה מרובה, היו לוקחים שתי אבני אש ומכים אחת על השנייה, וכשהיה ניתז הניצוץ היו צריכים לכוון בדיוק על מקור הבערה, והיה לוקח זמן רב עד שהיה נדלק (עד כדי כך שמובא בבית יוסף בהלכות שבת בסי' רנ"ג שהיו נוהגים להשאיר גחלים לוהטות בכל ימות השנה כדי לחסוך מאמץ זה). על מצב זה טוענים אותם שוטים, שהתורה אוסרת כיון שיש בזה טרחה מרובה, אבל בימינו שהאש נדלקת בלחיצת כפתור קלה, ואין במלאכה זו שום מאמץ וטרחה, לכאורה ההלכה ח"ו משתנה. טעות יסודית זו נשללת בפסוק הנ"ל, וכך קובעת התורה, שכל חוקיה ומצוותיה תקפים בכל יום ויום, גם בתקופה של טכנולוגיה מתקדמת, וכאילו ניתנה התורה בתקופה מודרנית זו (ובדרך מליצה אמרו: הבערה – ללאו יצאה, וי"א- לחלק יצאה).

בענין זה היה מספר הרב שלמה זוין ע"ה: מעשה בסוחר אחד ששכר עגלון להוביל לו סחורה מעירו לעיר הגדולה שבה התקיים יריד, ואמר לו שיהיה היריד בעוד שלושה ימים, ועליו להיערך לכך בהתאם. יצא העגלון לדרכו, ובדרך נכנס לאכסניא, אכל ושתה, ישן לו שנת ישרים באומרו שיש לו זמן רב לפניו. והנה למחרת התחילו לרדת גשמים עזים ומטר ניתך ארצה וכל הדרכים התמלאו בבוץ טובעני, והדבר גרם לכך שהעגלה התחפרה בבוץ, ולבסוף הוא איחר ולא הגיע בזמן ליריד אלא רק לאחר יומיים. כמובן שהדבר גרם הפסד גדול לאותו סוחר, כי אף אחד לא נשאר ביריד כדי לקנות ממנו את סחורתו, ולכן הוא תבע את העגלון לדין תורה. כשהתייצב העגלון לפני הדיינים הם חייבו אותו מדין גרמא בנזיקין או מדין גרמי. שאל העגלון את הדיינים: הלכה זו מנין? אמרו לו: זה לפי דין תורה, שהיא ספר החוקים של עם ישראל. שאל העגלון: מתי ניתנה התורה הזאת? אמרו לו: בחודש סיון. אמר העגלון: כיצד אתם דנים אותי על מה שקרה לי בימות גשמים על פי הלכה שנכתבה כשהתורה ניתנה בחודש סיון שהוא זמן קיץ והשמש יוקדת על הארץ? ואילו התורה היתה ניתנת בחורף היה הדין אחרת! כמובן שאלו דברי שטות. לכן התורה כותבת: "ביום הזה" ללמדנו שאין מציאות לומר שהתורה לא מתאימה, חלילה, את עצמה לתקופה או לזמן מסוים.

כפה עליהם הר כגיגית

אמרו רבותינו בגמרא (ע"ז ב' ע"א): "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבוא וייטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא". הגויים מנסים לטעון שגם הם עסקו במצוות ועשו מעשים טובים, אולם הקב"ה דוחה את טענותיהם. אז הם טוענים: "ריבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?!" האם ניסת לתת לנו את התורה ולא הסכמנו לקבלה?! אילו היית מציע לנו אותה, היינו מקבלים אותה בשמחה! מקשה הגמרא על טענה זו: היאך מעזים הגויים את פניהם לומר שהקב"ה לא ניסה לתת להם את התורה, והלא כתוב (דברים ג"ל, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", ואמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה! אלא, מסבירים חז"ל, טענתן של האומות היא: מדוע הקב"ה לא כפה עליהם הר כגיגית, כמו שעשה לישראל. על כך משיב להן הקב"ה: וכי שבע מצוות שנתתי לכן קיימתן אותן?

באמת ישנה סיבה ברורה מדוע כפה ה' את עם ישראל לקבל את התורה, ולא כפה את אומות העולם. כאשר בא הקב"ה לכל אומה ולשון וביקש ליתן להם תורה, שאלוהו: מה כתוב בה? והקב"ה השיב: "לא תגנוב", "לא תרצח" – ואיסורים אלו לא הסכימו העמים לקבל על עצמם. לעומתם, עם ישראל אמרו מיד (שמות כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע". כפיית ההר כגיגית נעשתה, לפי דעת המפרשים (עפ"י מדרש תנחומא נח ג'), על התורה שבעל-פה, כדי שיקבלו ישראל את התורה בשלמות. הרי שישראל זכו לכפייה זו בזכות הרצון הטוב שהיה להם בתחילה. אבל אומות העולם, שמלכתחילה התנגדו לקבלת התורה, לא זכו לכפייה זו, ומעתה אין מקום לטענתם ותלונתם.

טענת סירוב אומות העולם וחכמת ישראל

עוד יש להוסיף: רבינו סעדיה גאון הראה שבעשרת הדיברות כלולות כל תרי"ג המצוות. וכלשונו הטהורה של רש"י (שם כ"ד, י"ב): "'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם' – כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדיברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שייסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו". מכאן, שכאשר סירבו האומות לקבל על עצמן את איסור "לא תגנוב", הן הבינו שאיסור זה כולל בתוכו פרטים רבים (כגון: איסור אונאה, איסור שקר, איסור מכירה ביוקר, ועוד). אך אומות העולם אינן יכולות לקבל זאת. להבנתן, אין משא ומתן יכול להתקיים ללא "מנהגי הסוחרים", ובכללם גם אונאה וכדומה. לכן מיאנו לקבל את מצוות התורה.

אבל ישראל אמרו: "נעשה ונשמע", משום שידעו שכאשר הקב"ה ברא את העולם הוא הסתכל בתורה וברא את עולמו על פיה. התורה היא התוכנית לבניין העולם (זוהר ח"ב שמות קס"א ע"א ע"ב; ח"ג במדבר קע"ח ע"ב), ואם כך, בוודאי שאין העולם יכול להתקיים ללא פרטיה ודקדוקיה של התורה, על כל מצוותיה. לכן אמרו: "נעשה ונשמע".

חכמת ישראל לפני המלאכים

מובא בחז"ל (שבת פ"ח ע"א), שכאשר אמרו: "נעשה ונשמע" יצתה בת קול ואמרה: "מי גילה רז זה לבניי?" סוד זה היה שייך רק למלאכי השרת, שהם "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג, כ'). המלאכים נוהגים על פי הכלל של "נעשה ונשמע": בתחילה הם עושים, ורק אחר כך שומעים. וכפי שביאר רש"י: בדרך כלל כשמבקשים מאדם לעשות דבר מסוים, ראשית הוא חושב אם הוא מסוגל לעשות זאת, ואם איננו מסוגל – הוא מחליט שלא לעשות. אבל ישראל, כמו המלאכים, עושים ואחר כך שומעים. בזה ישראל דומים למלאכים: המלאכים נבראו למטרה מסויימת, לכל מלאך שליחות משלו. אין למלאכים רצונות פרטיים, ולא שייך אצלם "רוצה" או "לא רוצה". ישראל, אף על פי שאינם מלאכים, אמרו לעצמם: אם הקב"ה מצווה אותנו – הרי זה סימן מובהק שאנו מסוגלים לעמוד בציוויו. לכן נזדרזו לומר: "נעשה ונשמע". או אז כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, כדי לבסס ולחזק את רצונם הטבעי והפשוט לעשות רצונו יתברך ויתעלה.

וכשם שזכינו במתן התורה להתעטר בשני כתרים, כתר "נעשה" וכתר "נשמע", תורה שבעל-פה ותורה שבכתב, הלכה ומעשה, תורת הנגלה וחכמת הנסתר – כך נזכה לקבלת שפע הארת התורה. בזכות "ואני זאת בריתי" (ישעיה נ"ט, כ"א) – ברית התורה, נזכה גם ל"ובא לציון גואל" (שם, כ'), במהרה בימינו.

