שיחות ומאמרים
מיתתם של צדיקים מכפרת
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ט"ז, א')
על פסוק זה אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה סוף פרשה כ'): "אמר ר' אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת. אמר ר' חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומניין שיום הכיפורים מכפר? שנאמר (ט"ז, ל'): 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם'. ומניין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב (שמואל ב' כ"א, י"ד): 'ויקברו את עצמות שאול', וכתיב (שם): 'ויעתר אלקים לארץ אחרי כן'".
מפתיע שהמדרש מביא שלושה מקורות שונים לכך שמיתת צדיקים מכפרת. בתחילת דברי המדרש מובא, שהמקור לכך הוא מסמיכות מיתת מרים לאפר פרה; אחר כך מובא מקור אחר, מיום הכיפורים; ובסוף המאמר מבואר שלמדים זאת ממקור שלישי, ממות שאול.
והנה בגמרא במועד קטן (כ"ח ע"א) מובא לימוד זה, ועוד מובא שם בגמרא: כשם שבגדים מכפרים, כך מיתת צדיקים מכפרת. מהי הכפרה בבגדים? ציץ מכפר על עזות, מעיל על לשון הרע וכו' – אם כן מצאנו מקור רביעי לאותו דין!
עוד יש לשאול: על הלימוד "כשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת" שואל המדרש: "ומניין שיום הכיפורים מכפר?". שאלה זו תמוהה ביותר: האם אין זה ברור שיום הכיפורים מכפר? האם אין אנו יודעים זאת? ועוד: האם צריך להוכיח זאת מפסוק? והלא גלוי וידוע לכל שיום הכיפורים מכפר!
כדי להבין את דברי המדרש, צריך לומר, שאכן ישנה משמעות מיוחדת לכל אחד מהלימודים שמביאים חז"ל במדרש ובגמרא.
מקור אחד לכך שמיתת צדיקים מכפרת מביא המדרש מפרה אדומה המכפרת. פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. מהשוואת הפרה האדומה למיתת צדיקים נוכל ללמוד, שאמנם מיתת הצדיקים מכפרת על בני הדור, כפי שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים; אבל נשותיהם של הצדיקים, בניהם, קרוביהם ותלמידיהם של הצדיקים סובלים. חסרה להם עטרת ראשם – כמו פרה אדומה, המטמאת את העוסקים בה.
הגמרא מביאה לימוד אחר, מבגדי אהרן המכפרים: המעיל מכפר על לשון הרע וכו'. אלא שניתן לשאול על כך: הייתכן שאדם יחטא במצח נחושה, ידבר לשון הרע וכדו', ובגדי הכהן יכפרו עליו מבלי שיעשה תשובה?! על כך מביא המדרש ראיה ממקור שלישי, מיום הכיפורים, אשר בזמן שבית המקדש היה קיים היה עיצומו של יום מכפר, אף ללא מעשה של תשובה.
המקור הרביעי הוא ממות שאול. ניתן ללמוד מכאן, שבשעת מותו של אדם, מן הראוי להיזכר באותו אדם ולהרבות בהספדו, כיון שהשומעים לוקחים מכך לקח ולומדים מדרכיו – וגם בכך יש כפרה.
מיתת צדיקים וחורבן בית המקדש
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ט"ז, א')
ידועים דברי חכמים במדרש (איכה רבה א', ל"ח), כי "סילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש". מעניין להשוות מדרש זה למה שנאמר בגמרא (ראש השנה ח"י ע"ב): "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" – כאן מושווית מיתת הצדיקים לחורבן בית המקדש בלבד, ולא יותר מכך, כפי שנאמר במדרש. לכאורה המאמרים סותרים.
נראה לבאר את העניין כך: הקושי במיתת הצדיקים תלוי בשאלה אם יש לצדיק שנפטר המשך אחר סילוקו. אם הצדיק משאיר אחריו קהל תלמידים, שלומדים מדרכיו ומתורתו, הרי שיש המשך לצדיק. ואמנם מיתתו קשה כחורבן בית המקדש, אך לא יותר מכך, שכן על אף הצער על חורבן בית המקדש וסילוק הצדיק, אנו יודעים שיש בכך כפרה לעם ישראל. אולם אם הצדיק לא השאיר אחריו תלמידים שילמדו מדרכיו – אזי קשה מיתתו יותר מחורבן בית המקדש.
