מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק ד – נסיעה בערב שבת

תוכן הספר

זמן הגעה ליעד

א – היוצא לדרך מחוץ לעיר בערב שבת, בין אם הוא יוצא ברגל ובין אם יוצא ברכב – צריך לוודא שיגיע ליעדו לפני שיעבור שליש היום, כדי שיוכל להכין את צרכי השבת מבעוד יום[1].

יציאה לדרך עם אוכל לשבת

ב – היוצא לדרך ולוקח איתו אוכל מוכן לשבת – יש אומרים שמותר לו לאחר יותר משליש היום[2], ויש אומרים שכיון שחז"ל גזרו גזרה אין בידינו לשנותה, וצריך להגיע לפני שיעבור שליש היום[3].

עוד יש אחרונים שכתבו כי בימינו מותר בכל גוונא, כיון שרוב בני אדם אינם מכינים אוכל בצמצום אלא מכינים אוכל ברווח, ולכן כיום לא נזהרים בדין זה[4].

להלכה: הלוקח עמו אוכל לשבת – מותר לו לאחר יותר משליש היום. וכן המתארח אצל אחרים המכינים עבורו לשבת – מותר לו לאחר יותר משליש היום[5].

יציאה במקום אוכל מוכן

ג – בשעת הצורך ניתן להקל לאחר יותר משליש היום, אם מגיעים למקום שאפשר לקנות בו אוכל מוכן לשבת.

זירוז בצרכי שבת

ד – ערב שבת הוא זמן שבו חייב אדם להכין צרכי שבת, ולכן אל לו לאדם לבזבז את זמנו כל זמן שלא הכין צרכי שבת[6].

חישוב זמן הגעה בער"ש

ה – גם אדם הנוסע ביום שישי למקום שיודע שיכינו עבורו צרכי שבת, עליו לחשב מראש את זמן הנסיעה כדי שיגיע קודם השבת. ובכלל זה צריך לקחת בחשבון אפשרות שיתעכב בדרך בשל פקקי תנועה, ובפרט בזמן גשמים, וכן בשביל תקלה ברכב וכדו', מכיון שהיצר הרע עושה כל מיני עיכובים להחטיא את האדם[7]. ועל כן כל אדם היוצא לדרך ביום שישי צריך לחשב את זמן הדרך פי שניים מהזמן הדרוש לו להגיע למחוז חפצו, ואם יש חשש ממשי לפקקים או גשמים וכדו' – יצא מוקדם יותר[8].

נסיעה בער"ש למצווה

ו – הנוסע לצורך דבר מצווה – יכול להקל ולהגיע אחרי שליש היום[9] (אף אם אין לו אוכל מוכן וכד' במקום הגעתו), ובכלל זה הבא מחו"ל לארץ ישראל, ואפילו אם בא רק לביקור[10].

זהירות מלהכשיל נהג אחר

ז – היוצא לדרך ביום שישי ואדם אחר מסיעו[11] – יזהר שלא יכשיל את הנהג שמסיעו בחילול שבת, כלומר, יחשב מראש את הדרך שגם הנהג יספיק לחזור לביתו לפני כניסת השבת. ואין הדברים אמורים רק בנסיעה מחוץ לעיר אלא גם בנסיעה בתוך העיר, יזהר מאוד מלהכשיל את הנהג בחילול שבת[12].

הפלגה בערב שבת

הפלגה לפני שבת

ח – אסור לצאת להפלגה בספינה אל הים לדבר הרשות אפילו בספינה של גויים, פחות משלשה ימים קודם השבת[13]. דהיינו, בימים ראשון שני ושלישי – מותר לצאת להפלגה כנ"ל, ומיום רביעי ואילך – אסור לצאת להפלגה זו[14]. ומכל מקום, גם היוצא להפלגה בספינה של גויים לפני יום רביעי – טוב שיתנה עם בעל הספינה שלא ישוט בשבת, ואם בעל הספינה יפר את הבטחתו – אין בכך כלום[15].

המשך הפלגה

ט – אם הפליג ביום ג' – אפשר להמשיך בהפלגתו אפילו בימים ה' ו' ויום שבת, כי זה המשכיות, אע"פ שבינתיים היתה הפסקה באחד מהנמלים.

הפלגה לימאים

י – לימאים ניתן להקל לצאת להפלגה גם ביום חמישי או שישי[16], ובתנאי שיפליגו מעל עשרה טפחים ולא יבואו לידי איסור מלאכה בספינה.

הפלגה לדבר מצוה

יא – מותר לצאת להפלגה בספינה של גויים (((לדבר מצוה))) אפילו בערב שבת. אמנם, טוב שיתנה עם בעל הספינה שלא ישוט בשבת, ואם בעל הספינה יפר את הבטחתו – אין בכך כלום[17]. והיינו דוקא כאשר הספינה מפליגה גם עבור גויים, אבל אם הספינה מפליגה עבור הישראל בלבד – אין להתיר אלא קודם לג' ימים שלפני שבת[18].

