פרק ח' – דיני מוקף גויל

הקפת גויל כהלכה 

• כל אות צריך שתהיה מוקפת גויל מארבע רוחותיה, כלומר שיהא קלף מסביב לאות מכל צדדיה. ואם אין הקלף מקיף את האות, כגון: שאות נוגעת באות אחרת, או שהאות מגיעה עד סוף הקלף, או שהיה נקב בקלף בשעת הכתיבה ונגעה האות בנקב – פסול[1].

הקפת גויל בסת"ם

• דין זה שהאות צריכה להיות מוקפת גויל נוהג בספר תורה, תפילין, מזוזה[2].

הקפת גויל במגילה

• לכתחילה יש להיזהר אף במגילה שיהיו כל האותיות מוקפות גויל, ומ"מ אם נמצאו במגילה אותיות הדבוקות זו לזו – כשרה לקרוא בה בברכה[3].

בדיקה בזכוכית מגדלת

• אותיות שיש ספק אם יש דיבוק קל בניהם, ובזכוכית מגדלת (בגודל – X10) נראה הפרש גויל ביניהן – כשר[4], אבל ודאי שיש לתקן אחר כך. 154

נקב סמוך לאות

• אם יש נקב בקלף סמוך לאות ונוגע בה, והנקב היה כבר בקלף בשעת הכתיבה, דהיינו שהאות נכתבה שלא בכשרות מתחילת הכתיבה – פסולה[5]. ויכול להכשירה ע"י שיגרור מעט מעובי האות כך שתהיה מוקפת גויל[6], ובלבד שאחרי הגרירה עדיין תישאר צורת האות עליה כך שתינוק קורא אותה כהוגן.

נקב אחר הכתיבה

• אם נראה נקב בקלף סמוך לאות ונוגע בה והנקב נעשה בקלף לאחר הכתיבה, דהיינו שהאות נכתבה בכשרות – כשרה[7]. והיינו דוקא שנשארה עדיין צורת האות כך שתינוק קורא אותה כהוגן, ובמקום שהנקב מפסיק את כל עובי האות – יש לכסות לתינוק את החלק שנפסק[8].

נקב שאינו יודע מתי נעשה

• נמצא נקב בסת"ם, ואין אנו יודעים מתי נעשה הנקב אם לפני הכתיבה או לאחר הכתיבה – תולים שהסת"ם נכתבו בכשרות ונעשה הנקב לאחר הכתיבה, משום שאם היה בזמן הכתיבה, בודאי היה הסופר רואה אותו, וראוי לגרור מעט מהדיו ע"מ שתהיה מוקפת גויל. וכל שכן אם הנקב קטן יש להחמיר ולתקנו ע"י שיגרור מעט מהדיו שמא הסופר לא הבחין בו לפני הכתיבה[9]. אך אם נמצא אפילו נקב קטן בספר תורה בשעה שקוראים בו בציבור (בין בשבת בין בחול) – אין מוציאים ספר תורה אחר כיון שמעיקר הדין הספר תורה כשר בכל אופן, כיון שאנו תולים שהספר תורה נכתב בכשרות.

נקב בין האותיות

• אם ניקב הקלף בין האותיות והנקב מגיע מאות לאות, יש הפוסלים אף אם נעשה לאחר כתיבה[10], ויש מכשירים אם הנקב נעשה לאחר הכתיבה. ולהלכה היכן שאפשר יש לגרד מעט מעובי הדיו של האות כך שתהיה מוקפת גויל, אמנם היכן שאי אפשר לגרד – כשר[11].
• קלף שנחתך בסופו ונחתכו מקצת האותיות הסופיות [כגון שנחתכה רגל אות ן' או רגל אות ך'], אף על פי שנכתב בכשרות, צריך להיזהר לגרור מעט מסוף האותיות הנ"ל על מנת שיהיו מוקפות גויל, ואם הוא בעניין שאם יגרור מעט מרגל האות לא תשאר צורתה עליה – כשר בלא גרירה[12].

נקב הממלא את כל חלל האות

י. אם ניקב פנים אות שיש לה תוך באופן שהנקב ממלא את כל חלל האות, כגון כך:

– פסול, בין אם נעשה לפני הכתיבה בין אם נעשה לאחריה[13]. ולכן צריך לגרד מסביב לנקב כדי שתהיה האות מוקפת גויל[14].

נקב שאינו ממלא חלל האות

• אם ניקב בתוך חלל האות והנקב נוגע באות אך באופן שהנקב אינו ממלא את כל חלל האות – יש לגרד כדי שתהיה האות מוקפת גויל גם מבפנים. ואם אי אפשר לעשותה מוקפת גויל – כשרה בדיעבד[15].

נקב בקלף שאינו צמוד לאות

• אם יש נקב בקלף שלא במקום האותיות, או בין שתי אותיות או אפילו תוך חלל האות אך לא נוגע באות כך שהאות מוקפת גויל – כשר אך ראוי לסותמו משום נוי, ואם רואה את הנקב לפני שכתב את האות – עדיף שידביק את הטלאי לפני כתיבת האות[16].

נקב בתוך עובי האות

• אם ניקב בתוך עובי קו האות והנקב נראה לעין – דינו כניקב חוץ לאות, ולכן אם נעשה לפני הכתיבה – פסול. אבל אם אותו נקב נעשה לאחר הכתיבה – כשר[17]. מיהו לשם נוי – יתקן ע"י הדבקת טלאי מאחורי הקלף.

נקב קטן בעובי האות

• אם יש נקב בתוך עובי קו האות, אך הנקב קטן מאוד כך שאי אפשר להבחין בו אלא כשמניחים את הקלף כנגד אור השמש – כשר בדיעבד[18], אבל לכתחילה לא יכתוב על גבי קלף שיש בו נקב בגודל כזה שאחרי הכתיבה יראה הנקב כנגד השמש עד שידבק מעט קלף מבחוץ על מקום הנקב. מיהו יש להדר ולהעביר עליו קולמוס על מנת שהדיו יסתום את הנקב, או שידביק טלאי מאחורי הקלף.
• נקב קטן כחודו של מחט שנראה על הקלף וכאשר הסופר יעביר עליו את הקולמוס יסתם הנקב ולא יראה אפילו כנגד אור השמש – מותר לכתחילה להעביר עליו את הקולמוס ולסותמו[19].

סתימת נקב בדיו

• נקב קטן כחודו של מחט וכאשר יעביר הסופר את הקולמוס יסתם הנקב אבל הדיו יבצבץ לעברו השני של הקלף – לכתחילה קודם שיכתוב ידבק קלף על מקום הנקב מבחוץ, בדיעבד שלא עשה כן – כשר[20].

הקפת גויל בתגין

יז. אם יש נקב בקלף ונוגע בתג האות, אבל אינו נוגע באות עצמה, דהיינו שתג האות אינו מוקף גויל, אפילו היה הנקב בקלף בשעת התיוג, כך שהתיוג מתחילתו נעשה ללא היקף גויל – כשר. ובמקום שאפשר, טוב שיגרור מעט מהתג ע"מ שיהא מוקף גויל[21].

אות הכתובה עד סוף הקלף

• סופר שכתב אותיות עד סוף הקלף, באופן שאינה מוקפת גויל מזמן הכתיבה, כגון שמשך את רגל האות כף סופית עד סוף הקלף – פסול[22]. אמנם יכול לגרד מעט מסוף האות כדי שתהיה מוקפת גויל, ובתנאי שעדיין תישאר צורת האות עליה[23] [דין זה הינו גם לגבי תפילין ומזוזות].

טלאי קודם כתיבה

• אם הסופר ראה קודם הכתיבה שהקלף קצר, כלומר שנראה לו שאין מקום לכתוב רגל של כ"ף פשוטה למטה או ראש הלמ"ד למעלה – יש להתיר לו להדביק טלאי בחלק התחתון של הקלף (או העליון) על מנת שיהיה לו מקום לכתוב הכ"ף פשוטה או הלמ"ד[24].

דיני דיבוק אותיות

דיבוק פוסל

• צריך שלא יהא דיבוק בין אות לאות אחרת. ואם יש דיבוק בין אות לחבירתה ואפי' ע"י נגיעה דקה נדבקו – הסת"ם פסול, בין אם הדיבוק נוצר בשעת הכתיבה[25] ובין אם הדיבוק נוצר לאחר הכתיבה[26].

גירוד דיבוק

• אם הדיבוק לא שינה את צורת האותיות – מותר לגרדו ואין בזה משום חק תוכות ולא משום שלא כסדרן (במזוזה ותפילין), כיון שהאותיות עצמן כתובות כתקנן אלא שיש חיסרון צדדי של היקף גויל[27]. מיהו אם הדיבוק עבה, עיין בפרק ט': הלכות חק תוכות בהרחבה.

תיקון בטיפקס וכיו"ב

• אם היה דיבוק באופן שאין שינוי בצורת האותיות והיה מותר לתקן על ידי גירוד, ובמקום לגרד את הדיבוק העבירו צבע לבן או טיפקס על הנגיעה – פסול[28].
• אותיות של השם שנדבקו או שנוצר בהם נקב – ראה בהרחבה בס"ד בחלקים הבאים בספרנו.

הוצאת ס"ת בדיבוק

• אם נמצא דיבוק בספר תורה בשעת קריאת התורה, אף שאינו משנה את צורת האות – יש להוציא ספר תורה אחר[29].

