מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק יט – הלכות סעודות שבת

תוכן הספר

סעודות שבת

שלוש סעודות שבת

א – כתב הרמב"ם[1]: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת – אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – סועד שלש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד – פטור משלש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין (וזה כדעת חכמי הקבלה) ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים". ולהלן יתבארו פרטי הלכות אלו[2].

חיוב לחם בסעודה

מצווה בלחם

ב – מצווה על כל אדם[3] לאכול לחם בשבת[4]. אלא שיש אומרים שהמצווה לאכול לחם בשבת הינה מצוה דאוריתא, ויש אומרים שהיא מצוה דרבנן[5]. ויש נפק"מ להלכה בדינים רבים אם החיוב הוא דאורייתא או דרבנן[6].

שתי סעודות ראשונות

ג – אין אדם יוצא ידי חובת סעודה בשתי סעודות ראשונות של שבת[7] עד שיאכל לחם[8], שנאמר[9] על המן: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה"[10]. ולכן, גם אם אכל כל מיני מעדנים ותבשילים, כגון: בשר, יין, דגים, ואפילו תבשילים העשויים מחמשת מיני דגן[11] [כגון: אטריות וכדו'] ולא אכל לחם – לא יצא ידי חובת סעודה[12].

סעודה שלישית

ד – צריך אדם לאכול לחם[13] ב"סעודה שלישית" כבכל סעודות השבת. אמנם, יש אומרים שיוצא ידי חובת "סעודה שלישית" גם בשאר דברים, אך לפי הקבלה – צריך לאכול דוקא לחם[14] [וראה בהרחבה בהלכות סעודה שלישית פרק כ"א סעי' ג', ט"ז].

פותח בלחם

ה – מכיון שעיקר מצות סעודת שבת היא בלחם, ישתדל האדם לפתוח את סעודתו בלחם[15] (ויכול לאכול עם סלטים כדלקמן) ורק אחר כך לאכול שאר מעדנים, משום שכך תהיה אכילת הלחם לתיאבון ויהיה הלחם עונג השבת[16].

פת בלי שום תוספת

ו – יש מחמירים על עצמם שבליל שבת אוכלים לחם עם מלח בלבד, ולא עם סלטים וכדומה, כדי לאכול את הפת לתאבון. ומיהו, מנהג זה אין להחמיר בליל שבת, אלא ינהגו כן רק בליל פסח, כדי שיאכלו את המצה לתיאבון, אבל בליל שבת – אדרבה יש לאכול לחם עם תוספות כדי לקיים מצות עונג שבת.

שיעור לחם בסעודה

ז – שיעור לחם שאדם צריך לאכול כדי לצאת בו ידי חובת סעודת שבת (סעודה ראשונה ושניה, ולפי הקבלה גם סעודה שלישית – ראה להלן פרק כ"א סעי' י"ד), הוא – מעט יותר מ"כביצה" [כ-56 גרם][17]. ובדיעבד, או כשקשה לאכול שיעור זה – יוצא באכילת שיעור "כזית" [כ-28 גרם][18].

לחם המזיק לבריאותו

ח – אדם שפת מזיק לבריאותו – פטור מאכילת פת בסעודות השבת[19]. אמנם, אדם שאכילת פת היא רק בגדר דבר שאינו נעים לו וכדו' – אינו פטור מאכילת פת בסעודות השבת[20].

אדם שצריך לחם מסויים

ט – אדם שצריך לבריאותו לאכול לחם מדגנים מסוימים ונגמר הלחם הזה, אם יש לו עוגיות מדגנים אלו – יאכל כדי שיעור קביעות סעודה.

אכילה לתיאבון

מיני מזונות ומתיקה

י – כתבו האחרונים שלא נכון עושים הנוהגים לאכול מזונות ומיני מתיקה לאחר הקידוש בביהכ"נ, משום שכאשר יבואו לעיקר הסעודה שהיא בלחם, לא יאכלוהו לתיאבון. ומכל מקום, הרוצה לצאת ידי חובת קידוש בבית הכנסת – יטעם דבר מאכל בבית הכנסת כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה, אך החכם עיניו בראשו ויאכל כזית בלבד[21].

אכילה המזיקה לו

יא – מותר לאדם – שאכילה מזיקה לו (אפי' כזית) – לצום בשבת ולא לאכול מאומה, ולא עוד אלא שצריך לצום ואסור לו לאכול[22]. וכל זאת משום שאכילה זו תגרום לו צער ומצוה להתענג בשבת, כמו שאמר הנביא ישעיה[23]: "וקראת לשבת ענג".

מצטער

יב – מותר לאדם להקדים או לאחר את סעודתו מעט, כאשר הוא יודע שאכילה באותה העת תגרום לו צער[24]. ומכל מקום, גם במקרה כזה – צריך לאכול את הסעודה בזמנה[25] [ראה להלן סעי' נ"ו לגבי זמן סעודה שניה ובסי' כ"א סעי' ד'-ה' לגבי זמן סעודה שלישית].

מאכלי סעודת שבת

תוספת תבשיל

יג – צריך אדם להכין לסעודת שבת שני תבשילים לכל הפחות[26]. ודוקא אדם שרגיל לאכול תבשיל אחד בסעודתו בימי החול די לו שיאכל בשבת שני תבשילים, אך אדם שרגיל לאכול בסעודת ימי החול שני תבשילים – צריך להכין תבשיל נוסף לסעודת שבת, כדי שלא יהיה מאכלו בחול כמאכלו בשבת[27]. כמו"כ יכול אדם לשנות ממאכלו בחול למאכלו בשבת, לא רק בכמות המאכלים אלא גם בטיב המאכלים, ויוצא בזה ידי חובה[28].

מאכל מיוחד

יז – צריך אדם להכין מאכלים משובחים לפי יכולתו לכבוד שבת, כפי שכתב הרמב"ם[29]: "איזה הוא עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל מרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים – הרי זה משובח".

שינוי מאכל

טו – אדם שנוהג לאכול אוכל משובח גם בימות החול – צריך לשנות את סוג המאכל בשבת כך שלא יהיה מאכלו בשבת כמאכלו בחול.

שינוי זמן

טז – אדם שנוהג לאכול אוכל משובח בימות החול ואינו יכול לשנות את סוג המאכל בשבת – ישנה את זמן הסעודה בשבת מזמן הסעודה בחול (מיהו, יאכל את הסעודה בזמנה)[30].

כמה שינויים צריך לשנות

יז – יש אומרים שצריך אדם לשנות גם את המאכלים וגם את זמן הסעודה[31], ואין להסתפק בשינוי אחד. ויש אומרים שמספיק שינוי אחד. אמנם אדם ששינוי זמן הסעודה בשבת יגרום לו צער – אינו צריך לשנות את זמן הסעודה, ויכול לאכול באותה שעה שרגיל לאכול בימות החול[32].

סעודות עם דג

יח – מצווה לאכול דג בכל אחת מסעודות השבת, כפי שכתב גאון עוזנו בעל הבן איש חי[33]: "מצוה לאכול דגים בשלש סעודות של שבת אפילו דבר מועט וכנז' בפוסקים"[34].

פשיטדה ממולאת

יט – מנהג יפה הוא לאכול פשטידה ממולאת [בבשר], זכר למן שאכלו בני ישראל במדבר והיה מכוסה מלמעלה ומלמטה[35]. ומטעם זה נוהגים בכמה עדות לאכול מאכל הנקרא "קובּה"[36], בליל שבת ומנהג טוב הוא, ומי שנהג בזה – אין לו לשנות ממנהגו[37]. ומכל מקום, אין להגיע לידי קטטה בגלל זה שלא יצא שכרו בהפסדו. ומאכלים מסוג זה אין חובה לאוכלם בליל שבת דוקא, אלא העיקר לאוכלם בשבת[38].

קערות מלאות

כ – משום כבוד שבת ראוי להגיש את מאכלי סעודת השבת כך שקערות ההגשה יהיו מלאות עד סופן[39], אפילו אם אין בכוונתו לאכול את כל הכמות שהוגשה בקערות[40].

אורחים

כא – המארח אורחים בביתו בשבת, טוב יעשה אם יברר לפני השבת מה הם המאכלים האהובים על אורחיו, ויכין מאכלים אלה עבורם[41].

הסועד לבדו

כב – הסועד סעודת השבת לבדו, יניח קערה מלאה פירות על השולחן[42].

מפות על השולחן

כג – כתב גאון עוזנו בעל בן איש חי[43]: "כאשר תסדר האשה הפת על השולחן תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה, ויש בזה כמה טעמים ע"פ הפשט[44]. אמנם כיום שיש מפת ניילון – די במפה אחת ומפת ניילון, וכשמפת הניילון מתלכלכת ומורידה, נשארת המפה שתחתיה נקייה. ואחר שתניח מפה העליונה תניח שתי ידיה על השולחן ותאמר פסוק: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה", וע"י אמירה זו תשרה הקדושה על השולחן"[45].

כד – הלכות כיסוי הפת לפני הקידוש – ראה באריכות בהלכות קידוש פרק ט"ז סעי' נ"א-נ"ד.

סעודה במקום מכובד

כה – צריך לקבוע את סעודותיו בשבת במקום מכובד ולסדר שם את שולחן השבת[46].

שינוי מקום

כו – רצוי שמקום הסעודה יהא שונה ממקום שרגיל לאכול סעודותיו בחול[47].

