פרק טו – השמן והנרות

הידור בנרות שבת

א – מצווה מן המובחר להדליק נרות שבת בשמן זית[1]. אמנם, מעיקר הדין – מותר להדליק בכל השמנים האחרים [חוץ מהשמנים המנויים בפרק "במה מדליקין"[2], משום שאינם נסרכים יפה אחרי הפתילה] וכן בנרות שעווה ופרפין וכו'.

סגולת הדלקה בשמן זית

ב – הדלקת נרות בשמן זית הנה סגולה לזכות בבן תלמיד-חכם[3].

הדלקה בשמן אחר

ג – כאשר הדלקה בשמן זית מפיצה ריח רע שמפריע לבני הבית[4] – אפשר להדליק בשמן אחר. אם גם הדלקה בשמן אחר מפריעה – ידליקו בנרות שעווה או פרפין וכדו'[5].

שמן זית לאכילה

ד – רצוי להדליק ב'שמן זית' הראוי לאכילה, מפני ששמן זית שאינו ראוי לאכילה ראוי לומר עליו את הפסוק[6]: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך"[7]. כלומר, דבר שאדם לא ירצה בו מחמת מיאוסו, גם לה' הוא לא ירצה. וכשאין שמן זית הראוי לאכילה ויש רק שמן שאינו ראוי לאכילה או נרות שעווה או פרפין וכדו' – עדיף להדליק בנרות שעווה או פרפין וכדו'.

שמן שתחת מיטה

ה – לא ידליק נרות שבת בשמן שהיה תחת המיטה בלילה כשישנו עליה, משום ששורה עליו רוח רעה ונפסל לאכילה[8].

שמן בקדושת שביעית

ו – מותר להדליק נרות שבת בשמן שיש בו קדושת שביעית[9].

הדלקה בשמן זית "בלי נדר"

ז – בפעם הראשונה שאשה מדליקה נרות שבת בשמן, תאמר שעושה כך בלי נדר, מפני שיתכן שיקרה ולא יזדמן לה שמן להדלקה או שתהיה מחוץ לבית ולא תמצא שמן להדלקה, וכדי שלא תכנס לחשש בעניין נדרים, טוב שתאמר בפעם הראשונה שמתחילה לנהוג כן בלי נדר[10].

שמן זית בבני זוג

ח – בני זוג שאך נישאו ובבית הורי הבעל או האשה הנהיגו להדליק נרות שבת בשמן זית או בשאר שמנים, ואחרי חתונתם רוצה האשה להדליק נרות שבת עשויים שעווה או פרפין וכדו' – אין האשה או הבעל צריכים התרת נדרים. אמנם, אם אחרי שנישאו נהגו להדליק נרות שבת בשמן [ואפילו פעם אחת], ואחרי זמן מה רוצים לשנות מנהגם – צריכים התרת נדרים[11].

ט – מותר להדליק נרות שבת העשויים מגוש חֵלֶב הנתון בתוך שֶמֶן נוזלי, אבל ללא שמן – אסור[12].

י – מותר להדליק נר חלב, דהיינו פתילה הכרוכה בחלב[13]. מיהו, אם מדליק את הנר חֵלֶב בתוך צלחת – צריך להיזהר שלא יטפטף חלב מהותך על הצלחת[14], וכמובן שאסור להתיכם ולהדביקם לצלחת. נרות סתם, שאינו יודע בוודאות אם הם עשויים מחלב או לא – מותר כיום להדביקם לצלחת, משום שנרות חלב לא מצויים.

הדלקה בגז

יא – מותר להדליק נרות שבת בתאורת גז, למרות שאין שם לא שמן ולא פתילה [ומותר להעדיפו על הדלקה בשמן, בין אם ריח השמן מפריע לו ובין אם נהנה מאור הגז יותר מאשר מאור הנר וכדו'], מפני שמן הדין – ע"פ הפשט אין חיוב להדליק דווקא נר שיש בו שמן ופתילה. אמנם, כשמדליק נר שבת בתאורת גז – צריך לשים לב שיש במיכל מספיק גז כשיעור שידלוק עד גמר הסעודה[15].

ניתוק שינוי תאורת גז

יב – אסור להנמיך או להגביה את להבת האש בתאורת גז בשבת, משום הבערה וכיבוי. וכשם שצריך ליזהר שלא להטות נרות רגילים, כך צריך ליזהר שלא להנמיך או להגביה את להבות הגז, לכן יש למנוע אפשרות של הגבהה או הנמכה של הלהבות על-ידי הדבקת נייר וכדו' מבעוד יום על כפתור הגז[16].

הדלקה באור חשמל

יג – אין להדליק נרות שבת במנורות המחוברות לרשת החשמל, מכמה טעמים: א. משום שא"א לברך על דבר שאינו בידו של האדם, וכשמדובר ברשת החשמל אין אספקת החשמל בידו, משום שאין לו שליטה על אספקת החשמל[17]. ב. משום שצריך לברך על אור קיים, ובשעת הברכה האור של מנורות החשמל עדיין לא קיים[18].

כיבוי חשמל לפני הדלקה

יד – מן הדין אין צורך לכבות את אור החשמל לפני שמדליקים את נרות השבת, ומותר להדליק נרות שבת כאשר יש אור מסביב, בין אם זה אור החשמל ובין אם אור השמש או כל מקור אור אחר[19].

הדלקה בפנס

טו – מותר להדליק נרות שבת ולברך על מנורה או פנס הפועלים ע"י סוללה [והנורה היא נורת להט), ובתנאי שיש בסוללה כח להדליק את הפנס עד אחרי הסעודה[20].

הדלקה בנפט

טז – מעיקר הדין – מותר להדליק נר שבת מנפט, אך כיום לא נוהגים להדליק בו[21].

הדלקה בבנזין או בספירט

יז – אין להדליק נרות שבת בנפט לבן, כגון: בנזין או ספירט מחשש סכנה [שמא יאחז בכתלי הבית וידליק את הבית[22]]. וצריך להיזהר בזה גם בימות החול.

הדלקה במנורת קנים

יח – אסור להדליק במנורה ממתכת בעלת שבעה קנים, משום שיש איסור לעשות מנורה בתבנית המנורה שהייתה בבית המקדש. ואפילו אם קנה אחד גבוה ואחד נמוך – אסור להדליק בה, ואפילו אם הקנים עגולים וכדו'[23].

דיני הפתילות

הידור בפתילות

יט – ראוי להדר לעשות את הפתילה מצמר גפן או מפשתן מנופץ, אבל בצמר רגיל השמן אינו נמשך היטב[24]. וכמו כן, מחמירים לא לעשות את הפתילה מקנבוס[25].

הידור בפמוטים

כ – צריך להדר גם בפמוטי נרות השבת ולעשותם יפים ומהודרים כדברי השו"ע[26]: "יהא זהיר לעשות נר יפה". ולא יעשה פמוטים לנרות שבת פשוטים או עשויים מחרס פשוט[27]. אמנם, במקום שאין לו פמוטים יפים – ידליק בפמוטים שאינם מהודרים, וכשאין ברירה – מותר להדליק אפילו בתפוח אדמה ובו בית קיבול לשמן או לנר.

מקום הנחת הנרות

כא – המדליק נרות רגילים או נרונים, לכתחילה – לא יניחם ישירות על השולחן או על מגש, משום שאין זה בכלל 'נר יפה' אלא על גבי פמוטים, או במקום מוגבה כדי שיהיה בכלל 'נר יפה'. אמנם, אורח שאין לו פמוטים וכן אדם שאין לו ברירה אחרת – יכול להדליק גם ישירות על השולחן או המגש.

נרות לא קלועים

כב – דעת ה'מגן אברהם'[28] שנרות שבת צריכים להיות קלועים זכר לזכור ושמור שבדיבור אחד נאמרו. אך למעשה נוהגים להדליק שני נרות נפרדים[29]. וכשם שלא בודקים את החמץ לאור אבוקה מפני חשש שריפה[30], כך לא מדליקים נרות שבת בנרות קלועים מחשש שריפה [אף על פי שנרות שבת עומדים במקומם].

הדלקה בנר ריחני

כג – אין להשתמש לנרות שבת בנרות ריחנים המפיצים ריח בשעה שדולקים[31].

