פרק ב – הכנות לשבת בדיבור

הכנה בקריאת שמו"ת

א – צריך אדם להכין את עצמו בימות החול לקראת שבת, בשלושה דברים: במחשבה, בדיבור ובמעשה, כפי שכתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי"[1]: "הנה נודע מדברי רבנו האר"י ז"ל דההכנות לכבוד שבת יש במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה".

הכנה במעשה עושה האדם בכגון: קניית אוכל ושתיה, תיקון הנרות ובמעשים נוספים לכבוד שבת.

הכנה בדיבור עושה האדם בקריאת "חוק לישראל", כ"ו פסוקים וכן בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", הכנה במחשבה עושה האדם בהכנת עצמו לקבלת תוספת שבת, וכמו שיתבאר להלן[2].

טעם לקריאת שניים מקרא

ב – הטעם לקריאת שניים מקרא ואחד תרגום הוא, שידע האדם מהן המצוות הכתובות בתורה[3].

קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"

מעלת שמו"ת

ג – מצוה לדרוש ברבים ולפרסם את מצות קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", ואמרו חז"ל שיש בה סגולה לאריכות ימים. וסגולה זו אינה ככל הסגולות מספרי הסגולות, משום שזו סגולה המפורשת בגמרא[4].

קריאת שמו"ת לשמה

ד – למרות שיש בקריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" סגולה לאריכות ימים, לא יאמר אדם: "הריני לומד שנים מקרא ואחד תרגום כדי שהקב"ה יאריך ימי ושנותי", אלא יאמר: "הריני לומד כי כך תקנו חז"ל"[5].

לשם יחוד קודם הקריאה

ה – טוב לומר "לשם יחוד" קודם הקריאה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, הנה אני בא לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום כמו שכתוב בגמרא… לעשות נחת רוח ליוצרנו…" [6].

שמו"ת או הכנות שבת

ו – צריך אדם לעזור לאשתו בהכנות לקראת השבת ובפרט בימי החורף הקצרים[7], ורק אחר-כך לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום". ואם לא יספיק לקרוא לפני כניסת השבת – יוכל להשלים לפני סעודת שחרית[8] וכדלקמן בסעי' י"ח – כ"א.

סדר ואופן הקריאה

דרך שמו"ת

ז – חייב אדם לקרוא בכל שבוע את הפרשה של אותו שבוע "שניים מקרא ואחד תרגום"[9]. וכלשון הרמב"ם "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור – חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום כלומר שיקרא כל פסוק מהפרשה פעמיים ועליו את פירושו של אונקלוס.

החייבים בקריאת שמו"ת

חיוב שמו"ת

ח – מצות קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" הנה חובה על כל אדם מישראל, בין בעלי בתים ובין בחורי ישיבה ותלמידי חכמים שלומדים כל היום. ואינה חומרא או מנהג שאפשר להקל בו לבחורי ישיבה ותלמידי חכמים[10].

אשה בשמו"ת

ט – נשים פטורות מקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", משום שפטורות מלימוד תורה[11].

סומא בשמו"ת

י – סומא – פטור לגמרי מחיוב קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"[12]. ומכל מקום, טוב שיחמיר וישמע מאחר הקורא או קריאה מוקלטת. אמנם, כאשר שומע מאחר או הקלטה – לא יקרא עם המשמיע/הקלטה, משום שאסור לקרוא את הפרשה על פה[13].

חולה בשמו"ת

יא – חולה – לא צריך שיקראו לו שמו"ת, ולכשיבריא – ישלים הפרשה שחיסר.

אבל בשמו"ת

יב – אבל בשבת שתוך שבעת ימי השבעה: למנהג בני אשכנז – מותר לאבל לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" ביום השבת עצמו[14] (ואם רגיל לקרוא עם פירוש רש"י – יקרא גם בשבת זו) [15], ולמנהג בני ספרד – אסור, וישלים אחרי גמר האבלות[16].

אבל בשביעי שחל בשבת

יג – כאשר חלה שבת ביום האחרון לשבעת ימי האבל – לכל הדעות קורא "שניים מקרא ואחד תרגום" אחרי התפילה בבוקר[17].

זמן קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"

זמני קריאת שמו"ת

יד – יש נוהגים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" במהלך ימי השבוע[18], ובכל יום קוראים קריאה אחת, על פי סדר העולים לתורה בשבת, וביום שישי משלימים את הפרשה עד סופה[19]. אמנם אף שמהדין יכול להתחיל לקרוא שמו"ת מיום ראשון של אותו שבוע (וה"ה לאחר מנחה של שבת קודש), מ"מ טוב לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" ביום שישי בבוקר מיד אחרי התפילה, ומצווה מן המובחר לקרוא כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין[20].

שמו"ת אחר טבילה

טו – הטובל קודם חצות – צריך שיקרא קודם שמו"ת, אבל הטובל אחר חצות – אין זה משנה אם יקרא שניים מקרא ואחד תרגום קודם הטבילה או אחר הטבילה[21].

שמו"ת ביום שישי עד להדלקה

טז – מי שאינו יכול לקרוא ביום שישי אחרי התפילה – יקרא ביום שישי במהלך היום עד זמן הדלקת "נרות שבת".

שמו"ת או שיר השירים

יז – אם זמנו דחוק בערב שבת – מוטב שיקרא "שניים מקרא ואחד תרגום", משיקרא "שיר השירים", כיון שחייב מדינא בקריאת שנים מקרא, ואילו קריאת שיר השירים אינה חיוב אלא מנהג[22].

שמו"ת בשבת

יח – מי שלא קרא "שניים מקרא ואחד תרגום" ביום שישי – לכתחילה לא יקרא בליל שבת וכן לא בשבת בבוקר קודם עלות השחר, משום שכתבו גורי האר"י ז"ל שאין לקרוא תרגום בלילה[23], אלא יקרא ביום שבת לפני התפילה[24], או אחרי תפילת הבוקר לפני קידוש של שבת[25] [אך לא יאחר את סעודת שבת עד אחרי חצות היום בשל כך]. ומכל מקום, אדם שחושש שלא יתאפשר לו לקרוא ביום שבת – יכול לקרוא גם בליל שבת[26].

זמני איחור שמו"ת

יט – לא קרא שמו"ת לפני קידוש היום – יקרא אחרי הסעודה לפני תפילת מנחה. לא קרא לפני תפילת מנחה – יקרא אחרי מנחה עד הערב, ואם לא קרא עד הערב – יכול לקרוא עד יום רביעי[27].

איחור שמו"ת בשמח"ת

כ – מי שלא קרא עד יום רביעי – רשאי בדיעבד להשלים במשך כל השנה עד יום שמחת תורה, והוא בכלל. ויש אומרים שאדם שלא קרא שמו"ת – יכול להשלים קריאתו עד שמחת תורה[28], ולכתחילה – ישלים עד הושענא רבא, כלומר עד לפני שמחת תורה, ובדיעבד – יקרא בשמחת תורה ולא הפסיד[29]. ואם לא השלים קריאתו גם ביום שמחת תורה – אינו יכול להשלים יותר, משום שכבר עבר זמנו[30].

תזכורת לשמו"ת

כא – מי ששכח לקרוא ולא קרא "שניים מקרא ואחד תרגום" פעם אחת – ירשום זאת כדי שיזכור להשלים פרשה זו במשך השנה[31].

אופני קריאת שמו"ת

כב – סדר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" משתנה על פי המנהגים השונים:

מנהג א': קוראים את כל פרשת השבוע פעמיים מתחילתה ועד סופה, ואח"כ פעם אחת את התרגום על הפרשה מתחילתו ועד סופו[32].

מנהג ב': קוראים על פי חלוקה לפרשיות פתוחה או סתומה. כלומר, קריאת פרשיה מתחילתה עד תחילת הפרשיה הבאה [פתוחה או סתומה] פעמיים, ומיד קריאת תרגום על אותה פרשיה, וכן על זה הדרך עד סוף פרשת השבוע[33].

מנהג ג': קוראים כל פסוק פעמיים ומיד את התרגום עליו מתחילת הפרשה עד סופה.

למעשה מנהגינו, ע"פ דברי רבותינו המקובלים שהם דעה המוזכרת באחרונה. כלומר, קריאת כל פסוק פעמיים ואח"כ את התרגום שעליו, אמנם אם לא קראה בדרך זו – יצא ידי חובה[34].

כג – לא יקרא התרגום תחילה ואח"כ מקרא אלא יקרא שנים מקרא תחילה ואח"כ תרגום[35].

שמו"ת בטעמים

כד – ראוי להיות בקי בקריאת טעמי המקרא ולקרוא "מקרא" בטעמי ה"מקרא"[36]. ומי שאינו יודע לקרוא את ה"מקרא" בטעמיו – יקרא "מקרא" ללא טעמי המקרא, וישתדל לקרוא לכל הפחות את הטעמים המפסיקים: אתנח וסוף פסוק[37].

כה – יזהר שאת התרגום יקרא בלי טעמים[38].

סיום קריאת שמו"ת

כו – אחר שסיים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום", יחזור על קריאת הפסוק האחרון פעם אחת ללא תרגום[39].

כז – מנהגנו שלאחר קריאת שמו"ת אנו אומרים "מזמור שיר ליום השבת".

סיום בדבר טוב

כח – כאשר פרשת השבוע אינה מסתיימת בדבר טוב – יש נוהגים להוסיף ולקרוא חוץ מפרשת השבוע גם את הפסוק הראשון של הפרשה הבאה[40], ולמנהגנו שאומרים לאחר הקריאה "מזמור שיר ליום השבת" – לא צריך לחזור ולקרוא עוד פסוק, כיון שמסיים בדבר טוב[41].