דיבוק ע"י גורם חיצוני

• אותיות שנתפשטו מכוח לחות הדיו או ממים, רוק וכדו', וההתפשטות של הדיו מאות אחת נוגעת באות אחרת, אם ההתפשטות של הדיו בהירה כך שניכר הבדל בין התפשטות הדיו לבין הדיו של עיקר האות – כשר (מיהו טוב שיפריד וימחק את הדיו שהתפשט מסביב לאות). אבל אם התפשטות הדיו היא כהה וקרובה לצבע הדיו שבאות, כך שאין האות ניכרת – פסול (ואם לא נשתנתה צורת שום אות – יכול לגרור הדבק שבין האותיות כדלעיל סעיף כ"ו)[30] [דין זה הוא גם לגבי תפילין ומזוזות].
• דיבוק אותיות שנעשה שלא ע"י דיו אלא ע"י דבר חיצוני, כגון שנפלו טיפות קפה שחור על הקלף ויצרו דיבוק בין האותיות, אם כתמי הקפה כהים וקרובים לצבע הדיו – פסול כדלעיל. אולם אם כתמי הקפה בהירים מהדיו כך שהאותיות ניכרות – כשר[31] (מיהו טוב שיפריד וימחק את כתמי הקפה שהתפשטו מסביב לאות).

[1] ראה בהערה הבאה.

[2] בגמ' מנחות (כ"א ע"א, ל"ד ע"א): "כל אות שאין גויל מקיף לה מארבע רוחותיה – פסולה".

לגבי תפילין – ראה שו"ע (סי' ל"ב סעי' ד'): "צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל". לגבי ס"ת – ראה שו"ע (יו"ד סימן רע"ד סעי' ד'): "צריך שכל אות תהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, שלא תדבק אות בחבירתה". ולגבי מזוזה – ראה שו"ע (יו"ד הלכות מזוזה סימן רפ"ח סעי' ז'): "דינה לענין הדיו והכתיבה והתגין של שעטנ"ז ג"ץ, כמו בספר תורה", וראה קול יעקב (שם ס"ק י"ב).

[3] שו"ע (סימן תרצ"א סעי' ב') כתב: "ודינה (=של המגילה) כספר תורה לענין היקף גויל". וכתב הלבוש (שם סעי' א'): "המגילה נקראת ספר, דכתיב (אסתר ט, לב): 'ונכתב בספר', לפיכך נהגו בה לכתחלה דין ספר תורה לענין היקף גויל". ועיין באליה רבה שכתב על דברי הלבוש: "לענין היקף וכו'. והוא הדין לכל דבר… חק תוכות פסול לכולי עלמא". מבואר בדבריו דס"ל שדין הקפת גויל במגילה קיל טפי מדין חק תוכות. ועיין בקול יעקב (סי' תרצ"א ס"ק ט') שכתב: "לענין הקף גויל וכו'. וחק תוכות פסול בה לכולי עלמא. כנסת הגדולה (הגהות הטור סוף הסימן). וכן כתבו האחרונים. וכן כתב מטה יהודה [שם ד"ה ובחסירות ויתירות]: ואפילו במיעוטה פסול כמו בספר תורה. ופרי חדש (אות ב') כתב: אם רובה כתובה בהכשר – לא פסלה. וכן כתב לבושי שרד (בגליון המגינים הנדפס מחדש ס"ק א'). ועיין ברכי יוסף (אות ב')". ועיין בפרק ט': דיני חק תוכות סעי' ב' שמגילה שמיעוטה נכתבה ע"י חק תוכות –  כשרה. ועיין בהערה שם.

[4] נחלקו האחרונים בדין זה: בשו"ת דובב מישרים (לרב מטשיבין – סי' א') כתב: "בדבר שאלתו בספר תורה שיש נגיעה בשם הקדוש ואינו ניכר הפירוד רק ע"י זכוכית המגדלת, אם זה הוא בכלל מוקף גויל שלא יהיה צריך תיקון, או דילמא נגיעה. ושאלתו אם מותר לגרור הנגיעה מפני קדושת השם… אולם בנדון דידן יש להסתפק כיון שבעת שרואה בזכוכית המגדלת ניכר ההפסק אולי חשוב בכלל מוקף גויל. אולם לדעתי נראה כיון דלפי חוש הראות נראה שהוא נגיעה ממש שפיר חשוב בכלל נגיעה. ויותר מזה מצינו בש"ע או"ח סי ל"ב סעיף י"ג לענין הדין שצריך שיהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים כדי שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים. ואם אינו ניכר הנקב בראות עין רק נגד השמש, דעת המג"א בס"ק ט"ו בשם הב"ח (ד"ה ויהיה) דכשר, אלמא דלא חשיב הפסק אם אינו ניכר לעין [וראה לקמן בהערה י"ח], א"כ ה"נ חשיב בכלל נגיעה כיון דלפי חוש הראות נראית הנגיעה, ואפילו לדעת הט"ז (שם ס"ק ז') דגם אם הנקב נראה נגד השמש – פוסל, דהוא משום דלא משגחינן על חוש ראות לבד אלא חיישינן גם למה שהנקב נראה נגד השמש, אבל ודאי שהעיקר הוא חוש הראות, וא"כ כאן שהנגיעה היא הפוסלת ולפי חוש הראות נראית הנגיעה – ודאי דהוי נגיעה ופוסל דראות העין הוא עיקר, וממילא מותר לגרור", והסיק שהדיבוק הנראה לעין פוסל "ובתנאי שלא יהיה ניכר הפירוד בעין לשום אדם", כלומר שכיון שאין ראיות בני אדם שווים, אז כל היתר לגרד בשם השם זה רק במקום שנראה דיבוק לעין כל אדם [הערת העורך: כיון שאין ראיית בני אדם שווה, וכיום חדות הראייה ירדה, לכן ס"ל למרן הרב זצ"ל שיש להתיר לבדוק על ידי זכוכית מגדלת שמגדילה עד פי 10, שעוזרת וממקדת את העין למקום הדיבוק, וכן העיד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן ט"ו – קונ' משיבת נפש פרק י"ד): "כך זכורני גם שהייתי רואה להגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל שהיה בודק פרשיות של תפילין ומזוזות דרך זכוכית מגדלת להוכיח על פירודים ודבוקים". ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק א' סימן ז' ס"ק ח'), וז"ל: "איברא כבר כתבנו במק"א, דזה דוקא במי שיש לו ראי' טובה ובריאה, אבל כגון אנן הרבה פעמים משתמשים בזכוכית מגדלת כדי להשלים קוצר הראות שבעין, שבאופן כזה הזכוכית מגדלת אינו מעמיד את הראות רק על ראות הטבעי, אבל בדידן דצריך לזה מגדלת חזקה גם לבריאי ראות, פשיטא דאין לצרפו"].

[וראה בשו"ת שארית ישראל (מינצברג – סי' י"א י"ב) שחלק על הדובב מישרים, וז"ל: "והסופר המובהק הרה"ח מו"ה יודא אשר ראטה שליט"א העיד שכן נהגו סופרים מובהקים שבפעיה"ק ת"ו להכשיר בלי שום פקפוק ע"י הפסק שבין אות לאות כל שניכר אפילו ע"י זכוכית המגדלת", עיי"ש], ועוד עיין דרכי תשובה (סי' פ"ד ס"ק צ"ד).

[5] כתב הטור (סי' ל"ב): "ואם נפסק אחת מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו – כשר, ואם לאו – פסול". וכתב עליו הב"י (שם ד"ה ואם נפסק): "שם (מנחות כ"ט ע"ב): 'רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרג בנוקבא'. ופירש רש"י וי"ו אירע במקום נקב ונראה כעין יו"ד. אתא לקמיה דרבי זירא אמר ליה: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש וכו'… וא"ת והיכי מכשרינן באיפסיק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ (כ"ט.) כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה – פסולה, ויש לומר דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסיק בנוקבא – לא. והכי דייק לשון רש"י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת, וגבי איפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא כתב וי"ו דויהרג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפילו הכי כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ויהרג. ועוד יש לומר דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה אם ניקבה אח"כ – כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות, אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א (תפילין ה"כ)". ובשו"ע (סימן ל"ב סעי' ט"ז) פסק, וז"ל: "נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו – כשר, ואם לאו – פסול… הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו… פסול".

[6] כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק ס'): "ואם רוצה לתקן – יגרר קצת כדי שיהיה מוקף גויל". וכ"כ הקול יעקב (שם ס"ק נ"ב, ע"ב).

[7] כתב שולחן ערוך הרב (סימן ל"ב סעי' י"ח): "ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב – כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה". ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק מ"ז) כתב: "הא דבעינן שלא יהא הנקב גדול שאות נראית חלוקה לשתים, דוקא כשניקב קודם כתיבה, אבל אם ניקב לאחר שנכתב אפילו אם נחלק לשתים – כשר, אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב"ח [שם], שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות ז'), עולת תמיד (אות כ"א), אליה רבה (אות י"ח). אם יש בארכה שעד הנקב בשיעור הכשר אות זו בלי צרוף מה שמהנקב ולמטה, או שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעוביה חוט דק שלם במקום הנקב, עיין שם".

[8] כתב הבית יוסף (סימן ל"ב סעי' ט"ז): "כתב ה"ר מנחם המאירי (קרית ספר מאמר ג ח"ב ד"ה ושאלו) ניקב ירכו והוא איזה רגל שבה"א הן ימיני הן שמאלי, נזכרו בו שני תיקונים: אחד – נשתייר בו כמלא אות קטנה, והשני – כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתיקונו. ונראין הדברים על שני תיקונים אלו שעל שני מיני נקבים הם. כי תחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר, וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה, רצה לומר דקה כגון וא"ו או יו"ד –  כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק – כשר. ואח"כ דברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון, ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כל כך שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, עכ"ל". נראה מדבריו שכשנפסקה כל עובי האות מהני קריאת תינוק ואין צריך לכסות לו את החלק שנפסק.