מקום השולחן והנרות

כז – טוב לשים את השולחן בצפון כסדר שהיה במשכן ואת הנרות בדרום[48], ועל ידי כן זוכה שעל ידי אמירת דברי תורה על השולחן בסעודה יהיה השולחן כמזבח[49].

הלכות לחם משנה ובציעת הפת – ראה בפרק כ'.

סעודת הלילה – סעודה ראשונה

זמנה

כח – זמן סעודת ליל שבת, מיד כשמגיע הביתה אחרי תפילת ערבית[50].

המקבל שבת מוקדם

כט – אדם שקיבל שבת מוקדם[51] ואכל את סעודת הלילה לפני חשכה[52] – יצא ידי חובה[53]. ומכל מקום, ראוי שיאכל כזית פת בלילה[54].

קבלת שבת מוקדמת בספירת העומר

ל – המקבל שבת מוקדם בימי ספירת העומר – צריך לקדש כחצי שעה לפני צאת הכוכבים ולהתחיל לסעוד את סעודתו מיד. וטעם הדבר הוא, שהרי אינו יכול לקבוע סעודה תוך חצי שעה שלפני זמן ספירת העומר עד שיברך[55], ואינו יכול לברך על ספירת העומר עד אחרי צאת הכוכבים[56].

קיבל שבת מוקדם ולא קידש

לא – קיבל שבת מוקדם בימי ספירת העומר ולא הספיק לקדש חצי שעה לפני צאת הכוכבים – יקדש מיד אחרי תפילת ערבית למרות שהוא תוך חצי שעה לספירת העומר, אך לא יאכל יותר מכביצה. וכשיגיע זמן צאת הכוכבים – יקרא קריאת שמע ויברך על ספירת העומר וימשיך בסעודתו[57], או שיאכל כדרכו, אך יעמיד שומר ע"מ שיזכיר לו לומר ספירת העומר.

חיילים

לב – חיילים העומדים על משמרתם ואינם יכולים לסעוד סעודה שלמה מיד אחרי תפילת ערבית – יקדשו ויאכלו מעט יותר מכביצה אחרי ערבית, וכשיסיימו את משמרתם ימשיכו בסעודה[58].

לא אכל סעודת שבת בלילה

לג – אדם שלא אכל סעודת שבת בתחילת הלילה – בדיעבד מותר לאכלה כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר[59].

לא אכל סעודה ראשונה כלל

לד – מי שנאנס ולא אכל סעודה ראשונה בליל שבת – יאכל שלש סעודות ביום[60]: שתים לפני חצות היום (אחת בבוקר ואחת לפני הצהרים) ואחת אחרי תפילת מנחה[61]. וגם בסעודת התשלומים יאכל פת[62] ויבצע על לחם משנה.

סדר סעודה ראשונה

הכנות מראש

לה – האישה תשתדל להכין את הבית לסעודה כך שכשיחזור האיש מן התפילה ימצא את הבית מסודר, שולחן ערוך, הנרות דולקים והכל מוכן לסעודה[63].

אמירת "שבת שלום"

לו – כאשר האיש בא לביתו מבית הכנסת יכנס בשמחה ונחת, ויאמר בקול גדול ובשמחה יתירה: "שבת שלום", ויחשוב בלבו גם על שני מלאכי השרת המלווים את האדם לביתו[64].

נשיקת ידי אביו ואמו

לז – מנהגנו שכאשר האיש חוזר מבית הכנסת בערב שבת לביתו, הבן מנשק את יד ימין של אביו ואמו [אפילו אם הם איטרי יד ימין][65].

התבוננות בנרות

לח – כשבא לביתו יסתכל בנרות השבת[66] ויכוון שנר אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור"[67].

התבוננות בשני נרות

לט – בבית בו מדליקים יותר משני נרות, יסתכל רק על שניים מתוך כל הנרות ויכוון "זכור" ו"שמור"[68].

ברכה על ההדס

מ – יש נוהגים לברך על הדסים "בורא עצי בשמים" ואומרים: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹח לַה'" – [וראה פירוט המנהג לקמן סעיף נ"ה בסדר הקידוש ע"פ רבנו האר"י ז"ל][69].

זהירות מהקפדה

מא – יזהר זהירות גדולה לא להקפיד בשעה זו, אפילו בלבו, אם מצא משהו שלא מוכן כרצונו[70].

לפני הקידוש

עמידה בכניסה לביתו

מב – כאשר חוזר מבית הכנסת לביתו לא ישב עד שיגיד: "שלום עליכם".

אמירת "שלום עליכם"

מג – אומרים את הפיוט: "שלום עליכם". ולמנהג הספרדים אומרים: "מלך מלכי המלכים" ולא ממלך[71].

בצאתכם לשלום

מד – יש שאינם אומרים: "צאתכם לשלום" שנראה כאילו מגרש את המלאכים, אלא אומרים: "בצאתכם" – דהיינו אם תרצו לצאת, וכל אחד יעשה כמנהגו, אמנם, אם אינו רוצה לומר את הבית האחרון – אינו חייב לומר. ואכן, יש עדות שמנהגן לא לומר: "בצאתכם לשלום"[72].

"כי מלאכיו"

מה – אחרי "שלום עליכם" נוהגים להוסיף[73] את הפסוק[74]: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" ואת הפסוק[75]: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

"אשת חיל"

מו – אומרים "אשת חיל מי ימצא"[76] אחרי "שלום עליכם" בלי הפסק. ויכוון שהם עשרים ושניים פסוקים כנגד עשרים ושניים צינורות של מעלה, שבעת הזו הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהברכה העליונה מראש כל הכתרים[77].

לפני הקידוש בליל הסדר

מז – כשחל ליל הסדר בשבת נחלקו הפוסקים אם אומרים "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא". ומנהגנו לומר בזריזות את כל הפיוטים שנוהגים לומר בשבת[78].

לפני הקידוש בראש השנה

מח – בראש השנה שחל בשבת נחלקו הפוסקים אם אומרים "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא". ומנהגנו לומר "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא" כמו בכל שבת לפני אמירת הפסוקים שנוהגים לומר בליל ראש השנה[79].

תוספות לפני הקידוש

מט – טוב לומר נוסח מרבנו האר"י ז"ל "אתקינו סעודתא"[80] ופזמון "אזמר בשבחין" וכן נוסח "לשם יחוד" שהובא בספר "בן איש חי"[81].

"מזמור לדוד"

נ – טוב לומר לפני הסעודה מזמור כ"ג בתהילים: "מזמור לדוד ה' רועי"… וכו', שיש בו ז"ן תיבות, כדי שלא יחסר מזונו ומזון הנפש[82].

זמן אמירת "מזמור לדוד"

נא – בסעודת הלילה ראוי לומר מזמור זה לפני: "ויכולו השמיים והארץ" ובסעודת הבוקר לפני הקידוש. אמנם, גם מי שאומרו בין נטילת ידיים לברכת המוציא – אין למחות בידו[83].

הלכות קידוש – ראה בפרק קידוש כללי פרק ט"ז

ברכת הילדים

"ישימך אלוקים"

נב – מנהג טוב הוא שהאב מברך את הילדים בליל שבת, ועל כן יניח האב את ידו על ראשי ילדיו ויברכם: "ישימך אלֹהים" וכו'[84].

זמנה

נג – למנהג הספרדים מברכים את הילדים אחרי הקידוש, ויש נוהגים לברך לפני הקידוש[85].

ברכה לכל ילד

נד – המנהג הטוב ביותר הוא שהאב מניח את ידו על ראש כל אחד בנפרד ומברך[86], אבל אם יש לו ילדים ונכדים רבים, וקשה לו לברך כל אחד בפני עצמו – יכול לברך את כולם ביחד, כשם שהכהנים מברכים את כל הקהל ביחד.

סדר ההכנה לקידוש לפי מנהג מרן בעל הבן איש חי זיע"א

נה – זהו סדר סעודת ליל שבת עפ"י גאון עוזנו בעל בן איש חי המיוסד על פי דברי רבנו האר"י ז"ל[87]:

* – אחר תפילת ערבית יכנס לביתו בשמחה ונחת, וכשיכנס למקום השולחן יאמר בקול רם ובשמחה יתירה: "שבת שלום". וינשק ידי אביו וידי אמו אם הם בחיים.

* – אח"כ יסתכל באור הנר אשר ברכו עליו, ויסתכל בשני הנרות, ויכוון שהם א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור", ואע"פ שהדליקו ז' נרות לכבוד שבת, עכ"ז לא יסתכל אלא רק בשניים, ויכוון בהסתכלותו שיאירו נרות העליונים.

* – אח"כ יעמוד במקום שיושב בו אצל השלחן, ויאמר בקול רם: "דָּא הִיא סְעוּדָתָא דַּחֲקַל תַּפּוּחִין".

* – אח"כ יקיף את השולחן דרך ימין, ויחזור ויעמוד במקום שעמד בו קודם ההקפה, ואז בעמדו שם יקח בידו ב' אגודות הדס, שהם א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור", ויאחזם ויחברם יחד כדרך גדילתן בין שתי ידיו ויברך עליהם "עצי בשמים", ויריח בהם.

* – אחר שיריח, אז תיכף ומיד בעודם מחוברים יחד בין שתי ידיו יאמר בפיו: "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֱמרוּ"[88] ויאמר ג"כ פסוק: "רֵיחַ נִיחֹחַ לה'", כי בתיבות אלו רמוזים כל הכוונות של ברכת הריח.