תוספת יום לשבח

הקב"ה מצווה את משה להכין את עם ישראל לקראת מתן תורה, ואומר לו (שמות י"ט, י'): "וקדשתם היום ומחר" – דהיינו, עוד יומיים. ואולם משה רבינו אמר לישראל (שם, י"א): "היו נכונים לשלושת ימים" – כלומר, עוד שלושה ימים!

נחלקו חכמים בביאור הכתובים. שיטת רבי יוסי היא, שהוסיף משה יום אחד מדעתו. הגמרא (שבת פ"ז ע"א) שואלת לשיטתו: "ומנין דהסכים הקב"ה על ידו?" תשובתה היא, שהקב"ה לא השרה את שכינתו אלא ביום הרביעי, כפי שהורה משה, ומכאן שקיבל את תוספת היום של משה.

וכבר הקשו הפוסקים: מדוע, אם כן, אין חוגגים את חג השבועות ב-ז' בסיון, כדברי ר' יוסי? מהגמרא משתמע שדעתו של רבי יוסי התקבלה (ראה שו"ע או"ח תצ"ד, ובמג"א ובבאה"ט שם), ואם כן מתן תורה נדחה על ידי משה ביום אחד!

ויש לשאול שאלה נוספת: הגמרא (שם פ"ח ע"א) מספרת על תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, וזו לשונה: "אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים ע"ו, ט'): 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה' – אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א', ל"א): 'יום השישי', ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלין התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

משמע מגמרא זו, שהתאריך המדויק של מעמד הר סיני נקבע כבר בששת ימי בראשית. אם יוסיף משה יום מדעתו ויתעכב מעמד הר סיני בגללו – עלול העולם כולו, שנשען על קבלת התורה, להיחרב! ואכן, מִסיבה זו יראה הארץ, שהרי כאשר הגיע יום השישי בסיון ישראל עדיין לא קיבלו את התורה. אם כך הוא הדבר, עלינו להבין: מדוע באמת משה הוסיף יום אחד מדעתו? מדוע גרם יִראָה לארץ? מדוע לא השאיר את מתן תורה בעיתו ובזמנו?

אלא ראה משה רבינו שהקב"ה מבקש ליתן תורה לעם ישראל. ידע משה שבשביל להיטהר מטומאת הגוף, די להם לבני ישראל ביום אחד. אולם משה דאג גם לנשים, שיוכלו גם הן להיטהר ולהשתתף במעמד נתינת התורה. כדי שנשים אלו יוכלו להיטהר זקוקות היו ליום נוסף, ועל כן דחה משה את נתינת התורה.

ואמנם, למרות שחלף היום המיועד לנתינת התורה, לא התמוטטה הארץ ולא חזרה לתוהו ובוהו. זאת משום שעצם ההסכמה של ישראל לקבל את התורה וההכנות המרובות שהיו ישראל עסוקים בהן לקראת מתן תורה – כל אלו נחשבים חלק מקבלת התורה עצמה.

גם חוה הוסיפה איסורים מעצמה, ואמרה שאסור היה לה ולאדם הראשון לא רק לאכול מפרי עץ הדעת, אלא גם לגעת בו. חוה נענשה על תוספת זו. לעומתה, משה הוסיף מדעתו והסכים הקב"ה על ידו. מה ההבדל ביניהם? ההבדל הוא, שחוה הוסיפה מעצמה ותלתה את התוספת שלה בקב"ה, והציגה את הדברים כביכול הוא באמת הורה להם שלא לנגוע בעץ. מאידך, משה רבנו ידע להבחין בין ציוויו של הקב"ה לבין התוספת שלו, ומה שהוסיף, היה זה מדעתו שלו. ואכן, כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה יותר ויותר (יומא ל"ט ע"א).

גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א (בספר 'בניהו בן יהוידע' על מסכת שבת שם), הוסיף רמז בעניין התוספת שהוסיף משה מדעתו: לימוד התורה הקדושה צריך להיות מתוך חכמה ובינה. הקב"ה הקדיש לכך שני ימי הכנה, כנגד חכמה ובינה. אבל משה רבינו הוסיף יום אחד מ'דעתו' – כנגד מידת הדעת. כך הוסיף לישראל מידה שלישית, כנגד חכמה בינה ודעת.

אגב, פעם שאלתי כמה מחסידי חב"ד מי לדעתם אמר את הפירוש הזה. הם ציינו כמה מאדמו"רי חב"ד, כגון בעל ה'תניא'. כשאמרתי להם שאמר זאת ה'בן איש חי', שמחו ואמרו: אם כך הרי שגם ה'בן איש חי' נמנה על חסידי חב"ד…

והאר עינינו בתורתך

שגורות בפינו מספר תפילות על לימוד התורה. בברכת התורה אנו מבקשים: "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו"; בברכת "אהבת עולם" אנו מתפללים: "אבינו אב הרחמן… תן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". גם בתפילת "ובא לציון" חוזרת הבקשה על לימוד התורה. מדוע חוזרים אנו כל כך הרבה פעמים על בקשות אלו?

במסכת שבת (דף פ"ט ע"א) נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה (כלומר: אחרי שקיבל משה את התורה ועזב את השמים), בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא?". השטן אינו יודע היכן נמצאת התורה. בהמשך מתארת הגמרא שהשטן חיפש את התורה במספר מקומות: בארץ, בים, בתהום. שואלים בעלי התוספות (ד"ה תורה היכן היא): "וכי שטן לא היה יודע מתן תורה?" הרי התורה ניתנה למשה רבינו לעיני כולם, וכיצד זה שהשטן אינו יודע היכן היא? משיבים בעלי התוספות: "דאמרינן במדרש: 'לפניו ילך דבר' – שטרדו הקב"ה למלאך המוות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר: 'אומה שעתידה לחטוא לסוף ארבעים יום בעגל, אתה נותן להם את התורה?'"

תוספות מביאים את הגמרא בסנהדרין (דף כ"ו ע"ב), המכנה את התורה "תושיה", משום שניתנה בחשאי מחשש הקטרוג של השטן. ואכן, טענתו של השטן היא טענה קשה ביותר, שכן הקטרוג על עם ישראל בעקבות חטא העגל היה גדול. אבל הקב"ה, ברוב רחמיו, הטריד את השטן בשעת מתן תורה, ולכן כאשר חיפש את התורה לא ידע היכן היא.

דרכו של השטן

להשתקת השטן ישנה משמעות רבה. ידוע לנו, שבכל פעם שאדם מישראל רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות מיד מתייצב השטן – הוא היצר הרע – לקטרג ולנסות למנוע מהאדם את לימוד התורה או את קיום המצוה. לאיש עני אומר השטן: כיצד יכול אתה לעסוק בתורה, אם כל היום אתה צריך להיות עמל לפרנסתך? לעשיר הוא אומר: חיי נפשות תלויים בך, ואתה עוסק בתורה?! וכך לכל איש ואיש הוא מוצא תירוצים והסברים. הטרדת השטן ונתינת התורה בחשאי נועדו לא רק כדי להשתיק את השטן מלקטרג על ישראל בעקבות חטא העגל, אלא כדי להשתיקו מכל קטרוג שיהיה לעתיד, בכל שעה שאדם מישראל יבקש ללמוד תורה [ואכן כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ח) שמצות תלמוד תורה היא על כל אחד מישראל, וכלשונו: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'"].