יש המבארים באופן דומה את מאמר חז"ל: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" – כיון שלאחר מיתתם הם יכולים להסתכל מלמעלה על תלמידיהם, לראות אם הם ממשיכים בדרכם.
זכות התורה של הכהן הגדול
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" (ט"ז, ג')
פשט הפסוק, שאין לאהרן הכהן להיכנס לקודש הקודשים, אלא רק אחרי שיעשה חלק מעבודות יום הכיפורים. אולם במדרש (ויקרא רבה כ"א, ו') דרשו את המילה "בזאת" בכמה אופנים, ומתוכם: "'בזאת' – בזכות התורה". רק בזכות "זאת" יוכל הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים.
הלא דבר הוא! לא עומדת לו הזכות שהוא בעצמו כהן גדול, מזרע אהרון הכהן, לא זכות הקרבנות, לא זכות העבודה במקדש. גם כל ההכנות המרובות שעשה שבעה ימים לפני יום הכיפורים אין בהם מספיק. להיכנס לפני ולפנים לא יוכל הכהן הגדול אלא רק אם יש לו ולעם ישראל, שהוא שלוחם, זכות התורה. "ותלמוד תורה כנגד כולם".
הכניסה לקודש הקודשים היתה מבחן למעלתו של הכהן הגדול. אם היה הכהן הגדול בן תורה – היה יוצא משם חי. אך אם היה עם הארץ, שאין בו אף ריח של תורה, לא היה יוצא משם חי, או שהיה מת בתוך אותה השנה. המבחן היה מראה לעין כל, כי ללא זכות התורה אין הכהן הגדול יכול לשרת בקודש.
המפרשים הסבירו את כינויו של התנא המוזכר בפרקי אבות (פרק ג' משנה ב'): "רבי חנניה סגן הכהנים" – לכאורה היה צריך לומר "סגן כהן", בלשון יחיד, ולא בלשון רבים "סגן הכהנים"! אלא, רבי חנניה חי בתקופה שהכהנים הגדולים היו קונים את תפקיד הכהונה הגדולה מהמלכות הרומאית, על אף שלא היו ראויים לכך. אותם הכהנים ידעו היטב את מדרגתם, וידעו שהם יעבדו ביום הכיפורים ולא יזכו להוציא את אותה השנה; אך למרות זאת הם הזדרזו לשלם למלכות ולקנות את התפקיד בכספם, כדי לזכות בכבוד המדומה של משרת הכהן הגדול, ולו רק לתקופה קצרה. חנניה היה סגנם של אותם הכהנים. בצדיקותו, הוא זכה להאריך ימים, אך לא קיבל את תפקיד הכהן הגדול, שנמכר כאמור לכל המרבה במחיר. לפיכך זכה רבי חנניה להיות סגנם של מספר כהנים גדולים, ומכאן כינויו: "סגן הכהנים" – ברבים.
רבי חנניה היה אומר: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות". תפקידה של המלכות הוא להשליט סדר במדינה, ועל כן עליך להתפלל לשלומה. אבל אין לעשותה קרדום לחפור בו, כדי לקבל את משרת הכהן הגדול למי שאינו ראוי. כמו כן, גם המלכות עצמה צריכה להכיר את מקומה: עליה להפיל מורא ופחד על האזרחים כדי שיישמעו לה וכדי שתוכל להסדיר את חיי החברה במדינה על הצד הטוב ביותר; אך אין לה למלכות להתערב בענייני דת ודין.
היצרים שווים במראיהם
"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ט"ז, ח')
מבואר במשנה ביומא (פרק ו' משנה א'), שמצוה לדאוג שיהיו שני השעירים, השעיר לה' והשעיר המשתלח, שווים במראה, בקומה ובדמים. ואמנם השעירים היו שווים כלפי חוץ; אבל למעשה השעיר של ה' היה קרב במקדש, והשעיר המשתלח נשלח לעזאזל.