* – אח"כ יחזור להקיף השולחן פעם שנית בשתיקה בעוד ההדס בידו, אך אין צריך שיהיה בין שתי ידיו גם בעת שמקיף אלא די לאחוז ביד ימין בלבד, ואם ישאר אחוז בשתי ידיו – הנה מה טוב ומה נעים, דנכון לעשות כן. ואחר שעשה ההקפה השנית בהדס וחזר לעמוד במקומו הראשון, ישאר ההדס ביד ימינו לחבוב מצוה, ויאמר: "שלום עליכם מלאכי השרת" וכו', ויאמר: "מלך מלכי המלכים", ולא יאמר: "ממלך' וכו' (במנהג אמירת "בצאתכם לשלום" ראה לעיל סעיף מ"ד).

* – אח"כ יאמר: "כי מלאכיו יצוה לך" וכו', ויכוון בשם יוה"ך שהוא בס"ת פסוק זה, ובשם כל"ך שהוא רמוז באות כ"ף של תיבת "כי", ובאותיות "לך" מתיבת מלאכי"ו.

* – אח"כ יאמר את הפסוק: "ה' ישמור צאתך ובואך" וכו'.

* – אח"כ בלי הפסק יאמר תכף פסוקי: "אשת חיל" וכו', ויכוון שהם כ"ב פסוקים כנגד כ"ב צינורות של מעלה, שבעת הזאת הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהבריכה העליונה מראש כל הכתרים.

* – אח"כ יאמר: "אתקינו סעודתא" וכו', "אהללה שם אלהים בשיר" וכו', "ה' עוזי וכו'" ואח"כ פזמון: "אזמר בשבחין" וכו', ואח"כ: "יהא רעוא" וכו', ואח"כ זוהר ויקהל: "יומא דא מתעטרא" וכו'. ודע דאע"ג דרבנו האר"י יסד פזמון "אזמר בשבחין" הנז' לאומרו בתוך הסעודה, עכ"ז פשט המנהג בכל המקומות לאומרו קודם הקידוש. ומנהגנו לפעמים כשיש סיבה למהר הקידוש, כגון בימי העומר, וכיוצא לומר הפזמון הנזכר בתוך הסעודה[89], ואח"כ יתחיל בסדר הקידוש.

סעודת היום – סעודה שניה

זמן סעודה שניה

נו – צריך להתחיל לאכול סעודה שניה, דהיינו עם פת יותר מכביצה, לפני חצות היום[90], ואין להסתפק באכילת מזונות ומיני תרגימא לפני חצות היום[91]. ולא טוב עושים אותם אלה שמתעכבים בבוקר יום השבת ומטיילים וכדו' ואינם אוכלים פת עד חצי היום. וחמור יותר אלו שאינם טועמים כלל עד חצות, כיון שאסור לצום בשבת אפי' מקצתו[92].

סעודה בזמן שיעור

נז – נהגו לקבוע שיעור תורה בשעות היום, ולכן אין לקבוע את זמן סעודת השבת בשעה שמתקיים שיעור תורה במקומו[93]. ותוכחת מגולה לאותם האנשים שמטיילים בעת ההיא בשווקים וברחובות, כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז, מפני ביטול תורה, וכ"ש לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור[94].

קיצור זמן השיעור

נח – אין לזרז את הציבור לסיים שיעור תורה כשעוד היום גדול כדי להתפלל מנחה ולסעוד סעודה שלישית, והעושה כן גורם ביטול תורה דרבים, שהרי יכולים להמשיך בלימודם וכן להספיק להתפלל ולאכול סעודה שלישית בזמן[95].

לא אכל בזמן

נט – מי שלא אכל סעודה שניה בזמנה לפני חצות היום – חייב לאכלה אחר חצות היום, אפילו שכבר אינו יכול לקיים מצוה סעודה שניה כהלכתה. ומכל מקום, גם כאשר אוכל סעודה שניה אחר חצות היום – צריך לאכול אחריה סעודה שלישית[96].

כשאינו יכול לאכול שתי סעודות

ס – לא אכל סעודה שניה בזמנה ואינו יכול לסעוד שתי סעודות סמוכות אחרי חצות היום – יסעד סעודה שלישית בלבד, מפני שזה זמנה ולא יסעד סעודה שניה.

יום טוב שחל בשבת

סא – למרות שביום טוב שחל באחד מימות השבוע ניתן להקל לקדש לפני חצות היום ולאכול סעודת יום טוב אחרי חצות היום, ביום טוב שחל בשבת – יש חובה מעיקר הדין לאכול סעודת שבת ויום טוב, לפני חצות היום [דהיינו שיאכל שיעור סעודת שבת ויום טוב [שיש לאכול לפני חצות היום] שהינו לפחות כשיעור כזית לחם [28 גרם] או שיעור קביעות סעודה במיני מזונות [כ-230 גרם][97].

תפילה שמסתיימת לפני חצות

סב – הרגיל להתפלל בבית כנסת שבו מסיימים תפילה ביום טוב ושבת אחר חצות היום – יתפלל במנין מוקדם[98] ויסעד בביתו לפני חצות היום[99].

סדר סעודת היום על פי רבנו האר"י ז"ל

סג – זהו סדר סעודת היום מיוסד על פי רבנו האר"י ז"ל כפי שהתבאר בשער הכוונות[100]:

* – תחילה יקיף את השולחן דרך ימין, ויחזור ויעמוד במקום שעמד בו קודם ההקפה[101].

* – בעומדו שם יקח בידו ב' אגודות הדס (שהן א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור"), ויאחזן ויחברן יחד כדרך גדילתן בין שתי ידיו ויברך עליהן "עצי בשמים", ויריח בהן.

* – אחר שיריח, תיכף ומיד בעודן מחוברות יחד בין שתי ידיו יאמר בפיו: "זָכוֹר ושָׁמוֹר בּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ" וכן "רֵיחַ נִיחֹחַ אשה לה".

* – אחר כך יחזור להקיף השולחן פעם שניה בשתיקה בעוד ההדס בידו [אך אין זה מעכב שיהיה בין שתי ידיו גם בעת שמקיף אלא די לאחוז בימין בלבד, ואם יהיה אחוז בשתי ידיו – הנה מה טוב ומה נעים לעשות כך].

* – אחר כך ישב במקומו ויאמר משנה כלים פרק א' ותחילת פרק ב' ומאמרים מהזוהר[102].

זמירות שבת

"אזמר בשבחין"

סד – את הפיוט: "אזמר בשבחין" ייסד רבנו האר"י ז"ל כדי לאומרו תוך הסעודה בליל שבת[103]. אמנם, פשט המנהג בכל המקומות לאומרו לפני הקידוש, וכן אנו נוהגים, אלא שאם יש סיבה לקדש מהר, כגון בימי ספירת העומר – יש לאומרו תוך הסעודה[104].

אסדר לסעודתא

סה – אם השולחן לא עומד לצד דרום והנרות לצפון – לא יאמר ב"אזמר בשבחין": "אסדר" אלא "אסדרו"[105].

"בר יוחאי"

סו – יש נוהגים לשיר את הפיוט: "בר יוחאי" לכבוד רבי שמעון בר יוחאי זיע"א[106].

שירת נשים

סז – אסור לאשה, בין צעירה בין זקנה בין פנויה בין נשואה ובין יפה ובין מכוערת, לשיר בקול רם[107] כאשר יש אורחים בבית, ואפילו אם האורחים הם קרובי המשפחה. אמנם, אשה יכולה לומר זמירות בלחש – "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"[108]. במה דברים אמורים – בגדולה, אבל קטנה שפחות מבת שש שנים – מותר לה לשיר בקול רם[109].

לימוד בסעודה

משניות מסכת שבת

סח – טוב ללמוד על השולחן משניות מסכת "שבת" בשלוש סעודות. על כן, בסעודה ראשונה ילמד – ח' פרקים ראשונים [א'-ח'] של המסכת, בסעודה שניה ילמד על שולחנו – ח' פרקים שניים [ט'-ט"ז] ובסעודה שלישית – שמונה פרקים שלישיים [י"ז-כ"ד][110].

אינו יכול ללמוד ח' פרקים

סט – אדם שקשה לו ללמוד ח' פרקים בסעודה – ילמד ד' פרקים, ואם גם ד' פרקים אינו יכול ללמוד – ילמד פרק אחד לכל הפחות[111].

לימוד גמרא

ע – הרוצה ללמוד גמרא במקום משנה בסעודה – תבוא עליו ברכה, משום שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא להגות בהם בתורה[112].

פרקי אבות בימי העומר

עא – בשבתות העומר מנהגנו ללמוד פרקי אבות בכל סעודה[113]. וראה בהרחבה בפרק כ"ו סעי' ס"ז-ס"ח.

חידושי תורה

עב – טוב להרגיל את הילדים לומר חידושי תורה בסעודות השבת.

כבוד היום וכבוד הלילה

כבוד היום עדיף על כבוד הלילה

עג – מי שיש לו מאכלים משובחים המספיקים לסעודה אחת בלבד – יאכלם בסעודת היום ולא בסעודת הלילה[114]. וכבר קרא תגר רש"ל בספרו "ים של שלמה"[115] על המוסיפים בסעודת הלילה יותר מסעודת היום[116]. ומ"מ ישתדל להשאיר לפחות מאכל אחד החביב עליו במיוחד לסעודת היום כדי לכבד את סעודת היום[117] ולהעדיפה על סעודת הלילה.

כבוד היום במאכל מקולקל

עד – מאכלים שיתקלקלו או שיתקלקל טעמם אם ישאירו אותם עד למחרת – אין להשאירם לסעודת היום[118].

