מקום הדלקה
א – עיקר מצות הדלקת נרות שבת הוא להדליקם במקום הסעודה ושם יש לברך[1]. אמנם, גם בשאר החדרים שמשתמשים בהם בשבת יש להדליק, ללא ברכה, ויכול להדליק נר או תאורת חשמל[2].
ב – ע"כ יש להשאיר אור דולק גם במקומות אחרים שרגילים להכנס לשם, כגון: למטבח, לנוחיות וכדו'. אדם שיש לו תינוקות קטנים – צריך להשאיר אור כל הלילה. וכאשר מדליק אור בחדרים שבהם ישתמש בשבת לאור החשמל – יתכוון שמדליק לשם מצוה.
הדלקה בחדר כשהדליקה במקום סעודה
ג – בעל שאשתו מדליקה נרות שבת במקום הסעודה, ורוצה להדליק נרות בחדרו – ידליק בלא ברכה, ותע"ב[3].
הדלקת נרות כשיש אור אחר
ד – מדליקים נרות שבת בברכה גם כאשר יש במקום אור ממקור אחר, אפילו שאין צורך באור הנר לתאורה [כגון: כשיש במקום תאורת חשמל או כשמאיר אור הירח[4]], וכמה סיבות לדבר:
1 – ע"פ הקבלה יש להדליק נרות דווקא ולא להסתפק במקור אור אחר[5].
2 – יש חיוב על האדם לעשות פעולת הדלקה גם אם יש כבר אור[6].
3 – כיון שבנר יש כמות המספיקה לזמן מסוים, משא"כ בחשמל הזרם מתחדש כל הזמן, ומערכת החשמל אינה בידינו ואור החשמל עלול לכבות מסיבות שאין לנו שליטה עליהן, משא"כ נרות שאם נזהר בהם לא יכבו[7].
טלטול הנרות אחר הדלקתן
ה – אין לטלטל את נרות השבת ממקומם שלא לצורך אחרי שהודלקו [אפילו לפני שקיעה, אפילו ע"י אדם שעדיין לא קיבל שבת]. על כן, צריך להדליק את הנרות במקום שבו יישארו אחר כך[8]. אמנם, כשיש צורך להזיזם, כגון כשהדליקו את הנרות במקום אחד אבל רוצים לאכול במקום אחר, או כשיש חשש שילדים יפילו את הנרות – מותר לאדם שעדיין לא קיבל שבת לטלטלם ממקומם.
טלטול הנרות ע"י האשה
ו – אשה שקיבלה שבת בהדלקת הנרות – אסורה בטלטול הנרות, אפילו אם יש צורך בדבר.
טלטול הנרות בחולה
ז – אין לטלטל נרות שבת ממקום למקום, אפילו ממקום משכבה של אשה חולה למקום הסעודה. ועל כן, אשה חולה שיכולה להדליק נרות במקום הסעודה – תדליק בעצמה[9], ואם אינה יכולה ללכת למקום הסעודה – ידליק בעלה את הנרות במקום הסעודה.
טלטול הנרות באותו חדר
ח – אשה חולה השוכבת (((באותו חדר))) שבו סועדים בני הבית – מותר להגיש אליה את הנרות להדלקה ולהחזירם למקומם[10].
הצד בו מדליקים את הנרות
ט – (((השולחן והנרות))) וכו' – טוב לשים את השולחן בצפון ולהדליק את הנרות במקום הסעודה בדרום, כדי שיהיו כסדר שהיה במשכן[11]. שהרי כאשר יאמר דברי תורה על השולחן בסעודה, יהיה השולחן כמזבח[12] ויהיו הנרות כמנורה ויהיה ביתו דומה לבית המקדש[13]. ומ"מ אין זה לעיכובא, ואין לטלטל נרות דולקים אף בערב שבת אל צד דרום.
כשיש צער לאכול במקום הנרות
י – כאשר במקום הנרות יש ריח רע, רעש, יתושים או שאר גורמים שמסבים צער לאדם – מותר לסעוד במקום אחר, ואפילו במקום חשוך, ובתנאי שייהנה מאור הנרות או יאכל משהו במקום הנרות, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה[14].
הנחת הנרות במקום שלא יכבו
יא – צריך להדליק את נרות השבת במקום שלא יכבו. ולכן, אין להדליקם סמוך מאד לדלת או לחלון או במקום אחר שרוח עלולה לכבותם.
זהירות מכיבוי הנרות ע"י קטנים וכדו'
יב – וכן אין להדליק נרות שבת במקום שאנשים עוברים כשיש חשש שיגרמו למשב רוח שיכבה את הנרות או במקום נמוך, כשנמצאים שם ילדים קטנים.
נרות שליד הדלת
יג – אסור לגרום לכיבוי הנרות. ועל כן, כאשר הנרות מונחים אחרי הדלת ממש – אסור לפתוח או לסגור את הדלת. אמנם, אם הנרות מונחים בכותל שאחרי הדלת – מותר לפתוח את הדלת, אך צריך להזהר לפתוח אותה בנחת, בין אם הדליקו נרות שעווה ובין אם נרות שמן[15].
שימוש בחלון רחוק מהנרות
יד – מותר לסגור דלת וחלון הרחוקים מהנרות כאשר אין הסגירה גורמת הבערה או כיבוי של הנרות [באופן ששם לב לכך שסגירת החלון או הדלת אינם משפיעים על הנרות][16].
הנחת הנרות על השולחן
טו – מנהג האשכנזים שמניחים את הנרות על שולחן השבת[17], אולם מוטב שלא להניחם על השולחן, מכמה טעמים:
* – מפני שעלול לכבות את הנרות או לגרום לכיבויים [נרות הפרפין המצויים היום דקים מאוד, ואם ינענעו את השולחן הפרפין שנמס יישפך, וזה כגרם כיבוי[18]. וכן נרות השמן עלולים להישפך גם הם, והוי מכבה בידיים[19]].
* – משום שרצוי במידת האפשר שהשולחן יהיה בצפון ומנורה תהיה בדרום, כלומר, שיהיו נפרדים האחד מן השני[20].
זהירות בשולחן שעליו נרות
טז – הנוהגים כיום להניח את הנרות על השולחן – צריכים להזהר מאוד ששולחן השבת יהיה יציב ולא יתנועע בזמן הסעודה[21].
הדלקת נרות לאדם השובת מחוץ לביתו
החיובים בנר שבת
יז – ישנם שני חיובים נפרדים בהדלקת נרות שבת: א. החיוב שיהיה אור במקום בו שוהה האדם[22]. ב. החיוב לעשות את מעשה הדלקת הנרות, וכל אחד מהם מצווה בפני עצמה[23].
מתארח שיש לו חדר מיוחד
יח – המתארח אצל אחרים ויש לו חדר מיוחד לאכילה או ללינה ואין אשתו מדליקה בביתו – חייב להדליק ולברך בחדרו, משני טעמים: א. משום שחייב לעשות את (((מעשה ההדלקה))) בעצמו [שהרי אורח שיש לו חדר מיוחד – אינו יוצא במעשה ההדלקה של בעל הבית, ומכיון שאשתו לא מדליקה בביתו – אינו יוצא ידי חובת הדלקת נרות שבת]. ב. משום שחייב בכך (((שיהיה אור))) במקומו.
מתארח ואשתו מדליקה בביתו
יט – המתארח אצל אחרים ויש לו חדר מיוחד לאכילה או ללינה, ואשתו מדליקה בביתו – חייב להדליק ולברך בחדרו[24], כיון שלמרות שיוצא ידי חובת מעשה ההדלקה בהדלקת אשתו, עדיין חל עליו החיוב שיהיה אור במקום בו הוא שוהה[25].
מתארח ואין לו חדר מיוחד
כ – השוהה באכסניא ואין לו חדר מיוחד לא לאכילה ולא ללינה ואינו סמוך על שולחן בעל הבית, ואין אשתו מדליקה בביתו – חייב בהדלקת נרות שבת, כיון שלמרות שבהדלקת בעל הבית הוא יוצא ידי חובת החיוב שיהיה אור במקום בו הוא שוהה, עדיין הוא חייב במעשה ההדלקה [מכיון שאין אשתו מדליקה בביתו]. אמנם, מכיון שבעל הבית מדליק שם בעצמו – עדיף שייתן פרוטה לבעה"ב וישתתף עמו בעלות הנרות[26].
שותפות בפרוטה עם בעל הבית
כא – י"א שאדם שמוזמן לסעוד על שולחנו של בעה"ב – אינו צריך לתת פרוטה בפועל לבעה"ב, משום שעצם ההזמנה הרי היא כאילו הקנה לו בעה"ב שווי של פרוטה בנרות [או זכות שימוש בנרות][27]. ולמרות זאת – טוב שבעה"ב יקנה לאורח חלק בנרות במתנה, בפעולת קנין ממש[28].
מתארח שאשתו מדליקה בביתו
כב – המתארח אצל אחרים ואין לו חדר מיוחד לא לאכילה ולא ללינה, ואשתו מדליקה בביתו – אינו חייב להדליק בחדרו, משום שבהדלקת בעל הבית הוא יוצא ידי חובת החיוב שיהיה אור במקום בו הוא שוהה, ובהדלקת אשתו הוא יוצא ידי חובת מעשה ההדלקה[29].
מתארח בסעודה ולן בביתו
כג – הסועדים בליל שבת מחוץ לביתם וחוזרים ללון בביתם – ידליקו בביתם נרות שדולקים זמן רב כדי שידלקו עד אחרי שיחזרו הביתה ויוכלו ליהנות מאור הנרות, שהרי אם לא ייהנו מאור הנרות תהיה ברכתם לבטלה[30].
הנאה מהנרות למתארח ומדליק בביתו
כד – הסועדים מחוץ לביתם בליל שבת, ואין להם נרות שמחזיקים זמן רב – ידליקו (((נרות רגילים בברכה))) רק אם ייהנו מאור הנרות. ויכולים ליהנות מאור הנרות אחרי השקיעה כאשר מתחיל להחשיך[31] או אחרי התפילה לפני הסעודה. אמנם, יש חולקים ואומרים שההנאה מאור הנרות צריכה להיות דווקא לצרכי סעודה ולא די בהנאה בעלמא[32], אך אין נוהגים כדעה זו[33] ומספיקה הנאה בעלמא ע"מ שיוכלו להדליק נרות שבת בברכה.
מתארח שחוזר לביתו
כה – הסועדים מחוץ לביתם בליל שבת – צריכים להשאיר אור אחר דולק בבית [אור החשמל] עד לזמן ששבים לביתם, כדי שלא יכשלו בחושך בהליכתם בבית [ומכל מקום – לא מברכים על הדלקת אור החשמל[34]].
הדלקה כשאין הנאה מהאור
כו – כאשר אין אפשרות ליהנות מאור הנרות לפני הסעודה או אחריה – אסור לברך על הדלקת הנרות[35] [וראה לקמן סעי' כ"ט].
הדלקה למתארחים לכל השבת
כז – בני משפחה המתארחים בבית משפחה אחרת משך השבת כולה, וסועדים בבית המארחים ולנים בבית המארחים – תדליק המארחת נרות שבת בברכה במקום הסעודה, והמתארחת תדליק נרות בברכה במטבח או בחדר שיוחד לה.
הדלקת אורחת שאינה מדלקת בביתה
הדלקת כמה נשים
כח – נחלקו הפוסקים האשכנזים והספרדים בדין הדלקת נרות למתארחת, כאשר אין אפשרות להדליק נרות בחדר המיוחד למתארחים או במטבח, או כשיש חשש שהמארחת תפגע אם המתארחת תדליק בחדר אחר. דעת הרמ"א וכך מנהג האשכנזים: שיכולות שתי נשים להדליק בברכה באותו חדר ואפילו על אותו השולחן, למרות שדי בנרות של אחת מהן כדי להאיר את החדר[36] [ומכל מקום, טוב שלא תדלקנה במנורה אחת או בפמוט אחד[37]]. ולדעת מרן בעל השולחן ערוך וכך מנהג הספרדים: שתי נשים לא יכולות להדליק נרות שבת ולברך עליהם כאשר הנרות נמצאים על אותו השולחן או אפילו בשני מקומות נפרדים באותו חדר.
(((להלכה))): בין לספרדים ובין לאשכנזים – לכתחילה טוב בכל מקרה ששתי נשים שרוצות להדליק תדלקנה כל אחת בחדר אחר.
