פרק טז – הלכות קידוש

מצות קידוש

קידוש בדיבור

א – מצות עשה מדאורייתא לקדש את השבת בדברים, דהיינו בשתי הזכרות[1]: א. בהזכרת קדושת השבת. ב. בהזכרת שבח, דהיינו בברכה.

מצוה לקדש על היין. י"א שקידוש על היין הוא מדאורייתא[2], ויש אומרים שמדאורייתא מצות קידוש הינה רק בדיבור, וקידוש על היין הינה מצווה מדברי סופרים[3]. וע"כ נוהגים אנו לומר זאת לפני הקידוש ב"לשם יחוד" מספר לשון חכמים, כפי שמובא בסידורים[4]: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים. ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין".

אמירת "שבת שלום" אם היא כקידוש

ב – אין אדם יוצא ידי חובת קידוש באמירת "שבת שלום"[5], משום שאין באמירה זו לא שבח ולא קדושה, אך אם יאמר: "ברוך אתה ה' מקדש השבת" וכדו' – יצא ידי חובת קידוש דאורייתא[6], כי כולל הוא בדבריו גם שבח וגם קדושה.

הזכרת יציאת מצרים בקידוש

זכרון יציאת מצרים

ג – חייב אדם להזכיר "יציאת מצרים" בקידוש של ליל שבת[7].

שכח להזכיר יציאת מצרים

ד – אם המקדש לא אמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים": יש אומרים שלא יצא ידי חובה, ויש אומרים שהזכרת יצירת מצרים היא חיוב רק לכתחילה, והפסוק הוא אסמכתא בלבד, ואם לא אמר – יצא ידי חובה[8], וע"כ יקפיד האדם לאמר בקידוש: "זכר ליציאת מצרים".

ה – זכירת יציאת מצרים צריכה להיות בפה ולא בלב, מיהו חולה או מי שאינו יכול לדבר – יזכור בלב[9].

קידוש בתפילה

קידוש בערבית

ו – כיון שלהלכה קידוש על היין הינו מדרבנן, ומדאורייתא יכול לצאת ידי חובה בקידוש בתפילה, לכן כשאינו יכול להשיג יין או פת לקדש עליהם (כגון חייל הנמצא בשטח) – יכול לכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילת ערבית ואח"כ לאכול[10]. ואם לא חשב באופן מיוחד – אינו יוצא ידי חובה, כי בכל מצוות דאורייתא, אם אינו מכוון בהם – אינו יוצא ידי חובה[11].

זמן קידוש הערב

קידוש בכניסתו לבית

ז – יקדש מיד כשבא מבית הכנסת לביתו[12] [ובפרט יש להזדרז בערב שבת שחל בי' בטבת, לקדש מיד ולא להאריך בתענית[13]].

אם אינו רעב

ח – מותר להמתין זמן מועט לפני הקידוש עד לבואם של אורחים, וכן יכול להמתין זמן מועט מלקדש אם אינו רעב ואינו רוצה לאכול מיד[14]. אמנם, אם סמוכים על שולחנו משרתים או אורחים, ובפרט אורח עני, או שיודע שאם ימתין ייפגע שלום הבית – לא יחכה כלל ויקדש מיד אפילו כשאינו רעב[15].

"שלום עליכם" בכניסתו

ט – גם כשממתין זמן מועט צריך לומר: "שלום עליכם מלאכי השרת" מיד בבואו הביתה, שהרי המלאכים מלווים אותו מבית הכנסת[16].

המתנה לאורחים

י – מי שייאלץ להמתין זמן ארוך, כגון שהאורחים מתעכבים – יקדש מיד ויאכל כזית פת או עוגה, וכשיבואו האורחים יקדשו לעצמם. ואם חושש שהאורחים ייפגעו אם יקדש בלעדיהם – ימתין להם, מכיון ש"גדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני השכינה", או: "יותר מהקבלת פני השכינה"^טז*.

כשאינם יודעים לקדש

יא – אם האורחים עמי ארצות שלא יודעים לקדש – יכול לקדש להם אף שכבר קידש כבר לעצמו[17].

קידוש למתפלל ערבית מוקדם

קידוש בצאת הכוכבים

יב – הזמן הטוב ביותר לקידוש של ליל שבת הוא אחרי צאת הכוכבים, והמחמיר לעשות כן – תבוא עליו ברכה[18].

קידוש מפלג המנחה

יג – מותר להתפלל, לקדש ולאכול סעודת שבת אחרי פלג המנחה[19], ויוצאים בכך ידי חובת קידוש וסעודת שבת גם אם סיימו לאכול מבעוד יום[20]. ומכל מקום, ראוי לאכול כזית לחם אחר צאת הכוכבים[21].

סמיכות ערבית לסעודה

יד – המתפלל אחר פלג המנחה – יסמיך סעודת שבת לתפילת ערבית ולא ישהה בין תפילה לסעודה כדי לאכול אחרי חשיכה[22]. וכן, לא ישהה בין קידוש לסעודה[23]. אמנם, יכול לומר את סדר ליל שבת "אתקינו סעודתא", "זכור את יום השבת" וכו' וכשיחשך – יקדש ויאכל[24].

חזרה על קרי"ש

טו – המתפלל ערבית וקרא "קריאת שמע" לפני צאת הכוכבים – יזכור לקרוא "קריאת שמע" פעם נוספת אחר צאת הכוכבים[25]. וזמן זה הוא כעשרים וחמש דקות אחר השקיעה[26].

בר מצוה בשבת

טז – קטן הנעשה בר מצוה בליל שבת – לא יקדש עד שיהא לילה ודאי, וכן ראוי להורות בדין זה לכתחילה, משום שאין בזה לא טרחה ולא הפסד, "דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה"[27].

קידוש מוקדם בימי העומר

סעודה מוקדמת בעומר

יז – המתפלל מוקדם (בפלג המנחה) בערב שבת בימי העומר – יקדש ויתחיל לאכול סעודת השבת לפני שקיעת החמה[28], ואז יוכל להמשיך בסעודתו גם אחרי שקיעה. ואינו צריך להפסיק מלאכול בשקיעה [למרות שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר], מכיון שהתחיל לאכול בהיתר. וכשיגיע זמן צאת הכוכבים [כעשרים וחמש דקות אחרי השקיעה] – יפסיק בסעודתו יקרא קריאת שמע ויברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה[29].

קידוש אחר השקיעה

יח – המתפלל מוקדם בימי העומר ולא קידש עד ששקעה החמה – אינו יכול לאכול כהרגלו, משום שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר, אך גם לא טוב לדחות את הקידוש זמן רב כל כך [עד צאת הכוכבים], כמבואר לעיל (סעיפים ז'-י'), ועל כן ינהג באחת משתי דרכים[30]:

* – יקדש, יאכל לחם פחות מכביצה וילמד תורה עד צאת הכוכבים, ואז יברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה ואחריה יאכל סעודת השבת.

* – יקדש ויתחיל לסעוד סעודת השבת מיד, אך יעמיד שומר [החייב במצות ספירת העומר] להזכירו שצריך לברך ולספור "ספירת העומר" בזמן צאת הכוכבים.

כוונה בקידוש

"לשם יחוד" לפני קידוש

יט – מצוות צריכות כוונה[31], לכן ירגיל אדם עצמו להתפלל מתוך סידור וירגיל לשונו לומר "לשם יחוד"[32] לפני עשיית כל מצווה[33]. ובמיוחד בקידוש ישתדל לומר את כל נוסח ה"לשם יחוד", משום שעיקר הקידוש – בדיבור ובמחשבה[34].

כוונה כשזמנו קצר

כ – מי שזמנו קצר ואינו יכול לומר את נוסח ה"לשם יחוד" הארוך – יכול לומר בקיצור: "הריני מכוון לצאת ידי חובת מצות עשה מהתורה לקדש בדברים, ומצות עשה מדרבנן לקדש על היין"[35].

לא כיוון בקידוש

כא – מי שלא כיוון בקידוש הלילה לצאת ידי חובת מצווה דאורייתא לקדש בדיבור ומצווה דרבנן לקדש על היין (ולא אמר "לשם יחוד"), והתחיל בסעודה – חייב להפסיק את סעודתו ולומר: "ברוך מקדש השבת" [ללא שם ומלכות], כיון שיש הסוברים שלא יצא יד"ח [ראה הערות ל"א-ל"ב].

כוונה להוציא את השומעים

כב – המקדש יכוון להוציא את השומעים ידי חובה והשומעים יכוונו לצאת בברכתו, ואם לא כוונו – לא יצאו ידי חובה. ולכן ראוי להזכיר לשומעים לכוון לצאת ידי חובה[36].

כוונת השומעים

כג – היוצאים ידי חובה בקידוש שעושה אחר – חייבים לשמוע את כל הקידוש מילה במילה מתחילתו ועד סופו, מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת"[37]. ומעשה יצה"ר הוא שדווקא כשדרוש שקט כדי לשמוע כל מילה אז ישנם רעשים ומפריעים למיניהם, ולמרות הכל יקפידו כל בני הבית לשמוע כל מילה ולא ישימו לב לשום דבר אחר.

כשאינו שומע את המקדש

כד – מי שאזניו כבדות ואינו שומע את המקדש, וכן כאשר המקדש מגמגם או שאינו הוגה את המילים כדבעי – ישתדל לקדש לעצמו על כוס בנפרד. ואם אינו יכול לקדש לעצמו בנפרד – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר בלחש את ברכת הקידוש עם המקדש. ואפילו שאינו מחזיק בידו את כוס הקידוש – יוצא ידי חובה. ומכל מקום, טוב להחזיק כוס יין בשעת הקידוש אם אינו יוצא בברכת המקדש.

מקדש שאינו מוציא ידי חובה

כה – המתארח במקום שנוהגים שרק בעל הבית מקדש[38], וקיים חשש שהמקדש אינו יודע לכוון להוציא את השומעים ידי חובה – יתן עיניו בכוס המקדש ויאמר את הקידוש בלחש עם המקדש. אך אין לנהוג כך כשהמקדש יודע לכוון להוציא ידי חובה.

הבנת מילות הקידוש

כו – היוצא ידי חובת קידוש ע"י אדם אחר וכן המקדש לעצמו – צריכים להבין את מילות הקידוש (זאת מעבר לחובת המקדש להוציא את השומע וכוונת השומע לצאת מהמקדש, כמבואר לעיל סעי' כ"ב). לכן אם יש לאדם אורח אדם שאינו מבין עברית, ורוצה להוציאו יד"ח קידוש – יש לתרגם ולהסביר עבורו את הקידוש מילה במילה[39].

אמירת הקידוש בעברית

כז – כאשר אומר את הקידוש בעברית (או על פי אותיות לועזיות הכתובות לפניו), אף על פי שאינו מבין – יצא ידי חובתו, כיון שאמר את הקידוש בפיו בלשה"ק[40].

דין אשה וקטן בקידוש

חיוב אשה בקידוש

כח – נשים חייבות בקידוש מדאורייתא אע"פ שהיא "מצות עשה שהזמן גרמא"[41], מכיון שהוקש "זכור" ל"שמור". וכשם שנשים מצוות על "שמור", כלומר על איסורי מלאכה בשבת[42], כך חייבות ב"זכור", כלומר בקידוש השבת[43].

הוצאת האשה ידי חובה

כט – יש אומרים שהמתפלל תפילת ערבית – יצא ידי חובת קידוש השבת "בדברים" מדאורייתא ובקידוש "על היין" הוא חייב רק מדרבנן, וממילא אינו יכול להוציא את אשתו שלא התפללה, משום שעדיין חייבת בקידוש מדאורייתא[44], ולכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בבואם לביתם לומר[45]: "ברוך שנתן לעמו ישראל שבת קודש" וכדו' [כדי להוציא את האשה ידי חובת קידוש דאורייתא, ורק אח"כ לקדש על היין]. אך להלכה – אין צורך לנהוג כך, מכיון שסתם אדם אינו מתכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילה אלא בקידוש על היין, ונמצא שגם הוא לא יצא ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה[46], ולכן יכול להוציא את אשתו ואת עצמו בבית בקידוש מדאורייתא ומדרבנן.

אשה מקדשת לאיש

ל – אשה יכולה לקדש ולהוציא את האיש ידי חובה, משום שחייבת בקידוש כמוהו. ולכן, כאשר הבעל אינו יכול לשתות יין, או כשאין בעלה בבית – תקדש האשה ותוציא ידי חובה את בני ביתה[47]. וצריכה לשתות רוב רביעית מכוס הקידוש[48] [ולכן רצוי שתקדש על מיץ ענבים]. אמנם, כל זה רק כאשר אין אנשים זרים בבית, אך כשיש אנשים זרים בבית – לא תקדש, משום צניעות[49].

קידוש קטן או אשה

לא – אין הקטן מוציא את האשה ידי חובת קידוש, מכיון שהיא חייבת מדאורייתא והוא אינו חייב אלא מדרבנן, ולכן כשאין ילד בגיל בר מצוה בבית – תקדש האשה ולא הקטן[50].

קידוש קטן לאשה

לב – אין הקטן מוציא את האשה ידי חובת קידוש גם אם התפללה ערבית[51].

אם אינה יודעת לקדש

לג – כאשר האשה אינה יודעת את מילות הקידוש ויש שם קטן שיודע אותן – תחזיק את הכוס בידה ותאמר את מילות הקידוש מילה במילה עם הקטן, ובכך תצא ידי חובה בקידוש של עצמה[52].

בן י"ג שנה ויום אחד

לד – קטן שהגדיל והוא בן י"ג שנים ויום אחד, אך יש ספק אם הביא שתי שערות – אינו מוציא ידי חובה, לא את האיש ולא את האשה, אפילו שהתפללו ערבית[53].

אמירת "ויכולו" בקידוש הלילה

אמירת "ויכולו"

לה – מקדימים לומר שלושה פסוקי מעשה בראשית[54] מ"ויכולו השמים והארץ" עד "ברא אלוקים לעשות" לפני ברכת הגפן[55].

אמירתו ג' פעמים

לו – על פי הקבלה צריך לומר שלוש פעמים את פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות"[56]: בתפילת הלחש, לפני חזרת "מעין שבע" ובקידוש.

"סברי מרנן" ביחיד

לז – גם יחיד שמקדש לעצמו יאמר "סברי מרנן"[57] לפני ברכת הגפן, מפני שהמלאכים שאיתו שומעים[58], ויש עוד טעמים ע"פ הסוד.

עמידה וישיבה בקידוש

עמידה בקידוש

לח – אומרים פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות" בעמידה[59], משני טעמים: א. "ויכלו השמים והארץ" זו עדות על בריאת שמים וארץ, ועדים צריכים להעיד בעמידה[60], כדכתיב[61]: "ועמדו שני האנשים". ב. שם ה' רמוז בראשי תיבות: "יום השישי ויכלו השמים", ועומדים לכבוד שמו של ה'[62].

ישיבה בקידוש

לט – בקידוש עצמו החל מברכת 'בורא פרי הגפן' ועד אחרי ברכת 'מקדש השבת' יש נוהגים לשבת[63], אך לפי דברי רבנו האר"י ז"ל – צריך לעמוד לאורך כל הקידוש כולו[64], וכן המנהג.

שתיית היין בישיבה

מ – כשמסיים את הקידוש יושב ושותה בישיבה[65], וכך נהג גם רבנו האר"י ז"ל[66].

קביעות השומעים

מא – הנוהגים לעמוד בקידוש צריכים לקבוע עצמם יחד[67] בשעת הקידוש, כדי לצאת ידי חובה בקידוש המקדש, "ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה, דזה לא מיקרי קביעות כלל"[68]. ואם אין קביעות – אין השומעים יוצאים ידי חובת קידוש.

הסתכלות בנרות ובכוס

מב – כשמתחיל לקדש – צריך להסתכל בנרות השבת, ובשעת הקידוש – צריך להסתכל בכוס הברכה[69], וכן השומעים לא יסיחו דעתם מן הכוס[70].

הסתכלות ביין

מג – כתב מרן בעל ה"בן איש חי"[71] שמנהגו להסתכל לתוך הכוס בעת שאוחזו בידו, לראות את הפרצוף ואת המצח ביין, ולכוון ש'מצח' בגימטריא 'הצלחה'.

המקדש ומוציא אחרים ידי חובה

הוצאת אחרים ידי חובה

מד – יכול אדם לברך ולהוציא ידי חובה את חברו ב"ברכת המצוות" אף אם הוא עצמו כבר קיים את המצוה, אך לא ב"ברכת הנהנין"[72]. ומכיון שברכת הקידוש היא "ברכת המצוות" – יכול אדם לקדש ולהוציא ידי חובה את חברו בקידוש. ומוציאו ידי חובה גם בברכת "מקדש השבת"[73] וגם בברכת "בורא פרי הגפן". ולמרות שברכת "הגפן" נמנית על "ברכות הנהנין", בקידוש כאשר לא נאמרת לשם שתייה סתם אלא כחלק מהקידוש, אינה נחשבת "ברכת הנהנין" אלא "ברכת המצוות"[74].

קידוש "ברוב עם"

מה – כאשר ציבור אוכל סעודת שבת יחד, כגון בשמחות – טוב יותר שאחד מהם יקדש ויוציא ידי חובה את השאר מאשר שכל אחד יקדש לעצמו, משום "ברב עם הדרת מלך"[75].

קידוש לאחרים שאינו סועד עימם

מו – מי שלא קידש עדיין ולא יצא ידי חובה – יכול לקדש לאחרים ולהוציאם ידי חובה כשאינם יודעים לקדש, אפילו שאינו אוכל עמהם[76] [הדבר מצוי בבתי חולים שיש מתנדב שמסתובב במחלקות בית החולים ומקדש לחולים], ובלבד שיקדש במקום סעודתם[77] [דיני קידוש במקום סעודה יבוארו בהרחבה בפרק י"ח].

קידש לאחרים ולא אכל

מז – מי שלא קידש לעצמו ולא יצא ידי חובה וקידש לאחרים – צריך לאכול שיעור סעודה עמהם אם ברצונו לצאת ידי חובת קידוש, ואם לא אכל שיעור סעודה עמהם – יקדש לעצמו פעם נוספת במקום סעודתו[78].

טעימת היין כשאינו סועד

מח – המקדש לאחרים ואינו מתכוון לאכול עמהם – יזהר לא לשתות מיין הקידוש, משום שאע"פ שהוציא אחרים ידי חובת קידוש, הוא לא יצא ידי חובה[79].

כשקידש ורוצה להוציא אחרים

מט – המקדש שכבר אכל שיעור סעודה – יכול לקדש שנית בשביל להוציא אחרים ידי חובה אם אינם יודעים לקדש[80]. אמנם, אם הם יודעים לקדש: בקידוש הלילה – יקדשו הם מפני שצריך לברך גם את ברכת "מקדש השבת" והוא כבר ברך. ובקידוש היום – יכול הוא לקדש עבורם, מפני שמברך רק "הגפן"[81] וצריך אז לשתות מן היין.

שמיעת קידוש משכן

נ – מי שאין לו יין לקידוש – יכול לשמוע קידוש משכנו המקדש לבני ביתו ולצאת ידי חובה בשמיעה זו, בתנאי שהמקדש מכוון להוציאו וגם הוא מתכוון לצאת ידי חובה, ובתנאי שהשומע נמצא במקום סעודתו כך ששומע "קידוש במקום סעודה"[82]. ואע"פ שהמקדש בבית אחד והשומע בבית אחר, נחשב לו ששומע קידוש במקום סעודה (ובתנאי שלא יהא בין המקדש לבין השומע פח אשפה או גוי וכדו'). אמנם, מי שכיוון לצאת בברכת שכנו אך שכנו לא כיוון להוציאו – לא יצא ידי חובה[83].

כיסוי החלות בשעת הקידוש – סידור השולחן

פריסת מפה

נא – צריך אדם לסדר שולחנו לכבוד שבת קודש ולפרוס מפה[84] על שלחנו דרך כבוד בכל שלוש הסעודות[85].

מפה לחלות

נב – מלבד המפה שפורס על שולחן השבת יפרוס מפה נוספת על החלות לכסותן, כפי שכתב השו"ע[86]: "צריך שתהיה מפה פרוסה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו".

הטעם לכיסוי החלות

נג – ישנם שלושה טעמים לכיסוי החלות במפה:

א. לכבוד סעודת שבת יש לכסות את השולחן. ומטעם זה יש לכסות גם את החלות עד תחילת הסעודה כדי שיהיה ניכר שהשולחן נערך לכבוד שבת. ועל כן מכסים את החלות בזמן הקידוש ומגלים אותן רק אחריו[87].

ב. כדי ש"לא תראה הפת בושתה". שהרי אנו מקדימים לקדש על היין ומאחרים לברך על החלות העשויות מחיטה. ואין זה כפי הסדר בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה" וכו', שהחיטה קודמת לגפן[88].

ג. בוצעים על הפת זכר ל"מן" שאכלו בני ישראל במדבר, וכפי שהיה המן מכוסה בשכבת הטל מתחתיו ומעליו, גם אנו מכסים את החלות מתחתן ומעליהן[89].

נפקא מינא בטעמים

נד – נפקא מינא להלכה בין הטעמים השונים הנ"ל, בכמה דינים:

א – מי שאינו מקדש על היין [כגון: המקדש על הפת בסעודה ראשונה ושנייה או הסועד סעודה שלישית]. ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – אין צריך לכסות את החלות. ואילו לטעם: לעשות זכר ל"מן"[90] או לטעם שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – צריך לכסות. וכן נוהגים.

ב – גילוי החלות המכוסות – ע"פ הטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – יכול לגלותן מיד אחרי שברך על היין. ואילו לטעם: כדי לעשות זכר ל"מן" או כדי שיהיה ניכר שזהו שולחן שבת – צריך לגלותן רק סמוך לברכת "המוציא"[91]. וכן נוהגים.

ג – כדי לעשות זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – אינו צריך לכסותה לגמרי, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך לכסותה לגמרי. וכן נוהגים[92].

ד – לכסות את החלות בכיסוי שקוף או אטום – לפי הטעם של זכר ל"מן" וכדי שיהיה ניכר שזה שולחן שבת – יכול לכסות בכיסוי שקוף, ואילו לטעם: "שלא תראה הפת בושתה" – צריך כיסוי אטום דווקא.

ה – לטעם הראשון – "לכבוד סעודת שבת" צריך שתי מפות, ולטעם השני – "שלא תראה הפת בושתה", מספיק מפה אחת על האוכל, ואילו לטעם השלישי – צריך לשים מפה גם למטה וגם למעלה, זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה. וכן נוהגים.

כיסוי השולחן בשתי מפות

נה – מנהג טוב לפרוס על השולחן שתי מפות, אחת על גבי השנייה, כדי שיהיה ניתן להחליף את המפה[93] בלי לגלות את השולחן אפילו לרגע אחד[94]. מי שאינו מניח שתי מפות על השולחן – ישתדל להחליף את המפה במהירות, כדי לא להשאיר את השולחן מגולה אפילו זמן קצר.