יש למצוא כאן רמז אף ביחס לאדם. לאדם שני יצרים, ושניהם שווים כלפי חוץ. אך האמת היא, שהיצר הטוב חפץ באמת, בטובת האדם, והיצר הרע חפץ בטובת עצמו.
פעמים רבות היצר הרע מתלבש כמו היצר הטוב, ומנסה לשכנע את האדם לעבור עבירות, בתואנה שהדבר יהיה לטובתו ולתועלתו. צריך פקחות גדולה כדי להבחין בין הטהור לטמא, בין היצר הרע ליצר הטוב. על כך אנו מתפללים בכל יום ויום שהקב"ה יצילנו מיצר הרע – והכוונה היא גם ליצר הרע כאשר הוא מתחפש ליצר הטוב.
לשון הזהורית שהיו קושרים בין קרניו של השעיר המשתלח באה להזהיר את האדם ולומר לו: הישמר והיבדל מהיצר הרע ומעצותיו! מכל מקום, גם אם לא שעה האדם לאזהרה, והוסת ונכשל על ידי יצרו הרע, עליו לדעת כי דרכי תשובה לא ננעלו. כאשר ישוב בתשובה תלבין לשון הזהורית. זהו שנאמר (ישעיה א', י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו".
קדושה מול השפעת הסביבה
"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (י"ח, ג')
התורה מזהירה אותנו ממעשי המצרים וממעשי יושבי ארץ כנען, שהם הגרועים מכל האומות, כדברי רש"י (בשם תורת כהנים י"ח, קל"ח), ושטופים בזימה ותועבה.
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א) כותב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה (משלי י"ג, כ') אומר: 'הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע'. ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'". הרמב"ם מסיק מכך הלכה למעשה: "היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה – ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי – ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'".
רבים חיפשו מקור לדברי הרמב"ם הללו, ובאמת הם מפורשים בפרשה שלנו. עם ישראל חי מאתים ועשר שנים במצרים. הם חיו עם המצרִים וראו את דרכיהם. לפיכך עלולים היו לדבוק במעשיהם הגרועים. כמו כן, כשיבואו לארץ הם יכירו את תושבי הארץ. הכנענים, הגם שהם מנומסים בדרך ארץ, גרועים הם במידותיהם, שטופים בזימה, כופרים בה'. מתעורר החשש שמא יימשכו ישראל אחרי דעותיהם. על כן מזהירה אותנו התורה מפני השפעתה השלילית של הסביבה, כדברי הרמב"ם. וזאת לדעת, שגם אם האדם חושב שלא ילמד מהם, עצם המגורים בקרבתם, עצם נוכחותו בחברתם משפיעים עליו באופן שלילי בהחלט. אין אדם שיכול לטעון שהוא מחוסן. בפרט נכון הדבר בהקשר של חינוך הילדים, שהם למדים ממה שהם רואים ושומעים.
באזהרתה חוזרת התורה מספר פעמים על החיוב לשמור את חוקות התורה: "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמורו" (י"ח, ד'); "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי" (שם, ה'); "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי" (י"ט, ל"ז); "ושמרתם את חוקותי" (כ', ח', כ"ב). מודגשת החשיבות של שמירת החוקים בדווקא, שהם משפטי ה' ללא היגיון וללא כל טעם. בשמירת החוקים מתברר כי האדם מקיים את צו בוראו – לא בגלל שיש בכך היגיון או תועלת לאדם, אלא אך ורק מפני שזהו צו ה'. רק שמירת התורה מתוך הבנה כזאת תציל את האדם מלהיגרר אחרי יצריו.
ליבו של האדם חומד את העריות, והן עלולות למשוך את ליבו מבלי משים. הדרך היחידה להתרחק מהן היא על ידי שמירת התורה כחוק, מבלי להבין את הטעם. למה? כי זה רצון ה'. כך יימנע האדם מלהתפתות ליצרו.
