פרק ג – מלאכת גוי בערב שבת ושכר שבת

אמירה לגוי בער"ש

א – אסור לומר לגוי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת עבור ישראל[1].

תנאי העסקת גוי בער"ש

ב – מותר לתת לגוי לעשות מלאכה עבור יהודי בימות החול, ואפילו ביום שישי, גם כאשר הוא יודע שהגוי יעשה את המלאכה בשבת, בתנאי שמתמלאים מספר תנאים:

א)         נקבע מחיר לעבודה לפני שנ+תנה לגוי[2].

ב)         היהודי לא אומר לגוי לעשות את המלאכה בשבת[3].

ג)          הגוי עושה את המלאכה בביתו ולא אצל היהודי[4].

ד)         שהחפץ שבו נעשית המלאכה לא ניכר הוא של יהודי [שאם לא כן יחשדו ביהודי                                 ששכר את הגוי לעשות מלאכתו בשבת] [5].

ג – דבר שידוע שהוא של יהודי, אפילו אינו מחובר – אסור לתת לגוי לעבוד בו בשבת בפרהסיה ואפילו בקבלנות[6]. על כן אין ליתן לגוי את רכבו אם רשום עליו שם מוסד או חברה של יהודי. וכן לא יתן אדם את טליתו לכבסו, כיון שניכר מהבגד שהוא של יהודי.

מלאכת גוי בשבת

ד – אסור לתת לגוי מלאכה לעשותה אפילו ביום חול[7], אם יהיה מוכרח לעשותה בשבת, כגון: כאשר נותנה לו סמוך לשבת וקוצב לו זמן לעשותה עד מוצאי שבת. אמנם, אם לא קוצב לו להשלים את המלאכה עד מוצאי שבת, והיתה המלאכה מוכנה במוצאי שבת – מותר ליהנות ממנה[8] [וראה בהרחבה פרטי דיני גוי בחלק 'שמור'].

משלוח מכתב ע"י גוי

ה – יש להימנע מלשלוח מכתב לחו"ל כשידוע שיימסר לתעודתו ע"י גוי בשבת, אם ניכר במכתב שנשלח ע"י יהודי [כגון שכתוב עליו שנשלח מ"ישראל" או שכתוב עליו שם של יהודי][9].

השכרת והשאלת כלים לגוי

השכרת כלים לגוי בער"ש

ו – מותר להשכיר לגוי כלים שאין עושים בהם מלאכה האסורה בשבת ואפילו בערב שבת, בתנאי שהגוי מוציאם מבית היהודי לפני שבת[10].

השכרת כלי מלאכה לשבת

ז – יש אומרים שאסור להשכיר לגוי כלים שעושים בהן מלאכה [כגון מחרישה וכיוצא בזה] בערב שבת, אף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, והטעם לכך הוא, שמכיון שמשכיר את הכלים לגוי תמורת תשלום ועושה זאת בערב שבת, נראה הדבר כאילו הגוי הוא שליחו של היהודי לעשות מלאכה בשבת. אבל ביום חמישי – מותר להשכיר לו, מכיון שאינו נראה כשלוחו לעשות מלאכה בשבת. ויש מתירים להשכיר לגוי את כל סוגי הכלים, בין כלים שלא עושים בהם מלאכה ובין כלים שעושים בהם מלאכה בימות השבוע ואפילו בערב שבת, בתנאי שהגוי לוקח את הכלים מבית היהודי לפני שבת, ובשעת הדחק יש להקל כדעה זו[11].

השאלת כלים לגוי

ח – מותר להשאיל כלים לגוי, אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושים בהם מלאכה[12], בתנאי שהגוי לוקח אותם מבית היהודי לפני שבת[13].

חילופי השאלת כלים לגוי

ט – מותר להשאיל כלים לגוי בערב שבת, אפילו אם מתנה עם הגוי שישאיל לו את כליו בתמורה בפעם אחרת, ואין התמורה נחשבת שכירות[14].

השכרת דירה למחלל שבת

י – אסור להשכיר דירה למחלל שבת אפילו מיום ראשון[15]. המשכיר דירתו למחלל שבת יכתוב בחוזה שמשכיר על דעת שלא יחלל שבת. ואם רואהו מחלל את השבת בביתו – צריך למחות בו[16].

אירוח יהודי מחלל שבת

יא – אדם שמתארח אצלו בשבת יהודי המחלל שבת – צריך לומר לו שלא יעשה מלאכה בכליו בשבת, ואם רואהו עושה מלאכה בשבת – צריך למחות בו.