נתינת מים בשמן

כד – מותר לתת מים בכוס נר השמן מערב שבת, אם הכוונה היא שהמים יגביהו את השמן ולא שהמים יכבו את ניצוצות האש[32], אבל אם הכוונה היא שהמים יכבו את ניצוצות האש – אסור לתת מים בנר השמן אפילו מערב שבת. ולכן אדם שנותן מים בנר השמן בערב שבת – יכוון שעושה זאת כדי שהמים יגביהו את השמן ולא כדי שיכבו את האש[33].

שלהבת עולה מאליה

כה – צריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ועל כן צריך להחזיק את הגפרור הבוער סמוך לפתילה עד שהשמן של הנר נשאב בפתילה ובוער בעצמו[34].

הכנת הפתילה להדלקה

כו – המכין את הפתילות להדלקה בין בשמן ובין בנרות צריך לוודא שהפתילה אינה ארוכה מדי, ואם היא ארוכה – צריך לקצץ אותה כדי שלא יעבור זמן רב מההדלקה עד שתעלה הלהבה. ובמיוחד צריך לשים לב לכך ב"נרונים", שם בד"כ הפתילה ארוכה מאוד[35].

הדלקה בפתיל צף

כז – המדליק נר שמן ולו פתילה המצופה בשעווה – צריך להחזיק את הגפרור הבוער סמוך לפתילה כמה רגעים, כדי שהאש תאחז בפתילה ממש ולא בשעווה שסביבה. ודבר זה מצוי מאוד בימינו ולכן צריך לשים לב לכך[36].

הדלקה בפראפין

כח – אם מדליק נר פראפין והפתילה מרוחה בפרפין – אין צורך להדליק את רוב הפתילה היוצאת, ואם אינה מרוחה בפרפין – צריך להדליק את רוב הפתילה[37].

הבהוב הפתילה

כט – יש נוהגים להדליק את הפתילה ולכבותה בע"ש כדי שכאשר האשה תדליקה, האש תיתפס בה מיד ודבר זה יקל על האשה את ההדלקה, ופעולה זו נקראת: "הבהוב" הפתילה. אמנם, לספרדים – אין צורך ל"הבהב" את הפתילה[38].

מספר הנרות

מספר הנרות בהדלקה

ל – מן הדין מספיק להדליק נר אחד לכבוד שבת[39], אך נהגו להדליק לפחות שני נרות, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור"[40], ובפרט על פי הסוד[41]. ומסופר[42] שכשיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה בפעם השנייה, היה זה בערב שבת וראה אדם זקן רץ ומתאמץ לכבוד שבת ואוחז בידו שני הדסים. שאל אותו רבי שמעון: מה זה בידך? ענה לו: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.

הדלקת נר אחד

לא – אם מעותיו מצומצמין – נראה שטוב יותר שיקנה אחד יפה ולא שניים גרועין[43].

לב – מי שיש לו רק נר אחד להדלקה לכבוד שבת – ידליק ויברך עליו[44].

לג – מי שיש לו שני נרות בלבד – ידליקם בליל שבת קודש ולא ישמור אחד מהם להבדלה[45].

הוספה בנרות

לד – יש מנהגים שונים במספר הנרות שמדליקים לשבת. יש מדליקים שבעה נרות[46] כנגד שבעת ימי השבוע. יש מדליקים עשרה נרות כנגד עשרת הדברות[47]. יש מדליקים שתי נרות זכר לזכור ושמור ומוסיפים נר על כל ילד מילדי המשפחה. וכל אחד יעשה כמנהגו[48].

הוספת נר – כנדר

לה – אשה שהחליטה להוסיף נרות ובדעתה לנהוג כך בכל ערב-שבת, מתחייבת בכך מדין נדר אפילו נהגה כך רק פעם אחת. ואם רוצה להפחית ממספר הנרות – צריכה "התרת נדרים"[49].

הוספת נר "בלי נדר"

לו – אשה שמוסיפה נרות שבת מתחייבת מדין נדר לאחר שנהגה כך שלוש פעמים, אפילו אם לא קבלה עליה שתעשה כך לעולם. ולכן, טוב שבפעם הראשונה שמוסיפה נרות תאמר שעושה כך בלי נדר[50]. וכן כלה כשמתחילה להדליק נרות שבת, טוב שתעשה תנאי (אפילו בלב) שאם תוסיף להדליק יותר משניים – יהא זה בלי נדר.

הדלקה בצמצום

לז – הרגילה להדליק יותר משני נרות ולא עשתה תנאי מראש שיהיה בלי נדר, ונמצאת במקום שקשה להשיג נרות כמנהגה – תדליק שני נרות בלבד ואינה צריכה התרת נדרים. כמו כן, אשה כזו המתארחת בשבת אצל אחרים – די שתדליק שתי נרות, כדי לא לשנות ממנהג המקום שמתארחת בו וכדי לא להטריח את המארחים. ואינה צריכה התרת נדרים[51].

שכחה להדליק

לח – מי ששכחה להדליק נרות שבת [לא באונס אלא בשכחה] – יש אומרים שתדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהייתה רגילה להדליק ועל כל שבת ששכחה צריכה להדליק נר נוסף[52]. אולם יש אומרים שעדיף לתת צדקה בגובה מחיר הנר[53]. ולמעשה צדקה עדיפה, בפרט כיום שאין מעלה בריבוי נרות [לצורך תאורה]. ולכן תיתן צדקה כסכום הכסף שעולה הדלקת נרות שבת במשך שנה באופן שרגילה להדליק, דהיינו, אם מדליקה בשמן – תתן צדקה בסכום השווה לנר שמן, ואם בנרות – תתן סכום השווה לנר שעווה[54], ואשה ענייה תתן כפי יכולתה[55].

[1] שו"ע (סי' רס"ד סעי' ו'), ז"ל: "שאר כל השמנים, חוץ מאלו – מדליקים בהם ומ"מ שמן זית מצוה מן המובחר". משמע מדברי מרן, שאין זה חיוב אלא מצווה מן המובחר גרידא. ויש לדון מדוע שמן זית מצוה מן המובחר, האם מפני שאורו טוב יחסית לשמן אחר, או בכלל שמן זית מצוה מן המובחר. ובמשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק כ"ג) כתב שהיום שיש נרות שאפשר להדליק בהם ואורם צלול יותר מהשאר, ואין חשש שמא יטה – ראוי להדליק בהם, וכמו מה שנקרא היום נרות הפרפין. ויש אומרים שידליק דווקא בשמן זית, ע"פ האמור: "ושמן זית מצוה מן המובחר". ולמעשה יש להקפיד בשמן זית אלא אם אינו סובל את הריח של שמן זית, או רגיש לדבר, וכדלהלן.

[2] שבת פרק ב', הובא בשו"ע סי' רס"ד.

[3] שבת (כ"ג ע"ב): "הרגיל בנר הווין ליה בנים ת"ח". וברש"י שם כתב: כי "נר מצוה ותורה אור". וראה מחזיק ברכה (סי' רס"ד אות ב') הו"ד בכה"ח (סי' רס"ד ס"ק ל"ח), ז"ל: "ובמקום שמצוי שמן זית – צריך ליזהר בו, דהרגיל בנר הויין לו בנין רבנן (שבת כ"ג ע"ב)", עכ"ל. ולכן צריך ליזהר בנר לעשותו יפה, כדי לזכות לבנים המאירים בתורה שנמשלה לשמן זית. ועל דרך שכתב הטור לעיל סי' רס"ג ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל לעשותו יפה הויין ליה בנים ת"ח. ופירש הב"ח דהדלקת הנר חובה. וא"כ על כרחך הא דזוכה לבנין רבנן, היינו אם עושה יותר מחיובו לעשות נר יפה ע"ש. ומטעם זה צריך להיזהר בשמן זית לזכות לבנים מאירים בתורה שנוחים בהלכה כשמן זית, כמ"ש פרק זה בורר (סנה' כ"ד ע"א) שת"ח שבא"י נמשלו לשמן זית שנוחים זה לזה בהלכה.

[4] השמן זית של היום שמזקקים אותו, לא מצויה בעיה של ריח, אכן בשמן זית סמיך ועבה ואינו מזוקק, יש בו קצת ריח.