"והתקדשתם והייתם קדושים" (כ', ז'). אמרו חז"ל (יומא ל"ח ע"ב): "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא". אל יחשוב האדם שההתקדשות המדוברת כרוכה בעשיית מעשים גדולים ומיוחדים. כבר שנינו: "אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: 'והתקדשתם' – אלו מים ראשונים" (ברכות נ"ג ע"ב). אפילו פעולה קטנה של נטילת ידיים מביאה את האדם לידי קדושה.
פרפראות
המשכיות של אהרון הכהן
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ט"ז, ג')
כתב רש"י: "'בזאת' – גימטריא שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון". ויש להבין: הרי אהרן הכהן לא שימש בבית ראשון כלל, ומהי משמעות הרמז לבית המקדש?
יש לבאר זאת לאור הגמרא במסכת יומא (דף ט' ע"א): "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מאי דכתיב (משלי י', כ"ז): 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'? 'יראת ה' תוסיף ימים' – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ויש אומרים: ח' כהנים, ויש אומרים: י"ב כהנים (יעויין שם בתוס' ובריטב"א, וראה ברש"י על דברי הימים א' ה', ל"ו); 'ושנות רשעים תקצרנה' – זה מקדש שני, שעמד ד' מאות ועשרים שנה ושימשו בו יותר משלוש מאות כהנים".
הכהנים הגדולים של בית המקדש הראשון היו צדיקים ויראי שמים, ולפיכך הם העבירו את התפקיד בירושה לבניהם. משום כך בבית זה היתה המשכיות לאהרן הכהן, בבחינת מה שאמרו (תענית ה', ע"ב): "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". על כן נחשב שאהרן שירת ממש בבית המקדש.
אבל בבית השני לא היו כל הכהנים הגדולים צדיקים, והמשׂרה לא עברה בתוך המשפחה מאב לבנו. הרי שלא היתה בכך המשכיות לשושלת אהרן.
קדושת הבגדים
"כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם" (ט"ז, ד')
רש"י כתב שני פירושים, וז"ל: "'כתנת בד' וגו' – מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כ"ו ע"א). אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ. 'קדש ילבש' – שיהיו משל הקדש".
כלומר, יכול הכהן לחשוב שאין חשיבות לעבודתו אלא בבגדים המיוחדים לו, על כן אומרים לו שעבודת הפנים היא בד' בגדים לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.
הכהן צריך להתקדש ולהכין את עצמו כדי להיות ראוי ללבוש את בגדי הכהונה. כך נרמז בלשון הפסוק: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ" – הבגדים הם בגדי קודש! הֱיה קדוש, ואחר כך – לְבש את הבגדים.
מעשה רב
תוארים על הנפטר ללא קטרוג
"וַיְהַי אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ט"ז, א')
"א"ר אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת" (ויק"ר סוף פרשה כ')
סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג דודי רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', ביקש בצוואתו שלא יכתבו שבחים על המצבה שלו. בעת שבאו הדברים לפני הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, אמר כי מצווה לקיים דברי המת, ואולם כשבאו הדברים לפניי, ישבתי וכתבתי את נוסח המצבה: שעמד בראש ישיבת פורת יוסף, העמיד תלמידים הרבה, ורבים השיב מעוון ועוד. כשהביאו את הנוסח לפני הרב בן ציון אבא שאול, לא נחה דעתו מהכתוב, לפי שהיה סבור שאין זה רצון המת. אמרתי לתלמידיו של חכם בן ציון שיאמרו לו שאין אלו שבחים אלא עובדות, ואף על פי כן לא נחה דעתו.
לאחר שכתבו את נוסח המצבה כפי שנסחתי, בא הרב צדקה לרב בן ציון אבא שאול בחלום ואמר לו כי לאחר ששמו את המצבה בנוסחה הנ"ל, הביאו המלאכים את המצבה לעולם העליון וקראו בפניו את נוסח המצבה, שורה אחר שורה, ובאימת דין. ועל כל דבר שאלוהו האם הוא אמת או לא אמת. ואחר שהכל היה אמת שבה נפשו למנוחתו. הוא אשר אמרתי כאשר כתבתי את נוסח המצבה: לא שבחים אני כותב, רק עובדות.