שכר שבת ותנאיו

שכר שבת בנפרד/בהבלעה

יב – אסור לקחת "שכר שבת", כלומר דמי שכירות עבור מה שמשכיר לשבת בנפרד. ועל כן, בכל המקרים שמותר להשכיר כלים לגוי [כפי שנתבאר לעיל] ההיתר הוא דווקא כאשר אין היהודי נוטל שכר עבור יום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה בתוך שאר ימים, כגון: כשמשכיר לתקופה של חודש או שבוע ואומר בשעת ההשכרה: בעד כל שבוע או חודש תן לי כך וכך[17].

שכר שבת על כלים

יג – אסור ליטול "שכר שבת" [בפני עצמו], בין עבור שכירות כלים שעושים בהם מלאכה ובין עבור שכירות כלים שלא עושים בהם מלאכה, כגון שכירת יחידת דיור[18].

השכר אסור ליהודי ולגוי

יד – האיסור לקחת "שכר שבת" בנפרד, הוא בין על שכירות לגוי ובין על שכירות ליהודי.

השכרה לתקופה קצרה

טו – מותר להשכיר לגוי [כפי שנתבאר לעיל] גם לתקופות קצרות מאוד כמו יומיים או שלושה ובתוכם שבת, בתנאי שלא לוקח "שכר שבת" בפני עצמו אלא בהבלעה.

חישוב ימי השכירות

טז – אסור להשכיר לגוי לתקופה כאשר חישוב דמי השכירות נעשה לפי ימים ובתוך ימי ההשכרה יש שבת [כגון כשאומר בשעת ההשכרה: תן לי כך וכך לכל יום]. ואיסור זה נכון גם כאשר משכיר לגוי לתקופה ארוכה [חודש או שנה] והגוי משלם עבור כל התקופה בפעם אחת. והטעם לכך הוא שכאשר מחשב את דמי השכירות לפי ימים נמצא שמשלם עבור שבת בנפרד ולא בהבלעה[19].

שכירות חדר במלון

יז – טוב שהשוכר חדר במלון לשבת, יכוון שהתשלום הוא עבור ערב שבת ומוצאי שבת, כדי לא לשלם שכר שבת[20].

* עיקר דיני אמירה לגוי ומלאכת הגוי בשבת יבוארו בהרחבה בעז"ה בחלק 'שמור', וכאן הבאנו רק מקצת הדינים הנוגעים לער"ש.

[1] שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'), ז"ל: "ומותר ליתן בגדיו לכובס א"י, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הא"י המלאכה בביתו". ובשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ה'), ז"ל: מותר לישראל ליתן סחורה לא"י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת עכ"ל, וכ"פ השו"ע (סי' ש"ז סעי' ד').

[2] ראה הערה ה', וראה שו"ע (סי' רמ"ז סעי' ב'), ז"ל: "אם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פירש כמה יתן לו, דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דאינו יהודי ובדידיה קא טרח; אבל בסתם, אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר – אסור, דלא סמכא דעתיה ובדישראל קא טרח", עכ"ל.

[3] כמבואר בהערות: א', ח'.

[4] ראה להלן הערה ה', וראה שו"ע (סי' רמ"ד סעי' ה'), וז"ל: "אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה; והוא שלא יחשוב עמו יום יום ולא יעשה המלאכה בבית ישראל", עכ"ל. ובמשנ"ב (סי' רנ"ב ס"ק י"ז): "ר"ל שלא בבית ישראל, דאז מחזי כאלו הוא עושה בשליחות ישראל. וכתב החיי אדם דבבית ישראל אסור אפילו אם הוא דבר שמנהג כל בני העיר ליתנו בקבלנות ולא אתו למחשדיה בשכיר יום, ג"כ אסור, מטעם זה דיאמרו שצוהו לעשות בשבת", עכ"ל.

[5] שו"ע (סי' רמ"ד סעי' ד'), וז"ל: "מלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר". ע"כ. וכתב הבית יוסף (סימן רמ"ד): "ישראל ששכר לו גוים לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר רבינו תם (ספר הישר שו"ת סי' ו'). .. וכתבו שם התוספות והרא"ש והמרדכי (ע"ז סי' תתו, שבת סי' תיא) שרבינו תם לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו, ונראה לי דמשום הכי לא כתב רבינו: רבינו תם מתיר ור"י אוסר, אלא כתב: היה מתיר רבינו תם, כלומר מתחלה היה מתיר רבינו תם אבל אחר כך כשבא מעשה לידו לא התיר". והשו"ע (סי' רמ"ד סעי' א') פסק: "פוסק (פירוש: מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת – מותר; בד"א, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם הייתה ידועה ומפורסמת – אסור, שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת; לפיכך הפוסק עם הא"י לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם הייתה המלאכה במדינה או בתוך התחום – אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק", עכ"ל.

[6] ראה שו"ע סי' רמ"ד.

[7] כגון: נעלים לתיקון, או בגדים לכיבוס וכדו'.

[8] שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'), וז"ל: "ומותר ליתן בגדיו לכובס א"י, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הא"י המלאכה בביתו". ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז): "וכן אם אמר לכובס: ראה שאני צריך להם במו"ש, כגון שרוצה ליסע מיד במו"ש – ג"ז אסור, אפילו בקצץ, דכיון שא"א לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת, והוי כשלוחו [אחרונים]", עכ"ל. וראה משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ט"ו), ז"ל: "ואם יום השוק שם בשבת, ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א ביומא דשוקא, כמו שרגיל בעיירות קטנות, הו"ל כמזכיר לו יום השבת בפירוש, בין שמבקשו לקנות עבורו או שנותן לו למכור ואפילו בתחלת השבוע – אסור. ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים – אין איסור אלא אם כן מזכיר בפירוש יום השבת", ע"כ. וכ"פ כה"ח (שם ס"ק כ"ד), עיי"ש.

[9] שו"ע (סי' רמ"ז סעי' א'), ז"ל: "שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי, ואפילו בערב שבת עם חשיכה, והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת, ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר (פירוש: איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחו למי ששלוח אליו). במתא – אסור לשלוח אפילו מיום ראשון, ואי קביע בי דואר במתא – משלחן אפילו בערב שבת, והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה", עכ"ל. וביאור הטעם כתב ערוך השולחן (שם סעי' ג'), ז"ל: "ואין לשאול: דא"כ לפי חשש זה מאי מהני קציצה, הא עדיין יאמרו שבשבת נתן לו! די"ל דקצץ כיון דאדעתא דנפשיה עביד לא יספר לשום אדם ולא יראם המכתב, משא"כ בלא קצץ דאז אדעתא דישראל קעביד, ולכן אם לא ירצה להוליכו בחול ויוליכנו בשבת יספר לפני כל שהולך בשליחותו של ישראל, ויראם המכתב ויאמרו שבשבת נתן לו וכו' וזהו ג"כ מטעם שנתבאר דכשלא קצץ לגמרי עדיין עושה קצת על דעת הישראל, ויספר בכל מקום בואו שנושא אגרת של הישראל, ויראו הכתב ויחשדוהו שנתן לו בשבת", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'), וז"ל: "היינו שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר – אסור דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת, ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו, דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך. וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י – שרי להוליך, אפילו בע"ש ובלא קצץ, כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה, וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י", עכ"ל.

[10] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' ב'), ז"ל: "אסור להשאיל שום כלי לא"י בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה, מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו".

[11] ראה שו"ע (סי' רמ"ו סעי' א'), וז"ל: "מותר להשאיל ולהשכיר כליו לאינו יהודי, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים, וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה – אסור להשכיר לאינו יהודי בע"ש; וביום הה' – מותר להשכיר לו, ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע; הגה: וכן עיקר כסברא האחרונה", עכ"ל. וכתב הכה"ח (שם ס"ק י"א), וז"ל: "ודע דסברא ראשונה היא דעת הרי"ף והרמב"ם, וסברא האחרונה היא דעת ה"ר יונה ושאר פוסקים שהזכיר בבית יוסף, ופסק מרן ז"ל בבית יוסף להלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם. ולכן כתב מרן ז"ל בשלחן ערוך סברת הרי"ף והרמב"ם בסתם לומר שכן הלכה, אבל סברת ה"ר יונה ושאר פוסקים כתבה בשם יש אומרים לומר שיש לחוש לזה רק לכתחלה כידוע. אבל מור"ם ז"ל בדרכי משה אות א' כתב על דברי מרן בית יוסף שאין דבריו נראין לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"ף והרמב"ם, ולכן כתב כאן בהגה דכן עיקר כסברא האחרונה. וכן הרב יחיאל קאשטילאץ בתשובה כ"י השיג על מרן ז"ל בזה שהניח שנים עשר פוסקים שהזכירם בבית יוסף ופסק כהרי"ף והרמב"ם יעו"ש, והביאו הברכי יוסף אות ב', וכתב: וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"ף בזה, הילכך יש לחוש לסברת רוב הפוסקים קמאי ובתראי דפליגי על הרי"ף והרמב"ם בזה, עכ"ל. וכן פסק ה"ר זלמן אות ב', חיי אדם שם, קיצור שו"ע שם", עכ"ל.