[5] וז"ל מר"ן בשו"ע (סי' רס"ד סעי' ו'): "שאר כל השמנים, חוץ מאלו – מדליקים בהם; ומ"מ שמן זית – מצוה מן המובחר". משמע מדברי מרן, שאין זה חיוב אלא מצוה מן המובחר גרידא. והנפקא מינה היא, כשקשה לאדם ריחו של שמן הזית, או שהוא מעדיף לצרוך שמן זית למאכל יותר מאשר להדלקה, יוכל להדליק בנרות או שמנים אחרים, ואין זה מעכב. והמשנ"ב (סי' רס"ד ס"ק כ"ג), כתב: שעדיפות בשמן זית כי הוא נמשך אחר הפתילה יותר מכולם. ועוד כתב שם, וז"ל: "ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשאר שמנים שאורן צלול, והם קודמין לנר שעוה. ונר שעוה קודם לנר של חלב, דאורה צלול ויפה [מטה משה]. ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר, דבנר שלנו [שקורין: סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול, זה עדיף מנר שעוה, ואולי אף מכל השמנים, דהרי בודאי לא אתי להטות". וראה כה"ח (סי' רס"ד ס"ק ל"ו), שכתב שנרות שעווה שלנו אינם מפיצים ריח רע ולכן מותר להדליק בהם, ומ"מ בנר חנוכה – יש לחזר אחר שמן זית דוקא.

[6] מלאכי א', ח'.

[7] כלומר אע"פ שמעיקר הדין – מותר, והוי כמו שמן מר שהתיר הבא"ח (ש"ש לך לך סעי' י"ז), מ"מ משום הידור מדין "הקריבהו נא לפחתך" ראוי להימנע מלהדליק בשמן זה, כיוון שאדם לא יגיש לפני האורח שלו שמן זית כזה, ועל כן עדיף שידליק בנרות רגילים משמן שאינו ראוי לאכילה [כיון שבנרות אין זה חיסרון שאינו ראוי לאכול, שכך טבעו, בשונה משמן זית שייעודו הוא לאכילה – אין להדליק עליו אם אינו ראוי לאכילה].

[8] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' י"ז), וז"ל: "אם הניח שמן זית או שמן שומשמין, שהם ראויים לאכילה תחת המיטה – שורה עליהם רוח רעה ונפסלים לאכילה, ולכן נפסלים להדליק נר שבת ונר חנוכה, משום 'הקריבהו נא לפחתך', מאחר דמאיס לאדם באכילה", וע"ע בכה"ח (סי' רס"ג ס"ק ז').

[9] עיין שו"ת מאמר מרדכי, ושבתה הארץ חלק ה' (פרק י"ד עמ' צ"ד, בד"ה שמן ושם סימן י"ד עמ' רפ"א). ועיין עוד תורת כהנים (בהר פרק א' ה"י) ובשביעית (פ"ח מ"ב) וברמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה ה"א).

[10] ולמעשה הרגילה להדליק בשמן או שמן זית ורוצה לשנות ולהדליק בנרות נקיים יותר, או משום שאחד מבני הבית סובל מריח השמן – צריכה התרת נדרים, וראה עוד בשו"ע יור"ד סי' רי"ד סעי' א'.

[11] ראה בא"ח (ש"ש צו סעי' ז') ושו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' כ"ג, ושם ח"ד יו"ד סי' י"ח, כ'). וראה עוד דרכי טהרה השלם (פרק י"ד סעי' ל'-ל"א).

[12] ראה שו"ע (סי' רס"ד סעי' ה'), משנ"ב (שם ס"ק י"ד, כ', כ"ב).

[13] שו"ע (שם סעי' ז').

[14] עיין שו"ע (יו"ד סי' צ"ב סעי' ט').

[15] וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה כ"ג).

[16] והוא בכלל גזירת שמא יטה, שגזרו בכל מקום שיכול לבוא לידי תקלה. ואף על פי שבד"כ מותר להתחיל מלאכה מערב שבת – כאן אסרו חכמים, כדי שלא יאמר אין בכך כלום ויעשה כן אף בשבת. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה כ"ג).

[17] שמא תהיה הפסקת חשמל, שביתה, או ניתוק מתח וכדומה. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ג).

[18] מפני שהאור נוצר בחברת החשמל אחר לחיצת הכפתור, ובשעה שמברך הוא מברך על אור שעדיין לא בעולם. וע"ע מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלות ה', ו').

[19] בעניין זה: לאחרונה יש מהחסידים שנשארים בביתם בזמן הדלקת הנרות, ומכבים את אור החשמל שבבית כדי שהאשה תדליק נרות שבת בתחילה, ואחר כך הוא מדליק את אור החשמל. ויש מוצאים מקור לחומרתם בדברי הרה"ג רבי אליהו מאני בזכרונות אליהו (עמ' ק"ל אות ו') שכתב שאפשר להדליק נר שבת בפתילת גז (לוקס), אבל הוא נוהג להדליק נר לוקס לאחר שאשתו הדליקה נר שמן זית בברכה, כי אם תדליק תחילה את נר הגז – יצא ידי חובת נר שבת ולא יוכלו לברך על נר שמן זית. אך אחר העיון אין הוכחה מדברי הרה"ג מאני ז"ל כדלקמן, ועוד שעלולה להיות בזה בעיה אם יאחר הבעל לקבל שבת ויפסיד מצות "תוספת שבת", ובפרט כשהם גרים רחוק מבית הכנסת. ולכן יש לבדוק אם יש לחומרא זו שורש ויסוד בהלכה.

הפוסקים כהרמ"א שפסק כמהרי"ל, ששני בעלי בתים שאוכלים במקום אחד כל אחד ידליק נרות שבת בברכה – אינם צריכים לזה, שהרי כל מה שמוסיף אור זו תוספת עונג וכבוד שבת, ועל כן מותר להדליק נר כשהחשמל כבר מאיר [ואין לומר שתוספת אור מועילה רק כשיש אור קטן ולא כשחשמל דולק ויש אור גדול ומוסיפים לו רק נר קטן – כי המהרי"ל כתב במפורש שמותר להוסיף נרות לנשים אחרות "אף על פי שכבר יש אורה מרובה"].

וגם לפי דעת השו"ע, הפוסק כאור זרוע, אין בכך חשש כדלקמן: הגמ' בברכות (כ"ז ע"ב) אומרת שרב התפלל ערבית של שבת בערב שבת. וביאר הרא"ש (ברכות פ"ד סי' ו') שרב התפלל ערבית של שבת מוקדם, הדליק נרות לפני שהתפלל וקיבל עליו שבת מבעוד יום. נמצא שכאשר רב הדליק נרות היה אור השמש ואעפ"כ הוא הדליק נרות בברכה, כל שכן כשיש אור חשמל שאפשר להדליק נר בברכה. ולא רק הרא"ש כתב כך אלא תלמידי רבינו יונה (על הרי"ף שם י"ח ע"ב בדפיו ד"ה "רב צלי") כתבו: "וכשרוצה להתפלל ולקבל שבת מבעוד יום – צריך שידליק תחילה, שאחר שקבל שבת בתפילה – אינו יכול להדליק ולעשות שום מלאכה אח"כ".

ואין ראיה למנהג זה מדברי הרה"ג אליהו מאני כדלעיל, כיון שלדעתו של הרה"ג מאני יש סברא שיוצאים ידי חובה בנרות גז, ואם כן אחרי הדלקת נרות גז אי אפשר לברך על שמן זית (כדעת השו"ע ע"פ האור זרוע), מה שאין כן בנרות חשמל שאין יוצאים בהם ידי חובה, ואין מתכוונים לצאת בהם.

והסיבה שאין יוצאין ידי חובת נר שבת באור החשמל היא, כיון שדבר זה אינו בידיו של האדם, שמא תהיה הפסקת חשמל, שביתה או ניתוק מתח וכדומה. אמנם אפשר ללמוד מדברי הרה"ג אליהו מאני שיש להרבות באור בכל דרך שהיא – בלוקס גז או בחשמל וכדו' מלבד נרות שבת, ובלבד שתדליק בשמן זית עם ברכה ואשה אחרת או הבעל ידליק את הגז.

ואף אם יש נר הקרוי "לוקס" שדלוק מ"מ יכולות להדליק נרות שבת. ועוד, הגר"א כותב בביאוריו (סי' רס"ג סעי' ה') על דברי השו"ע (שם סעי' ח' ): "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א', י"א שכל אחד מברך על מנורה" כתב: "שניים או שלושה – שכל אחד מצווה". היינו שזה חובת "גברא" ולא חובת הבית. ועיין בענין זה לעיל פרק י"ב הערה ל"ו.