מיהו הט"ז (שם ס"ק י') כתב: "נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק, אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא, אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק, דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל – בזה לא מועיל תינוק, דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף, וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאין מועיל תינוק. ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו", עכ"ל. והביאו המשנ"ב (שם ס"ק מח) וכתב עליו: "וכן הסכמת האחרונים, דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי. ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה". וכן הסכים המאמר מרדכי (שם ס"ק י"ג) והביאו הקול יעקב (שם ס"ק ס"ב), וכתב שכן מנהג בגדאד.

[9] במשנ"ב (שם ס"ק ע"ה) כתב: "ובספק מתי נעשה הנקב – תולין דאחר הכתיבה נעשה, דמסתמא אם היה בעת הכתיבה היה הסופר רואהו, אם לא שהנקב קטן מאד [דרך החיים (דיני על איזה טעות מוציאין ס"ת אחרת, סעיף כ"ז)]".

מיהו עיין בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' י"ג) שכתב: "עיינתי במשנ"ב (ס"ק נ"ה) על דינא דמחבר שם בנפסק האות מחמת נקב דלאחר כתיבה – כשר, וקודם כתיבה – פסול משום שאינו מוקף גויל. וכתב עליו המשנ"ב, וז"ל: ובספק מתי נעשה הנקב – תולין לומר דאחר הכתיבה נעשה דמסתמא אם היה בשעת הכתיבה היה הסופר רואהו, אם לא שהנקב קטן מאד, דה"ח, עכ"ל. והנה דרך החיים אינו בידי לעיין ולפי דבריו אם הנקב קטן מאד די"ל דהסופר לא ראה אותו – פסול מחמת ספק. ולפע"ד יש לפקפק הרבה, חדא מדוע לא נעמיד בחזקת כשרות, כמו ספק ניקב קודם שחיטה או אחר שחיטה, דאמרינן העמד הבהמה על חזקתה. ועוד הא מבואר להדיא בנדה נ"ו ע"ב גבי שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שעת בדיקה או עד שעת כיבוד. ואיבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או חזקתו מתכבד דמאי נפק"מ דאשתכח בגומא אי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדיק בגומא נמי בדיק, ואי חזקתו מתכבד גומא לא מתכבד, עי"ש ואם כן לפי המבואר מנחות ל"ה ע"א הנ"ל אמר אביי האי קילפא לתפילין צריך למבדקי דילמא אית בי נקב. רב דימי אמר: לא צריך קולמסא בדיק לה. וא"כ בנידון דמשנה ברורה שמביא מדרך החיים על הדין שנפסק האות מחמת נקב וספק אי קודם אי אחר כתיבה, אפי' שהנקב קטן למאד עד שיוכל להיות שהסופר לא היה רואהו מ"מ קולמסא היה בדיק ליה, וממה נפשך אי הנקב קטן למאד עד שהדיו עוברת עליו הוא כשר. ואי אין הדיו עוברת עליו היה מרגיש בשעת הכתיבה… וכן משנה מפורשת בריש נדה לענין מפקידה לפקידה ממעטת מעל"ע דאין לחשוש על קודם הבדיקה. וכן בפסחים (ז', א') לענין מעשר שני וחמץ שכן שוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום, הרי דאמרינן סברא זו להתיר אף לענין איסור ולא רק לענין טומאה (ועי' יבמות ק"ג ב' איסור מטומאה לא ילפינן) אף רק בכבוד מכל שכן בבדיקה, ואם כן בני"ד דמשנה ברורה דנפסק האות מחמת נקב אף כשהנקב קטן למאד אין לחשוש על קודם הכתיבה דזה הוי כמו לחשוש על קודם הבדיקה ועל זה אין שום חשש וכנ"ל… ודין דדרך החיים מישך שייך היכא שנמצא נקב בצד האות או חוצה לו ואינו מוקף גויל ויש ספק אי קודם הכתיבה או אחר כך, בזה יש לחלק בין נקב גדול לקטן… ואף בזה עדיין יש לפקפק דאף מספק יהיה כשר מטעם חזקת כשרות וכמו ספק נקב לעניין טריפה".

[10] ראה לעיל הערה ה' בשני התירוצים של הב"י, למה אנו מכשירים חיסרון של היקף גוויל שנעשה נקב בקלף. וכתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא – יורה דעה סימן ע"ה): "על שאלתו בס"ת שנעשה נקב בגגו של יו"ד שבאלהיהם בראש השמאל. הנה מצד שאינו מוקף גויל היה כשר בזה בלי שום תיקון כלל, כי הרב ב"י הוקשה לו בא"ח סימן ל"ב, וז"ל: וא"ת היכי מכשרינן באם נפסק שום אות בנקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאינו מוקף גויל מד' רוחותיה – פסולה. ועל זה תירץ הרב"י ב' תירוצים. האחד – דלא אתמר לפסול אלא היכא דנדבקה באחרת, אבל היכא דאיפסק בנקבא – לא, והכי דייק לשון רש"י וכו'. ולפי תירוץ זה אין חילוק בין נעשה מתחילה בשעת כתיבה לנעשה אח"כ, לעולם אינו פסול אלא בנדבקה לחברתה. ועוד תירץ – דהא דמכשרינן בנפסק בנקבא היינו בנפסק אחר שנכתב דכיון שנכתב מתחילה כהוגן כשירה שהיה מקיפה גויל בד' רוחותיה שוב לא מיפסלא מחמת הנקב, אבל אם בתחילת כתיבתה היה שם נקב, אף על פי שיש שם שיעור אות עד הנקב – אפ"ה פסול משום דמעולם לא היתה מוקפת גויל. ודע דלפי תירוץ הראשון לא משכחת דינו של הירושלמי שיופסל היכא דניקב כל תוכו של ה' והוא הדין המוזכר בש"ע סעיף ט"ו ומשמע מלשון הש"ע שירושלמי פוסל אפילו בניקב לאחר שנכתב. והדבר צ"ע שזה לא אתי שפיר לשום אחד מהתירוצים. והט"ז בס"ק י"ד כתב דירושלמי ס"ל כתירוץ הראשון. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי לתירוץ הראשון ליכא פסול אלא בנדבקה לאות אחרת. אמנם כוונת הב"י בתירוץ הראשון ג"כ לאו דוקא נדבקה אלא שצריך שבין אות לאות יהיה מוקף גויל שגויל יהיה מפסיק בין אות לאות ואם נדבקה אין שום דבר מפסיק ואפי' לא נדבקה, שאות רחוק מחבירו, אלא שכל הגויל ניטל בין אות לאות נמצא שאין מפסיק בין אות לאות רק אויר ולא גויל, זה ג"כ פסול. ואין חילוק בין היה מתחילה נקב בין אות לאות ובין נעשה אח"כ, כיון שהנקב נתפשט בכל הריוח שבין אות לאות – פסול, וס"ל לירושלמי דהה"ד באותו אות עצמו צריך שיהיה גויל מפסיק בין צד זה לצד זה, ולכך אם ניטל כל תוכו של המ"ם הוה כאלו נדבק צדדי אות המ"ם זה לזה וכמו אות שנדבק לחבירו. ונמצא לכל אחד מהתירוצים יש קולא וחומרא. וממילא בשולחנו חשש לחומרא של כל אחד מהתירוצים ולכך בסעיף ט"ו פסק כהירושלמי ואפילו ניקב אחר שנכתב והיינו חומרא של תירוץ הראשון. ובסעיף ט"ז חשש לחומרא של תירוץ שני ולכך אפילו לא נפסק רק למטה בנקב ואינו מגיע הנקב עד אות אחר, אם נעשה מתחילת הכתיבה –  פסול. ואין מקום לתמיהתו של הט"ז דהרב"י מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא". וכן פסק דרך החיים (סי' פ"ב – על איזה טעות יש להוציא ס"ת ס"ק כ"ז). וכן דעת החזו"א (או"ח סי' ח' ס"ק ג'-ד').

[11] כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק נ"ד): "והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה, ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו – ג"כ כשר, אכן הדרך החיים בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה". וראה בביאור הלכה (שם ד"ה "ואח"כ נפסק"), שביאר בזה: "ועיין בדרך החיים בהלכות קריאת התורה דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב, ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב'. ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה, רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות, דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ, אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו – פסול בכל גווני, דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר, ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב, דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות, עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב, עי"ש]. ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה, דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ, ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי, אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה – כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב, כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב, הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה – פסולה, ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות, אבל לא ע"י נקב. א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת, משא"כ כשנכתב בכשרות, והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב'.

והנה לפי דברי הדרך החיים הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש, דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל, תמיהני, דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף – פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו, וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב', ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח, אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדרך החיים הנ"ל. גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב, ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף – כשר, וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו – כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה. ואף שכל זה ברור בעזה"י, מ"מ צ"ע למעשה, אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר. ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא, כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות – יש לצדד להקל…. כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל, דזה מהני בכל גווני, ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן, וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף".

אמנם הקול יעקב (שם ס"ק ס"ט) הסיק להקל יותר, וז"ל: "ובניקב בין אות לאות ולא נשתייר שום קלף מפסיק ביניהם – אם אפשר יש לגרור קצת ולעשותן מוקפות גויל לחוש לסברת הנודע ביהודה, ואם אי אפשר – יש להתיר כסברת הפוסקים הנזכרים לעיל", וכן עיקר.

[12] ראה בהערה קודמת.

[13] בירושלמי מגילה (פ"א ה"ט): "ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה: ניקב נקב באמצע בי"ת אם היה הגויל מקיפו מכל צד – כשר, ואם לאו – פסול".

ובבבלי מנחות (כ"ט ע"א): "אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה"י – כשר", ופרש"י: "תוכו של ה' – רגל שבפנים, לשון אחר: תוכו הגויל והחלק שבתוכו", כלומר שלפי הלישנא קמא הבבלי דיבר על שיעור הרגל פנימי של ה"א, ולפ"ז אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, וא"כ קיימא לן להלכה כירושלמי היכא שניקב כל חללה של אות פסול. אמנם לפי הלישנא בתרא של רש"י הבבלי מיירי בניקב תוכה של אות, וס"ל שכשר, וא"כ פליג על הירושלמי, והלכה כבבלי. והרא"ש (הלכות קטנות ספר תורה סימן ט"ו) כתב שהעיקר כלישנא קמא, וז"ל: "פירש"י פי' אחד תוכו של ה' היינו רגל הפנימי. יריכו רגל הימני. ופירש פי' אחר תוכו הגויל והחלק שבתוכו. ופי' ראשון נ"ל עיקר. ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק שנשאר בו כל דהו. דלפירוש שני קשה אמאי נקט של ה"א מתוך שאר כל האותיות".

כתב הטור (סימן ל"ב): "ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו. ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות – כשר. י"א אפילו ניקב כל תוכו. בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, הילכך אם ניקב כל תוכו – פסול". וכתב הב"י: "בספר התרומה וסמ"ג (עשין כב קד ע"ג) ובמרדכי בפרק הקומץ (ה.) והגהות מימון פרק א' (אות ר) כתבו דמשמע דהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א – כשר אפילו הנקב ממלא כל החלל. אבל בירושלמי פרק קמא דמגילה (ה"ט) – פוסל אם אין גויל מקיף האות מבפנים…, אבל הרמב"ם (שם ה"כ) כתב סתם: ניקב בתוך האות, כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות – כשר, ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא. וגם במרדכי פרק הקומץ (ה:) אחר שהביא הירושלמי, כתב: ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים וכל רבותינו שוין בדבר, עכ"ל. וכן כתב ספר התרומה שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב: יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו – כשר, שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשיר אפילו ניקב כל תוכו. וצריך לומר דמשום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל, אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשיר אלא אם כן מוקף גויל מבפנים. וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר, יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו, דהיינו התופסים לשון שני עיקר", וראה בפרישה (שם ס"ק י"ז), שכתב שהטור פוסק כאביו הרא"ש והעיקר כדברי הירושלמי.

וכן פסק לדינא בשו"ת מהרלב"ח (סימן ק"ל) כדברי הירושלמי, וז"ל: "הדבר אשר סמכנו עליו לפסול הוא על פי הירושלמי שהביא בעל הגהה שצריך הקף גויל תוך האות כשנקב העור שם, וכ"ש שצריך הקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ, וכן הוא מבואר שם בירושלמי עיין עליו", הובא בב"י.

וכן כתב הב"ח (שם, ד"ה י"א אפי' ניקב): "אבל מדברי הסמ"ג נראה שהכריע דאע"ג דבתלמוד שלנו ללישנא בתרא מוכח דכשר אפילו ניקב כל תוכו, מכל מקום כיון דבירושלמי פוסל בפירוש, ואיכא נמי לפרש תלמוד שלנו כלישנא קמא, דלא איירי תלמודא בניקב הגויל והחלק תוך האות, דלפי זה איכא למימר דתלמוד שלנו נמי סובר כהירושלמי, הילכך יש לפסוק לחומרא. וכך הוא פירוש דברי רבינו שכתב: יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו. והם הרמב"ם וספר התרומה והסמ"ק לפי שיטתם דלישנא בתרא עיקר, אבל בירושלמי משמע לפסול ניקב כל תוכו, ולכן יש להחמיר, והכי נקטינן".

והשו"ע (סימן ל"ב סעי' ט"ו) פסק: "אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם – כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל, אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף".

ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ד) ביאר את דעת הסתם בשו"ע שאין חיסרון מוקף גויל בתוך חלל האות פוסל, ובין נעשה הנקב לפני הכתיבה, ובין אם נעשה לאחר הכתיבה – כשר, וז"ל: "הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל. ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה – כשר. והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב, משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו, אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב – כשר ואין צריך שום תקון". ועוד כתב (שם ס"ק ל"ז) שיש להחמיר כדעה שניה, וז"ל: "ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש – שיש להחמיר כהירושלמי", אמנם במקום הדחק כתב בביאור הלכה (שם ד"ה "אבל בירושלמי"): "ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל – נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו".

וכן הביא הקול יעקב (שם ס"ק נ') בשם פוסקים דהכי סבירא להו, וז"ל: "כתב השלחן גבוה (אות ל"ד), וז"ל: לא הביא רבינו הירושלמי הזה אלא לחוש לכתחילה, דסתם ואחר כך מחלוקת – הלכה כסתם, הלכך אי ליכא תפילין אחרים כי אם אלו – מניחם בברכה, עכ"ל. וכן כתב תוספת שבת (בספר פלאים), קסת הסופר (סימן ז' אות ז'), אמרי שפר (כלל יו"ד אות ב'). ועיין לבושי שרד (אות טז על הט"ז ס"ק י"ד), ובדברינו לקמן אות ס"ט".

אמנם בס"ק ס"ט פסק לדינא לא כותיהו, וז"ל: "הא דמכשרינן וכו' דוקא שנכתב בכשרות וכו'. כתב הט"ז (בס"ק י"ד): צ"ע, הא דברי השלחן ערוך סתרי אהדדי, דבסעיף ט"ו כתב דלהירושלמי פסול ניקב כל תוכו, כדברי הטור. ולפי דבריו כאן כשר בזה אפילו בחוץ, וצ"ע מה דעתו של השלחן ערוך בזה. ותימא על רמ"א שלא כתב בזה כלום, עכ"ל. והבית דוד (או"ח סימן כ"ג) תירץ: דניקב תוכו של אות שאני, דאפילו נכתב מתחלה בכשרות אם אחר כך ניקב ולא נשתייר הקף פסול, משום דתוכו של אות נחשב כגופו טפי מסביבו, מה שאין כן הקלף שחוץ לאות הוא מגוף היריעה ופשיטא שאין נקב פוסל. ולכך דוקא בניקב חוץ לאות הוא דמכשרינן היכא דנכתב מתחלה בכשרות, אבל היכא דניקב תוך האות, אף על פי שנכתב מתחלה בכשרות, פסול, דהוי כאלו נפסד גוף האות כיון שניקב עד שהגיע לגוף האות, ע"כ. והביאו אמת ליעקב (בדין פיסול האותיות אות ד'). והנודע ביהודה (מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן ע"ה) כתב: צריך להיות בין אות לאות מוקף גויל, ואפילו לא נדבקה שהאות רחוק מחבירו, אלא שכל הגויל ניטל בין אות לאות, נמצא שאין מפסיק בין אות לאות רק אויר ולא גויל – גם כן פסול. ואין חילוק בין היה מתחלה נקב בין אות לאות ובין נעשה אחר כך, כיון שהנקב נתפשט בכל הריוח שבין אות לאות – פסול. וסבירא ליה להירושלמי דהוא הדין באותו אות עצמו צריך שיהא גויל מפסיק בין צד זה לצד זה, ולכך אם ניטל כל תוכו של המ"ם הוי כאילו נדבק צדדי אות המ"ם זה לזה, וכמו אות שנדבק לחבירו. ולכך בסעיף ט"ו פסק כהירושלמי, ואפילו ניקב אחר שנכתב, והיינו חומרא של תירוץ הראשון שכתב הבית יוסף [עמוד קלט ד"ה וא"ת]. ובסעיף ט"ז חשש לחומרא של תירוץ שני, ולכך אפילו לא נפסק רק למטה בנקב ואינו תופס הנקב עד אות אחר, אם נעשה מתחלת הכתיבה – פסול. ואין מקום לתמיהתו של הט"ז, דהרב בית יוסף מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, עי"ש. וכן תירץ נהר שלום (אות ז').

ונפקא מינה בין שני הטעמים, דלסברת בית דוד אם ניקב לאחר כתיבה – אין קפידא אלא בניקב חלל האות, דזה נחשב כאלו ניקב בגוף האות, אבל ניקב בין אות לאות אפילו ניטל כל הקלף – אין קפידא דזה הוא מגוף היריעה. אבל לסברת נודע ביהודה אם ניקב בין אות לאות ולא נשתייר שום קלף בין האותיות – הוא פסול, דזה נחשב כאלו נדבקו האותיות. אבל הלבושי שרד [אות כא] דחה דברי הנודע ביהודה שדימה לניקב בין אות לאות לנגיעת אות לאות. וכן החיד"א בספרו לדוד אמת (סימן י"ד אות ד') פסק כבית דוד. ולענין דינא, אם ניקב כל חלל האות ולא נשאר מוקף גויל כלל – פסול. ואף על גב דיש אומרים דלא הביא מרן דעת הירושלמי אלא לחוש לכתחלה [עיין לעיל אות נ], מכל מקום כיון דדעת הט"ז (בס"ק ח') והבית דוד ונודע ביהודה ונהר שלום ואמת ליעקב והחיד"א ושאר פוסקים פוסלים, הכי נקטינן".

[14] כתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק נ"ב): "זה שניקב כל חלל האות, אם אפשר לגרור קצת ממנו מעוביו ולעשותו מוקף גויל ותשאר צורתו עליו – מותר. מלאכת שמים (כלל ז' אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ז' אות ז')". וזה שלא כדעת הפנים מאירות (ח"ב סי' ט"ז).

[15] כתב הבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "אבל בירושלמי"): "ועיין בט"ז שכתב דין מחודש, דאף להירושלמי אין פסול כי אם בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות". אמנם כתב: "ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה, אמר נדבך: ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד – כשר, ואם לאו – פסול… שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו", כלומר שאפי' אם הנקב לא ממלא את כל החלל סבירא ליה לירושלמי לפסול [אמנם במקום שאי אפשר לתקן, כתב הבה"ל (הובא בהערה הקודמת) שבדיעבד יש להקל].

וראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק נ"א) שהביא בזה מחלוקת הפוסקים, וז"ל: "ואם אין הנקב ממלא כל החלל, אף על פי שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה – מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב על ידי קלף החלק שבתוכה מצד השני של הנקב. ט"ז (סוף ס"ק ח'), אליה רבה (אות כ"ב), רבינו זלמן (אות י"ט), נודע ביהודה (מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן ע"ה). ויש אומרים: חלק שבצד אחד אינו מועיל לצד השני, ובעינן שתהא האות מוקפת גויל מכל רוחותיה, וכל שהגיע הנקב לעובי האות – פסול לדיעה זו, מאמר מרדכי (אות י"ג), וכן כתב נהר שלום (אות ט"ו), קסת הסופר (חקירה ד' בד"ה הן). ועיין לקמן אות ס"ט".

ולדינא (ס"ק ס"ט) פסק: "וכן באם אין הנקב ממלא כל החלל שהבאנו לעיל אות נ"א, אם אי אפשר לעשותו מוקף גויל לאותו צד שיש בו נקב – יש להתיר, כיון שיש פוסקים דסבירא להו דלא הביא מרן סברת הירושלמי אלא לחוש לכתחלה, ויש פוסקים דלא פוסלים אלא בניקב כל חלל האות כנזכר לעיל, הילכך אין לחוש אלא לכתחלה. ועיין קסת הסופר (סימן ז' אות ז')".

[16] כן כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד ח"ב סי' רס"ו) שכן ראוי לעשות, וכן הוא בקסת סופר (סי' י"ב אות ט"ז). וראה בהרחבה בפרק ב': דיני הקלף, סעי' פ"ו-צ'.

[17] שו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ג): "יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקב שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים". וכתב הט"ז (סימן ל"ב ס"ק ז'): "לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אף על פי שנראה חלל הנקב מכל מקום – כשר, כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים. אבל באמת אינו כן, שהרי כתב ב"י בשם הר"י אכסנדרני פירוש נקב קטן כחודה של מחט עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלק לשתים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו וכו', עכ"ל. הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין. ותו דבעי דוקא נסתם. אלא ע"כ דאף שהדיו מקיפו מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה. אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות – כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו". וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב): "ואפילו אם הנקב באמצע עובי האות בגגו או בירכו ודיו מקיפה מכל צד – פסול, ואפילו אם עד מקום הנקב יש צורת אות. וכ"ז קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נחלק האות לשתים ע"י נקב, רואין אם יש בו צורת האות עד מקום הנקב – כשר וכמו שיתבאר בסמוך בסעיף ט"ז, ועיין ביאור הלכה". וכתב הקול יעקב שם (ס"ק מ"ד): "אבל אם חלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב, אפילו אם הדיו מקיפו מכל צד – פסול. רבינו זלמן (אות ט"ז וי"ז)".

[18] כתב הב"י (סי' ל"ב): "ובפרק העור והרוטב (חולין קיט:): כל נקב שהדיו עובר עליו – אינו נקב. משמע הא אם אין הדיו עובר עליו – הוי נקב. וכתב הר"י אסכנדרני בסימן ל"ו פירוש נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים – אינו נקרא נקב וכותבין על גביו, אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים – ודאי נקב הוא, עכ"ל". וכן פסק בשו"ע (סי' ל"ב סעיף י"ג): "יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקב שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים".

ונחלקו האחרונים כשיש נקב קטן בתוך עובי האות שהדיו סותמו, אך ניכר הנקב רק כנגד השמש. דעת הב"ח – להתיר, וז"ל: "ומ"ש ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו. שם דהכי אמרי במערבא והכי איתא בפרק העור והרוטב (דף קי"ט ב), אבל בפרק הקומץ (לה א) קאמר: אמר אביי: האי קילפא צריך למיבדקיה דילמא אית ביה ריעותא (פרש"י נקב) ובעינן כתיבה תמה וליכא. ורב דימי מנהרדעא אמר: קולמוסא בדיק ליה. ונראה דרצה לומר דכשמעביר הקולמוס בדיו וכותב אם אין נקב נרגש בשעת כתיבה אינו נקב – וכשר. והיינו דקאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו – אינו נקב. וזה לשון נמוקי יוסף בהלכות תפילין (ז ב ד"ה קולמוסא בדיק): כיון שהקולמוס אינו מתעכב שם כשכותב ניכר שאין בו נקב והסופר יבין מאליו, עכ"ל. פירוש ניכר שאין בו נקב כל כך שיהא מפסיק האות שלא תהא תמה ושלמה, ולפיכך אפילו נראה נקב דק כנגד השמש, בין לפני הכתיבה בין גם לאחר הכתיבה – כשר, דלא בעינן אלא דבשעת כתיבה תהא כתיבה תמה ולא פסוקה".

אבל הט"ז (סי' ל"ב ס"ק ז', הובא בהערה הקודמת) חולק על הב"ח, וז"ל: "אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה, אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות – כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו". והמג"א (סימן ל"ב ס"ק ט"ו) פסק כדעת הב"ח, וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב). ועיין בקול יעקב (שם ס"ק מ"ד) שכתב שלכתחילה יחמיר כדעת הט"ז, וז"ל: "ואם הנקב קטן וכשמעביר עליו הקולמוס נסתם הנקב בדיו, אפילו שהנקב נראה נגד השמש לאחר הכתיבה – כשר, כיון שאין נרגש בקולמוס. ב"ח [עמוד קלז], שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות ו'), עולת תמיד (אות כ"א), מגן אברהם (אות ט"ו), אליה רבה (אות כ'), מאמר מרדכי (אות ט'), רבינו זלמן (אות י"ז), מלאכת שמים (כלל ז' אות ג' בחכמה). וכתב קסת הסופר (סימן ז' אות ב'): כגון אם הוא במקום שהאות הוא עב והדיו מקיף את הנקב מכל צד, עי"ש. אבל הט"ז (ס"ק ז') כתב: אם הנקב נראה נגד השמש – פסול. והרב אמת ליעקב (בדיני נקב וקרע שם) כתב: בדיעבד – כשר. וכן כתב לדוד אמת (סימן י"ד אות א'), בית מנוחה (בדיני נקב וקרע אות א'). וכן יש לנהוג, דלכתחלה אין לכתוב על שום נקב אם הוא בענין שלאחר הכתיבה יהיה נראה נגד השמש, ובדיעבד – יש להתיר אם הדיו מקיפו מכל צד. וכתב הקסת הסופר (שם) וז"ל: ונראה לי דיש לדבק קצת קלף מבחוץ וימלא את הנקב בדיו, עכ"ל".

[19] עיין ב"י ( סי ל"ב) כמובא בהערה הקודמת.

[20] כתב המלאכת שמים (חכמה כלל ז' סעי' ג'): "ונראה לי דהוא הדין אם לא הרגיש בו הקולמוס אלא שאנו רואים שהדיו יצא דרך הנקב אל העבר השני של הקלף, דפסול", ועוד כתב שם (בינה אות ו') : "אמנם בירושלמי פ"ק דמגילה הלכה ט' איתא כל שדיו יוצאה מבין הנקבים – פסול, ועיי"ש עוד. ולכאורה פשוט דע"פ הירושלמי הזה נוכל לפרש גם דברי תלמודא דידן שבת (ק"ח) וחולין (קי"ט) דכל נקב שהדיו עוברת עליו – אינו נקב, דהיינו שהנקב קטן כל כך עד שאין הדיו נכנסת לתוכו לעבור לצד השני של הקלף, אלא עוברת על הנקב בשטח העליון של הקלף… ומ"מ פשוט לענ"ד דצריכין לחוש גם לירושלמי הנ"ל דאם הדיו יצאה מעבר לעבר – דפסול לדברי הכל". והביאו הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק מ"ה).

ונראה דלהלכה כיון שפשט דברי הבבלי אינו כן, וכך נראה מלשון השו"ע שדווקא כאשר האות נחלקת לשנים – פסולה, וראה בב"ח ובט"ז הובאו בהערה י"ח, עכ"פ אם נסתם – כשר לכו"ע ולא חילקו אם הדיו עובר לצד השני לפסול, לכן נראה שבדיעבד יש להכשיר, אבל לכתחילה אם רואה נקב כזה, בוודאי שיש להיזהר שלא לכתוב על הקלף עד שיתקנו.

[וכ"כ בציץ אליעזר (חי"ב סי' ה'), וז"ל: "והנה בודאי אילולא ראינו דבריהם של המלאכת שמים והמקדש מעט, הדבר היוצא בזה והמשתקף לפנינו מדברי הש"ס בכ"מ ומהרמב"ם פ"א מתפילין והב"י בטור ובשו"ע או"ח סי' ל"ב סעי' י"ג הוא דתלוי בעיקר באי הדיו עובר על הנקב ובהרגשת הקולמוס, וכל שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בשעת כתיבה – כשר", והסיק: "כן נלענ"ד שלכתחילה בודאי יש לחזר שלא לכתוב על קלף כזה שהדיו מבצבץ מחמת נקב קטן שיש בו לעבר השני מהקלף. ואף על פי שהדיו עובר עליו והקולמוס לא מרגיש, אבל בדיעבד – אין לפסול". וראה שם בהרחבה].

[21] עיין פרק י': הלכות תגין, סעי' י' ובהערה שם, דאף אם לא תייג כלל – כשר בדיעבד. וא"כ הכא האות כבר הייתה כתובה כתיקנה בכשרות ורק אחר כך בשעת תיוג נוצר חיסרון של היקף גויל – הוי כניקב לאחר שנכתב שכשר, כמבואר לעיל בסעיף ו' ובהערה שם.

[22] הב"י (סי' ל"ב) הביא בשם המהרלב"ח: "ובתשובות ה"ר לוי ן' חביב ז"ל (מהרלב"ח סי' א) כתוב: הלכה למעשה בימי הסופר המובהק הרב ר' יוסף הכהן נשמתו עדן באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוטה שלהן היה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתם, ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נשמתם עדן על פי סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש, ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל, ואף על פי שמדברי הרמב"ם (שם הי"ט) אין לנו הכרח חזק לפסול, מפני שכשמנה הדברים הפוסלים לא הזכיר דבר מזה אלא שנגעה אות באות, הרי הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) שהביא בעל ההגהה (מיימוני שם אות ר') שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם וכל שכן שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ". וכן פסק השו"ע (סימן ל"ב סעי' ט"ז): "אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו – פסול".

[23] כן כתב המג"א (שם ס"ק כ"ז): "ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף – רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות, וכ"מ בב"י, ע"ש". וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק ס') וכ"פ הקול יעקב (הובא לעיל הערה י"ד).

[24] ראה פרק ב': בדיני קלף, בדין טלאי סעי' פ"ו-צ'.

[25] בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ג): "עירב את האותיות אית תניי תני – כשר, ואית תניי תני – פסול. רבי אידי בשם ר"ש בשם רבי יוחנן: מן דמר כשר – מלמטן, מן דמר פסול – מלמעלן, כגון ארצינו תפארתינו. ארצך צריכה, תפארתך צריכה". וז"ל פירוש החרדים שם: "עירב את האותיות היינו שנגעה אות בחבריתה ונדבקה… ואם נדבקה אחר שנגמרה צורתה כגון שנדבקו רגליהם – אין דיבוק זה פוסל ואין צריך לא לגרוד ולא להפריד. אבל אם נדבקה בראשה קודם שנגמרה האות – צריך לגרור הכל שהרי לא נעשה בה דבר בהכשר", עכ"ל. ביאור הדברים, דס"ל לירושלמי דהיכא שכתב תיבת ארצינו וכשכתב את האות ו' בסוף המילה נגעה רגל האות ו' במושב האות נ' שלפניה – כשר, כיון שהאות נ' וכן האות ו' נכתבו בכשרות ורק אח"כ נעשה דיבוק ביניהם. אבל היכא שנדבקו שתי אותיות בראש האות, כגון שכתב תיבת בראשית ונגעה גגה של האות ר' בגגה של האות ב' – פסול. ולא מהני שיגרור את הדבק בין האותיות משום חק תוכות כיון שהאות האחרונה נעשית בפסול ולכן צריך לגרור את כל האות ר', ולחזור ולכותבה. והיכא שכתב תיבת ארצך ונגעה רגל האות ך' במושב האות צ', נשאר הירושלמי בצ"ע.

והרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' תרי"א) פסק כדברי הירושלמי, וז"ל: "ומ"מ יש דיבוק שאינו פסול… וא"כ עירב את האותיות לכאורה לדידן אינו פסול, דמאן דתני פסול כאשיאן, ומאן דתני כשר כרב ורב חסדא ורבי זירא. ונראה לי שזה הענין מתברר ממה שאמרו בירושלמי דמגלה וברכות. דגרסינן התם: עירב את האותיות אית תנויי תנו – פסול, ואית תנויי תנו – כשר. רב אידי בר שמעון: דמר כשר – מלמטן, מאן דמר פסול – מלמעלן, כגון ארצנו תפארתנו צריכה. כך מצאתי בגירסת כל הספרים. ולפי גירסא זו נראה לי פירוש: מלמעלה – פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה. והלכך אם בא לגרור הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גוררו. אבל כשנדבקו מלמטה כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשו לגוררה אין זה כחק תוכות. והלכך אפילו אינו גורר, כל שהוא יכול לגרור – כשר כר' זירא, דאמר: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת וכו'. אבל ארצך תפארתך שהכף דבוקה באמצעות רגלה עם התיו בהא איכא ספקא. דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול. ואיכא למימר דאינו אלא כלמטה וכשר, כך נראה לי".

כתב הטור (סי' ל"ב): "כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה – פסול דהוי כמו חק תוכות, אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו – יכול ליטלו, וא"א ז"ל פסל גם בזה… ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר".

וכתב הב"י (שם): "ונראה שסמ"ק היה מפרש כן הירושלמי, ומשום הכי כתב: אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה דאמרינן דפסולה ואח"כ נטל הדיו הוי כחק תוכות ופסולה, כלומר שאם נדבקה האות קודם שתגמר, דהיינו בתחלת עשייתה פסולה ולא סגי כשיפריד בין השתי אותיות הדבוקות דהוי חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבקת… אבל המרדכי בפרק הקומץ (ה.) כתב הירושלמי הזה ואח"כ כתב: אמנם בתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה. וכתב המרדכי (שם) בשם רבינו שמשון שכן כתב רבינו אלחנן דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה, וכן פסק בספר התרומה (סי' רה) שאם נוגעת אות לחברתה מלמעלה או מלמטה – פסולה ותיקון מועיל בה, ולא דמי לחק תוכות, וכן כתב בהגהות מיימון (תפילין פ"א אות פ), וכן כתב האגור (סי' מח) בשם מהר"ם, וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו הירושלמי הזה כלל, וכן הלכה", עכ"ל.

וכ"פ השו"ע (סימן ל"ב סעי' י"ח): "ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה – פסול. ואם גרר והפרידה – כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה".

ועיין עוד שו"ע אבן העזר (סי' קכ"ה סעי' ח') ובנו"כ שם.

[26] שו"ע (סימן ל"ב סעי' י"ח): "ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה – פסול. ואם גרר והפרידה – כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה". ועיין לעיל הערה ה' בדברי הב"י, שהקשה אמאי מכשרינן אות שנמצא בה נקב בקלף, והרי כל אות שאין גויל מקיף אותה מארבע רוחותיה – פסולה. ותירץ שני תירוצים, תירוץ ראשון: יש לחלק בין נקב לדיבוק, ורק דיבוק בין שתי אותיות פוסל מחמת חוסר היקף גויל, אבל נקב אינו פוסל מחמת חסרון היקף גויל. תירוץ שני: כל מאי דמכשירינן בנקב היינו דוקא שהאות נכתבה בכשרות ורק אחר כך נעשה הנקב, אבל נקב שהיה מתחילה בקלף ובשעת כתיבה פגעה האות בנקב, דהיינו שמתחילה לא היה לה היקף גויל – פסולה.

ואיכא למידק בדברי הב"י בתירוצו השני (דלפי התירוץ הראשון משמע שכל דיבוק פוסל אפילו אם נכתב בכשרות), מה הדין אותיות שנדבקו לאחר כתיבה, דהיינו שבשעת כתיבה האותיות נכתבו בכשרות ורק לאחר כתיבה נדבקו? כתב בזה בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת יו"ד סי' קס"ט) שהוא ספיקא דדינא, ולפי התירוץ השני בב"י אותיות שנדבקו לאחר כתיבה – כשרות ללא גרירה, וז"ל: "ומה שפסק בש"ע א"ח בסימן ל"ב סעיף כ"ו וביו"ד סימן רע"ו סעיף י"א שאותיות של שם שהם דבוקות – יכול לגררן, היינו שהם דבוקות מתחלת כתיבתן שזה ודאי פסול לכל הדעות ולכך הגרירה הוא תיקון בודאי, כן נלענ"ד". וכ"כ בדרך החיים (סי' פ"ב ס"ק כ"ה), ומ"מ גם לדבריהם יש לחוש לתירוץ הראשון שבב"י ולפסול ללא תיקון, וכ"כ המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק נ"ד) וז"ל: "ודע עוד דבענין נגיעת האותיות אפילו אם יודע בבירור שנעשה לאחר הכתיבה – גם כן פסול [דרך החיים שם וכן משמע בבית שמואל באה"ע בסימן קכ"ה סקכ"ט עיין שם, דסבירא ליה גם כן דצריך לחוש לתירוץ ראשון שבבית יוסף דאין מחלק בנגיעה בין אם לא הוקף בעת הכתיבה או אחר כך]". מאידך יש שכתבו לפסול דיבוק בין אותיות אף שנעשה לאחר הכתיבה בכל עניין ולא מחמת ספיקא דדינא, דס"ל דיש לחלק בין דיבוק לנקב, וז"ל המאמר מרדכי (ס"ק י"ט) והובא בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק צ"ט): "הנה מבואר מדברי מרן ז"ל בבית יוסף [סי' ל"ב ד"ה ומ"ש רבינו] בשם הרא"ש [סדר תיקון תפילין, עמוד נב טור א] והפוסקים, וממשמעות דבריו כאן בשלחן ערוך, דאף על פי שנגמרה האות לגמרי וסילק ידו ממנה, ואחר כך נדבקו האותיות בדיבוק בעלמא שאינו מפסיד צורת האות, אפילו הכי פסול כל זמן שלא הפרידן. ויש להקשות, שהרי כבר נתבאר דטעם פיסול דבקות האותיות הוא משום דבעינן שתהא כל אות מוקפת גויל מארבע רוחותיה סביב, ומאחר שכן קשה למה תפסל כשנכתבה מתחילה בכשרות והיתה לה שעת הכושר, והא כבר נתבאר לעיל סעיף י"ו, דאף על גב דקיימא לן דחסרון הגויל סביב פוסל כמו דיבוק האותיות, מכל מקום כל שמתחלה נכתבה בכשרות מוקפת גויל מארבע רוחותיה אף על פי שאחר כך נחסר הגויל – לית לן בה, ומאי שנא הכא. ולא מצאתי לאחד מן האחרונים ז"ל שנתעורר על זה. ושמא יש לומר דנהי דפסלינן כל שיש נקב או חסרון הקף גויל מתחלה כמו בדיבוק האותיות, מכל מקום לא מחמרינן ביה כמו בדיבוק האותיות, כיון דאין פיסול חסרון הקף גויל מצד שניטל הגויל ברור כל כך כמו חסרון הקף גויל מצד דיבוק האותיות".

וכ"כ רבי עקיבא איגר (בהגהותיו על השו"ע סעי' ט"ז), וז"ל: "ומ"מ דוקא בנפסק על ידי נקב, דהב"י הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ. אבל בנגיעה אות באות, אף שנכתב בכשרות ונדבק אח"כ – פסול כדמשמע סעיף י"ח. תשו' דבר משה חא"ח סי' ח'". וכ"כ החזו"א (סי' ח' ס"ק ב'-ד'), ועוד עיין בזה ביאור הלכה (סימן ל"ב סעי' ט"ז ד"ה "כשנכתב בכשרות").

[27] שו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ח, כ"ה), וראה לעיל הערה כ"ו.

[28] כיון שעדיין יש דיבוק בין האותיות והטיפקס רק מכסה את הדיבוק ולא מוחקו.

[29]  כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן רצ"ד, וכ"ה בשו"ת פאר הדור סי' ט'): "שאלה: על דבר קריאת התורה בכל יום אם אין להם ס"ת, מהו שיקראו בחומשים ויברכו לפניה ולאחריה או ימנעו להקריאה כל עיקר. וכן בס"ת שאינו עשוי כהלכתו או ספרי תורה של קלף שאינן מעובדין לשמן שהן ודאי פסולין, אם מותר לברך הקורא בהם אם אסור לברך. יורנו רבינו. תשובה: מותר לברך ואין הברכה על הקריאה בספר כמו שהברכה על נטילת לולב או ישיבה בסוכה, שאם היתה סוכה פסולה או לולב פסול נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה שעליהן מברך ואם היו פסולין לא עשה מצוה, וכאן בקריאה המצוה היא הקריאה בספר תורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול, ואפי' קרא על פה יברך כי עצמה של קריאה היא המצוה שעליה אנו מברכין. הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש. הנה למדת שההגיה בתורה היא המצוה שעליה אנו מברכין… אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריאה שחייבים לקרותה בצבור שהם שבעה או שלשה וכיוצא בהם הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד צבור לא מפני שהברכה לבטלה. ועל דוקיא זו סמכו אנשי המערב והיו קורין בספרי תורה של קלף בלא עיבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם, כגון רבינו יוסף הלוי זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל וכיוצא בהם, ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף לפי שכולם בעלי בינה היו וחכמתם מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר הוא אם פסול אלא בקריאה עצמה, בין שהיה קורא בספר כשר או פסול כמו שביארנו".

וכתב הב"י (סי' קמ"ג): "וכתוב בתשובת הרשב"א שנשאל על ס"ת שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברים הפוסלים אם מותר לברך בו או אסור, וכתב השואל שמצא תשובה להרמב"ם (מהד' בלאו סי' רצד פאר הדור סי' ט) שהתיר לקרות ולברך על ס"ת פסול אם אי אפשר להיות להם ס"ת כשר, והרשב"א תמה על תשובה זו וסתר ראיותיו והעלה שבילדותו כתב כך ואח"כ חזר בו, וכתב בהלכות ס"ת פ"י (ה"א) נמצאת למד שעשרים דברים הם שכל אחד מהם פוסל ס"ת ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש שמלמדין בו התינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורים בו ברבים, ובסוף התשובה כתב וזה לשונו: ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מורה לך הלכה למעשה שלא ראיתי מי שעשה בזה מעשה גם בכפרים שאין שם ס"ת וקורים בספרים שאינם נגללים ואין נכתבים כהלכתם, לא ראיתי בעולם מי שבירך בהם לא בתחלה ולא בסוף, ע"כ. ותשובה זו כתבה ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קלד) והכל בו (סי' כ יג.) בספריהם. ואף על פי שכתב הכל בו שדעת גדולי נרבונה כדעת אותה תשובה של הרמב"ם, אנו על דברי הרשב"א יש לנו לסמוך, וכ"ש במקום שהרמב"ם בחיבורו מסכים עמו וכן כמה גדולים, וכ"ש במקום ברכה ששומעין לאומרים שלא לברך. וכן כתב בעל מגדל עוז בתחלת הלכות (ס"ת) [תפילין] על מה שכתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ב) ס"ת דחסר אות אחת – פסול, דהכי משמע בהקומץ רבה (מנחות ל.) ובפרק קמא דבתרא (טו.). ונהגו בכל ספרד וקטלוניא שאם נמצא בו טעות אפילו בסוף הפרשה – מחזירין אותו ומביאין אחר במקומו וקוראים גם מברכין כבתחלה, וכן הסכים הרמ"ה והראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל, ע"כ. וכן כתב בתשובת הרשב"א (ח"א סי' רכז וסי' רל), וכן כתוב בתשובות הרא"ש כלל ג' (סי' ח): ס"ת שנמצא בו טעות, כיון שפסול הוא הקריאה שקראו לאו כלום היא, נמצא שגם הברכה שברכו אינה ברכה והקוראים בכשר צריכים לברך על קריאתה כי נתקנה ברכה לקריאה זו שמוציאין בה הרבים אף על פי שהקורא בירך על התורה לפני פרשת הקרבנות – חוזר ומברך על קריאת התורה, עכ"ל. וכן כתב רבינו בטור יורה דעה סימן רע"ט, וכן נוהגים. והמרדכי בפ"ב דמגילה (סי' תשצג) כתב חילוקים בזה ואיני מאריך בהם לפי שלא נהגו כן. והאגור (סי' קצה) כתב שהרא"ש סובר שאע"פ שנמצא טעות בס"ת – אין להחזירו ולהוציא אחר משום דאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתר, וכן כתב הר"י אור זרוע (הל' שבת סי' מה), וכן כתב המרדכי (פ"ג) [פ"ב] דמגילה (סי' תשצג), ונהוג עלמא כוותיה, ע"כ. ומה שהעיד על הרא"ש, עדות בטלה היא, שכבר כתבתי לשונו בסמוך והוא בהיפך ממש, ואפשר דטעות סופר הוא באגור, וצריך להגיה: הר"ש במקום: הרא"ש. גם מה שכתב דנהוג עלמא כוותיה, זהו אפשר לבני אשכנז, אבל בני ספרד אינם נוהגים אלא כתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך, וכן ראיתי תמיד מעשים בכל יום בפני גדולי הדור. ומיהו מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בירב זלה"ה הנהיג היכא דנמצא טעות בס"ת בשעת הקריאה, להוציא ס"ת אחר ולהתחיל ממקום שנמצא הטעות ולהשלים הקורים על אותם שקראו במוטעה, ואם נמצא הטעות באמצע קריאה, הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואין חוזר לברך לפניה, כי ברכה שבירך לפניה בס"ת הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד, וכן אנו נוהגים אחריו. וטעם הדבר אכתוב בטור יורה דעה סימן רע"ט (ד"ה ספר) בסייעתא דשמיא".

ובשו"ע (סימן קמ"ג סעי' ד') פסק: "אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה – מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים  על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאה, הקורא גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה". ועיין שם בדברי הרמ"א וביאור הלכה (שם ד"ה יש להקל).

וכשנמצא דיבוק באותיות הס"ת (ולא נשתנתה צורת האותיות), נחלקו הפוסקים אם יש להחזיר את הס"ת ולהוציא ס"ת אחר, או שיש להמשיך את הקריאה בס"ת שנמצא בו הדיבוק. הב"ח (סי' ל"ב) כתב שאין להוצא ס"ת אחר, וז"ל: "מיהו בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות ויכול להפסיק קריאתו, צריך עיון אם צריך לברך ברכה אחרונה ולהוציא ס"ת אחרת, דאע"ג דבחול נראה דכדאי הוא הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תריא) לסמוך עליו במה שכתב: אפילו לא גרר – כל שהוא יכול לגרור כשר, כדרבי זירא דאמר: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, מכל מקום בשבת אינו ראוי לגררו, או דילמא כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק אלא דאיסור שבת הוא דרביע עליה, ראוי לגררו קרינן ביה. והא דאיתא במסכת סופרים (פ"ב ה"ב): אל יקרא בו, ומביאו בספר התרומה (סי' רה), היינו דלכתחלה אין להוציא כדי לקרות בו כיון שלא תיקנה להפריד הדבק, אבל אם הוציאו דיעבד וקורין בו – אין להוציא אחרת, והכי מסתברא". וכ"פ הט"ז (שם ס"ק י"ח). ולכאורה נראה מדבריהם דס"ל שאין מוציאין ס"ת אחר רק במקום שהירושלמי (שהבאנו לעיל בהערה כ"ה)  מכשיר, וכדברי הרשב"א בתשובה (סי' תרי"א), אלא שהפמ"ג (סי' קמ"ג במשב"ז ס"ק ב') כתב: "אם נדבק אות באות אפילו בשבת – אין צריך להוציא אחרת, דיש לסמוך על הרשב"א בזה, עיין ט"ז ב"ח סימן ל"ב, אות י"ח [בט"ז], ועיין מ"א ס"ק זיי"ן. ומסתימת הב"ח בסימן ל"ב וט"ז משמע אף נדבקה באמצע, י"ל דאין מוציאין אחרת".

ובקיצור שו"ע (סי' כ"ד הל' ג') פסק שאין להוציא ס"ת אחר רק במקום שהירושלמי הכשיר, וז"ל: "נמצא שנדבק אות לאות, אם נראה שנדבק לאחר הכתיבה – כשר, כל שלא נשתנה צורת האותיות, אבל אם נראה שנדבק כן בשעת כתיבה, אזי יש חילוק, שאם נדבק כן קודם שנגמר האות, כגון נו"ן פשוטה שנדבקה באמצעיתה ברגל תי"ו וכדומה –  פסול, אלא שבחול יכולין לגרוד שם להפרידם, אבל אם הדיבוק נעשה בגמר האות – יש להכשיר, ואין צריכין להוציא ספר-תורה אחר".

וז"ל המשנ"ב (סי' קמ"ג ס"ק כ"ה): "אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו, אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת… אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב – לכתחלה אין להוציא ס"ת זו לקרות בה כ"ז שלא גררו הדבק. ואם לא נודע והוציאו ס"ת ונמצא בשעת קריאה, אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו, אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן, ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון או אם אירע בשבת שא"א לגרור – מותר לקרות בו. כך ואם הדביקות הוא בתחלת כתיבת האות או באמצעה שממקום הדיבוק ולהלן נכתב בפסול – יש להוציא אחרת אף דלא נשתנה צורת האות עי"ז. ויש מקילין שא"צ להוציא אחרת אף באופן זה כיון שלא נשתנה צורת האות עי"ז (ואף דמ"מ צריך גרירה, קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ודינו כאלו כבר נגרר, ואפילו בשבת שא"א לגרור מכח איסור שבת, מ"מ כיון שאינו מחמת הספר אלא איסור שבת רביע עליה – א"צ להוציא אחרת)".

אבל הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק צ"ח) כתב: "כתב ט"ז (ס"ק י"ח), וז"ל: מכל מקום אם נמצא כן בספר תורה – אין להוציא אחרת, דכתב בית יוסף [עמוד קמ ד"ה כתוב] בשם הרשב"א [שו"ת ח"א סימן תריא]: אפילו אינו גוררה, כל שהוא יכול לגרור – כשר, וכדרבי זירא דאמר [מנחות קג, ב] כל הראוי לבילה וכו', עכ"ל. והא דלא פסק מרן כדברי הרשב"א, נראה דסמך על מה שכתב בספר התרומה [סימן רה] בשם מסכת סופרים [פרק ב הלכה ב] דכל זמן שעדיין הם מודבקים יחד – לא יקרא בו. עולת תמיד (אות כ"ט). וכן כתב השיירי כנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף אות י"ד): מנהגנו דאפילו בדבוק אות לאות שנמצא בספר תורה בשבת ויום טוב – להוציא ספר תורה אחר. והביאו אמת ליעקב (בפיסול נגיעת אות לאות אות ט'), לדוד אמת (סימן י"ב אות ט'). וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א. ואין חילוק בזה בין קריאת ספר תורה בשחרית  [או במנחה] או בשני וחמישי, דבכל קריאה אם נמצא דבוק מוציאים ספר תורה אחרת. אמת ליעקב (שם), לדוד אמת (שם) [ועיין כף החיים סימן קמג אות לה]". וכן עיקר וכמו שהארכנו בזה במאמר מרדכי הלכות שבת (חלק ב' פרק ל"ג סעי' ט').

[30] כתב בים של שלמה (מסכת גיטין פרק ט' (סי' כ"ד), וז"ל: "מצאתי כתוב בליקוטי גיטין, וזה לשונו: ראיתי שמהר"י מרפורק צוה לסופר… ואחר כך ראה שהיה דבוקים פ' ויוד של נהר פישון, והעידו כולם שמיתחלה לא היה כן, רק על ידי שהקלף היה דק מאד, וגם הדיו היה קלוש, ולא עב, לכן נתפשט שחרורית הדיו, ונבלע בקלף, צו פלאסין [תרגום: התפשט], ונסכמנו לגרור בינו ובינו, להבדיל האותיות, אף לאחר החתימה, וציוה לסופר לגרור בפני עדים, וכן עשה, ולא הועיל הגרירה, לפי שהיה נבלע בקלף עצמו, והסכמנו כולנו יחד שאין מזיק כלל, כיון שניכרים האותיות, ונקראים יפה, ונכתבים בשורה, ואין כאן אלא התפשטות לחות הדיו, ונראה שהיא לבן יותר מכתב האותיות, לכן הכשרנו לגרש בו לכתחילה, וכן עשה מעשה". וכן כתב בדרכי משה הקצר (אבן העזר סימן קכ"ו ס"ק ה'): "עוד בשם מהר"י ברי"ן מעשה שנתפשטו האותיות שקורין צו פלאסי"ן עד שהיו נראין כדבוקות, מכל מקום היה ניכר שלא היה אלא מלחות הדיו שהיה לבן יותר מגוף האות, ונתן הגט לכתחלה". וכן פסק הרמ"א (אה"ע סי' קכ"ה סעי' ט"ז) וז"ל: "נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאס"ן, עד שנראין כדבוקין ומכל מקום נראה שאין האותיות נוגעין – כשר"

וכן נראה בדברי הנודע ביהודה (מהדורא קמא – אבן העזר סימן פ"ה), וז"ל: "שאלה: לבאר דין גט ע"י שליח שני ששלחוהו ב"ד שקיבלו לפניהם מיד שליח ראשון ומחמת שנפל השליח השני למים דרך הילוכו נטשטשו כמה אותיות וגם דיו נתפשט רשומו חוץ להאותיות ובין האותיות ובחלק שבין שטה לשטה באופן שגם חוץ להאותיות הקלף שחור מחמת הדיו שנתפשט לחלוחית שלו שמה אלא שעכ"פ האותיות ניכרים כי גוף האות שחור מאוד בתכלית השחרות ומה שחוץ להאות אף שהקלף נעשה שחור אבל הוא דיהה הרבה… תשובה: … מ"מ כיון שהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ולכך ניכר ממילא אינו מפסיד מה שיצא מן הטפה על הגויל המקיף שגם במקום הטפה מקרי גויל נגד שחרות האות, וא"כ אין מקום להחמיר מצד שאינו מוקף גויל, וקמ"ל רמ"א שאעפ"כ מחמירין לכתחילה ועכ"פ בדיעבד כשר". וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קפ"ו).

ועיין בפתחי תשובה (סימן קכ"ה ס"ק ט"ז) שכתב בשם הגט פשוט: "וכ"ש אם נפל מי עפצא או מי קאפ"י על הגט ועשה בו כתמים כתמים – דאין לפוסלו כיון שהאות ניכר". והביאו הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ע"ט). ועיין שדי חמד (מערכת גט סימן ט"ז אות י"ד). וז"ל המשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק ע"ח): "ואם נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסין עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין – כשר".

[31] עיין בהערה הקודמת. וראה בספר סת"ם (לגר"ש קלוגר – הלכות תפילין תשובה כ"ג), שכתב: "הנה נשאלתי מק"ק בולקאמין בדין אות זיי'ן מתפילין שנעשה מזבוב כעין טיפה ונראה כה' מה דינו. והשבתי דנראה בפשיטות דהתפילין פסולין בודאי, מה לי טיפת דיו שנפלה מעצמה מה לי טיפת זבוב, כל שנראה כאות אחר נחשב נשתנה צורת האות". וכ"כ בשו"ת ברכת יוסף (לנדא – סי' נ"ט), וז"ל: "על דבר שאלתו בסופר שכתב ס"ת וכתב שם הוי"ה כתיקונו ואח"כ נפל מחוטמו טבק על השם ונדבקו ה"ו להדדי, והנה אם אין הצבע של הטבק שחור – מותר למחוק הצבע והשם ישאר בכשרותו… ובאם הטאבק מראה שחור אז… פסול דתינוק ודאי יקרא ח'… והגם שמראה השחור הוא מהטבק ולא מהדיו, מ"מ בכל צבע שחור כשר".

ועיין בספר דעת תורה (למהרש"ם – סי' ל"ב סעי' י"ז): "ובדין נפל טיפה של צואת זבוב ונוטה לשחור קצת ועי"ז נראה הדלי"ת כה"א, נ"ל להקל לגרור הטיפה, ואף דבשו"ת סת"מ מחמיר בזה, אבל יעויין בנו"ב מהד"ת אהע"ז סי' קי"ג גבי קו דק שהוא שחור וזה מפסולת הנייר דמוכח דיש להקל, וה"נ בנ"ד. ואפשר לדחות דשאני כל דבר שחור שדינו כדיו, אבל מלבד דאין נראה כן הנה בנ"ד אינו אלא נוטה לשחור, וא"כ בודאי יש להקל לענ"ד. ועי' שו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי נ"ט דכל צבע שחור פוסל, כמ"ש בא"ר סי' זה סק"ד שדינו כדיו, וא"כ קשה להקל אא"כ דיהה הרבה".

וכ"כ בשו"ת אבני נזר חלק (אורח חיים סימן ז'), וז"ל: "בדבר התפילין אשר נמצאו נקודות שחורות מצואת הזבובים בתוך האותיות. הדבר ברור שהם פסולין. שדומה לנפל טיפת דיו בתוך האות שפסול… אבל טיפין אלו שמתקיימים וכיון ששחורים הם חשובים דיו ממש כמ"ש הרמב"ם [פ"א מתפלין ה"ה] דדיו היינו שחור וכל שחור הוי דיו". ועיין במקדש מעט (יו"ד סי' רע"ד ס"ק מ"א), שכתב: "נטפל איזה שחרות מועט אל האות… וכשהנטפל הוא רק בדרך נגיעה מאות לאות, נ"ל דא"צ תקון כיון דגוף האות שחור טפי כנ"ל". וכ"כ באו"ח (סי' ל"ב ס"ק ס"ז).