זו משמעות התפילה שאנו כה מרבים להתפלל לקב"ה בכל יום: כשם שעזרת לעם ישראל לקבל את התורה ללא קטרוג והפרעה, כך תעזרנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

תפילות עם השתדלות

אך עלינו לדעת שעל אף כל התפילות על האדם להשתדל ללמוד כמה שיכול, שללא זה מה יועילו התפילות. וע"ז היה אומר חכם מנשה שלו ע"ה בשם הבא"ח זיע"א, וכעין מה שאומר המגיד מדובנא. משל לאדם שביקש הלואה מחברו לקניית דירה, אומר לו חברו: תבוא עוד שעתיים ואתן לך את הכסף. והנה מגיעה השעה שקבעו להפגש והלה לא מגיע. בתחילה החבר מניח את הכסף במגירה ולא בהישג יד כפי שעשה בתחילה, וכשרואה בסוף היום שהוא עדיין לא בא, הוא חוזר לבנק להפקיד את הכסף בחזרה. והנה למחרת הוא פוגש את אותו אדם והוא עדיין בצערו על כי אין לו את הכסף לדירה, ואומר לו חברו: מדוע לא באת אתמול, והלוא הכנתי לך את הכסף? ועונה לו שהיה מאוד עסוק. וקבעו להפגש שוב פעם בשעה מסויימת, ושוב לא הגיע. והיה אם שוב יפגשהו ביום השלישי, כבר לא יאמין לו ולא ילך כלל למשוך את הכסף שביקש מהבנק. והנמשל, אנו אומרים בכל בוקר: "פתח לבנו בתורתך". עומדים המלאכים הממונים על התורה בשמים ומכינים לאדם מלא חפניים תורה, אך הלה מתעכב. והם מחכים לו למחרת, ושוב הוא מתפלל ומבקש: "פתח לבנו בתורתך" אלא שגם למחרת אינו עושה דבר. וביום השלישי כבר לא מאמינים לו יותר ושוב לא מכינים לו את התורה שהוא מבקש. כמה צריכים להזהר שלא להיות "טפשים" בעיני המלאכים. וכשאומרים: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה" צריכים לדעת שאין לנו לירא ולפחד משום אדם בעולם אלא ממנו יתברך בלבד. שהרי מה אדם יכול לעשות, הלוא הקב"ה יכול להפר עצתו מעכשיו לעכשיו.

יהי רצון שהשי"ת יטע בלבנו אהבתו ויראתו, ללמוד תורתו בחשק ולקיים ולעשות את רצונו בלבב שלם, אמן.

השמחה בברכות התורה

בשולחן ערוך כתוב (או"ח סי' מ"ז סע' א'): "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד". ויש להבין: מה מיוחד בברכה זו שצריך בה זהירות מרובה? דבר זה לא נכתב על שאר ברכות השחר.

הגמרא בנדרים (פ"א ע"א) שואלת: "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם?" אחד התירוצים שמעלה הגמרא הוא: "רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיה ט', י"א): 'מי האיש החכם ויבן את זאת' – דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו (בטור מובא גרסא שגם מלאכי השרת לא ידעו לפרש את הפסוק), עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם, י"ב): 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי' וגו'. היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה'? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה".

הסבר שיטת הר"ן

הביא הר"ן פירוש נפלא על גמרא זו בשם רבינו יונה. וביאר, שכוונת הפסוק "על עזבם את תורתי" – בוודאי שאיננה כפשוטו, שלא עסקו בתורה. אם כך הוא הפשט, מדוע לא ידעו החכמים והנביאים לפרש זאת? והלא דבר קל וניכר הוא! "אלא" – ממשיך הר"ן – "ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ; עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחילה – כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו 'לא הלכו בה' – כלומר, בכוונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם".

והדברים נוראים! יושבים תלמידי חכמים והוגים בתורה תדיר, כל היום. ובכל זאת הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, מעיד שאין התורה חשובה בעיניהם כל כך. הבחנה דקה כל כך – יכול רק הקב"ה בכבודו ובעצמו להבחין בה.

משום כך בניהם של אותם תלמידי חכמים אינם גדלים להיות בני תורה. הם הבחינו בהרגשה דקה שהתורה מזולזלת במעמקי ליבם של אבותיהם, ולו במעט. אותו זלזול עדין חלחל גם לליבותיהם של הבנים, ופגע ביכולתם לגדול על ברכי התורה. ולא עוד, אלא שדבר זה הביא לחורבן הארץ.

הרי לך הטעם, מדוע יש להיזהר מאוד בברכת התורה!

הסבר שיטת הטור

הטור העתיק את דברי הגמרא האלו, וזו לשונו (או"ח סי' מ"ז): "ברכת התורה – מאוד צריך ליזהר בה, כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים: מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים? רבינא אמר: מפני שאין מברכין בתורה תחלה". והוסיף הטור על כך: "ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני, אשר בחר בנו מכל העמים, וקירבנו לפני הר סיני, והשמיענו דבריו מתוך האש, ונתן לנו את תורתו הקדושה, שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום".

מהי כוונת הטור בכנותו את התורה "כלי חמדתו" של הקב"ה? יש בעולם שני סוגים של כלֵי- חמדה (דברים שהאדם חומד אותם): ישנם חפצים שמתוך ערכם הרב דרך העולם להטמין אותם. למשל, יהלום יקר ויפה נשמר בתוך כספת נעולה. כלי חמדה זה אין מוציאים אותו מהכספת, והוא נשאר רוב הזמן שמור בתוכה. אך ישנם חפצים יקרים שמשמשים את האדם, כגון: כלי הסעודה. כלים אלו יפים ויקרים גם הם, אבל אותם אין מטמינים בכספת, אלא להיפך, הם מוצגים לראווה בארון ומשתמשים בהם תדיר. בחפצים כאלו ישנה שמחה מיוחדת, הנובעת מהשימוש בהם, בניגוד לחפצים האחרים, שהשמחה איננה מוחשית, אלא נובעת רק מעצם הידיעה שיש לאדם דברים יקרים באוצרו.

השמחה בתורה – מעלת ישראל

התורה הקדושה היא כלי חמדתו של הקב"ה שהוא "משתעשע בה בכל יום". מכאן שהתורה היא חפץ מן הסוג השני, שהשימוש בו גורם לשמחה יתירה. ואת כלי החמדה הזה נתן הקב"ה לישראל. מכאן נלמד עד כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל, שהרי את אותו כלי יקר שאין כמותו ואף לא כדוגמתו בכל העולמות, עליונים ותחתונים, הוא לא גנז בכספתו, אלא נתן לעם ישראל, כדי שגם הם ישמחו בו, יהנו ממנו, יתקדשו ויטהרו בו.

על ידי עסק התורה יוכלו ישראל להגיע למעלות שאפילו מלאכי השרת אינם מגיעים לשם. שכן המלאכים מתפלאים על הקב"ה: "חמדה גנוזה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם ואתה מבקש ליתנה לבני אדם? 'מה אנוש כי תזכרנו… תנה הודך על השמים'!" (תהלים ח', ב' ועיין שבת פ"ח ע"ב). המלאכים מבקשים להשאיר את התורה ברשותם. ודייק: הם קוראים לתורה "חמדה גנוזה", ולא "כלי חמדה". שכן המלאכים אינם יודעים להשתמש בתורה, ומבחינתם היא כאותו יהלום יקר השמור וצפון בתוך הכספת. אך ישראל קיבלו את התורה כדי להשתמש בה, ומכאן שמעלתם גבוהה מזו של המלאכים.

ברכה בכוונה ובשמחה

כאשר מברך האדם בבוקר את ברכות התורה ואומר: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", עליו לחוש שמחה עצומה. בפרט לפי מנהג הספרדים, שמברכים את כל ברכות השחר קודם ברכות התורה. משמעות סדר זה היא, שראשית אנו משבחים את הקב"ה על כל דבר ודבר שברא בעולמו, ואין שום דבר בעולם שנעשה ללא רצונו יתברך. אבל אחר כך אנו מברכים את ברכות התורה, מתוך הכרה שמעבר לכל הדברים שברא הקב"ה בעולמו, אין לך מעלה גדולה מן התורה; ואנו שנבחרנו להיות העם היחיד מבין כל האומות והלשונות שקיבל את התורה – אנו עומדים ומשבחים את נותן התורה על זכות גדולה זו שנפלה בחלקנו.

וכן כתב 'כף החיים' (סי' מ"ז ס"ק א'), שיברך את ברכות התורה בחשק נמרץ ובשמחה רבה, וישים אל ליבו שהוא מברך את הקב"ה אשר מסר לנו את התורה שהיא חיינו ואורך ימינו בעולם הזה ובעולם הבא.

יום מתן תורה

חג השבועות שונה משאר החגים: שלא כמו פסח וסוכות, שנמשכים שבעה ימים, חג השבועות הוא בן יום אחד בלבד.

הטעם לכך הוא, שמתן התורה מתרחש בכל יום ויום, כמו שכתוב (דברים ו', ו', ובכסף משנה הל' תפילה פי"ב הט"ו. ועיין ברש"י שם): "'אשר אנכי מצווך היום' – יהיו כל יום בעיניך כחדשים". שבועות הוא סמל לכך, ולכך הוא נחגג יום אחד.