ראיה נוספת שאין צורך בחומרא זו ניתן למצוא בדברי מרן הבית יוסף (סי' רס"ג) שכתב משם מהר"י אבוהב, וזה לשונו: "כתב הגאון מהרי"א ז"ל: כתוב באורחות חיים: ויש מקומות שנוהגין הנשים בערב שבת להדליק נר קודם שיגיע זמן הדלקה וקורין אותה נר של חול, ואחר כך מדליקין נר שבת. וצריך לתת טעם למנהגם. ואולי נהגו זה מצד מחלוקת שבין ר"ת ו"יש אומרים" אם מברך להדליק נר של שבת, שהנה כשבאים להדליק נר אחרת על הדלוק קודם לכן כבר הן מורות שלכבוד שבת עושות כן, וזה נר שבת אמיתי", עכ"ל.

והנה לדבריו כשבאים להדליק נר שבת, ויש כבר נר אחר דלוק לצורך אור – אין זה מעכב. ואולם ניתן לדחות ראיה זו כיון שאינו דלוק לשם נרות שבת, בגלל שהדליקוהו לפני פלג המנחה או בגלל שכיוונו בו ל"נר של חול", ונר זה לא מעכב הדלקת נרות שבת בברכה אפילו לדעת האו"ז והשו"ע.

דבר נוסף בעניין זה דברי הבא"ח (ש"ש נח סעי' ד'), שכתב: "אע"פ שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שולחנו מבערב, עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית יש בו חיוב ע"פ הסוד, כן העליתי בספרי הק' מקבציאל". וראה כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ט"ז) שהביא ראיה מהזוהר (ח"א, בראשית מ"א ע"ב). וע"ע במה שכתב האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער שבת פ"ד): אשה המדלקת נרות למטה כאילו מדלקת נרות בשמים (בינה ומלכות) ומבטלת כוחות של הסט"א (ועיין בן יהוידע, שבת כ"ה).

[20] ראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה ו', ל"ב). וכאשר האשה מדליקה בחדר השינה ולא במקום הסעודה, כגון אשה שמתארחת בבית מלון – צריך לוודא שהסוללה מספיקה עד שעת השינה כאשר חוזרים לחדרם.

[21] המשנה (שבת כ"ד ע"ב) אומרת: "רבי ישמעאל אומר: אין מדליקים בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירים בכל השמנים… בעטרן ובנפט".

הזפת של היום אינו כמו הזפת שבתקופת חז"ל. הגמ' (שבת כ' ע"ב) אומרת: "אמר רמי בר אבין: עטרנא – פסולתא דזיפתא". כלומר שהעיטרן שכתוב במשנה זה הפסולת של הזפת. וביאר רש"י: "לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן, והוא עיטרן". אלא שריחו רע מאוד, ולכן רבי ישמעאל פוסל אותו לשבת, שחיישינן שמא יעזוב את המקום שם דולקים הנרות ויצא למקום אחר כמבואר בגמרא (שבת כ"ה ע"ב).

וכתבו על כך התוס' (שבת כ"ה ע"ב ד"ה "מתוך"): "מתוך שריחו רע – ואף על גב דנפט נמי ריחו רע, כדאמר בפ"ק (שבת י"ב ע"ב) הא בדמשחא והא בדנפטא, ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ט ע"א) בא למדוד נפט אומרים לו: מדוד לעצמך, אין ריחו רע כמו עטרן". כלומר, שבגמרא כתוב (שבועות מ"ז ע"ב): "קרב לגבי דהינא ואידהן", וכמו שרש"י פירש שם, וז"ל: "אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו וכו' דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיה ל"ד) הודשנה מחלב מתרגמינן: אתדהינא". וכתוב בגמ' שאם בא למדוד נפט, אומרים לו: תקח בעצמך, שהמוכר לא רוצה ללכלך את ידיו בריח רע כל כך. אבל אם קונה דבר שיש בו ריח טוב כמו אפרסמון, מוכר לו בשמחה בעצמו כדי שידבק בידיו גם כן מהריח הטוב ההוא, ואומר לו: "המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבשם אני ואתה".

מעיקר הדין התיר המשנ"ב (סי' רס"ד ביאור הלכה, ד"ה "בעטרן"), וז"ל: "בעטרן – הוא פסולתא דזיפתא (שבת כ' ע"ב) דהיינו לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו ע"י האור פסולת צלול כשמן ונקרא עטרן, והוא נמשך אחר הפתילה, אלא מתוך שריחו רע ביותר לפיכך גזרו בו שמא יניחנו ויצא, אבל נפט, והוא מין שמן שריחו רע אך אינו כמו עיטרן, לא גזרו בו לבד בנפט לבן אסרו חז"ל (שבת כ"ו ע"א) להדליק בו אפילו בחול מפני שהוא עף ומבעיר את הבית. ותמיה על התפארת ישראל דאוסר להדליק בסתם נפט שריחו רע. וכתב דגם הטור סובר כן. מה יעשה בסימן ער"ה סי"ב ע"ש וכן איתא להדיא בתוספות (כ"ה ע"ב ד"ה "מתוך") ע"ש. וראה בספר שולחן הפנים למהר"י רוקח (ריש סי' רס"ד), ובשו"ת שואל ומשיב (תנינא חלק ג' סי' קי"ח) כתב להתיר, וטעמו: "נראה דיש להתיר מטעם דבזמן הש"ס לא היה הנפט מזוקק ולכן היה בו סכנה וריח רע משא"כ בזמן הזה שהנפט לבן מזוקק אין בו סכנה ולא ריח רע", וגם ראיתי בביכ"נ ק"ק בית אל שמדליקים בשמן הגז הזה (בנפט) בליל שבת, כי כל הלילה יושבים ולומדים במשמרות בליל שבת (ואמנם שינה בשבת תענוג אך צריך גם שיהא קול התורה נשמע) וזה דולק עד צאת השמש ביום שבת. ולפעמים יוצא מזה ריח רע אשר נפש האדם קץ בהם, וכאשר ניסינו כמה פעמים נסיונות לא הועלנו שום דבר. ופעם אחת ביום שבת בעת העמידה כמעט סכנת נפש ונשפך הנפט וכו' ומיד ציווינו לגוי שיבוא ויצילנו וכו' פשיטא דשרי להדליק בנפט הזה בשבת, אלא ודאי שברור להם חכמי ורבני ירושלים עם חכמי רבני המקום הנורא (בית אל) דשרי להדליק בנפט לבן, ובלבד שיהא בכלי המיוחד לו. וכיון שנשמר במכונות וזכוכית שמכסים בהם ועושים עליהם כעין הברגה, ועתה מותר באופן לכולהו רבוותא התירו להדליק בנפט שהוא גז באופן הנזכר וכן בבית".

[22] שבת (כ"ו ע"א), רמב"ם (הל' שבת פ"ה ה"י), ביאור הלכה (סי' רס"ד ד"ה "בעטרן").

[23] שו"ע (יו"ד סי' קמ"א סעי' ח'), ז"ל: "לא יעשה בית, תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו. אכסדרה, תבנית אולם. חצר, תבנית עזרה. שלחן, תבנית שלחן. מנורה, תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה, אבל של שבעה – לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו אינה גבוהה י"ח טפחים". ועיין בפתחי תשובה (שם ס"ק י"ד) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' ה'-ו') ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה כ"ה).

וכבר נשאלתי בעבר מדוע חרוט בתיבה בבית הכנסת שלנו צורת מנורה בעלת שבעה קנים (למרות שאין אפשרות להשתמש בה). ואמרתי להם שבפמוט מעץ אין קפידא, אבל בפמוט ממתכת חל איסור שהוא כמו המנורה של המקדש. ומרן הרב חיד"א כותב שפעם רצו להתקין בבית הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' מנורה בעלת שבעה קנים, ואסר זאת עליהם, וכשביקשו לחתוך קנה אחד כך שלא יהיה הפמוט שוב כמו המנורה של המקדש, אמר להם שיש בזה איסור של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", אלא יש להוסיף קנה. ראה בשיורי ברכה (יו"ד סי' קמ"א אות ח').

ואכן לפני מספר שנים היה יישוב שכולו יהודים החרדים לדבר ה' ומקפידים על קלה כבחמורה, ורב המקום יצא ב"מבצע" של רכישת פמוטים מיוחדים, והוצעו פמוטים בעלי חמשה קנים ובעלי שבעה קנים. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאסור לעשות כן, אך הוא לא רצה לשמוע בקולינו ואמר שישאל את הבד"ץ של העדה החרדית. התקשרתי לחבר הבד"ץ הרה"ג רבי משה הלברשטאם זצ"ל שהיה קשור עמנו, ואמרתי לו לעיין במקורות שמסרתי לו, והסכים הוא וחבריו עימנו, והורו שלא לעשות פמוטים בעלי שבעה קנים.