ספינה עם אנשי צוות יהודים

יב – ספינה שאנשי הצוות שלה יהודים והיא שטה גם בשבת – אסור לשוט בה אפילו מיום ראשון[19].

הפלגה במים מתוקים

יג – מותר לצאת להפלגה בספינה של גויים בנהרות שמימיהם מתוקים אפילו בערב שבת[20], בתנאי שהיהודי לא יצטרך לעשות מלאכה בשבת ושקרקע הנהר עמוקה לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ) [21]. אבל אם היהודי יצטרך לעשות מלאכה או שקרקע הנהר אינה עמוקה עשרה טפחים – אסור ליכנס אליה בערב שבת[22].

הפלגה בשבת עצמה

יד – במקרים ובהם מותר לצאת להפלגה בספינה בערב שבת[23] – מותר גם אם הספינה מפליגה ביום השבת עצמו, בתנאי שיכנס לספינה בערב שבת ויקנה בה שביתה[24] ולא ירד ממנה עד שמפליגה[25].

יציאה מהספינה בשבת

טו – אם נסעה הספינה יותר מתחום שבת והגיעה בשבת לנמל – מותר לצאת מהספינה רק בתוך שטח הנמל, ואם אין נמל – יכול ללכת רק בתוך ד' אמות של מקום ירידתו ושם ישבות[26].


[1] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' א'): "אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת, בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו. והני מילי כשהוא ביישוב, במקום שיוכל להכין צרכי שבת, אבל אם במקום שהוא שם אי אפשר לו להכין צרכי שבת, או שאינו מקום יישוב בטוח – מותר לילך אפילו כמה פרסאות". וכל הטעם לגזרת חז"ל זו הוא שתהיה אפשרות לאדם להכין לעצמו אוכל לכבוד שבת. ומכיון שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום, מהלך ג' פרסאות הוא כשליש היום, ומשמע מכאן שהזמן שאדם צריך כדי להכין אוכל לכבוד שבת הוא שני שלישי היום. ולפי סברת הערוך לנר (סוכה מ"ד ע"ב) בדעת הב"ח, זה כולל מנוחה מהדרך, הכנת האוכל, ויתכן שגם זה כולל ללכת לשוק ולקנות. וע"ע משנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק א') בעניין נוסע בעגלה (או רכב בזמננו) ועיין בכה"ח (שם ס"ק א').

[2] עיין כה"ח (סי' רמ"ט ס"ק ה'). ולדבריהם אין טעם הגזרה אלא כדי שיהיה לו אוכל לכבוד שבת, ואם האוכל איתו והצידה איתו – אין איסור בדבר. וע"ע ביאור הלכה (סי' רמ"ט ד"ה "ויוכל להכין") שכן נראה מהאליה רבא (שם ס"ק ב').

ועיין לב"ח שם שביאר שהסיבה שמקילים בזה היא שכל איסור זה הוא דווקא בזמנם, אבל היום שיש עגלות וסוסים (ובימינו כבר יש רכבים ומוניות), השיעור שמותר הוא באופן שיגיע לשם ויוכל להכין הסעודה לפני שבת במקום ההוא. אבל הולך בעגלה וכו', נהגו להקל, והנח להם מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אמנם סיים הב"ח שיש להיזהר בו למרות שהוא רק מדרבנן, כי דין זה נובע מעונג שבת "וגדול עונג שבת", ויש להחמיר בו.

[3] עיין בה"ל (סי' רמ"ט ד"ה "ויוכל") ושכ"כ העולת שבת. ולפי דבריו אף אם יש איתו צידה לדרך – גם כן אסור, ולא פלוג רבנן, וכן משמע בבית יוסף. אולם סברת האליה רבה (המובאת בהערה הקודמת), שאין זו גזרה אלא טעם, היא כדי שיהיה לו אוכל לכבוד שבת, ואם האוכל איתו והצידה איתו – אין איסור בדבר. משנ"ב (סי' רמ"ד ס"ק ה').

[4] מגן אברהם (סי' רמ"ט ס"ק ב') בשם האגודה. ועיין ב"ח (שם ס"ק ב') וע"ע לכה"ח (שם ס"ק ג') מש"כ בשם הא"ר עיי"ש.

[5] שו"ע (סי' רמ"ט סוף סעי' א').

[6] שו"ע (סי' ר"נ סעי' א') ובנו"כ שם.