עוד יש לומר, שלמרות ששבועות הוא יום אחד בלבד, מכל מקום מעלתו גדולה משאר החגים. שכן בפסח אוכלים מצות, לחם עוני, ואילו בשבועות מקריבים קרבן עשיר, שתי הלחם. בפסח מקריבים שעורים, מאכל בהמה, ואילו בשבועות הקרבן הוא מחיטה, מאכל אדם. הסיבה לכך היא, שבפסח אמנם יצא עם ישראל לחירות, אך עדיין היו ללא תורה. רק בחג השבועות קיבל עם ישראל את התורה, וקנו בזה מעלה גדולה יותר. גאולת הגוף שהחלה בפסח באה אל שיאה בגאולת הנפש, עם קבלת התורה (ועיין בא"ח ש"ר במדבר אות ה').

לבד מכל האמור, צריך לומר שאף שחג השבועות נחגג במשך יום אחד בלבד, המעלה שהוא מקנה לנו גבוהה וחשובה ביותר, עד שהיא נמשכת שבעה ימים אחרי החג, עד ליום י"ב בסיון. הראיה לכך: לא אומרים וידוי ותחנון בימים אלו, לפי שהם 'המשך' מתן תורה.

השו"ע כותב (או"ח סי' קל"א סע' ז'), וז"ל: "ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן, ולא בט' באב, ולא בין יום כיפור לסוכות"; והוסיף על כך הרמ"א: "ולא מתחילת ר"ח סיון עד אחר שבועות". המפרשים מסבירים את כוונת הרמ"א בביטוי: "עד אחר שבועות" – עד יום י"ג בסיון. הרי שימים אלו שאחרי החג נכללים בהגדרת החג עצמו.

[ועיין ב'שערי תשובה' שם מובא שנחלקו האחרונים האם כולל יום י"ג או לא. המשנה ברורה כתב (שם ס"ק ל"ו): "עד אחר שבועות – ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז'". וכן נוהגין בכל הקהילות שלא נופלין על פניהם עד י"ב בסיון, וביום י"ג נופלים על פניהם, ובחו"ל נוהגים שלא לומר גם ביום י"ג סיון, ועיין לכף החיים (שם ס"ק ק"ז), ומנהג ירושלים עד י"ב סיון ועד בכלל].

הצורך באחדות לקיום התורה

לקראת מתן תורה נאמר (שמות י"ט, ב'): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הפסוק נאמר בלשון יחיד, ורש"י ביאר על פי המכילתא: "כאיש אחד בלב אחד". מהי משמעותם של הדברים?

התורה ניתנה לנו במדבר סיני, הוא המדבר שבו "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס', ו'). שם נתגלתה סגולת ישראל, כמו שאנו אומרים בתפילה (לג' רגלים): "אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקרבתנו מלכנו לעבודתך". הטעם שניתנה התורה דווקא במדבר הוא כדי שהאדם ילמד מכך שעליו לשים עצמו כמדבר, היינו שיראה עצמו כאילו הוא לבדו בעולם עובד את ה' יתברך, כאילו אין עוד עבדים לה'. כאשר ירגיש שעול התורה והמצוות מוטלים עליו בלבד, אזי יעבוד את הבורא בלב שלם ובנפש חפצה.

על כן נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד, כדי שכל אחד ואחד ירגיש שהדברים מתייחסים אליו במיוחד. אדם שחוזר בתשובה לפני קבלת התורה, הרי הוא עושה את עצמו כמדבר, כעבד בודד בעבודת ה'. כך הוא מגיע למדרגה הנפלאה של "'ויחן שם ישראל נגד ההר' – כאיש אחד בלב אחד".

אולם ישנה כוונה נוספת בלשון היחיד שבה ניתנה התורה. ידוע הדבר, שאין אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל התורה כולה. יש מצוות השייכות רק לכהנים, יש מצוות ששייכות דווקא ללויים וכו'. אם כן, אדם פרטי איננו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמותן, ורק עם ישראל בכללותו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות. מכאן הצורך של כל אחד ואחד להכליל את עצמו בתוך ישראל, כדי שמצוותיו יצטרפו אל מצוותיהם של העם כולו, וכך יהיו שותפים כולם בקיום כל המצוות כולן. מסיבה זו תיקן האר"י ז"ל שלפני התפילה על האדם לקבל על עצמו לקיים את מצות (ויקרא י"ט, ח"י):"ואהבת לרעך כמוך", כדי שיהיו המצוות של כל עם ישראל מקושרות ומאוחדות יחדיו (עיין 'אור החיים' שמות ל"ט, ל"ב).

משום כך היה הכרח שהחניה קודם מתן תורה תהיה בבחינת "'ויחן'– כאיש אחד". התורה אינה יכולה להתקיים אלא רק כאשר עם ישראל כולו הופך להיות כאיש אחד ממש. רק כך התורה היא שלימה.

אם כן יוצא, שישנם שני צדדים בקבלת התורה: מצד אחד, צריך האדם לחשוב כאילו רק לו ניתנה התורה, ועל כן מחוייב הוא לטרוח בה ולקיימה, כאילו אין זולתו שיקיימנה. כך הוא מבין את גודל האחריות שלו על התורה: אפילו אם, חלילה, לא יקיימו כל עם ישראל את דברי התורה, אין זה גורע מהחיוב שלו לקיים את התורה, כאילו קיבל יחידי את התורה. אך מצד שני, כולם צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד". עלינו לקיים יחדיו את כל התורה, מפני שקיומה תלוי באחדותנו.

כאשר אנו אומרים בתפילה את המילים: "וקרבתנו מלכנו" (בברכה שלפני קריאת שמע) עלינו לכוון לקיים מצות עשה של זכירת מעמד הר סיני ונתינת התורה (כמו שכתבנו בסידור 'קול אליהו', עמ' ק"ל). כך נזכור תמיד את המעמד המיוחד ההוא, את קבלת התורה ואת מחויבותנו לקיימה, כאיש אחד בלב אחד.

חלקן של הנשים בלימוד התורה

"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג')

"'בית יעקב' – אלו הנשים, 'בני ישראל' – אלו הגברים" (רש"י)

אפשר היה לחשוב בטעות, שמכיון שנשים פטורות מלימוד תורה, הרי שאין להם חלק במתן תורה. ולא היא! אדרבה, התורה הקדימה את נוכחותן של הנשים ואת שותפותן במתן תורה לחלקם של הגברים.

במדרש מובא שהטעם שהקדימה התורה את הנשים לגברים במתן תורה, הוא משום שבבריאת העולם האשה הצטוותה על ידי בעלה שלא לאכול מעץ הדעת, והוסיף לה, כאילו ה' ציוה: "ולא תגעו בו", והשטן דחף אותה ונגעה ואמר לה: 'ראי לא קרה לך מאומה', ואכלה ונתנה לבעלה לאכול. לכן הקדימה התורה את הנשים, והועידה להן תפקיד מרכזי בבית היהודי בעניין חינוך הבנים וקיום בית של תורה המושתת על אדני הקדושה והטהרה, שכל הליכותיו מתנהלים אך ורק על פי חוקי ומצוות התורה. האישה עומדת בפרץ לבל ינשבו בביתה רוחות זרות המאיימות לעקור כל חלקה טובה בעם ישראל.

כך היא גם המציאות בבתי ישראל: הבעל קם מוקדם בבוקר, הולך להתפלל וממהר לעבודתו או לתלמודו. השכמת הילדים וארגונם מוטלים על פי רוב על כתפיה של האם, דבר שדורש ממנה אחריות רוחנית. מיד בקומם צריכה היא לדאוג שייטלו את ידיהם ויברכו את ברכות השחר. כאשר הם ניגשים לארוחת הבוקר היא מקפידה שהם יברכו על המאכל והשתייה החמה שממתינה להם לפני צאתם ללימודים. עליה לדאוג לכך שהילדים יברכו ברכה אחרונה, ללוות את צאתם למקום לימודם בברכות חמות ולאחל להם סייעתא דשמיא להתעלות בלימודם.