[24] עיין שו"ע (סי' רס"ד סעי' א'). ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ע"ו) מש"כ, וז"ל: "מובא במשנה וגמ' שבת (כ' ע"ב) שיש פתילות שמותר להדליק בהן ויש פתילות שאין מדליקין בהן, מפני שלא נתפס בהן האור. לדעת רש"י (כ"א ע"א ד"ה "שאין נמשכין") האיסור הוא שמא יבוא להטות ולתקן. והרמב"ם כתב הטעם בפירוש המשניות (פרק ב' משנה א'), וז"ל: 'וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות הוא לפי שהאש אינו אוחז בהן, וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה, ובכן יהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסור לפי שהעיקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצווה' [וכבר הקשו על הרמב"ם שלדבריו מה הביאור של 'יניחנו ויצא' ומה בכך שיצא הרי בחוץ עוד יותר חשוך מבפנים? ועיין לרש"ש שם (כ"א ע"א, ד"ה "א"ר פתילות")].

ובהמשך אומרת הגמרא (שם כ"א ע"א): 'ת"ר: כל אלה שאמרו אין מדליקין בהן בשבת, אבל עושין מהן מדורה, בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע בין על גבי כירה (ס"א – מנורה), ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד'. וביאר רש"י אע"פ שהפתילות אינן נמשכות אחרי השמן, במדורה – מותר, וכלשונו (ד"ה "אבל עושין"): 'היסק גדול שאחד מבעיר חבירו'. וכן נפסקה ההלכה ברמב"ם (פ"ג מהלכות שבת הי"ט) ובשו"ע (או"ח סי' רנ"ה סעי' א'). ומשמע שמותר להדליק נרות שבת במדורה, כגון: נרות קלועים כנר של הבדלה. אבל גבי נרות חנוכה אומרת הגמרא (שם כ"ג ע"ב) שלא מדליקים נרות חנוכה בנרות קלועים כמין מדורה. והסביר רש"י שם, שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר.

ומזה למד כה"ח (סי' תרע"ג ס"ק י"ט) שלגבי הדלקת נרות חנוכה – אין יוצאים יד"ח בהדלקת נרות ע"י חשמל מכמה טעמים: מפני שאין שמן ופתילה, ומפני שמנורת חשמל כמו מדורה ואינו עולה אפי' לנר אחד, וטעם זה עיקר.

וכתב הרמ"א (סי' תרע"א סעי' ד') לגבי נרות חנוכה: "ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעיגול דהוי כמדורה". וכתב ע"ז רב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל') שכל האיסור הוא דוקא אם הנרות נמצאים בתוך קערה אחת, אבל אם הם בכוסות נפרדות, אע"פ שהם בעיגול – מותר. ומהפר"ח משמע שחולק על הרמ"א, שכתב: "ולי נראה שאין צריך ליזהר בכך, כיון שכל אחת מובדלת מחברתה דומיה דקערה שכפה עליה כלי".

וכן אומרת הגמרא (שם כ"א ע"א) שאין מדליקין בביהמ"ק רק בפתילות שנמשכות אחר השמן, משום שנאמר: 'להעלות נר תמיד', דהיינו שתהא שלהבת עולה מאליה. והסביר רש"י (ד"ה "אלא שתהא"): 'ולא שתהא צריכה תיקון והטייה'. והקשתה הגמרא: הרי בשמחת בית השואבה כתוב: 'מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהן מדליקין' (ומובא גם בסוכה נ"א ע"א), ופירש רש"י (בד"ה "ומהמייניהם") שהפתילות היו עשויות מצמר, וצמר הוא מהפתילות שלא מדליקים בו לא בשבת ולא במנורה שבביה"ק, ומתרצת הגמרא: 'שמחת בית השואבה שאני'. ופירש רש"י (ד"ה "שמחה") שיש שני הבדלים בין שמחת בית השואבה לנרות המנורה, וכלשונו: 'דלא כתיב להעלות בה, ולאו דאורייתא היא". ולכאורה לפי הגמ' האומרת שאם זה כאבוקה, גם פתילות שלא נמשכות אחר השמן – מותר להדליק כי אחד מבעיר את חברו, א"כ הרי בשמחת בית השואבה לכאורה לא היו מדליקים נרות אלא אבוקה כמו שמשמע מהגמ' בסוכה (שם), שבכל ירושלים היו נהנים מאור בית השואבה עד שהיו יכולים לברור חיטים לאורן [ועיין בתוס' סוכה (נ"ג ע"א ד"ה "אישה הייתה בוררת") שדן למה אין בזה דין מעילה. ועיין בתוס' מסכת פסחים דף כ"ו ע"א (ד"ה "מעילה")]. א"כ לכאורה משמע שהיה זה אבוקה, ואבוקה הרי מותר לעשות מכל סוגי הפתילות. והיה צריך רש"י לומר: שמחת בית השואבה שאני מפני שזה אבוקה. אבל מזה שרש"י לא פירש כך משמע לכאורה מדבריו שלא היו בשמחת בית השואבה אבוקות אלא נרות עם פתילה.

התוס' (סוכה נ"א ע"א ד"ה "מבלאי") הקשו: מדוע רק ממכנסי כוהנים ומחגורות לקחו לפתילות, הרי היו יכולים לקחת גם מהכותנות שהיו עשויות ממש פשתן, ולא תרצו. והתוס' יו"ט (סוכה פ"ה משנה ג') הוסיף להקשות: "ולי קשה גם מצנפת", היינו שהמצנפת הייתה עשויה מפשתן, וגם הוא נשאר בקושיה. ובתוספות חדשים כתב שאכן היו לוקחים פתילות ממצנפת ומכתונת, אלא שהחידוש של המשנה הוא שאפי' ממכנסים מותר לקחת – 'דלא תימא דהוי גנאי למצווה כיוון דהוי לכסות בשר ערווה, קמ"ל', עכ"ל.

וגם התפארת ישראל (יכין אות י"ב) הרגיש בקושיות אלו ותירץ שני תירוצים, וז"ל: "ונ"ל דאורחא דמלתא נקט, דהנך דרכן לבלות ביותר מכתונת ומצנפת מפני החיכוך והשפשוף בהן. או נ"ל משום דשאר בגדי כהונה שבלו נצרכים למנורה, משא"כ מכנסיים אינו דרך כבוד למנורה, ואבנט נמי מדיש בו צמר מעורה בפשתן לא חזי רק לשואבה שהיו הפתילות שם עבות מאוד".

הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ח הלכה ו') כתב: 'מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושים מהם פתילות ומדליקין בהן במקדש בשמחת בית השואבה, וכתנות כוהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהן פתילות למנורת תמיד' (ולפי זה לא קשה קושיית התוס' בסוכה). ומסביר בכס"מ שם: 'ודייק רבינו כתנות כוהנים למעט אבנט דאין עושים מהם פתילות למנורת תמיד, משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד. ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקים בהם ולא נשאר לפתילות מנורת התמיד כי אם כתונת ומצנפת. וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת. ואפשר דתנא כתנות וה"ה למצנפות. אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם', עכ"ל הכ"מ. ולפי זה מתורץ קושית התויו"ט, וכן יש הסבר אחר שלא כדברי התוס' חדשים או התפאר"י.

אולם משמע מדברי הרמב"ם הנ"ל, שאמר: 'פתילות' לענין שמחת בית השואבה, וביתר הסבר בתפאר"י שם סוכה אות ז': 'ותוך הספלים הניחו הפתילה העבה ביותר והבעירוה', משמע שזה היה פתילה ממש ולא אבוקה, וא"כ מוסבר מדוע חז"ל מקשים מבית השואבה ששם גם היו פתילות ולא אבוקה, ולא מדורה.