"שהחיינו" – בלילה או ביום

עה – נחלקו הפוסקים מתי טוב יותר לאכול פרי חדש ("שהחיינו") – בליל שבת או ביומו. בליל שבת משום: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", או ביום שבת משום שעיקר כבוד שבת הוא ביום[119]. ולמעשה – רצוי לאוכלו ביום שבת ולאחר ברכת המזון, כדי להרבות בברכות. ואולם אם מתאוה לאוכלו – יאכלו כבר בליל שבת[120].

 


 

[1] הלכות שבת (פרק ל' הלכה ט').

[2] שאר דיני לחם משנה, ראה פרק כ': "הלכות לחם משנה ובציעת הפת".

[3] ראה לקמן בסעי' י"א דין אדם שהלחם מזיק לבריאותו.

[4] ראה לקמן התייחסות לסעודות השונות.

[5] ראה בגמ' שבת (קי"ז ע"ב), וז"ל: "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: 'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה'. רבי חידקא סבר: הני תלתא 'היום', לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא", עכ"ל. וראה בית יוסף (סי' רפ"ח), וז"ל: "אבל הרשב"א כתב בתשובה (ח"ד סי' רס"ב) דההיא דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא וכו' בתענית חלום דוקא הוא, דאי לאו הכי – אסור. וכן צריך לפרש כדי שלא יחלוק אכולהו תנאי ואמוראי. ואת"ל דבתענית דעלמא קאמר, לא שבקינן כולהו תנאי ואמוראי ועבדינן כיחידאה, וכל שכן בשל תורה. והאריך להביא ראיות לדבר", עכ"ל. ובשו"ע (הלכות תענית סי' תק"ע סעי' ג'), וז"ל: "אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו – השבועה חלה עליהם מטעם איסור כולל; אבל אם נשבע להתענות בשבת או בי"ט, בפירוש – לא חלה עליו שבועה, דאין שבועה חלה על דבר מצוה, אלא לוקה על שנשבע לשוא, ואוכל; ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים – חלה שבועה עליו, כיון שאינן אלא מדרבנן", עכ"ל. וראה מה שכתב הכה"ח (סי' רצ"א ס"ק כ"ב), וז"ל: "ואם מצות אכילת פת בשבת מדאוריתא או מדרבנן, עיין בתשובות הרשב"א סי' תרי"ד שכתב דבשבת צריך לאכול פת מדאוריתא, יעו"ש. וכ"כ הט"ז סי' תרע"ח סק"ב ומ"א סוף סי' רנ"א והמטה יהודה סי' קס"ז, יעו"ש. אבל הכלבו בסי' נ"ח כתב דאינם אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, יעו"ש. וכ"כ הרד"א דף ז' בשם ר"ת ואו"ח דף ס"ג, וכ"כ אליה רבה סי רצ"א אות א' וס"ס קס"ז בשם מהרי"ל ומי"ט, יעו"ש. וכ"כ ר' ישעיה הא' כ"י ריש פרק ערבי פסחים, והביא דבריו הערוך השלחן אות ג', יעו"ש", וראה בה"ל סי' ר"נ ד"ה ישכים, ועיין בבה"ל סי' רס"ג ד"ה אין לו שהביא פלוגתא בזה ועיין שם שהעלה דדעת רוב הפוסקים שהפסוק אסמכתא. ועיין בהרחבה בדיני תענית בשבת פרק מ' סעי' ב' הלכה א' ובהערות שם.

[6] כתב אחד מבעלי המוסר שאחת ההוכחות לכך שמצות אכילת לחם בשבת היא דאורייתא זו העובדה, שבכל ימות השבוע יש תיאבון לאדם לאכול לחם אך בשבת סר תאבונו ללחם. וכנראה שסר התיאבון ללחם בשבת דווקא, משום שבשבת אכילת לחם היא מצוה חשובה, ועל כן אין היצה"ר רוצה שאדם יאכל לחם אז.

[7] בענין אכילת פת בסעודה שלישית ראה בהרחבה בפרק כ"א: "סעודה שלישית" סעי' י"ד-ט"ז.

[8] שו"ע (סי' עד"ר סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ט').

[9] שמות (ט"ז, ט"ו).

[10] ראה בגמ' שבת (קי"ז ע"ב), וז"ל: "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: 'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה'. רבי חידקא סבר: הני תלתא 'היום', לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא", עכ"ל. וכתב הב"י (סי' עד"ר), וז"ל: "סמ"ג כתב בסימן כ"ז (עשין ק"ט, ע"ד) דבשבת צריך ג' סעודות פת, דבההוא קרא דדרשינן מיניה ג' סעודות בפרק כל כתבי (קי"ז ע"ב) כתיב: 'לחם' דכתיב (שמות ט"ז, ט"ו): 'הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה'", עכ"ל. והביאו כה"ח (שם ס"ק כ"א).

[11] חמשת מיני דגן: חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת , שבולת שועל.

[12] למרות שאכילת כזית מזונות או שתית רביעית יין נחשבת סעודה לענין יציאת ידי חובת "קידוש במקום סעודה", אין אכילה כזאת נחשבת סעודת שבת, וחייב אדם לאכול שני סעודות בלילה ובבוקר בפת.

[13] כה"ח (סי' רצ"א ס"ק ל"ד).

[14] ועיין בזוה"ק (פרשת יתרו דף פ"ח) על מעלת סעודה שלישית, ובברכי יוסף (רצ"א, א'), כה"ח (סי' רצ"א ס"ק ל"ב, ל"ד) ובבא"ח (ש"ש פרשת חיי שרה סעי' י"ג).

[15] ומ"מ יכול לאכול את הלחם עם סלטים וכיו"ב. וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג') מש"כ בזה.

[16] כתב הדרכי משה (סי' רמ"ט ס"ק ד'), וז"ל: "כתב בא"ז, וז"ל: 'כתב רא"ם דמצוה על כל ישראל לאכול סעודת שבת לתיאבון, ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם צריך למיכליה לתאבון. לכן כל בן ברית אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא יאכל עיקר סעודת שבת לתאבון, והעושהו – לא ניתן להשבון", עכ"ל. דהיינו, אסור לאכול את הלחם בסעודת שבת כשהוא שבע, אלא צריך לאכול אותו לתאבון. נמצא לפי"ז, שאם יש בבית הכנסת קידוש, ומחלקים שם קוגל או בורקס – לא יאכל מהם, שאם יאכל וישבע מהם ויבוא הביתה שבע, לא יאכל את הלחם לתאבון אלא על שביעה (וידוע שה"קוגל" עשוי מאטריות ומבשלים אותם ואח"כ הוא נאפה בתנור, ועל כן אם יש קידוש בבית הכנסת ומגישים 'קוגל' – לא יאכל אלא חתיכה אחת או שתי חתיכות ולא יותר, כי אם יאכל שלש חתיכות נכנס לספק אם יברך ברכת "המזון" או על "המחיה" (חסד לאברהם. ולמעשה אם אכל שלוש חתיכות ומעלה – יברך "על המחיה"), וכן כדי שישאר גם לאורחים האחרים, וכן כדי שיוכל לשוב לביתו ולאכול לתיאבון). ופשוט שלמאן דאמר סעודת שבת דאוריתא, המצוה והחיוב היא לאכול לחם בדוקא. אעפ"י שלאדם יותר נח לאכול שאר מטעמים, אין חיוב של סעודה אלא בלחם בלבד כשאוכל אותו לתאבון. ומוסיף שם הד"מ בשם האו"ז, וז"ל: "והוא אזיל לטעמיה, דס"ל דאסור להתחיל אחר מנחה בערב שבת. אבל לדידן דקי"ל – מותר לאכול אחר המנחה, ש"מ דא"צ לאכול סעודת שבת לתיאבון. ולכן מותר לאכול אלו הגרימז"ל מבעו"י". וכדי שלא יקשה מה מוכיח ממה שמותר לאכול אחרי מנחה בערב שבת, והרי הרא"מ מדבר על אכילה שהיא סמוכה לסעודה, כגון קידוש שעושים אחרי תפילת שחרית, או יש שעושים גם בלילה קידוש ולפני שאוכלים לחם יושבים לאכול מיני מזונות ופרפראות, ואוכלים קוגל או בורקס, וגורמים לעצמם שלא יאכלו שוב את הלחם לתאבון, משא"כ כשאוכלים בצהריים בערב שבת, שאף אם יאכל אז קוגל, לא מוכרח בשביל זה שיאכל את הלחם על השובע. מביא מעשה רב שהיה בימי רבנו קלונימוס (שם), וז"ל: "וכ"כ בתשובה דע"ש לאחר קידוש היו מביאים גרימז"ל לפני רבנו קלונימוס ושאר הזקנים, והיו מברכים עליהם בורא מ"מ, ואח"כ ברכה אחת מעין ג' כדי להרבות ולהשלים ק' ברכות, ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך הסעודה". וזו ראיה מפורשת נגד הרא"ם.