שמו"ת בעל פה

כט – ראוי לקרוא "שניים מקרא" מתוך החומש, אף אם יודע את הפסוקים בעל פה, אמנם אם קרא על פה – יצא[42].

שמו"ת בספר תורה

ל – מעיקר הדין יכול לקרוא שמו"ת מתוך חומש ולא מס"ת. אמנם יש מעלה בקריאת "שניים מקרא" מתוך ספר תורה[43], ומעלה נוספת יש בזה שבכך הקורא מגיה את ספר התורה תוך כדי הקריאה ומוודא שאין בו חסרות ויתרות או פסול אחר. אמנם, מכיון שצריך לקרוא "שניים מקרא" בטעמי המקרא, יעשה כך רק מי שמכיר את הטעמים בע"פ ויכול לקרוא מתוך ספר התורה, אך אדם שלא מכיר את הטעמים לפרשה בע"פ – עדיף שיקרא מהחומש בטעמים.

שומע כעונה בשמו"ת

לא – לכתחילה צריך לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בעצמו, ובדיעבד אם שמע מאחר וכיון לשמוע מילה במילה – יצא ידי חובתו[44].

שמו"ת בהאזנה

לב – השומע קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" ברדיו או בהקלטה – לא יצא ידי חובה, מכיון שאין כאן 'שומע כעונה'[45].

קריאת ההפטרה

לג – נוהגים לקרוא את ההפטרה פעם אחת "מקרא" ללא תרגום אחרי קריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום", למרות שמן הדין אין חיוב לקרוא את ההפטרה[46] (וראה עוד להלן סעי' מ"ח-מ"ט).

הפסק בקריאה

קריאה ברצף

לד – ישתדל לא להפסיק בשום דבר תוך כדי קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"[47], ומכל מקום גם אדם שדיבר תוך כדי הקריאה ואפי' בדברים בטלים – יכול להמשיך בקריאתו[48].

הפסק לעניית דבר שבקדושה

לה – השומע ברכה או קדיש וכל דבר שבקדושה תוך כדי קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" – יפסיק ויענה, ויחזור מיד לקריאה.

שתיה בזמן הקריאה

לו – המרגיש צמא תוך כדי הקריאה – יכול להפסיק בקריאתו לברך, לשתות וכן לברך ברכה אחרונה[49].

לז – וכן אם יש הכרח לדבר באמצע הקריאה – יכול להפסיק.

פירוש במקום תרגום

לח – הסיבה שתיקנו חז"ל לקרוא תרגום היא, שבעבר היו כולם מבינים את התרגום. ומעבר לכך התרגום התקדש ע"י חכמת הקבלה[50]. ע"כ גם מי שלא מבין את פירוש התרגום – צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום[51].

לט – אין לקרוא תרגום לועז"י במקום אונקלוס[52].

קריאת תרגום נוסף

מ – אין לקרוא תרגום ירושלמי או תרגום של יונתן בן עוזיאל כתחליף לתרגום אונקלוס בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"[53].

קריאת רש"י במקום תרגום

מא – על פי הפשט מותר ללמוד פירוש רש"י במקום תרגום אונקלוס. ולפיכך מי שקרא פעמיים מקרא, ובמקום תרגום אונקלוס למד את פירוש רש"י – יצא ידי חובת "שניים מקרא ואחד תרגום". ובדרך זו, כשמגיע לפסוק שאין עליו פירוש רש"י – צריך לקרוא את הפסוק שלוש פעמים[54]. אמנם, לפי הקבלה יש ערך מיוחד בקריאת תרגום אונקלוס דווקא[55]. ולכן, ירא שמים יקרא גם תרגום אונקלוס וגם פירוש רש"י[56] [או כל מפרש אחר, ראה להלן[57]].

הפסק בקריאת רש"י

מב – מותר לעיין בפירוש רש"י בין פסוק לפסוק ואין בכך הפסק[58]. אמנם, מכיון שעל פי הסוד עיקר מצות "שניים מקרא ואחד תרגום" הוא דווקא לקרוא פעמיים את הפסוק ופעם אחת את התרגום – לא יבטא את פירוש רש"י בשפתיו, אלא יעיין בעיניו. לחליפין, יכול ללמוד וגם לבטא בשפתיו את פירוש רש"י אחרי שסיים לקרוא את כל הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום".

קריאת פירוש נוסף

מג – טוב להוסיף לקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" ופירוש רש"י לימוד של מפרש נוסף ובכל שנה להוסיף מפרש, לדוגמא: בשנה הראשונה יקרא שמו"ת ופירוש רש"י ויוסיף את פירושו של ה"אבן עזרא". בשנה שאחריה יקרא שמו"ת ופירוש רש"י ויוסיף הפירוש של ה"ספורנו", וכן על זה הדרך[59].

מעלת פירוש רש"י

מד – הקורא פירוש "אור החיים" הקדוש על פרשת שבוע – צריך לקרוא גם את פירוש רש"י, כי פירוש רש"י הוא עיקר הפירוש, ויקרא את פירוש "אור החיים" הקדוש בנוסף לפירוש רש"י[60].

שמו"ת לימים מיוחדים

שמו"ת בפרשות מחוברות

מה – בשבוע שבו קוראים שתי פרשות מחוברות – צריך לקרוא את שתיהן "שניים מקרא ואחד תרגום", משום שכך סדר הקריאה, ולאחר מכן קורא בהפטרת הפרשה השנייה, משום שבה סיים.

שמו"ת בעשרת הדברות

מו – על פי המסורת קיימים טעמים עליונים וכן תחתונים לפסוקי "עשרת הדברות" [המופיעים בפרשת "יתרו" ובפרשת "ואתחנן"]. יש נוהגים לקרוא פסוקים אלה "שניים מקרא ואחד תרגום" בטעם עליון כאשר קוראים ביום השבת ובטעם תחתון כאשר קוראם ביום שישי. למנהגנו – רק הבעל קורא בזמן שקורא בבית הכנסת קורא בטעם עליון. ועל כן, בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", בין אם קורא ביום שישי ובין אם ביום השבת – קורא בטעם תחתון (=טעם רגיל) [61].

שמו"ת ביו"ט

מז – יש מבני אשכנז נוהגים לקרוא גם בחגים את קריאת החג "שניים מקרא ואחד תרגום", אולם אין זה מהדין אלא מנהג. ומנהגנו לקרוא רק את פרשות השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום"[62].

קריאת ר"ח או שבתות מיוחדות

מח – בראש חודש שחל להיות בשבת וכן בשבתות "שקלים", "זכור", "פרה" ו"החודש", שקוראים בהן בבית הכנסת הפטרה מיוחדת: נהגו הספרדים, שיקרא אחרי "שניים מקרא ואחד תרגום" את הפטרת פרשת השבוע ולא את ההפטרה המיוחדת [בין אם קורא ביום שישי ובין אם ביום השבת עצמו[63]]. ולמנהג האשכנזים – יקרא אחרי שמו"ת את ההפטרה המיוחדת, זו שקוראים בבית הכנסת[64]. ואדם שרוצה לקרוא את שתי ההפטרות – תבוא עליו ברכה[65].

קריאת הפטרת "מחר חודש"

מט – כמו"כ כשחל ראש חודש ביום ראשון – מפטירים בבית הכנסת את הפטרת "מחר חודש". כשקורא "שניים מקרא ואחד תרגום" – יש הנוהגים לקרוא את ההפטרה של הפרשה, ויש נוהגים לקרוא את ההפטרה אותה יקראו למחרת בבית הכנסת. וכל אחד יעשה כמנהגו[66].

שמו"ת ביו"ט שחל ביום שישי

נ – יום טוב שחל בערב שבת – אין קוראים בו "שניים מקרא ואחד תרגום" של אותו שבוע[67] אלא יקרא בבוקר יום השבת עצמו, לפני הסעודה. ואם אינו יכול לקרוא ביום שבת בבוקר, כגון שהאריכו בבית כנסת בשבת בבוקר וחושש שמא יאחרו לאכול אחרי חצות היום של שבת – יאכל ואח"כ יקרא שנים מקרא ואחד תרגום, וישתדל לקרוא עד מנחה.

נא – אמנם, אדם שחושש שמא לא יוכל לקרוא ביום השבת – יכול לקרוא גם בליל שבת (אך בכל מקרה לא יקראנה ביום טוב עצמו) [68].

שמיני עצרת לבני חו"ל

נב – כאשר חל שמיני עצרת ביום חמישי, ובני חוץ לארץ חוגגים יום טוב ביום חמישי וביום שישי – עליהם לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" של פרשת "בראשית" או ביום השבת עצמו אך לא בחג עצמו, לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני של גלויות[69]. ובמקום הצורך – יקרא בליל שבת.

שמו"ת ב'וזאת הברכה'

נג – קוראים שמו"ת של פרשת "וזאת הברכה" ביום "הושענא רבא", ורק אם שכח – יכול לקרוא גם ב"שמחת תורה", כפי שכתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי"[70]: "שנים מקרא ואחד תרגום של פרשת 'וזאת הברכה' יקראנה ביום הושענא רבה ולא ביום שמיני עצרת מפני התרגום. ואם שכח ולא קראה ביום הושע"ר – יקראנה ביום שמיני עצרת אחרי מנחה". נמצאנו למדים מדבריו שלא קוראים תרגום ביום טוב. אמנם, בדיעבד כשאין לו ברירה: לבני א"י שעושים יום אחד יו"ט – יכולים לקרוא בשמחת תורה עד שעה שהש"צ יקרא פרשת בראשית, ולבני חו"ל, שיש להם שני ימים ובשמחת תורה קוראים את בראשית – יכולים לקרוא בשמיני עצרת אחרי מנחה ובשמחת תורה בבוקר עד שיקראו את פרשת בראשית ולצאת ידי חובה[71].