השבת אבידה מגילוי עריות
"עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה" (י"ח, ט')
מאז ומתמיד חקרו הרבנים אחר ייחוסם ומעמדם האישי של פנויים ופנויות ואת כל הקשור לדיני עריות וחשש ממזרות, כדי שחלילה לא תצא תקלה על ידם והרי זה מעוות שלא יוכל לתקון.
סיפר מרן הרב זצוק"ל: כאשר שמשתי כדיין בבית הדין בבאר-שבע, מעשה שהיה כך היה:
קבצנית אחת היתה מסתובבת ברחובות תל-אביב והיתה מספרת לכל מי שהיה מוכן להאזין לה כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיון שהיא נראתה מוזנחת מאוד, אף אחד לא היה שם לב לדבריה, והיא היתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה.
לאותה אישה היתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות, אלא למדה וניסתה לבנות בית מסודר עם חיים נורמאלים. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. היא הביאה את אמה לפנינו בבית הדין.
קבלתי את האם ואת הבת ושמעתי את דבריהן. בינתים נזכרתי כי בעבר פגשתי את האמא בתל-אביב מקוננת על הילד שגנבו לה. שאלתי אותה מייד: "האם את זוכרת את הבן שלך?" האמא התחילה לבכות ואמרה: "בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. היתה לו שומה על כתפו הימנית", וסימנה בידיה על המקום בו היה לבנה שומה. היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת.
חברי הדיינים תמהו עלי ושאלו: "האם אתה מאמין לשוטה הזאת?", השבתי להם,שכתוב בגמרא (גיטין ס"ח ע"ב) "שׁוֹטֶה – בַּחֲדָא מִלְתָא לָא סָרִיךְ". זאת אומרת: שׁוֹטֶה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים. אם היא אומרת כל הזמן את אותו הדבר, כנראה שיש בזה גרעין של אמת. בכל מקרה, ביקשתי לבדוק את החתן האם יש לו סימן של שומה על כתפו.
איך עושים דבר כזה?
ביקשתי מאחד מחבריו של החתן שילך איתו למקווה לפני האירוסין והחתונה, שם הוא יסתכל אם יש לו שומה בכתפו במקום שאותה אשה תיארה. החבר עשה כן ואמר לי שאכן, יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האישה.
קראתי לחתן ושאלתי אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מייד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאלתי אותו: "האם אתה בן מאומץ?" השיב החתן: "לא". שאלתי אותו: "האם אתה דומה להורים שלך?" אמר החתן: "ממש ממש לא".
קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת הבן שלהם הולך להתחתן ושיגידו לו את האמת האם הוא הבן שלהם. הם השיבו: "לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום".
קראתי לחתן ולכלה ואמרתי להם: "אתה לא הבן של האנשים שגדלת אצלם, אתה בן של אשה אחרת". הבן החתן התרעם עלי ולא קיבל את הדברים. ביקשתי ממנו: "תמתין פה ותראה בעיניך".
קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם בפניו: "האם אתם ילדתם אותו?" ואמרו: "לא". הבן החתן נדהם אבל זו היתה רק ההתחלה. קראתי לקבצנית וביקשתי ממנה לפני כולם: "ספרי לנו על הבן האובד שלך". והיא סיפרה שהיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ומאז אין לה מנוחת הנפש.
שאלתי אותה: "אלו סימנים היו בבן שלך?" והיא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבן-החתן התחיל להחוויר. עוד שאלתי אותה: "מה היתה צורת השומה?" והיא תיארה את צורתה במדויק. ואז התחוללה מהומה בבית הדין, הבן-החתן התעלף. האימא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כסאו.
ביקשתי מהאימא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב את הבן: "האם זה כך?" והוא הנהן בראשו. אמרתי לה: "זה הבן שלך! הוא כמעט התחתן עם הבת שלך, ורק בגלל שאת לא ויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אליך".