[7] ב"ח (סי' רמ"ט), וז"ל: "יזהר אדם שלא יהלך עד עת ערב אפילו ממהר כדי לבוא לעירו ולביתו, כי הרבה פעמים נכשלים שמחללים שבת שאינם באים לעיר עד הלילה, אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מהעיר בכפר ולא יחלל שבת". ועיין עולת שבת שם אות א', משנ"ב ס"ק ג' ולשער הציון (סי' רמ"ט ס"ק ה'), ולכה"ח (שם ס"ק ד'), שכתב בשם החיי אדם: "לכן ישים האדם אל לבו שלא יסיתנו היצר לומר: עוד היום גדול והדרך טובה". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[8] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[9] עיין ביאור הלכה (סי' רמ"ט ד"ה "אין הולכין").

[10] בכה"ח (סי' רמ"ח ס"ק מ"ה) הביא מחלוקת אם גם הבא לביקור בארץ ישראל חשוב לדבר מצוה. והביא את פתח הדביר אות י"ג שכתב שדעת הרמב"ם שגם אם בא לארץ ישראל שלא ע"מ להתיישב בה חשוב מצווה, משום שכל ההולך ד"א בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העוה"ב. והביא בשם הספרי שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות (והנ"מ בזה היא שאפילו אם עולה לאר"י שלא על מנת להתיישב אלא על מנת לחזור גם כן דינא הכי, כיון שהיא מצוה). ועיין לרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"ט) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל אלא בתנאים מיוחדים המוזכרים שם. ועיין שם הלכה י"א על מעלת השוכנים באר"י: "אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא", וברור שכל זה רק אם מהרהר בתשובה. ועיין שם (הלכה י"ב) שמי שיורד מהארץ "כאילו עובד עבודה זרה". ועיין אוה"ח הקדוש (בר' כ"ו, ג') כי אין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת יצחק בלבד וכו' ולשלול ישמעאל ועשיו, עי"ש. וע"ע לאוה"ח (בר' כ"ה, ה'–ו') על הפסוק: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ בני קדם". ושאל אוה"ח הקדוש: מדוע לא נזכר שנתן מתנות גם לישמעאל ובניו? והוא מבאר, שלישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח ועומד הוא, ויש יום לאל איום משפט יעשה "ויכיר נקנה לקוניו", עכ"ל. ויש להוסיף כי בליקוטי הערות על אור החיים שם: "אבל עוד יבוא יומו ויוכר מי הקונה ומי הנקנה, במהרה בימינו אמן", עכ"ל.

ועיין למג"א (או"ח סי' רמ"ח ס"ק ט"ו) שהביא סברא שאע"פ שאדם דעתו לעלות לאר"י לבקר בה ולא לדור בה, עכ"ז הוא מקיים מצוה, לעניין אם מותר בע"ש להפליג בספינה, עיי"ש. ועיין להפלאה (כתובות ק"י) שמשמע שם מרש"י שאי אפשר לכפות לעלות לאר"י רק אם רוצה לדור בקביעות ולא באופן זמני, אולם אין משם הוכחה ששם מדובר לכפות ולא לעניין קיום המצוה, כי ברור הוא שקיום המצוה של קביעות היא חשובה יותר ובזה אפשר לכפות. ועיין "ארצות החיים" (עמוד ס"ד) וכן עיין בשו"ת הריב"ש (סי' ק"א). ולמעשה זה מחלוקת בין מהרימ"ט (ח"ב יור"ד פ"ח ה"א) דס"ל שקביעות חשובה ועראי לא מקיים מצוה, ואילו לדעת הכנה"ג אפי' באופן זמני מקיים מצוה (יו"ד סי' רכ"ז הגב"י אות ב'), וכ"כ בית יהודה (ח"ב סי' קכ"ד), ואין להאריך בזה.

ורמז רמזו על הפסוק בישעיה (מ"ב, ה') שאנו אומרים בהפטרת שבת בראשית: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". כל אדם ואדם מעם ישראל בכל העולם כולו – נפשו קשורה לארץ ישראל. מי שהולך ובא לארץ ומטייל בה – גם מקבל רוח של קדושת ארץ ישראל. אבל מי שגר בה – נוסף לו גם "נשמה" של קדושת ארץ ישראל, "נותן נשמה לעם עליה" אלה הקבועים, "ורוח להולכים בה" – אלה התיירים. על כן, כמה יש מעלה גדולה לארץ ישראל, אפילו מי שבא לטייל בה וכל שכן אלה הדרים עליה, אלה שגרים בה, כל רגע ורגע אנחנו מקיימים מצות ישוב ארץ ישראל. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[11] בין אם מדובר בבן משפחה, נהג מונית או נהג הסעות.