וביתר הסבר הסבירו המפרשים (על עין יעקב. ופרשת דרכים, ויקרא דשכבי) על פי הגמרא (ברכות י"ז ע"א) האומרת: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה ל"ב, ט'): 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי'". וביאר רש"י שהן נקראו שאננות ובוטחות, מה שאין כן לאנשים. ובאמת פלא: מה זכתה האשה יותר מהאיש? אלא, כיון שהאם היהודיה עמלה לחנך ולגדל את בניה לתורה ולתפילה, ומאחר והיא המאפשרת לבעלה ללמוד תורה ולקיימה, וכן היא – אקרי בנייהו – מטפלת בלימוד הבנים, הם נהפכים לשותפים. ולא רק לשותף זעיר, אלא פלגן בהדייהו! ולא רק שמקבלות חצי, אלא מקבלות גם על עצם ההמתנה והציפייה ושכרה גדול, עד ש"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מלגברים".

וזהו שאמר דוד המלך (תהלים קכ"ז, ב'): "כן יתן לידידו שנא", אלו הן הנשים שמנדדות שינה מעיניהן, והן אלו שממתינות לבעליהן ולילדיהן שיחזרו מלימוד תורה.

זכויות וחובות הנשים

פעם הגיעו אליי לבית הדין זוג שהסתכסכו על רקע הטיפול בילדים בבית. האישה טענה שעל הבעל לדאוג להביאם לתלמוד התורה ולבית הספר, כי הוא מחויב בחינוכם. כנגדה טען האיש שזהו תפקידה של אמא יהודייה בישראל. הדברים הסתבכו ביניהם, עד כדי גירושין. כאשר הם באו לפניי אמרתי להם: הבה נראה מה אומרת הגמרא בעניין זה! ציטטתי להם את הגמרא בברכות (י"ז ע"א): "אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (תרגום: נשים במה הן זוכות? בהבאת בניהן לבית הכנסת, ובשליחת בעליהן לבית המדרש, ובכך שהן ממתינות לבעלים עד שהם חוזרים מבית המדרש). ובמסכת סוטה (כ"א ע"א) כתב רש"י: "שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה".

מסופר שפעם התאוננה אמו של בעל ה'בן איש חי' באזני בנה, על כך שהגברים מקבלים שכר רב יותר מהנשים, מפני שהם מקיימים מצוות רבות יותר, ואילו הנשים מקיימות פחות מצוות. ענה לה ה'בן איש חי', שאישה המחנכת את בניה לקיים את המצוות, מקבלת שכר מן השמים כאילו קיימה את המצוות הללו בעצמה. ולא עוד, אלא שבשמים מכריזים עליה שקיימה את המצוות הללו כדת וכדין. כך הוא גם כשהיא עוזרת לבעלה לקיים מצוות.

פעם אמרתי את הדברים הללו בפני קהל מסוים. קם אחד מהנוכחים ושאל: האם ה'בן איש חי' באמת התכוון לכך שהאישה מקבלת שכר, או שהוא אמר זאת רק כדי לפייס את אמו? השבתי לו על פי המסופר בגמרא ביומא (ע"ז ע"א): לפני חורבן בית ראשון כעס הקב"ה על בני ישראל והורה למלאך גבריאל לשרוף אותם בעזרת גחלת שלקח מתחת לכיסא הכבוד. אחר שעשה זאת גבריאל הוא הודיע: "עשיתי ככל אשר צויתני". דבריו עוררו כעס בשמים: כיצד זה עשה שלא כפי שציוהו בדיוק?! באותה שעה הוציאו את גבריאל מאחורי הפרגוד, הענישו אותו והרחיקו אותו מהשמים. הלך גבריאל ועמד במקום שעמד. שמע שמקטרגים על עם ישראל וחכמיו, מיד נזעק ואמר (תהילים קכ"ז, ב'): "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא" – ובכך לימד סנגוריה על ישראל.

מהי הסנגוריה שבדבריו? כוונתו לזכויותיהן של הנשים. וכך מבארת הגמרא את דברי גבריאל: "מאי 'כן יתן לידידו שנא'? אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא" (שם). אמר גבריאל לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, האנשים עוזבים מוקדם את הבית למקום העבודה וחוזרים מאוחר אל הבית. בזמן הזה יושבות הנשים בבית, מחכות לבעליהן שישובו, מחכות לילדים שיחזרו מלימוד התורה שלהם. האם אין לכך כל ערך? אין לנשים זכות גדולה בשל כך?" על כך הביא גבריאל את הפסוק: "כן יתן לידידו שנא" – הקב"ה קורא לנשים "ידידו", על שהן מחנכות את ילדיהן לדרך התורה והיראה.

קיבל הקב"ה את לימוד הזכות, והחזיר את גבריאל למקומו. הרי שבשכר הזכות שלימד על ישראל חזר גבריאל למדרגתו. ומה היא הזכות שלימד על ישראל? זכותן של הנשים.

ולכאורה פלא: וכי לא מצא מלאך גבריאל שום זכות לישראל בעידן ריתחא בעת צרה ליעקב רק ענין זכותן של הנשים הצדקניות, והרי אם יש נשי תלמידי חכמים אז יש גם תלמידי חכמים עצמם. ואם כן, הרי יש בני תורה וזכותם של לומדי התורה תגן, ומדוע הזכיר רק את זכות נשיהם?

ואפשר, שמכאן אנו למדים שאם יש בני תורה לומדי תורה, זה רק בזכותן של הנשים, ועל כן הזכיר המלאך את המעלה הראשונה המביאה לידי תלמיד חכם והיא זכות הנשים.

גודל שכרן של הנשים

או אפשר להסביר שיש בלימוד תורה ובקיום המצוות שני חלקים. האחד מי שעוזר, תומך ומסייע לקיים התורה, והחלק השני מי שבעצמו לומד ומקיים. ולכאורה החלק הראשון הוא רק אמצעי למטרה, משום שהוא נותן אפשרות לקיים ולא מקיים ממש את לימוד התורה, וכמו שבתחילה אמרה הגמרא בכתובות (קי"א ע"ב): "כל מי שאינו לומד תורה אינו חי בתחיית המתים". ומצאו תקנה למי שאינו לומד, על ידי שיעזור לתלמידי חכמים, ועל ידי זה יזכו לחיי העולם הבא.

אבל אשה איננה רק עוזרת ומסייעת, היא לא כמו אותם שתומכים ועושים פרקמטיה לת"ח או שמהנהו מנכסיו, אלא היא חלק מת"ח, היא אבן יסוד ואבן פינה לת"ח. ללא עזרת האשה, ללא תמיכתה הרוחנית, ללא נשיאת עול הבית עליה, אין שום אפשרות לבעלה ללמוד תורה. וע"כ אין שכרה כשכר של התומכים הכספיים לת"ת, אין היא "עוזרת" – היא חלק מתורה, היא חלק מקיום מצוות.

ה'בן איש חי' מספר: מעשה באישה ושמה כתון (תרגום של השם 'מלכה'). אישה זו לא ידעה קרוא וכתוב, וכמובן שגם לא ידעה ללמוד תורה בכוחות עצמה. למרות זאת, היתה הולכת לבית הכנסת כדי לשמוע את דרשות החכם המקומי. פעם אחת דרש החכם בענייני תלמוד תורה ואמר שתפקיד הנשים לבנות בית של תורה ושל קיום מצוות. הסביר החכם כיצד עליהן לעשות זאת: בשוב הבעל מהעבודה עליהן לתת לו כוס תה ואוכל חם, ואחר ששבע – לשלוח אותו ללמוד תורה. כשהילדים שבים הביתה ממשחקיהם והם רעבים – עליהן ללמדם ליטול ידיים ולברך ברכה ראשונה וברכת המזון. שמעה כתון את דברי החכם, וכך עשתה.

כשנפטרה, בגיל מאה ועשרים שנה, קיבלו את פניה מלאכים, מלאכים יפים ונפלאים שפניהם מאירות. שאלו אותה: "האם את כתון?" האישה אישרה. ביקשו ממנה המלאכים להתלוות אליהם כדי לקבל את שכרה. כתון לא האמינה לדבריהם: "אתם בוודאי צוחקים! איזה שכר מגיע לי? חשבתי שיקחו אותי ישר לגיהנום! על מה מגיע לי שכר?". המלאכים הראו לה את הכתוב בספרים של מעלה, שהיא למדה משנה, גמרא ופוסקים, ועל כך מגיע לה אלף שנות גן עדן.