הלכה בפרשה
כניסה לבית הכנסת בכלב עוורים
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ט"ז, ג')
שאלה: האם מותר לעוור להכנס לביהכנ"ס מלווה בכלב לעוורים?
תשובה: בית כנסת הוא מקום קדוש ונקרא "מקדש מעט" (מגילה כ"ט ע"א) לפיכך צריכים להזהר בכבודו ובקדושתו (עיין שו"ע סי' קנ"א ועיין בבא"ח ש"ר ויקרא הל' א' שי"א שזה מדאורייתא. וראה עוד לכה"ח סי' ק"ן ס"ק ו' שהביא את השיטות באורך).
להלכה נפסק (עיין שו"ע שם סע' ו', וכה"ח ס"ק ל"ח ובא"ח ש"א פרשת ויקרא הל' ו') שאין לאדם להכנס לבית הכנסת עם מקל, וזה לאנשים בריאים, אולם לזקנים וחולים וסגי נהור, מותר כי זה להם כחלק מגופם.
לפיכך סגי נהור שיש לו כלב שמנהיג אותו, השאלה היא – אם מותר להכניסו לביהכ"נ בשעת התפילה. אם יש אפשרות לקושרו מחוץ לבית הכנסת – ברור שזה טוב מאוד. אולם אם אין אפשרות- מותר להכניסו לבית הכנסת באופן שיהיה קשור ופיו חסום ויהא ליד בעליו. ואם אפשר להכין לו מלונה בבית הכנסת, היינו מקום מיוחד, הנה מה טוב. רק צריכים להזהר שאם יטנף בבית הכנסת לנקות מיד.
ומצוה לעזור למוכי גורל שיוכלו לבוא להתפלל אע"פ שלעיתים זה יגרום אי נעימות, ותבוא עליהם ברכת טוב (ראה שו"ת מאמר מרדכי ח"ב אור"ח סי' י"ד).
סדר קדימה – טבילת שחרית או הנחת צו"ת
"וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם" (ט"ז, כ"ד)
שאלה: אדם שרוצה לילך למקוה לפני התפילה, מהי הדרך המומלצת, האם יתעטף ויניח ציצית ותפילין בביתו וילך למקוה ויסירם ושוב ילבשם בביהכ"נ או שיתעטף בציצית ויניח תפילין לאחר שטבל?
תשובה: כתוב בשולחן ערוך (סימן כ"ה סע' ב'): "מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול". ולא ברור מהי המטרה – האם שיצא מביתו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין או שיכנס לבית הכנסת מעוטר.
לפי הזוהר הקדוש שהובא ב"מגן אברהם" (סי' כ"ה ס"ק ג' בשם הזוהר והכוונות), משמע שכל החשיבות והמעלה היא שיצא מביתו כך, וכדברי המג"א: "דווקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ובתפילין". ובזוה"ק (ח"ג ואתחנן רס"ה ע"א) כתב במעלת המשכים קום בחצות הלילה ומשתדל בתורה ו"בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה ואתעטף בעטופא דמצוה ואתי לנפקא מתרעא דביתיה"… (וראה בכה"ח סי' כ"ה אות י"ג).
והביא עוד הרב כה"ח (שם אות י"ד): "כשהאדם מתעטף ויוצא מפתח ביתו – הקדוש ברוך הוא שמח, ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית".
גם גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים רשכבה"ג כתב בספרו בן איש חי (וירא סע' ה'): "בזוה"ק הפליג מאוד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת" (וראה בר"פ או"ח ב' סי' ה', וראה בספר הלכה ח"א פ"ח סע' כ"ד).
ויש להדגיש שכאשר הוא הולך לביהכ"נ מעוטף ומעוטר, אין לו לעבור דרך מקום שיש בו ראיית דבר איסור, וכן אין לו לעבור ליד פחי אשפה מלאי זבל וריח רע (ראה בבא"ח שם סע' ה' ובכה"ח שם ס"ק ט"ו).