התוס' (שבת כ"א ע"א ד"ה "שמחת בית השואבה") הקשה: 'וקשה לר"י: מאי פריך ממכנסי הכהנים הלא היה בהן פשתן… וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו, ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעיניה אבל במקדש לא שייכא הך גזירה'. ותרצו התוס': 'ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל". ולכאורה דברי התוס' לא מובנים, משום שפשט הדברים הוא שהחוטין היו נכרכין להדיא וא"כ אין כאן דין ביטול כיון שכל מה שניכר להדיא אין לו דין ביטול. ויתכן שכוונת התוס' שלא מדין בטול אלא כיון שכרוכין גם שאר מינין שאין שמנן נמשך אחריה עדיין יש דין של סכסוך וזה כוונת התוס' שהפשתן מתבטל, כלומר בפועל ולא לפי דיני ביטול. נמצאנו למדים שבשבת מותר להדליק נרות לכבוד שבת אם הם כמדורה ואפי' שיש שם חלק שאינו נמשך אחר השמן, ובחנוכה אין להדליק נרות כמדורה. ולא מדין שלא נמשך השמן, כי בחנוכה נפסקה ההלכה שגם פתילות שלא מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ראה שבת (כ"א ע"ב) ורמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד ה"ו) ובשו"ע (סי' תרע"ג סעי' א').

ועיין למשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) שחילק בין אם זה מסוכסך בלבד, שאז הדין שכבתה – אינו זקוק לה, ולכן יוצא יד"ח, לבין אם בעת ההדלקה לא נאחז בפתילה שאינו יוצא בהדלקה זו. חילוק זה מובא במאירי מסכת שבת (כ"א ע"ב).

[25] הוא צמח סיבים גבוה. סיביו החזקים משמשים לתעשיית חבלים, מפרשים, שקים ואריגים. השמן המופק מזרעיו משמש לבערה. השרף המופק מחלקיו השונים, משמש כסם משכר. ואף שהשו"ע (סי' רס"ד סעי' א') התיר להדליק בפתילה העשויה מקנבוס, ראה כה"ח (סי' רס"ד ס"ק ג') הביא את האליה רבא (שם אות ב'), שכתב: 'נראה דטוב להחמיר בזה כי ראיתי בספר יראים ושה"ל ופסקי רקאנטי ורוקח סי' מ"ד אוסרים בקנבוס אף שהתירו בצמר גפן', שלא כד' הקיצור שו"ע (סי' ע"ה סעי' ג') שיש בכך הידור".

[26] שו"ע (סי' רס"ג סעי' א').

[27] מכיון שהסיבה שמדליקים נרות שבת במקום האכילה הוא משום "כבוד שבת", וצריך לכבד את השבת גם בפמוטים מהודרים. וכן אשה שמהדרת גם בפמוטי נרות שבת תזכה לבנים תלמידי חכמים, כמו שכתוב: "כי נר מצווה ותורה אור". וראה קיצור שו"ע (סי' ע"ה סעי' ב').

[28] סי' רס"ג ס"ק א'.

[29] כתב הרמ"א (סי' תרע"א סעי' ד'): "ויזהרו כשעושים נרות אפילו בשעוה שאין לדבקן ביחד ולהדליקן, דהוי כמדורה", דהיינו אפילו בשני נרות בלבד. ועיין במג"א (שם ס"ק ד') שיש מחלקים בין שני נרות או יותר. וכן מוסיף שם המג"א שאעפ"י שאינם מחוברים יחד – לא ישים אחד ליד השני, שאז הם מתחממים ונופלים ולא קיים המצוה. ועיין בכה"ח (שם ס"ק ל"ה). ומזה מובן שהכוונה בפשט דברי הרמ"א שכתב: "לדבקן ביחד ולהדליקן" מדובר כשהם קלועים. ואחרי זה כתב הרמ"א: "אפילו בנרות של שבת ויו"ט יזהרו שלא לעשות כן".

ופשט הדברים היינו שלא לקלוע אותם יחד. וכתב המג"א שלכאורה זה לא מובן, וכלשונו: "בשבת ויו"ט מצוה לעשות כרוכין כמו שכתבתי בסי' רס"ג ס"א", ואח"כ הביא בשם מהרי"ו שלוקחים ארבע או חמש נרות וקולעים אותם יחד כמו שרשרת לחנוכה, ואסר כיון דהוי כמדורה. והביא בשם תשובות רש"ל שאין לקלוע שני נרות יחד. ולמעשה המג"א ציין למה שכתוב בשו"ע (סי' חצ"ר סעי' ב') בענין נר של מוצ"ש שמצוה מן המובחר לברך על אבוקה. והוסיף ע"ז הרמ"א: "ונר שיש לו שתי פתילות מקרי אבוקה". והסביר המג"א: נר של שעוה אם שני הנרות קלועים יחד חשובים אבוקה, אבל כ"א בפני עצמו לא חשיב אבוקה.

ואמנם בהלכות פסח (סי' תל"ג סעי' ב') בענין בדיקת החמץ בליל י"ד, כתוב בפירוש שבודקים בנר שהוא יחידי, אבל שני נרות ביחד קלועים דינם כאבוקה. ולפי"ז התקשה הפמ"ג להבין את דברי הרמ"א (בסי' תרע"א סעי' ד'), והסביר דבריו שלא מדובר בקלועים יחד אלא סמוכים מאוד, ונרות קלועים בשבת – מותר, אבל אם הם צמודים יחד זה בצד זה – אסור, משום שמתחממים ונופלים, וברור שכ"ז בשבת ולא בחנוכה. ועיין למשנ"ב (ביאור הלכה ד"ה "אפי' בנרות של שבת") שגם הוא התקשה בדברי הרמ"א, וחילק בין קלועים שמותר בשבת ואסורים בחנוכה, לבין צמודים שאסור, כיון שמתחממים ונופלים וזה אסור בשבת, ביו"ט ובחנוכה. ולמעשה כן משמע ב"דרכי משה" שכתב בשם מהרי"ו (סי' ת"ה), וז"ל: "נוהגים לעשות נרות של חנוכה שמדליקים ומדבקין ארבע או חמש ביחד ומדליקים אותו לנר אחד, ואסרתי דהוי כמדורה, ואפי' לנר אחד אינו עולה", עכ"ל, דהיינו קלועים ממש. ואח"כ הוסיף ב"דרכי משה": "וכן מצאתי כתוב כשמדליקין נרות של שבת או של יו"ט או של חנוכה ודבוקין הנרות סמוכים זו לזו, עד שהן מתחממות זו מזו ונוטף השעוה מחום החמימות, גם נכפלות ונופלות, ולא קיימו מצות הנר של שבת או יו"ט או חנוכה, עכ"ל אור זרוע".

ולכאורה ממה שהתחיל ואמר: "וכן מצאתי" משמע שקלוע או סמוך זה לזה, הם היינו הך, ומלשונו בשו"ע כשהביא דברי מהרי"ו הרי כתב כך: "אפילו בשעוה שאין לדבקו ביחד ולהדליקו דהוי כמדורה" דהיינו קלוע, והמשיך אח"כ וכתב: "אפילו בנרות של שבת ויו"ט יזהרו שלא לעשות "כן" היינו שלא יעשה קלוע. וא"כ לכאורה לא משמע כדברי הביאור הלכה.

ונתבונן בענין שבת, בטור (סי' רס"ג) כתב: "ויש שמכוונים לעשות שתי פתילות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור". והביא הב"י את המקור לכך משם הכלבו, וז"ל: "מצאתי כל מילי דבשבת שנים: כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור, ונראה שהמנהג ע"ז להדליק ב' נרות", עכ"ל. פשט דבריו שתי נרות נפרדים. וכתב הב"ח (שם ד"ה "ומ"ש ויש") שאם מדליק בשמן יעשה ב' פתילות, וכן בנר שעוה לוקחים ב' נרות, דהיינו נפרדות. והוסיף ע"ז וכתב, וז"ל: "ונוהגין עוד להביא לבית הכנסת שתי נרות של שעוה כרוכים ביחד, זכר לזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ומנהג הגון הוא מהגדולים הקדמונים", עכ"ל. ולכאורה פירושו כך: בבית מדליקים ב' נרות נפרדים, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור, ובביה"כ מדליקים ב' נרות כרוכים יחד, זכר לזכור ושמור שנאמרו בדבור אחד.

[מיהו עיין שבת (ל"ג ע"ב) במעשה דרשב"י דאיתא התם: "בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני, למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותסגי לך בחד! חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצוות על ישראל". ולכאורה מכאן יש כעין הוכחה שאע"פ שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מ"מ בהדלקה או בזכירה הם נפרדים].