שמו"ת 'וזאת הברכה' בלילה

נד – יש נוהגים לקרוא שמו"ת של "וזאת הברכה" בליל הושענא רבה בלימוד הלילה[72], אך מנהגנו לקוראה ביום[73].

תזכורת לשמו"ת

נה – יש עדיפות לקרוא בבוקר מיד לאחר התפילה[74], אולם מי שקשה לו לקרוא שמו"ת ביום "הושענא רבא" אחרי התפילה משום שנשאר ער כל הלילה – יעשה סימן להזכיר לעצמו לקרוא לפני שיוצא מהסוכה.

קריאת "חק לישראל"

שמו"ת ב'חק לישראל'

נו – טוב לקרוא את סדר הלימוד כפי שמופיע ב'חק לישראל' וכפי שתיקן רבינו האר"י ז"ל, דבר יום ביומו, בין לבעלי בתים ובין לאברכים ובני תורה.

השלמת שמו"ת ב'חק לישראל'

נז – מי שהחסיר יום ולא קרא 'חק לישראל' – יקרא למחרת את פסוקי התורה של סדר היום הקודם ואחר כך יקרא את כל סדר הקריאה של אותו יום[75].

'חק לישראל' בפרשיות מחוברות

נח – שבת שקוראים בה שתי פרשות מחוברות – המנהג לקרוא ביום ראשון סדר 'חק לישראל' של פרשה ראשונה וביום שני של פרשה שניה וכן הלאה ביום שלישי של פרשה ראשונה וביום רביעי של פרשה שניה וכו'[76].

כ"ו פסוקים

שיעור שמו"ת בליל שישי

נט – צריך לקרוא "כ"ו פסוקים" מתוך הפרשה [כפי שנדפס ב'חק לישראל'] בליל שישי אחר חצות הלילה, וקוראם פעם אחת מקרא בלבד בלי תרגום[77], ולא יוסיף עליהם.

שמו"ת קודם חצות

ס – מי שאינו יכול להישאר ער עד אחרי חצות הלילה, ויודע בוודאות שלא יוכל לקום לפני עלות השחר לקרוא "כ"ו פסוקים" אלה – יכול לקראם לפני שישן, ואפילו שקורא קודם חצות[78].

שמו"ת בנאנס

סא – נאנס ולא קרא "כ"ו פסוקים" אלה בלילה וכבר האיר היום – יקרא אותם לפני קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום"[79].

חק לישראל לת"ח

סב – גם תלמיד חכם, טוב שיקרא 'חק ישראל', ובכל אופן אין צריך לקרוא את הזוהר שבסוגרים.

תוספת שבת במחשבה

סג – צריך אדם להכין עצמו במחשבה לקבל אור תוספת שבת. ועל כן, יכוון לקבל תוספת נפש מיום רביעי ותוספת רוח מיום חמישי ותוספת נשמה מיום שישי. ותוספת נשמה עוזבת את האדם בסוף יום ראשון, תוספת רוח בשני ונפש בשלישי. ומעלת תוספת הנשמה גדולה עד כדי כך שאנשי משמר לא היו מתענים ביום שישי וראשון בגלל תוספת הנשמה[80].

התרת נדרים בערב שבת

התרת נדרים בימי שישי

סד – טוב לעשות "התרת נדרים" בכל יום שישי לפני תפילת מנחה או אחרי תפילת שחרית[81], כדי להיכנס לשבת נקיים מנדרי השבוע החולף.

התרת נדרים

סה – צריך להשתדל להושיב עשרה כבית דין להתיר את הנדרים ובכללם תלמידי חכמים ויראי שמים, ואם אי אפשר להושיב עשרה – ישבו שלשה כבית דין[82]. ויש נוהגים שכל הקהל אומר התרת נדרים זו ביחד, וכעניין התרת הנדרים ב"כל נדרי" שאין מושיבים בית דין[83].

זהירות בנדרים

סו – לא ירגיל אדם את עצמו לנדור, משום שהנודר ואינו משלם – נענש, ואפילו נודר ומשלם – נענש, כפי שאמרו רבותינו ז"ל[84]: "אל תהי רגיל בנדרים" וכל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא. ועוד אמרו[85]: "בעוון נדרים – בנים מתים", רח"ל. ומי שמשהה נדרו ואינו מקיימו – גורם מיתה לעצמו, ומלאכים מזכירין עוונותיו, ופנקסו פתוח. ואם נדר ואינו משלם – מרחיק ישועה מעצמו. ואם אפשר לו להתיר נדרו ואינו מתירו – נקרא רשע[86].

תועלת ההתרה

סז – התרת נדרים זו וכיוצא בה מועילה רק לנדרים שאדם שכח, אבל נדרים שאדם זוכר ורוצה להתיר – צריך לפרטם לפני שלושת המתירים או לפני אחד מהם[87].

לא כלול בהתרה

סח – צריכים המתירים לדעת שיש נדרים שאין אפשרות להתירם [כגון: אדם שנדר לעשות מצוה וכדו'[88]], וכן יש נדרים שצריך לדעת לפתוח "פתח" ו"חרטה" כדי להתירם[89], ולכן הנודר נדר מסוים ורוצה להתירו – לא יסמוך על התרה זו, אלא ישאל שאלת חכם אם אפשר להתיר את נדרו, ואם התברר שניתן להתיר את הנדר – יעשו לו התרה לאותו הנדר. ובהתרת הנדרים שעושים ביום שישי ובשכמותה יותרו רק הנדרים שאדם שכח.

סט – נוסח התרת נדרים:

נוסח התרת נדרים

יעמדו השואלים ויאמרו: שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתֵינוּ. הֲרֵי אָנוּ מְבַקְשִׁים מִמַּעֲלַתְכֶם לְהַתִּיר לָנוּ וּלְנָשֵׁינוּ וּלְבָנֵינוּ ולִבְנוֹתֵינוּ וּלְכֹל הַנִּלְוִים לָנוּ, כֹּל נְדָרִים, שְׁבוּעוֹת, חֲרָמוֹת, נִדּוּיִים, נְזִיפוֹת, וּלְבַטֵּל כֹּל קְלָלוֹת, אָלוֹת, שְׁמִיתוֹת, וְכֹ֖ל דְּבָרִים רָעִים וַחֲלוֹמוֹת רָעִים, וְכֹל מִינֵי עַיִן הָרַע הֵן, וְכַיוֹצֵא בָּהֵן.

והמתירים אומרים: בִּרְשׁוּת קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִֽינְתֵּיהּ וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה. מֻתָּרִים לָכֶם. מֻתָּרִים לָכֶם. מֻתָּרִים לָכֶם. שְׁרוּיִים לָכֶם. שְׁרוּיִים לָכֶם. שְׁרוּיִים לָכֶם. מְחוּלִים לָכֶם. מְחוּלִים לָכֶם. מְחוּלִים לָכֶם. אֵין כָּאן נְדָרִים, אֵין כָּאן שְׁבוּעוֹת, אֵין כָּאן חֲרָמוֹת, אֵין כָּאן שְׁמִיתוֹת, אֵין כָּאן עַיִן הָרַע, אֵין כָּאן נִדּוּיִים, אֵין כָּאן קְלָלוֹת, בֵּין שֶׁקִּלַּלְתֶּם אֲחֵרִים, בֵּין שֶׁאֲחֵרִים קִלְּלוּ אֶתְכֶם, בֵּין שֶׁקִּלַּלְתֶם אֶת עַצְמְכֶם אוֹ שֶׁנִּתְחַיַּבְתֶּם שׁוּם קְלָלָה, אוֹ חֵרֶם אוֹ קוֹנָם, אוֹ שׁוּם גְּזֵרָה רָעָה, אוֹ חֲלוֹמוֹת רָעִים, אוֹ פִּתְרוֹנוֹת רָעִים, בֵּין שֶׁחֲלַמְתֶּם עַל אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרִים חָלְמוּ עֲלֵיכֶם, כֻּלָּם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים, כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וּכְשֵׁם שֶׁהִסְכִּימוּ וְהִתִּירוּ לָכֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יַסְכִּימוּ וְיַתִּירוּ לָכֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְכֹל הַקְּלָלוֹת וַחֲלוֹמוֹת רָעִים, יִתְהַפְּכוּ עֲלֵיכֶם וְעָלֵינוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, כְּדִכְתִיב: וַיַּהֲפוֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. יִֽהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי.

[1] ש"ש פרשת לך לך סעי' ט'.

[2] בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' י"ב).