[12] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[13] לעצם איסור ההפלגה, נאמרו בראשונים ובפוסקים כמה טעמים: יש אומרים – הטעם שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת משום פיקוח נפש כי הוא מקום סכנה (רז"ה במאור דף ז'), או שמא הגוי בעל הספינה יעשה עבורו מלאכה האסורה (שיטת הרמב"ן, הובאו דבריו ברבנו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ח). ויש אומרים – משום איסור תחומין (שיטת רבינו חננאל, (מסכת שבת י"ט ע"א) ד"ה "הא התנו"). והרי"ף דחה טעמים אלו שא"כ מה החילוק לפני ג"י או בתוך ג"י ובין לדבר מצוה לדבר הרשות, לכן אמרו הרי"ף (ז' ע"ב) והרמב"ם (הלכות שבת פכ"ד ה"ו) שעיקר האיסור הוא משום ביטול מצות עונג שבת, שכל ג' ימים הראשונים יש להם צער מחמת נענוע הספינה שגופו משתבר, ככתוב: "יחוגו וינועו כשכור", וגם מחמת סרחון העולה מן הימים המלוחין ואין רוחו חוזרת לבוא עד אחר ג' ימים שהורגל בזה. ויש אומרים (תוס' שבת י"ט ע"א דיבור המתחיל: "אין מפליגין") – הטעם שאסרו להפליג בספינה הוא מפני שנראה כאלו צף ושט ע"פ המים בשבת, וזה אסור מפני גזירה שמא יעשה חבית של שייטין (כמו שיתבאר בסי' של"ט). ומרן השולחן ערוך (שם סעי' ב') הביא (סעי' ב') את טעם הרי"ף, וגם חשש (סעי' ד') שמא יבוא לחילול שבת (בשלושה ימים שלפני השבת), ועיין עוד בהקדמת המשנ"ב (לסי' רמ"ח) וכף החיים (שם ס"ק טו"ב).

[14] שו"ע (או"ח סי' רמ"ח סעי' א') וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד').

[15] שו"ע (סי' רמ"ח סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק ד'), וזה תלוי אם יבוא לידי איסור.

[16] שו"ע (סי' רמ"ח סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק י"ח).

[17] עיין שו"ע (או"ח סי' רמ"ח סעי' א').

[18] שו"ע (סי' רמ"ח סעי' א', ד'), כה"ח (שם ס"ק ל"ט) ושו"ע (סי' רע"ו סעי' א' ב'). ועיין שערי תשובה (סי' רמ"ח ס"ק ט"ז) וערוך השולחן (שם סעי' ז') לענין מעבורת.

[19] עיין רמ"א (סי' רמ"ח סעי' ב'), כה"ח (סי' רמ"ח ס"ק כ"ד, מ"ב).

[20] הטעם לאסור לצאת להפלגה בימים המלוחים שלושה ימים קודם השבת, הוא משום שבשלושה ימים ראשונים יש צער למפליגים וזה פוגע בעונג השבת, אך בנהרות אין צער כזה ולכן מותר אפילו בערב שבת (שו"ע סי' רמ"ח סעי' ב').

[21] משום איסור תחומין (שו"ע סי' רמ"ח סעי' ב').

[22] עיין שו"ע (סי' רמ"ח סעי' ב') וברמ"א שם. והיוצא לפני ג"י – ראה לעיל סעי' ח'-ט'.

[23] ספינה של גויים ולהפלגה לדבר מצווה, או בנהרות מתוקים שיש בהם לפחות עשרה טפחים.

[24] היינו שישב בה כל בין השמשות עד שתחשך (שו"ע סי' רמ"ח, משנ"ב שם ס"ק כ').

[25] שו"ע (או"ח סי' רמ"ח סעי' ג') שלא כהרמ"א. וכתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ח): "מיהו ירא ה' יש להחמיר ע"ע אם אפשר ולעשות דבר דשרי לכו"ע". כלומר למרות שבבית יוסף כתב שמי שקנה שביתה באוניה בערב שבת וחזר לביתו לקדש ולמחרת חוזר לאוניה להפלגה – אין למחות בידם, יראי ה' צריכים להחמיר על עצמם.

[26] ראה שו"ע (סי' ת"ד סעי' א'), ז"ל: "מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מי' מקרקע הים או הנהר – יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מי': הגה – ואם הוא ספק אם הוא למעלה מעשרה או לא' – אזלינן לקולא (המגיד פכ"ז). ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע למטה מעשרה, דאין לו רק ד' אמות, מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו או שחמה זורחת עליו או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר, הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל – על (א"ז ומרדכי והגהות אשירי פ' מי שהוציאוהו). וע"ל סי' ת"ו. וע"ל סי' רס"ו מי שרוכב בדרך וחשכה לו בע"ש כיצד יעשה".

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה