פרק י' – דיני תגין

תיוג האותיות

• אותיות של סת"ם יש מהן שעושים להן תגין, ויש מהן שלא עושים להן תגין, והן מתחלקות לשלוש קבוצות: א. שעטנ"ז ג"ץ ב. בד"ק חי"ה ג. מלאכ"ת סופ"ר.

מספר התגין

• אותיות שעטנ"ז ג"ץ יש לתייגן בשלושה תגין[1]. אותיות בד"ק חי"ה עפ"י הסוד יש לתייגן בתג אחד. אותיות מלאכ"ת סופ"ר – אינן מתוייגות[2].

אותיות שעטנ"ז ג"ץ

תגין באמצע האות

• טוב לעשות את התגין באמצע גג האות ולא לעשות אותם בקצה האות[3] .

תמונה להמחשה:

תגים ישרים

• תיוג שנעשה בקווים ישרים (איור 1)- אינו מוריד מההידור. אלא שטוב לעשותם מעוגלים או מרובעים כצורת האות זיי"ן (שעובר הדיו על שני הצדדים)[4].

תמונה להמחשה:

תגין שאינם ישרים

• נהגו לעשות את התגין ישרים. אך גם אם עשו את התגים תג הפונה לימין והתג השני פונה לשמאל והתג אמצעי ישר – אין זה פוגע בהידור[5].

 תמונה להמחשה

תג אמצעי גבוה

• כשמתייגין בשלושה תגין, הטוב ביותר לתייג את התג האמצעי גבוה מעט מהתגין שבקצוות

תמונות להמחשה 

• תפילין שיש בו מהאותיות שעטנ"ז ג"ץ שלא תייגם, וכבר הניחם בבתים – כשרים בדיעבד[8]. אמנם אם עדיין לא הכניסם לבתים, או שהוציאו אותם לבדיקה – יש לתייגן. ואם אי אפשר לתייג כולו – לפחות יתייג כדעת הרמב"ם (עיין בהערה)[9].

מזוזה שאינה מתוייגת

• מזוזה שיש בהם מהאותיות שעטנ"ז ג"ץ שאינם מתוייגות וכבר קבעו בפתח – כשר בדיעבד. אמנם אם עדיין לא קבעו, או שהוציא את המזוזה לבדיקה – יש לתייגה. ואם אי אפשר לתייג כולה – לפחות יתייג כדעת הרמב"ם (עיין בהערה)[10].

ס"ת שאינו מתוייג

• ספר תורה שיש בהם מהאותיות שעטנ"ז ג"ץ שאינם מתוייגות – יקראו בספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר – יקראו בו[11].

שעטנ"ז ג"ץ עם גג קטן

• אותיות שעטנ"ז ג"ץ שכתובות באופן שגג האות צר או שאם יתייג תיגע בקצה האות שמעליה, כך שאין אפשרות לתייג שלושה תגין על גג האות – עדיף לא לתייגן כלל[12]. ואם אותיות אלה כתובות ויש על גגן שני תגין בלבד, אם יכול למחקו – מוטב, ואם לא יכול – יש להשאירו כך.

תמונות להמחשה

אותיות בד"ק חי"ה

בד"ק חי"ה שלא תוייגו

• סת"ם שבו אותיות בד"ק חי"ה לא מתוייגות – כשר לכתחילה, אך לפי הסוד יש לתקנו[13].

אות י

• אות "יו"ד" שגגה רחב – יש להיזהר לתייגה קרוב לצד ימין, אך אם גגה צר – אין לתייגה כלל. וכן בכל מקרה שהמתייג חושש שהתיוג יפגע בצורת האות – לא יתייגה[14].

אותיות מלאכ"ת סופ"ר

מלאכ"ת סופ"ר שתוייגו

• אף על פי שאותיות מלאכ"ת סופ"ר אינן מתוייגות, אם תייגן – כשר[15].

דגשים לתיוג

אות שתחת אות אחרת

• אותיות שכתובות מתחת לאות ך סופית, ויש חשש שהתג שעל גגה יכנס לאות שמעליה – אם יכול לעשות את התגים קטנים ולא יכנסו בכלל לתוך האות שמעליה – מוטב (ועיין עוד לעיל סעיף ט'). וראה בהרחבה בס"ד בפרקים על צורת אותיות בחלקים הבאים.

תג שנראה כשתי וערב

• תג שנראה כעין צורת שתי וערב – יש להוסיף דיו ולתקנו[16].

תגין שנמחקו או דהו

• ספר תורה שרוב התיוגים דהו או נמחקו וכדו' – יש לתקנו אפילו אם הדבר כרוך בהוצאה מרובה[17].

תגין שאינם נוגעים באות

• תג שאינו נוגע בגוף האות אעפ"י שנראה כאות [קטנה] נוספת – אינה פוסלת, ומכל מקום יש לחברה בזהירות לאות[18].
• סת"ם ישן שכתבו סופר מומחה והתגין אינם נוגעין – הסת"ם כשר, וטוב לתקנו[19].

דיבוק בתגין

• אם התגין נוגעים מאות לאות או מתיבה לתיבה – יש לתקנו. אמנם אם הוציאו ספר תורה כדי לקרות בה וניכר שרק התגין דבוקים – לא יחזירו אלא יקראו בו[20].

נקב ליד התיוג

• אם יש נקב בקלף ונוגע בתג האות, אבל אינו נוגע באות עצמה דהיינו שתג האות אינו מוקף גויל, אפילו היה הנקב בקלף בשעת התיוג, כך שהתיוג מתחילתו נעשה ללא היקף גויל – כשר. ובמקום שאפשר, טוב שיגרור מעט מהתג ע"מ שיהא מוקף גויל[21].

הפרדת תגין

• מותר לעשות תגין על ידי גירוד (מחיקה), משום שאין "חק תוכות" בתגין[22].

דיבוק שיוצר אות

• תגין של אות אחת שנוגעין זה בזה ונראין כצורת האות עיי"ן או שיי"ן – טוב לתקנם, ואפשר על ידי גרירה[23].

תגין מיותרים

• אותיות שיש עליהן תגין מיותרים – אין המגיה צריך למחקם. ואפילו אם מדובר בתגין רבים שנמצאים על אות רבתי[24].

דגשים למתייג

טבילה לפני תיוג

• הטובל לפני כתיבה – אינו צריך לטבול לפני תיוג[25].

תיוג 'לשמה'

• אין צורך לתייג 'לשמה' ["לשם קדושת סת"ם"]. ואפילו אם הסופר תייג לשם יופי ולא לשם תיוג – הסת"ם מהודר[26].
• יש הידור לתייג כל אות מיד לאחר כתיבתה[27], אך מותר לתייג את כל האותיות יחד בסיום הכתיבה[28].

קדושת ה' בתיוג

• לפני תיוג שם ה' – אין צריך לומר "לשם קדושת השם" ואין בזה הידור כלל[29]. (ועיין עוד לקמן)

תיקון השם במהלך התיוג

• בזמן התיוג מותר למתייג לשפץ מעט אחת מאותיות השם שכתובה, ואינו צריך לכוון שמתקן 'לשמה', כיון שקודם לכן האות היתה כשרה[30]. אמנם, אם הוא מקפיד לתייג בקולמוס – טוב לומר כשמשפץ שכותב "לשם קדושת השם"[31].

תמונה להמחשה

קידש את התיוג

• קידש לפני התיוג במקום שאינו צריך לקדש כלל (כגון: "אלוהים אחרים") – אין זה נחשב כלום[32].

אות "ואו" בשם הויה

• טוב לתייג גם את האות "ואו" שבשם הויה, אעפ"י שהוא מאותיות מלאכ"ת סופ"ר שאינן מקבלות תגין, אלא שיזהר שלא תשתנה צורת האות ע"י התיוג[33].

תמונה להמחשה

• תג עבה שעל גג של אחת מאותיות שם ה' – מותר לגרדו, ואין בזה משום מחיקת שם ה'[34].

כלי תיוג

תיוג בקנה

• טוב יותר לתייג בקנה מלתייג בעט שיש בו דיו כשר[35].

תיוג ברפידוגרף ובציפורן ברזל

• מותר לתייג את האותיות בעט רפידוגרף או בציפורן ברזל[36], ובלבד שמשתמשים בדיו כשר[37].

דיו לתיוג

• דיו לתיוג צריך להיות כשר, "מן המותר בפיך", ושלא יהיה מעורב בו דבר טמא. סת"ם שתייגו ואינו יודע אם הדיו כשר או לא – התיוג אינו לכתחילה[38].

הכשרים לתייג

תיוג על ידי קטן

• קטן שתייג סת"ם- כשר בדיעבד[39].

תיוג על ידי אשה

• אישה שתייגה סת"ם- כשר בדיעבד[40].

תיוג שמות אחוריים

• בשמות האחוריים במזוזה לכתחילה יש לתייג שם "ש-ד-י", אך את שם "כוזו" לא מתייגים. אמנם, גם מזוזה ששמות האחוריים שבה אינם מתוייגים כלל – מהודרת[41].
• העוקצין שיש לעשות בכמה אותיות נזכרו בכל אות במקומו.

[1] בגמ' מנחות (כ"ט ע"ב): "אמר רבא: שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ", ופסקו מרן בשו"ע (או"ח סי' ל"ו סעי' ג'): "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות, ואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ – לא פסל".

[2] כתב בתיקוני הזהר (ח"ב דף צ"ו ע"ב): "ואתמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, אלין תגין דספר תורה דאינון בד"ק חי"ה שעטנ"ז ג"ץ". וראה בעץ חיים (שער הנקודים פ"ו), וז"ל: "ואמנם באותיות בד"ק חי"ה צריכה תג א' על כל א' מהם". ובנהר שלום (דף ל"ג ע"ב) כתב: "בענין התגין חלילה להוסיף על ג' בשעטנ"ז ג"ץ ואחד בבד"ק חי"ה. ואין עוד מלבדם, וכל המוסיף גורע ומגרעות חס ושלום". כתב הקול יעקב (ס"ק ט"ז*): "עיין בית יוסף [עמוד קעה ד"ה ואלו הן, ואילך]. ועיין בספר אמת ושלום להרש"ש (שאלות מחכמי תונס שאלה ע דף כ"ט ע"א בדפוס שאלוניקי תקס"ו, דף לא ע"ד בדפוסים המצויים) שנשאל בענין התגין הנוספות בפרשיות של תפילין ומזוזות המובאים בספר מצת שמורים [דף לא ע"ד ואילך, בדפוס ויניציאה ת"ך] משם כתבי האר"י, ובספר משנת חסידים [תיקון תפילין פרק ד אות ב ואילך], והשיב (בדף ס' ע"ב בדפוס שאלוניקי תקס"ו, דף לג ע"ג בדפוסים המצויים ד"ה ובמלות) וז"ל: חלילה להוסיף על שלשה בשטענ"ז ג"ץ, ואחד בבד"ק חי"ה, ואין עוד מלבדם, וכל המוסיף גורע ומגרעות נתן ח"ו, עכ"ל. ואף על גב דהרב תורת חכם (בדף קמ"ג ע"ב ד"ה עוד שאלו) כתב דאין לזוז מדברי הרב מצת שמורים, עי"ש, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף ואין לזוז ממה שכתב הרש"ש. וכן הסכים הגאון הרה"ג מוהר"ר רי"ח טוב נר"ו ז"ל", וראה בס"ק ט"ז.

[3] כתב בספר התרומה (סי' ר"א): "שעטנ"ז ג"ץ שלשה תגין גדולים בכל אות. ויש שאין עושין רק תג אחד גדול באמצע גדול ראש האות ומימין ומשמאל יש תגין קטנים מן האות עצמה", וכן כתוב בפסקי התוס' (מנחות אות ל"ח), כלומר שמהאות עצמו בסופו יוצאין שני תגין קטנים.

אמנם בספר הזכרונות (זכרון ט' פרק ג') לרב שמואל אבוהב כתב: "גם שלא ידביקום בסוף האות כי אם באמצעיתה כמו שנוהגים כל העולם, שלפעמים התג שעל גבי הדלי"ת והרי"ש בסופן ישנה צורת האות ותראה כעין ל'". וכן כתב הכנה"ג (הגהות טור סימן ל"ו ס"ק ג'): "ובספר הזכרונות דף ס' כתוב, גם שלא ידביקום בסוף האות כי אם באמצעיהן".

מדסתם הכנה"ג משמע שיש לתייג את כל האותיות באמצעיתן, ואפשר שטעמו כדי שלא יטעה ויתייג גם אות ד' ור' ותשתנה צורת האות. ואת דברי הכנה"ג הביאו המג"א (סי' ל"ו ס"ק ג'), אמת ליעקב (בדיני נגיעת אות באות אות יו"ד), ולדוד אמת (סימן י"ב אות יו"ד), המשנ"ב שם (ס"ק י"ג), קסת הסופר (סי' ה' ס"ד). וכ"כ בקול יעקב (שם ס"ק י"ב).

אלא  שבמקדש מעט (סי' ל"ו ס"ק ה') העיר: "ובספר הזכרונות לא קאי שעטנ"ז ג"ץ, אלא אתגין דבאותיות אחרות". משמע שלמד שכל מה שהחמיר בספר הזכרונות לתייג באמצע היא באות' ד' ו-ר' ולא בשאר אותיות.

מנגד הזכור לאברהם (ח"א יו"ד אות ס') כתב: "וספר הזכרונות אין מצוי בידי לראות אם מה דפוסל הוא אפילו בדיעבד אם לא. ומדברי המג"א שכתב אחר דבריו, וז"ל: ואם אינם נוגעין בגוף האותיות וכו' – פסולין וכו', יש להבין קצת דדוקא בדין הרמ"ע הדין לפסול אפילו דיעבד לא בדין ספר הזכרונות, אף שיש לדחות וכו' הנלמד מזה הוא בנידון דידן פשיטא דפשיטא דצריך לתקנו לכתחילה דאע"פ שכבר נכתב, מכל מקום אין זה דיעבד לכולי עלמא אלא זה מיקרי לכתחילה כיון דבידו לתקנו וזה פשוט וכו' דבדבר שלא נזכר בגמ' אינו פסול בדיעבד יע"ש, וא"כ ממילא דין זה דתגים שצריכים להיות באמצע כיון שלא נזכר בשו"ע מסתמא גם הרב ספר הזכרונות לא פסיל אלא לכתחילה ולא אפילו בדיעבד, ובפרט שכן נראה מדברי המג"א". מוכח שהבין שדעת ספר הזכרונות שיש דין בהלכות תיוג שהתיוג צריך להיות באמצע ולא בסוף האות, ולכן נסתפק האם דין זה לכתחילה או בדיעבד.

לכן נראה שטוב לתייג באמצע האות, אמנם בדיעבד שתייגו בסוף האות ולא נשתנה צורת האות [כגון: אם באות ד' שנשתנה להידמות לאות ל' וכדו'], שאין צריך לתקנה.

[4] תשובות הרמב"ם (סי' קנ"ד): "צורת התגין היא קוים דקים, שבראשיהם עובי כמו זין". וכן בפאר הדור (סי' ס"ח), היינו שהדיו יעבור משני הצדדין כאות זיי"ן ולא שצריך שהתגין יהיו מרובעים. וכתב באגור (הלכות תפילין סי' ס"ה): "ואני המחבר נוהג לעשות התגין משעטנ"ז ג"ץ כמו ג' זיינין, ולא די בתגין כי כן אומר צריך לזיין אותיות של שעטנ"ז ג"ץ. וכן נוהגין בספרד". והביאם הב"י (או"ח סי' ל"ו).

וראה בספר קול הרמ"ז (תיקון י"א סע' א'), וז"ל: "בתיקון התגין אותיות שעטנ"ז ג"ץ צריך לתייג בג' תגין. והתגין הם כמו ווין קטנים דקים". וכתב הקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"א): "התגין צריכין להיות צורת זייני"ן, כמו שכתב הרמ"ע [בשו"ת שם], וכן הוא ברעיא מהימנא [פרשת תרומה] דף קנ"ח [ע"א], ובתיקונים תיקון יו"ד דף ך' [ע"ב בדפוס מנטובה שי"ח; דף כד ע"ב בדפוסים המצויים] ובתיקון כ"א דף נ"ט [ע"ד בדפוס מנטובה שי"ח; דף סב ע"ב בדפוסים המצויים], וכל מה שכתב בשו"ת באר עשק [סימן נ] ליתא, ומכל מקום אם לא נעשו כך יש להכשיר".

וכתב במשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "וכעין קו דק הוא כל תג ותג, כך נוהגין באלו הארצות. וטוב יותר לעשות כל אחד כעין תמונת זיין, אך שיהיו קטנים ודקים מאוד", כלומר כעין תמונת זיי"ן שיבלוט משני צדדים.

[5] כתב הטור (יו"ד סי' רע"ד): "ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ בכל מקום שיבא אחד מאלו צריך לעשות לה ג' זיונין. א' מימין וא' משמאל ואחד למעלה. ויש מפרשין שלשתן זקופין למעלה. וכן נוהגין".

וכתב הב"י (שם): "הפירוש הראשון כתב רש"י בשבת סוף פרק הבונה (קה. ד"ה דבעי) והפירוש השני כתבוהו התוספות בהקומץ (שם ד"ה שעטנז)". ובמשנ"ב (סי ל"ו ס"ק י"ב): "והתגין האלו, הם שלשה תגין קטנים ודקים כחוט השערה זקופות על אלו האותיות. אחד מימין, ואחד משמאל, ואחד מלמעלה. וי"א דשלשתן מלמעלה. וכן נוהגין".

[6] ראה בהערה הקודמת בלשון התרומה ופסקי התוס' שהתג אמצעי הוא גבוה יותר משני התגין השניים. ומה שכתבו שכותבין את התגין בסוף האות, אנו כותבים את התגין באמצע האות מהטעם המבואר בספר הזכרונות. ועל כן כתב באמרי שפר (כלל ה' סעי' ה'): "ויש לעשות התג האמצעי גדול משני התגין שבצדו", והביאו הקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"ג), וכן כתב בברית כהונה (יו"ד מערכת הז' אות ד').

[7] והטעם כיון שרוב רבותינו הראשונים לא הזכירו לעשות כן, על כן בדיעבד אינו מעכב.

[8] כתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"ה ה"ג): "ואם לא עשה תגין או שהוסיף בהן או גרע מהן – לא פסל". וכתב בשו"ת פאר הדור (הוצאת מקיצי נרדמים, סי' ס"ח): "ומי שאינו משגיח בזה ואינו כותבם – לא הפסיד ולא פסל, אבל אין זה מן המובחר".

כתב הטור (יו"ד סי' רע"ד): "בשימושא רבה שצריך בתפילין תגין אחרים חוץ משעטנ"ז ג"ץ, אם חיסר מהן – פסולים. וכתב א"א הרא"ש ז"ל על דבריו: ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל תגין אלו כיון שלא הוזכרו בתלמוד, ע"כ. וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינן מוזכרים בתלמוד, מכלל דבחסרות תגין שעטנ"ז ג"ץ שמוזכרים בתלמוד – פסול, וכן דעת ר"ת". וכתב הב"י (שם): "וכן יש לדקדק מדברי בעל התרומה וגם בהגהות. ובאגור (סי' סג) כתוב שר"ת כתב: אם לא זיין שעטנ"ז ג"ץ – פסולין, דלא גרע מקוצו של יו"ד. מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רא"ם, לא מיפסלי בחסרון תגין כל שלא עשה ראש אותיות אלו עגול אלא משוך, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב ה"ט) דלא מיפסלי בחסרון תגין. והכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שיודע לעשות תגין". ופסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ו סע' ג'): "ואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ – לא פסל".

כתב החיד"א (שו"ת יוסף אומץ סי' מ"א), וז"ל: "ומ"מ יש לחוש לדברי ר"ת ולספר התרומה והרא"ש ולסיעתם דפסלי הספר תורה בלא תגין. וכתב הרד"ך (בית א' חדר ל')  דלדעתם יתיר בתגין או חסר – פסול, עי"ש. ורבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בתגין", עכ"ל. וסיים הקול יעקב (סימן ל"ח ס"ק י"ח): "כן מבואר בדברי האר"י ז"ל (עץ חיים בשער הנקודות פ"ו) שצריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ כל אחת מהן ג' תגי"ן, ובד"ק חי"ה כל אחת תגין אחד, ויעו"ש טעם בסוד תג, וע"כ עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע", עכ"ל. וראה עוד אמת ליעקב (משפט הדברים הפוסלים את הספר תורה והדברים שאינן פוסלים סע' י"ז), לדוד אמת (סי' י"א סע' י"ז).

ולסברת ר"ת שפסל היינו אפי' באות אחת, כתב בשו"ת יהודה יעלה (סי' רפ"ה): "ועל דבר ספר תורה שמצא בו מקומות שעטנ"ז גץ שאינם מזויינים כדין ועלה בידו ספק אם כשר בדיעבד או פסול וצריך להוציא ס"ת אחר וכו'. הנה הטעם הפוסלים בדיעבד, כתבו בשם ר"ת דלא גרע זיינים אלו חיסר קוצו של יו"ד, א"כ פשיטא שאין חילוק בין אם חיסר בכל הספר זיוני שעטנ"ז ג"ץ או אפי' במקום אחר או אפילו באות א' מהם – פסול כמו חיסר קוצו של יו"ד במקום אחד, גם כיון דבלא הזיון אינו אות כלל לפי סוגיא שבת ק"ח גם במקום אחד סגי לפסול. וראייתם לפסול הוא ע"פ לשון רבא במנחות דף כ"ט ע"ב: ז' אותיות צריכים ג' תגין וכו' לשון צריך משמע דיעבד נמי מעכב". וראה לקמן שדעת השו"ע שבדיעבד הלכה כהרמב"ם שאם לא תייג – לא נפסל.

[9] כלומר שיצא ידי שיטת הרמב"ם בתיוג, וז"ל (הלכות תפילין פרק ב' הל' ט'): "פרשה ראשונה – יש בה אות אחת בלבד והיא מ"ם סתומה של מימים עליה שלש זייני"ן, פרשה שנייה – יש לה חמש אותיות וכל אחת מהן ה"א ועל כל ה"א מחמשתן ארבע זייני"ן, והן ה"א של ונתנה, וה"א ראשונה וה"א אחרונה של הקשה, וה"א של ויהרג, וה"א של ידכה, פרשה שלישית – יש בה חמש אותיות ואלו הן: קו"ף של ובקומך יש עליה שלש זייני"ן, וקו"ף של וקשרתם יש עליה שלש זייני"ן, וטי"ת טי"ת פ"א של לטטפת על כל אות משלשתן ארבע זייני"ן, פרשה רביעית – יש בה חמש אותיות, פ"א של ואספת יש עליה שלש זייני"ן, ותי"ו של ואספת יש עליה זיי"ן אחת, וטי"ת טי"ת פ"א של לטוטפת על כל אחת משלשתן ארבע זייני"ן, כל האותיות המתויגות שש עשרה". כלומר שיתייג לכה"פ את האותיות כפי שכתב הרמב"ם ולפי התיוג שנהוג כיום.

[10] כלומר שיצא ידי שיטת הרמב"ם בתיוג, וז"ל (הל' מזוזה פרק ה' הל' ב'-ג'): "ואלו הן התגין שעושין במזוזה. פרשה ראשונה יש בה שבע אותיות על כל אות מהן שלשה זייני"ן, ואלו הן: שי"ן עיי"ן של שמע ונו"ן דנפשך ותרי זייני"ן של מזוזות ותרי טיתי"ן של טטפת, ופרשה שנייה יש בה שש אותיות על כל אות מהן שלשה זייני"ן, ואלו הן: גימ"ל של דגנך ותרי זייני"ן של מזוזות ותרי טיתי"ן של טוטפת וצדי"ק של הארץ, ואם לא עשה תגין או שהוסיף בהן או גרע מהן – לא פסל, ואם כתבה שלא בשירטוט או שלא דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפילו אות אחת – הרי זו פסולה". כלומר שיתייג את האותיות שכתב הרמב"ם לפי התיוג שנהוג כיום.

[11] מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ"א) הביא את דברי הרב זכרון יוסף הנ"ל, וכתב עליו: "אם יש ס"ת אחר – אין לקרות בס"ת זה, דצריך לחוש לדעת ספר התרומה ור"ת והרא"ש והטור וסיעתם דפסלי ספר תורה בלי תגין". וכן כתב הקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"ח): "אבל האחרונים החמירו בזה וכתבו שלא להוציא לכתחלה ספר תורה בלא תגין עד שיתקנוהו, אמת ליעקב (שם), לדוד אמת (סימן י"א אות י"ז)".

[12] כתב הרמב"ם (הל' מזוזה פרק ה' הל' ג'): "ואם לא עשה תגין או שהוסיף בהן או גרע מהן – לא פסל". אמנם כתב בשו"ת הרד"ך (בית א') לדעת ר"ת: "ונראה דה"ה נמי בהותירו על הגימ"ל הזיונין שנזכרו בגמרא – דפסול. ואף שיש לדחות ולומר דשאני טפת דיו דהוי גולם בלי צורה שאינה מגוף האות וגם אין בה צורת ת"ג, שאין לפסול אלא היכא שמשנה צורת האות או חסר בתגי"ן ובקוצו האות ואף אם האות נכרת, אבל בכה"ג שאין צורת האות משתנית אין כאן פסול תגי"ן, אפשר דכשר אפי' לדעתם, אפ"ה אין לבי אומר לי להתיר".

וכתב בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ"א): "שאלת ממני האח נפשי על ס"ת שאותיותיו קטנות ולכן התג האמצעי של שין הוא דבוק עם הב' כי לא תוכל האות שאתו. ועלה על לב למחוק האמצעי מכל השינין וישארו ב' תגין בשין, ורצה מכתו"ר להודיעו מה דעתי בזה.  תשובה: אגב רהטאי ההשב אשיב דרך קצרה כי תרי תגין בשין מגו תלתא וחד ליתוהי לפי קצורי לא תהא כזאת, דמלבד הפשוט דאין לשנות מקבלת רז"ל, כל שלא נמצא סמך מן הגאונים פוסקי הלכות, אבל לחדש דבר מעתה אשר לא נראה בעליל לארץ, אין בידינו. ועל כיוצא בזה אמרו טוב ההעדר. עוד בה, דנראה דלפי הסוד לא נכון לעשות כן. וכבר נודע דס"ת בלי תגין פסק מרן בש"ע סימן ל"ו ובא"ח דכשר…

ומ"מ יש לחוש לדברי רבינו תם וספר התרומה והרא"ש וסיעתם דפסלי הס"ת בלא תגין. וכתב הרב מהרד"ך בית א' חדר ל' דלדעתם הותיר בתגין או חסר – פסול, ע"ש. ורבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בתגין". וכתב בשומר אמת (סי' י"ז סעי' ג'): "ואנן לא קיי"ל כן בחסר תגין, וכמו שכתב החיד"א בהשמטותיו לשם גדולים, ועיין מהרי"ט בספר שפת הים דף ס"ט תשובה גדולה על חסר תגין, ואסיק דכשר". לכן אם יכול ימחק את התגין היתרים, ואם לא – לא פסל.

[13] ראה לעיל בהערות 1,  2, 7-9.

[14] עי' ספר הזכרונות לרבי שמואל אבוהב (הלכות סת"ם, זכרון ט' פרק ג'). ובקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"ב) כתב: "וכל זה דוקא אם לא נשתנה צורת האות, אבל אם נשתנה צורת האות, דהיינו שצורת היו"ד והדל"ת נעשית כמו למ"ד, העלה הרב מים רבים, דאם הוא עב זהו ודאי פסול".

[15] רמב"ם (הל' מזוזה פרק ה' הל' ג'): "ואם לא עשה תגין או שהוסיף בהן או גרע מהן – לא פסל". וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ס"ח): ""שיש מסורות שאומרים על אחת שצריכה שלושה תגין, ובמסורת אחרת נמצא באחת וכיוצא בזה ובאופן שלא נמצאו מכוונים. ולכן היה בדעת חכמים לבטל התגין מאחר שיש כמה חילוקים. ואנחנו לא נדע אנא נפנה, אמנם כאשר ראו כי אין זה מעכב דאין זה חילוק בפרשיות פתוחות וסתומות כי אם במספר התגין ואינו מעכב, כותבין תגין והוא מצוה מן המובחר, אך אם לא יכתוב שום תגין – אינו פוסל המצווה". משמע שבין חסר ובין יתר – אינו מעכב.

כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רסה): "ע"ד הס"ת ישן נושן שנכתב באותיות ותגים משונים ומרובים ואותיות עקומות ולפופות הרבה כזה והנה אודות ריבוי התגים – אין לפוסלו, וכבר כ' רמב"ם שנהגו איש מפי איש לתייג בכמה מקומות זולת ש' ע' ט' נ' ז' ג' ץ', וכן לעשות אותיות עקומות ולפופות ופיהן כפולות. ובספר בן משק להגאון דמשק אלעזר הובאו דבריו בסוף ס' בני יונה העתיק איזה מקומות שיש לעשות כנ"ל. והנה היה גם למראה עיני תיקון סופרים אחד שיש ביד ספרא דוקנא דפה שנרשם על הגליון כל המקומות וכל התמונות כמו שנרשמו בתמונה שנשלח לידי ממעלתו חוץ ממ' שאכתב לקמן אי"ה, וכיון שכן אין ספק אם הסופר הוסיף מדעתו – אין לפסול כיון שאין פסול בחסרונם, משום שלא הוזכרו בש"ס כך אין פסול ביתורם וכו' וסופרים שלנו אינם עושים שום דבר ויפה עשו, כי אין אתנו יודע עד מה, וכל הדברים המקובלים איש מפי איש ולא נזכרו בש"ס נתבלבלו באורך הגלות ואין לסמוך עליה', אבל מכל מקום אין לפסול, אך בתנאי שיהיה מחובר להאות". הביאו המשנ"ב (סימן ל"ו ס"ק י"ג).

וראה בקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק ט"ז השני), וז"ל: "ועיין בספר אמת ושלום להרש"ש שנשאל בענין התגין הנוספות בפרשיות של תפילין ומזוזות המובאים בספר מצת שמורים משם כתבי האר"י, ובספר משנת חסידים, והשיב, וז"ל: חלילה להוסיף על שלשה בשטענ"ז ג"ץ, ואחד בבד"ק חי"ה, ואין עוד מלבדם, וכל המוסיף גורע ומגרעות נתן ח"ו", עכ"ל.

[16] כתב השו"ע (יו"ד סי' קמ"א סעי' א'): "כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים – אסורים, דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו. והנמצאים בכרכים – מותרים, דודאי לנוי נעשו (לשון המחבר) אא"כ עומדין על פתח המדינה (לשון רמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים) והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת. הגה: צורות שמשתחוים להם, דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולין בצואר לזכרון, לא מקרי צלם, ומותר".

וכתב הרמ"א (שם סעי' ג'): "ובזמן הזה שאין הגוים עובדין לצורות הללו – מותרים בהנאה אם מוצאן, אבל אין להשהותן. (תא"ו נט"ז)" [וראה עוד ברמ"א שם ובש"ך שם ס"ק י"ז ובגר"א שם ס"ק י"ח]. וכתב הש"ך (שם ס"ק ט"ז): "ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו כו'. אלעיל אצורת חמה ולבנה ודרקון קאי, דבזמן הזה מותרין בהנאה למוצאן אפי' לסברא האחרונה, כיון שאין עובדי כוכבים עובדין לצורות הללו, אבל אין להשהותן משום חשדא". אמנם הביאור הגר"א (שם ס"ק י"ז), כתב: "אבל אין להשהותן. נראה דוקא בחמה ולבנה וכמש"ש והא ר"ג דיחיד כו' אבל בדרקון בזה"ז ליכא חשדא כלל", וראה ברבינו ירוחם הובא בב"י שם שברבים שאין חשד, מכל מקום מכוער הדבר.

ולפ"ז כתב בשו"ת יד הלוי (יו"ד סי' קנ"ח) לבעל מלאכת שמים, שנשאל בספר תורה שנמצא התגין כמין שתי וערב אם יש לחוש שהסופר מין כתב. וענה שאע"פ שמכוער הדבר, לא חושדין שסופר מין כתב אלא סופר בור, ועיי"ש שהיו עוד בעיות בספר ולכן הורה לגנוז, וכתב: "לענ"ד לא תקראו עוד בספר ההוא והצורות המכוערות הנ"ל, תמחקו ותשרשו אחריהן ואח"כ יגנז אצל שאר ספרים פסולים במקום בפני עצמן שלא בבית הכנסת..".

[17] עיין לעיל הערה 6. והערה 40.

[18] כתב הב"י (יו"ד סי' רע"ד): "וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יח:) בשם הרמ"ה שצריכים הזיונין ליגע באות".

וכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ח): "עוד דקדקתי אחרי קצת מסופרי מקומנו שאינם מדביקים התגים לאותיות בס"ת תפילין ומזוזות וגערתי בהם בנזיפה רבה, כי אפילו לדעת הרמב"ם שאין התגים מעכבי, היינו בין אינו לישנו כהוגן, אבל התג שאינו נוגע נראה בעיני יתרון אותיות קטנות בין השטין ופוסל. ומצאתי כדברי בספר יראים ובמרדכי בסוף הלכות קטנות בשם מהר"ם ובספר התרומה סי' ר"א ג"כ בשם רגמ"ה ורש"י, ופירש שהוא כאדם שאוחז כלי זיין ומניפו הילך והילך, א"כ צריך שיהא התג דבוק באות. וכן ברור גם לדעת הנקדן שזכר שם הוא ה"ר יוסף הנקד"ן שהגיה הסמ"ג ואיש חכם ומומחה היה בדורות הראשונים ההמה. ועוד ראיה עצמית וגדולה היא אלי ממאמר חכמים דקרו ליה קשירת כתרים לאותיות, ופשוט הוא וצויתי לתקן וכו', ועם היותי פוסל כל שאינו עשוי בתקון הזה, מ"מ אם בכתיבתך או במעשה שאר המומחים בכך אמצא איזה תג נפרד תלינן בטשטוש אחרי שנעשה בהכשר ומכשרנא". והביאו המג"א (סי' ל"ו ס"ק ג').

וכתב הקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק ח'): "ואפילו לדברי הרמב"ם שהתגין אינם מעכבים, היינו בדליכא כלל, אבל כשכתבם ולא חברם הוויין כאותיות יתרות ופוסלין. הרמ"ע, כנסת הגדולה. והמגן אברהם העתיק משמו בקיצור: 'ואם אינם נוגעים בגוף האותיות – פסולים', ומתוך כך כתב בשו"ת זכרון יוסף: דיש לומר היינו שפסולים התגין וצריכין לתקנם, אבל אין הספר תורה נפסל משום כך, דלא גרע מאין לה תגין כלל דלא פסל, עכ"ל. וכן נראה שהוא דעת רבינו זלמן, שכתב בשלחן ערוך שלו: אבל בדיעבד אפילו לא עשה להם כלל – כשרים, משמע דכל שכן מה שכתב בתחלה: אם אינם נוגעים. והאמת מפורש ברמ"ע שכשיש לה תגין ואינם מחוברים גרע טפי מאין לה תגין כלל. לשכת הסופר. וכן כתב יוסף אומץ. מיהו אם ידענו שכתבן מומחה, תלינן שנפרדו אחר כך ומכשירין. הרמ"ע, כנסת הגדולה. וכן תלינן שנגעו אחר כך. אמת ליעקב, לדוד אמת, בית מנוחה. והטעם, סבירא ליה להרמ"ע דלא גרע הך פסולא מפסול שאינו מוקף גויל בסימן ל"ב סעיף ט"ז, דמכשירין ליה בנכתב בכשרות. לבושי שרד. ובזה נסתלקה קושיית פרי מגדים. ודלא כמו שכתבו יד אפרים [ד"ה כדעת רש"י] ומלאכת שמים דצריך תיקון, דלא משמע כן מדברי הפוסקים הנ"ל. וכן אם נפרדו מתחלת עשייתם – מותר לחברם אחר כך אפילו בתפילין ומזוזות, ואין בזה משום שלא כסדרן. ומה שכתב יד אפרים שם: היכא שאין התגין נוגעים באות מתחלת הכתיבה – אין לתקן לחברם אל האות, כי חל על התג שם אות קטנה, והוה ליה כמחבר עוד אות אחר שנכתב בפיסול על האות הזה, עי"ש, אנן לא קיימא לן הכי, דלא גרע מכתב תיבה יתירה שאינה מענין סתו"ם שכתבנו לעיל סימן ל"ב אות קכ"ב שמותר לחברה אל תיבה שלפניה, עי"ש. וכן מעשים בכל יום שמחברים תגין הפרוד מתחלת עשייתו אל האותיות, ואין פוצה פה ומצפצף". וראה בספר תעלומות לב (או"ח סי' ז') ובחזון איש (או"ח סי' ח' סע' י").

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20] כתב בקרית ספר למאירי (מאמר ב' ח"ב): "וכבר בארנו דדוקא בשדבוקה באות אחרת, אבל אם דבוקה בעצמה כל שלא נפסדה צורת האות – כשרה. וכן דוקא שדבוקה לגמרי, אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן, הואיל ונכר שאינו דבוק על ידי עצמה אלא על ידי תג אחד שמחברן – לא פסל". וכתב הכנה"ג (סי' ל"ב הגהות הטור ס"ק ג'): "וכתב הרלנ"ח ז"ל בסימן א': ונראה שהרמב"ם ז"ל חולק". והביאו המג"א (שם ס"ק ג'), וביאר בפר"ח (אבן העזר סי' קכ"ה ס"ק י"א) אחרי שהביא את המאירי: "ואין נראה כן מדעת הרמב"ם ושאר פוסקים דכתבו סתם פסול דבוק אות לאות, וא"כ ה"נ לענין גיטין אף בדבוק ע"י תג צריך לגרור". וכן כתב האמת ליעקב (נגיעת האותיות אות ל"א), לדוד אמת (סימן י"ב אות ל"א), בית מנוחה (שם אות נ"ז), מלאכת שמים (כלל ו' אות ד' בחכמה), קסת הסופר (סימן ז' אות א'). וכתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק כ'): "ולענין דינא, כיון דכל הפוסקים חלקו על הרב המאירי – יש להחמיר ולגרור הדבוק, בין אם נדבק תג של אות זה בתג של אות אחרת, ובין שנדבק אות באות על ידי תג אחד".

וכתב בהלכה ברורה-אוירבך (סי' ל"ב ס"ק ג'): "ואם רק התג דבוק – כשר, והרלב"ח כתב שהרמב"ם חולק על שני דינים אלו. על כן יש להחמיר". וכן כתב העולת תמיד (שם ס"ק ז') ושו"ע הרב (סי' ל"ב סעי' ה').

וכתב אליה רבה (שם ס"ק ח'): "ואם מחובר התג מאות לחברתה וגופי אותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו – יש להחמיר בדאפשר". הביאו הפמ"ג (א"א ס"ק ג').

ובשערי תשובה (ס"ק ז') הביא את המאירי, וכתב: "וע' בסי' ל"ו ביד אפרים מ"ש שם בתגין שבאות אחת נוגעים זה בזה שפסול. ושם הטעם משום דהוי שינוי באות דמחזי כאות אחר משא"כ כאן, ונראה דאף בתיבה אחת שנוגעין התגין מאות לאות, ליכא הך טעמא, ודינו כמו כן להמאירי דכשר".

וכתב הבה"ל (סי' ל"ב סעי' ד' ד"ה "צריך"): "ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה – יש נ"מ דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו, דעת הרמ"ע – לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר]. אך אם גופי האותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו רק התג של אות אחד נוגע בתג שבאות שאצלה או מתיבה לתיבה, המאירי – מיקל בזה, והמ"א והפר"ח בא"ע סי' קכ"ה סקי"א – מחמירין ג"כ בזה. אך הא"ר בסימן זה כתב דיש להחמיר בזה, רק בדאפשר. והובא דבריו בפמ"ג בא"א [ומה דמדברי שערי תשובה משמע בסק"ז שיש להחמיר אף להמאירי, בדיעבד אם לא תקנן, עיינתי בפר"ח שם ומשמע להדיא דלדעת המאירי יש להכשיר אף בלא גרירה בדיעבד]. ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה. ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן, כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז. וכן כתב בספר קסת הסופר". על כן לכתחילה אין להוציא ספר תורה שהתגין מחברים בין האותיות. אמנם אם הוציאו – לא יחזירו אלא יקראו בו.

[21] ראה בהערה קודמת.

[22] כתב גידולי הקדש (סי' ל"ב ס"ק י"ט): "ולא מצינו שבנפסד צורת התגין דלר"ת דפסיל לא יוכשר לגרור הטפה משום חק תוכות, דהא אינם בכלל גוף האות".

[23] ראה לעיל הערה 17. כתב הבה"ל (סי' ל"ב סעי' ד' ד"ה "צריך"): "צריך שלא תדבק שום אות בחברתה. ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה – יש נ"מ, דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו – דעת הרמ"ע לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר] …. ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה. ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז, וכן כתב בספר קסת הסופר".

[24] מקדש מעט (סי' ל"ו ס"ק ו').

[25] כיון שאינם חלק מצורת האות – ראה לעיל הערה 21.

[26] כתב המקדש מעט (דעת קדושים סי' רע"ד ס"ק ב'): "לאפוקי גרירת נגיעות או כתיבת תגין דאינו להשלמת צורת האות".

[27] עיין שו"ת זכרון יוסף (סי' ב') שלכתחילה יש לתייג תוך כדי כתיבה, ורבים דחוהו, וכן העיקר מן הדין, כמובא בהערה הבאה.

[28] עיין משנ"ב (סי' ל"ו ס"ק ט"ו), קול יעקב (שם ס"ק י"ח).

[29] כיוון שהתגין אינן מגוף האות וכשר גם ללא תגין כלל – אינו צריך לקדשם. ועיין לעיל הערה 2.

[30] עיין ביאור הלכה (סי' ט"ל סעי' ב' ד"ה "בכל תיקון").

[31] עיין בני יונה (יו"ד סי' רע"ו סעי' ד').

[32] עי' ב"י (יו"ד סי' רע"ו) בשם הרשב"ץ. וברמ"א (שם ס"ק ב'): "כתב שם אלהים אחרים לשם קדושה – אינו פסול, דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח דאינן קדושים". וק"ו לתגין כיוון שאינן מגוף האות.

 [33] עי' קול הרמ"ז (תיקון י"א אות ב'), מצת שימורים (שער תפילין). וכתב הקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"ג): "גם יש ליזהר בעשיית התגין שיהיו דקין כחוט השערה כמו שכתב הרמב"ם, ובפרט בתגין שעושין באות הוא"ו של שם הוי"ה ובאות היו"ד, שלא תתקלקל צורתם".

[34] עיין שו"ת מהרש"ג (סי' מ"ח).

[35] כיון שלכתחילה התיוג הוא מגוף האות, ראוי לכתחילה לתייג בדרך בה הכתיבה כשרה.

[36]  ראה בפרק ד' הלכות קולמוס הלכה י"א.

[37] שו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ג'): "יכתבם בדיו שחור, בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים. הגה: ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים (מהרי"ל סי' קי"ט) וכמו שיתבאר בי"ד סי' רע"א. כתב אפי' אות א' בשאר מיני צבעונים או בזהב – הרי אלו פסולין". וע"ע שם (סי' תרצ"א סעי' א'): "אין כותבין המגילה אלא בדיו, על הגויל או על הקלף, כספר תורה; ואם כתבה במי עפצים וקנקנתום – כשרה. כתבה בשאר מיני צבעונים – פסולה". וע"ע שם יו"ד (סי' רע"א סעי' ו'): "ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים (ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ) (כן משמע בזוהר פ' תרומה דף ע"ב ע"א). ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום – כשר. אבל לא בשאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב – פסול".

[38] כיוון שלכתחילה צריך לתייג, ויש בזה טעם גדול בסוד. וכבר כתב בקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק י"ח): "אבל האחרונים החמירו בזה וכתבו שלא להוציא לכתחלה ספר תורה בלא תגין עד שיתקנוהו, אמת ליעקב, לדוד אמת. וכן כתב בספרו יוסף אומץ, וז"ל: מכל מקום יש לחוש לדברי ר"ת ולספר התרומה והרא"ש ולסיעתם דפסלי הספר תורה בלא תגין. וכתב הרד"ך דלדעתם הותיר בתגין או חיסר – פסול, עי"ש. ורבינו האר"י ז"ל החמיר מאוד בתגין, עכ"ל, עי"ש". וע"ע שו"ת הר צבי (ח"א סי' כ"ד). ועי' הערה 3.

[39] ראה במשנ"ב (שם ס"ק ק"ג). וע"ע בבה"ל (סי' ל"ט סעי' א' ד"ה "בכל תיקון עשייתן"), ז"ל: "ומה שכתכנו עוד או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול כוונתנו לאפוקי עשיית התנין שעל שעטנ"ז ג"ץ דגם בלא זה כשר בדיעבד וכבסימן ל"ו, אין להחמיר בדיעבד גם בזה".  וע"ע בשדי חמד בשו"ת אור לי (סי' צ"ט) שבכל דבר שאינו מן הכתיבה עצמה קטן יהיה כשר, ועי' פרק א': "הסופר" סעי'……

[40] ראה הערה קודמת.

[41] כתב מהרי"ץ, בפירושו עץ חיים (תכלאל ע"ח ח"א, קביעת מזוזה): "וכתב בספר באר מים חיים לעשות לשד"י שלושה תגין בכל אות עולים תשעה ע"פ הסוד, והיא שמירה נפלאה", ע"ש.