אמנם —–  המג"א (סי' רמ"ט ס"ק ו') פוסק כמו הרא"ם, וז"ל: "ונראה לי שהדין עמו, דהא על כל פנים מצוה איכא לאכול בתאבון, ולדידן דנוטלים הידים לפני קידוש, פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא. ועוד דברכת המוציא קודם לברכת בורא מיני מזונות כמ"ש סי' רי"א ס"ה. ועוד דאפילו בשבת אסור לגרום ברכה, כמ"ש ססי' רט"ו", עכ"ל. ולכאורה ממה שכותב הרמב"ם (שם), שהבאנו בסמוך, שיש מצוה משום כבוד השבת להמנע מלקבוע סעודה מן המנחה ולמעלה, והטעם כי צריך לאכול לחם לתאבון, ואם כן זו ראיה לשיטת האור זרוע. ולכן למעשה יש לנהוג כדברי האור זרוע בשם הרא"ם, וגם מדברי השו"ע הגר"ז (אות י') מבואר כן, שכותב, שאדם לא יאכל את המאכלים האלה לפני הסעודה כדי שיאכל לחם לתיאבון. ואח"כ כותב (שם בסוגריים): "ומ"מ אין למחות ביד המקילים, כיון שמן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת לתאבון כמו שנתבאר". הרי שבאמת מה שנהגו לאכול זה רק בדיעבד, והוא רק מלמד זכות על אותם שעושים כן, ואין זה לכתחילה כלל. ומה שפשט המנהג שאוכלים לפני הסעודה דברי מזונות וכד', ועושים את זה לכתחילה ללא שום פקפוק, איני יודע מי התיר להם זאת, וצריכים לדעת שכל הענין הזה הוא בדיעבד בלבד.

יסוד —–  לדברים אלו יובן על פי דברי התוס' בפסחים: הגמ' אומרת (פסחים צ"ט ע"ב במשנה) שבערב פסח אסור לאכול סמוך למנחה עד שתחשך. ואמנם לגבי סעודה בערב שבת מצאנו מחלוקת בין ר"י לר"י, אבל שווים הם שבערב פסח – אסור לאכול סמוך למנחה, גם למ"ד שמתיר בערב שבת. וכתב רש"י על זה (שם ד"ה "לא יאכל"): "כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה". ומקשים התוס' (שם ד"ה "סמוך למנחה") מהגמ' בפרק כל שעה (שם מ' ע"א) האומרת: "בציקות של נכרים (פרש"י שם ד"ה "בצקות" 'שמכיר בהם שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור כדלקמן) אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה (פרש"י ד"ה "שיאכל": "דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על פי שאנו רואים שאין כאן שום חימוץ, ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן"). "והכא אסור לאכול אפילו מבעוד יום". וביאור דברי הגמ' הוא, שאם אדם מצא בצק של עכו"ם, באופן שהלך למקום שהעכו"ם לשים בצק, ועקב עליהם מתחילה איך שהיו לוקחים קמח ולשים אותו, ושמר עליהם כל העת והשגיח שלא יהיה שום חימוץ, וברי לו שאין שם שום חימוץ, ואפה אותו כעין מצה, הדין שמותר לו לאכול מאותו בצק, ולא יצא ממנה ידי חובתו, שלא נילושה לשמה. אבל צריך לדאוג לאכול כזית מצה שמורה בסוף, כדי שיצא ידי חובתו. ומצד שני הדין הוא שאסור לאכול פירות או עוגה וכדומה באמצע ההגדה, כדי שכאשר יגיע למצה יאכל אותה לתאבון. וזו קושיית התוס' שמצד אחד אוסרים לאכול אפילו פירות כדי לאכול מצה לתאבון, ומצד שני מותר למלאות כרסו מבצקות של עכו"ם שלא יוצא בהם ידי חובת מצת מצוה, ובלבד שיאכל כזית מצה לאחרונה! מתרצים התוס': "ויש לומר דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שובעו, כדי שיאכל מצה לתאבון (וכעין זה אומר בפתחי תשובה, הלכות בשר בחלב, שלא אומרים "מלתא דלא רמיא עליה" כל היכא דאיכא שום חילוק להלכה), אבל מבעוד יום אין אדם נזהר ואוכל כל שובעו, וסבר שעד הלילה יתאוה, ואדרבה יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו". כלומר, שאכילה של מבעוד יום מתברכת במעיו ומשביעה יותר מאכילה שאוכל בתחילת אותה הסעודה כשיודע שצריך להשאר תאב לאכילת מצת מצוה (שאז האוכל לא מתברך במעיו).

מבואר —–  בדברי התוס' שאדם יכול לאכול ולהשאיר בסוף את הכזית מצה, ולא חיישינן שמא לא יאכל את המצת מצוה לתאבון. ולכאורה אפשר ללמוד שנוגעים הדברים למחלוקת ה'אור זרוע' והרמ"א הנ"ל. שלדברי ה'אור זרוע' – אסור לאכול לפני הסעודה אחרי הקידוש אפילו עוגות, שאם תאכל עוגות כבר תשבע מהעוגות ולא מהלחם. אבל לדעת הרמ"א – יכול לאכול עוגות. ושמא סברת הרמ"א כסברת התוס', שכיון שיודע שצריך לשבוע מהלחם ולא מעוגות, אם כן הוא כבר ידע להגביל את אכילת העוגות בכך שישאר רעב לאכילת הלחם, כדי שהשובע יהיה מהלחם ולא מהעוגות. מה שאין כן לדעת ה'אור זרוע' – לא אומרים כן אלא חוששים שכן ישבע מהעוגות ולא ישבע מהלחם.

ועיין —–  ביאור הלכה (סי' רמ"ט ד"ה "מותר"), וז"ל: "והנה במקומותינו, שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש, נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה. ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין. ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א, ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה, וכ"כ בספר שלחן עצי שטים. ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת". ואכן הגר"ז בשו"ע שלו (סי" רמ"ט סעיף י' ובקונטרס אחרון סעי' ד') כתב היתרים למנהג זה [וראה ערך השולחן (סי רמ"ט סעי' י"ב-י"ג)].

[17] ראה שו"ע (סי' רצ"א סעי' א'), וז"ל: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, ואף אם הוא שבע – יכול לקיים אותה בכביצה" [ובראשונים ראה בר"ן (שבת מ"ג ע"ב בדפי הרי"ף) בשם הלכות גדולות ובאורחות חיים (הלכות שלוש סעודות אות ו') ובספר פרדס הגדול (סי' צ"ח)]. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק ב'), כה"ח (סי' עד"ר ס"ק כ"ה).

[18] כה"ח (סי' רע"ג ס"ק ה') בשם הא"ר (אות ג'). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ז): "שיעור כזית הוא תשעה דרה"ם, ושיעור כביצה הוא י"ח דרה"ם. ואחר שתבצע שעור כזית לעצמך תזהר לאכול עוד מן הפת להשלים שיעור י"ט דרה"ם, כי צריך לאכול לכתחילה פת בסעודת שבת יותר מכביצה, ורק מי שהוא חולה ובעל מכאובים דקשה לו אכילת הפת – סגי ליה בכזית בלבד. ועיין בברכי יוסף ושיו"ב ושאר אחרונים ז"ל" [חסד גדול עשו עמנו הרמב"ם (עיין בפיה"מ בכמה מקומות שביעית (פ"א מ"ד); עדויות (פ"א מ"ב); הקד' למנחות; בכורות (פ"ח מ"ח); מקואות (פ"ג מ"א) ועוד) והבא"ח (שם ובעוד כמה מקומות) שהפכו לנו את הנפח למשקל, ואמרו ששיעור כזית הוא 9 דרהם (יוצא שכזית = 27 גרם, ולמרבה = 30 גרם), ושיעור כביצה = ח"י דרהם (54 גרם ולמרבה = 60 גרם].

ויש —–  לפרש מה שאנו אומרים בפיוט שחיבר האר"י הקדוש: "כזיתא וכביעתא", כלומר – עדיף לאכול כביצה, אבל אם לא יכול לאכול כביצה – מספיק לאכול כזית.

[19] ראה שו"ע (סי' רפ"ח סעי' ב') כתב, וז"ל: "י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול – לא יאכל", ובסעי' ג': "אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל". וראה עוד (בסי' רפ"ח סעי' ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק ג'): "וכמעט קרוב לאיסור האכילה, כיון שמשער שיזיק לו [פמ"ג ותו"ש], והיינו אם גם כזית קשה לו לאכול. ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א בהג"ה". וראה מש"כ בס"ק ד' ובסימן רפ"ח (ס"ק ב' וב"ה ד"ה "צער הוא לו"). וראה בהלכות תענית פרק מ' סעי' ט"ו.

[20] מסבירים התוס' (יבמות מ' ע"א ד"ה "אכילה גסה") על הפסוק (הושע י"ד, י'): "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" – באכילת קרבן הפסח, כשאוכל לתאבון, עליו נאמר: "צדיקים ילכו בם", וכשאוכל כששבע – "ופושעים יכשלו בם". וכן בעניין אכילת לחם בשבת ישתדל להביא עצמו לאכילת לחם בתיאבון גם אם קשה לו.

[21] ראה לעיל סעי' ה' ובהערות, כדי שיוכל לשבת לאכול סעודת שבת לתאבון (וכן שלא יהא נראה רעבתן לפני האנשים או יגרום צער לאחרים אם יחסר להם).

[22] כתב בית יוסף (או"ח סי' פר"ח סעי' ב'): "כתב האגור (סי' ת"ב) בשם שבלי הלקט (סי' צ"ג) דאיתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר: זהו עונג לי. יש מוכיחין מכאן שאדם שמזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול, דהא מצער ליה במה שאוכל", עכ"ל. וע"ע שו"ע (סי' פר"ח סעי' ב'-ג'). וראה מש"כ המשנ"ב (שם ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ח').

[23] פרק נ"ח פסוק י"ג.