[3] ראה לבוש (או"ח סי' רפ"ה סעי' א' ובהג"ה שם). וכתב ספר החינוך (הערת המחבר): ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן. ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה [ב"ק פ"ב ע"א] לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. ולפי מה ששמענו רוב ישראל נוהגים היום לקרותו כולו בשנה אחת. ועוד חייבונו חכמינו זכרונם לברכה לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה [ברכות ח' ע"א]: 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור', כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו". וכתב השל"ה (מס' שבת, נר מצוה, אות י"ז): "וכשקורא שמו"ת ישים לבו ועיניו להתבונן במה שקורא הן ממצוות התורה, הן במדות, הן בדרכי מוסר, הן בכל תועלת אשר יכול להוציא מכל ענין וענין. ויקרא כדי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים", עכ"ל. ובכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ד'), וז"ל: "וכתב בס' מגיד מישרים למרן הק', וז"ל: 'והטוב בעיניך שאתה קורא הפ' שנים מקרא ואחד תרגום ברהיטא כחותה על הגחלים לפרוק עול מעליך, והלא יש לך לזכור מאמר רשב"א: 'אל תעשה תפילתך קבע' וכו' אבל צריך לקרות הפרשה בנחת ולהרגיש בדיקדוקיה ולתרץ אותם, ומה שלא תוכל לתרץ – עיין במפרשים", עכ"ל. ועי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ל'), שו"ת קול אליהו (שבת פ"ח שאלה א').

[4] ברכות (ח' ע"ב), וז"ל: "שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו". וכתב בדרך רמז בעל הטורים בריש פרשת שמות, וז"ל: "ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל – ו'אדם א'שר ל'ומד ה'סדר, ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, ב'קול נ'עים י'שיר, י'חיה ש'נים ר'בות א'רוכים ל'עולם". והחיד"א כתב על זה רמז אחר: "ו'חייב א'דם ל'קרא ה'פרשה, ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, ב'טעמיה נ'גוניה י'קראנה". ואנחנו משלימים: 'ישראל' – י'ש ש'מוסיפים ר'ש"י א'שרי ל'הם". יש להבין לשם מה שכר זה? ומבואר ע"פ דברי הגמרא (ברכות ט"ו ע"ב): "כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם". וביארו המפרשים את הקשר בין דקדוק בקריאת שמע לבין צינון גיהנם, כיון שלאדם יש התלהטות לקרוא ק"ש מהר, ע"כ אנו אומרים לו לקרוא לאט, כיון שהוא צינן את החום וההתלהטות שלו, לכן אם מגיע לו גיהנום – יצננו לו את הגיהנום. וכן לענין שמו"ת ג"כ ישנה מידה כנגד מידה, שאם חושש שאמירת שמו"ת זה ביטול תורה – לא ידאג כיון שמאריכין לו ימיו ושנותיו, ובהם יזכה ללמוד עוד תורה. והנה, לצערנו יש טעות בקרב ציבור בני התורה שמזלזלים בדבר זה ואומרים שלימוד זה מתאים לבעלי הבתים, ולא לבני התורה העוסקים בעמקות ובפלפולא חריפתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומה להם ולקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום? אך טעות גדולה היא בידם, ויש בזה חיוב גמור גם לבני התורה, וגם שכרו עצום מובטח של אריכות ימים לעולם מובטח לאדם בעבור זה, ויוכל כל בן תורה לעשות חשבון שאת הזמן שהוא כביכול 'מאבד' בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, יוכל להשלים בכפלי כפליים באריכות הימים להם יזכה בשכר לימוד זה, ומה עוד שדבר זה נקבע בהלכה ככל שאר ההלכות המובאות והכתובות בשולחן ערוך. וכתב עוד בספר העתים (שהוא ראשון) בסי' קע"ט: "ת"ח, אע"פ שחושק לדרוש בתלמוד אל יפשע מלהשלים פרשיותיו").

רמז ניתן לבאר את דברי הגמ' (ברכות דף ח' ע"ב): "אמר רבי יהושע לבניו: אשלימו פרשיותייכו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום", היינו שרבי יהושע בן לוי הזהיר את בניו דוקא על שניים מקרא וא' תרגום כדי להוציא מדעתם שמא בני ישיבות פטורים מאמירת שמו"ת כיון שלומדים תורה כל השבוע, ולכן הזהירם על כך.

[5] בגמ' עבודה זרה (י"ט ע"א): "'במצותיו חפץ מאד' – אר"א: 'במצותיו' – ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג): 'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס'", וכן פסק הרמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ד. ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל'), וז"ל: "וכתב הרב בעל כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ד'): 'וכתב בספר חסידים (סי' ש"א) דיקרא אדם שמו"ת לשם מי שאמר: 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכתיב: 'בפיך ובלבבך לעשותו' וכו', וכתיב: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ומ"מ הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו, ואל יסמוך על תנאי, שנאמר: 'והן לא ידיע להוי לך מלכא די לצלמך לית אנחנא פלחין', וכתיב: 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'. ועל כן, קודם שיקרא שמו"ת יש לומר: 'לשם יחוד קבה"ו וכו' הריני בא לקרות הפסוקים של השבוע שמו"ת לתקן את שורשה במקום עליון, ויהי נועם' וכו'", עכ"ל.

[6] ראה בהערה הקודמת.

[7] ראה משנ"ב (סי' ר"נ ס"ק ד'), וז"ל: "ובפרט בימים הקצרים, ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב לעסוק בכל כחו. וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת, וזהו חיוב גמור על כל אדם, דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו פנאי"?!

[8] אף שכתב הבא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' י"א) שקריאת שניים מקרא ואחד תרגום היא חלק מההכנות לקבלת הארת שבת, מרן הבא"ח לא התכוון לומר לאדם לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" במקום לעזור לאשתו, אלא יש לעזור קודם. וראה עוד שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ד'). ובספר סדר היום (הכנת יום הששי לכבוד שבת, בד"ה "ואחר שאכל"). ובא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' א'). וע"ע שו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה ט"ו).

[9] כתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפילה הלכה כ"ה): "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור – חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור". וכן פסק השו"ע (סי' רפ"ה סעי' א'). (וראה עוד בב"י שהביא את ההגהות בשם הראב"ן וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ב'). עוד כתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפילה הל' א'): "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות נח, בשלישית ויאמר ה' אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות. ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים, ואינו מנהג פשוט".

[10] המקור לחיוב קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" הוא מהגמ' (ברכות ח' ע"א – ע"ב), ומשם רואים שאפילו אמוראים הקפידו בה ולא כאותם אלה שטוענים שבקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" הם מתבטלים מהתורה שרגילים ללמוד. ובכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק י"ד) כתב בענין זה: "ואשרי מי שעושה כל דבר בזמנו ובמקום הראוי לו ולא יחוש על הזמן נגד עבודתו יתברך כי לכך נוצר". ולכן גם אומרת הגמרא דוקא פה: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" כלומר, שלא יחשוש אדם שקריאת שנים מקרא ואחד תרגום היא ביטול תורה, להיפך, ישלים את לימוד התורה בקריאת שמו"ת ובעבור זה מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמנם יש לומר שהחובה היא גדולה יותר לתלמידי חכמים, כיון שבעלי בתים יכולים לסמוך על דברי האר"י הקדוש שאמר שעיקר החיוב לקרוא רק שניים מקרא ואחד תרגום בלבד. אבל בני תורה, או מי שמחמיר על עצמו בדברים אחרים – צריכים לקרוא גם פירוש רש"י, וכמו שכתב מרן בשו"ע (שם סעי' ב'): "אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמים – יקרא תרגום וגם פירוש רש"י".

[11] לבוש (סי' רפ"ה סעי' א'): "חייבו חז"ל (ברכות ח' ע"א) על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום כדי שיהא בקי בתורה", עכ"ל. וראה בתרומת הדשן סי' כ"ג, ז"ל: אמנם נראה קצת ראיה מהא דכתב בהגה"ה במיימוני בשם רבינו שמחה ז"ל, וז"ל: 'אף על פי שעיקר מצוה כל פרשה ופרשה עם הצבור, אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת שבו גומרים הצבור ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יום אחד מן הצבור', ע"כ. מהכא נראה מדקבע היום שבו גומרים הצבור חמשה חומשי תורה בכל שנה משמע דעיקר חיוב דאצריכו רבנן להשלים פרשיות עם הצבור היינו כדי שכל אחד מישראל יקרא לעצמו כל התורה מראש ועד סוף בכל שנה", עכ"ל. ומזה מוכח שזה מדין לימוד תורה ונשים לא חייבות בלימוד תורה, כמו שכתב השו"ע (יו"ד סי' רמ"ו ס"ו), וז"ל: "אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות", עכ"ל. וא"כ לא חייבת, וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' י"א) לגבי לימוד תורה לנשים.

[12] שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תכ"ה), מחזיק ברכה (סי' רפ"ה אות ד'), כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק י'), וז"ל: "וזהו לפום דינא, אמנם המחמיר לשמוע מאחרים – תבוא עליו ברכה, וכן נכון לעשות".

[13] גיטין (ס' ע"ב): "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". ואע"פ שהמשנ"ב (סימן מ"ט ס"ק א') התיר לסומא ללמוד בע"פ משום: "עת לעשות לה'", מ"מ כיון שפטור משמו"ת – אין להתיר.

[14] שו"ע (יו"ד סי' ת' סעי' א'), ז"ל: "ות"ת הוי דבר שבצינעא, אבל לחזור הפרשה, כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, הוי כקורא את שמע ומותר". ובט"ז (שם ס"ק א') כתב: "ובאגודה כתב: 'ונראה לאיסור', וכ' רש"ל להכריע דבחול – אסור, ובשבת – שרי, שהוא זמנו והוא מחובת היום, עכ"ל". וע"ע מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סעי' קס"ח) וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פ"ח שאלה ט"ז ובהערות), וע"ע שם (שא' י"ז) שלמנהג האשכנזים, אם רגיל לקרוא עם פירוש רש"י – יכול גם לקרוא בשבת זו.