כתון התנצלה ואמרה: כנראה נפלה טעות בספרים, כי בכלל אינה יודעת לקרוא ואיך יכולה היתה ללמוד גמרא? המלאכים סירבו לקבל את דבריה. "לא!" הם אמרו בתוקף, "את למדת, ושכרך מגיע לך ביושר". שבו המלאכים והראו לה את הכתוב בספרי השמים, שהיא למדה זוהר. התפלאה כתון ואמרה: "בוודאי שלא למדתי זוהר, שכן אינני מבינה ארמית!" המשיכו והראו לה שבספרי שמים כתוב שקראה את כל ספר התהלים פעמים רבות. הם הצביעו לעבר חדר שהיתה בו ערימה גבוהה של ספרי תהלים. אמרו לה: "כל הספרים הללו הם ספרים שאת קראת!" כתון התנגדה. היא אמרה שהיא אכן מכירה את ספר התהלים, ובביתה יש לה ספר אחד כזה, וכאשר כאב לה הראש היתה נוהגת לשים אותו מתחת לכרית; אבל מעולם לא קראה בו.

המלאכים כאילו לא שמעו את דבריה, ומשכו אותה הלאה לחדר אחר, מלא ב"ברכת המזון". "את כל הברכות האלו את בירכת מילה במילה" – אמרו לה: "מגיע לך שכר על שקיימת 'ואכלת ושבעת וברכת' כהלכה". המלאכים חייכו באושר, אך כתון כבר לא יכלה להתאפק והחלה להרים את קולהּ: "עד כאן! מעודי לא בירכתי! איני יודעת לברך. בעלי היה מברך בקול רם ומוציא אותי ידי חובתי. כאשר לא היה בעלי בבית היו ילדיי מברכים ברכת המזון בקול ואני הייתי שומעת, עונה אמן ויוצאת ידי חובה. אם כן, כיצד אתם רוצים ליתן לי שכר ברכת המזון מילה במילה? יש פה טעות! אתם נותנים לי שכר של מישהי אחרת. קחו אותי לבית דין של מעלה!".

המלאכים נענו לבקשתה ולקחו אותה לבית דין של מעלה. עמדה כתון והתלוננה שהמלאכים מנסים לגרום לה לגזול! מעודה לא נהנתה מגזל, אמרה, ומעולם לא בא דבר גזל לפיה, ועתה מנסים להכריח אותה לגזול שכר של אדם אחר שלמד גמרא וזוהר, אמר תהלים ובירך ברכת המזון.

שאל אותה אב בית הדין: "האם שלחת את בעלך ללמוד?", והיא השיבה בחיוב: "החכם אמר שצריך לשלוח, אז שלחתי". אב בית הדין שב ושאל אותה: "ומה למד בעלך?", והיא ענתה שלמד גמרא. "ובכן" – אמר אב בית הדין, "מגיע לך חצי מלימוד זה ומכל לימוד אחר שלמד. כך גם אם שלחת את ילדייך לקרוא תהלים ביום השבת במקום לשחק – מגיע לך חצי משכר התהלים שקראו. אמרת לילדים לברך ברכת המזון? מגיע לך חצי ברכת המזון! כל אלה את עשית, גם אם לא קראת ולא למדת, מאחר שאת עזרת לבעלך ולבנייך ללמוד תורה. על כך מגיע לך שכר!".

אחר שיצאה מבית הדין, הובילו אותה המלאכים לעבר בניין מפואר. "זה בניין שאת בנית, בניין של ישיבה!". כתון שבה והתרעמה: "וכי אני בניתי ישיבה? הלא בקושי כדי מחייתי ופרנסתי היה לי! בסך הכל תרמתי סכומים זעומים, אלף או חמש מאות שקלים…". המלאכים הסבירו לה שישיבה זו היתה בתהליכי הקמה, ובשביל לסיים את הבניין נדרשו אלף שקלים בלבד. הנושים כבר רצו לעקל את הבניין, אבל בכסף שתרמה כתון ניצל הבניין, ולכן הוא נקרא על שמה. שמחה כתון ואמרה: "אילו הייתי יודעת שכך יתייחסו למעשיי בשמים, הייתי מרבה בחסד ובצדקה, הייתי שולחת את בעלי ללמוד כבר מהבוקר!"

תיקון ליל שבועות

מספר טעמים נאמרו ללימוד בליל שבועות:

על פי הפשט, בני ישראל ישנו בלילה שקודם מתן תורה, והיה צריך משה להעירם ולזרזם לקראת מתן תורה, כפי שכתוב (שמות י"ט, י"ז): "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה". כדי לתקן את מה שפגמו, אנו נעורים כל ליל שבועות (מגן אברהם סי' תצ"ד ס"ק א').

על פי הדרש (מדרש תנחומא נח ג'), בני ישראל אמרו: "נעשה ונשמע" על התורה שבכתב, ואילו את התורה שבעל פה הם הוכרחו לקבל על ידי כפיית הר כגיגית. עיקר זמן הלימוד של תורה שבעל פה הוא בלילה. רואים זאת מכך שבימי החול אין לומדים תורה שבכתב בלילה. מכיון שאנו רוצים לקבל ביתר תוקף את התורה שבעל פה ביום מתן תורה, אנו לומדים בעיקר בלילה, שהוא זמן לימוד התורה שבעל פה.

על פי הרמז (עיין טור אור"ח תי"ז), שלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות: פסח – כנגד אברהם, שאירח את שלושת המלאכים בחג הפסח. שבועות – כנגד יצחק, שנעקד על גבי המזבח ותמורתו הוקרב איל, ובזמן מתן תורה שמענו את קול השופר של אילו של יצחק. סוכות – כנגד יעקב, שעליו מסופר (בראשית ג"ל, י"ז): "ולמקנהו עשה סוכות". לפי זה, חג השבועות הוא כנגד יצחק, שמידתו היא מידת הגבורה. על כן אנו לומדים בלילה של חג השבועות, כדי למתק את הגבורות של יצחק.

על פי הסוד, מובא בזוהר הקדוש (בראשית ח' ע"א) שהלימוד נועד לעטר את השכינה, היא ה"כלה", בלימוד התורה. לימוד התורה מקשט אותה בעשרים וארבעה קישוטים לקראת יום המחרת, הוא יום מתן תורה. מסיבה זו יש להשתדל ללמוד בלילה זה במניין, שכן "כל בי עשרה שכינתא שריא" (השל"ה הקדוש, מסכת שבועות נר מצוה ה').

מעלת לימוד התיקון

טוב ללמוד את סדר התיקון בלילה זה. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כי הוא נתקן על דרך האמת, והוא מתוקן ומקובל מפי המהרח"ו הקדוש ז"ל מספר "עץ חיים" (דרושי חג השבועות דרוש א'), שנכתב על פי האר"י ז"ל ועל פי הזוהר הקדוש, וסודו רם ונישא מאוד.

סדר הלימוד בלילה זה: פרקים מהתנ"ך (קוראים קטעים מתחילת כל פרשה ומסופה, כמסודר בספרי התיקון), תרי"ג מצוות (מעלה חשובה מאוד נודעה לקריאת תרי"ג מצוות בליל שבועות. אדם שקורא אותן נחשב לו כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות. יש לומר לפני קריאתן: "ריבונו של עולם, כתוב: 'ונשלמה פרים שפתינו', ויעלה לפניך כאילו קיימתי אותם". בחו"ל מחלקים את תרי"ג המצוות לשני חלקים, וקוראים אותן בשני הלילות של שבועות. יש מחזורים שהדפיסו את תרי"ג המצוות עם פירוש), מדרש, "אידרא רבא" וקטעים מהזוהר הקדוש. סדר זה מפורש בזוהר הקדוש: "למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא" (עיין בא"ח ש"ר במדבר ד').

מי שרוצה ללמוד בלילה זה גמרא, עדיף שילמד מעט תורה, מעט מדרש, מעט מתרי"ג המצוות ומעט מהזוהר, ואחר כך ילמד גמרא וכדו'. הסיבה היא, שר' שמעון בר יוחאי, שכתב את סדר הלימוד הזה בספר הזוהר, ידע וראה את התיקונים שבשמים יותר מכל אחד מאיתנו, וזכות לכל אחד ללמוד בליל שבועות כסדר הזה.