אולם אם יוצא מביתו והולך למקוה ושם יצטרך להסיר את התפילין והציצית, יכנס למחלוקת הפוסקים האם צריך לברך שוב גם על התפילין או לא, וראה בבא"ח (וירא סע' י"ג) שהביא מחלוקת הט"ז ומג"א, וכתב: "ומאחר דספק ברכות להקל גם בזה לא יברך אלא יברך בלי שם ומלכות", ולמה לו לאדם להכנס למחלוקת הפוסקים מלכתחילה?
והנה, אם הוא נוהג כדעת מהרח"ו הקדוש שהובא בכה"ח (שם ס"ק ט"ז) "שילך לבית הכנסת קודם עלות השחר, קודם חיוב טלית ותפילין ויהיה מי' ראשונים", אין בעיה כי אז לפני שיניח תפילין יצא לחצר בית הכנסת, יניח שם ויכנס לביהכ"נ מעוטף ומעוטר (וע"ש). אך אם יצא מפתח ביתו לאחר זמן חיוב ציצית ותפילין ראוי שילך למקוה בלא ציצית ותפילין, יטבול ויניח שם – בחצר שאפשר להניח צו"ת – או בחצר בית הכנסת ויכנס לביהכ"נ כשהוא מעוטף ומעוטר בציצית ותפילין.
לסיכום:
א. הזוה"ק הפליג מאוד בשבח היוצא מביתו והולך לבית הכנסת מעוטף בציצית ומעוטר בתפילין.
ב. אם יכול לנהוג כמהרח"ו, להגיע לביהכ"נ קודם זמן חיוב ציצית ותפילין, זו הדרך העדיפה מכל ואז יצא בהגיע הזמן לחצר ביהכ"נ ויניח שם ויכנס לביהכ"נ.
ג. אם יוצא מביתו לאחר זמן ציצית ותפילין והולך לביהכ"נ ישר, יניח בביתו ויכנס לביהכ"נ.
ד. אם הולך לטבול במקוה, או שעובר דרך מקום שיראה בו דבר איסור או שריחו רע – יצא מביתו בלא ציצית ותפילין, ובחצר המקוה או בחצר ביהכ"נ יניח ציצית ותפילין.
ה. אם יצא מביתו מעוטף ומעוטר והוצרך ליכנס לבית הכסא, יסיר טליתו ויחלוץ תפיליו, ומשום סב"ל לא יברך שוב בשם ומלכות אלא יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה.
נישוק קרובות משפחה
"אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'" (ח"י, ו')
"דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" (שבת י"ג ע"א)
שאלה: אני בן ישיבה, ונהוג אצלנו במשפחה שקרובות המשפחה מתנשקות עם קרוביהם. האם מותר לי לעשות כן?
תשובה: כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ו): "המחבק אחת מן העריות אין לבו של אדם נוקפו עליהן, או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה ובין קטנה, חוץ מהאם לבנה והאב לבתו", עכ"ל.
וכך פסק בשו"ע (אהע"ז סי' כ"א סע' ז') כלשון הרמב"ם. לפי זה, יש למנוע כל חיבוק ונישוק הנהוגים כיום או נתינת יד, אולם יש להזהר לעשות כן בשפה ברורה ובנעימה ולהסביר להן שאין הכוונה לפגוע בהן, אלא שההלכה אוסרת, ובפרט שיש לחשוש לחילול ה' אם יראו בן ישיבה מחבק ומנשק נשים וילמדו ממנו היתר לדבר איסור, וכבר הוזהרנו: "חכמים הזהרו בדבריכם" וכל שכן במעשיכם, אולם נהגו להתיר לאם ולסבתא לנשקן, כי זה דרך כבוד ואין בכך חשש להרהור וכו', ויש להם על מה שיסמוכו (ראה רמ"א שם סע' ה' ולאוצר הפוסקים שם). ולגבי חיבוק ונישוק או להחזיק בידה של בתו הגדולה אף שמן הדין מותר, ואפי' היא נשואה, מכל מקום מידת חסידות לאסור בזה.