[15] ראה ברכי יוסף (סי' ת' אות ד').

[16] שו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' נ"ב). כתב החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' ת' אות ב'): "אבל ראיתי שיש נוהגים שלא לקרות הפרשה בשבת שמו"ת וממתינים לקרותה תיכף אחר שבעה, ויש להם ע"מ שיסמוכו, ומנהג יפה הוא כמו שכתבתי במקום אחר". וע"ע נתיבי עם שם. וע"ע מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סעי' קס"ח).

[17] כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ"ז), וז"ל: "וראיתי בספר בית הילל ביו"ד סימן ת' אהא דאיתא שם דאבל יכול לחזור הפרשה בשבת שתוך שבעה, וכתב שם: 'דהיינו דוקא כשלא יכלו שבעת ימים קודם יום שלישי, אבל אם יכלו קודם יום שלישי אז לדעת יש אומרים קמא – צריך להמתין עד יום שלישי', עכ"ל. מיהו אין דבריו מוכרחים, דכיון דעיקר המצוה לקרות בשבת אלא דבדיעבד יכול לקרות עד יום שלישי, שפיר מקרי חובת היום. תוספת שבת אות ה' ועי"ש. והביאו אשל אברהם אות ו', וכתב: 'ואפשר אם חל שביעי שלו בשבת דמקצת היום ככולו – ימתין אחר יציאה מבית הכנסת וישלים קודם אכילה, מאחר דהטעם דמחוייב להשלים פרשיותיו וכו' וכל שיש לתקן" וכו', עכ"ד. וע"ע מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א סעי' קס"ח), שו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה ט"ז).

[18] וכן בספר "מעשה רב" מובא שהגאון מווילנא היה נוהג לקרוא את הסדרה שמו"ת מיום ראשון ואילך ומסיים בערב שבת (ראה משנ"ב שם ס"ק ב' שם).

[19] ראה בגמ' (ברכות ח' ע"ב) שאומרת: "רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי [=רצה להשלים כל מה שלא הספיק שמו"ת במהלך השנה בערב כיפור]. תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב: 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב', וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין? – אלא לומר לך כל האוכל והשותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי [כלומר, א"ל: הרי בערב כיפור צריך לאכול ולא לעסוק בהשלמות]. סבר לאקדומינהו [=חשב להקדים את השלמת הפרשיות לפני יום כיפור אך בכל אופן נמצא שדילג על הרבה פרשיות, ועל כך] אמר ליה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שניים מקרא ואחד תרגום" וכו'. נמצינו למדים שאין לאחר ולדחות את קריאת הפרשיות, אלא להקפיד ולקבוע זמן לקרוא את הפרשה של כל שבוע "שניים מקרא ואחד תרגום", ועל ידי זה יזכה לכל הברכות, וראה מחזיק ברכה (סי' ר"ס אות ט'). ועוד עיין כה"ח ס"ק ג', כ"ה. ואומרים התוספות (ברכות ח' ע"ב ד"ה "ישלים"): "נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור" וכו'. יש אומרים שיכול לקרוא שמו"ת מתפילת מנחה של השבת כשכבר התחילו לקרוא בביה"כ את הפרשה, וכו' וכך לשון מרן (סי' רפ"ה סעי' ג'): "מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ז') דלאו דוקא מיום ראשון אלא יכול לקרוא לאחר מנחה בשבת.

[20] "פ מנהג האר"י והמקובלים, וכמובא בכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ג'), והובא בהרחבה לקמן הערה ל"ד. ובשער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א' וז"ל): "תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבה"כ או לבית מדרשו אם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה".

[21] ראה פמ"ג (הקדמה לסי' ר"ס). ועיין כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ז'). וע"ע שו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה י"א).

[22] ראה כה"ח (סי' ר"ס ס"ק כ"ז). וע"ע בשו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה ב').

[23] שער המצות (פרשת ואתחנן) וז"ל: "בשאר לילי השבוע אין ראוי לקרא מקרא לפי שהמקרא הוא בעשייה והלילה עצמה הוא בחינת עשייה והכל הוא דינין ואין ראוי לעורר הדין". פרי עץ חיים (שער הנהגת הלימוד פרק א) ובלילה לא תקרא מקרא, לפי שהוא סוד עשיה, וגם לילה זמן שליטת עשיה, ואין לעורר הדינין מחזיק ברכה (סי' רפ"ה ס"ק ט'), שערי תשובה (שם ס"ק א').

[24] ראה במשנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק ט'), שו"ת קול אליהו (שבת פ"ח שאלה י').

[25] שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ד'), בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"א), משנ"ב (שם ס"ק ט'), כה"ח (שם ס"ק כ"ה). וכתבו התוס' (ברכות ח' ע"ב ד"ה "ישלים") בשם המדרש: "ג' דברים ציווה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר: שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה, משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה – שפיר דמי. מ"מ מצוה מן המובחר – קודם אכילה".

[26] עי' בחיד"א יוסף אומץ (סי' נ"ד), שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ב'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פ"ח שאלה י').

[27] שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ד'). ועיין בכה"ח (שם ס"ק כ"ה-כ"ז) ומשנ"ב (שם ס"ק י"א).

[28] שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ד'). ומקור העניין בגמרא (ברכות ח' ע"ב) וז"ל: "שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו"… רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לכולי פרשיותא דכולי שתא במעלי יומא דכיפורי". הקשו המפרשים: היאך יתכן שרב ביבי בר אביי לא לומד שנים מקרא ואחד תרגום בזמן אלא דחה עד לערב כיפור?! וביארו שודאי את רוב הפרשיות היה משלים שמו"ת בזמן אלא שב"שבתא דרגלא", היינו ארבע שבועות לפני פסח וארבע שבועות לפני ראש השנה, שבהם היו עם ישראל מתאספים במקום גדול ורב ביבי בר אביי היה דורש להם, אז היה מחסיר אמירת שמו"ת כיון שהיה צריך להכין את עצמו לגמרא ולשאלות ותשובות ולהלכות, כך שבאותו זמן לא היה לו זמן לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום. נמצא שעל שמונה שבועות בשנה, אמר שהוא ישלים את זה במעלי יומא דכיפורי, אבל אין כוונת הגמ' שהיה משלים בערב כיפור את כל הפרשיות שבשנה וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ב) ובשער הציון (ס"ק ט"ו) דלא כתוספת שבת (בס"ק ו') דס"ל דדוקא בשמיני עצרת ישלים ולא קודם .

[29] ראה משנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק י"ב י"ג). וראה מה שכתב הכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ"ט), וז"ל: "ביום הושענא רבה יקרא פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום, האר"י ז"ל, וגם בחוצה לארץ שעושים שני ימים טובים יקראנה ביום הושענא רבה, ומכל מקום אם קראה ביום שמיני עצרת – לא הפסיד, מהר"ם זכות בתשובה כ"י. ברכי יוסף אות ד', שערי תשובה אות ח'", עכ"ל. וראה בא"ח (פרשת וזאת הברכה ש"ר אות ט"ו), וראה לקמן סעי' נ"ב.

[30] כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ"ח).

[31] ורבים בעלי תשובה שואלים: אם בסוף השנה חזרו בתשובה, האם חייבים לקרוא מבראשית עד אותה שבת שחזרו בה בתשובה? מהדין: כן. אבל אפשר להקל להם שיקראו פרשות פרשות בהזדמן להם גם באמצע שבוע.

[32] כתב הרב דברי חמודות (ברכות פ"א אות ל"ט): "שאם אדם קורא אחד מקרא ואחד תרגום לבדו ואח"כ כשקורין הפרשה בבהכ"נ קורא עם החזן הפרשה מלה במלה – שפיר דמי, אך מדברי ר"י קארו משמע שאע"פ ששומעה מן הש"ץ – חייב להשלים אותה שניים מקרא ואחד תרגום יתר על שמיעתו מהש"ץ, והם דברי הרמב"ם, ואיני יודע מהיכא נפקא", עכ"ל. ואח"כ הביא משם הראב"ן שהטעם ל"שניים מקרא ואחד תרגום" כנגד שניים קוראים ואחד מתרגם, והסביר המעדני יו"ט (שם אות ד') דהיינו הש"ץ קורא והעולה קורא ואח"כ אחר מתרגם.

[33] ועיין באר היטב (שם אות א') שכתב בשם ספר משנת חסידים שהעלה שיקרא עד פרשה פתוחה או סתומה. וכתב המשנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק ב'), ז"ל: "ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני'. י"א שיקרא כל פסוק ב"פ ותרגום עליו. וי"א שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום, היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב"פ ואח"כ התרגום. ובמ"א ובשע"ת מצדדים כדעה ראשונה". והביא בשם המעשה רב (אות נ"ט): "שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין, ודעביד כמר עביד", וכו'.