אולם כתב המג"א (סי' רס"ג ס"ק א'): "ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבית הכנסת", עכ"ל. ולכאורה משמע שגם בבית יעשה שתי נרות כרוכים, ודלא כדברי הב"ח שכתב שרק בבית הכנסת עושים כרוכים זכר לזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ובבית עושים נפרד. והוסיף המג"א שבעולת שבת (שם ס"ק א') כתוב שאסור לכרוך אותם ביחד דהוי כמדורה, והוסיף עוד: "ולא ראה בדרכי משה בסימן תרע"א, עיין מה שכתבתי שם". ולכאורה אדרבא ב"דרכי משה" משמע שאין לעשות כן שיהיו כרוכים יחד גם בשבת וגם בחנוכה, וכן כתב המג"א כפי שהסברנו לעיל, וצ"ע.

וכתב אליהו זוטא על הלבוש: "ולא ידבקם יחד דהוי כמדורה כדלקמן סימן תרע"א אם לא בבית הכנסת", משמע שיש הבדל בין הבית לבית הכנסת.

וכתב המשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ה'), וז"ל: "ויש שמכוונים לעשות נר של שעוה משתי נרות קלועים ביחד זכר למה שאמרו חז"ל דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ומנהג הגון הוא, אבל אותם האנשים שמדבקין אותם בשעת ההדלקה סמוכין זה לזה, שלא כדין עושים, כי לבסוף מתחממות זו מזו ונוטף השעוה עי"ז וגם נכפלות ונופלות", עכ"ל. ולכאורה משמע מדבריו שמדליקין בבית נרות קלועים, עיין בשער הציון (ס"ק ח'-ט') את המקורות שהביא.

יתר על כן בשו"ע הרב (סי' רס"ג סעי' א') כתב: "ונוהגים להדליק בבית הכנסת ב' נרות של שעוה כרוכים לזכור שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ואף בביתו טוב לעשות כן לפי טעם זה", ומקורו הוא מהמג"א (עפ"י המצויין שם).

לכאורה משמע שמותר להדליק נרות שבת אם הנרות קלועים, אבל לומר שכך צריך לנהוג, או כפי שכותב המשנ"ב (שם): "ומנהג הגון הוא", או כלשון שו"ע הרב: "ואף בביתו טוב לעשות כן", למעשה לא ראינו ולא שמענו שנוהגין לעשות כן, להדליק נרות מנרות קלועין. ובפרט מה שמציין המג"א ש"מצוה להרבות לאורה", א"כ מדוע לא עושין כן להדליק באבוקה? יתכן שחוששין, שיכול לבוא לידי שריפה אם הנרות קלועים יחד, כפי המצויין בסימן תל"ג שאין בודקין לאור אבוקה בליל ערב ארבעה עשר. אולם משמע משיירי כנה"ג (בהגהות טור אות ג') שהוא הבין מדברי הב"ח שרק בבית הכנסת מביאים נרות קלועים, וכך הבין גם מדברי הרמ"א (סימן תרע"א סעי' ד') שבשבת לא מביא נרות קלועים דהוי כמדורה, ורק בבית הכנסת מותר. והביא כה"ח (שם ס"ק ה') בשם המטה יהודה (אות א'), וז"ל: "צריך להדליק שתי פתילות בשני נרות להיכרא, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ודלא כמאן דאמר להדליק שתי פתילות בנר אחד, ומה שכתב מג"א בס"ק א' אחרי המחילה – ליתא". ומאחר ולא ראינו ולא שמענו שמדליקים היום בין הנוהגים כדעת המשנ"ב ובין הנוהגים כדעת שו"ע הרב, נרות שבת בנרות קלועים או מטעם שחוששים לדליקה או כדעת האר"י הקדוש המובא בספר הכוונות (דף ס"ז עמו' א'-ב') שעשה חשבון שנר כמנין מאתים חמישים, ומדוע מדליקים שתי נרות, ורמז על שמות הקודש, ומשמע מדבריו שכל נר בנפרד.

ועיין בבא"ח (ש"ב פרשת בראשית סעי' כ"ט) בשם המקובלים שבזמן הקידוש יש להסתכל בנרות שבת, וכתב שם שיכוון שיאירו בקדושה למעלה, ויכוון שאחד כנגד ה' ראשונה של שם הוי"ה והשני כנגד ה' אחרונה של הוי"ה. וזה כתב הבא"ח לבעלי בתים, אבל אותם הנוהגים לפי שער הכוונות, ישנם כוונות נוספות, וכאמור משמע שצריך ב' נרות נפרדים.

ודוחק לומר שהכוונה של המג"א, המשנ"ב ושו"ע הרב, שמדליקים שתי נרות בשני פמוטים וכל נר ונר קלוע בשנים, ויהיה הקלוע רמז לדבור אחד נאמרו ושני קלועים כנגד זכור ושמור. ומכיון שכך משמע מדברי חכמי הקבלה, ומכיון שהזכרנו לעיל שלפי דעת הפשטנים אין חיוב בבית להדליק ב' נרות קלועים, ואדרבא יש כאלה שמקפידים שלא להדליק בשבת ב' נרות קלועים, וע"כ הנוהג הפשוט שעושים שתי נרות נפרדים. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת ח"א פרק ו' שאלה כ"א).

[30] עיין שו"ע (או"ח סי' תל"ג סעי' ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק ח').

[31] עיין רמב"ם (שבת פ"ה ה"י). ובשו"ע (סי' רס"ד סעי' ג'): "ולא בצרי (=שמן אפרסמון), מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום מכבה", ויש המדליקים אותם בנוחיות לריח טוב. וגם שם לא ידליקום בליל שבת.

[32] שו"ע (סי' רס"ה סעי' ד'), ז"ל: "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבע"י, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת, כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן". ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ו), ז"ל: "ואע"ג דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת, כמ"ש רסי' רנ"ב ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת, שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת, אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת, ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן". וכתב שם הרמ"א: "וי"א אפילו מתכוון לכבוי – שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן, לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין", עכ"ל. ולכאורה, כל זה אם מדליקים בכוס מתכת שלא רואים, אך אם מדליק בכוס זכוכית שרואים – יתכן והרמ"א יחמיר. ועיין עוד בארוכה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א).

[33] וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה כ"ד).

[34] בהדלקת המנורה במקדש (במדבר ח', ב') נאמר: "בהעלותך את הנרות", ופירש"י עפ"י הגמ' (שבת כ"א ע"א) שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ובזמן שהיו מדליקים את המנורה במקדש היו משתמשים בפתילות, ובאופן זה לא הייתה הפתילה שבמנורה נדלקת מיד אלא היה לוקח זמן עד שהשלהבת נתפסה בפתילה והתחילה לשאוב מן השמן עד שיכלה לדלוק מאליה. והתורה מצווה שלא ימשוך את ידו מהפתילה של המנורה מיד, אלא עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

והגמרא אומרת (שם) שדין זה במקדש אמור גם בנרות שבת, ובגמרא (שם כ' ע"ב) נאמר: "אמר עולא: המדליק צריך שידליק ברוב היוצא", ופירש"י (ד"ה שם "אמר עולא"): "המדליק נר של שבת – צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר". וכן פסקו הרי"ף והרא"ש.

ובשו"ע   (סי' רס"ד סעי' ח') כתב מרן: "המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר". וכתב הלבוש (הו"ד במשנ"ב שם ס"ק כ"ו): "כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד שיסלק ידו, כמו שהיה העניין בהדלקת המנורה".

וכן         פסק ג"ע ותפארתנו הבא"ח (פרשת נח ש"ש סעי' ט"ו): "ידליקו נרות שבת רוב היוצא מן הפתילה, שאם לא ידליק אלא ראש הפתילה ויסלק ידו ממנה חשיב כאילו דלקה מאליה ואינו מקיים מצוה בהדלקה, וכן היה בנרות המנורה של בית המקדש" (וראה רמב"ם שבת פ"ה ה"ה ומג"א סי' רס"ד ס"ק י"ד).

[35] המשנ"ב (סי' רס"ד ס"ק כ"ז) הביא דברי המג"א (שם ס"ק י"ד): "והוא הדין בנר שעוה וחלב". וגם בנרות של היום שהפתילות מצופים בפראפין יש להקפיד בהלכה זו, כיון שאין הלהב עולה יפה אם מדליק ומיד מניח את ידו. וכן למרות שפעם היו הפתילות ארוכות יותר מהמצוי היום, בכל זאת גם בפתילות של היום אין הלהב עולה יפה מיד, וכבר כתב בחסד לאלפים (סי' רס"ד, ג') בהלכה זו: "המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר… וצריך להודיע לעם זאת וכזאת כי לא ידעו, ויש מי שאומר שצריך לחתוך מעט הפתילה קודם הדלקה כדי שיאחז בה הנר היטב, ומנהג יפה הוא".

[36] כיום "פתיל צף" מצופה בד"כ בשעווה. לכן גם המדליק בפתיל צף בשמן – צריך להדליק את הפתיל עד שהשעווה תימס, והפתיל ישאב ישירות מן השמן.

[37] שו"ע (סי' רנ"ה סעי' ג'), ז"ל: "מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל קש וגבבא אפי' לא אחז בהם האור אלא כל שהוא – שרי. וכן מדורה של קנים, ושל גרעיני תמרים כשהם מפוזרים. אבל אם הקנים אגודות, והגרעינים בסל – צריכים שיצית בהם האור עד שתהא השלהבת עולה מאליה; ויש אומרים בהיפך". ובמשנ"ב (שם ס"ק ט') כתב שכיון שהם דולקים והולכים – אין צריך להדליק רוב הפתילה. ומש"כ כה"ח והמשנ"ב (בסי' רס"ד ס"ק כ"ז) שבנר של שעוה וחלב צריך להדליק רוב היוצא מהפתילה, היינו שהפתילה אינה מרוחה בשעוה, אבל נר שעוה שהפתילה מכוסה בשעוה, וזה חלק מהנר וכן נר פראפין שהפתילה מכוסה פראפין הוי חלק מהנר.

[38] כתב השו"ע (סי' רס"ד סעי' ט'): "אין צריך להבהב הפתילה"- כלומר להדליק אותה מוקדם ולכבות כדי שיהא נוח להדליק ע"י האשה. אמנם כתב הרמ"א (שם): "ומכל מקום נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מחורכת ותאחז בה האור יפה". אמנם זה נכון בזמנם שהפתילה היתה עשויה מעץ דק ומסביבה היה עטוף בצמר גפן טבול בשמן, בזה כתב הרמ"א שנהגו, והטעם בכדי שיאחז בה האור יפה. אך היום, כשהפתילה לא טבולה בשמן אלא היא עצמה מפרפין או משעוה שנדלק ונאחז בה האור יפה – אין צורך לנהוג להבהב, אבל מי שעושה כן – תבוא עליו ברכה בכדי להקל על האשה שהנר ידלק מהר. וראה כה"ח (שם ס"ק מ"ה, מ"ז), שאף לחרך את הפתילה – א"צ לדעת השו"ע. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת ח"א פרק ו' שאלה כ"ח).

[39] שו"ע (סי' רס"ג סעי' א'), ז"ל: "יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות ב' פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור", ולכן נוסח הברכה הוא בלשון יחיד: "להדליק נר של שבת". וע"ע בא"ח (ש"ש נח, סעי' א').

[40] בגמ' (שבת כ"ג ע"ב) מסופר שרב הונא היה רגיל לעבור בע"ש ליד ביתו של רב אבין הנגר וראה שהיו רגילים להדליק נרות שבת רבים. הצביע רב הונא על הבית ואמר: "תרי גברי רברבי נפקי מהכא" – כלומר, שני רבנים גדולים עתידים לצאת מכאן. ואכן מרב אבין יצאו שני בנים חכמים: רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. רש"י (שם, ד"ה "בנים") מסביר שהרגיל בנר של שבת – זוכה לבנים תלמידי חכמים, כיוון ש"על ידי נר מצווה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה", כפי שכתוב (משלי ו', כ"ג): "כי נר מצווה ותורה אור".

ועיין       בב"י (סי' רס"ג) שכתב בשם הכלבו, וז"ל: "מצאתי כל מילי דבשבת שנים: כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור, ונראה שהמנהג ע"ז להדליק ב' נרות", עכ"ל. וכן בסדר הכוונות של הדלקת נרות משמע שיש להדליק שני נרות נפרדים.

למעשה, כל אשה תמשיך במנהג שאמהּ נהגה, בתנאי שבעלה אינו מקפיד. בכל מקרה, לא תפחית משני נרות, אלא אם כן יש לה רק נר אחד, שאז תסתפק בו בלבד, מאחר ואין לה ברירה. וע"ע בא"ח (הקדמה לפרשת נח ש"ש ושם סעי' א'), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ד') שהביא כמה רמזים בנר שבת, וע"ע שם (ס"ק ט').

[41] עיין לבא"ח (ש"ש בהקדמה לפרשת נח).

[42] גמ' שבת (ל"ג ע"ב).

[43] משנ"ב (סי' רס"ג סק"ג).

[44] הראיה הפשוטה היא מנוסח הברכה: "להדליק נר של שבת" לשון יחיד, ועיין עוד בעניין זה בכה"ח (סי' רס"ג ס"ק ל"ח).

[45] אמנם, מצד הדין – מספיק נר אחד, אך כבר נהגו ישראל להדליק לפחות שני נרות, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור" (עיין בשו"ע סי' רס"ג סעי' א'). מיהו, במוצאי שבת קודש מברך על נר – אם יש לו, אך אם אין לו – אין צריך לחזר אחריו, וכמבואר בשו"ע (סימן רח"צ סעי' א').

[46] עיין בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' א').

[47] משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ו'), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ט').

[48] לקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת ערב שבת).

[49] שו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א'), ובנו"כ שם, ויובא בסמוך בהערה הבאה. ומשנ"ב (סי' תקפ"א שעה"צ ס"ק ל"ג).

[50] ראה שו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א'), ז"ל: "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם, הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא – צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת – צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם". ועוד בשו"ע (או"ח סי' תקצ"ז סעי' ג'), ז"ל: "המתענה פעם אחת בראש השנה תענית חלום, אם היה ביום ראשון – צריך להתענות שני הימים כל ימיו; ואם היה ביום שני – יתענה כל ימיו יום שני בלבד". ובכה"ח (סי' רמ"ט ס"ק כ"ט) כתב שכשמתענה תענית יארצייט – יתנה, כדי שאם יהיה בע"ש יוכל לדחותו. ובשו"ת 'תורה לשמה' (או"ח סי' קע"ב) כתב, ז"ל: "אע"ג דקי"ל דמצוות שהזמן גרמא נשים פטורות מ"מ אם תרצה האשה לקיימם יש בידה מצוה, ועל כן לא גרע זה משאר מצות של חומרא שנהג בהם האדם דצריך התרה, וכ"ש אם קבלה בפיה בפירוש לעשותם מדי שנה בשנה" וכו'.

[51] כיון שאינה מבטלת את מנהגה הקבוע, אלא משנה פעם אחת מפני האילוץ, ואנן סהדי שקבלו על עצמם להדליק נרות נוספים רק בביתם ולא במקום אחר. וראה מגן אברהם (סי' רס"ג ס"ק ג'), שכתב: "ומה"ט נ"ל דאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה – א"צ להוסיף", והביאו כה"ח (סי' רס"ג ס"ק י'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה כ').

[52] עיין רמ"א (סי' רס"ג סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק ז') וכה"ח (שם ס"ק י').

[53] ראה רמ"א (סי' רס"ג סעי' א'), וז"ל: "האשה ששכחה פעם אחת להדליק – מדלקת כל ימיה ג' נרות (מהרי"ל), כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות", עכ"ל. וראה כה"ח (שם ס"ק י"ב וי"ג) שכתב, וז"ל: "ויותר טוב שתספיק לעניה אחת כל כך שמן כדי שתדליק. מהר"ש שער אריה בהגהותיו כ"י, ברכי יוסף בשיורי ברכה אות א'. וכו' אמנם לפי מה שכתבנו באות הקודם (י"ב) דמהרי"ל לא כתב בהדיא להוסיף נר, דיותר טוב להספיק לעניה אם אפשר", עכ"ל.

[54] ראה כה"ח (סי' רס"ג ס"ק י"ג) שכתב שעדיף שתתן לעניה כסף להדליק נר אחד מאשר שתדליק עוד נר. וע"ע בהערות 'דרכי הלכה' (על קיצור שו"ע סי' ע"ה הע' י"ח), ובפרט היום שיש אור החשמל אין מעלה בריבוי נרות.

[55] משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ז') כתב, ז"ל: "כתב הא"ר דבאשה עניה יש להקל בששכחה שתוסיף כל ימיה מעט שמן בנר, ואם היא מדלקת נרות – תדליק תמיד נר אחד מעט יותר ארוך מבתחלה".