[12] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' א'), וז"ל: "ולהשאיל לו, מותר אפילו בערב שבת", עכ"ל, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד').

[13] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' ב'), וז"ל: "אסור להשאיל שום כלי לא"י בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה, מפני שהרואה סבור שישראל ציוהו להוציאו", עכ"ל.

[14] רמ"א (סי' רמ"ו סעי' ב'): "ומותר להשאיל לו בערב שבת (טור וסמ"ק ותוס' פ"ק דשבת) אף על גב שמתנה שהאינו יהודי יחזור וישאיל לו, ולא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות (הגהות מיימוני פ"ו)". וביאר הטעם המשנ"ב (סי' רמ"ו ס"ק ה'): "היינו שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ, מ"מ כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר: אתן לך כך כדי שתשאילני כלי שלך – שרי [ב"י], ועיין בה"ל", עכ"ל.

[15] בהגדרת קנין השכירות אם נחשב כמכירה גמורה לזמן או לא, מצינו פלוגתא בין הפוסקים, וראה בגמ' בב"מ (נ"ו ע"ב), ע"ז (ט"ו ע"א) ובתוס' שם, שו"ע חו"מ (סי' רכ"ז סעי' ל"ג, וסי' ר"ס סעי' ד') ובש"ך שם (ס"ק י"ד, ט"ו) ובטור או"ח (סי' רמ"ו) וב"ח שם, ושו"ע (שם סעי' ג' וד') ורמ"א שם, וע"ע במג"א (שם ס"ק ח'). ולכך אם משכיר ליהודי שמחלל שבת, יש לנו להחשיב לחומרא שעושה מלאכה בשבת בכליו, והוי כמו מסייע לדבר עבירה.

[16] ועוד עיין בשו"ע (סי' ש"ה סעי' כ"ג), ובמשנ"ב (סי' שמ"ז ס"ק ז') ובשעה"צ (שם ס"ק ח').

[17] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' א'), ז"ל: "ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה", עכ"ל.

[18] כתב השו"ע (סימן ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או ד"א – אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש". וכתב הרמ"א: "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום". וכתב על זה המג"א ס"ק ד': "וה"ה למשכיר חדר לחבירו". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"ט), וז"ל: "וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים – ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת, והטעם כנ"ל. וה"ה אותן המלוים ברבית לא"י לשנה או לחודש צריכים ליזהר שלא להתנות עם הלוה בסתמא שישלם לו לפי חשבון הימים שיחזיק המעות ת"י, דהלשון הזה מורה שכל אימת שישלם לו ואפילו אם ישלם לו באמצע השבוע יחשב לו הרבית לפי חשבון הימים, ולפ"ז נחשב כל יום ויום בפ"ע, וא"כ יצטרך לבסוף לנכות לו שכר כל השבתות, אלא יתנה עמו שאם ישלם לו באמצע השבוע יפרע לו הרבית מכל השבוע זה כולו או לא יפרע לו כלל הרבית עבור שבוע זה האחרון". וכתב הכה"ח (שם ס"ק ג"ל), וז"ל: "והוא הדין במשכיר חדר לחבירו, והוא הדין המלוים ברבית (ר"ל לעכו"ם) צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרעו מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל, ולא יחשוב לימים. מגן אברהם ס"ק ז'", עכ"ל.

[19] שו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'), וז"ל: "השוכר את הפועל לשמור זרעים או ד"א – אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש (ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום) (ר"ן ס"פ אף על פי) או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים", עכ"ל. ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ט): "היינו שהתנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים, והלשון הזה מורה שיוכל הבעה"ב לחזור באמצע השבוע ולא יצטרך לשלם לו בעד כל השבוע אלא בעד הימים שעברו ע"כ מיקרי שכיר יום, ואסור לו לקבל שכר שבת לבסוף אפילו אם משלם לו עבור כל החודש ביחד". אמנם המשנ"ב (שם ס"ק כ') כתב: "ובספר שבות יעקב חולק וס"ל דמהר"ן אין ראיה לדין זה, דבעניננו אף שלפי דבריו יוכל לחזור ולסלקו באמצע השבוע מ"מ מסתמא לא יחזור בו באמצע והוי שכיר חודש ומקרי אח"כ השכר שבת בהבלעה ושרי, וגם בספר א"ר מצדד דיש ספק בדין זה ע"ש טעמו", עכ"ל. וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ל"ג).

[20] עיין כה"ח (סי' ש"ו ס"ק ל"ד).