כיסוי כל השולחנות בבית

נו – ראוי לכסות במפה את כל השולחנות בבית משום כבוד שבת, ובכלל זה גם שולחנות שאין אוכלים עליהם[95].

כיסוי מיני מזונות בקידוש

נז – בעת הקידוש על היין – יש לכסות גם את מיני המזונות המוגשים על השולחן[96]. וכן, כאשר מגישים עוגות בלבד ללא פת, כגון בקידוש בבית הכנסת – יש לכסות את העוגות[97].

כיסוי חלות בשולחנות אחרים

נח – כשסועדים רבים בכמה שולחנות נפרדים – יש לכסות רק את החלות הנמצאות על גבי שולחן המקדש. אמנם, אם הסועדים בשולחנות האחרים אוחזים בידיהם כוסות יין בשעת הקידוש – צריכים לכסות גם את החלות שעל גבי השולחנות שלהם[98].

שתיית כוס הקידוש

שיעור שתיית הכוס

נט – לכתחילה על המקדש לשתות את רוב הכוס שקידש עליה[99]. אמנם, כאשר הכוס גדולה ואינו יכול לשתות את רובה – ישתה רביעית[100], ואם קשה לו – ישתה לפחות כמלא לוגמיו, שהוא "רוב רביעית"[101], והוא כארבעים וחמש גרם.

מקדש שקשה לו לשתות

ס – אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור "מלא לוגמיו" – יטעם מעט מן היין[102] ואחד מהסועדים ישתה שיעור "מלוא לוגמיו". וכשאין מי שיכול לשתות לבדו כשיעור "מלא לוגמיו" – יצאו ידי חובת קידוש בדיעבד בצירוף שתיית כל הסועדים לשיעור "מלא לוגמיו"[103]. ואם עדיין לא שתו שיעור "מלא לוגמיו" – לא יצאו ידי חובת קידוש[104]. ומ"מ לכתחילה ישתדלו שישתה אחד מבני הבית כמלוא לוגמיו, ורק בדיעבד די שכולם יחד ישתו כמלא לוגמיו.

קידוש למי שאינו יכול לשתות יין

סא – מי שאסור לו לשתות יין או מיץ ענבים – אינו יכול לעשות קידוש ולשתות מעט, אלא ישמע  קידוש ממישהו אחר[105]. ואם הוא לבד – יקדש על הפת.

העברת היין לכוס אחרת קודם הטעימה

סב – המקדש להוציא אחרים ידי חובה והוא חולה, ויש חשש שאחרים שישתו מכוס הקידוש ידבקו במחלתו – ישנן שתי אפשרויות: א. ישפוך מכוס של קידוש לכוס אחרת, ישתה מכוס האחרת ואת כוס הקידוש יתן לשתות לבני ביתו לשתות. ב. ישפוך מעט לכוס אחרת ואותה יתן לבני ביתו, והוא ישתה מכוס של קידוש שעליה בירך. למעשה יש לנהוג כאפשרות השנייה[106], ויזהר שיעביר במהירות מכוסו לכוס האחרת ממנה יתן לבני ביתו, כדי שלא יהיה הפסק בין הקידוש לשתייה.

נשפך היין קודם ששתה

סג – קידש, וקודם שטעם נשפך היין, יביא כוס אחרת ויברך עליה 'בורא פרי הגפן'. ואין צריך לחזור ולקדש. ואם היה בדעתו לשתות עוד יין לאחר הקידוש או בסעודה, אין צריך לברך שנית 'בורא פרי הגפן'[107].

קידש בטעות על מים

סד – קידש על הכוס וחשב שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה – יחזור ויקדש הכל מתחילה על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה – אינו צריך לקדש שנית כלל, דהוי כאילו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה – אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא רק ברכת הקידוש "אשר קדשנו במצותיו" וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה – בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך "שהכל" וישתה[108].

הפסקה בשתיקה בין קידוש לשתייה

סה – לכתחילה יש להזהר שלא להפסיק כלל בין הקידוש לשתייה, ואם הפסיק בשתיקה "תוך כדי דיבור"[109] – אינו חוזר ומברך, ואם הפסיק בשתיקה זמן ממושך יותר בלא שהסיח דעת – משום סב"ל לא יברך[110].

הפסק בדיבור בין קידוש לשתייה

הפסקה בין הקידוש לשתייה

סו – אין למקדש להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים השייכים לקידוש או לסעודה[111].

כשהפסיק בדיבור מהעניין

סז – המפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה בדברים הקשורים לקידוש או לסעודה, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך "מקדש השבת" או "הגפן"[112].

כשהפסיק בדיבור סתם

סח – המפסיק בין קידוש לשתייה בדיבור סתם, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך ברכת "מקדש השבת". אמנם, חוזר ומברך ברכת "הגפן"[113].

הפסיק המקדש ולא הפסיקו המסובים

סט – אם המקדש הפסיק בדברים שלא מעניין הסעודה לפני שטעם והמסובים לא שחו – המברך צריך לחזור ולברך, והמסובים שלא דברו – יצאו ידי חובה[114].

הפסקה בדיבור לשומעים

ע – גם השומעים קידוש ויוצאים ידי חובה בקידוש של אחר – אסורים להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים הקשורים לקידוש ולסעודה[115].

כשהפסיקו השומעים בדיבור

עא – סועדים שיצאו ידי חובה בקידוש של אחר והפסיקו בדיבור סתם (שאינו קשור לקידוש או לסעודה) – יש אומרים שיחזרו ויברכו "הגפן", ויש אומרים שאין לחזור. אמנם להלכה – חוזרים לברך רק אם דיברו לפני שהמקדש טעם מן היין. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם מן היין והם עדיין לא טעמו[116] – נכנסו למחלוקת הפוסקים לכן עדיף שלא ישתו יין כלל לפני הסעודה, וכשישתו בתוך הסעודה יברכו "הגפן", או לחילופין יהרהרו את הברכה בלבם מיד ויטעמו מהיין[117].

הפסקה בעניית אמן

עב – שניים שמסובין, והאחד ברך "המוציא", וחברו ברך "שהכל", ובטרם שיאכל הראשון מהלחם ענה "אמן" על ברכת חברו – לא יחזור לברך, אמנם לכתחילה אין לענות "אמן" על ברכה אחרת[118].

הפסקה אחר טעימה

עג – לכתחילה אין לדבר עד שיאכל כזית של המוציא או ישתה רוב רביעית יין, ומ"מ מעיקר הדין אם ברך וטעם בלבד – לא הוי הפסק. ואם החל ללעוס את האוכל ודיבר לפני שבלע – בדיעבד לא יחזור ויברך[119].

טעימה מיין הקידוש ע"י המסובין

טעמי טעימת היין

עד – מן הדין, המקדש ושותה מלוא לוגמיו יין – אין הוא חייב לתת מן היין לשומעים, ודי בשתייתו כדי להוציא את השומעים ידי חובת קידוש. אולם מצוה מן המובחר על כל השומעים לטעום מן הקידוש[120] גם כשהמקדש שתה כ"מלא לוגמיו", משני טעמים: א. משום חבוב מצוה[121]. ב. לפטור את כל המשקים שישתו בתוך הסעודה מברכה ראשונה[122], ובזה לא יכנסו לספק ברכות***%%%קכג[123].

ברכת היין בסעודה

עה – השותה מיין הקידוש והוא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – אינו צריך לחזור ולברך שוב על יין שבתוך הסעודה[124].

כוונה לפטור את המשקים בסעודה

עו – השותה מיין הקידוש ואינו רגיל לשתות יין בתוך הסעודה – ספק גדול אם צריך לברך על היין בתוך הסעודה[125]. וכדי לצאת מן הספק, יאמר לפני הקידוש שמתכוון לפטור את כל המשקין שבסעודה[126] ואינו מברך בתוך הסעודה. ובדיעבד, בשבת – גם אם לא אמר שמתכוון לפטור את היין שבסעודה – אינו מברך בתוך הסעודה[127].

שתייה בין קידוש ל"המוציא"

עז – אחרי הקידוש בליל שבת לפני בציעת הפת – מותר לשתות מים או שאר משקאות, ולכן אם שתה מיין הקידוש – לא יברך "שהכל". ואם לא שתה מיין הקידוש – יברך "שהכל", ובלבד שישתה פחות מרביעית, כי השותה רביעית נכנס למחלוקת אם יברך ברכה אחרונה או לא[128].

אכילת פירות בין הקידוש לנטילת ידיים

אכילת פירות וכדו' בין קידוש לנטילה

עח – יש נוהגים[129] לאכול פירות אחר הקידוש, כדי להוסיף בברכות בשבת. ולמנהגם יברכו על הפירות ברכה ראשונה בלבד ויזהרו לאכול פחות משיעור כדי לא להיכנס לספק חיוב ברכה אחרונה[130]. ומכל מקום, גם מי שאכל פירות כשיעור – לא יברך ברכה אחרונה כי נפטר בבהמ"ז[131].

ט"ו בשבט שחל בשבת

אכילת פירות ט"ו בשבט בשבת

עט – ט"ו בשבט שחל בשבת, יש נוהגים לאכול פירות אחרי הקידוש לפני המוציא[132]. ויש שנהגו אחרי המוציא לפני האוכל, ויש שנהגו אחרי האוכל לפני ברכת המזון. והטוב ביותר – לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא אחר הקידוש כדי שיאכל בתיאבון בארוחה, ולא תוך הסעודה כדי לא להיכנס לספק ברכות לפניהם ואחריהם. ואין בזה חשש של ברכה שאינה צריכה, מכיון שצריך להרבות בברכות בשבת[133].

איסור אכילה ושתייה לפני קידוש הלילה

פ – אין לאכול או לשתות [אפילו אכילה מועטה ואפילו שתיית מים] בערב שבת החל מזמן השקיעה[134] ועד אחר הקידוש. והמקבל שבת (אחר פלג המנחה) – אסור באכילה ושתייה מרגע שקיבל עליו שבת (לענין אשה בהדלקת נרות – עיין לעיל פרק י"ד, סעי' י', ולענין גבר ב"לכה דודי" עיין פרק י"ד "זמן איסור מלאכה" סעי' כ"ה)[135].

איסור אכילה ושתיה לפני קידוש היום

פא – חובה לקדש לפני שאוכל את סעודת שבת בבוקר[136]. ודין זה משפיע על היתר אכילה ושתייה לפני התפילה בשבת, כדלהלן.

אכילה ושתיה קודם תפילה בחול

פב – בכל יום אין לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, חוץ מלשתות מים[137], אבל אֳכָלִים ומשקים לרפואה – מותר. והצמא והרעב או שאינו מרגיש טוב ואינו יכול לכוון לבו בתפילה אם לא יאכל – מותר כי הם בכלל החולים[138]. ואם פסק רעבונו או צמאונו – אסור לו להמשיך לאכול או לשתות.

דרך האכילה קודם התפילה

פג – האוכל ושותה קודם התפילה מדין חולה יאכל בצנעא, ולא כאותם שיושבים רגל על רגל בגזוזטרא ושותים קפה עם חלב ועוגה, שכך לא מתנהג חולה שנצרך לבלוע כדור לרפואה וכיו"ב, שאינו בולעו לעיני הכל, אלא על יד הכיור ובצנעא[139].

אכילה ושתיה קודם תפילה בשבת

פד – אין לטעום אפילו מים לפני קידוש של יום כשם שאין לטעום לפני קידוש הלילה[140], אולם מותר לשתות מים בבוקר קודם תפילת שחרית, מפני שעדיין לא חלה עליו חובת קידוש של יום[141].

קידוש למי שאוכל קודם התפילה

פה – הנזקק לאכול לפני תפילת שחרית בשבת – נכנס למחלוקת[142] אם יקדש לפני אכילתו או לא. ולהלכה: מוטב שימנע מאכילה ויסתפק בשתיה בלבד, ואם אינו יכול וחייב הוא לאכול- יאכל פחות מכזית שהוא שיעור אכילת עראי, ואינה בגדר סעודה, ויצא מידי הספק. אך גם אם צריך לאכול כזית ויותר – אעפ"כ לא יקדש לפני התפילה, ויאכל רק מיני מזונות אך לא לחם.

שתיה לחזן שנצטרד

פו – חזן שנצטרד תוך כדי תפילה באמצע חזרת הש"ץ, בשבת או ביום טוב – יכול לשתות מים או למצוץ סוכריה לפני הקידוש[143]. ולעניין הברכה, אם שותה מים – אינו צריך לברך, ואם מוצץ סוכריה – יהרהר את הברכה בלבו[144].

קידוש קודם מוסף

פז – החיוב בקידוש הוא לאחר תפילת שחרית אף קודם שהתפלל מוסף[145]. ומ"מ השומע קידוש לפני תפילת "מוסף" והתכוון לצאת ידי חובת קידוש, ואפילו אכל שיעור סעודה – צריך לקדש שוב אחרי תפילת "מוסף"[146]. אמנם יש אומרים שמותר לטעום לפני תפילת מוסף, ולמעשה סומכים על שיטה זו רק בשעת הדחק[147].

קידוש קודם מוסף – לא לכהן

פח – בקהילות שנוהגים לקדש לפני תפילת "מוסף", ראוי שכהן לא יקדש על היין, מפני שצריך לשאת כפיו. ואם שתה יותר מרביעית – לא ישא כפיו עד שיפוג יינו[148]. וכאשר כהן נאלץ לקדש – ישתה מעט פחות מרביעית[149].

קידוש לפני חצות היום

קידוש קודם חצות יום

פט – אין להאריך בתפילת שבת עד אחרי חצות היום, לכן כאשר יש שמחה בבית הכנסת או בימי חג, כשמחת תורה – יש להשתדל לא להאריך, ולסיים תפילת "מוסף" לפני חצות היום, ולקדש ולאכול לפני חצות אחרי תפילת מוסף[150].

חיוב אשה וילד בקידוש היום

אכילת אשה לפני הקידוש ביום

צ – אשה הרגילה להתפלל תפילת "שחרית" בימות החול – מותר לה לשתות כוס תה או קפה בשבת לפני התפילה מבלי לקדש, מכיון שחיוב הקידוש חל עליה רק אחרי התפילה. אך אשה שאינה רגילה להתפלל שחרית בכל יום, חובת קידוש חלה עליה מיד בקומה, ועל כן אם תרצה לאכול לפני התפילה – חייבת לקדש ולאכול מיני מזונות כשיעור סעודה ורק אז תוכל לשתות ולאכול שאר מאכלים ומשקים[151].

קידוש לאשה

צא – אשה, שלעתים כאשר היא יכולה, מתפללת שחרית, ולעתים לא בין בחול ובין בשבת, בשבת שמתפללת – מותרת בשתייה ואכילה לפני התפילה בלא קידוש. ובשבת אחרת, בה איננה מתפללת שחרית – אסורה בשתייה ואכילה עד שתקדש.

אמירת ברכות השחר לאשה

צב – לכן, ראוי לכל אשה להקפיד לומר בכל יום לפחות את ברכות השחר ויהיה נחשב לעניין זה כאילו התפללה ותוכל לשתות לפני התפילה ביום השבת[152].

אשה בהוצאת יד"ח

צג – המתפלל מוקדם בשבת בבוקר וכשחוזר הביתה רוצה לעשות קידוש, ואשתו רגילה להתפלל כל שבת וטרם התפללה – אינו יכול להוציאה ידי חובתה, משום שעדיין לא חייבת בקידוש[153]. ואם אינה רגילה בתפילה – חייבת לקדש מרגע שקמה ואינה יכולה לאכול דבר ואז הבעל יכול להוציאה יד"ח קידוש.

אכילת קטן לפני הקידוש ביום

צד – מותר לתת לקטן אוכל או שתיה לפני הקידוש בשבת, אך יש להזכיר לו שצריך להמתין לקידוש כדי להרגילו בדבר[154].

לא קידש בזמנו

שכח לקדש קודם סעודה

צה – מי ששכח לקדש בליל שבת ואכל בלי קידוש, ואפילו אכל סעודה גמורה – צריך לקדש מיד כשנזכר, אפילו אם נזכר מאוחר בלילה ולא ימתין לבוקר[155]. ומרגע שנזכר אסור לו לאכול או לשתות שום דבר מאכל ומשקה עד שיקדש[156].

חיוב סעודה כשלא קידש קודם

צו – מי ששכח לקדש ואכל סעודת שבת – יש אומרים שאינו צריך לאכול שוב אחרי הקידוש ונחשב לו הקידוש אחרי הסעודה כקידוש במקום סעודה[157]. ויש חולקים וסוברים שנחשב קידוש במקום סעודה רק אם הקידוש קדם לסעודה[158], וכן יש לנהוג. על כן, יאכל כזית פת או מזונות אחרי הקידוש.

לא קידש כלל בלילה

צז – החולה בליל שבת ולא יכל לקדש או שלא היו לו יין או חלות, או אפילו הזיד ולא קידש – חייב לקדש למחרת ביום השבת ולומר את כל סדר הקידוש מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת", אך לא יאמר שלושה פסוקים של "ויכולו השמים והארץ" וכו'[159].

קידש בבין השמשות

צח – מי שלא קידש בלילה וגם במשך כל יום השבת, והגיע זמן "בין השמשות", שהוא ספק יום ספק לילה – יש אומרים שיקדש בברכה, מכיון שקידוש השבת מצוה מדאורייתא וממילא זה ספק דאורייתא שיש להחמיר. ויש אומרים שמכיון שקידש בתפילה – יצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא וכעת זהו ספק דרבנן ולקולא. להלכה – יקדש על הכוס בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו[160] וללא ברכת 'הגפן', ולא ישתה את היין עד לאחר ההבדלה.

קידש ולא סעד

צט – אדם שלא אכל פת בליל שבת אע"פ שקידש ושתה יין (והוי קידוש במקום סעודה), מ"מ צריך להשלים את סעודת הלילה למחרת ולאכול ביום ג' סעודות[161]: שתים לפני חצות היום (אחת בבוקר ואחת לפני הצהרים) ואחת אחרי תפילת מנחה[162].

עדיפויות בקידוש

קידוש הלילה – שֵׁכָר או חלות?

ק – מי שאין לו יין כלל ואינו יכול להשיג יין לקידוש הלילה ויש לו חמר מדינה [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש בלילה על החלות, משום שבקידוש הלילה עדיף שיקדש על חלות מאשר על "חמר מדינה"[163].

קידוש היום – שֵׁכָר או חלות?

קא – מי שאין לו יין לקידוש היום ויש לו שֵׁכָר [בירה, קוניאק, ערק וכדו'] וחלות – יקדש על "חמר מדינה", משום שבקידוש היום עדיף לקדש על "חמר מדינה"[164]. אמנם, גם כשמקדש על שֵׁכָר יקפיד לשתות כשיעור למרות שהוא חריף[165].

שֵׁכָר – הגדרת חמר מדינה

קב – חמר מדינה הוא משקה מְשַׁכֵּר או משקה שרגילים לכבד בו[166]. ערק, קוניאק וכדו' – נחשבים חמר מדינה, אולם בקידוש יש לשתות שיעור מלא לוגמיו כדי לצאת ידי חובה. בירה לבנה – נחשבת חמר מדינה. קוקה קולה – נחשב כיום חמר מדינה. קפה או חלב – האשכנזים נהגו להקל[167], והספרדים לא נהגו להקל,[168] ובשעת הדחק יש להקל. מיץ תפוזים סחוט [וכן שאר מיצים טבעיים וסחוטים] – בשעת הדחק יש להקל. מיץ ביתי – לא נחשב חמר מדינה.

כשיש לו רק רביעית יין

קג – מי שיש לו רביעית יין [1/4 הלוג – דהיינו כ-86 גרם] לקידוש הלילה והיום – יקדש על היין בלילה, משום שקידוש הלילה מצוה מן התורה, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ודרשו חז"ל[169]: "זָכרהו על היין בכניסתו", דהיינו בלילה[170]. וביום – יקדש על שֵׁכָר ואם אין לו יקדש על פת, משום שקידוש היום מדרבנן[171].

יין לקידוש היום או להבדלה

קד – אדם שרוצה לקדש קידוש היום וברשותו רביעית יין אחת ויש לו פת – יקדש על הפת (באופן שאין לו חמר מדינה) וישמור את היין להבדלה, משום שביום יכול לקדש על הפת, ובהבדלה, אינו יכול לעשות על הפת[172].

יין ושכר – קידוש והבדלה

קה – מי שיש לו רביעית יין ורביעית משקה חמר מדינה, כגון: בירה וכדו', לקידוש ולהבדלה [בין לקידוש הלילה ובין לקידוש היום] – יקדש על היין ויבדיל על הבירה[173].

מי שקשה לו לשתות יין

קו – אדם שקשה לו ולבני ביתו לשתות יין – יקדש על מיץ ענבים, ואם קשה לו לשתות מיץ ענבים – יקדש על החלות [עיין הערה[174]].

עני שאין ידו משגת לקנות כל צרכי שבת

כשאינו יכול לקנות יין ופת

קז – מי שאין לו כסף לקנות כל צרכי שבת – יקנה פת ומאכל נוסף, אף שלא ישאר לו כסף לקנות יין, משום שחייב לאכול פת בסעודת הלילה ובסעודת היום, וגם אין קידוש אלא במקום סעודה[175], ויקדש על הפת.

יין או מאכל נוסף

קח – מי שיש לו פת ומאכל נוסף וכסף כדי לקנות או עוד מאכל או יין לקידוש – יקנה יין לקידוש ולא עוד מאכל[176].

יין או לחם משנה

קט – מי שיש לו כסף כדי לקנות יין לקידוש או פת נוספת ללחם משנה – יקנה יין לקידוש ולא פת נוספת ללחם משנה[177].

סדר הקידוש על הפת

קי – המקדש על הפת – נוטל ידיו, ואומר: "ויכולו השמים והארץ" וכו', מגלה את הפת, מניח את שתי ידיו עליהם[178], מברך "המוציא" וברכת הקידוש עד "מקדש השבת", אחר כך בוצע ואוכל[179].

ברכה אחרונה על יין הקידוש

ברכה אחרונה על יין הקידוש

קיא – נחלקו הפוסקים אם ברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה על היין של כוס קידוש, יש אומרים שפוטרת, ויש אומרים שאם אפשר – יהדר לברך אחר ברכת המזון שוב על היין ויברך לאחריו ברכה אחרונה לפטור את הכוס קידוש[180], אולם אין נוהגים כן[181].

קיב – לגבי המנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת – ראה להלן בהלכות תפילות שבת (פרק כ"ה סעיפים פ"א-פ"ב).

[1] הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ט הלכה א'), וז"ל: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו' כלומר, זכרהו זכירת שבח וקידוש". ובדברי הרמב"ן (לפר' יתרו, שם): "אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממילת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין: 'וקדשתם את שנת החמשים שנה', שהיה טעון קידוש בי"ד לומר ביובל: מקודש מקודש. אף כאן ציוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא: 'לקדשו – קדשהו בברכה'".

[2] כן כתב רש"י (ברכות כ' ע"ב ד"ה "קידוש היום"), וז"ל: "קידוש היום מצות עשה שהזמן גרמא הוא – 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ', ח') – זכרהו על היין", וכך אומרים התוס' (פסחים ק"ו ע"א) בעניין הקידוש "ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא. והא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, היינו דוקא קידוש היום אבל על היין – לא הויא אלא מדרבנן, כדמשמע בריש נזיר (ג' ע"ב) דקאמר: מיין ושכר יזיר וכו'. ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה, אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום – זהו מדרבנן". הנה התוס' הביאו שתי דעות האם קידוש על יין הוא מדאורייתא או מדרבנן. בתחילה אומרים התוס' שהקידוש על יין כולו מדרבנן, ובסוף מביא שיתכן לומר שחיוב היין הוא מדאורייתא אבל החיוב לשתות – הוא מדרבנן.

[3] כ"כ המג"א (סי' רע"א ס"ק א') ע"פ הרמב"ם (שבת פרק כ"ט הלכה א'), שכתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש". ועוד כתב (שם הלכה ו'): "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין". וכן ע"פ התוס' (פסחים ק"ו ע"א ד"ה "זכרהו"), שאדם יוצא י"ח קידוש מדאורייתא בתפילה. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י') שכתב: "מ"ע מן התורה לקדש בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זכרהו זכירות שבח וקידוש… ולכן מן התורה יוצא אדם י"ח בתפילת ערבית של שבת, ורק חז"ל תקנו לקדש על היין. מיהו יש אומרים כל שיש לו יין – אינו יוצא מן התורה ידי חובת קידוש בתפילה. גם יש אומרים כל שאינו מכוון בתפילה לצאת י"ח קידוש – אינו יוצא מן התורה".

וכן כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ט"ו) שאדם לא יוצא ידי חובת קידוש בתפילה, וממילא חובת הקידוש שעושין על היין היא מדאורייתא, וכך כתב: "קידוש היום שלנו על היין דאורייתא וספיקו להחמיר, אע"ג דמן התורה לא בעי יין ולא מקום סעודה, ויצא ידי חובתו במקדש השבת שבתפילת ש"ע (כמ"ש ג"כ המג"א ריש סי' רע"א), מ"מ כל אדם רוצה לצאת ידי חובתו כתיקון חכמים על היין ובמקום סעודה" (וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה סי' רע"ב ס"ק א', ועיין פר"ח סי' תרע"ח). ועיין ביאור הלכה (סי' רע"א ד"ה "מיד"), שדן בזה.

אמנם, בקיום מצוות התורה יש איסור "בל תוסיף" שלא להוסיף על מצוות התורה וכן איסור "בל תגרע" שלא לגרוע ממצוות התורה, ואפילו בדיבור, ואם אדם אומר: "הריני מקיים מצות עשה מדאורייתא" על מצווה "דרבנן" – עובר על "בל תוסיף". והפוך, אדם שאומר: "הריני מקיים מצות עשה דרבנן" על מצווה "דאורייתא" – עובר על "בל תגרע". ולכן צריך לדייק בנוסח ה"לשם יחוד" ולומר: "…הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא, לקדש את השבת בדברים, ולקיים מצות עשה דרבנן, לקדש על היין". וכל זאת, מפני שמדין תורה המקדש את השבת בדברים – יצא ידי חובה.

[4] סי' קול אליהו עמ' ת"י. וראה לעיל בסמוך בהערה ג, וראה עוד להלן סעי' י"ט הע' ל"א-ל"ב.

[5] נחלקו הפוסקים מהו קידוש השבת בדברים. הגאון רבי עקיבא איגר (ריש סי' רע"א ד"ה "וכ"מ בתוס'") סובר שמקדשו במה שאומר: "שבתא טבתא", כלומר ברגע שמברך את חברו בברכת "שבת שלום" כבר קידש את השבת בכך. אולם ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רצ"ה) משמע שלא כן הוא, וז"ל: "איברא, קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (ב"ב כ' ע"ב) ולא נחלק אדם בדבר זה וכו', וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמר רבי חנינא (שבת קי"ט ע"ב) שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא, והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה. וכיוצא בזה בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת 'ויכולו', או 'ושמרו בני ישראל את השבת', וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מענייני שבחו וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ, לא כוסו ולא פתו. באו הם, ותקנו לכל נוסח אחד, במקום סעודה ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפילה, וקבעו לו ברכה רביעית – וכן בברכת המזון. ומה שאמרו: 'זכרהו על היין', מדבריהם הוא. ותדע לך, דהא כי חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. ואילו היתה זכירתו על היין דבר תורה, משום חביבותא היכי מבטלינן ליה. וכוס ונר ביתו, לקידוש היום, דאמרי' (שבת כ"ג ע"ב): נר ביתו עדיף, אמאי, והיכי אתי נר ביתו, ודחי ליה לעשה דיין קידוש היום? ", עכ"ל. הרי שלדעת הרשב"א אין מספיק כלל במה שמזכיר את שבת באמירת "שבת שלום", כיון שאין בו שום שבח וקילוס.

והרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת הלכה א') כתב: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש". הרי שלדעת הרמב"ם אין לקדש את השבת באמירת "שבת שלום" בעלמא וכדו', אלא בזכירת שבח וקילוס. אח"כ כותב הרמב"ם (שבת פכ"ט הלכה ו'): "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין".

ולדברי רע"א שמקדשים את השבת באמירת "שבת שלום", אפשר להסביר משום שדווקא בשבת מוסיפים את המילה: "שלום" כיון שהשבת מביאה את השלום (עיין שבת כ"ה ע"ב, אורח חיים עה"ת קדושים י"ט, ב'), ולכן לא אומרים בשאר ימות השבוע: "יום ראשון שלום" או "יום שני שלום" וכדומה. וממילא בהזכירו את השלום בשבת יש בכך שבח וקילוס לשבת שהיא מביאה שלום לעולם. וכל זה להסביר דעתו, אבל למעשה אין שבח וקילוס לשבת אלא בהזכרת ברית וכדומה, ועל כן אין קידוש אלא בקידוש דווקא ולא בברכת "שבת שלום". ומ"מ רואים בדברי הראשונים שזכירת שבת בדברים הינה מדאורייתא.

ועיין בפמ"ג (סי' רע"א אשל אברהם ס"ק ב') שדן לגבי אדם עצל שאינו רוצה לזכור את השבת בדברים, אבל הוא מכווין ומזכיר בלבו את השבת, האם יוצא ידי חובה או לא? ומביא הוכחה מהגמ' (מגילה י"ח ע"א) שכוונה בלב מועילה בשבת, שהרי רק לגבי עמלק נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק ולא תשכח". "'זכור' – יכול בלב? ת"ל: 'לא תשכח', הרי בלב אמור. מאי 'זכור'? זכור בפה". וביאר הפמ"ג, שמכיון שבמצות שבת לא כתוב: "לא תשכח" כמו בעמלק, מכאן שזכירה בלב מספיקה ומקיים בזה מ"ע דאורייתא. ויש חולקים (תפארת ישראל תענית א', א') ואומרים שבשבת צריך דווקא זכירה בפה ולא בלב כיון שכתוב: "זכור ושמור", ושמור הוי כמו "לא תשכח", ע"כ צריך שהזכירה תהיה בדברים, באמירה ממש. וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).

[6] אמנם ידי חובת קידוש דרבנן "על היין" לא יצא בזה.

[7] פסחים (קי"ז ע"ב): "אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא (דב' ט"ז, ג'): 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים' וגו', וכתיב התם (שמות כ', ח'): 'זכור את יום השבת לקדשו'". וכתב הרשב"ם (שם ד"ה "צריך") שצריכים להזכיר יציאת מצרים "בין בכוס ובין בתפילה". ואכן בקידוש בכל הנוסחים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים". ובתפילה יש נוסחאות שאומרים: "זכר ליציאת מצרים". ויש שאין אומרים (ועיין מנחת חינוך, מצוה ל"א ס"ק א').

וכתבו התוס' (שם ד"ה "למען"): "לכך קבעו זכר ליציאת מצרים (=בקידוש של שבת). ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ובפרך בא"ת ב"ש – וג"ל (= א' מתחלפת עם ת', ב' עם ש', ג' עם ר' וכו'), שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותם ט"ל מלאכות". ולכך צריכים להזכיר זכר ליציאת מצרים.

גם בעשרת הדברות שבפרשת 'ואתחנן' קשרה התורה בין שבת ליציאת מצרים (דברים ה', י"ב-ט"ו): "שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", ומה ענין יציאת מצרים לשבת? אלא רש"י (שם פסוק ט"ו) מסביר: "על מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו".

והרמב"ן (שם) מסביר: "כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול… על כן אמר בכאן: אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש (חידוש העולם) והחפץ והיכולת, תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצריים שהיא לך לראיה ולזכר, הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו: ה' הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו". דהיינו גם שבת וגם יציאת מצרים זכר הם להנהגת הקב"ה את עולמו, וליכולתו לעשות כרצונו.

[8] עיין שו"ת חיים שאל (סימן מ"ג), ברכי יוסף (סי' רע"ב ס"ק א' בשיורי ברכה), וע"ע בהרחבה בבה"ל (סי' רע"א ד"ה "מיד")

[9] ראה בהרחבה בנושא זה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ח') בדין הרהור, אי הוי כדיבור לכתחילה, ובשעת הדחק.

[10] מג"א (סי' רע"א ס"ק א'), וז"ל: "וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין – לא יקדש כלל. וקשה: וכי יעקור מ"ע דאורייתא? אלא ע"כ דדי בתפילה". ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תל"ז) כתב, וז"ל: "תדע דמאן דלית ליה לא יין ולא פת – אין צריך לקדש, אע"ג דקידוש הוא מן התורה, ומהאי טעמא אין מקדש בליל י"ה אף שחל להיות בשבת. וא"ת כיון דאפשר לקיים מצוה מן התורה אמאי פטרינן ליה מינה? וי"ל דכבר יצא ידי זכירה בתפילת ערבית, ולפיכך אם אפשר לקיים המצוה דרבנן על היין או על הפת – יקיים, ואם לאו – כבר נפטר". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י').

[11] ראה במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ב', בה"ל שם ד"ה "מיד"). וכן כשמקדש ולא מכוון כמו שכתוב בבן איש חי (שם) – הוא לא יצא ידי חובה דאורייתא, כי עליו לכוון שמקדש בדברים דאורייתא, ועל היין מדרבנן, ובלא זה – הוי מצוה בלי כוונה, וחייב עוד הפעם לקדש, ומ"מ יחזור בלא ברכה, מכיון שיש בזה מחלוקת בפוסקים.

[12] הגמ' פסחים (ק"ו ע"א) אומרת: "תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. בלילה מניין?! אדרבה, עיקר קידושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש – תחלת יומא בעי לקידושי! ותו – בלילה מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום', תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא? הכי קאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת'". הגמ' מלמדת אותנו שעיקר קידוש של שבת הוא בלילה בשעה שמתקדש היום, וכפי שפירש שם הרשב"ם: "'לקדשו' – משמע בשעה שמתקדש היום". ובאו חז"ל לשלול שלא נחשוב שיכול לקדשו בכל עת שירצה במשך השבת, ואפילו ביום בלבד, לכן מלמדים אותנו שצריך לקדשו בלילה, מיד עם כניסתו. וכן פסק השו"ע (סי' רע"א סעי' א'), והטעם כתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ימהר לאכול וכו' – היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה – טפי עדיף, ומכיון שקידש – צריך לאכול מיד".

[13] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ד סעי' נ"ה-נ"ז).

[14] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק א').

[15] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק א'). וידוע המעשה על ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה'משנה ברורה' ו'שמירת הלשון') שהגיע אליו אורח בליל שבת והרגיש בו שהוא רעב ביותר, ומייד בבואו לביתו ניגש לעשות קידוש ופתח בסעודה, ורק אחרי שאכלו מיני לפתן ודגים עמד לומר "שלום עליכם". אותו אורח התפלא על התנהגותו של גדול הדור. לימים נזדמן אותו אורח לביתו של הרוגצ'ובר (רבי ישראל ראז'ין זצ"ל, בעל ה"צפנת פענח") בליל שבת, והרב פתח באמירת "שלום עליכם" כנהוג. אמר לו אותו אורח שהוא טועה, וכי צריך קודם לאכול ואחרי הדגים לקום ולומר "שלום עליכם". גער בו הרוגצ'ובר, שהיה ידוע כתקיף ביותר. אמר לו האורח שילך וישאל את ה"חפץ חיים". לימים כשנזדמנו שני הרבנים יחדיו, שאל ר' ישראל ראז'ין את ה"חפץ חיים" אם כך היה המעשה. אמר לו ה"חפץ חיים" בפשטות שכן, כי ראה שהאורח רעב ביותר, ולכן אמר שהמלאכים יכולים לחכות, אבל אותו אורח לא יכול לחכות כלל. והסביר שיש בעיכוב כזה "בל תאחר". ועיין שעה"צ (סי' תרל"ט ס"ק ס"ז).

[16] עיין תיקוני שבת (סדר ליל שבת ע"פ הגמ' שבת קי"ט ע"ב). וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).

^טז* שבת (דף קכ"ז ע"א), שבועות (דף ל"ה ע"ב).

[17] כ"כ הבא"ח (ש"ש בראשית סעי' ה') בשם הרב חסד לאלפים, שלהלכה אם האורח לא יודע לקדש ובעה"ב יודע – יכול הבעה"ב לקדש להוציא אותו ידי חובה אף שכבר קידש לעצמו. ואם האורח יודע לברך "בורא פרי הגפן", אבל אינו יודע לברך את ברכת הקידוש – אם יכול לומר בעה"ב את מילות הברכה והאורח יחזור אחריו, הנה מה טוב. ואם אינו יכול לעשות כן – אזי דעת החסד לאלפים (סי' רע"ג סעי' י') שבמקרה זה עדיף שבעה"ב יאמר את כל הקידוש יחד עם ברכת הגפן, ולא לחלק ביניהם.

[18] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג).

[19] ובשיעור פלג המנחה ראה בפרק י"א סעי' א'. וראה עוד בפרק י"ד סעי' כ"ב-כ"ג.

[20] כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תפילה הלכה ז'), וז"ל: "ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש. וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות – אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בעונתה אחר צאת הכוכבים".

והקשה הלחם משנה שם: מדוע הרמב"ם כתב טעם להקדמת התפילה: "לפי שתפילת ערבית רשות – אין מדקדקין בזמנה", היה לו לומר שהלכה כרבי יהודה שאפשר להתפלל מזמן פלג המנחה? ועיי"ש שהאריך. והיה נראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו. שהרי בהלכות שבת כתב הרמב"ם (פרק כ"ט הלכה י"א) לגבי קידוש מבעוד יום: "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט". כלומר, לרמב"ם היה קשה שהרי הוא עצמו סובר שקידוש בליל שבת והבדלה במוצאי שבת חיובם מדאורייתא (שם הלכה א' וראה במגיד משנה), וס"ל נמי שאין תוספת שבת מדאורייתא (כ"כ המגיד משנה בהל' שביתת עשור פ"א הל' ו', והב"י סי' רס"א), וא"כ איך אפשר לקדש קידוש דאורייתא מקודם זמן שבת? לכן כתב הרמב"ם, שאמנם כתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" אבל מצות זכירה זו היא "קודם לשעה זו כמעט". וא"כ הרמב"ם לא סובר לגמרי כרבי יהודה – שמפלג המנחה נחשב כלילה לכל דבר, אלא אמנם ערבית אפשר להתפלל מפלג המנחה מדין תפילת ערבית רשות, אבל קידוש צריך להיות מעט לפני השקיעה.

אך מהבית יוסף (ריש סי' רע"א) משמע שהבין בדברי הרמב"ם שיכול לקדש ולאכול אף מפלג המנחה, שכתב: "וכשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד, דתניא בפרק ערבי פסחים (ק"ו ע"א): 'זכור את יום השבת [לקדשו] – זכרהו על היין בכניסתו'. ומפרש רבינו דהיינו לומר שתיכף שנכנס צריך לקדשו על היין, וכן כתב הרא"ש בפרק תפלת השחר (ברכות פ"ד סי' ו') ובריש פרק ערבי פסחים (סי' ב') דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך, כדאמרינן בפרק תפלת השחר (כ"ז ע"ב): 'מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס', וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"א): 'יש לו לאדם לקדש ערב שבת מבעוד יום אע"פ שלא נכנס השבת וכן מבדיל וכו' שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט'. וכתב הרשב"א בריש פרק תפלת השחר (כ"ז ע"ב ד"ה "הא דאמר שמואל") בשם רבינו האי והראב"ד, דהא דאמר שמואל: 'מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס' – מיד קאמר, ואפילו קודם שתחשך, ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה", עכ"ל. וכן משמע מהב"ח שם שכתב: "…להקדים קידוש על היין במקום סעודה כדי שימהר לאכול מבעו"י אע"פ שלא נכנס השבת, ומברייתא זה למד שמואל הא דאמר בפ' תפלת השחר (ברכות כ"ז ע"ב): 'מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס', והלכתא כוותיה, וכן פסק הרמב"ם (שבת פכ"ט הל' י"א), וכ"כ שאר פוסקים", עכ"ל.

ולדעת הרא"ש, שסובר שתוספת שבת מדאורייתא, מובן שאפשר לקדש מבעוד יום (כבר מפלג המנחה) ולא רק מעט לפני השקיעה. גם השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב') פסק: "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". ועל זה הרמ"א לא חולק. ולפיכך רבים נוהגים להתפלל מבעוד יום, וכאמור שעל זה אין מחלוקת. ואף שיש מהאחרונים שחולקים, אנו רואים למעשה שכך נהגו הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים. ועכ"פ משמע מהרמב"ם, שכתב שצריך לעשות קידוש כמעט לפני השקיעה, שלכאורה כן יכול לאכול לפני השקיעה, דאם לא – הוי קידוש שלא בזמן סעודה. וכ"מ בב"י שם.

ואמנם נחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם לגבי תוספת שבת. דעת הב"י (סי' רס"א) שלפי הרמב"ם אף מדרבנן אין דין תוספת שבת. אבל יש מהפוסקים (ראה כה"ח סי' רס"א ס"ק ט"ז) המבינים מהרמב"ם שמדרבנן יש דין תוספת שבת. והמג"א (סי' רס"ז ס"ק א') הביא את דעת המרדכי שסובר שאף שתוספת שבת היא מדרבנן, יוצא י"ח אף בדאורייתא. ושם המרדכי במגילה (פרק הקורא למפרע, סי' תשצ"ח) שאל, באדם, ל"ע סגי נהור. ולמ"ד שאומר שסגי נהור פטור מהמצוות, אז איך מוציא יד"ח בקידוש לאשתו ולבני ביתו, והרי הוא פטור כאמור. ואף א"ת שהוא חייב מדרבנן, עדיין איך הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה מדאורייתא? כשם שבברכת המזון אם אדם אכל שיעור דרבנן שאינו כדי שביעה, והשני אכל שיעור מדאורייתא אז הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה. לכן אומר המרדכי להוכיח מכאן שיכול להוציא ידי חובה. וסימנך, שמקדשים כבר מבעוד יום ויוצאים ידי חובה אף שעוד לא הגיע הלילה, כלומר למרות שתוספת שבת זה מדרבנן, כבר אז יכולים לאכול על התוספת שבת שהיא דרבנן עד הלילה. ומשמע שדעתו של המרדכי להתיר בשופי שאם אדם מקיים מצוה בזמן שהוא דרבנן, אז הוא יכול להוציא את החיוב של התורה. והביאו הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג). וכ"כ ברב ברכות (ערך בר מצוה, ערך פדיון).

אולם בכסף משנה לכאורה משמע אחרת, שהרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ז) פסק: "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים – חייבין לעשות פסח שני. ואם שחטו עליו בראשון – פטור". ורבים הבינו שמכיון ששחטו עליו בפסח ראשון ואז היה חיובו מדרבנן מדין חינוך, נמצא שמצוה דרבנן פוטרת מצוה דאורייתא. ושם מפרש הכסף משנה: "ומ"ש: 'ואם שחטו עליו בראשון פטור', איכא למידק: אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא?! וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו, נפטר הוא בכך מן השני". כלומר, שאם שחטו עליו פסח ראשון הוא פטור מפסח שני, מפני שיש פסוק מיוחד ומפורש בתורה שהאב ישחט על אשתו ועל כל בני ביתו גם הקטנים. נמצא, שאוכל על חשבון הפסוק הזה, ולכן הוא פטור מפסח שני. אבל אם לא שחט כלל בפסח ראשון עדיין יצטרך לקיים את פסח שני. אבל בזמן שאדם חייב מדרבנן ברור שאינו יכול להוציא למחוייב מדאורייתא, שלא כשיטת המרדכי כאמור. ואכן כך הבין הגרע"א (שם אות ב' ד"ה "וצ"ע") מהכסף משנה. ולפ"ז המקדש מבעו"י – יתחייב שוב לקדש ולאכול בלילה.

והט"ז (סי' רצ"א ס"ק ו') כתב: "כתב בספר חסידים סי' רס"ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה, ורש"ל נהג שלא לאכול בליל שבת עד הלילה. ול"נ כיון דתוספת מחול על הקודש הוא דאורייתא, ע"כ יצא שפיר אפי' גמר קודם לילה". וא"כ לכאורה יוצא מדברי הט"ז שלמ"ד שתוספת שבת היא מדרבנן, טוב להחמיר כמו רש"ל ולאכול כזית בלילה [אלא שהט"ז עצמו סובר שתוספת שבת היא מדאורייתא, ולכתחילה יכול לאכול אחרי פלג המנחה וא"צ לילה] (ועיין משנ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה') וכה"ח (שם ס"ק ו'-ז') ותרומת הדשן (סי' א') וביאור הגר"א (שם ס"ק ב'-ג') שמשמע שסובר כר"י לא רק לענין תפילה בלבד אלא גם לסעודת שבת).

אמנם נפסק בשו"ע (סי' רל"ה סעי' א') שמותר לקרוא קריאת שמע מבעוד יום עם ברכותיה ולהתפלל, וכשמגיע זמן ק"ש, דהיינו בצאת הכוכבים – "קורא קריאת שמע בלא ברכות". היינו שיכול לקרוא ק"ש ולהתפלל ערבית מפלג המנחה. ומאחר וק"ש דאורייתא, הוא חושש לסוברים שאפילו לדעת ר"י לא יכול לקרוא קריאת שמע עד צאת הכוכבים, לכן פסק שיחזור ויקרא בלי ברכה בצאת הכוכבים.

ובדין קידוש, כתב מרן השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב'): "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ומפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". מבואר בשו"ע שאם כבר התפלל ערבית אחר פלג המנחה, דינו כלילה גם לעניין סעודת שבת.