סגולות ליל שבועות

ב'בן איש חי' כתוב, שהלימוד של ליל חג השבועות מסוגל להעלות את האדם למדרגות עצומות למעלה למעלה. גם יעקב אבינו היה לומד תורה כל הלילה, והעיד זאת על עצמו כשאמר לרחל וללאה: "ותדד שנתי מעיניי". לדעת האר"י הקדוש, לימוד ליל שבועות חשוב יותר מהלימוד של הושענא רבא. וכך היא לשון הזוהר (אמור דף צ"ח): "חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לען באורייתא, ואמרו: ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין. ועוד אמר רשב"י על חבריא דלעאן באורייתא בהאי ליליא, כולהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בכמה ברכאן ועטרין דעלמא עלאה". ה'בן איש חי' (במדבר אות ג') הביא את דברי הזוהר האלו, והוסיף על כך: "ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה לבו לבטלה בלילה הזאת?… ויתגבר כארי לישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא, וכנזכר בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת".

שבועות בהלכה

חובת מאכלי חלב או בשר בשבועות

שאלה: האם קיים חיוב בחג השבועות לאכול מאכלי חלב, והאם קיים חיוב בחג השבועות לאכול מאכלי בשר?

תשובה: נהגו ישראל עם הקודש לאכול בשבועות מאכלי חלב, וכפי שמובא ברמ"א (או"ח סי' תצ"ד סע' ג'), וז"ל: "ונוהגין בכל מקום לאכול מאלכי חלב ביום ראשון של שבועות. ונ"ל הטעם, שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר, וצריכין להביא עמהם שני לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויז בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין בום הביכורים" (ועיין עוד בנו"כ בטעמי המנהג).

אך כל זה הוא בבחינת מנהג ואין בו חיוב. לפיכך, מי שמאכלי חלב מזיקין לו – אינו צריך להתאמץ ולאכול מאכלי חלב.

לעומת זה, לדעת הרמב"ם (פ"ו מהלכות יו"ט הל' י"ז-י"ח), אפילו בזמן הזה יש מצוה לאכול ביום טוב בשר דוקא ולשתות יין, למרות שגם לדעתו אין זה חובה גמורה. וז"ל: "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכו', והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין", עכ"ל.

על-כן, מי שמאכלי בשר מזיקין לו או שהוא טבעוני, צמחוני – אינו חייב לאכול בשר, שאינו עונג לו. שאר בני אדם שמאכלי בשר עונג להם – יאכלו ענוים וישבעו.

הנהגות בזמן הזה בין גבינה לבשר ולהפך

שאלה: האם מותר לאכול בשר אחרי גבינות של ימינו או אחר שתיית חלב?

תשובה: בחז"ל מובא (יומא כ"ח ע"ב, בראשית רבה צ"ה, ב'), שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה מדעתו, ואפילו ערובי תבשילין. בין הדברים שצריך להזהר בהם הוא האיסור של "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), ואם כן כיצד הגיש אברהם לפני המלאכים בשר וחלב?

אמנם לדעת המדרש (עיין דעת זקנים לבעלי התוספות, בראשית י"ח, ח'. שיטה מקובצת בכורות ו' ע"ב בשם הירושלמי ועיי"ש בגליון הש"ס), המלאכים אכלו בשר וחלב יחדיו, וכשהמלאכים התלוננו: מדוע הקב"ה נתן תורה ע"י משה לישראל, אמר להם הקב"ה – בהראותו למשה – לא זה שאכלתם אצלו בשר וחלב? (שהרי קלסתר פניו של משה היה כקלסתר פניו של אברהם), אולם בגמרא (בבא מציעא דף פ"ו ע"ב), כתוב שאברהם הגיש להם כסדר, בתחילה (בראשית ח"י, ח') "ויקח חמאה וחלב" ואחר כך "ובן הבקר אשר עשה".

אם החליטו לאכול מאכלי חלב בבוקר אחרי התפילה, ובצהרים או אחר-הצהרים יאכלו מאכלי בשר, צריכים להזהר בכמה דברים:

א. מפה. לנקות את השולחן או להחליף את המפה שאכלו עליה, לסלק את פרוסות הלחם מהסעודה החלבית ולאוכלם רק במאכלי חלב.

ב. נקיון הפה. יש לשטוף את הפה במים (ובשאר ימות השנה לצחצח שיניים, אבל ביום טוב לא יצחצח אלא אם בדק בערב יום טוב שהצחצוח אינו מוציא דם). אחרי כן יש לאכול לחם לבד או פרי קשה שנלעס ואינו נדבק, כגון תפוח-עץ וכדו'.

המשתמש במשחת שיניים ובמברשת לנקות את הפה (במידה ואינו מוציא דם) אינו זקוק לשטיפה במים ולאכילת לחם, כי השפשוף עם משחה כמוהו כלעיסת פת, ושטיפת הפה הרי היא קינוח.

אזהרה-כללית: מי שנשאר לו אוכל בין שיניו, צריך לנקותם אחר האכילה, בין בשר לחלב ובין חלב לבשר.

ג. שטיפת ידיים. חובה לשטוף ידיים משיירי הגבינה. הרצוי ביותר הוא לרוחצן בסבון נוזלי. בשעת הדחק יכול לבדוק היטב את ידיו, ואם נמצאו נקיות אינו חייב לרוחצם (בא"ח ש"ש שלח לך י"ד. ועיין בכל הנ"ל ש"ש פרשת בהעלותך). לכתחילה יש לרחוץ את הידיים הייטב גם אם יכול לבודקם, וינקה גם מתחת לצפרניים.

ד. המתנה. אם אכלו גבינה קשה שהתיישנה יותר משישה חודשים, יש להמתין אחריה שש שעות עד שאוכלים מאכלי בשר. אמנם, אם התיישנה פחות מכך, ימתין שעה כנגד כל חודש שבו הגבינה התיישנה (שו"ע יו"ד סימן פ"ט סע' ד' ברמ"א ונו"כ שם. בא"ח ש"ש שלח לך ט"ו. כה"ח שם ס"ק מ"ז). במה דברים אמורים, בגבינה קשה ממש, אבל גבינה שהיא רכה, כגון הגבינה הצהובה המצויה כיום בארץ ישראל שמתרככת מחוץ למקרר, וכן גבינת קוטג' או גבינה לבנה, חמאה, לבן וכדו', לא צריך להמתין כלל, אלא ינהג כמובא באות א' וב'. ויש מחמירים ונוהגים להמתין אחרי אכילתן שעה לפני שאוכלים בשר.

אם רוצים לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר, המנהג הטוב ביותר הוא להמתין שש שעות שלמות (עיין בכל זה בשו"ע יו"ד סי' פ"ט סע' א'. ערוך השולחן שם, דרכי תשובה שם, זב"צ שם, שו"ת מאמר מרדכי ח"ב יו"ד סי' ג'-ד' וב'מאמר מרדכי' למועדים וימים פרק כ"ג).

(ראה עוד להלכות בשר וחלב בהרחבה ובפירוט 'מאמר מרדכי', למועדים וימים פרק כ"ג סע' ט"ז ואילך).

מנהגי העדות בזמן ההמתנה בין בשר לחלב

שאלה: ישנן בני עדות שונות בישראל שנוהגים לאכול חלב אחר בשר בהפסק של שלוש שעות בלבד – האם יכולים אלו להגיש לאורחיהם גם כן חלב לאחר שלוש שעות, והאם כשהם מתארחים אצל אחרים יכולים לבקש חלב לאחר שלוש שעות?

תשובה: לכתחילה יש להמתין שש שעות אחר בשר כדי שיוכל לאכול מאכלי חלב, ושש שעות אלו הן שש שעות רגילות ושלמות בקיץ ובחורף ולא שעות זמניות (וראה במפורט בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב יו"ד סי' ג'- ד'). אולם, משפחה שנהגה להמתין שלוש שעות בלבד יכולה להמשיך במנהגה ובלבד שיקפידו לנקות את השולחן כדבעי ולצחצח את השיניים היטב.

מכיון שמנהג זה לא נפוץ בכל ישראל, צריכים להזהר כשמתארחים אצל אחרים לא לבקש חלב בתוך שש שעות.

המקילים להמתין שלש שעות, אינם חייבים להמנע מלהגיש לפני אורחיהם מאכלי חלב אחרי שלש שעות מאכילת מאכלי בשר, ולא חוששים לכתחילה שמא יאכלו האורחים מחמת אי נעימות וכדו'. דין זה מחדש הריטב"א (על מסכת סוכה י' ע"ב ד"ה רב חסדא), וז"ל: "ואע"פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחבירו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו".

דין זה אינו אלא במאכל שניכר בו בודאות שהוא חלבי, אבל אסור להגיש לפניהם מאכל חלבי שלא ניכר בו שהוא חלבי. וכך כותב הריטב"א (הנ"ל): ונ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו, ואי לא סבירא ליה לא ליכול, הא בשאינו ניכר – לא".

אף על פי כן, טוב למארח שישאל את האורחים, אם הם אינם נוהגים לאכול חלב בתוך שש שעות, כדי שלא יביא בפניהם מאכלי חלב, כי יכול להמצא מקרה בודד שמתוך אי נעימות יתירו לעצמם האורחים לאכול ונמצא בעל הבית מכשילם.

אפיית עוגות ועוגיות חלביות

שאלה: בימים אלו אנו אוכלים בשר ואוכלים מאכלי חלב. האם מותר לאכול בצק שנלוש בחלב או חמאה?

תשובה: בגמרא (פסחים ל' ע"א) נאמר שאסור לאפות לחם בתנור שמשחוהו עם שומן בשרי גזירה שמא יאכל לחם זה עם מאכלי חלב. והוא הדין שאסור לאפות לחם עם חלב או חמאה מחשש שיאכל לחם זה עם מאכלי בשר (ועיין שו"ע יו"ד סימן צ"ז).

על-כן, מן הדין אסור לאפות עוגות חלב בין לאכלן בבית ובין למכרן, אלא אם כן יש בהן אחד משני תנאים:

1. אופה דבר מועט ביותר שאפשר לאוכלו בבת אחת.
2. אופה בצורה מיוחדת.

הרב חיד"א (ברכי יוסף יו"ד שם שיורי ברכה אות א' ובאות ה') האריך באיסור זה וכתב הגדרת האיסור, שכל האיסור הוא אם הבשר או החלב לא ניכרים בפת, אבל עוגות גבינה או בורקס ממולאים בבשר שכל מי שרואה מרגיש בשינוי בין בשר או חלב מותר לאפותן.

אבל אין שום היתר לאפות מאפה שנילוש בחלב או בחמאה כדי שלא יכשל בהם. וכל כך החמירו בדבר זה עד אשר פסקו שאם לשו בצק עם חלב אסור לאכול את הפת אפילו בפני עצמה (עיין לכה"ח שם ס"ק י"א). ויש ספק באחרונים לגבי ביטול במקרה זה (עיין לכה"ח שם ס"ק ד'-ו').

פעמים רבות התרענו על כך, שבכמה מאפיות אופים את מאפה ה"בורקס" הממולאים בין בגבינה ובין בבשר וצורתם זהה, או משולשים או מרובעים באופן שוה, ואי אפשר לזהותם מבחוץ כיון שהם אפויים יפה ומכוסים היטב.

רצוי איפוא, שיעשו בכל המאפיות ובכל הבתים "בורקס" בצורה אחידה לפרווה, צורה אחידה לגבינה, וצורה אחידה לבשר וכל אחת שונה מחברתה.

לסיכום: אסור לאפות מאפה שבצקו נילוש עם חלב או גבינה. מותר לאפות עוגות או בורקס ממולאים, אך יש להקפיד לייחד לכל סוג צורה מיוחדת משלו בין אם אופים בבית ובין אם אופים במאפיות.

שימוש בגז ביו"ט

שאלה: האם מותר להדליק או לכבות גז ביום טוב, וכן האם מותר להנמיך או להגביר את הלהבה?

תשובה: כל דבר שהוא "נולד" ביום טוב, אסור (עיין לשו"ע אור"ח סי' תצ"ה סע' ד'). לכן, הצתה במצית או בגפרור אסורה, מכיון שהאש לא היתה מערב יום טוב (פעם היה ויכוח גדול בין הפוסקים לגבי הגפרורים אך היום רוב הרבנים אוסרים).

אם נר דולק מערב יום טוב, מותר להעביר ממנו ולהבעיר בו את הגז. כיבוי אסור ביום טוב כיון שמטרת הכיבוי אינה לצרכי אכילה אלא לחסוך בגז. לגבי הנמכה או הגבהה של האש, יש מחלוקת יסודית בין הפוסקים כדעת ה"שולחן ערוך" לבין הפוסקים כדעת הרמ"א.

הפוסקים כרמ"א (אור"ח סי' תקי"ד סע' א') מתירים להגביה או להנמיך את האש אם זה לצורך המאכל.

לפוסקים כדעת השו"ע (שם) אין לכבות או להנמיך אפילו אם האוכל יתקלקל.

באש של הגז שבימינו אסור לכבות אבל מותר להנמיך את האש, אם זה לצורך המאכל.

לפיכך, טוב לאדם להכין כל צרכי מאכל בערב יום טוב ליום טוב. והיום יש שעונים למיניהם המנתקים את הגז מהכיריים, ומותר להשתמש בהם אם מכוון אותם מערב יום טוב. הכלל הקובע בזה הוא שכל ההכנות בשעון צריכות להעשות לפני שמבעירים את הגז (לפי השו"ע שם סעיף ג').

הבערה והעברה: אסור להדליק אש ביום טוב על ידי גפרור או מצית גז או חשמל. וכן אסור להדליק אור או כל מכשיר חשמלי ביום טוב. אמנם מותר להעביר אש ממקום למקום לצורך בישול או חימום או הדלקה. ויזהר שלא לכבות את הקיסם שמעביר בו את האש (בא"ח במדבר ט"ו. שו"ת רב פעלים ב', או"ח סי' נ"ח, נ"ט).

מותר להעביר אש בעזרת גפרור דוקא מאש קיימת, אבל אסור להדליק בגפרור על ידי חיכוך. כמו כן אסור להדליק גפרור על ידי קרובו למקור חום ככירת חשמל וכדומה, אולם מגחלת מותר (שו"ת רב פעלים שם ועיין משנ"ב תק"ב ס"ק ב').

מתוך שהותרו הוצאה והבערה לצורך, הותרו גם כן שלא לצורך. ולכן מותרת הוצאה והבערה שלא נעשית לצורך אכילה ובלבד שיהיה בזה צורך קצת, ולכן נוהגים להדליק נר יארצייט ביום טוב, שהוא לצורך הנשמה (כה"ח תקמ"ח ס"ק ד', ל"ב). ויש בו נחת רוח לנפטרים ולהבדיל גם לחיים.

כיבוי: אסור לכבות אש ביום טוב. ואפילו יש לאדם בבית תנור מעשן – אסור לכבותו. אמנם יכול להוציאו מחוץ לבית כדי שיוכל לשהות בבית בנחת (בא"ח במדבר כ"ה) אם לא יכול להוציא את התנור מחוץ לבית – אם אין לו בית אחר לדעת הרמ"א יכול לכבותו, ולדעת השו"ע לא יכול (עיין לשו"ע תקי"ד סע' א').

אסור לכבות נר או חשמל ביום טוב, אפילו לצורך הנאתו, כגון שרוצה לישון וכד'.

שעון גז: מותר לכוין "שעון גז" על מנת שיכבה את הגז ביום טוב, ובלבד שעושה כן קודם שמדליק את הגז (אחרונים). וצריך להקפיד להכניס את התקע לחשמל מערב יום טוב.

גרם כיבוי: מותר לכבות אש של גז ביום טוב על ידי "גרמא" ובלבד שלא תהא בזה הערמה. כיצד? מניחים על הגז כלי מלא מים בכדי שירתחו ויגלשו המים ותכבה האש. דבר זה מותר רק כשצריך באמת את המים לצורך קפה וכד' (אחרונים)?

הנמכת אש: לגבי הנמכת אש יש להבחין בשלוש סוגי אש. א. חשמלי – תמיד אסור מדין בונה וסותר. ב. פתילה או עצים – לדעת הרמ"א מותר לצורך בישול האוכל ויש חולקים. ג. גז – מותר להנמיך אש כירים של גז לצורך בישול שהאוכל לא ישרף (אחרונים. ראה עוד 'מאמר מרדכי' למועדים ולימים', פרק י"ז סע' כ"ט – ל"ז).

כל סוגי ה"שעוני שבת" למיניהם, דעתנו להורות שלא לנגוע בהם כלל, כי בנקל יכול להגיע על ידי זה לאיסורים דאורייתא.