[24] כתב השו"ע (סי' רפ"ח סעי' ז'), וז"ל: "אם הקדימה לאכול הוא עונג לו, כגון שנתעכלה סעודת הלילה – יקדים. ואם האיחור עונג לו, כגון שעדיין לא נתעכל – יאחר", והטעם – משום שאסור לאדם לגרום לעצמו צער בשבת".

[25] דין זה נכון בין בסעודות הלילה ובין בסעודת היום.

[26] כתוב בזוהר (בראשית דף מ"ח ע"ב): "ובליליא דשבתא בעי ב"נ לאטעמא מכלא, בגין לאחזאה דהאי סכת שלום מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים מיכלא חדא ליומא. ואית דאמרי תרין לתרין סעודתי אחרנין דיומא ושפיר, וכל שכן אי סליק יתיר ליומא ויכיל למטעם ממיכלין אחרנין ולזעירי בתרי תבשילין סגיא, ואוקמוה חבריא" וכו', והביאו המג"א (סי' רמ"ב סק"א) והמשנ"ב שם ס"ק ב'. ולגבי אדם שאין לו – ראה לעיל פרק א' סעי' י"ד.

[27] כן משמע בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א), וז"ל: "ובכלא צריך למיעבד בשבת תוספת, דאם הוה רגיל למיכל ביומא דחולא נהמא וחמרא – יוסיף בשבת בישרא, הדא הוא דכתיב: 'ששת ימים תעבוד'", עכ"ל. עיין בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ז'), כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק ט').

[28] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הלכה ח'): "מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת – צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול", עכ"ל. וכן משמע מטור (סי' רפ"ח) ורמ"א (שם סעי' ז').

[29] הלכות שבת (פרק ל' הלכה ז') וכ"כ השו"ע (בסי' ר"נ סעי' ב'). וראה במשנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק א').

[30] ראה גמ' שבת (קי"ט ע"א) והביאה הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הלכה ח'), וז"ל: "מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת – צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות – משנה את זמן האכילה: אם היה רגיל להקדים – מאחר, ואם היה רגיל לאחר – מקדים". טור (סי' רפ"ח) והביאו הרמ"א (בסי' רפ"ח סעי' ז').

[31] כלומר שיקדש ביום (כיון שבלילה בלאו הכי יש לקדש מיד בבואו מבית הכנסת וכמבואר בשו"ע סי' רע"א סעי' א') ויאכל מיד עם בואו מביהכ"נ, ולא ימתין עד השעה הרגילה שאוכל בה, ואפילו ששינה במאכל עצמו, צריך לדעתם שינוי גם בזמן הסעודה.

[32] משנ"ב (סי' רפ"ח ס"ק כ"ג-כ"ד) וביאור הלכה (ד"ה "להקדים").

[33] בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"ח).

[34] וע"ע מג"א (סי' רמ"ב ס"ק א') בשם תיקוני שבת (תיקון י"ב), והביאו כה"ח (שם ס"ק י') וראה מה שהעיר שם. וראה בשער הכוונות (דף ע"ב ע"ג). ובטעם הדבר כתב הבא"ח שם: "ואמרתי טעם נכון לאכילת דגים בשבת, כי הדגים נבראו מן המים אבל בהמות נבראו מן העפר וכו' ולכן הדגים בשבת עדיפי מבשר בהמה שנבראה מיסוד התחתון, דדגים נבראו מן המים שהוא יסוד העליון והשבת נזון ממקום עליון וגבוה מאד. ועוד פרשתי בס"ד טעם אחר על פי מ"ש במדרש בראשית רבא פרק ז' בעובדא דיעקב איש כפר גבראי שהורה בצור שהדגים טעונין שחיטה, ושמע רבי חגי ושלח אחריו והלקהו, והביא לו רבי חגי ראיה מן התורה, דכתיב: 'הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם כל דגי הים יאסף להם ומצא', מכאן ראיה: צאן ובקר – בעי שחיטה, ודגי הים – די להם באסיפה מן הים, יע"ש. ובזה מובן הטעם דאוכלין דגים בשבת, להורות כמו שהדגים אין צריך לתיקון שלהם מעשה מלאכה, כן השבת אין צריך לבירורים שלו תיקון ע"י מעשה ומלאכה". יש עדות שנוהגים לאכול דגים בכל סעודות שבת, כי האוכל דג ביום דג – ניצול מדינה של גיהנם.

[35] כתב הרמ"א (או"ח סי' רמ"ב סעי' א'): "יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל, ולא ראיתי לחוש לזה)", עכ"ל.

ועיין —–  משנ"ב (שם ס"ק ח'), ובטעם הדבר כתב הביאור הלכה (שם ד"ה "זכר"), וז"ל: "והתוספות בפרק ע"פ כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו, והוא דחוק עיי"ש (מה שכתב). ומה נמרצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה, והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלע"ל שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו, היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן, ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבא, וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא [תוספות שבת]", עכ"ל.

והנה —–  למרות שהרמ"א כתב: "מהרי"ל, ולא ראיתי לחוש לזה", מ"מ הכנה"ג שהיה ספרדי (תלמידו של המהרימ"ט וחי באיזמיר שבטורקיה) כתב שבמקומנו נהגו לאוכלו. והרי ידוע שאצלנו לא אוכלים פשטידה אלא אוכלים קובה, וזה מנהג טוב, אבל אין להגיע לידי קטטה בגלל זה, שיצא שכרו בהפסדו. וראה משנ"ב (שם ס"ק ח').

[36] "קובה" הוא כיס בורגול או סולת מלא בשר.

[37] עיין כה"ח להרב פלאג'י (סימן כ"ז אות ל"ב).

[38] ואף שהמן היה מגיע ביום שישי לשני ימים, מ"מ הרי נעשה הנס של יום שישי עבור שבת, והעיקר הוא לאוכלו בשבת [הערת העורך: ובזה נתישב מה שהקשה הביאור הלכה (סי' רמ"ב ד"ה "זכר" (הובא בהערה ל"ה) על התוס', דא"כ למה לא עושים כל הג' סעודות, עיי"ש].

[39] וראה בערוך השולחן (סי' רפ"ח סעי' ט"ו) מש"כ שם (הובא בהערה מ"ז) וה"ה להכא.

[40] ואף שביום חול יש להחסיר מנה מהמאכלים שרגילים להגיש כאשר עושים הסעודה לאורחים, מ"מ ראה במש"כ החיד"א (ברכי יוסף סי' תק"ס אות ה') שבשבת ויו"ט לא עושים זכר לחורבן, וגם לא עושים אבלות. ואף אם אדם רוצה להחמיר – לא יעשה זאת. וראה כה"ח (סי' תק"ס ס"ק ט"ז) ומשנ"ב (סי' תק"ס ס"ק ה') ובשער הציון (שם ס"ק י"ג). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ל' סעי' ט"ו).

[41] ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג'), וכיון שיש דין לענג את השבת. וראה עוד בלבוש (סי' רמ"ב סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק א').

[42] ראה בהערה מ"ז.

[43] בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"ז).

[44] מטה משה (סי' תע"ב) כתב, וז"ל: "ומורי מהר"ש ז"ל היה לו שני מטפחת על השלחן זולת המפה שעל הלחם, חדא – כשמנערים המפה שאוכלים עליה לא יהא השלחן מגולה, ועוד – דכל מפה תלויה מעל השלחן טפח מכל צד, ואי מנערים המפה וחוזרים ופורסים אותה על גבי שלחן הוה עושה אוהל עראי, ואין עושין אוהל עראי לכתחלה בשבת. אבל אם כבר נשאר מטפחת על השלחן, אם פורסים אחרת עליה הוי מוסיף על אוהל עראי דשרי לכתחלה", עכ"ל. וכתב המשנ"ב סי' רס"ב ס"ק ד' דיש נוהגים כן משום הטעם הראשון. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ח), וז"ל: "הנה גם אם השולחן בנוי באופן שמניח את המדף העליון על חביות או על גבי ארגזים וכדומה (ויש להניח בשינוי, וכנ"ל), מ"מ המפה המשתפלת לצדדי השולחן אינן נחשבות כמחיצות לאחשובי כאוהל, ואין להמנע מלהניח כזו מפה על השולחן בשבת, משום שמפה נחשבת 'מחיצת עראי' בגלל שהיא רכה ומתנדנדת ואין לה דין מחיצה כלל. בר מן דין, בדרך כלל אין המפה מגיעה עד הארץ וליכא למיחש למידי (ראה משנ"ב שם ס"ק כ"א). ועיין לכפה"ח (שם ס"ק נ"א) שמביא היתר לפרוס מפה ע"ג השולחן, בשם הר"ן והרב המגיד, דאין כאן אוהל כלל ע"ג השולחן וממילא לא אכפת לן מעשיית המחיצות, עיי"ש", עכ"ל. וראה מש"כ הכה"ח (סי' רס"ב ס"ק י"ד) בזה.

[45] וביאר עוד: "ומסתברא מלתא כמ"ש על כסא אליהו הנביא זכור לטוב בשעת המילה שצריך לומר בפה: 'זה הכסא' וכו', ועיין בזוה"ק". דהיינו כמו שבברית מילה רק אם אומרים בפה "זה הכסא של אליהו הנביא" וכו' – אז אליהו הנביא בא, ואם לא אומרים בפה – אינו בא, כך גם כאן – אם האשה תאמר: "זה השולחן אשר לפני ה'" תשרה עליו קדושה.

[46] בגמ' שבת (קי"ט ע"ב): "תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית". וברמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ה): "וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן". ראה ב"י. שו"ע (סי' רע"א סעי' ט' ובסי' רפ"ט סעי א') כתב: "יהיה שלחנו ערוך ומטה מוצעת יפה ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה".