[34] עי' כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ג') שכתב, וז"ל: "כתב של"ה שיקרא כל פרשה שני פעמים ואח"כ התרגום עליה, וכ"כ רש"ל, וכן משמע במגילה דף ד'. אבל הלחם חמודות (סי' מ"א) פסק דיקרא כל פסוק ב' פעמים והתרגום עליו, וכ"כ בהגהת י"נ בשם האר"י וסדר היום, וכ"כ בכתבים וכ"מ סי' קמ"ה שהיו נוהגין כן בזמן שהיו מתרגמין. והפסוק האחרון אומרו גם אחר התרגום כדי לסיים בתורה (מ"א ס"ק א'), וכ"כ בשער הכוונות דף ס"ב ע"א דמנהג האר"י ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו ואם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד אחד שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו וכן היה עושה  בכל פסוק ופסוק  עד שמשלים הפרשה, ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פ"א ולשנותה מקרא פ"ב ואח"כ קורים כולה יחד תרגום פ"ג, אלא כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שמו"ת, והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו', והיה אומר כי זה סוד 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו', זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאוד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת אחר סיום תפילת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית, כמו שציוה רבנו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפילת שחרית דשבת", עכ"ל. וע"ע שער המצוות (פרשת ואתחנן) וז"ל: "והיה לו תלמיד אחד שהיה מקרא לו התרגום מתוך ספר תרגום והוא אומר אחריו וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה. ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרות כל הפרשה כולה מקרא פעם אחת ולשנותה פעם שנית ואח"כ קוראים כולה ביחד תרגום פעם שלישית אבל כל פסוק ופסוק בפני עצמו היה קורא שני פעמים מקרא ואחת תרגום". (ועיין בסי' קל"ב ס"ק ו' ד"ה "ומנהג") כך גם נראה מפשט דברי חז"ל (ברכות ח' ע"א) שאמרו: "שניים מקרא ואחד תרגום", וכן יש להשתדל לנהוג לכתחילה, ועיין מחזיק ברכה (שם סעי' י'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ו'). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"א), וז"ל: "וביתר שאת הרי כתב הלחם חמודות ברכות פ"א שם אות מ"א, וז"ל: "ואחד תרגום היינו פעם שלישית כלשון התוס' בד"ה עטרות וכו' ודלא כמו ששמעתי שקורא התרגום באמצע השני פעמים מקרא, ואף על פי שלדברי רבי מרדכי יפה דלעיל קורא התרגום באמצע, אף הוא לא אמר אלא שיוצא", עכ"ל. הרי דבריו ברור מללו שלדעתו לכאורה לא יד"ח אם קרא תרגום באמצע, ולדעת הרמ"י החולק על מרן הב"י משמע שיוצא בדיעבד, הוי אומר שלדידו אפי' בדיעבד לא מהני אם לא קרא שמו"ת ודוחק, ובכל אופן ראינו שההוכחה משמיעת מקרא מש"ץ הוא רק בדיעבד, אלא שהוכיחו מזה ולא משמע שכוונתם רק בדיעבד, אף שמלשון כת"ר "השבתי לו שחושבני שיצא", משמע שיצא בדיעבד ולכתחילה לא יעשה כן.

ועיין בשל"ה הקדוש (מסכת שבת, פרק נר מצוה), שכתב: 'יש טועים וקורים פסוק מקרא ותרגום עליו וחוזרין וקוראין הפסוק בקרא וכן עושים עד תשלום כל הסדרה וסוברים דהכי ניחא לומר הפסוק ולקרוא הפירוש עליו, דהיינו התרגום, ולאחר קריאת פירוש לחזור הפסוק, אבל זה אינו דלישנא דגמרא משמע שנים מקרא בצירוף ואח"כ התרגום, וכן מוכח בזוהר ובדברי המקובלים וכמו שיתבאר סודו לקמן, ואפילו לטעם הנגלה שכתבו המפרשים מוכח כך לקרוא התרגום בסוף, שכתבו, וז"ל: "הטעם הוא כי התורה נתנה ג' פעמים, ראשון בהר סיני, שנית באוהל מועד, שלישית באר היטב, משום הכי אנו קורין כל פסוק ב' פעמים והג' תרגום כנגד באר היטב", עכ"ל. והטעם שהביא משם הנגלה הוא טעם נוסף למה שהביא מעדיו"ט בשם ראב"ן שהיו קוראים שנים מקרא ואח"כ היה מתרגם עיין שם, אבל הטעמים הללו לא הוזכרו בגמרא, ומהטעם שנותנים הראשונים אפשר רק ללמוד כיצד הם הבינו את החיוב שחז"ל חייבו בענין שמו"ת, הם הבינו ששמו"ת היא כפשטא ממש, שנים מקרא ורק אח"כ בא התרגום, ועתה לכאורה קשה לומר שנותני הטעמים כיוונו אפי' בדיעבד כלומר שאם לא אמר שנים מקרא בתחילה לא קיים מצות חז"ל כפשוטה, והשאלה אם חייב לחזור ולקרוא זה ענין נוסף לדון בו.

אולם כ"ז לפי הפשט, אבל לפי הקבלה כבר כתב השל"ה שהסדר הוא שמו"ת, וכן כתוב בשער הכוונות על מנהג האר"י, ועיין מג"א סק"א", ואכמ"ל.

[35] משנ"ב (שם ס"ק ו') וכה"ח (שם ס"ק ו') כנה"ג (הגהות הטור אות ב'), ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"א).

[36] ועיין מש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל'), וז"ל: "ראוי להשתדל מאוד לקרוא בטעמים שנמסרו לנו כידוע ע"י משה רבינו מהר סיני, ומה גם שקריאה בלא טעמים אינה קריאה מדויקת ויבוא חלילה לשינוי משמעות הפסוק, ולכן ישתדל מאוד ללמוד את הטעמים ולכל הפחות יקרא עם הפסקי אתנח וסוף פסוק כמובן. וראה כה"ח (שם ס"ק ד' וס"ק י"ג). וכמובן אין לקרוא את התרגום בטעמים, כדברי רבנו האר"י ז"ל הובאו שם (ס"ק י"ב). אבל מי שאינו יודע לקרוא את המקרא בטעמיו – יקרא בכל זאת שמו"ת, עכ"ל. ועיין בבית מנוחה (דינים השייכים לקריאת התורה שנים מקרא אות ג'). ועיין לכה"ח (שם ס"ק ה'), ועיין מגילה (דף ג' ע"א) ברש"י (ד"ה "פיסקי הטעמים").

[37] וראה שו"ע (סי' קמ"ב סעי' א'), לעניין קריאת התורה בשינוי הטעמים ע"י הש"ץ, והובא בהרחבה בפרק כ"ט סעי' א'-ז'.

[38] כדברי רבנו האר"י ז"ל (שער המצות פרשת ואתחנן) וז"ל: "גם דע כי כשתקרא המקרא צריך לקרותו בטעמים שבפסוקים ההם אבל התרגום אין צריך לקרותו בטעמים שאין טעמים אלא במקרא לשון הקדש שלא כאותם הנוהגים לקרוא בטעמים ואפילו תרגום של הפרשה". מחזיק ברכה (שם אות ז'), בא"ח (ש"ש לך לך סעי' י"א), ז"ל: "ואין קורין התרגום בטעמים, כנזכר בשער טעמי המצות", כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק י"ב י"ג), שו"ת תורה לשמה (סי' ת"ו).

[39] כה"ח (סי' קל"ב ס"ק ו') בשם שער המצוות פרשת ואתחנן שכן נהג האר"י, סידור בית מנוחה (דינים השייכים לקריאת התורה שנים מקרא אות י"ב), בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"א).

[40] רמ"א (סי' קל"ח ס"א), וז"ל: "ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת) וע"ל סימן תכ"ח", עכ"ל. ומקורו מהרמב"ם (הלכות תפילה פי"ג ה"ה), וביאר רבינו מנוח שם שטעם הדבר הוא מדכתיב: "אל תעמוד ברע" ועיין תוס' (סוף כתובות קי"ב ע"ב ד"ה "עתידין").

[41] עיין סידור בית מנוחה (דינים השייכים לקריאת התורה שנים מקרא אות י"ד) מש"כ בזה, והביא שנהגו לקרוא במה מדליקין וקטעים מגמ' ומהזוהר, יעו"ש.

[42] ראה שו"ע (סי' מ"ט סעי' א'), ז"ל: "אע"ג דקיימא לן: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון ק"ש וברכת כהנים (במדבר ו', כ"ב-כ"ז) ופרשת התמיד (במ' כ"ח, א'-ח') וכיוצא בהן – מותר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ד'), ז"ל: "ושגור – אבל אם אינו שגור בפי הכל אע"ג ששגור בפיו אסור", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ב'), ז"ל: "אי אתה – כתב הרדב"ז ח"א סימן קל"ה לקרות הפרשה בע"פ בשעה שש"ץ קורא אני נזהר, אבל איני מוחה לאחרים משום דיש פוסקים הרבה שסוברים דהאיסור הוא דוקא אם מוציא בזה לאחרים ידי חובתן, וכן כתב בעט"ז וביאור הגר"א". (ועיין עוד בשו"ת תורה לשמה סימן קצ"ז באופנים של קריאת חלק מפסוק בעל פה).

[43] ט"ז (סי' רפ"ה ס"ק ב'), מג"א (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק ג', ז'), וז"ל: "מי שיש לו ס"ת בתוך ביתו ויש לו חומש, אם הוא בקי בקריאת ס"ת בניקוד ובטעמים וסוף פסוק – יקרא שנים מקרא בס"ת שיש בו קדושה יתירה, וזה עיקר מצות ס"ת לקרות בו, רדב"ז סי' תקכ"ט והזכירה הכנה"ג מחב"ר אות ב'", עכ"ל. משנ"ב (שם סוף ס"ק ב'): "מי שהוא בקי בטעם ובנקודות בע"פ – טוב להדר לקרות בס"ת גופא". ובאמת בדור הקודם היה חכם צדקה חוצין ע"ה, הוא נהג לעמוד ולקרוא "שניים מקרא" מתוך ספר תורה בביהכ"נ 'שמש צדקה', ולידו היה עומד חכם יעקב מוצפי וקורא את התרגום מהחומש. ביום שישי אחד פניתי לחכם צדקה ע"ה ושאלתיו: איך אפשר לסמוך על קריאת תרגום של אדם אחר והרי 'שומע כעונה' ולא עונה ממש?! והשיב: מי אמר לך שאיני קורא אחריו את התרגום מילה במילה?! ואכן הוא היה חוזר אחריו בלחש. ובדרך זו המשיך אחריו חכם יעקב מוצפי ע"ה. ואף אדם שאינו מוחזק בחסידות יכול לנהוג כך, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ט').

[44] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל'): "וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (סי' רפ"ה סעי' א'): 'אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור – חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבון'. אך בדיעבד אם שמע מאחר שקרא וכוון לשמוע מילה במילה – לדעת הרדב"ז (ח"ג סי' תכ"ה) יצא ידי חובתו, ואע"פ כן כתב כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ח'): 'יותר טוב לאדם להוציא הוא עצמו ולא לסמוך לצאת ע"י אחרים". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ט').

[45] ראה סוכה (ל"ח ע"ב), תוס' (ברכות כ' ע"ב ד"ה "כדאשכחן"), שו"ע הרב (ת"ת פ"ב הי"ב). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל').

[46] ראה רמ"א (סי' רפ"ה סעי' ז'), ז"ל: "וכן א"צ לקרות ההפטרות (מרדכי ה"ק), ומ"מ נהגו לקרות ההפטרה", עכ"ל. והטעם של הסוברים שצריך לקרוא את ההפטרה הוא כדי שאם יעלו את האדם למפטיר יהיה רגיל על לשונו לדעת אותה. ועל כן, אם אדם רוצה לקנות את המפטיר בשבת, כבר יתרגל ולא יטעה לא בניקוד ולא בפיסוק (משנ"ב ס"ק י"ט). וכתב המג"א (שם ס"ק י"א) שמספיק לקרוא פעם אחת את תרגום ההפטרה, היינו אחד מקרא ואחד תרגום. אולם עיין בכה"ח (שם ס"ק ל"ח) שקוראים רק פעם אחת מקרא (וכן כתב השער הציון ס"ק ב').

ועוד כתב הרמ"א (סי' רפ"ה סעי' ז'): "ובשבת של חתונה יקרא הפטרה של שבת ולא 'שוש אשיש'". והנה היו פעם נוהגים שבשבת חתן מוציאים אצל הספרדים שני ס"ת, אחד לפרשת השבוע ואחד לפרשת "ואברהם זקן", והחתן היה קורא זאת. והיום לוקחים חומש וקוראין לו "ואברהם זקן" ומוציאים אותו ידי חובה. וכן היו גם קוראים לחתן את ההפטרה: "שוש אשיש בה' תגל נפשי בישועתו" (עיין שו"ע סי' קמ"ד סעי' ב'), וע"ז אומר הרמ"א שאת ההפטרה הזו (שקוראים לחתן אחרי שקוראים את ההפטרה של השבוע שהיא העיקר) – אין צריך לקרוא לפני שבת (עיין משנ"ב שם ס"ק כ'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה י"ג).

[47] קצור השל"ה (עמ' ק"נ ד"ה "ולא"), וז"ל: "ולא יפסיק בדבור משהתחיל לקרוא שמו"ת, ויש טעם נכון וכמוס לדבר זה", עכ"ל. וכן העלה באר היטב (שם אות א'). ובמשנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק ו'), ז"ל: "אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר הוא טוב ויפה מאד, וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן, וכן ראוי לבעל נפש לעשות [שכנה"ג בשם סדר היום וכ"כ ש"א]". וכתב השער הציון (שם אות י"א), וז"ל: "נראה לי דזה הוא אף בין פרשה לפרשה, אבל באמצע ענינא – מן הדין אסור להפסיק, וכמו שאמרו חז"ל: 'הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה – מאכילין אותו גחלי רתמים', ואפשר שלזה כוון הבאר היטב שכתב: 'ואיסור גדול להפסיק בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום בדבור", עכ"ל.

ועיין כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ט"ו), וז"ל: "וכתבו חכמי המקובלים שלא להפסיק בקריאת השמו"ת בשום דבר, רק יקרא הכל בפעם אחת במעמד אחד, ויש טעם נכון וכמוס בדבר זה. עו"ת אות ב' א"ר אות ב'", עכ"ל. וכתב עוד (שם ס"ק ל"ב), וז"ל: "מיהו עיין מטה יהודה אות ט' מה שכתב בשם המקובלים כי על ידי קריאת שנים מקרא ואחד תרגום יזכה האדם להכנת תוספת נשמה יתירה, ונקרא אדם שהוא שם משובח ומפואר מכל הכינויים איש אנוש כמבואר בזוהר כי זה כל האדם, וסימניך ויקרא האדם שנים מקרא ואחד תרגום וימשיך עליו רוח טהרה מלמעלה וכו', ועל כן יזהרו שלא להפסיק בעת קריאת הפרשה בשום שיחה ואפילו בדברי תורה. ואני שמעתי שבכח סגולת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום נברא מלאך אחד, והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא ח"ו הקליפה, וכן מרגלא בפומייהו דתלמידי בי רב ע"כ. ואם כן לפי זה גם מלמדי תינוקות, אף על גב דלומדים כמה פעמים עם התינוקות, צריך לקרות חוץ מזה שניים מקרא ואחד תרגום כדי שיהיו תיכף בלתי הפסק בינתיים, וגם כדי שילמדו כל פסוק ופסוק בפני עצמו שניים מקרא ואחד תרגום כדי לצאת דברי הכל", עכ"ל. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ז') וראה בהערות שם.

[48] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ז').

[49] כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ט"ו), וז"ל: "מיהו אם צמא למים הרבה – מותר להפסיק בתוך הפרשה לשתות ולברך תחילה וסוף, לב חיים ח"ג סי' כ"ג", עכ"ל.

[50] כתב הברכי יוסף (סי' רפ"ה אות ב'), וז"ל: "התרגום וגם פירש"י. כן הזהיר הרא"ש בהנהגותיו. וכ"כ מהרש"ל בספר ים של שלמה קדושין פ"ב סי' י"ד. וכתב דאם אינו יכול ללמוד שניהם – יקרא פירש"י ולא תרגום, ע"ש. אבל לפי מ"ש חכמי האמת יש קפידא בתרגום, ולכן אם אין לו שהות ללמוד שניהם – ילמוד תרגום". וע"ע כה"ח (שם ס"ק כ'), וז"ל: "מיהו לפי חכמי המקובלים משמע דוקא תרגום לסוד הכמוס כדי להכניס קליפת נוגה למקום הקדושה ביום השבת והבין. עולת תמיד אות ב'. ור"ל הטוב שבנוגה כידוע ליודעי ח"ן". ושם (ס"ק כ"א): "כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני". וע"ע שם (ס"ק כ"ב). וראה בגמ' מגילה (ג' ע"א), וז"ל: "ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב: 'ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא'. 'ויקראו בספר תורת האלהים' – זה מקרא, 'מפרש' – זה תרגום, 'ושום שכל' – אלו הפסוקין, 'ויבינו במקרא' – אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורת! – שכחום וחזרו ויסדום", עכ"ל. ועוד עיין ירושלמי (מגילה פ"א ה"ט): "תרגם עקילס הגר התורה לפני ר' אליעזר ור' יהושע וקילסו אותו, ואמרו לו: יפיפית מבני אדם", וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה א').

[51] התוספות בברכות (ח' ע"א ד"ה "שנים") כותבים: "יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע"ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש לפעמים, כי כמו שהתרגום מפרש לע"ה כך הם מבינים מתוך הלע"ז", עכ"ל. כלומר, יש סוברים שאם אדם לא מבין עברית כלל אלא רק אנגלית או צרפתית וכדו', הוא רשאי לקרוא את הפרשה באנגלית או צרפתית, ובזה יצא ידי חובתו, כי כל המטרה היא להבין. ומיהו מוסיפים התוס', וז"ל: "ולא נהירא, שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי, כדאשכחן בכמה דוכתי (מגילה ד') דאמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ע"כ אין לומר בשום לשון פעם שלישית כי אם בלשון תרגום", עכ"ל. ועוד אומרים שם התוספות: "ואפילו עטרות ודיבון וכו' – פי' רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה, אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל! ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום". נמצינו למדים שלא יכול כל אדם לקרוא את הפרשה לפי הבנתו, אלא עליו לקרוא עם תרגום כפי שקבעו בהלכה, וזאת למרות שהוא אינו מבין מה שהוא קורא בתרגום. ועיין עוד בהערה הקודמת.

[52] ראה כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק טו"ב), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה א') ותוס' (ברכות ח' ע"ב ד"ה "שנים") ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל'). וראה לעיל הערה נ"א.

[53] ראה כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק טו"ב).

[54] שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ב'), וז"ל: "אם למד הפרשה בפירוש רש"י – חשוב כמו תרגום. וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י". והמשנ"ב (שם ס"ק ה') כתב: "חשוב כמו תרגום – וע"כ יוצא במה שקורא שני פעמים מקרא ואחד פירוש רש"י. ואותן פסוקים שאין עליהם פירש"י – יקרא אותן ג"פ. ומי שאינו בר הכי שיבין את פירש"י – ראוי לקרות בפירוש התורה שיש בלשון אשכנז בזמנינו כגון ספר 'צאינה וראינה' וכיוצא בו המבארים את הפרשה ע"פ פירש"י ושאר חכמינו ז"ל הבנויים על יסוד התלמוד". וראה בכה"ח (שם ס"ק י"ט). האספניולים נתקנאו בפירוש 'צאינה וראינה' וכתבו את פירוש 'מעם לועז' באיספניולית ובהרחבה. וחכם אחד מאשכנז נסע לספרד ולמד את שפת האספניולים, ותרגם את 'מעם לועז' מאיספניולית לעברית, וזה מה שמצוי כיום בידינו.

[55] וראה לעיל בהרחבה הע' נ', נא.

[56] שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ב') וכה"ח (שם ס"ק כ"א-כ"ב). וע"ע שו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה ג').

[57] ע"פ משנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק ה').

[58] כאמור שירא שמים קורא גם את פירוש רש"י. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ח').

[59] כתב החיד"א במורה באצבע (סי' ס"ט אות רח"צ) שבכל שנה ושנה אדם צריך לקבל על עצמו הידור במצוה, ובשנה הבאה לא יעזוב את ההידור הקודם אלא יוסיף עוד הידור. ועיין כה"ח (סי' תר"ג ס"ק י"א-י"ב). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ה').

[60] ראה כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ') ומשנ"ב (שם ס"ק ה'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה ה'). ויש להוסיף שבשבת של עשרת הדברות יש מצוה יותר גדולה ויותר חשובה לקרוא גם פירוש רש"י, בפרט על עשרת הדברות.

ידועה דרכו ומנהגו של האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא, ה"בבא סאלי" זצ"ל, שביום שישי היה הולך מעט קודם חצות היום לטבול בחצות, ולאחר מכן היה יושב בחדר הפונה לרחוב וקורא שניים מקרא ואחד תרגום עם פירוש "אור החיים" הקדוש מתחילתו ועד סופו. ואף בפרשיות בהן האריך ה"אור החיים", לא היה אוכל סעודת ליל שבת קודש עד שגמר לקרוא את כל פירושו, והיה שר לכבוד שבת ואומר "לכו נרננה" בפתח החצר, זהו "לקראת שבת לכו ונלכה". זכורני פעם פנה אלי הבבא סאלי ע"ה לאחר שנגנב ממנו פירוש "אור החיים" שנדפס בחיי ה"אור החיים" הקדוש אשר קנה בסכום עתק, ואמר לי: אני יודע מי הגנב אך איני רוצה לביישו, לך פדה את הספר מפלוני שהספר ברשותו. חשבתי לעצמי, אם אלך בעצמי בודאי הוא יבקש ממני תרקב דינרי זהב. שלחתי אליו אדם פיקח לבוש בבגדים פשוטים, אמר לו: רוצה אני לקנות את ספרו של "אור החיים", אך אין באפשרותי לקנות ספר חדש, אולי יש לך ספר "אור החיים" ישן ומשומש? ונסתייע הדבר ופדינו את הספר.

[61] כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ה'). בקריאת עשרת הדברות צריך ליזהר לקרותם שמו"ת כפי הטעמים של סדר הפסוקים כפי מה שכתבו הרב משאת בנימין סימן ו' ובשתי ידות, ז"ל: וכדי שלא יטעה יעיין בתרגום שבמקרא גדולה שאין שם רק הטעמים של קריאת סדר הפסוקים שהוא תיקון קריאת היחיד, אמנם 'לא תרצח', 'לא תנאף', 'לא תגנוב', 'לא תענה' – צריך ליזהר לקרותם שנים מקרא בבת אחת ואחר כך אחד תרגום בבת אחת, לפי שכולם פסוק אחד, כמו שכתב הרב משאת בנימין שם וכו'. בית דוד סימן קי"א, עי"ש. וכך נוהגים הפוסקים כדעת השו"ע וכדעת האר"י הקדוש. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה י"ד).

[62] בית יוסף (או"ח סי' רפ"ה) כתב, וז"ל: "כתב מה"ר ישראל בכתביו (תרומת הדשן ח"ב) סימן ק"ע דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן (ח"א) סימן כ"ג. ואע"פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין, כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך, ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים, וכן עמא דבר", עכ"ל, וכן פסק השו"ע (סי' רפ"ה סעי' ז'), ז"ל: "א"צ לקרות פרשת יו"ט", והטעם מפני שכבר קראנו שניים מקרא ואחד תרגום בכל שבתות השנה. ועיין בהערה י"א. וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ט) שכתב בשם המ"א, ז"ל: "טעם המנהג שמא יקראוהו למחר למפטיר ויהא בקי ורגיל בה, משא"כ בפרשיות של יו"ט ששם החזן הוא הקורא" וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח' שאלה י"ב).

[63] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"א), מג"א (סי' רפ"ה ס"ק י"ב). ובכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק ל"ו) כתב שכן עמא דבר. והטעם משום שצריך לקרוא דוקא מה שמחוייב מדין הפרשה, ומה שקוראים בשבת פרשיות מיוחדות, כגון: "מחר חודש" וכיו"ב, נתקן דוקא בציבור בשביל הפרשיות שקוראים לחובת היום.

יש מי שאומר שאם קורא שמו"ת ביום שישי – אזי יקרא את ההפטרה הרגילה של אותה שבת, אבל אם קורא שמו"ת ביום שבת – אזי יקרא את ההפטרה המיוחדת, ואין נוהגין כן. וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (חגים) (פרק ס"ב סעי' כ"ה).

[64] רמ"א (סי' רפ"ה סעי' ז'), משנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק כ'). והטעם לכך הוא שאם יעלו אותו לקריאת מפטיר למחרת בבית הכנסת – יהיה הדבר רגיל על לשונו. מג"א (סי' ס"ק י"ב) ומחצית השקל (שם). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (חגים) (פרק ס"ב סעי' כ"ה), וע"ע ברמ"א (שם), ז"ל: "ובשבת של חתונה יקרא ההפטרה של שבת ולא 'שוש אשיש'", וראה כה"ח (שם ס"ק ל"ו, ל"ח), ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח).

[65] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח).

[66] כנ"ל בהלכה הקודמת ובהערות.

[67] כתב מחזיק ברכה (קונטרס אחרון סי' קנ"ו אות א'), ז"ל: "וכן ראיתי כתוב משם הרמ"ע זצ"ל במאמר מעיין גנים דאין תרגום בלילה ולא בשבת וי"ט". עוד כתב (שם אות ב'), וז"ל: "לפי דברי הרמ"ע טוב לקרות אף בח"ל ביום הושענא רבא פרשת וזאת הברכה שמו"ת לצאת י"ח הרמ"ע שלא לקרות תרגום בי"ט", עכ"ל. ולגבי שבת, עיין שם באות ג' שהעלה שיקראו בשעת הדחק.

[68] וראה להלן סעי' נ"ב.

[69] דעדיין לא הגיע זמנה, גמ' ברכות (ח' ע"ב), שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ג').

[70] וזאת הברכה, ש"ר סעי' ט"ו.

[71] ראה שו"ע (סי' רפ"ה סעי' ג') וברמ"א שם. וראה בכה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ"ו, כ"ט), שאינו יכול לקרוא שנים מקרא אלא עד שלא גמרו הציבור לקרוא בתורה פרשת 'וזאת הברכה', אך כשגמרו והתחילו פרשת 'בראשית' – אינו יכול, עיי"ש. [ובמאמר מרדכי למועדים ולימים (פנ"ד סעי' ע') נכתב שיקרא אחרי מנחה בשמחת תורה, ויש לתקן: שמיני עצרת].

[72] פמ"ג (סי' רפ"ה ס"ק ז').

[73] ברכ"י (סי' רפ"ה ס"ק ד') בשם האר"י, שערי תשובה (שם ס"ק ח'), כה"ח (שם ס"ק כ"ט), ובכה"ח (סימן תרס"ד ס"ק ס'). משנ"ב (שם ס"ק י"ח) ובן איש חי (ש"ר פרשת וזאת הברכה סעיף ט"ו). וראה עוד במשנ"ב (סימן תרס"ט ס"ק ד').

[74] ראה כה"ח (סימן תרס"ד ס"ק ס').

[75] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט').

[76] וקוראים כך כדי לא לקפח אף אחת מהפרשות. אמנם, עושים כך רק בקריאת 'חק לישראל' אבל בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" קוראים את שתי הפרשות במלואן. וע"ע שו"ת קול אליהו שבת (פרק ח' שאלה י"ג).

[77] שלא כמו קריאת שמו"ת או 'חק לישראל' הנקראים פעמיים פסוקי המקרא ופעם אחת תרגום.

[78] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י').

[79] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י').

[80] בא"ח (שם סעי' ט', י"ב).

[81] 'דברי שלום' (מנהגי בית אל אות ל"א).

[82] שו"ע (יו"ד סי' רכ"ח סעי' א').

[83] עיין 'צפורן שמיר' (סימן י"ב אות ח'). וכן הנהיג החסיד המקובל המופלא מהרש"ש זצוק"ל בבית מדרשו בירושלים בכל ע"ש קודם תפילת מנחה לעשות התרת קללות לו ולכל בני ביתו. בית מנוחה (עמוד 8 אות ג') בשם החיד"א.

[84] נדרים (כ' ע"א), וז"ל: "תנא – לעולם אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות", עכ"ל.

[85] שבת ל"ב ע"ב.

[86] בית אל (עמוד קמ"ה אות א').

[87] בית אל (עמוד קמ"ח אות נ"ט).

[88] שו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א').

[89] ראה שו"ע (יו"ד סי' רכ"ח סעי' א').