ולמעשה דעת הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג) שיכול לאכול לפני השקיעה, מדין ספק ספיקא, היינו, שאע"פ שקידוש דאורייתא – יכול לקדש מבעו"י, מהטעם שתוספת שבת דאורייתא, וגם למי שסובר תוספת שבת דרבנן, יש לסמוך על המג"א בשם המרדכי שיכול לקדש מבעו"י. וכתב שם: "וע"כ נהגו העולם בזה בכמה מקומות לקדש מבעוד יום [כי שם בבבל היו הרבה יתושים, והיו אוכלים על הגג שיהיה אויר טוב, לכן העדיפו לאכול כשעוד אור יום ולא בחושך כי עדיין לא היה חשמל בימיהם, ובנר א"א מחמת הרוח שתכבה], והמחמיר לקדש בוודאי לילה – תע"ב". ועיין במשנ"ב וכה"ח (שם) שיכול לאכול כזית אחר צה"כ, ובזה יצא יד"ח גם לשיטות שחייב לאכול בלילה.

[21] משנ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה'), וז"ל: "ויוכל לגמור סעודתו מבעו"י, ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה, וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב: 'אכלוהו היום כי שבת היום לה" וגו', בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו. ולכתחילה נכון לחוש לדבריהם", ועוד עיין בכה"ח שם ס"ק ו', וראה מש"כ בעניין זה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ג).

[22] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג) שכתב שאפילו אם רוצה להחמיר ולקדש בלילה – לא ישהה, כלומר, לא יתפלל מפלג המנחה כי צריך לקדש מיד אחר התפילה, ואם ימתין עד צה"כ יעבור זמן רב בין התפילה לקידוש אלא יקדש מיד, מכיון שלכתחילה צריך לקדש מיד אחר התפילה (וע"ע לבא"ח ש"ש פרשת וירא סעי' י"א). עוד כתב הבא"ח שם: "אלא יעשה כמנהג רבינו האר"י ז"ל לקבל שבת כשחמה בראש אילנות, דאז עד שיתפלל ערבית ויבוא מבית הכנסת ויאמר הפסוקים והפיוט והזוהר שנוהגים לומר קודם, יהיה זמן חשיכה ויקדש".

למרות שיש שרוצים לחלוק על דבריו, כי לא הבינו את דבריו (וראה להלן בהרחבה), הדגיש וכתב: "אך המחמיר לקדש בלילה – ודאי לא יתפלל מבעוד יום וימתין הרבה עד לילה לקדש". כלומר, אם מקדש בלילה (אף שכבר גמר תפילתו אחר פלג המנחה), בגלל שהוא חושש למגן אברהם והמשנה ברורה האומרים שצריכים להחמיר – לא טוב לעשות כך, מכמה טעמים: א. וכי המלאכים המלווים את האדם מביהכנ"ס ימתינו למעלה משעה עד שיעשה קידוש?! (ולכן לא יפה עושים אותם אנשים שיוצאים מביהכ"נ, ומדברים עם החברים דברים בטלים, וכשהמלאכים שומעים דברים אלו הרי הם יברחו. ואף אם יאמר לעצמו, וכי מה איכפת לי מהמלאכים, שידע שגם המלאך הטוב יברח, ואדרבה הוא לא יברכו אלא יצטרף לדברי המלאך הרע). ב. כבר נפסק בשו"ע שיש לקדש מיד אחר תפילת ערבית, לכן מדגיש הבא"ח, שהמתפלל מוקדם – לא ימתין מלקדש עד שתחשך אלא יעשה כמו דעת האר"י הקדוש, שהיה מקבל שבת כשהחמה בראש האילנות, ודעת הבא"ח שזה כשליש שעה או חצי שעה לפני השקיעה. וסימנך – אלה שמתחילים את הנעילה כשהשמש בראש האילנות, כמו שכתב השדי חמד, כחצי שעה. נמצא שהרב האר"י היה מקדש את השבת חצי שעה לפני השקיעה, ומאריך בזמירות ובשירים וכשהיה מגיע לביתו היה מגיע כבר זמן קידוש והיה מקדש, וממילא אינו ממתין ומחכה אלא מקדש מיד.

[23] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב).

[24] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג).

[25] כה"ח (סי' רל"ה ס"ק א'). ובדיעבד יכול לסמוך על ק"ש שעל המיטה, עיין כה"ח (סי' רל"ה ס"ק ח'), מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ו סעי' ב').

[26] מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ו סעי' א').

[27] בא"ח בספרו רב ברכות (ערך בר מצוה), חוקר לגבי קטן שנולד בליל שבת – האם יכול להתפלל, לקדש ולאכול מוקדם, שהרי בליל שבת הוא נעשה בר מצוה. והביא את דברי הכסף משנה שדן בדין קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני לעניין הקרבת קרבן פסח, עיי"ש. ועל כן כתב שיש לכתחילה להורות לקטן שהגדיל בליל שבת לבלתי יקדש עד לילה ודאי, וכתב שם: "ודין זה לא מצאתיו בשום מקום אך נראה שהוא מוכרח", וכן כתב בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ד) דכך ראוי לנהוג לכתחילה, דאין בזה לא טרחא ולא הפסד, דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה. וראה עוד בהרחבה מש"כ בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' י"ז).

[28] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' א'), ז"ל: "כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד", בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"א): "אחר תפילה ילך לביתו תכף ומיד לקדש". כלומר צריך לקדש מיד אחרי תפילת ערבית, וכך כתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים (סעי' כ'), בהלכות העומר: "בלילי שבתות אם הקדים להתפלל ערבית מבעוד יום אומר קידוש ועושה סעודה, ואחר כך כשיגיע זמן ספירת העומר, שהוא חצי שעה אחרי י"ב שעות, סופר".

[29] בימי העומר אפילו בימי החול פסק הרמ"א (סי' תפ"ט סעי' ד') שכשהגיע הזמן – אסור לאכול עד שיספור. ועיין משנ"ב (שם ס"ק כ"ג), שאפי' קרא ק"ש והתפלל ערבית, אעפ"כ – אין לו לאכול אם לא ספר ספירת העומר.

וכתבו האחרונים (עיין כה"ח שם ס"ק ס"ג ושכן פסק הברכי יוסף ומשנ"ב שם ס"ק כ"ג) שלאו דווקא מזמן צאת הכוכבים אלא כבר חצי שעה קודם אסור לאכול, ומ"ש הרמ"א שם שאם התחיל לאכול – פוסק וסופר, היינו שהתחיל לאכול באיסור, ומ"מ נתבאר ברמ"א (שם) שאם התחיל לפני שהגיע הזמן, דהיינו שהתחיל בהיתר – אינו חייב להפסיק. והסבירו המפרשים (ראה במשנ"ב שם ס"ק כ"ה) שהרמ"א כ"כ למ"ד שספירת העומר דאורייתא (כדעת הרמב"ם), ולדידן שפוסקים שספירת העומר דרבנן – אין צריך להפסיק אפי' אם התחיל באיסור, וכן כתב הגר"א. ואעפ"כ כתבו הפוסקים (ראה משנ"ב שם, כה"ח שם ס"ק ס"ח) שיש להחמיר כסברת הרמ"א, משום שאין בזה טרחא גדולה אם מפסיק מעט ומברך, ועיין עוד מאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק כ' סעי' ג').

[30] כתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים (סעיף י"ט), בהלכות העומר: "לכתחילה ימתין ולא יספור בכל לילה אפילו בליל שבת כמעט שיהיה חצי שעה אחרי י"ב שעות, ועיין מורה באצבע ועיין משבצות זהב סימן קפ"ט ס"ק ה' תוכחת מוסר למקדימים לספור בליל שבת עיין שם. ופה עירנו שעה אחרי קריאת המוג'רב בסוף י"ב שעות הוי צאת הכוכבים, לכן פה עירנו סופרים שליש שעה אחרי קריאת המוג'רב".

וכוונת הרב לומר, שבשבתות העומר לא יאמר: כיון שהתפללתי בפלג המנחה אולי יוכל לספור מוקדם בברכה כשם שיכול כבר לקדש ולאכול, ובפרט למאן דאמר תוספת שבת דאורייתא. לכן בא הרב ואומר, שהיות ויש מי שאומר שתוספת שבת דרבנן, היאך יברך לפני השקיעה, ואפילו שכבר קידש ואכל סעודת שבת טרם שהגיעה השקיעה – לא יברך ברכת העומר, כיון שעדיין לא הגיע צאת הכוכבים.

עוד כתב הבא"ח (שם סעי' כ'): "ואם איחר, שלא התחיל לקדש מבעוד יום, אם כבר קרא המוג'רב שהוא סוף י"ב שעות ועדיין לא קידש – אז צריך להמתין עד שיעבור חצי שעה אחר י"ב שעות ויספור העומר ואחר כך יקדש ויסעוד. מיהו, אם ירצה לקדש קודם הספירה – הרי זה מקדש, רק יזהר שלא יאכל פת קודם הספירה כי אם פחות מכביצה, וימתין עד שיגיע זמן הספירה ויספור, ואחר כך יגמור סעודתו. ודרך זה, לקדש קודם הספירה ולברך המוציא ולאכול פחות מכזית, עדיף טפי להמתין לבלתי יקדש כי אם אחרי הספירה. וזה שכתבנו לעיל בסייעתא דשמיא בבן איש חי שנה שניה פרשת וירא אות י"א בהלכות קידוש דשבת, שמצות הקידוש בליל שבת הוא לקדש תיכף ומיד בבואו לביתו מיד אחרי תפילת ערבית… וזה שכבר התפלל ערבית בבית כנסת ובא לביתו למה ימתין אחרי זמן הקידוש הרבה, מאחר ויש לו תקנה זו לעשותה לקדש תיכף ומיד ולברך המוציא, ורק יזהר שלא לאכול כביצה פת כי אם פחות מכביצה, ואחר הספירה יגמור סעודתו, ועל כן ראוי לכל אדם לעשות כן, ומה גם פה עירנו יע"א דיש יתושים הרבה ודרכם של בני אדם לטבל הפת במשקה בכבשים של חומץ, דדרכם שיכולים ליפול יתושים הרבה, וכל המקדים לאכול קודם חשכת לילה עדיף טפי, כי אור הנר לא יועיל בזה מפני שצריכים להתרחק מאכילתו מאור הנר מפני היתושים של הנר הבאים בחול כבר. ואף על גב דבאמת בעל כרחו צריכים להמתין לבלתי יאכל פת כביצה כי אם עד אחר הספירה, מכל מקום יש הפרש גדול בין אם תכף ומיד אחר הספירה ישים קערה לפניו לאכול לבין אם צריך להשהות עד שיקדש ויטול ידיו ויברך המוציא, על כן ראוי לעשות כך, כן נראה לי בסייעתא דשמיא. ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא לעשות תיקון אחר, ובזה יכול לאכול כל צרכו ולגמור סעודתו קודם הספירה, והוא, שיאמר לשמש או לאדם אחר שאינו אוכל שיזכירנו לברך ברכת העומר כשיגיע הזמן, מאחר שהניח שומר עליו להזכירו אז יכול לאכול כל צרכו קודם הספירה, ומיהו לא מהני בזה להניח אשתו כמו דאיתא לדין דקורא לאור הנר בליל שבת דמהני שמירת אשתו, והטעם דבנר כיון דאשתו נמי איתא לחיוב מהני שמירה דידה, אבל הכא כיון דאשתו פטורה ממצוה ואינה בר חיובא ולאו שכיחא בה, לא מהני שמירה דידה. ולכן לא יניח לשומרו כי אם אדם שהוא בר חיובא שגם הוא צריך לזכור עבור עצמו, כן נראה לי בסייעתא דשמיא".

ויש לבאר, דאין סתירה בין מה שכתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים הנ"ל, לבין מה שכתב בבא"ח (ראה מה שכתב הבא"ח בפרשת בראשית סעי' י"ג, והובא לעיל, ומבואר בדבריו שאם אינו רוצה להמתין – יכול לסעוד לכתחילה קודם השקיעה כפי שירצה, ואילו באורח חיים מסייג הבא"ח את אכילתו), דבכל ליל שבת שרוצה לקדש ולאכול מוקדם, הנידון הוא אם יכול לצאת ידי חובת הסעודה בזמנה ונחשב כלילה, וכן מצד קריאת שמע בזמן, דאסור לאכול לפני קריאת שמע, אך בשבתות של העומר יש בעיה נוספת – שלא יכולים לאכול ארוחה קבועה חצי שעה לפני זמן העומר, וכמבואר לעיל, ועל כן בשבתות העומר אם התפלל בפלג המנחה, הרבה לפני השקיעה – עליו ללכת מיד לביתו לקדש ולאכול, קודם שנתחייב בספירת העומר, וכשיגיע זמן החיוב יברך על העומר ואין בכך בעיה. אולם אם הוא התפלל וגמר את התפילה סמוך לשקיעה, הרי כבר נתחייב בספירת העומר (חצי שעה קודם צה"כ וכאמור לעיל), ולכן מותר לו לקדש ולאכול כזית, אבל לא סעודה (או ישים שומר), וזה אינו מדין קידוש וסעודת שבת ולא מדין ק"ש, אלא מדין חיוב ספירת העומר שאסור לאכול לפני העומר. לכן ימתין חצי שעה, ויברך על העומר ורק אחר כך יאכל סעודתו. ורק אם התחיל לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים – מותר לו להמשיך לאכול בתוך חצי שעה זו (וכשיגיע צה"כ – יפסוק ויברך וכנ"ל). ולמרות שלדעת השו"ע מצות העומר בזמן הזה היא מדרבנן, ואם התחיל לאכול – הוא לא חייב להפסיק, אבל דעת הרמ"א להחמיר בזה. והבא"ח נקט לפי דעת השו"ע, שאסור להתחיל לאכול מדרבנן לפחות (ואין הכי נמי, אם התחיל – הדין שונה). ולכן אומר הרב, שיקדש, יאכל כזית תוך חצי שעה, ואחר כך יקרא משניות ואח"כ יברך על העומר ואחר כך ימשיך בשאר הסעודה.

אך בשבת רגילה, הנה מצד לצאת יד"ח קידוש וסעודה, כבר נתבאר לעיל שיד"ח, ומצד חיוב ק"ש, אמנם האחרונים (ראה מג"א סי' רס"ז, משנ"ב שם ס"ק ו') כבר אומרים שגם אסור לאכול בתוך חצי שעה שלפני השקיעה, ולכן גם אם מתפלל מוקדם – לא יכול לאכול, משום שקריאת שמע דאורייתא. אך דעת הבא"ח שמי שרוצה לחכות – יחכה, אבל מדינא – מותר.

וכך פשטות דברי השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב'), שכתב שהמקדימים להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת ולהתפלל ערבית ולאכול מיד, ואף דלכאורה היאך אוכל לפני קריאת שמע שהיא דאורייתא? ובשלמא תוספת שבת מדינא יכול להוסיף ויחשב סעודת שבת, אבל מנין שיכול להפוך ולעשות זאת ללילה?

אמנם בגמ' כתוב שרב הקדים להתפלל תפילה של ליל שבת בערב שבת, וכן הקדים להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת (הוא לא המתין לליל שבת או למוצאי שבת אלא עד השקיעה, כי כנראה לא היה לו מנין להתפלל בזמן, ומ"מ לפני פלג המנחה אין שום שייכות להדלקה ולא לתפילה ולא לשום דבר אחר. ולכן אם התפלל ערבית או הדליק לפני פלג המנחה – עליו לחזור ולהתפלל שוב ולכבות ולהדליק עוד פעם עם ברכה). ובהכרח שמכיון שלדעת רבי יהודה כבר אחרי פלג המנחה, לא רק שיכול להתפלל ערבית, כי זה נקרא לילה, לכן גם יכול כבר לקרוא ק"ש מדאוריתא, ואין בעיה של אכילה בחצי שעה לפני השקיעה כי לדעתו כבר יצא ידי חובה. ואף שרבים מהאחרונים אומרים שאם זה כר"י אנו לא סומכים עליו להלכה, דעת הרב לא כן (וראה בה"ל סי' רע"א ד"ה "מיד"). ובאמת, בני חו"ל, שהשקיעה אצלם מאוחרת, ואם לא יסמכו על פלג המנחה כרבי יהודה, מה יעשו?!

[ובעיקר ענין זמן מנחה וערבית בפלג המנחה מצאנו חידוש, כמעט יוצא מן הכלל. דבגמרא (ברכות כ"ז ע"א) מובא שיש מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים: חכמים אומרים תפילת המנחה עד הערב, ורבי יהודה אומר עד פלג המנחה, דהיינו – עד פלג המנחה יכול להתפלל מנחה ולאחר מכן ערבית. וקבעה שם הגמרא ואמרה: "דעבד כמר – עבד, דעבד כמר – עבד". כלומר, העושה כרבי יהודה – עושה, העושה כדעת חכמים – עושה. ולכאורה הוראת הלכה זו מחודשת, או רבי יהודה או חכמים?! הרי לדעת חכמים המתפלל ערבית אחר פלג המנחה – ברכתו לבטלה, ולדעת רבי יהודה המתפלל מנחה אחר פלג המנחה – ברכתו לבטלה. וקבעו חכמים כך או כך ולא הכריעו כא' מהם!

ולכאורה פשט ההלכה והגמ' "דעבד כמר – עבד, דעבד כמר – עבד" הוא לעולם, כלומר, לא פעם יתפלל אחר פלג המנחה ערבית ופעם אחר פלג המנחה מנחה, כי או שאתה סובר כרבי יהודה או אתה סובר כחכמים (ראה משנ"ב סי' רל"ג ס"ק ו' בשם המג"א). ובבא"ח (ש"ר פרשת ויקהל, סעי' ז' ראה להלן דבריו בענין היחיד בער"ש) משמע שיכול להתפלל ביום אחד כדעת רבי יהודה ומחר כדעת חכמים – תנא קמא. לדוגמא, אם יום אחד הוא ממהר לדרכו וחושש שלא יהיה מניין – יכול להתפלל ערבית מוקדם אחר פלג המנחה, וכך יקיים את המצוה, ולמחרת יתפלל מנחה אחרי פלג המנחה, ואין בכך בעיה. אבל באותו יום – אינו יכול להתפלל גם מנחה וגם ערבית כדעות חולקות. כלומר, שיתפלל מנחה וערבית אחר הפלג, כי מה עכשיו לדידו – לילה או יום?!

אולם הבא"ח (שם) והפוסקים האחרונים כתבו, שאם נמצא כעת בביהכ"נ ואם הוא ילך לבית הוא יתעצל לחזור ולהתפלל, ונמצא שלא יתפלל במנין, לכן – יתפלל תרתי דסתרי, מנחה וערבית, אחרי פלג המנחה בכדי לצאת ידי חובה. אבל כשמתפלל בבית כשאינו מרגיש טוב וכיו"ב – הוא לא יכול להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה בבת אחת, אלא מנחה לפני פלג המנחה, וערבית אחר פלג המנחה, או יתפלל מנחה אחרי פלג המנחה וערבית בזמן השקיעה – צאת הכוכבים, שלא יהיה תרתי דסתרי.

עכ"פ הגמ' אמרה: דעביד כמר – עבד ודעביד כמר – עבד, לכן להלכה אנו פוסקים שיכולים לעשות יום כך ויום כך. ובבא"ח (שם) כתב שבשבת יכול לפסוק כדעת רבי יהודה בשביל עונג שבת, ויכול לקרוא קריאת שמע מפלג המנחה, ויכול לאכול סעודת שבת. וז"ל: "זמן מנחה נמשך עד הלילה לדברי חכמים, אבל לרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד י"א שעות חסר רביע, דהיינו שעה ורביע קודם צאת הכוכבים. ולא נפסקה הלכה כחד מנייהו, ואסיקנא, דעבד כמר- עבד ודעבד כמר- עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מנייהו, שאם עשה כרבנן והתפלל מנחה אחר פלג המנחה – שוב אינו יכול להתפלל ערבית קודם הלילה כר"י דס"ל מותר להתפלל ערבית אחר פלג המנחה. וכל זה הוא לפי דינא דגמרא, אך עכשיו נהגו להקל בכך ועבדי תרי קולי דסתרי אהדדי, להתפלל מנחה וערבית ביחד אחר פלג המנחה, ויש להם על מה שיסמוכו. מיהו, לא נהגו להקל בכך אלא בציבור, אבל היחיד שמתפלל בביתו – אינו יכול לעשות תרי קולי דסתרי, דאם התפלל מנחה אחר פלג המנחה – לא יתפלל ערבית עד צאת הכוכבים. ובערב שבת שרוצה היחיד להתפלל ערבית קודם הלילה – יקדים להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, אבל בשאר ימים – לא יעשה כן, אלא טוב לו להתפלל ערבית בלילה לכתחילה, אע"פ שמקדים תפלת המנחה קודם פלג המנחה, כי מצוה מן המובחר להתפלל ערבית בודאי לילה אליבא דכ"ע", עכ"ל. ואכן כך אנו נוהגים בבהכ"נ כי בציבור יש על מה לסמוך, וביחיד אין על מי לסמוך אא"כ יש לו סיבה מיוחדת].

ולכן לדינא: אם הוא אינו יכול לאכול מאוחר, כגון שהוא עייף או לא מרגיש טוב, או הילדים עייפים, או מכל סיבה שהיא – יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה וכן לקדש מפלג המנחה. אלא שבעומר, הדגיש הבא"ח באורח חיים, זה דין שונה שאסור לאכול לכתחילה לפני ספירת העומר. וברור שבספירת העומר אינו יכול לספור ספירת העומר גם אם התפלל ערבית מפלג המנחה כי ספירת העומר א"א ביום, ורק לגבי שבת אדם יכול להוסיף, אבל את השקיעה ואת היום לא יכול לשנות. ולכן בעומר – חייב לחכות ללילה ודאי, אבל בעלמא, אם קרא קריאת שמע – יצא ידי חובה. ונכון שהמגן אברהם ורבי עקיבא איגר הסתפקו, זה לא מחמת שזה ספק אלא מחמת שכך כולם נוהגים ועושים, ולכן גם כך יש לעשות לכתחילה.

וכיום שיש שעון קיץ והאנשים עייפים ומעדיפים לאכול מוקדם – יתפלל ויקרא קריאת שמע בפלג המנחה, ויחשוב בדעתו: אם הלכה כרבי יהודה – יצאתי ידי חובה, ואם הלכה כחכמים – אני בלילה אקרא בביתי קריאת שמע על המיטה אחר הסעודה. ואם הוא בימי ספירת העומר – בזמן חצי שעה הקרובה לחיוב ספירת העומר לא יאכל כביצה אלא אחר ספירת העומר, או כמו שהציע הבא"ח, שיכול להמשיך לאכול, ורק יאמר לאדם אחר שישגיח וישמור עליו, כדי שיברך ספירת העומר בזמן.

[31] הגמ' במסכת ברכות (י"ג ע"א) דנה בענין הכוונה הנצרכת לקיים מצוות, וכתבה על דברי המשנה: "אם כיון לבו – יצא" – "שמע מינה – מצוות צריכות כוונה".

וביאר רש"י (ד"ה "ש"מ מצוות"): "שיהא מתכוין לשם מצוות", וכבר הקשה רש"י על כך מסוגיית תוקע (ר"ה כ"ח ע"א), ולכן נחלקו הראשונים האם למעשה "מצוות צריכות כוונה" או לא (עיין בב"י או"ח סי' ס' ד"ה "והא", ובסי' תקפ"ט ד"ה "וצריך").

ובשו"ע (סי' ס' סעי' ד') פסק מרן: "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה", עכ"ל.

הרי שדעת מרן להחמיר שמצוות צריכות כוונה. וגם בזה יש מחלוקת אחרונים – האם דין זה ש"מצוות צריכות כוונה", היינו דוקא במצוות דאורייתא או גם במצוות דרבנן (ראה משנ"ב סי' ס' ס"ק י' וכה"ח שם ס"ק י').

לדעת המגן אברהם (סי' ס' ס"ק ג') משם הרדב"ז דין זה הינו דוקא במצוות דאורייתא, ולדעת הגאון (סי' תפ"ט) מצוות צריכות כוונה גם במצוות דאורייתא וגם במצוות דרבנן.

ויש שני סוגי כוונות שנתבארו בפוסקים, ולדוגמא בעניין קריאת שמע: א. לכוון שבא לקיים באמירת הק"ש את המצוה של "ובשכבך ובקומך". ב. להבין את פירוש המילים שמוציא מפיו, ולא לומר את הק"ש סתם. והמחלוקת של הראשונים הנ"ל אם מצוות צריכות כוונה, נוגעת לכוונה הראשונה, אם יצא ידי חובה בלא שכוון לצאת יד"ח המצווה (ומ"מ לכתחילה בודאי יש לכוון גם הכוונה השנייה, להבין פירוש המילות, כנ"ל, וראה משנ"ב סי' ס' ס"ק ז'), ויש אומרים שאם טעה וכיון על מצוות מדאורייתא שהיא מצווה דרבנן – לא יצא ידי חובה.

ועיין בב"ח (סי' ח' והובא במשנ"ב סי' כ"ה ס"ק ט"ו), שכתב: "מה שהכריחו לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו, וכן בהל' תפילין ובהל' סוכה, נראה דלפי שכתוב בפרשת ציצית: 'למען תזכרו'… יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, משא"כ שאר המצוות דיוצא י"ח אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוות לשם ה' שציוה אותו לעשותם", וכן כתב הב"ח (או"ח סי' תרכ"ה), שאדם שיושב בחג הסוכות בתוך סוכה נאה ומרווחת – אם לא כיוון למה שכתוב בתורה: "למען ידעו דורותיכם" – לא קיים מצות עשה דאורייתא.

ועל כל פנים השומע תקיעות שופר בראש השנה ולא כיוון לבו כלל לצאת ידי חובת המצווה – לא יצא ידי חובה. אמנם כבר כתב המשנ"ב (סי' ס' ס"ק י') בשם חיי אדם שבדיעבד – יצא ידי חובה, מכיון שהשופר הוא חובת היום, ומסתמא זאת כוונתו, וכך בכל מצוה שניכר שהוא מקיים המצוה.

ומעתה, כאשר אדם מקיים מצות עשה דאורייתא, כגון: מקדש, מניח תפילין וכיו"ב, לרוב ככל הדעות, אם לא כיון לצאת ידי חובת המצוה – לא יצא ידי חובתה. ויש פוסקים הסוברים שאם לא הניח תפילין בכוונה – יחזור ויניח ויברך שוב. ואם לא כיון בקידוש – יקדש שוב בשם ומלכות. ואמנם, למעשה, משום ספק ברכות להקל, אנו פוסקים שיניח שוב בלי ברכה, ויקדש שוב בלי שם ומלכות.

[32] ולכן כאשר מקדים אדם לומר לפני כל מצוה ומצוה "לשם יחוד", הרי הוא אומר מראש בפיו שהוא מתכוין לצאת ידי חובת המצוה, ואז ודאי יוצא ידי חובתה.

ולכך גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי, כתב בספרו לפני כל מצוה "לשם יחוד" (ראה הלכות ציצית ש"ר פרשת בראשית סעי' א', וש"ש פרשת בראשית הל' כ"ט נוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש ובמקומות נוספים, עיי"ש).

ובשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ע) נשאל רבינו יוסף חיים: "היכן כתוב בכתבי האר"י ז"ל שצריך לומר קודם כל תפילה וקודם כל מצוה ליקבה"ו… והשיב, וז"ל: מה שאומרים לשם יחוד וכו' זה נזכר בדברי רבינו האר"י זצ"ל האמיתיים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק הנמצא אצלנו בכת"י", וזאת לאפוקי מדעת הנודע ביהודה (מהדו"ק יורה דעה סימן צ"ג).

ומרן החיד"א כתב ספר מיוחד (עבודת הקודש) על נוסחאות ה"לשם יחוד", וגם מרן הבן איש חי בספר "לשון חכמים" כתב לשונות "לשם יחוד" על כל מצוה ומצוה. בסוף ימיו של החיד"א ראה ספר של הנודע ביהודה שאומר שלא לומר "לשם יחוד", ותמה מאוד על כך, וכתב (ראה קונטרס שמחת הרגל לימוד ב' ובספרו טוב עין סי' י"ד): וכי לא ידע כל העניינים המיוחדים שיש ב"לשם יחוד", ואיך נעלמה ממנו הלכה מפורשת בשו"ע?! וצריך לומר שלפי דעתו של הנודע ביהודה כשאדם אומר "ויכולו" בערב שבת או פסוקים של שבת בבוקר קודם הקידוש – הרי זה כמי שאמר "לשם "יחוד".

[33] וראה עוד בעניין זה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ב').

[34] וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).

[35] וכן בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' כ"ב) כתב רבינו על הרש"ש: "וכן סידר בנוסח לשם יחוד בקידוש ליל שבת: הריני מקיים מצות עשה דאורייתא לקדש את השבת ולקיים מצות עשה דרבנן לקדש על היין".

[36] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ה').

[37] אמנם יש מי שאומר כדעת ר' עקיבא איגר בתשובותיו (ח"א סי' ז'), שמספיק לשמוע מעט מהברכה, אבל לדעת הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ט"ו) ורוב האחרונים אדם צריך לשמוע את כל הברכה, ועל כן צריך לעמוד בקידוש ולהקשיב לקידוש מילה במילה.

[38] ויש מקומות שנהגו שמלבד בעה"ב, מקדש גם האורח לעצמו, בגלל שיש בעלי בתים שאינם מתכוונים להוציא את השומעים ידי חובה.

[39] התוס' בברכות (מ"ה ע"ב ד"ה "שאני התם") כתבו על הזימון של גברים, שצריך עיון אם נשים יוצאות בו ידי חובה "מאחר שאין מבינות", ומשמע מדבריו שמי שאינו מבין את ברכת הזימון – לא יוצא בה ידי חובתו, וכן כתבו הרא"ש (שם פרק ג' שאכלו סי' ו') והמרדכי (שם סי' קנ"ח) ורבינו יונה שם (ל"ג ע"א ד"ה "ונראה"). ונפסק בשו"ע (סי' ס"ב סעי' ב') לעניין קריאת שמע: "יכול לקרותה בכל לשון, ויזהר מדברי שיבוש באותו לשון, וידקדקו כמו בלשון הקודש". מכאן הביא כה"ח (סי' רע"א ס"ק ז' ובסי' קצ"ג ס"ק ב', ד'-ה') ראיה שלדעת השו"ע צריך להבין ולא סגי בשמיעה. וראה בשו"ע בסי' קכ"ד סעי' א' שאדם שמוציא את חברו ידי חובה, כגון כשלא יודע להתפלל – עליו לכוון לצאת ידי חובה, ובב"י מובא שעליו גם להבין את מה ששומע, ויש אומרים שאם לא מבין בלשון הקודש – לא יצא ידי חובה, ובסימן קצ"ג סעי' א' כתב: "שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד את חברו, מצוה לחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו. במה ד"א כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע – מברך היודע ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך, וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר. הגה – וצריך המברך שיכוון להוציאו", ומשמע אם אינו מבין – אינו יוצא בשמיעה. ובב"י (סי' קצ"ג) הביא את הדעות הנוספות בענין זה, כי לפי רש"י (שם בסוגיה בברכות) משמע כמו בקריאת המגילה שהשומע יצא ידי חובה אעפ"י שלא הבין. אמנם המשנ"ב (סי' קצ"ג ס"ק ה') כתב שיש פוסקים שאומרים שאם אדם מברך בלשון הקודש והשני לא מבין – יוצא ידי חובה. וגם רבינו זלמן (בעל התניא) בשולחן ערוך שלו בדעה זו, אבל הוסיף שטוב להשתדל להתחשב עם הדעה הראשונה, דהיינו להבין בלשון הקודש. לכן, לגבי ברה"מ הטוב ביותר שאשה תברך בעצמה את ברה"מ בלשון שהיא מבינה, אבל בקידוש, שבדרך כלל רגילים שראש המשפחה מקדש וכולם יוצאים ידי חובה – הטוב ביותר שאם אדם הזמין אורח שמדבר בלשון זרה, על המארח להסביר לו את מילות הקידוש ויסביר לו את כל העניינים של קדושת השבת וקיום מצות: "זכור את יום השבת לקדשו", וא"כ לפי השו"ע מי שאינו מבין לשה"ק (וכ"ש שפה אחרת בה עושים קידוש) – לא יוצא ידי חובת קידוש וברכות שהוא חייב בהן. אך לפי הגר"ז והמשנ"ב, בדיעבד אם הקידוש בלשון הקודש – יוצא ידי חובה אף על פי שאינו מבין. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).

[40] ראה כה"ח (סי' קצ"ג ס"ק ד'). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).

[41] שבדרך כלל נשים פטורות (ראה קידושין כ"ט ע"א).

[42] איסורי מלאכה בשבת הן כרוב מצוות לא תעשה ובהן חייבות נשים כמו גברים.

[43] שו"ע (סי' רע"א סעי' ב').

[44] ראה בדגול מרבבה (ריש סי' רע"א) שמסתפק בדין זה, וז"ל: "ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו, אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, ואם כן האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבות מן התורה, אם יוצאין בשמיעתן מן האיש, ואף שכל הברכות אף שיצא – מוציא, כמו שכתוב במסכת ראש השנה, היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה… והרי כתב הרא"ש שהאשה אינה בכלל ערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן ע"ש. ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות, דהיינו שהיא אינה עריבה בעד אחרים אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים, וא"כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים". ורעק"א (בתשובה סי' ז') דן בענין הוצאת הבעל י"ח את אשתו במצות הקידוש, כיון שהבעל התפלל בבית הכנסת, ואמר בתפילתו: "בא"ה מקדש השבת", ואשתו לא התפללה ערבית ולא יצאה ידי חובה מדאורייתא, א"כ כיצד הבעל שחייב כרגע בקידוש מדרבנן, יכול להוציא את אשתו ידי חובת קידוש דאורייתא? ולדברי הסוברים שלא יד"ח בלא יין (ראה לעיל הערות ב'-ג'), אין קושיה, כיון שלדבריהם לא יצא ידי חובה, אבל לשיטתו שיוצא ידי חובה בתפילה, איך יוציא את אשתו שחייבת קידוש מדאורייתא והוא חייב רק מדרבנן?! וביאר שכאשר חוזר לביתו יאמר: "שבתא טבא", או יאמר: "ברוך שנתן שבתות וימים טובים למנוחה לעמו ישראל", או יאמר לאשתו: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמר וגם את חייבת בקידוש", ואז גם היא יצאה ידי חובת קידוש דאורייתא, ושניהם במדרגה שווה, והיא יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו. אבל החיד"א (מחזיק ברכה סי' רע"א ס"ק א' ושיורי ברכה סי' ער"ב ס"ק א') חולק עליו ואומר שקידוש הוא שבח וזכירה ליציאת מצרים, כדברי הרשב"א, ולא יוצא ידי חובה באמירה סתם, ולכן צריך לפרש יותר וכדלעיל, ויש אומרים (רש"י ברכות מ"ח ע"ב ד"ה "מכי אכיל") דחיוב דרבנן יכול להוציא דאורייתא, אך רוב הפוסקים לא סוברין כן. אמנם כבר נתבאר בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ט) שהמתפלל אינו מכוון לצאת ידי חובת קידוש בתפילתו, וממילא על כן יכול להוציא אחרים ידי חובה, שכן גם הוא לא יצא ידי חובה מהתורה, וע"ע בבה"ל (סי' רע"א ד"ה "מיד") בהרחבה, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ט"ז).

ולמעשה אדם שבא לביתו מבית הכנסת בערב שבת – אינו חייב לומר לאשתו כך אבל כמובן מדרך הנימוס ושלום בית לומר בשמחה: "שבת שלום".

[45] והנשים השומעות צריכות להתכוון לצאת ידי חובה באמירה זו. או אם אומרות כך בעצמן – יוצאות ידי חובת קידוש דאורייתא, משום שיש באמירה זו גם שבח וגם קדושת שבת.

[46] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י'): "מ"ע מן התורה לקדש בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו' זכרהו זכירות שבת וקידוש… ולכן מן התורה יוצא אדם י"ח בתפילת ערבית של שבת, ורק חז"ל תקנו לקדש על היין. מיהו יש אומרים כל שיש לו יין – אינו יוצא מן התורה ידי חובת קידוש בתפילה. גם יש אומרים, כל שאינו מכווין בתפילה לצאת י"ח קידוש – אינו יוצא מן התורה" (ועיין בבה"ל סי' רע"א ד"ה "מיד" שדן בזה). וכן כתב בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סי' ט"ו), וז"ל: "קידוש היום שלנו על היין דאורייתא וספיקו להחמיר, אע"ג דמן התורה לא בעי יין ולא מקום סעודה ויצא ידי חובתו ב'מקדש השבת' שבתפילת ש"ע (כמ"ש ג"כ מג"א ריש סי' רע"א), מ"מ כל אדם רוצה לצאת ידי חובתו כתיקון חכמים על היין ובמקום סעודה", וכן כתב הברכי יוסף (שיורי ברכה סי' ער"ב ס"ק ט'), ועיין פר"ח (סי' תרע"ח). וראה בשו"ת רע"א (פסקים סי' ז') מש"כ בזה. ועיין בכה"ח (סי' רע"א ס"ק ז') טעם נוסף שכתב להוכיח שאפי' יצא – מוציא, עיי"ש. וראה מש"כ בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).

[47] נפסק בשו"ע (סי' רע"א סעי' ב') דנשים חייבות אף הן בקידוש מן התורה, ואע"פ שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, משום ש"זכור ושמור" בדיבור אחד נאמרו והוקש אחד לשני, וכל שחייב בשמירה – מצוות לא תעשה – חייב בזכירה, וע"כ מוציאות את האנשים ידי חובה הואיל וחייבות כמותם מן התורה. אמנם הב"ח בשם המהרש"ל ושיורי כנה"ג והבא"ח (שו"ת רב פעלים חלק סוד ישרים ח"ג סימן ו' משום שכך סדר המאורות העליונים) פסקו שלכתחילה תשמע האשה מפי בעלה, אלא אם כן הוא שעת הדחק שאז יוצא בקידוש האשה.

[48] עי' כתובות (ס"ד ע"ב – ס"ה ע"א).

[49] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ד'). אבל אם אותם זרים הם עמי ארצות ואינם יודעים לקדש – אעפ"כ תקדש האשה, רק תזהר מלומר את הקידוש בקול נגינה אלא תקרא בקריאה בלבד, והיא תוציאם ידי חובה, ועדיף מאשר שהם יקדשו כשהם לא יודעים לקדש ולכוון, והיא תצא יד"ח מספק.

[50] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ג'), כה"ח (סי' רע"א ס"ק ט').

[51] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ב), שלא כדעת האליה רבא (סי' רע"א אות ג') והדגול מרבבה שם. וראה כה"ח (שם ס"ק ט') שבדיעבד הקטן מוציא י"ח את האשה אם התפללה ערבית.

[52] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ג').

[53] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ב), שלא כדעת הבה"ל (סי' רע"א ד"ה "מיד") שאם התפללו ערבית – יכול נער שהגיע לגיל י"ג להוציאם י"ח קידוש.

[54] בראשית (פ"ב, פסו' א'- ג').

[55] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), ובטעם הדבר ראה להלן סעי' ל"ח.

[56] כתבו התוס' (פסחים ק"ו ע"א ד"ה "זוכרהו"), וז"ל: "זוכרהו על היין – דזכירה כתיב על היין: 'זכרו כיין לבנון' (הושע י"ד), 'נזכירה דודיך מיין' (שיה"ש א'), והאי זכירה היינו קידוש, ד'ויכולו' לא מצינו על הכוס אלא בתפילה, כדאמר בשבת (קי"ט ע"ב), ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו. ומה שרגילין לומר 'ויכולו' אחר התפילה בקול רם, היינו משום יו"ט שחל להיות בשבת שמתפללין 'אתה בחרתנו' ואין אומר 'ויכולו' בתפילה, ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת". מדברי תוס' אלו אנו למדים שאין צריך לומר "ויכולו" בקידוש כלל אלא בתפילת לחש של ערבית ומיד אחריה, ואמירת "ויכולו" בקידוש היא להוציא י"ח את בני ביתו, וכ"כ הטור (סי' רע"א) ע"פ הרא"ש (פסחים פ"י סי' ט"ו), ואורחות חיים (תפילת סדר תפילת ע"ש אות י') וכן ביאר במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"ה).

אמנם על פי הקבלה (בא"ח פרשת וירא ש"ש סעי' ט') צריך לומר "ויכולו" גם בתפילת לחש, גם בחזרה של "מעין שבע", וגם בקידוש, וזה בחינת עדות שצריך לה שנים או שלושה עדים שעל פיהם יקום דבר.

[57] אע"פ ש"סברי" הוא כעין שאלה לשומעים (ראה ב"י סי' קע"ד). וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), וז"ל: "וזהו ענין הכנה השנית של הדיבור, שיהיה על ידי אמירת 'ויכלו' וברכת הקידוש שהוא בחינת הדיבור… ואף על פי שאתה מקדש לבדך ואין אחר עומד עמך – גם כן צריך אתה לומר 'סברי מרנן', שיש בזה סוד וכונה". וזה ע"פ מה דאיתא בשער הכוונות דף ע"ד (ועי' תיקונים תיקון מ"ד), וז"ל: "וכשתאמר 'סברי מרנן' תכוין כי ס"ר דסברי הם בגימטריא עשר הויו"ת פשוטות ה' דחסדים וה' דגבורות, והב' דסברי הם ב' כוללים דחסדים וגבורות, והיו"ד דסברי היא עשרה כוללים שלהם דחסדים וגבורות, מרנן הוא בגימטריא רפ"ח ב"ן, ור"ל רפ"ח ניצוצין העולים מבי"ע אל מלכות דאצילות הנקראת שם ב"ן העומדת בהק"ק דבריאה", עכ"ל. הביאו הכה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ג).

[58] שבת (קי"ט ע"ב), ז"ל: "תניא רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה: אמן, בעל כרחו, ואם לאו – מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה: אמן, בעל כרחו", עכ"ל.

[59] שו"ע (סי' רע"א סעי י' וסי' רס"ח סעי' ז') ובנו"כ שם.

[60] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"א).

[61] דברים (י"ט, י"ז).

[62] עיין רמ"א (סי' רע"א סעי' י').

[63] רמ"א (סי' רע"א סעיף י'). והטעם לכך כתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ו): א. "מיקרי טפי קידוש במקום סעודה". ב. "דכיון דאחד פוטר את חבירו בעינן קביעות שיקבעו יחד, ובישיבה מיקרי קביעות".

[64] פרי עץ חיים (שער השבת, פרק י"ד), וז"ל: "מורי זלה"ה, היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת וי"ט, ואח"כ יושב וטועם מן הכוס של קידוש". כה"ח (סי רע"א ס"ק ס"ב). וע"ע ערוך השולחן (סי' רע"א סעי' כ"ד).

[65] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) שכתב שהוא מהלכות דרך ארץ של הסעודה, וכן העיד מהרח"ו על רבנו האר"י שכך היה עושה.

[66] פרי עץ חיים (שער השבת, פרק י"ד) וז"ל: "צריך למזוג הכוס, קודם שתאמר הקידוש, והכוס יהיה נגד החזה, כי משם יוצאת הנוקבא הנקרא כוס הברכה, וישתה מהקידוש מיושב". כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ב, ס"ד). ואנו נוהגים לומר "אזמר בשבחין" וכו' "יום השישי, ויכולו" בעמידה, וכן ברכת היין והקידוש מברכים בעמידה, ואח"כ יושבים ושותים היין.

[67] כלומר, צריכים לקבוע מקום אחד לאכילתם ולהיות שם ביחד בשעת הקידוש, דבעינן שיהיו במקום אחד. וראה שו"ע (או"ח סי' קס"ז סעי' י"א, י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ב).

[68] לשון המשנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"ו).

[69] רמ"א (סי' רע"א סעי' י') כתב: "וכשמתחיל (לעשות קידוש) – יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש – בכוס של ברכה", והטעם הביא המשנ"ב (שם ס"ק מ"ט): "שלא יסיח דעתו".

ובדרכי משה הביא רמז לחשיבות ההסתכלות בנרות, משום שמבואר בגמרא (ברכות מ"ג ע"ב, שבת קי"ג ע"ב) שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וצריך להסתכל על שתי נרות של "זכור" ו"שמור" (אעפ"י שיש עוד נרות), ונ"ר בגימטריא – 250, הרי 2 נרות יוצא 500.

וכאמור בגמרא שאסור לפסוע פסיעה גסה כי היא נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיני האדם רח"ל. ושם כתב רש"י שמאור העיניים חוזר ב"קידושא דבי שמשי", כששותה מהיין של הקידוש. ויש לשים לב, ליל שבת נקרא או: ליל שבת או: בי שמשי, ולא כמו הטועים ומטעים שקוראים לו: ליל שישי (ועיין רש"י שבת פ"ו ע"ב וכתובות ק"ג ע"א).

ורב נטרונאי גאון כתב שמקדשים בבית הכנסת כדי שכל אחד יקח מהיין וישים בתוך עיניו, כדי שיחזור לו מאור עיניו, לא כפירוש רש"י הנ"ל. והאבי עזרי – הראבי"ה כתב, אם זה הטעם, תעשה זאת בבית, בשביל מה צריך לקדש בבית הכנסת? (ועיין תוס' שם) והטור (סי' רס"ט) כתב גם כן שמקדשין בבית הכנסת כדי שישימו בעין. וקשה: הרי כתב השו"ע שאסור לרפא את העין בשבת! אלא ישימו על גבי העין ולא בתוך העין ממש (ועיין שם בב"י ובכה"ח סי' רס"ט ס"ק ו').

אם כי יש לציין: שמדובר ב"סגולה" לראייה אבל אם יש לאדם מחלה בעיניים או כאבים – מותר לו לשים טיפות או משחה, כי הגמ' אומרת שכאב העיניים משפיע חלילה על הלב וזה מסוכן. ועיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט') שאם יש כאב או שותתות דם או דמעות עם כאב וכו' – מחללין שבת, ואילו בסע' כ' כתוב: אין נותנים יין לתוך העין וכו'.

עכ"פ אף שהרמ"א פסק כאמור: "וכשמתחיל לעשות קידוש – יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש – בכוס של ברכה", כבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ח) שאין נוהגים בזה (האשכנזים). ועיין לקמן בדברי האריז"ל.

ועוד כתב הרמ"א (עיין סי' קפ"ג סעי' ד') שאין לקדש על בקבוק אלא על כוס, משום שצריך להסתכל על היין. ולכאורה לפי זה, המקדשים על כוס כסף או זהב משום: "זה אלי ואנוהו", ובכוס זו, לא ניתן (לאחרים) לראות את היין, וצריך לכאורה לקדש רק על כוס זכוכית שקופה!

אלא, אפשר שהמקדש הוא כמו "שליח ציבור" להסתכל ביין, או שהמסובין יתנו עיניהם ביין לכשיטעמו ממנו בסוף הקידוש. ועיין במשנ"ב (סי' קפ"ג ס"ק ח"י) שהאחרונים חולקים וסוברים שעיקר הדין ליתן עיניו "בכוס" ולא ביין, עיי"ש. וכ"כ כה"ח ((פלאג'י) ס"ק כ"ד) ושו"ע הרב (סי' קפ"ג סעי' ט').

[70] הגמ' ברכות (נ"א ע"ב) אומרת כמה דברים שאדם צריך ליזהר בכוס של ברכה, ואומר הגאון מוילנא (סי' רצ"ו על סעי' א') שכוס של ברכה אינו רק כוס של ברכת המזון אלא כולל גם כוס של קידוש והבדלה, וכלשונו: "והוא הדין לכל הטעון כוס, כולם נקראים כוס של ברכה, וכמ"ש בסי' רע"א ס"י".

בין הדברים שאדם צריך ליזהר בכוס של ברכה, הגמרא אומרת שאדם צריך ליתן עיניו בו, היינו, בכוס של ברכה, והגמ' אומרת שהנימוק: "כי היכי דלא ניסח דעתיה", וא"כ, היינו לא רק המברך אלא גם השומע. המברך לכאורה כיון שמברך בודאי שלא יסיח את דעתו, אלא שפעמים אדם רגיל לברך, והלשון והפה שלו עובדים, אבל המחשבה שלו, לא עובדת, ולכן צריך שישים דעתו בכוס בכדי שיכוון, וכל שכן וקל וחומר לאותם ששומעים, וכמו שכתב הטור בסימן רצ"ט ומובא במגן אברהם בסימן רצ"ו, שגם אלה שעונים אמן גם הם צריכים לכוון.

כתב בבן איש חי (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט"ז) בענין ההבדלה (ונכון לומר זאת גם בענין הקידוש), שכל אותם ששליח ציבור מוציא אותם ידי חובה, יתנו עיניהם בכוס בשעת ברכה ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה, ולא כמו אותם בורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה פונים ללכת לצאת, זה פונה ללבוש מעילו, זה פונה לחפש את בנו, זה מדבר עם חברו, נמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה ואין שומעים אותה כולה". וכך נפסקה ההלכה בשלושה מקומות, השו"ע כתב (סי' קפ"ג סעי' ד'): "ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו'. וכן כותב הרמ"א (סי' רע"א סעי' י') שבשעת קידוש – יתן עיניו בכוס הקידוש, וכן כתב (סי' רצ"ו סעי' א'): "ובשעת ההבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג'): יתנו עיניהם בכוס – המבדיל והשומעים אלה שעונים אמן, בכדי שלא יסיחו את דעתם, כולם יתנו עיניהם בכוס ובנר, וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק ח') ששניהם צריכים לשים עיניהם בכוס, והטעם כמו שהגמ' אומרת, שלא יסיח את דעתו.

[71] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט). לפי המקובלים, אדם נכנס לביתו בערב שבת בשמחה ואומר: "שבת שלום" ומסתכל על הנרות, ובזמן הקידוש כשאומר יום השישי – יסתכל בכוס, ואת הכוס ישים לנגד הנרות שתהיה מבריקה (ויזהר מהטיית הנר), ויסתכל ביין, כדי שיראה בו כבמראה את המצח והעיניים, ואינו צריך לשים יין על עיניו (ועיי"ש מה שעוד צריך לכוון, בא"ח שם. ועיין כה"ח סי' רס"ב ס"ק ז').

[72] ראה להלן הערה פ'.

[73] בקידוש הלילה.

[74] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'), משנ"ב (סי' קס"ז ס"ק צ"ב).

[75] ערוך השולחן (סי' רע"ג סעי' ו'), כה"ח (סי' רע"ג ס"ק מ"ד).

[76] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד').

[77] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'), משום שאין קידוש אלא במקום סעודה.

[78] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"א).

[79] שו"ע (סי' רע"ג סעיף ד'), שהרי גם עבורו צריך שיהיה קידוש במקום סעודה.

[80] הגמ' (שלהי ר"ה כ"ט ע"א) מחלקת בענייני ברכות – אם יכולים להוציא בהם אחרים למרות שכבר יצא – בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. וז"ל: "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא". ומבאר רש"י על מה שהגמ' אומרת שאפשר להוציא אחרים בכל הברכות "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות". עוד אומר רש"י: "חוץ מברכת הלחם והיין – ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו – אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך". כלומר, שבברכות המצוות יש ערבות שיש חובה לקיים את המצוה, אבל בהנאה אין חובה להנות, ועל כן אין בזה ערבות. וכל זה מדובר במי שיודע לברך, אבל אם הוא עם הארץ ולא יודע לברך – יכול לצאת י"ח בברכת חבירו.

ובגמרא מסכת ברכות (מ"ה ע"ב): "אמר אביי: נקיטינן, שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק". וכותב על זה רש"י: "מצוה ליחלק – ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון". "תניא נמי הכי, שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך, ובור יוצא" (עיין שו"ע או"ח סי' קצ"ג סעי' א', ולמשנ"ב ולכה"ח שם).

עוד אומרת הגמ' (ר"ה שם ע"א וע"ב): "בעי רבא: ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא! תא שמע, דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו". כלומר, שבליל שבת ישבו אצל רב פפי בני תורה (כנראה שקבלו שבת מוקדם), ואחרי שכבר קידשו באו האריסים מן השדה, והיו עמי ארצות שלא ידעו לקדש, ורב פפי היה מקדש להם שוב פעם. מכאן, שלשם מצוה יש ערבות ואפשר להוציא אחרים למרות שכבר יצא.

בשו"ע (סי' רע"ג ס"ד) כותב בעניין המוציא אחרים בברכת המצוות: "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אע"פ שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת – מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד), והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו – יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו".

מבואר מדברי מרן שאם יודעין לקדש לעצמם – אינו יכול לקדש להם, וכך הגר"א (שם על סעי' ד') הביא מקור לדברי מרן מהגמ' הנ"ל (ברכות מ"ה ע"ב), שדווקא כשאחד סופר ואחד בור אז יכול להוציא יד"ח אף שכבר יצא, אבל כששניהם סופרים – אינו יכול.

ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ה') שהביא שנסתפקו באופן שהמקדש לא אוכל איתם, והשומעים לא יודעים לברך על הקידוש של שבת אבל יודעים לברך בורא פרי הגפן – האם הם יברכו הגפן, והוא יברך מקדש השבת, או שהמקדש יברך כל הברכות, וכך פסק למעשה כסברא אחרונה. ועיין לכה"ח (שם ס"ק ל"ו) שטוב שהמקדש ישתה במקום רביעית, כדי שיהא לו קידוש במקום סעודה (עיין שם ס"ק ל"ח אם מספיק רביעית אחת).

אמנם במשנ"ב (ס"ק כ') הביא דברי הפר"ח וארצות החיים החולקים על דברי מרן, וסוברים שמדינא יכול להוציא בקידוש גם את מי שיודע (לכאורה סברתם שהגמ' בר"ה עיקר דלא חילקה בין יודע לאינו יודע אלא רק בין ברכות המצוות לברכות הנהנין). וכתב המשנ"ב שלכתחילה המצווה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי, כי חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בקידוש. ובבה"ל (ד"ה "והוא שאינם יודעים") הוסיף שעכ"פ בדיעבד מוציא בכל גווני אעפ"י שהשומע בקי. וכן משמע קצת מבא"ח שם (ועיין לכה"ח שם ס"ק ל"ה).

והנה כתב השו"ע (סי' תקפ"ה סעי' ב'): "קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ויברך שהחיינו". וכ' הרמ"א: "ואין חילוק בין יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפי' הכי התוקע מברך ב' ברכות הנז'". וכ' המשנ"ב (ס"ק ה'): "האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו, טוב יותר שיברכו השומעים אא"כ אינם יודעים לברך אז יברך בשבילם להוציאם. ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני, ואין למחות בהם, כי כן הוא עיקר מדינא, כמ"ש הפר"ח והגר"א". עכ"ל.

וכתב הכה"ח (שם אות כ"א) על דברי המ"ב: "אבל מ"ש מ"ב אות ה', דאין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא וכו', צ"ע דאיך יכתוב כן נגד פסק השו"ע ודברי האחרונים הנז'".

ועכ"פ גם בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ה') משמע שבדיעבד אע"פ שאינו מתכוון לצאת יד"ח בקידוש או שיצא כבר ידי חובת קידוש – יכול להוציא אף את הבקיאין. אבל לכתחילה צריך לחשוש לסברת השו"ע שאין מוציא רק למי שאינו בקי.

ומצוי שאדם הולך בליל שבת אחרי התפילה לבית אמו הקשישה כדי לעשות לה קידוש, לפני שהוא הולך לביתו לקדש לבני ביתו. ואמו אינה יודעת לקדש לעצמה, ועל כגון זה פסק מרן בעל הבן איש חי זיע"א, שיכול לקדש והיא תשתה מהיין והיא תאכל מהסעודה. אך הוא לא יטעם מהיין כיון שאינו אוכל הרי שהקידוש אינו במקום סעודה ולכן אינו יכול לטעום אף מהיין. על כן, צריך לבקש מאמו לשתות מהיין רביעית והוא לא ישתה. ואם אשתו אינה יודעת לקדש – יכול לשתות רביעית יין או כזית מזונות בבית אמו ואח"כ יכול בביתו לחזור לקדש למרות שהוא קידש ויצא, שכן אין היא יודעת לקדש, ודינה כמו שאינו יודע לקדש, שאפשר לקדש לו, ואפילו לברך לו ברכות הנהנין, ואפילו אם יצא יד"ח. ולדעת הפר"ח (המובא במש"ב ס"ק כ'): יכול לחזור ולקדש לאחרים, אפי' אם הם יודעים לקדש.

[81] רמ"א (סי' רע"ג סעי' ד'), מכיון שבקידוש היום יש רק ברכת "בורא פרי הגפן", ומברך כדי לשתות.

[82] ראה בהרחבה בפרק י"ח.

[83] שו"ע (סי' רע"ג סעיף ו').

[84] בפיוט של רבי אברהם אבן עזרא ("אליו מי הקשה"), מובאים המילים: "ומכוסות בכל מיני מפות מפוארות ובהם כל מיני פירות". הפשט הפשוט בפירות האלו המוזכרים כאן, שהכוונה לפירות שמניחים על השולחן לפארו וכן ע"מ שישלים למאה ברכות. אבל יש מי שהסביר שהכוונה שהמפה עצמה מצויירת במיני פירות, לקיים: "ונשלמה פירות עינינו", כעין: "ונשלמה פרים שפתינו", שאם אין פירות על השולחן, לפחות יהיו הפירות מצויירים על השולחן.

[85] ראה שו"ע (סי' רס"ב סעי' א'), וראה בגמ' פסחים (ק' ע"ב): "רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא. אייתו תכא קמיה, (כלומר שולחן קטן) פרס מפה וקידש. תניא נמי הכי, (ושוין) שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא – פורס מפה ומקדש". מדברי הגמ' לומדים שמקדשים על שולחן ריק, ורק אחרי הקידוש מביאים את כל המאכלים. ואם היו מאכלים על השולחן – מכסים אותם, והתוס' (שם ד"ה "שאין") הקשה, וז"ל: "והא דאמר בכל כתבי (שבת קי"ט ע"ב): מצא שלחן ערוך – מלאך טוב אומר" וכו', כלומר, שהרי ידוע ששני מלאכים מלווים את האדם בליל שבת, ואם השולחן ערוך והמפה פרוסה והכל מסודר, המלאכים מברכים אותו שיהיה כן לשבת הבאה. ולפי הגמ' דלעיל קשה: מה יש להם לברך את בעל הבית אם השולחן ריק ואין עליו שום מאכלים?

על זה התוס' אומרים: "לא קשה, דערוך הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש". הביאור בדבריהם הוא, שבאמת טוב שיהיה במטבח או במקום אחר שולחן ערוך ועליו כל מעדני השבת עם לחם והכל מסודר בקפידה ובהידור, ובמקום שעושה קידוש יהיה רק כוס יין לקידוש. באופן זה, כיון שהמלאכים בכל אופן רואים שיש שולחן מסודר וערוך, מברכים אותו שיהיה כן לשבת הבאה.

ואומרים התוס': "ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה, אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש" כלומר, שהטעם הוא מפני שבמציאות של ימינו, אין זה נוח כלל להביא שולחנות גדולים למקום הקידוש אחרי הקידוש. רק בזמנם שהיו אוכלים כל אחד על שולחן קטן, אז זה היה נוח ואפשרי. ובימינו כשיש לחם על השולחן בשעת הקידוש – יש לכסות אותו.

[86] שו"ע (סי' רע"א סעי' ט').

[87] מובא בטור (סי' רע"א), וז"ל: "וכשישב לאכול יהיה לו מפה פרוסה על הלחם, דתניא – אין מביאים את השלחן אלא אם כן קידש. ואם הביא – פורס מפה ומקדש, אף על פי שצריך שיערוך שולחנו מבעוד יום, ודאי צריך שיהיה ערוך ומסודר במקום אחר. ומכל מקום אין מביאין אותו לפניו אלא עד אחר הקידוש, כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת, הילכך אם הביאוהו קודם הקידוש – פורס עליו מפה כאילו אינו כאן, ומקדש ומסיר המפה". וכבר התוס' (פסחים ק' ע"ב ד"ה "שאין") מוסיפים עוד טעם לפריסת המפה, וז"ל: "והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא", כלומר שהאוכל יוגש בכבוד.

[88] טור (סי' רע"א), כה"ח (אות נ"ב, נ"ד).

[89] עיין טור (סי' רע"א) וב"י שם. וכן התוס' (פסחים ק' ע"ב ד"ה "שאין") מביאים: "ויש מפרש: זכר למן, שלא היה יורד בשבתות וי"ט, והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתים".

[90] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ'), משנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"א), כה"ח (שם ס"ק נ"ב – נ"ד).

[91] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"א), כה"ח (שם ס"ק נ"ב).

[92] ראה בטור בשם הירושלמי (סי' רע"א) שזכר למן יש לכסות הפת כקופסא, והיינו משני צדדים, אך לטעם שלא תראה בושתה צריך לכסות לגמרי. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ח).

[93] במקרה הצורך כאשר התלכלכה וכדו'.

[94] משנ"ב (סי' רס"ב ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק י"ד).

[95] ביאור הלכה (סי' רס"ב סעי' א' ד"ה "יסדר שולחנו").

[96] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ט ושם הערה פ"א). ועיין קיצור שו"ע (סי' נ"ה סעי' ה') וע"ע למשנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ל"א).

[97] צריכים לכסות גם מלמעלה וגם מלמטה משלושת הסיבות שנתבארו לעיל, בדרך כלל הם מונחים על צלחת והיא נחשבת כיסוי מלמטה. וצריך להוסיף כיסוי אחד מלמעלה בכל הצלחות.

[98] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ז).

[99] [לגבי ארבעה כוסות של ליל הסדר פסק השו"ע (סי' תע"ב סעי' ט'), וז"ל: "שיעור הכוס, רביעית לאחר שימזגנו (אם רוצה למזגו), וישתה כולו או רובו. ואם יש בו הרבה רביעיות – שותין ממנו כל כך בני אדם כמנין רביעיות שבו. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות (וצריך לשתות השיעור שלא בהפסק גדול בנתיים) (ב"י בשם רוקח)". כלומר לי"א יש לשתות רוב כוס אף שהוא גדול. האחרונים דנים אם ניתן ללמוד דין זה לגבי כוס קידוש של שבת, וז"ל הביאור הלכה (סי' רע"א סעי' י"ג ד"ה "והוא רובו"): "ולענ"ד יש לעיין בזה, דמסתימת הגמרא: 'והוא דשתה רובא דכסא', משמע דפחות משיעור זה – אינו יוצא בכל גוונא. והא דהזכיר הגמרא השעור דמלא לוגמיו, יש לומר דאשמועינן דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב מרביעית, כמ"ש המ"א. ואינו ראיה מיוה"כ, דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא, משא"כ לענין קידוש אפשר דתקנת חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו, וכ"ש לדעת הר"ן שדעתו דכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית, דודאי י"ל דבכל אדם אפילו קטן ביותר מלא לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית. אך דמדברי הגמרא יש לדחות קצת, דדוקא לענין ד' כוסות רוב כוס הוא לעיכובא אפי' באדם קטן ולא לענין קידוש דעלמא, וצ"ע בכל זה", עכ"ל. וכן מעידים על מנהג החזו"א (עיין אורחות רבינו שבת אות מ"ג)].

[100] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ג).

[101] בגמ' פסחים (ק"ז ע"א) נאמר: "מקדשין מטעימת יין כל שהוא. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: מלוא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלוא לוגמא – יצא, ואם לאו – לא יצא". וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט הל' ז'). הרשב"ם על המקום (ד"ה "וטעם") כותב: "והכי הלכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובים, אבל טעם אחד מהם – יצאו כולן ידי חובתן, ואע"פ שלא טעמו".

כלומר הרשב"ם מיקל שהמקדש יכול לטעום מעט, והשומע יכול לעזור לו ולשתות מלוא לוגמיו. יש מהראשונים (הריטב"א עירובין ע"ט ע"ב ד"ה "הא דאמרינן המקדש" בשם התוספות) שמוסיפים עוד קולא: שאם גם אחד מהשומעים אינו יכול לשתות – יכולים כל אחד ואחד מהמסובים לשתות קצת וע"י שתיית כולם יצטרף לשיעור. וביארו המפרשים שמועיל צירוף למלוא לוגמיו על ידי כל השומעים, אף שבין שתיית האחד לשני ישנו מרווח זמן הגדול מכדי שיעור שתיית רביעית. והטעם שיוצאים ידי חובה כתבו המפרשים, משום שזה דרך שתייה להעביר מאחד לאחד, ולכן אף שעובר יותר מארבע דקות – יוצא ידי חובה.

והשו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג-י"ד) פסק: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית. אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו) – יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו – יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש – לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם, ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס – מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".

א"כ בקידוש, והוא הדין להבדלה ובכל מצוה שמחוייבים לשתות יין, יש לשתות לכה"פ רוב רביעית (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ג'). וטוב לדעת שהגם שאינו צריך לשתות רביעית בקידוש כנ"ל, כבר כתב הבן איש חי (ש"ש פרשת בראשית סעיף כ"ג): "לכתחילה צריך שיטעום המקדש מלא לוגמיו, ומצוה מן המובחר לשתות רביעית".

נמצא שמצד הקידוש או ההבדלה די בשתיית מלוא לוגמיו. אולם יש בעיה אחרת שאינה קשורה למצות הקידוש או ההבדלה אלא להלכות ברכות. שהרי כתב הטור (סי' ק"צ) בדין יין שאחר המזון: "ולענין שיעור שתייתו שחייב בברכה אחרונה, היה ר"י מסתפק אם הוא בכזית או ברביעית. לכך כתב שטוב ליזהר לשתות פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמא שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".

וכן פסק השו"ע (סי' ק"צ סעי' ג'): "שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם די בכזית או ברביעית, לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם".

ובזה יש הבדל בין קידוש להבדלה, משום שהקידוש נאמר במקום סעודה וחייב לסעוד אחריו, וממילא אינו מברך ברכה אחרונה על היין משום שיוצא ידי חובה בברכת המזון, על כן אין בעיה אם ישתה רק מלוא לוגמיו, אך הבדלה אינה קשורה למקום סעודה ואם ישתה פחות מרביעית יכנס לספק ברכות הנ"ל אם יברך ברכה אחרונה (וראה משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ו'). והוא הדין אם עושה קידוש בבית הכנסת, כנהוג בבר מצוה וכדומה, שאז אינו סועד במקום הקידוש ואין ברכת המזון, על כן ישתה רביעית שלימה ויברך ברכה אחרונה.

[102] עיין כה"ח (סי' רע"א ס"ק פ"ו).

[103] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ב). אמנם נשאלת השאלה: כיצד מועיל צירוף למלוא לוגמיו על ידי כל השומעים, הרי בין אחד לשני ישנו מרווח זמן הגדול מכדי שיעור שתיית רביעית, וכיצד יוצאים ידי חובה? ויש לומר דזה דרך שתייה, להעביר מאחד לאחד, אף שעובר יותר מ-4 דקות – יוצא ידי חובה, ואף ששותים יותר מכדי שתיית רביעית – יוצא ידי חובה.

[104] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ס"ד).

[105] עיין שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג) ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ד) ובביאור הלכה (שם ד"ה "צריך").

[106] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ט), וז"ל: "ומ"מ נראה דלפי סודם של דברים צריך לשתות מכוס שיקדש עליו בעצמו ולא ע"י כוס אחר".

[107] שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו) משנ"ב (שם ס"ק ע"ז-ע"ח), כה"ח (שם ס"ק צ"ט-ק'). וראה בא"ח (ש"ר פרשת בלק סעי' ה').

[108] ראה משנ"ב (שם ס"ק ע"ח).

[109] לדעת המג"א (סי' ר"ו ס"ק ד') היינו כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי", ולדעת הט"ז (שם ס"ק ג') כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי ומורי".

[110] בב"י (סי' ק"מ) הביא משם אבודרהם שבדיעבד הפסק בשתיקה לא הוי הפסק אפילו זמן ארוך, וז"ל: "כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שי"ז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים, וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א): 'הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה, והוא לא אתא לידיה – צריך לברוכי עליה זמן תנינות', רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה, וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה, כגון אם הפסיק בדיבור. ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם): רבי זירא בעי: האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה, מהו לברוכי עליה זמן תנינות? פירוש: היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן [ובירך עליה] ונפלה מידו, ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים. ומקשי: ומה בינו לאמת המים? ומתרץ: אמרין – תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה – צריך לחזור ולברך. ולפי דעתי טעו, כי הטעם הראשון בטל, שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר, דהלכה כרבא (ברכות ל"ט ע"ב): מברך ואח"כ בוצע, דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת", אמנם להלן כתב השו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דיבור". ואמנם מצוי לפעמים שבני הבית מרובים, ועד שמגיע היין או הלחם לאחרון האורחים יעבור זמן רב יותר מזמן "תוך כדי דיבור", והקשה המג"א (שם ס"ק ד') שמשמע שאחר "כדי דיבור" הוי הפסק, והוי סתירה למש"כ הב"י בשם האבודרהם, אך למעשה יש לחלק, דאם לא הסיח דעתו – לא הוי הפסק, ולכן כל עוד לא הסיח דעתו – נקטינן דלא הוי הפסק מדין סב"ל.

המנהג הרגיל שהמקדש מברך על כוס יין מלא ולאחר ששותה מוזג להם, כיון שכולם רוצים לשתות דוקא משיירי מצוה משום חביבותא דמצוה (ויש נוהגים שהנוכחים ממלאים כל אחד ואחד כוס לעצמו והמברך ממלא את כוסו, ומיד לאחר הברכה כולם שותים מכוסם), ולמנהג זה יש להזהיר לשומעים לשתוק ולא לדבר עד השתייה מהכוס, ואין בעיה בהמתנה זו כי הרי הם שוהים בשביל השתייה ולא לענין אחר, וכן כשמברך בעה"ב "המוציא", ימתינו בשקט עד שיטעמו כולם מהלחם. ומכיון שהם יודעים מראש שיקח זמן עד שיטעמו ואין אפשרות אחרת, הרי זה כעין מה שכתב האבודרהם שדעת המברך על כל הספר תורה, כך גם כאן, דעתם להמתין.

[111] עיין שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו) ובנו"כ שם.

[112] כתב השו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח – צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר: 'הביאו מלח או לפתן', 'תנו לפלוני לאכול', 'תנו מאכל לבהמה' וכיוצא באלו – אין צריך לברך", ונמצא דכל דיבור שנוגע לסעודה – לא חשיב הפסק. ומסבירה הגמ' בברכות (מ' ע"א) שמצוה לתת לבהמה לאכול לפני שהאדם אוכל בעצמו, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר: "ואכלת ושבעת", וממילא הוי צורך הסעודה, וכן לענין המלח שנוגע לסעודה – לא חשיב הפסק.

[ואפילו בימינו שיש מלח בלחם (יש אומרים שעל הלחם של ימינו נאמר: "פת – במלח תאכל"), יש להזהר בנתינת מלח בלחם, וכתבו התוס' (ברכות שם) ששימת מלח על השולחן מגינה].

וכן אם אדם ראה עני ואמר בין ברכה לאכילה "תנו לו לאכול" – הרי זו מצוה, וממילא לא חשיב הפסק, ואינו צריך לברך. ונתבאר שגם דברים שאינם קשורים ישירות לבציעת הפת ממש, מכל מקום כל דבר שיש לו קשר לאוכל – אינו הפסק, וכגון שאומר: "הביאו סכין, קרש", "תנו לעשיר" (שאין בו מצוות צדקה) – אינו נחשב הפסק ואינו חוזר לברך שוב, אבל לכתחילה יש להזהר שלא לדבר אפילו בדברים השייכים לפת עצמה.

וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח) שרק באוכל יש קדימה לבהמה, שנאמר: "עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אבל במשקה כתוב: "שתה וגם לגמליך אשקה", ויש חולקים, עיקרי הד"ט (סי' ט' אות נ"ב), ועיין בהרחבה בכה"ח (שם ס"ק ן'). ולמעשה כתב הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ו) שאם אמר: "תנו מים לבהמה", כיון שיש ספק בדבר – לא יחזור ויברך, אבל טוב שיהרהר בלבו.

ועוד עיין במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ה) וכה"ח (שם ס"ק צ"ד).

[113] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו), ז"ל: קידש, וקודם שיטעום הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בפה"ג ואין צריך לחזור ולקדש. וה"ה אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג, וא"צ לחזור ולקדש", אמנם לענין אם נשפך הכוס, ולא דיבר כלל, עיי"ש ללבוש שכתב: "דאיני יודע טעם לזה כיון שנשפך הכוס שקידש עליו ובירך כבר למה צריך להביא כוס אחר, שהרי ידי קידוש כבר יצא והברכה הראשונה כבר נפסדה", וע"כ כתב דאם אינו רוצה להביא כוס אחר – הרשות בידו. אולם עיין למג"א (שם ס"ק ל"ב) שדעתו לפסוק כדעת השו"ע שיש צורך בכוס שני, מכיון שאף אחד לא טעם לא המקדש ולא אחרים, אמנם אם היה דעתו מתחילה לשתות עוד מהיין שעל השולחן, אינו צריך לחזור ולברך 'הגפן', וראה במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ז), כה"ח (שם ס"ק צ"ד, צ"ט, ק').

[114] יש להסתפק במקרה זה, האם נאמר מכיון שהמקדש שח הרי הברכה היתה לבטלה, וממילא גם הם לא יכולים לאכול או לשתות, או נאמר מכיון ששומע כעונה הם כאילו גם ברכו את הברכה והם הרי לא שחו, וראה במשנ"ב (סי' קס"ז ס"ק מ"ג) שאומר שיש כאן ספק וצריך עיון לדינא, וראה עוד מש"כ בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "אבל אחר כך"), אמנם הבן איש חי (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז) פסק שהמברך – צריך לחזור ולברך, והמסובים שלא דברו – יצאו ידי חובה, ועוד עיין בכה"ח (שם ס"ק נ"ט).

[115] כה"ח (סי' רע"א ס"ק צ"ה).

[116] דנו הפוסקים האם כיון שהמקדש לא סח, והברכה והטעימה של המקדש פוטרת אותם, יכולים לשתות בלי ברכה, או מאחר ששומע כעונה והם כאילו ברכו את הברכה ודברו, הרי זה כאילו הפסיקו בשיחה. והנה הב"י (סי' קס"ז) הביא את סברת הרוקח דפסק: "אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו – צריך לברך 'המוציא' פעם שנית, אבל אם אכל הבוצע מעט, והשיחו – הא נפקי כולהו" ודחה הב"י את דבריו, וטעמו כיון שהשומע כמו המברך – אם שח בין הברכה לאכילה – הרי הברכה לבטלה.

וכך פסק השו"ע (סי' קס"ז סעי' ו') לגבי ברכת המוציא: "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח – צריך לחזור ולברך, אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו… הגה – ומ"מ לכתחילה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ – לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)".

ואם כן הרמ"א (סי' קס"ז סעי' ו') פסק כדעת הרוקח, וכך הב"ח פסק כדעת הרמ"א, אמנם עיין בט"ז (שם ס"ק ח') שדעתו כדעת הבית יוסף, ולכן הציע שהמברך יכוין שאם מישהו ידבר לפני שיאכל – לא יצא ידי חובה ויאמר להם את כוונתו, וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה, אפי' אם האמת כדעת הרוקח, וכך המג"א (שם ס"ק י"ט) פסק כדעת הב"י. ולכן כתב המשנ"ב (ס"ק מ"ג) שרבים חולקים על הרמ"א, ולדעתו חוזרים ומברכים, וראה בכה"ח (ס"ק ח"ן) דפסק כדעת השו"ע ודלא כרמ"א.

וכך כתב הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז), לגבי אדם שמוציא י"ח אחרים בברכת המוציא, וז"ל: "ואם שחו המסובין לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעמו הם, יש פלוגתא בזה, וספק ברכות להקל, ולכן יהרהרו הברכה בלבם ויאכלו". ונתקשו רבים על פסק הבא"ח, הרי רוב הפוסקים פוסקים נגד הרוקח, ולמה לא יברך וכדעת המשנ"ב וכה"ח, ובפרט שסברת הב"י חזקה ודחה דברי הרוקח בטוב טעם, וראה בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' ז') דכיון שיש פוסקים רבים כדעת הרוקח, וביניהם האור זרוע וב"ח ולבוש ועוד אחרונים – לכן יש לפסוק בזה סב"ל.

וראה כה"ח (שם ס"ק ח"ן) שכתב שהדבר תלוי במחלוקת, שאמנם כן דעת הרמ"א והב"ח, אבל דעת הב"י והט"ז (שם ס"ק ח') והמ"א (שם ס"ק י"ט) והפר"ח (שם אות ז') והא"ר (שם אות י"ג) ועוד דהוי הפסק, וצריך לחזור ולברך.

[117] ולפיכך, הקידוש שעושים בבית הכנסת בבוקר, יש מאוד להזהר שלא ידברו הקהל בין ברכת הקידוש של המקדש לשתיין יין שלהם שיחת חולין אפילו מילה אחת, כי אז נכנסים למחלוקת אם פוסקים כהרמ"א או כחולקים עליו כנ"ל.

[118] אף שרוב הפוסקים אומרים שעניית "אמן" לברכת השני – הרי זה הפסק וצריך לחזור (וראה בשע"ת סי' קס"ז ס"ק י"א, ובגר"ז שם סעי' ט'-י'), כתב הכה"ח (שם ס"ק ס"א) שלמעשה בדיעבד – אמרינן סב"ל, וע"ע במשנ"ב (סי' ר"ו ס"ק י"ב), כה"ח (סי' קס"ז ס"ק מ"ד).

ומכאן אנו רואים כמה חמור ההפסק שאפילו על עניית "אמן" רוב הפוסקים ס"ל שיחזור ויברך, ורק מדין סב"ל נקטינן דלא מברך.

[119] בענין זה יש מחלוקת בין הפוסקים אם הלעיסה היא חלק או תחילת האכילה, או רק מהבליעה ואילך. ולכן כתב המשנ"ב (סי' קס"ז ס"ק ל"ה) שצ"ע אם לברך, אמנם הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעיף י"ד) פסק שאינו חוזר בדיעבד.

[120] שו"ע (סי' רע"א סעי' י"ד).

[121] עיין דרכי משה (סי' קפ"ב אות א') בשם הר"ן.

[122] הגמ' ברכות (מ"א ע"ב) אומרת: "שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי, יין נמי נפטריה פת! שאני יין, דגורם ברכה לעצמו". ופי' רש"י (שם מ"ב ע"א): "דגורם ברכה לעצמו – בכמה מקומות הוא בא, ומברכין עליו, ואף על פי שלא היו צריכים לשתייתו" (ועיין תוס' שם ד"ה "אי הכי").

ולכן ביום חול אם שותה באמצע הסעודה יין – צריך לברך עליו, אך לגבי שאר משקין ישנה מחלוקת אם לברך: יש מי שאומר שעליו לברך "שהכל" גם באמצע הסעודה, ויש מי שאומר שלא יברך, כיוון שברכת "המוציא לחם מן הארץ" פוטרת גם את המשקים. והשו"ע (סי' קע"ד סעי' ז') כתב ש"הרוצה להסתלק מן הספק – ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו", כלומר, יברך "שהכל" על מים לפני הסעודה, ויכוון לפטור את המים ושאר משקין שבתוך הסעודה.

אך בשבת הרי עושה קידוש ומברך על היין קודם הסעודה, ומובא בגמרא בריש פרק ערבי פסחים (דף ק' ע"ב) לגבי אותם אנשים שקידשו בבית כנסת אם צריכים לברך על היין שבביתם. רב אמר: "ידי יין – לא יצאו, ידי קידוש – יצאו". אעפ"י שלא טעמו מהיין (רק לכתחילה צריכים לטעום כולם מדין חיבוב מצוה). ופירש הרשב"ם שם, וז"ל: "שאם יש להם יין לשתות בביתם – חייבין לברך בורא פרי הגפן, שאינם פטורין בברכת הכוס לשתות יין בלא ברכה מאחר שעקרו ממקומן, דהוי ליה היסח הדעת וצריך לברך. אבל המקדש בביתו על שולחן בשבת – א"צ לברך על היין שבתוך הסעודה שהרי פוטרו יין שלפני הסעודה, כדתנן בכיצד מברכין: 'בירך על היין שבתוך הסעודה – פטר את היין שלאחר המזון', ומוקי לה בגמ' בשבתות ובימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין", עכ"ל. אבל בשאר ימות השנה – מברך על כל כוס וכוס. ועיין שם בתוס' (ד"ה "ידי יין לא יצאו"), ששבתות וימים טובים לאו דווקא אלא "ה"ה בחול נמי אם דעתו לשתות יין בתוך הסעודה", דהיינו, קבע.

ומה ששמואל פסק שאף ידי קידוש – לא יצאו, היינו מדין קידוש במקום סעודה, אבל לא מדין ברכות הנהנין. וכן מה שכתבו התוס' אליבא דרבי יוחנן שסובר אף ידי יין – יצאו, והוסיפו ומיירי ששתו בבית הכנסת, והסבירו שמדין קידוש אין צורך לטעום כמו שפסקה הגמ' בעירובין דף מ' ע"ב, אבל מדין ברכות הנהנין דעת ר' יוחנן שהליכה ממקום למקום לא הוי הפסק, מכיון שדעתו היתה בעת שתיית היין בביהכנ"ס לפטור את היין שבביתו. ומה שכתבו התוס' דין הפסק זה רק אליבא דרבי יוחנן, הא לאו הכי אם לא טעם בקידוש ורוצה לשתות יין בתוך המזון – חייב לברך.

וכתב השו"ע (סי' קע"ד סעי' ד'), וז"ל: "אם קבע לשתות (יין) לפני המזון – אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון", עכ"ל.

ונתבאר במשנ"ב (שם ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ד') שכאשר מקדש אדם על יין יכוון לפטור את כל המשקים שבסעודה. וי"א שאם המשקים לפניו וחושב לשתותם, אזי היין פוטרם. ואם אדם רגיל לשתות יין בשבת תוך הסעודה (כמו שפסק הרמב"ם הל' שבת פרק ל' הל' ט') – אז היין של הקידוש פוטר וא"צ לברך [וכן אינו צריך לכוון בברכת הגפן לפטור שאר משקים].

עוד כתבו המשנ"ב וכה"ח (שם): שכאשר עושים קידוש בבית הכנסת והמקדש שותה מן היין כשיעור – הוא מוציא את השומע ידי חובת קידוש. ואם השומע לא טעם מן היין – יוצא יד"ח ויכול לאכול אחר הקידוש, אבל אם רוצה לשתות שאר משקים – צריך לברך "שהכל", כי בשעה שהמקדש בירך השומע לא טעם מן היין וממילא לא פטר לו את כל המשקאות, אפילו שהיין של המקדש לפניו. והטעם לכך כתב המשנ"ב: "כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו, וכשאינו שותה לא שייך טעם זה".

ועיין לבא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ה'), שכתב: "ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין – אינו צריך להזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש שהוא במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוון בברכת היין של קידוש לפטור כל משקין שבתוך הסעודה". ועיי"ש שתיקן לומר קודם הקידוש "לשם יחוד" לפטור כל מיני משקים שבתוך הסעודה.

ולכן – אם ישתו השומעים מיין הקידוש יפטרו את כל המשקים שישתו אח"כ בתוך הסעודה, ולא יכנסו לספקות. אך אם לא ישתו מן היין – ידי חובת קידוש אמנם יצאו, אך יצטרכו לברך על משקים שישתו בתוך הסעודה (ויכנסו לספקות), ולכן צריך גם לטעום מן היין.

ומ"מ כאשר עושה אדם קידוש בביתו – יכוון לפטור בברכתו שאר משקאות אמנם אם רגיל לשתות בליל שבת שאר משקאות או יין אנו אומרים שעל דעת כן כיוון (ראה כה"ח שם ס"ק ה'). וטוב לאדם לכוון לפטור את כל המשקאות שלפניו או שיבואו אחר כך. וטוב לאדם לשתות יין באמצע הסעודה חוץ מהיין של הקידוש כי זה כבוד שבת.

וע"כ בסידור 'קול אליהו' (עמ' ת"י) הכנסנו ב"לשם יחוד" שאומרים בליל שבת לפני הקידוש נוסח שבו אומר המקדש שהוא מכוון לפטור כל המשקאות שבתוך הסעודה, וז"ל: "הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה דאורייתא לקדש את השבת (בדברים), ולקיים מצות עשה דרבנן לקדש על היין, כמו שפירשו רבותינו ז"ל פסוק: זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו בדברים הנאמרים על היין וכו' והריני מתכוון לפטור כל המשקים שבסעודה", וזאת כדי לצאת מידי כל ספק שיוכל לשתות באמצע הסעודה יין או משקה חריף אחר או משקאות קלים.

[123] [בעניין זה: דודו של דודי הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף, חכם צדקה הזקן ע"ה, היה חסיד גדול. פעם אחת הזמינו אותו להיות מוהל ולאחר מכן לסעודת המצווה של ברית המילה. כשישב לסעודה, רצה להסתלק מן הספק ולברך על מים קודם הסעודה, אך מאחר שלא היה לו נעים לבקש מים מבעל הבית, ישב לאכול מבלי לברך קודם על השתייה. באמצע הסעודה חש צמא. בדרך כלל היה נוהג במצב כזה לברך "שהכל" על מעט סוכר כדי לפטור את המים, מאחר שהיה מחמיר שלא לברך על מים באמצע הסעודה מפני הספק. אך שוב התבייש מלבקש סוכר, כי חשש שלא יבינו ויחשבו שמחמת תאווה ורעבון ביקש, לכן ביקש צלוחית מלח. כששלח החכם את ידו ולקח מן המלח, הביט בו בעל הבית במבט תמה ולכן החכם החזיר את המלח. הוא ביקש מבעל הבית שיביא לו מלח גס. בעל הבית אמר שיש לו מלח גס, אלא שאינו יודע לשם מה החכם צריך מלח כזה בזמן הסעודה, וכשאמר לו חכם צדקה שהוא רוצה לברך "שהכל" על המלח כדי לפטור את המים, קפץ בעל הבית ואמר שלא יתן לחכם לברך על מלח, אלא על סוכר שטעמו ערב. לחכם צדקה לא נותר אלא לחייך ולהסכים… ומכאן שבכל השנה כולה, בימי החול ובשבת, ישנה בעיה בשתיית מים בתוך הסעודה. לכן, אם לא בירך קודם לסעודה על המים ורוצה לשתות מים בתוך הסעודה, ינהג כמנהגו של חכם צדקה ויברך על סוכר או סוכריות כדי לפטור את המים. אם אין לו – ישתה בלי ברכה, אך לכתחילה לא יכנס לספק זה].

[124] שו"ע (סי' קע"ד סעי' ד') כתב: "אם קבע לשתות (יין) לפני המזון – אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון", בא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ג'), ז"ל: "יין שלפני המזון, כגון הקידוש שאומרים במקום סעודה – פוטר היין שבתוך המזון, אם היה בדעתו לשתות בתוך הסעודה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ד') וראה בהרחבה לעיל הערה קכ"א.

ועיין בבה"ל (שם) במקרה שלא שתה בקידוש מלוא לוגמיו אלא טעימה בלבד, שהוא מסופק אם יכול לשתות שאר משקים בסעודה ללא ברכה. והביא מספר דה"ח שאם טעמו מהקידוש – אינם צריכים לברך על שאר המשקין בסעודה, עיי"ש.

[125] בא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ג') כתב שאם אין דרכו לשתות יין בתוך הסעודה, ונמלך ורוצה לשתות, או שנתנו לו אחרים – צריך לחזור ולברך. ובמשנ"ב (סי' קע"ד ס"ק ח'), כתב: "קמ"ל דלא תימא דוקא יין קודם המזון דחשיב דבא לפתוח המעיים ולשתות פוטר בתוך הסעודה, אבל יין קידוש דבא עיקרו למצוה אימא לא, קמ"ל דפוטר. ונ"ל פשוט דבמדינתנו שאין אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת – אינו פוטר אלא א"כ היה דעתו לזה מתחלה". וע"ע כה"ח (סי' קע"ד ס"ק י"א).

[126] כתב כה"ח (סי' קע"ד ס"ק ד'): "ומיהו אם אפשר יש לצאת אליבא דכ"ע, דהיינו שיזמנם לפני שעת ברכה או שיכוין בברכת היין לפוטרם". וראה עוד לעיל (הערה קכ"ב) מה שהבאנו מסידור 'קול אליהו' (עמ' ת"י, תק"פ) בנוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש.

[127] עיין כה"ח (סי' קע"ד ס"ק ד').

[128] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת נשא סעי' ב'), וז"ל: "לכן צריכים להזהר כשמקדשים בשבת על היין, אם רוצה לשתות מים או שאר משקים אחר הקידוש קודם ברכת המוציא – צריך שיהיו המים לפניו או שיכוון עליהם ואז אין צריך לברך על המים או שאר משקים שהכל. גם נכון להזהיר זה השותה מים בין קידוש לברכת המוציא, שלא ישתה רביעית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ויכנס במבוכה של המחלוקת, די"א שצריך לברך ברכה אחרונה ואין בהמ"ז פוטרת המים, וי"א שאין צריך. וע"כ טוב ליזהר שלא ישתה רביעית. ומיהו אם טעה ושתה רביעית – יברך ברכה אחרונה על המים קודם המוציא, יען דאע"ג דיש חולקין, מ"מ סברא זו עיקר מפני דכך היא הסכמת רבינו הגדול האר"י ז"ל" וכו'. מדבריו נמצא, שהצמא שרוצה לשתות מים יותר מרביעית אחר קידוש קודם שיטול ידיו, נכנס למחלוקת הפוסקים אם יברך ברכה אחרונה או שנפטר ע"י ברכת המזון. ומסיק שם שאם טעה ושתה רביעית – יברך ברכה אחרונה על המים קודם ברכת המוציא.

ועוד עיין למרן הבא"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ז) שהביא תשובה ארוכה בענין אדם ששתה מים כשיעור אחר קידוש קודם המוציא, אם יברך ברכה אחרונה או בהמ"ז פוטרתו.

[129] מבני תימן ושאר עדות, ראה שתילי זתים (או"ח סי' פר"ח ס"ק י"ג), תכלאל עץ חיים, למהר"י צאלח (ח"א עמ' קי"א ע"ב).

[130] מכיון שיתכן שהפירות נחשבים צורך הסעודה ונפטרים בברכת המזון, וראה למשנ"ב (סי' קע"ו ס"ק ב'), ז"ל: "דדרך הוא להביאם קודם הסעודה לתענוג או להמשיך הלב לאכילה ולא פטר את הפת כיון דברכתן במ"מ. וכתב בשיטה מקובצת שאף אם כוון בפירוש לפטור – לא מהני. ולענין ברכה אחרונה אם אכלן רק לתענוג או להשביע קצת – צריך לברך עליהם ב"א קודם הסעודה, ואם לא בירך עד שבירך בהמ"ז – בדיעבד בהמ"ז פוטר כל מיני מזונות, כמו שכתבנו לקמן בסימן ר"ח סי"ז במשנ"ב ע"ש. וי"א דאם דעתו לאכול מיני מזונות גם בתוך הסעודה נחשבת לאכילה אחת ויכול אף לכתחלה לסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף, ומ"מ נראה דאף לדעה זו יראה לכוין להדיא בבהמ"ז לפטור מה שאכל מקודם", עכ"ל. ועיין ערוך השולחן (סי' קע"ו סעי' ח'), וראה עוד בעניין שתיית רביעית מים בין קידוש לנט"י לכתחילה ובדיעבד בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' מ"ז), סידור 'קול אליהו' (הלכות סעודה סעי' ד' עמ' תי"ט).

[131] וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ל"ח סעי' כ"ה-כ"ז ושם פרק ס"א סעי' י').

[132] ומברכים ברכה ראשונה ולא מברכים ברכה אחרונה, משום שלשיטתם פירות מעוררים את התיאבון ונחשבים חלק מן הסעודה. ולכן לשיטתם ברכת המזון פוטרת גם פירות אלה. אולם יש אומרים שאין לעשות כן משום שברכת המזון פוטרת רק מה שאוכלים אחרי נטילת ידיים, ויש אומרים שאין לעשות כן משום שפירות מפחיתים את התיאבון. ולמעשה, הטוב ביותר – לאכלם אחרי ברכת המזון.

[133] עיין רמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה הל' ט"ז), וראה מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ל"ח סעי' כ"ה-כ"ז), וראה בהרחבה מה שכתבנו בענין זה בדיני מאה ברכות, פרק כ"ד.

[134] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ח). וראה עוד הערה הבאה.

[135] שו"ע (סי' רע"א סעי' ד'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"א): "וזהו רק איסור דרבנן, והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא, דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת. ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול – דינא הכי".

[136] עיין שו"ע (סי' רפ"ט סעי' א').

[137] ראה שו"ע (סי' פ"ט סעי' ג'), אבל לאכול אסור מכיון שכתוב: "ואותי השלכת אחרי גווך" – אחרי שאדם אוכל הוא בא להתפלל לקב"ה?!

[138] אך לשם הנאה – אסור, שההיתר לאכול או לשתות לפני התפילה הוא מטעם חולה, כי "הצמא והרעב בכלל חולים הם" (ראה שו"ע סי' פ"ט סעי' ד'). וראה פרטי הדין במאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק ט' סעי' ל"ה-ל"ח).

[139] ואני תמיד הייתי תמה על בני הישיבות שמפסיקים בר"ה ומקדשים ואוכלים מזונות לפני תקיעת שופר דאורייתא, ואחר-כך ראיתי שגם בשד"ח (אסיפת דינים מע' ראש השנה סי' ב' אות ל"א, ד"ה "ושמעתי") תמה על זה וכתב: הנח להם.

[140] ראה ברמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"י), ז"ל: "מברך בבוקר ברכת בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח"כ יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהא אלא במקום סעודה", וכך פסק השו"ע (סי' רפ"ט סעי' א').

[141] שו"ע (סי' רפ"ט סעי' א'), וז"ל: "ומיהו לשתות מים בבוקר קודם התפילה – מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש". וראה בשע"ת (סי' פ"ט ס"ק י"א) שכתבו רבים שישתה קפה בלא סוכר, וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ב), ויש שכתבו שזה באירופה שאנשים שם שותים קפה חלש, אבל במצרים שחצי הכוס היא גרגירי קפה, וזה חריף מאד – קשה לשתות בלי סוכר, וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"א) שאם א"א לשתות בלא הסוכר – יש להקל.

ולמעשה, בין בשבת ובין ביום חול אם אדם אינו יכול לכוון בתפילתו – יכול לשתות מה שיחזק את עצמו ולא יותר. ובזמנם, היו שותים כוס תה עם חתיכות סוכר, אך אדם אינו יכול לבוא ולקחת חתיכת שוקולד ובזה להמתיק את התה, אלא יקח סוכר. ומ"מ באופן שאינו יכול בלעדי זה באמת – מותר.

[142] ביחס לשאר משקים ומאכלים נחלקו האחרונים: המשנ"ב (בה"ל סי' רפ"ט ד"ה "חובת קידוש") החמיר וסבר ש"מי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפילה, כגון שהוא לרפואה, פשוט דצריך לקדש מתחילה", אך הכה"ח (שם ס"ק ט"ו) הקל שלא צריך לקדש, שאינו אוכל אלא מחמת שנחשב כחולה, וראה עוד בבעל 'שולחן לחם הפנים' (מעמוד קפ"ח) שכתב באריכות אם מותר לשתות קפה לפני התפילה. ובנוגע למחלוקת המשנ"ב וכה"ח הנ"ל, כתב וז"ל: "אם שותה, כגון שהוא חולה או צמא ושותה לפני התפילה שמא שרי ליה לאכול ולשתות כמו שמרן כתב בסי' פ"ט סעי' ד', ודאי שאין צריך לקדש קודם, שהרי גבי שתיית מים דשרו הנך רבנן היינו טעמא דקודם התפילה עדיין לא חל עליו חובת קידוש, ואם כן ודאי גם גבי אכילה הדין כן, מה לי אכילה מה לי שתיה. אמנם, ראיתי החולקים עלי בלקט הקמח וסוברים שחייב לקדש ואח"כ לשתות… וגם מסתפק אם אדם צריך לומר בברכה מעין שלש זכירת שבת וזכר ליציאת מצרים"… עי"ש.

ולסיכום: אדם שרוצה לאכול עוגות קודם התפילה – נכנס למחלוקת אם צריך קידוש או לא. ולהלכה אנו פוסקים שלא צריך קידוש, ומ"מ נתבאר (ראה בכה"ח שם) שהאוכל לחם לפני התפילה – יעשה קידוש.

[143] ראה משנ"ב (סי' רפ"ו ס"ק ט') שכתב, וז"ל: "כתב באליה רבא והובא בשערי תשובה, דאם חלש לבו ואין לו יין ולא שאר דבר לקדש עליו – רשאי לאכול פירות, וה"ה מיני תרגמא מחמשה מינים קודם מוסף אף בלא קידוש, אבל בלאו הכי – אין להקל". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק כ"ח). כתב השו"ע (סי' רע"א סעי' ד'): "אסור לטעום כלום קודם שמקדש אפי' מים". וכתב המג"א (שם ס"ק ה') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ג): "ושרי לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוון להנאת טעימה", וביאר המחצית השקל, וז"ל: "ר"ל שכ' אע"ג דהא קיי"ל בתענית טעימה – מותר, היינו טועם ופולט, היינו דוקא עד רביעית ולא יותר, אבל לרחוץ את פיו בשחרית במים – מותר בתענית יחיד אפי' יותר מרביעית, דדוקא בטעימה דמתכוון להנאה הוא דאסור יותר מרביעית, מה שאין כן ברחיצת פיו דאינו מכוון כלל להנאה. ועוד מים אם אינו שותה לצמאו אין בו הנאה, כמ"ש לעיל סי' ר"ד ס"ז באם חנקתו אומצא ושותה מים לרפואה דאינו מברך עליו, עכ"ד. וה"ה דרחיצת פיו במים קודם קידוש – שרי, דלא עדיף מתענית יחיד".

[144] במים אינו נהנה אם אינו צמא לכן אינו מברך, בסוכריה שנהנה מטעמה (ואעפ"י שמוצצה כדי להעביר הצרידות) – יהרהר הברכה בליבו. ראה במשנה ברכות (מ"ד ע"א): "השותה מים לצמאו – מברך שהכל". ובגמ': "לאפוקי מאי? א"ר אידי בר אבין: לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא". וכך פסק שו"ע (סי' ר"ד ס"ז). וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח): "דלית ליה הנאה מינה, אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא – מברך".

[145] ראה מג"א (סי' רפ"ו ס"ק א'), שכתב: "אכילת פירות – ואע"ג דאסור לאכול קודם קידוש ואין קידוש אלא במקום סעודה, י"ל דדי כשישתה כוס יין אחריו, כמ"ש סי' רע"ג ס"ה, או שיטעם פירות ויתפלל במקומו ויאכל אח"כ הפת. וא"ל דלא חל עליו חובת קידוש, דהא רשאי לאכול מעט פת וחל עליו קידוש, וכ"מ בב"ח, וכתב דמדינא שרי לאכול אפילו סעודה אלא שהמנהג להחמיר, ולכן מאן דחלש ליביה וקשה עליו טובא להתפלל מוספין קודם אכילה – יקדש ויאכל קודם מוסף, עכ"ל. וברא"ש פ"ד דברכות משמע דלא גרע ממנחה עסי' רל"ב, וי"ל כיון דאיכא מ"ד בגמרא דיחיד פטור מתפלת מוסף – מותר לאכול". וראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ח) שכתב: "אבל קידוש היום תלוי בתפילה, דכל זמן שלא התפלל שחרית לא חל עליו חובת קידוש".

[146] כתב הברכי יוסף (או"ח סי' רפ"ו ס"ק ז'): "הרוצה לטעום קודם מוסף – יקדש מקודם. ואם ירצה – יקדש ויאכל כזית פת או פירות קודם מוסף, ואחר מוסף יחזור ויקדש ונפיק אליבא דכ"ע. מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י א"ח שער ה' סי' ג' וסי' ב'". וע"ע לכה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ז"ך).

[147] עיין לראב"ד בהשגות (שבת פרק כ"ט הל' י'), שכתב בלשון חריפה על דברי הרמב"ם שאוסר, וז"ל: "אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש". א"א: בחיי ראשי, אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו! ולפי שקראוהו: 'קדושא רבא' יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו בא לקדש ביום על הפת, מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל?! וכשדרשו (פסחים ק"ו ע"א): "אין לי אלא בלילה, ביום מנין?" – אסמכתא היא, דעיקר קידושא בלילה כתיב, מדכתיב: 'את יום' ולא כתיב ביום. א"נ, דאי לא קדיש בלילה קאמר". ועיי"ש בנו"כ שיישבו את שיטת הרמב"ם, ועיין כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק כ"ח) שמצרף גם הדיעות דס"ל שאין חל חובת קידוש קודם מוסף, עיי"ש.

[148] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ח): "שתה רביעית יין בבת אחת – לא ישא את כפיו, שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים – מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים – לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו". ובסימן צ"ט נתבאר מתי נקרא שסר יינו וזה משתנה מאדם לאדם.

והנה המקדש צריך מלכתחילה לשתות רביעית יין, וכהן ששותה רביעית יין בבת אחת – לא ישא כפיו, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהיין מזוג ושתאו בכמה פעמים – אסור לו לעלות לדוכן. וכן כתב המשנ"ב (סי' תרס"ט ס"ק י"ז): "ואין נוהגין לעלות לדוכן מפני דשכיחי שכרות [לבוש]. ובא"ר כתב שבפראג נוהגין לעלות במוסף, ויש עולין בשחרית, וכל מקום לפי מנהגו. ויזהרו שלא ישתו". וגם הרב כה"ח (שם ס"ק מ') כתב כן.

ואמנם, המשנ"ב (סי' רפ"ו) כתב בבה"ל (ד"ה "אכילת") שגם כהן שצריך לשאת כפיו ישתה רביעית יין אם אין לו עוגה לאכול כשעושין קידוש לפני מוסף, דודאי יש בו מים, וכיון שהוא מזוג – מותר. וזה דווקא במזיגה שלהם, שהיו נותנים חמישית יין אבל היינות של ימינו הם חזקים, וכהן לא יכול לשתות מהם רביעית או יותר ולשאת כפיו. וע"ע מאמר מרדכי הלכות לימות החול (פרק י"ט סעי' ג', ח'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' י"ב).

[149] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' י"ב).

[150] ראה רמ"א (סימן רפ"א סעי' א') שכתב: "ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם, אע"פ שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (א"ז). ומ"מ בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו קודם שעה ששית כדלקמן סי' רפ"ח". עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ל"ט-מ' ובהערות ק"ז-קי"ב שם) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב).

[151] כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ל').

[152] כתב כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ל'): "ונראה לפי מ"ש המ"א סי' ק"ו ס"ק ב' דהנשים יוצאות באיזה בקשה שאומרות מיד אחר הנטילה בכל לשון שירצו ורשאין לאכול מיד, א"כ לדידהו אסורין גם לשתות מים קודם תפלת שחרית דחל עלייהו חובת קידוש, תו"ש או' ד'. והיינו אם אמרו קצת בקשה אחר נטילתן שחרית דיוצאות בכך ידי תפילה וכמ"ש התו"ש לקמן סי' רפ"ט או' ג', אבל אם עדיין לא אמרו בקשה – מותרין לשתות… אבל אם קובעים עצמם להתפלל ואין אומרים בקשה כ"א דרך שבח ותחנונים, כמו האנשים שאומרים תהלים בבוקר עד שיתקבצו הקהל להתפלל – מותרים הנשים לשתות קודם תפילת שחרית, דהא גם האנשים מדאורייתא יוצאין י"ח תפילה באיזה בקשה, כמ"ש המ"א שם, ולמה מותרין לשתות קודם תפלת שחרית, אלא על כרחך משום דקובעין עצמן להתפלל ואין דעתם לצאת בבקשה, וא"כ ה"ה לנשים הקובעין עצמן להתפלל ואין דעתם לצאת בבקשה – מותרים לשתות קודם תפילת שחרית כמו האנשים, ודוק. ואח"כ ראיתי שכ"כ א"א בסי' רפ"ט או' ד' יעו"ש".

[153] עיין שו"ע (סי' רפ"ט סעי' א').

[154] המג"א (סי' רס"ט ס"ק א') מחלק בין אוכל היתר בזמן האסור, לבין אוכל שאסור בעצם. במקרה הנ"ל האוכל או השתיה הם מותרים ורק הזמן אוסר, משום שעדיין לא עשה קידוש, וע"כ אפשר לתת לו לאכול.

[155] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ז), כה"ח (שם ס"ק מ"ח).

[156] כה"ח (סי' רע"א ס"ק מ"ט)

[157] שו"ע הגר"ז (סי' רע"א סעי' ט"ו).

[158] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ט), כה"ח (סי' רע"א ס"ק מ"ח-מ"ט). וראה תוס' (פסחים ק' ע"א ד"ה "רבי") וז"ל: "וי"ל דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שמיד אחר הסעודה עושה קידוש ואותה סעודה עולה לו לסעודת שבת".

[159] שו"ע (סי' רע"א סעי' ח').

[160] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ט), משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ל"ט), כה"ח (שם ס"ק נ"א).

[161] עיין לרמ"א (סי' רצ"א סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק ה') ובכה"ח (שם ס"ק ז').

[162] עיין לזמני הסעודות ברמב"ם (שבת פ"ל ה"ט) ובהגהות מימוניות שם ובשו"ע (סי' רצ"א סעי' ב') ומאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"י סעי' ס"א).

[163] שו"ע (סי' ער"ב סעיף ט').

[164] שו"ע (סי' ער"ב סעי' ט') כתב בשם הרא"ש: "שאם יברך על החלות תחילה אין כאן שום שינוי", וכתב שדברי טעם הם.

[165] ט"ז (סי' ר"י ס"ק א'), וז"ל: "והשותה פחות מרביעית. נ"ל דיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה דבזה א"א לשתות רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה, וא"כ אזלי' בתר שיעור השתיה לרוב בני אדם בזה. אבל המחזיק ברכה (סי' ק"צ ס"ק ג'), וז"ל: "אין לברך אחר יין שרף עד שישתה רביעית". וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י"ד), וז"ל: "עוד הסכימו דאין חילוק בין שאר משקין ובין יין שרף, אע"פ דביי"ש מייתבא דעתיה דאינשי בפחות מרביעית, דלא חילקו חכמים בשיעורן, ודלא כט"ז לקמן בסימן ר"י". וראה עוד בכה"ח (סי' רע"ב ס"ק מ"ט) מש"כ שם.

[166] כתב המג"א (סי' ער"ב ס"ק ו'), ז"ל: "ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון היא יי"ש בכל יום". ובשו"ע הרב (סי' קפ"ב סעי' ב') כתב, וז"ל: "במקומות שאין היין מצוי והשכר או שאר משקין הם חמר מדינה, דהיינו שרוב אנשי המקום דרכם לקבוע עליהם סעודתם כמו שקובעים על היין במקומות שהוא מצוי – מברכים עליהם ברכת המזון אף על פי שיש יין בעיר. וכל שאין יין הרבה גדל כדרך יום סביבות כל העיר, אפילו גדל מעט סמוך לעיר וגם מצוי הרבה יין בחנות – אין זה נקרא מצוי, כיון שהוא ביוקר, ובודאי אין רוב אנשי העיר קובעים תמיד סעודתם עליו". ובסעי' ג' שם כתב, וז"ל: "וכל זה במשקים חשובים כשכר וכיוצא בו, אבל משקים גרועים, כמו מה שקורין במדינות אלו (קווא"ס) או (בארש"ט) – אין להם חשיבות יותר ממים, ואין מברכים עליהם ברכת המזון, אפילו במקום שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודה עליהם. ואצ"ל קידוש והבדלה, לפי שאינו נקרא חמר מדינה אלא מה שיש לו חשיבות באותה מדינה כעין חשיבות יין בכל המדינות". ובסי' רע"ב סעי' ט' כתב: "וכל זה במי-דבש וכיוצא בו משאר משקין החשובים, שהרי הם באותה העיר במקום יין, אבל שאר משקין הגרועין, כגון מי תפוחים (שקורין עפי"ל טראנ"ק), ומי זנגביל שקורין (אינגב"ר וואש"ר), ומי שורש שקורין (לאקרי"ץ), אע"פ שרוב שתיית הבינונים באותה העיר היא ממשקים הללו, מכל מקום כיון שאינן משקין חשובין, הרי הן כמו מים, שאף שרוב שתיית העיר הוא מים – אין נוטלין אותן לכוס של ברכה". וראה עוד שו"ת הלכות קטנות סי' ט'.

[167] כתב בערוך השולחן (סי' ער"ב סעי' י"ד), וז"ל: "ויותר מזה ראינו לגדולים שעשו הבדלה על חלב או על תה מתוק, אע"ג דוודאי לא שייך לקרותן חמר מדינה, אך מפני הלחץ זו הדחק, כגון שאין לו יין ולא שכר או שנזהר מחדש. והנה הקידושים עושים בלילה על הפת ובשחרית על היי"ש, אבל הבדלה, שקשה לשתות אז יי"ש – בהכרח לעשות על איזה משקה, וחלב הוי משקה, ותה מתוק ג"כ שותים הרבה, דבאמת כשנדקדק אין אצלנו חמר מדינה כלל זולת יי"ש, דרוב בעה"ב במדינותינו אין שותים בחול לא יין ולא שכר לכל סעודה, ומה שייך לקרותם חמר מדינה. ולכן בדחק גדול כזה, די במה שרק שֵׁם משקה על זה. אמנם ודאי הוא דהיין הוא היותר טוב מכל המשקין, בין לקידוש, בין להבדלה ובין על כוס של ברכה". וע"ע טעמי המנהגים (הערות לסי' ת"ח).

[168] ראה מנחת שבת (סי' צ"ו ס"ק ט'). וראה עוד לענין חלב בברכי יוסף (סי' רצ"ו סעי' ג').

[169] פסחים (ק"ו ע"א).

[170] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ב). וראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק ז').

[171] עיין שו"ע (סי' ער"ב סעי' ט').

[172] (סי' רע"א סעי' י"א).

[173] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק נ"ו), כה"ח (שם ס"ק ע"ה).

[174] עיין בית יוסף (סי' ער"ב) באורך שהביא דעות בזה. ובשו"ע (שם סעי' ט') כתב, וז"ל: "במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים, וי"א שאין מקדשין. ולהרא"ש: בלילה – לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבוקר – יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש. ואם יין בעיר – לא יקדש על הפת. ומי שאינו שותה יין משום נדר – יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו. ואם אין אחרים עמו – יקדש על הפת ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) כתב, וז"ל: "לא יקדש על הפת – כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל. ודע דאפילו להרא"ש ויתר הפוסקים, דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת, ג"כ מודו דבמקום שיש יין בעיר – אין מקדשין על הפת, דעיקר מצוה הוא על היין, אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר מיין – אז מותר לקדש על הפת, אפילו יש לו יין. וכן פסק בדרך החיים. ואפשר שע"ז סומכין העולם להקל בזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ג).

[175] כה"ח (סי' רע"א ס"ק י"ד), וז"ל: ולהכין צרכי סעודה וכו'. ודוקא כשיש לו פת, אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו, דהא אין קידוש אלא במקום סעודה, ועוד דחייב לאכול פת כמ"ש בסימן קפ"ח. מגן אברהם ס"ק ג'. וכן כתב העולת שבת אות ג', אליה רבה אות ד', יד אהרן בהגהות הטור, תוספת שבת אות ד'. וכזית סגי והמותר יקנה יין. אשל אברהם אות ג'. ונראה דהיינו דוקא אם די לו בכזית, אבל אם אינו די אינו מחוייב לצער עצמו כיון דאפשר לקדש על הפת", עכ"ל.

[176] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ג'). וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז') דאם אין לו פת, בודאי קודם הפת ליין, וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "מוטב שיקנה") שמצדד דאף באופן שיש לו פת, אם מעדיף יותר את הפת מהיין – מוטב שיקנה לצורך היום לפחות 'כסא דהרסנא' מאשר שיקנה יין, ויאכל פת בלבד.

[177] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ט"ו), וז"ל: ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום, אפשר דכבוד היום עדיף, דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה, ומכל מקום אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין. מגן אברהם שם, אליה רבה שם. ואפשר דדי לו בפת אחד והמותר יקנה לו יין לקידוש היום, דלחם משנה אינו חובה כל כך כמו שכתב המגן אברהם סימן רנ"ד יעו"ש. תוספת שבת שם", עכ"ל.

[178] הטעם לכך מובא בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ח), וז"ל: "והטעם שצריך להניח ידיו על הפת בברכת הקידוש הוא, כי כמו שצריך לאחוז כוס הקידוש בידו, כן עתה שהוא מקדש על הפת צריך לאחוז הפת בידו. והיה די מטעם זה להניח יד אחת בלבד, אך כיון דצריך לברך ברכת המוציא ולהניח בה שתי ידיו על הפת, אין נכון לסלק ידו אחת אחר ברכת המוציא בשעת ברכת הקידוש, אלא ישארו שתי ידיו עד שגומר ברכת קידוש ובוצע, וכנזכר באחרונים ז"ל".

[179] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ח).

[180] קיצור שו"ע (סי' ע"ז סעי' י') לחוש לשיטת התוס' הרז"ה הרמב"ן ועוד. ועיין למשנ"ב (סי' קע"ד על סעי' ו', ד"ה "וכן פוטרת") ולכה"ח (סי' קע"ד ס"ק ל"ו).

[181] שו"ע (סי' ער"ב סעי' י', סי' קע"ד סעי' ו').