אם בכל זאת יש צורך ושתי נשים מדליקות באותו מקום: (((לספרדים))) – המארחת תדליק בברכה, והמתארחת תשמע את הברכה ותכוון לצאת ידי חובה בברכת המארחת[38]. (((לאשכנזים))) – המארחת תדליק בברכה, והמתארחת תשתמט מלשמוע את ברכתה או שתשמע את ברכתה ותכוון לא לצאת בברכתה, ואח"כ תדליק ותברך בעצמה [באותו מקום].
כט – זוג שבא להתארח מלפני שבת ושבים ללון בביתם, ואין המתארחת יכולה להדליק בביתה [כגון שאינה נמצאת בביתה בזמן הדלקת נרות או שלא יהנו מאור הנרות, וכמובא לעיל] – תדליק האשה המארחת נרות בברכה במקום הסעודה, והמתארחת תדליק במטבח המארחת[39] בברכה.
הדלקה בפינות החדר
ל – גם לדעת הספרדים – מותר לשתי נשים להדליק נרות שבת בברכה באותו החדר, כאשר האחת מדליקה בפינה אחת והשנייה בפינה אחרת, והחדר גדול עד כדי כך שנרות שהדליקה האשה בפינה אחת לא מאירים די בפינה האחרת[40].
הדלקה לאשה מאושפזת
לא – המאושפזת בבית חולים – יכולה להדליק נרות בחדרה בברכה, בתנאי שהנרות נשארים בחדר עד אחרי השקיעה. אמנם, אם יודעת שיוציאו את הנרות מחדרה אחרי ההדלקה [מכיון שהדבר מפריע לחולים האחרים] – תדליק את הנרות בלי ברכה[41].
הנאה מהנרות במאושפזת
לב – המאושפזת בבית החולים – יכולה להדליק נרות מחוץ לחדרה בברכה, בתנאי שתדליק במקום שבו אוכלת או שתהנה מאור הנרות אחרי השקיעה כשמתחיל להחשיך[42].
מתארחת במלון ומדליקה בחדר האוכל
לג – המתארחת בבית מלון שלא מאשר להדליק נרות שבת בחדרים, וכתחליף מקצה מקום להדלקה בחדר האוכל – תדליק כל אשה נרות על פי מנהגה. למנהג הספרדים – הראשונה תדליק בברכה והאחרות ללא ברכה, והזריזה שמדליקה ראשונה – נשכרת[43]. למנהג האשכנזים – כל אשה תדליק ותברך בפני עצמה[44].
מתארחת במלון ומדליקה בחדרה
לד – בבית מלון שמאשר הדלקת נרות בחדרים – מותר גם לספרדיות להדליק נרות בברכה כל אחת בחדרה, בתנאי שהנשים המדליקות ישנות כל אחת בחדרה.
כשבעלי המלון אוסרים להדליק
לה – בבית מלון שאוסר הדלקת נרות בחדרים, וכן אינו מקצה מקום להדלקה בחדר האוכל – (((אסור))) להדליק נרות בברכה במקום אחר, בין לספרדים ובין לאשכנזים.
הדלקה במלון במקום שלא אוכלים
לו – בבית מלון שההדלקה המותרת בו היא רק בכניסה לחדר האוכל- לא יכולה לברך שם כלל, כיון שאינו במקום סעודה או במקום שינה. אמנם אם במקום זה שותים קפה ואוכלים עוגות- יכולה להדליק בברכה וכדלקמן.
הדלקה בפנס
לז – אשה המתארחת בבית מלון שלא מאשר הדלקת נרות בחדרים – יכולה להדליק בחדרה פנס הפועל עם סוללות (((ולברך))) עליו (באופן שלנורה שלה יש חוט להט משא"כ נורת לד וכדו'), אך אינה יכולה לברך על אור מנורת החשמל בחדר.
הנאה מאור הפנס
לח – אשה המברכת בחדרה על אור הפנס – צריכה ליהנות מאורו כשם שצריכה ליהנות מאור הנרות. ולכן, תדאג שיהיו בפנס סוללות המספיקות להדלקת זמן רב, ותבדוק עניין זה לפני ההדלקה. אם יש חשש שהסוללה חלשה ולא תחזיק מעמד עד שתשוב האשה לחדרה אחרי הארוחה – צריכה האשה ליהנות מאור הפנס אחרי השקיעה כשמתחיל להחשיך, לפני הארוחה[45].
הדלקה כשאשתו אינה בבית
לט – מי שאשתו אינה נמצאת בבית, כגון: יולדת הנמצאת בבית חולים – ידליק הוא את נרות השבת בברכה. ואם יש לבעל משפחה שמתארחת אצלו – ידליק הבעל במקום אכילה ויברך, והאורחת תדליק במקום השינה או במטבח גם כן בברכה. ואם יש לו אורחות שחייב בכבודן ורוצה לכבדן בהדלקת נרות שבת – יעשה אותן שליח שתדלקנה, ובכך יוצא ידי חובה.
ברכה בנרות שבת בבית הכנסת
מ – אסור להדליק בבית הכנסת נרות שבת בברכה, ועל הנוהגים כן לבטל מנהגם[46].
בחורי ישיבה
הדלקת בחור ישיבה
מא – בחור שנוהג כשולחן ערוך – יכול להדליק בברכה בחדר האוכל, בתנאי שהוא הראשון שמדליק שם. או שידליק נרות בברכה בפינה אחרת בחדר האוכל, בתנאי שחדר האוכל גדול עד כדי כך שאור הנרות הראשונים לא מאיר במקום הנרות.
בחור ישיבה בן אשכנז
מב – בחור שנוהג כרמ"א – יכול להדליק נרות שבת בברכה בחדר האוכל, אפילו אם כבר הדליקו נרות שבת בברכה באותו מקום.
הדלקה בפנימייה
מג – לגבי החדר בו הוא ישן: מעיקר הדין – די בהדלקת אור חשמל (ללא ברכה), והרוצה להחמיר – ידליק נרות שבת בברכה ובתנאי שהנהלת הישיבה מרשה, אמנם אם יש כמה בחורים באותו חדר – הטוב ביותר שיעשו תורנות ובכל פעם אחד מהם יברך והשאר ישתתפו בפרוטה או ידליקו בלא ברכה, מיהו, יקפידו להנות מאור הנר, וע"כ צריך להדליק בנרות כל כך ארוכים, בכדי שעד שיחזור מהאכילה ומהלימוד עוד תהיינה דולקות. או שאחרי התפילה יכנס לחדר השינה הזה שהדליק בו עם ברכה, וינוח או ישתמש במשהו ויהנה מהנרות האלה ואז הוא יכול לבוא יותר מאוחר[47].
חיילים בבסיס
מד – חיילים הנמצאים בבסיס בחדר אחד – ינהגו שאחד מהם ידליק וחבריו ישתתפו עמו בפרוטה. מיהו, יקפידו להנות מאור הנר כאמור בסעי' הקודם.
הדלקת הנרות בסוכה
עדיפות הדלקה בסוכה
מה – בערב שבת סוכות ובערב יום טוב – עדיף להדליק את הנרות בסוכה מכמה טעמים: (((א))). משום שאחת הסיבות להדלקת הנרות היא שיהיה אור בזמן האכילה[48]. (((ב))). משום שטוב להסתכל בנרות בזמן אמירת הקידוש[49].
הדלקה במיתקן בסוכה
מו – כאשר מדליקים נרות בסוכה – רצוי להדליקם בתוך מתקן המיוחד לכך עשוי זכוכית, כדי שהרוח לא תכבה את הנרות, וכדי שהילדים יוכלו להתהלך בסוכה בחופשיות[50].
חשש נזק מנרות בסוכה
מז – אם יש חשש שיגרם נזק כתוצאה מהדלקת הנרות בסוכה – ידליקו את הנרות בבית במקום שממנו יאירו הנרות אל הסוכה[51].
ראיית הנרות כשיושב בסוכה
מח – כאשר אין אפשרות להדליק את הנרות בבית באופן שיאירו אל הסוכה – ידליקו בבית במקום שייראו מן הסוכה[52].
הנאה מהנרות בסוכות
מט – כאשר הבית רחוק מהסוכה, ומדליקים את הנרות בבית – תצא האשה מן הבית אל הסוכה רק אחרי החשיכה, כדי שתהנה מנרות השבת בבית. לחלופין, יכולה האשה להדליק נרות שיחזיקו זמן רב וייהנו מן הנרות אחרי הארוחה, בבית[53].
נרות לכבוד האושפיזין
נ – בסוכות מצוה להדליק בכל לילה נר לאושפיזין של אותו לילה, ולומר: "הריני מדליק נר זה לכבוד האושפיזין" וכו', ויעשה כן גם בערב שבת ויום טוב לפני הדלקת נרות שבת[54].
[1] הגמ' שבת (כ"ד ע"ב) אומרת: "אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב" (וביאר רש"י משום ששמן שרפה הוא שמן של תרומה טמאה). "רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן, מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים" וכו'. ועוד הגמרא (שם כ"ה ע"ב) אומרת: "רבי ישמעאל אומר וכו', מאי טעמא?" (יש הרוצים ללמוד מהמשנה שחכמים חולקים על רבי ישמעאל בזה, ואף על פי כן הלכה כרבי ישמעאל כיון שהגמ' מהדרת אחרי טעמו של רבי ישמעאל, משמע שהלכה כמותו. עיין ה"ה הל' שבת בפרק ה' הלכה י'). ומתרצת הגמ': "אמר רבא: מתוך שריחו רע, גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה: שאני אומר: הדלקת נר בשבת – חובה. דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה". ופירש רש"י: "ויצא – מאי איכפת לן?!". וביארו התוס' (שם ד"ה "הדלקת"), וז"ל: "הדלקת נר בשבת חובה – פי': במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי, דפשיטא דחובה היא, דהתנן (לקמן ל"א ע"ב): 'על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר'". כלומר ודאי אביי ידע שהדלקה היא חובה, אלא שסובר שאם קשה לו לשבת במקום ההדלקה – יצא, ואין זה גורע מהמצוה. ועל כך אומר לו רבא שהדלקת הנר – היא חובה, היינו שצריך שיסעד במקום הנר משום עונג, כן צריך להדליק בשמן טוב ולא עם ריח רע, שמא יצא והוי כאילו לא הדליק. וכן פירש רש"י בקצרה (ד"ה "חובה"): "כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא".
מקור – נוסף לדבר הוא במסכת פסחים (דף ק"א ע"א) שם מובא דין "אין קידוש אלא במקום סעודה". וז"ל הגמרא: "ואף רב הונא סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר: אין קידוש אלא במקום סעודה". פירוש: רב הונא קידש בערב שבת ונכבה לו הנר קודם שהספיק לאכול. והעבירו את מאכליו לבית בנו ששם היה נר דולק וקידש שנית ואכל'.
ועוד – מובא שם שאביי סיפר שרבו אמר לו לאכול לחם אחר הקידוש כיון שבמקומם אולי לא יוכלו לקדש כי לא יהיה נר דולק. נמצאנו למדים שהקידוש צריך להיות במקום נרות שבת [מיהו עיין ברא"ש (סי' ה' המובא בב"י סי' רע"ג)].
ועיין – בב"י (סי' רס"ג) שהביא מחלוקת ראשונים אם צריך לאכול במקום הנר – שדעת רש"י (שבת כ"ה ע"ב) ותוס' (שם ד"ה "הדלקת") סוברים שצריך לאכול לאור הנר, ואילו דעת רבינו שמחה המובא במרדכי (שבת פ"ב סי' רצ"ד) והגהות מימוניות (ריש פרק ה' דשבת) שלא צריך לאכול במקום הנר.
והשו"ע – פסק במקום אחד (סי' רס"ג סעי' ט'): "המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה – הוי ברכה לבטלה" משמע שזה חיוב לאכול במקום הנרות, ואילו בסימן רע"ג סעיף ז' כתב: "יש אומרים שאין מקדשים אלא לאור הנר, ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר. ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים – מקדש בחצר ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, והכי מסתברא".
והמג"א – יישב (הובא במשנ"ב ס"ק ל"ט): "דאין מותר לאכול בחצר רק דוקא במצטער הרבה בביתו משום זבובים וכיוצא, הא לאו הכי – צריך לאכול דוקא במקום נר".
ואפשר – עוד ליישב כי בסימן רע"ג התיר כיון שנהנה מאור הנר בדברים אחרים לפני או אחרי הקידוש, ולכן ברכת הנר אינה לבטלה.
הרמ"א – (סי' רס"ג סעי' י') כתב: "עיקר הדלקה תלויה בנר שמדליקין על שולחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית". ז"א שהוא פוסק כדעה הראשונה מדין סעודה.
וכתב – המג"א (ס"ק כ"א): שיש להדליק גם במקומות אחרים שמשתמש בהם.
ועיין – בכה"ח (סי' רע"ג ס"ק מ"ו) שהביא פוסקים הסוברים שכשמקדש לא ליד הנרות – ברכת הנרות היא לבטלה. והביא סברת החולקים עליהם. ועוד כתב (ס"ק מ"ז) שמשמע בדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל שצריך לאכול את כל הסעודה של שבת ליד נרות שבת.
נמצא – שעל פי הפשט טוב לאכול במקום הנרות, כיון שזאת שמחת שבת לאכול במקום שיש אור הנר. אך על פי הקבלה צריכים הנרות להיות במקום שמקדשים ואוכלים שם, כי יש בכך גם ענין של הארה רוחנית.
וראה – במשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) שכתב: "והיינו במצטער הרבה, דאי לאו הכי – צריך לאכול דוקא במקום נר. ועיין בפמ"ג שמצדד דיותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואח"כ יגמור סעודתו בחצר". וראה בביאור הלכה שם (ד"ה "והכי מסתברא") ובכה"ח (שם ס"ק מ"ו) שכתבו שלדעת הרבה גדולים אם הדליק נר במקום מסוים ומקדש ואוכל במקום אחר – "הוי ברכה לבטלה". וע"כ כל ההיתר רק אם מצטער הרבה.
והבא"ח – (פרשת נח אות ב') כתב: "עיקר הדלקת הנר במקום שאוכל ועליהם תברך האשה המדלקת את ברכת הדלקת הנר. ומ"מ תקנו חז"ל שידליק נר אחד במקום שישן שם וכן בבית התבשיל ובכל מקום שיש לו כניסה בו בלילה להוציא ולהכניס בכל מקומות אלו תדליק האשה בלא ברכה ואח"כ תדליק במקום השלחן בברכה. ואם ירצה האיש להדליק במקום שינה בידו – תע"ב אך לא יברך, יען כי אשתו מברכת בנרות של מקום השלחן. ומי שאין לו מעות לקנות שמן שבת – יחזור על הפתחים ויקנה, אך לאדם כזה סגי נר אחד".
וראה – רמ"א (סי' רס"ג סעי' י') ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), כה"ח (שם ס"ק ט"ו), בא"ח (ש"ש נח סעי' ד'). ועיין כנה"ג (הגהות ב"י אות ה') שכל מקום שאור הנר מגיע לשם נקרא מקום הנר, אפי' אם זה נמצא בחדר אחר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ב).
[2] כתב מרן השו"ע (סי' רס"ג סעי' ו'): "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם – צריכים להדליק נר שבת בחדרים ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו – אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו".
יש – הלומדים (ראה כה"ח שם ס"ק מ"ח שהביא כן בשם התשב"ץ) מדברי השו"ע שכתב: "מי שהוא 'אצל אשתו", דהיינו גר בבית אחד עם אשתו, "אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו", שלא ידליק בחדר שמשתמש בו. והמג"א (שם ס"ק י"ד) כתב שידליק שמא יכשל אך לא יברך שהרי אשתו כבר מדליקה ומברכת בבית זה. ודייק כן מהכתוב בשו"ע: "אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו". וכך ינהגו למעשה, שאע"פ שהאשה מדליקה ומברכת בחדר אחד – יש לבעל להדליק בלי ברכה בחדר אחר שיש בו שימוש אע"פ שלא אוכלים בו. וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק ל"א).
וצריך – לומר שלטעם של כבוד סעודת שבת (ראה בהרחבה בפרק י' סעי' ב') – די שידלקו הנרות רק במקום בו אוכלים, אבל לטעם של "שלום בית" צריך שידלקו הנרות בכל החדרים בהם משתמשים (ועיין לבאר היטב שם ס"ק א', משנ"ב שם ס"ק ב', כה"ח ס"ק ב', בא"ח נח ש"ש סעי' ב').
ולמעשה – אנו מדליקים נרות שבת משני הטעמים דלעיל, ולכן במקום האכילה – ידליק נרות דוקא שבהם יש עיקר כבוד שבת, ובמקומות אחרים – די אם ידליק חשמל וכד'. כי העיקר שלא יפול (ועיין ברמ"א סי' רס"ג סעי' י' שהעיקר במקום שאוכל, ועיין לשו"ת רב פעלים ח"ד אור"ח סי' כ"ג).
ואף – מי שגר לבדו ואין לו אשה – צריך להדליק נר במקום שאוכל בו ובשאר החדרים שמשתמש בהם (ע"י תאורת חשמל כדלעיל). ואע"פ שלכאורה לא שייך הטעם של שלום בית כפשוטו, מ"מ אין הכוונה בטעם של "שלום בית" רק שלא יריב עם אשתו אלא שגם לא יצטער ויכעס על עצמו. וזהו שאומר הפסוק: "ותזנח משלום נפשי", משמע שלום גם עם עצמו.
עוד – יש להוסיף עפ"י דברי הגמ' בשבת (כ"ג ע"ב), וז"ל: "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא, אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא. נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא, אמר: גברא רבא נפק מהכא. נפק מינייהו רב שיזבי". והסביר הבא"ח (בן יהוידע שם) שרבי אבין לא הדליק הרבה נרות במקום אחד, דאין בזה הרבה תועלת, אלא הדליק בכל החדרים שאולי יהיה לו תועלת מהם (כגון שלא יפלו וכדו').
[3] כתב הבא"ח (ש"ש נח סעי' ב'), שהבעל אינו מברך על נרות שבת אפי' מדליק בחדר אחר, מאחר שאשתו הדליקה בברכה על הנרות שבשולחן ששם עיקר ההדלקה, אמנם אם ירצה הבעל להדליק בחדר אחר – יכול להדליק, אך בלא ברכה. ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' נ') שהאריך והרחיב בדין זה והביא פוסקים רבים שלדעתם יכול הבעל לברך על הדלקת נרות, ואין נפ"מ מתי ידליק הבעל, וכתב: "אך אנא עבדא, איני מתיר אלא בהיכא דהבעל יקדים להדליק ולברך קודם שתברך האשה", והמשיך שם הרב פעלים: "ושו"ר בס' תורה לשמה כת"י שאלה כזאת דניד"ד ממש". משמע מדבריו שהשאלה בס' הנ"ל בסי' ע"ח כוונתו היא שהבעל ידליק לפני האשה ורק בזה יש מקום להתיר בדוחק.
[4] בעבר היו רגילים לאכול על גגות הבתים ואור הירח האיר עליהם, ולמרות כן צריך להדליק נרות שבת גם שם, וראה בא"ח (ש"ש נח סעי' ד'), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ט"ז), וראה בגמ' ברכות (כ"ז ע"ב) שאומרת: רב התפלל ערבית של שבת בערב שבת, וביאר הרא"ש (שם פ"ד סי' ו') שרב התפלל ערבית של שבת מוקדם, הדליק נרות לפני שהתפלל וקיבל עליו שבת מבעוד יום. נמצא שכאשר רב הדליק נרות היה אור השמש ואעפ"כ הוא הדליק נרות בברכה, כל שכן כשיש אור חשמל שאפשר להדליק נר בברכה. וראה עוד מש"כ בעניין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ג). והנה פשוט שלדעת הרמ"א (סי רס"ג סעי' ח') שפסק כמהרי"ל, ששני בעלי בתים שאוכלים במקום אחד כל אחד ידליק נרות שבת בברכה – אינם צריכים לזה, שהרי כל מה שמוסיף אור זו תוספת עונג וכבוד שבת, ועל כן מותר להדליק נר כשהחשמל כבר מאיר, אך גם לפי דעת השו"ע הפוסק שאין מברכים על תוספת אורה, אין בכך חשש.
[5] כתב הבא"ח (ש"ש נח סעי' ד'): "אע"פ שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שולחנו מבערב, עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית, יש בו חיוב ע"פ הסוד, כן העליתי בספרי הק' מקבציאל" (וראה לעיל פרק י' סעי' ב' במקורות שם).
[6] רמ"א (סי' רס"ג סעי' ד'), כה"ח (שם ס"ק ל"ג).
[7] עיין שו"ת משפטי עוזיאל (ח"א או"ח סי' ז'), וז"ל: "ואפשר לומר עוד דאפילו להרמב"ם ומרן אין יוצאים ידי חובת הדלקת נר שבת בנר החשמל, הואיל ועלול הוא להפסק באמצע הסעודה על ידי הפסקת הזרם ממקורו ומתבטל עונג שבת, והרי זה דומה לעטרן שאמר רבי ישמעאל אין מדליקין מפני כבוד השבת, מאי טעמא? אמר רבא: מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמ"ל אביי: ויצא! אמ"ל: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה, פירוש במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר (שבת כ"ה ע"ב ותוד"ה "הדלקת"). והוא הדין בנר החשמל שהוא עלול להפסק הזרם ממקורו ולכבות הנר באמצע הסעודה, אין מדליקין בו".
[8] ראה רמ"א (סי' רס"ג סעי' י'). וז"ל הבא"ח (ש"ש נח סעי' י"ג- י"ד): "ידליקו נר שבת במקום הנחתם ולא ידליקום בזוית זו ויניחום בזוית אחרת, אפילו אם זה המניחה ומטלטלה הוא נכרי שאין לו איסור מוקצה, שאם יעשו כן אינו ניכר שהודלקו לכבוד שבת. וכן לא תדליקם בעודם ביד המשרת, וכ"ש שלא תדליקם בחוץ ויכניסום בפנים. ואפילו אם האשה חולה – צריכה להדליק נרות שבת במקום הנחתם" וראה משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ח).
[9] בא"ח (ש"ש נח סעי' י"ד).
[10] ראה משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ח).
[11] עי' בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק א').
[12] חז"ל (עיין אבות פ"ג מ"ג וברכות נ"ה ע"א) אומרים שכל שולחן שאמרו עליו דברי תורה נקרא מזבח – "זה השולחן אשר לפני ה".
[13] כתוב בפזמון "אזמר בשבחין", שחיברו רבינו האר"י הקדוש: "אסדר לדרומא" וכו' עפ"י דברי הזוהר בתיקונים. אמנם מי שאין לו אפשרות לסדר צורה כזו – לא יאמר בפיוט: "אסדר" אלא: "אסדרו", כלומר כלל עם ישראל כך מסדרים את שולחנם (וכן כתב שו"ת תורה לשמה סי' פ').
[14] ראה מה שהארכנו בסעי' א' ובהערה א' שלכתחילה צריכים לקדש לאור הנר, אבל אם יש לו צער במקום הנר – יכול לקדש ולאכול במקום אחר, וזהו "שלום בית" שלא יצטער, ובלבד שאחרי האוכל בחצר יחזור לבית ויהנה מהנרות. ולכל הפחות יעשה כדעת הפמ"ג (המופיע שם) שיאכל כזית ליד הנרות ואת המשך הסעודה יעשה במקום אחר, ואם גם זה א"א – לפחות ישתדל לקדש ולשתות רביעית יין במקום הנרות.
[15] וצריך להזהר בכך בפרט בנרות המצויים כיום. ועיין שו"ע (סי' רע"ז סעי' א'-ב') ולחונים עליו.
[16] עיין שו"ע (סי' רע"ז סעי' א', וב') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"א), שאע"פ שהרוח היתה יכולה להבעיר את הנרות, אין בכך משום מכבה, שאינו עושה כלום אלא עוצר הרוח, ואם יכבו – יכבו.
[17] רמ"א (סי' רס"ג סעי' י'), כתב: "ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית. וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר".
[18] ראה עוד ביאור הלכה (סי' רע"ז סעי' ג', ד"ה "אי-אפשר שלא יקרבנו"), ז"ל: "נקט לשון קצרה ובאמת יש לסיים או שירחקנו ונמצא מכבה, וכמו שהביא הרא"ש מהירושלמי, ואע"ג דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, דלא מהני ליה מידי בההוא כבוי, דהשמן אזיל לאבוד שנשפך, וכמו שכתב בהגהת מרדכי [ולאפוקי בס"א בנר שמונח אחורי הדלת דהשמן נשאר לו אחר הכבוי]. וקי"ל דפטור מחטאת לכ"ע, וכמו שכתב בסימן ש"כ במ"א סקכ"א, מ"מ אסורא איכא לרוב הפוסקים". וע"ע שו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' י'). ובדין גרם כיבוי האסור והמותר, ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א) "כיוון שעון שבת מע"ש ובשבת עבור תאורה ועבור חימום אוכל".
[19] עיין תוס' ביצה (כ"ב ע"א ד"ה "והמסתפק"), שו"ע (סי' רס"ה סעי' ג'). ובמשנ"ב (שם ס"ק י"א), כתב: "ויטה – השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או כאשר ירחקהו יתחייב משום מכבה. ועיין בסימן רע"ז ס"ג דבנר של שעוה לא חיישינן לזה". וראה עוד 'דרכי הלכה' (על קיצור שו"ע סי' פ"ח הע' י"ג).
[20] ראה בכה"ח (סי' רס"ג ס"ק ס"ח) שכתב שעפ"י הזוה"ק והאר"י הדלקת הנרות כנגד השולחן כי המנורה בדרום ושולחן בצפון, וראה לעיל בפרק י' סעי' ב' ובמקורות שם.
[21] כיום השולחנות פחות יציבים מהשולחנות שהיו בעבר, ולכן הדברים מקבלים משנה תוקף, וגם האשכנזים הנוהגים להניח את הנרות על השולחן, צריכים להיזהר מאוד שהשולחן יהיה יציב ולא יתנועע בשעת הסעודה.
[22] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' ב'), וראה לעיל בהרחבה בטעמי הדלקת נרות שבת בפרק י' סעי' ב' ובמקורות שם.
[23] ראה להגר"א בביאוריו (סי' רס"ג סעי' ה'): "שניים או שלושה – שכל אחד מצווה". וראה שו"ע הרב (סי' רס"ג סעי' י"ד-ט"ו), ועיין בקונטרס אחרון (שם אות ה') ובביאור הלכה (שם ד"ה "בחורים").
[24] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' ו') ומשנ"ב (שם ס"ק ל' וס"ק ל"ב), וכלשונו: "הא אם היה לו חדר מיוחד – צריך להדליק ולברך, אפי' אם מדליקים עליו בביתו". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ט).
[25] דמחיוב ההדלקה העצמי שהוא מצווה – נפטר ע"י הדלקת אשתו, וראה בבה"ל (סי' רס"ג ד"ה "בחורים").
[26] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' ז').
[27] משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ל"ג), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ן').
[28] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ל"ד), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק נ"א).
[29] ראה כה"ח (סי רס"ג ס"ק נ"ה) בשם אשל אברהם אות י"ד.
[30] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' ט') ובנו"כ שם.
[31] כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ס').
[32] משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"א) בשם דרך החיים, שכתב: "ואם בבית שהדליק היה קצת חושך ומשתמש שם שום דבר לאור הנרות לצורך סעודה – ליכא איסורא, אף שאין דולקת כל הלילה ואף שאוכל בחצר".
[33] וראה בשער הציון (סי' רס"ג ס"ק מ"ה) שכתב שדעת דרך החיים היא שצריך שימוש לצורך סעודה לאור הנר, אך שאר האחרונים סתמו בזה.
[34] ראה בפרק ט"ו סעי' י"ג שאין יוצאים יד"ח הדלקת נרות שבת באור חשמל, ובודאי שאין מברכים.
[35] ראה לעיל סעי' א' ובמקורות שם.
[36] והטעם לדבר הוא שריבוי אורה מביא לתוספת שמחה. ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ג), וז"ל: "מרן הבית יוסף (סי' רס"ג) כתב: 'מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סימן נ"ג): שנים או שלושה בעלי בתים אוכלים במקום אחד – כל אחד מברך על מנורה שלו, אף על פי שכבר יש אורה מרובה. אף על גב, דאור זרוע (דרשות מהר"ח אור זרוע עמ' ע"א) נסתפק בזה, מכל מקום יש נוהגים כך'. והוסיף המהרי"ל: 'ובעניותי נראה לי ליישב דכל מה דמתוסף אורה אית ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות'.
מדברים – אלו יוצא שיש מחלוקת בין האור זרוע למהרי"ל: מה לעשות כאשר יש כמה נשים הצריכות להדליק נרות, האם כולן יכולות לברך על הנרות שלהן? לפי המהרי"ל – כל אחת מהנשים יכולה להדליק נר בברכה באותו המקום, ואין בזה ברכה לבטלה כי תוספת אורה היא מצווה. לפי האור זרוע – לאחר שבעלת הבית ברכה והדליקה – אין האחרות יכולות להדליק בברכה.
במחלוקת – זו עצמה נחלקו השו"ע והרמ"א. השו"ע (סי' רס"ג סעי' ח') כתב: 'שנים או שלשה בעלי בתים אוכלים במקום אחד – יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות, ולא יברך אלא אחד'. היינו שפסק כדעת האור זרוע (בשו"ע הרב שם סעיף י"ד-ט"ו (ועיין בקונטרס אחרון סי' רס"ג, ה') משמע גם כן שזה חיוב על האדם עי"ש. אך יש לדייק שם לדעתו (שו"ע הרב סי' רס"ג סעי' י"ד-ט"ו) שדווקא אם כל אשה אוכלת מהאוכל שלה – יכולות לברך כל אחת לעצמה על נרות שבת, אבל כשהן סמוכות על שולחן בעל הבית – רק אחת מברכת).
הרמ"א – הוסיף: 'אבל אנו אין נוהגין כן', כלומר יכולות כמה נשים להדליק נרות שבת בברכה במקום אחד. וכך עד היום הנשים הנוהגות כמו הרמ"א מברכות כמה נשים בבית אחד במקום אחד (ועיין לפרישה שם אות ה' שנדחק לפרשו, ועיין לברכי יוסף, שיורי ברכה אות ד' בנושא). ומ"מ תדליק כל אחת בפמוטים משלה אך לא במנורה אחת (כ"כ המג"א (שם ס"ק ט"ו והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז) בשם השל"ה הקדוש (שבת פ' נר מצוה ד"ה "הב"י"), שגם הנוהגות כמהרי"ל וכרמ"א שכמה נשים מדליקות ומברכות בבית אחד דווקא כל אחת במנורה שלה, אבל אם יש מנורה שיש בה כמה קנים – תדליק אחת ותברך, ואחר כך השנייה תדליק באותה מנורה בלי ברכה. אמנם כתב הפמ"ג שאם היא עניה – יכולה לסמוך בשעת הדחק על סברת האליה רבה (שם ס"ק י"ח) שתברך).
כתב – היפה ללב (שם אות י') שנהגו הספרדים בענין זה כמו האשכנזים. אך הבא"ח (נח ש"ש סעי' י"א) לא פסק כן אלא כדעת מרן, שאי אפשר לכמה נשים להדליק במקום אחד עם ברכה אלא בחדרים נפרדים או שהמארחת תברך בלבד בנוכחות האורחות מטעם סב"ל.
המגן – אברהם (שם ס"ק ט"ו) פסק גם כן כמהרי"ל, וכתב שהטעם שמדליקים כל שלושה בעלי בתים הוא: 'דכל מה דמתווסף אורה יש בה שלום בית ושמחה להנאת אורה בכל זוית וזוית'. ומובא במשנ"ב (שם ס"ק ל"ה) וכה"ח (שם ס"ק נ"ב).
והגאון – מוילנא (שם ס"ק י"ז) כתב חידוש נפלא בשלוש מילים! על ההלכה: 'שנים או שלשה' 'שכל אחד מצווה', כלומר ההדלקה היא חובת גברא, ולכן כמה אנשים יכולים להדליק בבית אחד. חידוש זה של הגר"א אינו כתוב בב"י, ברמ"א ובשאר הפוסקים.
בשו"ע – הרב (סי' רס"ג סעי' י"ד-ט"ו, ועיין בקונטרס אחרון שם אות ה') משמע גם כן שזה חיוב על האדם, עיי"ש. אך משמע מדבריו שדווקא אם כל אשה אוכלת מהאוכל שלה – יכולות לברך כל אחת לעצמה על נרות שבת, אבל כשהן סמוכות על שולחן בעל הבית – רק אחת מברכת. ולא נהגו כן, ולכן הפוסקות כרמ"א – כולן מברכות בכל אופן.
[37] ראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ז). ועיין עוד בהערה קודמת לענין פמוט אחד.
[38] עיין כה"ח (סי' רס"ג ס"ק נ"ד).
[39] ובמקרה כזה צריכים להשאיר אור חשמל בביתם כדי שלא יכשלו בהליכתם כשחוזרים הביתה.
[40] עיין בא"ח (ש"ש נח סעי' י"א), וראה כה"ח (סי' רס"ג ס"ק נ"ד, נ"ו), משנ"ב (שם ס"ק ל"ו), ועי' דרכי הלכה (על הקצוש"ע סי' ע"ה סעי' ט"ו).
[41] משום שזה ספק ברכה לבטלה. ועיין בא"ח (ש"ש נח סעי' ה' ולגבי יולדת ובסעי' י"ד), ועיין כה"ח (סי' רס"ג ס"ק כ"ג).
[42] ראה לעיל סעי' א' ובמקורות שם.
[43] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' ח') ובא"ח (ש"ש נח סעי' י"א).
[44] המתארחים בבתי המלון – צריכים להיזהר להדליק נרות אחרי פלג המנחה, ומצוי שבבתי המלון לא משגיחים על הזמנים כדבעי. וע"כ החכם עיניו בראשו ישים לב שלא ידליקו לפני זמן פלג המנחה, מכיון שלא יוצאים ידי חובת נרות שבת בהדלקה זו.
[45] עיין לעיל סעי' י' ובמקורות שם.
[46] כיון שכיום בארץ אין לינה ואכילה בביהכנ"ס – אין להדליק נרות שבת, וראה בשו"ע (סי' רס"ט סעי' א') שכתב: "אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת, וכך מנהג ארץ ישראל".
ויש – לדעת שאנו פוסקים כדעת הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ט"ו; פי"ב מהל' שבועות הל' ט') ושו"ע (או"ח סי' רט"ו סעי' ד'; יו"ד סי' של"ד סעי' ל"ז) שברכה שאינה צריכה היא איסור דאורייתא. וע"כ כל מה שאומרים שאין לשנות ממנהג אבותינו, משום שנאמר (משלי א', ח'): "ואל תטוש תורת אמך", זה לא כאשר זה נוגד את ההלכה, ובפרט כשמדובר בברכה שאינה צריכה, או ברכה לבטלה שיש איסור של "לא תשא".
ולפיכך – במקום שנהגו, כמו בהודו, ששם יש אפשרות של אכילה ולינה – יכולים לסמוך על מה שכתב מר"ן (סי' רס"ט סעי' א') שלא לבטל את המנהג, אך כאן בארץ ישראל לא היה מנהג כזה, ולכן אין לחדשו. ואם רוצים להדליק נרות בביהכנ"ס בכדי להשרות אוירה של שמחה – יכולים להדליק לפני תפילת מנחה כי סביר שזה לפני השקיעה אך בלי ברכה, או אם רוצים – יכולים לברך בלי שם ומלכות, וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ט).
[47] כתב מרן (סי' רס"ג סעי' ו'), וז"ל: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם – צריכים להדליק נר שבת בחדרים ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו – אין צריך להדליק בחדרו, ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו". וכתב בעולת שבת שמברך "אפילו יש לו אשה ובני בית שמברכין בביתו" (עיין משנ"ב סי' רס"ג ס"ק כ"ח וביאור הלכה שם ד"ה "בחורים וכו'". בא"ח ש"ש נח סעי' י"א). וכתב מג"א (שם ס"ק י"ג): "הא דצריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך, אע"ג דאין אוכלים בחדרם, היינו משום דהדלקת נר חובה מפני שלום הבית, שלא יכשל בעץ או באבן" (וכן כתבו המשנ"ב שם ס"ק כ"ח כ"ט, וכה"ח שם ס"ק מ"ז). ומכאן למדנו שאף אם מדליק רק שלא יכשל – מברך. וכתב עוד כה"ח (שם ס"ק מ"ו) שהנרות שמדליקים הבחורים בחדר שינה צריכים להיות ארוכים עד שיבואו לישון, ע"מ שלא תהא ברכתם לבטלה.
[48] ראה מה שהארכנו בענין בסעי' א' ובהערה א' שם שהבאנו מקורות לכך שלכתחילה צריכים לקדש לאור הנר.
[49] ראה פרק י' סעי' י"ט-כ'. וכן מאמר מרדכי למועדים וימים (פרק נ"א סעי' ע"ב).
[50] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ב עמ' ס"ה).
[51] כדי שיהנה מהם כמבואר לעיל בהערה א בהרחבה.
[52] וע"ע מאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק נ"א סעי' ע"ג-ע"ד).
[53] ראה לעיל סעי' כ"ג-כ"ד ובמקורות שם.
[54] ראה כה"ח (סי' תרל"ט ס"ק ט'), וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"א סעי' ס"ט).