[47] כתב ערוך השולחן (סי' רפ"ח סעי' ט"ו) על השולחן ערוך שכתב שאדם עשיר ישנה בזמן האוכל, וזה לשונו: "ונראה לי דהוא הדין אם אוכל בשבת בחדר נאה ממה שאוכל בימות החול, הוי גם כן היכר לכבוד שבת, וכן אם משתמש בשבת בכלים יקרים ובחול אינו משתמש בהן, וכן כל כיוצא בזה", עכ"ל.

[48] ראה בעניין זה לעיל פרק י"ב סעיף ט"ו ובפרק י' סעי' ב' ובהערה שם. תיקוני זהר (דף פ"ד ע"א) כתב: "ושבת צריך לתקנא ביה פתורא בארבע רגלין, כגוונא דפתורא דלעילא דאתמר ביה: 'זה השלחן אשר לפני ה", ועלה אתמר: 'תערוך לפני שלחן', פתורא דקודשא בריך הוא דא שכינתא, איהי מסטרא דצפון דאיהו גבורה, ובגין דא תקינו מארי מתניתין שלחן בצפון, ונר דליק לימינא כגוונא דלעילא, דאתמר ביה מנורה בדרום". כן כתב בשער הכוונות (דף ע"ב ע"א) ובתיקונים (תיקון מ"ז וכ"ד), וכן כתב הכף החיים (סימן רס"ב ס"ק א') .

[49] וראה מה שכתבנו ב"דברי מרדכי" זכרון והספד עמוד רט"ו: "כתוב בפרקי אבות (ג', ג') הלכה מפורשת, שאדם חייב לומר דברי תורה על השולחן, ואם לא – נחשב שאוכל מזבחי מתים. אך אם אמר דברי תורה על השולחן – כאילו אכל משולחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב): 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה". דבר הפלא ופלא, אדם יושב ליד שולחן של עץ, בבית פרטי שלו ואוכל לחם וחמאה, או לחם ובשר ואומר דברי תורה, "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" – האוכל הזה נהפך לקרבן. אם האוכל נהפך לקרבן – אז השולחן מזבח, אם השולחן מזבח – אז האדם שאוכל הוא כהן. אם השולחן מזבח, אם האוכל קרבן, ואדם כהן – אז הבית הוא ביהמ"ק. אדם שאומר דבר תורה על השולחן הופך את עצמו לקדוש. אדם שלומד תורה הופך עצמו ל"משכני בתוכם". אדם שלומד דבר תורה על השולחן – אז המאכל שלו, זה לא גשמיות זה קדושה. לכל זה זכה על ידי מצוה קלה כזו. רואים אנו עד כמה אדם יכול לזכות בלימוד תורה".

[50] שו"ע (סי רע"א סעי' א'): "כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה – טפי עדיף". וראה עוד מש"כ בהל' קידוש פרק ט"ז סעי' ז'.

[51] ראה בהרחבה הלכות סעודה למקבל שבת מוקדם בפרק קידוש כללי פרק ט"ז סעי' י"ב והלאה.

[52] כגון: שהתפלל ערבית בפלג המנחה.

[53] שו"ע (סי' רס"ז סעי' ב'), וז"ל: "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד". והטעם כתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'): "דכיון דקבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש נחשב כשבת לענין זה דיכול לקדש ולאכול מיד", וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"א) שנהגו להקל. ולגבי קטן שהגדיל בשבת – ראה מש"כ בפרק ט"ז סעי' ט"ז.

[54] משנ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה'), וז"ל: "ויוכל לגמור סעודתו מבעו"י. ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה, וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב: 'אכלוהו היום כי שבת היום לה" וגו' בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו. ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם". וראה מש"כ בעניין זה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ג). וראה מש"כ בפרק ט"ז סעי' י"ג ובהערות שם.

[55] כה"ח (סי' תפ"ט ס"ק ס"ג). ראה מש"כ בפרק ט"ז סעי' י"ז-י"ח ובהערות שם.

[56] שו"ע (או"ח סי' תפ"ט סעי' ב'). ראה מש"כ בפרק ט"ז סעי' י"ז-י"ח ובהערות שם.

[57] וראה משנ"ב (סי' תפ"ט ס"ק כ"ג). ראה מש"כ בפרק ט"ז סעי' י"ז-י"ח ובהערות שם.

[58] ראה לעיל בסעי' ז' מש"כ.

[59] שו"ע (סי' רע"א סעי' ז'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ז), כה"ח (שם ס"ק מ"ח).

[60] רמ"א (סי' רצ"א סעי' א'), בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"ט).

[61] עיין לזמני הסעודות ברמב"ם (שבת פ"ל ה"ט) ובהגהות מימוניות שם. ובשו"ע (סי' רצ"א סעי' ב'). ומאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"י סעי' ס"א).

[62] בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"ט).

[63] בגמ' שבת (קי"ט ע"ב): "תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו". ועיין שו"ע (סי' רס"ב סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק א' וג'), סידור קול אליהו (עמ' שצ"א).

[64] שער הכוונות (דף ע' ע"ב), בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), כה"ח (סי' רס"ב ס"ק ו'), סידור קול אליהו (עמ' שצ"א). ואם יש לאמרו כשנכנס לביתו כדי שיצאו הנשים ידי חובה – ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ח).

[65] עי' כה"ח (סי' רס"ב ס"ק טו"ב), וז"ל: "ואם צריך לנשק ולברך בב' ידים או סגי בא', עי"ש בפתה"ד שהעלה שאין לנשק רק יד ימין, משום דה' גבורות של יד שמאל הם כלולים בה' חסדים שביד ימין, וכשמנשק יד ימין הם מתמתקים ומקבל שפע מי"ס, עי"ש", עכ"ל. ומה שנקט הבא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' כ"ט) לשון "ידי" הוא לאו דוקא.

[66] [ומצינו גם בשעת הקידוש כעין זה שכתב הד"מ (סי' רע"א אות ח'): "כתב מהרי"ל (מנהגים הל שבת סי' ב): 'בשעת הקידוש יתן עיניו בנרות ויראה בהן כי ב' פעמים נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה (ברכות מ"ג ע"ב) שנוטל אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם'". והביא זאת להלכה בהגהותיו על השו"ע (סי' רע"א סעי' י'). וראה משנ"ב (שם ס"ק מ"ח), וז"ל: "יתן עיניו בנר – והוא סגולת רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה, מיהו אין מדקדקין בזה, כ"כ (א"ר)].

[67] שער הכוונות (דף ס"ז ע"א). ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט): "אח"כ יסתכל באור הנר אשר ברכו עליו, ויסתכל בשתי נרות ויכוין שהם א' כנגד זכור וא' כנגד שמור, גם יכוין שהם א' בה"א א', וא' בה"א אחרונה שבשם הוי"ה, ואף על פי שהדליקו ז' נרות לכבוד שבת עכ"ז הוא לא יסתכל אלא רק בשתים, ויכוין ג"כ בהסתכלותו שיאירו נרות העליונים". וראה עוד בבא"ח מש"כ (פרשת נח סעי' א') ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ח).

[68] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט, ופרשת נח סעי' א').

[69] ראה בשער הכוונות (דף ע' ע"ג וע"ד), כה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח') ובא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) וסידור קול אליהו (עמ' שצ"א).

[70] סידור קול אליהו (עמ' שצ"א).

[71] ראה בסידור היעב"ץ עמודי שמים (דף תקס"ו), ובכף החיים (פלאגי') (סי' ל"ו אות י"ג), בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעיף כ"ט). ועיין סידור קול אליהו (עמ' שצ"ח).

[72] מחזיק ברכה (סי' רס"ב אות ב'), ז"ל: "בספר תוספת שבת הביא כאן מגדול אחד שמחק בנוסח שנדפס בתקון שבת לומר בבואו לבית: 'שלום עליכם מלאכי השרת' וכו' חלוקת 'צאתכם לשלום'. וכתב שהדין עמו. ע"ש. ואני אומר כי בנסחתנו כתוב: 'בצאתכם לשלום', והכונה שנמשך אחר מ"ש 'ברכוני לשלום' ורצה לומר שיברכוהו בזמן צאתם, ולא שדוחה אותם ופוטרם. רק כי עתה מדבר אליהם ומתחנן שיברכוהו כשיצאו, בשעה שיוצאים לרצונם ולבחירתם. ולפי שהוא לא ידע פרק יציאות, וגם אינו מדבר אליהם אלא עתה לכן משלים דיבורו עמהם. וגם מטעם זה אפשר לומר דאף אם אינו נמשך לחלוקת 'ברכוני'. ואף לנוסחת 'צאתכם לשלום' כוונתו כשיצאו, אלא כיון שהוא לא ידע הזמן, וגם עתה מדבר עמהם, גמר אומר לזמן צאתם. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל לומר זה ואין למחוק דבר שנהגו רוב ישראל", והביאו שערי תשובה (סי' רס"ב אות ב') ועיי"ש בכה"ח (שם ס"ק ט"ז).

[73] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).

[74] תהילים (מזמור צ"א פסוק י"א).

[75] תהילים (מזמור קכ"א פסוק ח').

[76] משלי (פרק ל"א).

[77] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).

[78] יש נוהגים שכיון שכל המצוה בליל הסדר היא "והגדת לבנך", וצריך לדאוג שהתינוקות לא ישנו (ובפרט אם נוהג כבר שעון הקיץ ומתחילים גם כך מאוחר) ויש למהר, ולכן יש להתחיל מיד ב"ויכולו". ויש אומרים שגם בשבת זו המלאכים מלווים את האדם בצאתו מבית הכנסת, וכשיראו שולחן ערוך יפה ואורות מיוחדים – יברכו אותו שגם בשנה הבאה יהיה לו הכל ערוך בטוב טעם ובשמחה שלמה ובטוב לבב, וברוב עם. ומדוע אם כן לוותר על הברכות של המלאכים, ובפרט שחז"ל אומרים שהמלאכים מסתובבים מבית לבית בתחילת ליל הסדר כדי לעלות ולספר להקב"ה שעם ישראל עושים את ליל הסדר כדין וכהלכה בשמחה ובטוב לבב. ואמנם כתב הבא"ח בשו"ת רב פעלים (חלק "סוד ישרים" ח"א סי' י"ג), שלא נוהגים לומר: "שלום עליכם", אך אנחנו נוהגים לאומרו. ומכל מקום מי שרגיל להאריך בנעימה ובשירה ובניגונים באמירת: "שלום עליכם" וכן באמירת: "אשת חיל" וכן ב"אתקינו סעודתא", ויש גם נוהגים להוסיף מזמור: "ה' רועי לא אחסר" בנעימה ובנגינה – בליל הסדר שחל בליל שבת לא יאריכו, ובכל מקרה המלאכים לא יקפידו על כך, ויאמרו את זה במהירות. וראה עוד בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ל"א).

[79] כה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ג').

[80] שער הכוונות (דרושי קידוש ליל ז', ד"א).

[81] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), סידור קול אליהו (עמ' שצ"ה).

[82] ראה בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ד' וש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).

[83] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ד', שם ש"ש פרשת וירא סעי' י"א)

[84] ראה לעיל בסעי' ל"ז [עיין לרש"י (ברא' מ"ח, כ'): "הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: 'ישימך א-להים כאפרים וכמנשה'". ובמעבר יַבֹּק (שפתי רננות פרק מ"ג) כתב שיניח את יד ימין, והיעב"ץ בסידורו (ליל שבת אות ז') כתב: "יניח ידיו". כה"ח (סי' רס"ב ס"ק טו"ב)]. וראה עוד לספר פלא יועץ מע' ברכות ובספר פתח הדביר סי' רס"ב, ד', ובשער הכוונות דף ע"ב ע"ב.

[85] עיין סידור קול אליהו (עמ' תי"ד).

[86] וראה עוד כף החיים (סי' רס"ב ס"ק טו"ב).

[87] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).

[88] שער הכוונות (דרושי ערבית ליל שבת, ב'), וז"ל: "ואמנם היותם ב' אגודות הוא לרמוז אל זו"ן, ולכן אחר שתריח בהם תאמר תיכף: 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'".

[89] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), סידור קול אליהו (עמ' שצ"ז-שצ"ח).

[90] ראה שו"ע (סי' רע"ד סעי' ד') וערוך השולחן (סי' רפ"ח סעי' א' וב') שכתב שזמן סעודה שניה הוא עד חצות היום, שהרי אחרי חצות הוא זמן סעודה שלישית. וכשם שאין לאכול סעודה שלישית בזמן סעודה שניה כך אין לאכול לכתחילה סעודה שניה בזמן סעודה שלישית. וראה עוד שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ט').

[91] שו"ע (סי' רפ"ח סעי' א' וראה סי' רצ"א סעי' ג'). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב).

[92] ראה בהרחבה בפרק מ' הע' צ"ב סעי' ב'-ד'. וכתב רש"י (עירובין מ"א ע"א ד"ה "שאני יו"ט") שאסור להתענות אפילו מקצת בשבת: "אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית". ולא זו בלבד אלא מי שלא אכל בשבת לחם אף על פי שאכל עוגות – לא קיים מצות עונג שבת שנתקנה דווקא בסעודה על הפת. ברור הדבר שאיסור התענית בשבת הוא לאדם בריא אבל אדם חולה שהאכילה מזיקה לו ומצערת אותו – אינו חייב לדחוק את עצמו ולהצטער באכלו, עיין לשו"ע (סי' רפ"ח סעי' א') ולכה"ח (שם ס"ק א') ולמשנ"ב (שם ס"ק א'). ישנה מחלוקת האם שש שעות הללו הם שעות זמניות עד חצות היום או שיש לחשב אותן לפי קימת האדם ראה מג"א (סי' קנ"ז ס"ק א') שכתב שעל כך סומכין להקל בשבתות שיש חתן בבית הכנסת או שאר שמחות ומאריכין בבית הכנסת וכו'. ואף על פי כן כתבו הכה"ח (סי' רפ"ח ס"ק ג') והמשנ"ב (סי' רפ"ח ס"ק ב') שלא טוב הם עושים המאריכים עד חצות היום (בחורף בערך שעה אחת-עשרה וחצי). ואף על פי שיש מי שסובר כי מי שמתפלל או לומד תורה יכול לאכול גם אחר חצות היום, כבר כתב הרמ"א (סי' רפ"ח סעי' א') במפורש שאיסור זה חל גם על מי שלומד או מתפלל. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב-ל"ג).

[93] שו"ע (סי' ר"צ סעיף ב'): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה".

[94] משנ"ב (סי ר"צ ס"ק ז').

[95] משנ"ב (סי' ר"צ ס"ק ח').

[96] ראה רמ"א (סי' רצ"א סעי' א').

[97] ראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק כ"ד).

[98] בשמחת תורה יערוך את ההקפות ביחיד כדי לאכול סעודת שבת ויום טוב בזמנה.

[99] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב) וראה בפרק מ' סעי' ד'.

[100] עניין מוסף וסעודות (דף ע"ד ע"ב ד"ה "גם"), פע"ח (שער י"ח פרק כ' כ"א) וכה"ח (סי' רפ"ט ס"ק ד') .

[101] וראה בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח') בכוונת הריח.

[102] ראה סי' קול אליהו (עמ' תקע"א).

[103] שער הכוונות דף ע"ב ע"ב (דרושי קידוש ליל שבת, דרוש א', עניין השולחן). מחברת הקודש (שער השבת).

[104] ראה ליעב"ץ (בסידור עמודי שמים דף תקע"ג), וחיד"א (במחזיק ברכה סי' קס"ו סעי' ג'), ולבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) וראה בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח'), שהביא כן מסידור הרש"ש.

[105] כתוב בפזמון: "אזמר בשבחין" שחיברו רבינו האר"י הקדוש: "אסדר לדרומה" וכו' כי לפי הזוהר בתיקונים, כמובא בכה"ח (רס"ב ס"ק א'), השולחן בבית יהא בצפון והמנורה תהיה בדרום כמו בביהמ"ק. ועיין בשו"ת תורה לשמה (סימן פ'), שכתב כי מי שאין לו אפשרות לסדר שהשולחן בבית יהיה בצפון והמנורה בדרום – לא יאמר בפיוט: "אסדר" אלא "אסדרו", והכוונה – שכלל עם ישראל כך מסדרים את שולחנם .

[106] [הערת העורך: ומנהג מרן הרב זצ"ל היה לאומרו לפני הקידוש בשבת שלפני ל"ג בעומר]

[107] כה"ח (סי' ע"ה ס"ק כ"ג), אוצר הפוסקים (אבה"ע סי' כ"א ס"ק כ"א (עמ' כ"ו)). וע"ע מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק י"ד סעי' מ"ו-נ').

[108] שמואל (א' א', י"ג).

[109] בא"ח (ש"ר פרשת בא סעי' י"ג), וראה מש"כ במאמר מרדכי לימות החול (פי"ד סעי' מ"ו).

[110] ראה גמ' מגילה (י"ב ע"ב) וראה לעיל סעי' כ"ד. שער הכוונות (דף ע"ב ע"ג), וראה בבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' כ'). ועיין בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק י"ב) מש"כ בזה.

[111] עיין בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' כ').

[112] ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג). וראה בהרחבה בפרק כ"ג סעי' ג'.

[113] הערת העורך: וכך נהג מרן הרב זצ"ל].

[114] עיין פסחים (ק"ה ע"א): "כבוד יום וכבוד לילה – כבוד יום קודם". ולמרות שקידוש הלילה עדיף על קידוש היום מ"מ לענין "כבוד שבת" כבוד היום עדיף על כבוד הלילה. והטעם כי קידוש הלילה עיקרו הוא מדאורייתא וקידוש היום הוא רק מדרבנן, ואף על גב דבלילה יוכל לומר ברכת קידוש אריפתא וביום כשלא יהיה לו על מה לקדש ישאר בלי קידוש מ"מ כיון דבמקום שיש יין אין מקדשין אריפתא דלילה עדיפא. ועיין משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ח').

[115] שו"ע (סי' רע"א סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק ט') וכה"ח (שם ס"ק ט"ז).

[116] גיטין (פ"ד סי' נ"א).

[117] שו"ע (סי' רע"א סעי' ג') ומשנ"ב (שם ס"ק ט'), כה"ח (שם ס"ק ט"ז).

[118] ערוך השולחן (סי' רע"א סעי' ט').

[119] שו"ע (סי' רע"א סעי' ג'), כה"ח (שם ס"ק ט"ז), משנ"ב (שם ס"ק ט').

[120] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד שבת סי' ב' ושם סוף סי' פ"ח), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה מ"ה).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה