פרק יד' – דיני רצועות התפילין

מין הרצועות

• רצועות התפילין צריך לעשותם מעור בהמה או חיה או עוף טהורים[1].

עיבוד העור

• העור שממנו עושים את רצועות התפילין צריך שיהיה מעובד. וצריך שהעיבוד יהא לשם תפילין[2] ע"י שיאמר[3] בתחילת העיבוד שהעיבוד הוא לשם קדושת תפילין.

עיבוד ע"י גוי

• רצועות תפילין שכל מלאכת עיבוד העור נעשתה ע"י גוי – פסולות, כיון שלא נעשו לשמה[4]. ואפילו אם ישראל יתן על העורות מעט סיד וכדו' ויאמר: לשם קדושת תפילין – אין זה מועיל להכשירם, כיון שהעיבוד הראשון שנעשה ע"י גוי לא התבטל לגמרי^[5].

• עור רצועות התפילין שלא עובד לשמה, אם יש לו תקנה – ראה לעיל פרק ב': בדיני הקלף סעי' נ"ב-נ"ג.

• עיבוד עור הרצועות, ע"י מכונת חשמלית – ראה פרק ב': בדיני הקלף סעי' ע"ד-ע"ו[6].

צבע הרצועות

צבע שחור

• הלכה למשה מסיני שיהיו רצועות התפילין, בין של יד ובין של ראש, שחורות מבחוץ[7].

צביעת יהודי

• צביעת רצועות התפילין בשחור צריכה להיעשות על ידי יהודי לשם קדושת תפילין, ואם השחירם גוי – פסולות^[8].

צבע "מן המותר בפיך"

• מותר לצבוע את הרצועות בכל חומר שחור, ובלבד שיהא "מן המותר בפיך"[9].

צבע לנוי ומדברים טמאים

• אין להשתמש בחומר "שאינו מן המותר בפיך" אפילו לדבר שאינו מעיקר הצביעה אלא לנוי בעלמא[10]. לפיכך אין למשוח את הרצועות בשומן דג טמא. וכן אין לערב בצבע חומר הנקרא 'שרלק'[11] כדי להוסיף ברק לצבע התפילין, הן בצביעת הרצועות והן בצביעת הבתים [וגם המהדרים לצבוע את הצד הפנימי של הרצועות לא ישתמשו בחומר זה].

שימוש ב'שרלק'

• אין להשתמש ב'שרלק' וכדו' לתפילין בין אם עירב את השרלק בצבע, ובין אם צבע בצבע שחור כשר לצביעה ללא 'שרלק', ואחר כך צבע ב'שרלק' ליופי.
• השתמשו ב'שרלק' וכדו' לצביעת הבתים או הרצועות – בדיעבד אין זה פוסל[12].

שימוש הסופר ב'שרלק'

• סופר שלקוח ביקש ממנו להשתמש ב'שרלק', לא יסכים להשתמש בחומר זה אפילו אם בשל כך הלקוח לא יקנה ממנו[13].

התלבנו הרצועות

• השחירו את הרצועות כדין והתלבנו הרצועות – צריך לחזור ולהשחירם, וכן נוהגים^[14].

רצועות שחורות חלקית

• לכתחילה יזהר שהרצועות יהיו שחורות בשלמותם. אמנם תפילין שהרצועות שלהם לא נצבעו כראוי או שהלבינו – אם רובם צבוע שחור, כשרות לברכה[15]. ומכל מקום, יש לצבוע גם חלק זה.

צבע הרצועה שבמעברתא

• יש להיזהר לכתחילה שגם חלק הרצועה שנכנס לתוך המעברתא יהיה צבוע בשחור[16]. אמנם, גם אם לא השחירו חלק רצועה זה או שהשחירו והלבין – מותר להניח תפילין אלה בברכה, כיוון שרוב הרצועה שחורה והולכים לפי הרוב[17].

רצועות שנשתנה צבעם

• רצועות שחורות שהתיישנו ונהיו בצבע חום כהה הנוטה לשחור – כשרות[18], ומכל מקום, לכתחילה – יחזור ויצבעם בצבע שחור.

צביעה בשני צדדים

• יש נוהגים להשחיר את הרצועות משני הצדדים, ואין צריך להקפיד בזה^[19]. אמנם, ע"פ הסוד יש מדקדקים להשחיר את הרצועות משני הצדדים.

צביעת חודי הרצועות

• אין חיוב להשחיר את חודי הרצועות – היינו עובי הרצועות של התפילין, אך המדקדקים נזהרים להשחיר גם את חודי הרצועות[20].

צבע שחור מתקלף

• רצועות תפלין שנצבעו בשחור והצבע לא נקלט בעור, באופן שלאחר שמתייבש הצבע, הוי כעין ניילון שחור הדבוק לרצועה וניתן לקלפו כך שהרצועה תישאר ללא צבע – אפילו הכי כל עוד לא קילפו את הצבע, הרצועה כשרה והצבע טפל לרצועה, ומתבטל אליה ונחשבת הרצועה כצבועה בשחור[21]. ומ"מ לכתחילה יש לצבוע את הרצועה בצבע שחור שאין ניכר בו ממשות כלל אלא נבלע בעור.

רוחב הרצועות

שיעור רוחבן

• רוחב רצועות התפילין צריך להיות לפחות כאורך שעורה[22], דהיינו ס"מ אחד (ובשעת הדחק אפשר להקל ברוחב 9 מ"מ[23]). ולדעת החזו"א 11 מ"מ[24].

רצועות צרות

• תפילין שאין ברצועות שלהם רוחב 9 מ"מ – יניחם בלא ברכה עד שימצא תפילין אחרות^[25].

רצועה מכווצת

• במקום הידוק הקשר מצוי לפעמים שהרצועה שם נמתחת ושיעור רוחבה פוחת מכדי שיעור שעורה, ובשעת הדחק שאין לו רצועה אחרת, יש להקל בדבר להניח את התפילין כמות שהן עד שימצא רצועה אחרת להחליפה[26].

רצועה שניקבה

• רצועה שנעשה בה נקב [חור] קטן – כשרה, אפילו אם לא נשאר משני צדי הנקב יחד שיעור כשעורה. אבל אם נעשה בה נקב גדול, כך שרוחב הרצועה שבצידי הנקב קטן מרוחב הנקב (ואפי' רק אחד מהצדדים) – יש להחליף את הרצועה[27].

רצועות ר"ת צרות

• בשעת הנחת התפילין רצועות התפילין של ר"ת צריכות להיות מכוסות ברצועות של רש"י, וסימנך: "שמר תם וראה ישר"[28]. ולכן, יש לעשות את רצועות תפילין של ר"ת צרות יותר מרצועות התפילין של רש"י [אמנם לא יפחות משיעורם], כדי שיוכלו להניח את רצועות התפילין של ר"ת מתחת לרצועות של רש"י[29].

אורך הרצועות

אורך רצועת תש"ר

• שיעור אורך הרצועות של תפילין של ראש – לכל הפחות שתהא הרצועה מימין עד הטבור, והרצועה משמאל עד החזה[30]. ומכל מקום, גם כאשר הרצועות ארוכות יותר – יש לעשות את רצועת צד ימין ארוכה יותר מהרצועה שבצד שמאל.

רצועות תש"ר שוות

• אם שתי הרצועות מגיעות עד החזה – יניחם כמות שהן עד שיחליף לרצועות ארוכות כשיעור[31].

אורך רצועות תש"י

• רצועת תפילין של יד לכתחילה צריכה להיות ארוכה, כך שיהיה אפשר להדקה על הזרוע ולכורכה סביב הבית, ולעשות בה ז' כריכות על הזרוע, וג' כריכות על האצבע ולקושרה[32].

רצועת תש"י קצרה

• תפילין של יד שהרצועה שלהם קצרה ואין בה שיעור שיכול להקיף את הבית ולמתוח על הזרוע עד אצבע אמצעית ולכרוך ג' כריכות על האצבע ולקשור – יניחם ללא ברכה[33], ויברך רק על תפילין של ראש: "על מצות תפילין", כדין מי שמניח תפילה אחת[34].

רצועת תש"ר שנקרעה

• נקרעה רצועת התפילין של ראש במקום בו הרצועה מקיפה את הראש – אי אפשר לתקנה ולתופרה אלא יש להחליפה ברצועה חדשה. ובשעת הדחק, כשאין לו תפילין אחרות וכדו' – מותר לתפור את הרצועות בגידים מצד פנים של הרצועה (כך שהתפירות לא ייראו מבחוץ), אך יניח תפילין אלה בלי ברכה[35].

רצועת תש"י שנקרעה

• נקרעה רצועת תפילין של יד תוך שיעור שניתן לסובב את הרצועה סביב הבית ולמתוח על הזרוע עד האצבע האמצעית ללא ז' כריכות, ולכרוך על האצבע ג' כריכות – אי אפשר לתקנה ולתופרה אלא יש להחליפה ברצועה חדשה. בשעת הדחק, כשאין לו תפילין אחרות וכדו' – מותר לתפור את הרצועות בגידים מצד פנים של הרצועה (כך שהתפירות לא ייראו מבחוץ), אך יניח תפילין אלה בלי ברכה[36].

רצועה שנקרעה ברוחבה

• נקרעה הרצועה ברוחבה ונשארה מחוברת בשיעור של פחות משעורה [דהיינו שנקרעה הרצועה בתוך השיעור שהזכרנו לעיל סעי' כ"ט-ל'] – ראוי להחליפה ולא לתופרה בגידים[37].

קשר תפילין

צורת הקשר

• קשר של תפילין – הלכה למשה מסיני. וצריך לעשות קשר כעין האות ד' בתפילין של ראש, וקשר כעין האות י' בתפילין של יד[38].

קשר תש"ר

• יזהר לעשות הקשר של תפילין של ראש כצורת אות ד' דווקא[39]. ויש שנהגו לעשות צורת קשר מרובע.

קשר בצורת מ"ם סתומה

• יש שנהגו לעשות קשר תפילין של ראש כצורת אות מ' סתומה – 'ם', וטוב שישנו מנהגם[41]. ואם יש לו מסורת מאבותיו לעשות קשר של תפילין כאות מ' סתומה – יעשה התרת נדרים וישנה מנהגו[42].

קשר רגיל בתש"ר

• אדם שהרצועה של תפילין של ראש המקפת את ראשו גדולה ממידת ראשו, ואינו יודע להקטינה – בלית ברירה אחרת יכול להתיר את הקשר של התפילין שבצורה ד' ולהתאים את התפילין לראשו ולקשור קשר רגיל[43].

יציאת רצועה מהיו"ד בתש"י

• יש מחמירים שבקשר תפילין של יד תצא הרצועה מהיו"ד בשיעור "כשעורה", אך אנו לא מחמירים בכך אלא מספיק שיצא כל שהוא[44].

קיצור רצועה בתש"י

• מי שקשר בתפילין של יד קשר של יו"ד ונשאר הרבה מהרצועה היוצאת מראש היוד כך שנראה הקשר כעין האות ו"ו – מותר לחתוך את הרצועה ע"מ שהקשר ייראה כעין יו"ד, ואין לחוש בזה לחק תוכות[45].

• בשעת קשירת הקשרים בתפילין של יד ושל ראש, לכתחילה צריך לומר בפה: "לשם קדושת תפילין"[46], ואם אמר: "לשם תפילין" או: "לשם מצות תפילין" במקום: "לשם קדושת תפילין", ואפילו אם רק חשב "לשם קדושת תפילין" – אין זה מעכב.

קשר תפילין בקטן או גדול

• את קשר התפילין צריך לקשור אדם גדול, ואין לקשור קשר תפילין על ידי קטן, אפילו אם גדול עומד על גביו ומצַווה את הקטן לעשותו לשמה[47]. ואם קשר – יש להתירו ולעשותו שוב על ידי גדול[48].

השחלת רצועה ע"י שרוך

• אין להשחיל את הרצועה בבית התפילין ע"י שרוך משומש של נעל, משום שזו דרך ביזיון.

הצמדת קשר היו"ד לבית

חיבור היו"ד לבית בתש"י

• יזהר בתפילין של יד שלא ייפרד קשר ה"יוד" מהבית לעולם, ואפילו בשעה שהתפילין מונחות בכיסן. ולכן נהגו שבשעה שעושים את התפילין קושרים את היו"ד לבית בגיד[49].

חיבור בגיד

• מותר לכתחילה לחבר את היו"ד לבית ע"י שיכניס גיד באחד מחורי התפירה מלמעלה, ויוציא את הגיד מלמטה, ויעביר את הגיד בבסיס התפילין עד לחור הבא ושוב יעלה עם הגיד החוצה כדי לקשור את היו"ד, ואין בזה משום חציצה[50] [מיהו האשכנזים צריכים לחוש לדעת המשנ"ב, ולכן יקשרו באופן שחוט התפירה לא יחצוץ בין התפילין לבשר, כגון לקשור את היו"ד עם חוט מסביב לבית או ע"י קשירתו למעברתא][51].

חיבור בחוט סנטטי

• כאשר מחברים את קשר היו"ד לבית התפילין ע"י הכנסת גיד בחורי התפירה, יש לעשות זאת אך ורק על ידי גיד, אבל לא על ידי חוט סינטטי או מחומר אחר (כגון: פשתן)[52].

חיבור סביב הבית

• מותר להשתמש בחוט סינטטי, פשתן וכדו' כדי לחבר את קשר היו"ד לבית ע"י קשירה של החוט מסביב לבית או ע"י קשירתו למעברתא. ומכל מקום עדיף לקשור בגיד ולא בחוט מחומר אחר, כדי שהרואים לא יטעו לחשוב שמותר גם לחבר את קשר היוד לבית התפילין ע"י הכנסת חוט סינטטי בחורי התפירה[53].

שימוש בגיד מתפילין ישנות

• מותר לקשור את היו"ד של הרצועה של התפילין של יד על ידי גיד שהורידו מתפילין ישנות וששימש לתפירת הבתים[54].

סדר קשירת הקשרים

זמן קשירת תש"י ותש"ר

• טוב לעשות את הקשרים של תפילין של ראש ותפילין של יד אחרי שעשו את השי"ן בבית של ראש, ויעשה את קשר הדל"ת ראשון ואחריו את קשר היו"ד, כדי שיהיה כסדר אותיות השם שד-י[55].

קשירה אחרי הכנסה למעברתא

• יש מחמירים לעשות את קשר התפילין של יד, אחרי הכנסת הרצועה בתוך המעברתא ולא לפני הכנסת הרצועה במעברתא, אך למעשה מותר לעשות את הקשר גם לפני שמכניסו לתוך המעברתא, והמחמיר תע"ב[56].
• שימוש ברצועות תפילין שבלו לצורך העמדת הפרשיות בבתים – ראה בספרנו בס"ד בחלקים הבאים בפרק העוסק בבתי תפילי 

יש בסוף הקיצור הערה של הרב שקשורה לציורים איך עושים קשר שודאי צריך את הציורים.

[1] שו"ע (או"ח סי' ל"ג סעי' ג'): "עור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה, חיה ועוף הטהורים". והטעם הביא הב"י (שם) את דברי הגמ' בשבת (כ"ח ע"ב): "תני רב יוסף: לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ואסיקנא דלרצועות קאמר".

[2] רמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וס"ת פרק ג' הל' ט"ו): "ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' ל"ג סעי' ג'). ובלבוש (סי' ל"ג סעי' ג')  כתב: "וצריך גם כן שיהיו מעובדין לשמן, כיון שעל כל פנים צריכין עיבוד, הוי עיבודן צורך תפילין, ובעינן לשמן כמו בתפילין עצמן". ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) כתב: "וצריך – כל האי צריך לעיכובא הוא אפילו בדיעבד".

[3] ואם לא הוציא בפיו שמעבד לשם קדושת תפילין אלא רק חשב – עיין פרק ב': הקלף, סעי' מ"ט.

[4] שו"ע (או"ח סימן ל"ג סעי' ג'): "וצריך שיהיה מעובד לשמו". וכתב השולחן גבוה (סימן ל"ג ס"ק ו'): "כתבתי בכללי השו"ע… שלשון צריך –  יש מהם לעכב, ויש מהם שלא לעכב. וזהו שלא לעכב שאם לא עיבדם לשמה – לא נפסלו בכך. שהרי הרמב"ם לא מדינא דגמרא כתב כן, אלא מדעת עצמו". אבל שולחן ערוך הרב (שם ס"ק ג') חלק עליו וכתב שאם לא עיבד את עור הרצועות לשמה – פסול לדברי הכל. וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "וצריך – כל האי צריך לעיכובא הוא אפילו בדיעבד". וכן פסק הקול יעקב (שם ס"ק י') וכן דעת הרב פעלים – ראה בהערה הבאה.

[5] שו"ת רב פעלים (ח"ד סי' ב'): "והנה תהלות לאל יתברך עוד נעשה פה עירנו יע"א תיקון אחר בענין התפלין, כי אחר ערך ט"ו שנה שנפטר עט"ר הרב מור זקני זלה"ה, מ"מ נרגשו החכמים במעשה הרצועות שהיו עושין הסופרים וראו שלא היו מעבדים עור הרצועות לשמן אלא קונים עורות מעובדים ע"י גוי עבוד גמור, והם זורקין עליהם מעט סיד ואומרים לשם קדושת תפילין. אך זה העבוד השני שעושים בידם, לא מעלה ולא מוריד כלום, כי אינו חוזר העור ההיא לידי מיתוח כדי שיתבטל עבוד הראשון של הגוי לגמרי, אלא הוא נשאר בעבוד הגוי. וזה הוא העיקר וידוע כי אין היתר בזה, אלא רק על סברא יחידאה ובשעת הדחק. ואז נתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אבי זלה"ה ועשו רצועות חדשים מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין, והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו תהילות לאל יתברך. ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה".

[6] ועיבוד הרצועות קיל טפי מדין קלף. כי לגבי עיבוד הקלף לשמה דינו מפורש בגמ' גיטין (נ"ד ע"ב), ובדברי רשב"ג בגמ' סנהדרין (מ"ח ע"ב), משא"כ דין עיבוד רצועות לשמה אינו מפורש בגמרא. וראה לעיל הערה ד' שיש הסוברים שעיבוד לשמה אינו מעכב.

[7] רמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וס"ת פרק ג' הל' א'): "שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני ולפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן – פסל. ואלו הם: …ושיהיו הרצועות שחורות". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' ל"ג סעי' ג') ע"פ הגמ' שבת (כ"ח ע"ב) ומנחות (ל"ה ע"א), וז"ל: "הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ". ובביאור הלכה שם (סעי' ג' ד"ה "הלכה למשה"): "הלכה למשה מסיני וכו' – ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד".

[8] כתב הב"י (או"ח סי' ל"ג): "וכתב בספר התרומה בסימן קצ"א שיש להסתפק אם גוי יכול להשחירן לבדו כמו שאר תיקוני עור, או שמא כיון דרצועות שחורות הלכה למשה מסיני צריך השחרה לשמה ואסור בגוי כמו גבי ציצית דבעינן טווייה לשמה, וגם צביעה לשמה. והמחמיר תבא עליו ברכה. ובמפתחות כתב סתם שלא ישחירן גוי אלא ישראל כמו טווייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה". ובשו"ע שם (סעי' ד') פסק: "טוב שישחירם ישראל לשמן, ולא אינו יהודי. הגה: ומיהו בדיעבד – כשר אם השחיר עור הבתים, אבל הרצועות אפי' בדיעבד – פסול". וכתב השיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור שם ס"ק ג') שמלשון הטור משמע שאם השחיר הגוי את הרצועות – פסולות אפילו בדיעבד. והוסיף: "וכ"כ בספר המפה, וכן משמע מדברי ספר התרומה, אבל רבינו הב"י בספר הקצר כתב: 'טוב שישחיר ישראל לשמה ולא גוי". וכתב המג"א (ס"ק ה'): "טוב שישחירם. משמע דס"ל דבדיעבד כשר אפי' לא השחירן לשמן, וא"כ רמ"א בהג"ה חולק עליו והויא ליה למימר בלשון: ויש אומרים וכו'. מיהו מצינו כמה פעמים כיוצא בזה". וביאר המחצית השקל (שם ס"ק ה'): "מצינו כמה פעמים כיוצא בזה. כיון דאינו מבואר להדיא, דאפשר לפרש על צד הדחק דהרב ב"י קאי על הבתים, אף שאין האמת כן, לא כתב לשון יש אומרים". וכתב הפרי מגדים (אשל אברהם סימן ל"ג ס"ק ה'): "והמחבר כאן כתב  דרק טוב, ואיני יודע למה טוב, הא כל דבר מצריך לעשות בעי לשמה".

ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן קנ"ג) כתב: "כיון שהוא צריך לעשות צורת דלת ברצועה של ראש וצורת יו"ד ברצועה של יד להשלים שם שדי – צריך שיהיה הכל על ידי ישראל, כמו העור שבחוץ שעושה בו צורת שי"ן שצריך עיבוד לשמה, כן עור הרצועה צריך שיחור לשמה לפי שכותב בהם קדושה. וכ"ש בהצטרפות הטעם שכתב הרב ז"ל דקי"ל רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. הלכך אין ראוי להקל בדבר כלל". ועיין במהריק"ש (על סעי' ד'), שכתב: "השחירן גוי (לבתים) – יש להקל בדיעבד. אבל השחיר הרצועות – פסולות". וכן כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג או"ח הלכות תפילין סי' ל"ב סעי' ג'): "דהלא הם שתי פעולות הצריכות ומוכרחות שתהיינה לשמן. דהיינו עיבוד העור והשחרת הרצועות דכל אחד ואחד מאלו השתי פעולות צריך שתהיינה נעשות לשמן. וא"כ מהיכא תיתי שעשיית אחת מאלו השתי פעולות לבדה יועיל במקום שתיים, דהלא זה הוא חיסרון שלא יוכל להימנות".

ובקול יעקב (שם ס"ק י"ז) כתב: "אבל הרצועות, אפילו בדיעבד – פסול. וכן כתב הב"ח [עמוד קסד], ט"ז (ס"ק ה'), מגן אברהם (ס"ק ד', ובסימן ל"ב סוף ס"ק ס"ו), אליה רבה (אות ז'), רבינו זלמן (אות ה'), יד אהרן (בהגהות הטור שם), פרי מגדים (אשל אברהם אות ה'), קסת הסופר (סימן כ"ג אות ג'), מלאכת שמים (כלל כ' אות ב'), אמרי שפר (כלל י"ט אות א')". וכן פסק הבא"ח (ש"ר פרשת חיי שרה סעי' ד'): "ואם השחירם גוי – פסולים", וכן עיקר.

[9] בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא – או"ח סימן א') דן לגבי בתי תפילין שטח אותם בטיח ומעורב בטיח עצם של פיל שחוק, וז"ל: "גם מה שמזכיר שנותנין תוך הטיח הזה עצם פיל שחוק – גם בזה יפה הורה לאסור. לא מבעיא לדעת הפוסקים שגם הבתים שחורים הוא הלכה למשה מסיני פשיטא דבעינן 'מן המותר בפיך', ויש לדון בזה כיון שאין בעין ונשאר רק חזותא אם שייך מותר בפיך. ואעפ"כ יש להחמיר ואפילו לדעת הפוסקים שאין הבתים צריכים להיות שחורים רק משום נוי, אפילו הכי טוב להחמיר שלא ליקח לזה מבהמה טמאה".

[10] כתב הטור (או"ח סי' ל"ב): "ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן קודם שנותנין אותה בבית. וכן נראה בשימושא רבא. והרמב"ם פסל אם לא כרך עליה קלף או מטלית, ואינו נראה לאדוני אבי ז"ל לפוסלן בכך". וכתב הב"י שם: "כתוב בסמ"ק (שם) ובארחות חיים (שם) ובהגהות מיימון פ"ג שיש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר, עד כאן. ואיני מוצא להם טעם דהא בברייתא טולין במטלית תניא ובמטלית לא שייך כשר ופסול, וא"כ כל קלף חזי שפיר לכרוך. ומיהו אפשר לומר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך. והילכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול, אבל במטלית דלא שייך ביה פסול – שפיר דמי". ופסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' מ"ד): "וכורכם בקלף קטן. ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר".

ועיין שו"ת זרע אמת (ח"ג או"ח הלכות תפילין סי' ל"ב – סי' ג'), וז"ל: "ועל שאלתך השלישית אם מותר למשוח עור הרצועות בחלב, אומר שאם זאת המשיחה שעושין בעור של הרצועות אחר שהשחירוה היא הכרחית ואי אפשר לעשות בלעדה, אין ספק שמן הדין צריכה להיות מדבר המותר בפיך. ואף אם היא מלתא יתירתא, יש להקפיד שיהיה מדבר המותר בפיך. כמו שכתב בסימן לב סעיף מ"ד בענין הקלף שכורכין בו הפרשיות".

עוד כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' מ"ז) לגבי תפילין של יד: "אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים – יצא. והוא שיטלה (פי' יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. הגה: והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד. ויזהרו ליטול דבק כשר". וכתב הפמ"ג (אשל אברהם סימן ל"ב ס"ק ס"ד): "דבק כשר – כל מעשה מלאכת שמים בעינן 'מן המותר בפיך', ומיהו לא פסול בדבק טמא, עטרת צבי אות צ"ג. ופשוט הוא דאם לא דבקן כלל – כשר הוא". כלומר שאע"פ שאם לא הדביק את הקלפים התפילין כשרות, מ"מ כאשר מדביקם – יש להדביק ע"י דבק כשר.

ובקיצור שולחן ערוך (סימן י' סעי' א'): "ויש למשוח הרצועות תדיר בשומן שיהיו שחורים. ולא ימשחם בשמן דג הנקרא "פישטראן" (תירגום: שמן דגים), כי הוא מדג טמא".

[11] "שרלק" הינו חומר הנעשה מתולעת עץ שאוכלת את שרף העץ והפרש היוצא מגופה מסננים אותו ומבשלים ומייבשים ונעשה פירורים. ושימושו הוא ע"י שמערבים אותו בצבע כי הוא מוסיף ברק ועוזר לקליטת הצבע בעור. ואע"פ שעיקר הצביעה היא ע"י הצבע ולא ע"י ה"שרלק" – אין להשתמש בו, כיון שנעשה מדבר טמא.

[12] ראה לעיל הערה י' בדברי הפמ"ג. ועוד שיש אחרונים שהקלו בדין זה אפי' לכתחילה –  ראה בשו"ת באר עשק (סי' י"ד), שכתב: דלא בעינן מן המותר בפיך אלא הדברים שהם עיקר, כגון רצועות של תפילין וכן שיער דבלאו הכי לא הוכשרו… אך המטליות הללו שאינן עשויין אלא לחזק ובלאו הכי נמי הס"ת כשר, ודאי דלא אכפת לן אי הוי הדבק ממין המותר או לאו".

וכ"כ הפתחי תשובה (יו"ד סי' רע"ח ס"ק ב'): "בספר בני יונה הביא בשם שו"ת אמרי נועם חלק י"ד סימן א' דגם אותם המניחים מטלית מאחורי התפר לחזק יותר – צריכים ג"כ להניח שיור. ואין צריך ליקח דבק כשר לאותן המטליות, כיון שאין בו חיוב, וכל הנעשה לתוספת חיזוק ואינו מן הדין – אין צריך להיות מן המותר בפיך, ע"ש".

ועיין בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא סי' ג' – מבן המחבר) שכתב: "אמנם אומר אני דלכל זה היה מקום לפלפל אם היה עיקר הצביעה נעשה מדבר טמא, אבל בנדון דידן במשיחת עורות בשומן דג טמא, האי משיחה אינו גורם עיקר השיחור, כי עיקר צבע השיחור נעשה מדבר טהור, והאי משיחה הוא רק להצליל הצבע לחזותא ולרכך העור וליפות, ובזה בודאי אין קפידא אם הוא מדבר טמא. דמשמעות לא הותר למלאכת השמים כו' הוא דוקא אם יש בו צורך למלאכת שמים, אבל משיחה אין בו צורך למלאכת שמים דבלאו האי משיחה ג"כ היו הרצועות שחורות כתקונן אף שהיה העור קשה קצת, מ"מ היה ראוי לרצועות. ואין זה דומה למה שכתב הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סעיף מ"ז בדבק שיהיה מדבר המותר, דשם האי דבק הוא צורך מצוה הואיל ולכתחילה צריך להיות בשל יד כל ד' פרשיות בקלף אחד, אבל בהאי משיחה אין בו צורך מצוה, ולא נאמר בשום מקום שיהיו הרצועות רכין. לכן נראה לי להקל, ובפרט כי כל גדולי הדור הקודמים לא דברו דבר מזה ובודאי גם הם ידעו ממשיחת העורות" [ועוד דלגבי השרלק עצמו יש לדון שהרי הוא פרש בעלמא, עיין בשו"ע (יו"ד סי' פ"א סעי' ג'-ד', שם סעי' י"ז). וברמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק א' הלכה ג'): "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום. ובהשגת הראב"ד שם: אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם, כל שכן דם חיה טמאה. אבל המור הוא האמור בשיר השירים: 'באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי' והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף", ע"כ. ובכסף משנה (שם) כתב: "מה שכתב (=הראב"ד בהשגות) שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ"ש דם חיה טמאה, יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר, למה יגרע". אמנם ברבינו בחיי (שמות כ"ה, ג') כתב: "ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש, וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם". ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (חלק א' יו"ד סי' ב')].

[13] ואף שאם עירב את חומר השרלק בצבע, וצבע את רצועות התפילין – בדיעבד הרצועות כשרות, מ"מ לכתחילה אין להשתמש בזה כלל.

[14] כתב המשנ"ב (סי' ל"ג ס"ק י"ט): "עיין בברוך שאמר דמשמע מדבריו דמצוה להשחירן עד שיהיו שחורות כעורב. ודע דאם נתישנו ונתמעך מהן השחרות – צריך להשחירן מחדש וכדלעיל בסימן ל"ב סעי' ל"ט". ובקול יעקב (שם ס"ק י"ב) כתב: "הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ – ואם אחר כך נתלבנו, צריך לחזור ולצובען. אליה רבא (שם אות ס"א), קסת הסופר (סי' כ"ג אות ב'), אמרי שפר (כלל י"ט אות א'). ולאו דוקא נתלבנו אלא כל שאין שחורים עוד כהלכה, צריכים השחרה מחדש. מלאכת שמים (שם) קסת הסופר (שם)". ובעוד יוסף חי (פרשת חיי שרה סעי' י') כתב: "הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות בין הבתים בין הרצועות. ואף על גב דאם צבען שחור ואחר כך נתלבנו, יש מי שאומר שאין צריך להיזהר להשחירם, עם כל זה צריך להזהר להשחירם בין ברצועות בין בבתים".

[15] יש הסוברים שאם יש נקודה לבנה בתוך השיעור המינימאלי של הרצועה – הרצועות פסולות, ודייקו כך מדברי המשנ"ב (שם ס"ק י"ט), שכתב: "ודע דאם נתישנו ונתמעך מהן השחרות – צריך להשחירן מחדש וכדלעיל בסימן ל"ב סל"ט. ובמקום הידוק הקשר מצוי מאד להתמעך השחרות, ויש ליזהר בזה מאד". אמנם להלכה, אם רוב שיעור הרצועות שחורות – התפילין כשרות. עיין בדעת קדושים (סי' ל"ג סעי' ג'), שכתב: "בשחרות הרצועות אולי מועיל רובו ככולו גם בהרוחב כשעורה וגם באורך". ובשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ז') כתב: אמנם כבר אמרתי למעכ"ת נ"י דבנידון שאלתו דגם מתחילה היו הרצועות רובן שחורות רק שהיו מקצת מקומות דקפצה מהן השחרות, כמו שהוא הדרך שבמשך הזמן קופץ השחרות ממעט מקומות. ולפענ"ד נראה דבכה"ג הן כשרות גם קודם שצבע אותן עוד הפעם כדי שיהיו שחורות בכל המקומות. ומשום דבזה אזלינן בתר רובא. ועל כה"ג אמרינן בנזיר (דף מ"ב) דאמרינן רובו ככולו מדגלי קרא גבי נזיר דבעינן שיגלח לגמרי, מוכח הא במקום דלא גלי אמרינן רובו ככולו. וכן גבי פרה אדומה אמרינן מדכתבה התורה אדומה תמימה לכן שתי שערות שחורות פוסלות בה, הא אי לא הוי כתב תמימה הוי די ברובו. ולכן ברצועות שחורות דלא נאמר הלכה למשה מסיני דבעינן שיהיו דוקא שחורות תמימות, אמרינן שפיר שכל שרובן שחורות כשרות". וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (סי' ל"ה) להגרי"ח זוננפלד.

[16] הביאור הלכה (סימן ל"ג סעיף ג' ד"ה "הרצועות שחורות") כתב: "גם איני יודע אם ההלכה למשה מסיני קאי ג"כ על חתיכת הרצועה שנכנסת בהמעברתא, ולכתחילה לא מסתפקנא דחייב להשחיר דילמא מתהפך הבית מזה המקום עיין בגמרא שם (מנחות ל"ה ע"א), אך בדיעבד אולי דמי למה שבפנים, ועיין ברמב"ם בפ"ג מהלכות תפילין הל' י"ד".

[17] ראה לעיל הערה ט"ו.

[18] כתב הדעת קדושים (סי' ל"ג סעי' ג'): "ובשחרות אולי גם בדיהה די. אף שבנדה דיהה טהור בשחור [דשאני התם דשחור טמא רק משום דאדום היה אלא שלקה, וזה רק בשחור ממש, אבל לענין שחרות דכאן י"ל דגם דיהה בגדר שחרות]. ואולי גבול בכך לפי לשון הבריות מה שקורין שחור די גם לכתחילה. ואולי גבול בכך כמו שבכתב יש שיעור בכשרושם חלודה מאודם הדיו יש הויא ליה ככתב ממש".

ועיין בביאור הלכה (סימן ל"ג סעיף ג' ד"ה "הרצועות שחורות") שכתב: "וגדר השחרות עיין בברוך שאמר שכתב שישחירו פעם אחת ואח"כ כשיתייבש קצת אז ישחירו פעם שנית וכן פעם שלישית עד שיהיה העור שחור לכל הצורך ממש כעורב. ונ"ל דזהו רק למצוה בעלמא, אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי ליה, ולפי זה אפילו אם היה מראיתו דומה למראה הכחול [שקורין בלא"ה] – ג"כ כשר, וראיה לזה מנידה (דף י"ט ע"א) במראות הדמים דאם היה שחור כחרת – טמא, כיהה מכן, אפילו היה שחור ככחול – טהור וכדפירש"י שם, אלמא דמראית כחול הוא בכלל שחור. וכן בחולין (דף מ"ז) לענין ריאה דאם שחרותה דומה לכחול וכדאיתא ברמב"ם (פ"ז מהלכות שחיטה הלכה י"ט) שחורה ככחול, אלמא דאף מראה כחול הוא בכלל שחור. ומ"מ לכתחילה בודאי מצוה להשחירו שיהיה שחור ממש וכמ"ש הברוך שאמר".

[19] בב"י (או"ח סי' ל"ג) כתב: "וכתב הרמב"ם: ונוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות הקציצה והרצועה כולה. כלומר שגם אחורי הרצועה יעשה שחור, ולא נהגו כן". וז"ל הדרכי משה (שם אות ב'): "וכתב באור זרוע (סי' תקסד) דעכשיו שנהגו לעשות הבתים שחורות צריך להשחיר הרצועות בין מבפנים בין מבחוץ, עכ"ל, ולא נהגו כן". ופסק השו"ע (שם סעי' ג'): "הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ, אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה, חוץ מאדום, שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת חיי שרה סעי' ד'): "ואף על גב דע"פ הסוד משחירין הרצועות פנים ואחור שחורות כעורב כנזכר בשער הכונות (דרושי תפילין סוף דרוש ד') לרבינו האר"י ז"ל, לא נהגנו בכך. ושאלתי על מנהג החסידים בעה"ק תוב"ב ואמרו לי שיש נזהרין להשחיר פנים ואחור, ויש שאין מדקדקין בזה". ועיין בקול יעקב (סי' ל"ג ס"ק י"ג) שהביא את דברי שער הכוונות, וכתב: "והגם שלא נהגו כן כנזכר לעיל, כתבתי למדקדקים". מעלה נוספת יש בצביעת הרצועות משני הצדדים בשחור כדי שלא יצטרכו להתענות אם יתהפכו הרצועות. [ראה ביאור הלכה סימן ל"ג סעיף ג' ד"ה מבחוץ].

[20] קול יעקב (סי' ל"ג ס"ק י"ב): "ונראה  לי דיש לדקדק להשחיר גם החודים, דהיינו המקום החתך. קסת הסופר (סי' כ"ג אות ב')".

[21] כתב בשו"ת הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' א') לגבי שחרות הבתים: "אבל זה השחרות שאנו משחירין התפילין זה שייך לעור ובטל אליו, ולא שייך כאן אין הבית רואה האויר. ואם באנו לפסול בזה, איזה גבול תתן לדיו דמשחירין בו הבתים, אם יהיה בו שום ממשות תפסלם, זה הדבר שאין הדעת סובלתו ולא שערום אבותינו מעולם. וכיון דגם עור הבתים בעינן שחורים אי לדעת מקצת הפוסקים הלכה למשה מסיני. ולדעתי גם דעת הירושלמי במגילה פרק הקורא עומד כן כמ"ש למעלה, עכ"פ לשאר הפוסקים מצוה איכא שוב מה שעושה בצבע השחור שיהיה יותר שחור ויותר נאה, הכל שייך למלאכת השחור". ואע"פ שהמשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק קפ"ה) דחה את דברי הנודע ביהודה, וז"ל: "והשחרות טוב יותר שיהיה בצבע שחור שאין בו ממש כלל והתפילין יהיו שחורים רק בחזותא בעלמא. ומ"מ המשחירין במין גלאנ"ץ שא"א לקלפו, אף על פי שיכולין להסיר מן הקלף ע"י פירורין דקין – אין להחמיר בדיעבד. ועיין במה שכ' בסעיף מ"ח בבה"ל בשם הפמ"ג שדעתו ג"כ דאין להחמיר בזה. אכן מה שחדשו סופרי זמנינו שמשחירין בטיחה שיכולין לקלוף בשלימות מכל צד מן התפילין וצורתו כמו נייר שחור – זהו פסול [מספר נשמת אדם ושהסכים אתו הגאון בעל בית מאיר דלא כנודע ביהודה, עי"ש]", אפשר לומר דדוקא בבתי התפילין החמיר המשנ"ב משום דבעינן דבית החיצון יראה את האויר ושלא יכסה את השין של התפילין ושריבוע התפילין יהיה ע"י העור עצמו ולא ע"י הטיחה שעל גביו, משא"כ לגבי הרצועות.

[22]  כתוב במדרש תנחומא (סוף פרשת בא): "ופותיא (ורוחב) דרצועה כאורך שעורה". וכן פסק השו"ע (סי' כ"ז סעי' י"א): "רוחב הרצועות של יד ושל ראש, כאורך שעורה לפחות".

[23] כתב הבית יוסף (סימן כ"ז): "ובשיעור רוחב הרצועות כתב המרדכי (הל' תפילין יב.) וזה לשונו: בסמ"ג (עשין כב קה:) כתב: רוחב הרצועה יותר מחטה ופחות מכשעורה. ואם פיחת או יתר – לית לן בה, ע"כ. ומיהו מתוך סמ"ק (סי' קנג יד.) משמע דאם פיחת – פסול, עכ"ל. וגם מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ב) נראה שאם פיחת – פסול, שכתב: רחבה כאורך השעורה, ואם היתה רחבה מזה השיעור – כשרה. ובסוף הפרק (שם הי"ט) כתב ושירי הרצועה – פסולים, עד שיהא ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו". ובשו"ע (שם סי' כ"ז סעי' י"א) פסק כדעת הרמב"ם דבעינן אורך שעורה. וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח): "כאורך שעורה לפחות. ובתו' ומרדכי ואגודה כתבו רוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ב): "וי"א דדי ברוחב מאורך חטה ופחות מכשעורה, ובמקום הדחק יש לסמוך על זה". ועיין בשיעורי תורה (סי' ג' סעיף ל"ז הערה פ"ו) שכתב: "ובמג"א שם כתב מהתוס' ומרדכי ואגודה שהרצועה רוחב מאורך חיטה ופחות משעורה. ולפי זה בשעת הדחק יכול לחשוב 9 מ"מ".

[24] כתב הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ט' הלכה ט'): "רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן כאורך שתי שעורות בריוח". ובשיעורי תורה לגר"ח נאה (סי' ג' אות כ"ה): "שיעור רוחב אגודל במדה שלנו הוא שני סנטימטר". נמצא לפי זה שאורך שעורה הוא ס"מ אחד. מיהו החזו"א (או"ח סי' ל"ט ס"ק ז') כתב: "ושיעור רוחב רצועה אורך שעורה, ולמש"כ במנחת ברוך הוא ג' שעורות ברחבן, וכל רחב שעורה 3 ו-8/14 מ"מ. נמצא שעורה 1 ס"מ ו-10/14 מ"מ. ולפי שאי אפשר לצמצם – אין להקל בפחות מ 11 מ"מ".

[25] שו"ע (או"ח סי' כ"ז סעי' י"א): "אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן, אם אינו מוצא אחרות – מניחן כמות שהן, עד שימצא אחרות כשיעור". וכתב כה"ח (שם ס"ק נ"ד): "אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן וכו' – מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור. הא דלא התיר מרן ז"ל אם נפחת אורך ורוחב הרצועות אלא עד שימצא אחרות, מפני שסברת הרמב"ם ז"ל בפרק ג' אם פיחת משיעור הרצועות בין באורך שהוא עד הטיבור או למעלה ממנו מעט בין ברוחב שהוא אורך שעורה – פסול, וכן הוא סברת הסמ"ק כמו שכתב בבית יוסף. וכתב מרן ז"ל בבית יוסף דהלכה כהרמב"ם היכא דאפשר למצוא אחרת כתקנה, ועל כן לא התיר בשלחן ערוך אלא דוקא בהיכא דלא אפשר למצוא אחרת, ואם כן כיון דדעת הרמב"ם ז"ל אם פיחת משיעור הרצועות בין באורך בין ברוחב – פסול, וכן דעת הסמ"ק, אם אירע כזה שחסר רוחב הרצועה משיעור אורך שעורה או שחסר אורך הרצועה מימין עד הטיבור ומשמאל עד החזה ואי אפשר באחרת – יניחם בלא ברכה, רק אם היא של ראש – יפטור אותה בשל יד, ואפילו לסברת האשכנזים דמברכין על תפילין של ראש. ואם היא של יד – יכוין לפטור אותה אחר כך כשיברך על תפילין של ראש, ואם אין לו אלא היא – יברך עליה בלא שם ומלכות, רק יהרהר שם ומלכות בלבו. ואף על גב דהלבוש כתב דיברך, וכן כתב אליה רבה אות ט"ו וסולת בלולה במקור חכמה אות ו', כבר כתבנו לעיל סימן ח"י אות ז' ובכמה מקומות דספק ברכות להקל אפילו כנגד הרוב ואפילו כנגד מרן ז"ל, יעו"ש, וכן כתב עולת תמיד אות י"ב דאינו מברך אם פיחת משיעור אורך הרצועות בין של יד בין של ראש, יעו"ש". וע"ע משנ"ב שם (ס"ק מ"ד).

[26] ראה פמ"כ (סי' כ"ז א"א ס"ק י"ח) שכתב: "והעולם אין נזהרים בשל יד במקום ההידוק בכפל שנפסק שם ולא יש שיעור אורך שעורה וגרדומי רצועת רצועות פסולים". ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ב) כתב: "וכתבו האחרונים דצריך ליזהר מאוד במקום כפל ההידוק שרגיל שהרצועה נתקמטה שם או שנפסקת עד שלא השאר בה כשיעור".

מיהו עיין בשו"ת תשורת שי (תניינא סימן קסג) שכתב וז"ל: "בשו"ע או"ח סי' ז"ך כתב: רוחב הרצועה כאורך שעורה, והנה שכיח דבהידוק קשר של יד נפסק קצת ונפחת מן שיעור אורך שעורה ולא ראיתי נזהרין בזה… מ"מ צריכין למצוא זכות, דהנה בפרק הקומץ רבה דף ל"ה ע"ב אר"פ גרדומי רצועות כשרות ולאו מלתא הוא מדאמרי בני ר"ח גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשרין, התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה ננהו לא… אבל רוחב הרצועות דלענין הכשר התפילין אין קפידא בשעור רוחב רק מצוה בעלמא כמ"ש התוס', לא מסתבר שיהא חמיר מגרדומי מצוה דציצית שהם מוכרחים בתחלה להיוה כשיעור ובלאו הכי אין כשרות וגם אין הוכחה מדברי בני ר"ח דאין חושבין רק מה דתלוי ההכשר בהן אבל רוחב הרצועות גם מתחלה פחות מכשיעור כשרין וגם שיעור זה דרוחב אין כלל מן הגמרא רק מן המדרש וגאונים לכן לא הזכירו בני ר"ח זה כלל. לכן עכ"פ כשעשאן מתחלה רוחב כשעורה ואח"כ נפסק קצת מן הרוחב י"ל דהוי כגרדומי מצוה ועוד אפשר כיון דנשאר רוב הרצועה רוחב שעורה רובא ככולו".

ועיין שו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ז'), שכתב: "ובהיותי בעיין זה הנה ראיתי בפרמ"ג או"ח בא"א סי' כ"ז סקי"ח תמה על מנהג העולם שאינם נזהרין בשל יד במקום ההידוק בכפל שנפסק מרוחב הרצועה ולא נשאר שיעור אורך שעורה עיי"ש. ואפשר ליישב מנהג העולם דס"ל דדוקא אם בכל אורך הרצועות או ברוב ארכן הם קצרים ואין ברחבן כשיעור אורך שעורה אזי הם פסולים, אבל אם רק בקצת מקום כל שהוא אינן רחבים כשיעור אורך שעורה לית לן בה, דאכתי בשביל זה לא חשוב כנפסק לגמרי ולא מבעיא אם באותו מקום נשתייר ג"כ רוב שיעור רוחב הרצועה מחובר ודאי דחשוב חיבור  כדמוכח מאו"ח סי תקפ"ו סעי ט' גבי שופר דאע"ג דנפסק ברחבו כל דלא נפסק הרוב כשר לכ"ע הרי דחשוב חיבור, אלא אפי' בנפסק באותו מקום רוב שיעור הכשר רוחב הרצועה מ"מ כיון דבמשך כל אורך הרצועה שאח"כ יש בו רוחב כשיעור אורך שעורה לא אמרינן דע"י שבמקום הכפל נפסק קצת ואין שם רוחב כשיעור אורך שעורה שיהיה נחשב ע"י זה כנפסק לגמרי ולא יהיה חשוב כמחובר כדמוכח מהא דסי תקפ"ו לגבי שופר דאפי' בנפסק רובו כל שנשאר שיעור שופר בחלק העליון שלבד הוי כשר ולא אמרינן דהוי כב' שופרות ועיי"ש בסי תקפ"ו סעי' ט' ובט"ז שם ובשו"ע התניא סעי ט' ולהי"א דמייתי שם בשו"ע הנ"ל די אפי' באם לא נשתייר שיעור שופר לצד פיו רק בהחלק שלאחר פסיקה אף שנפסק רובו עיי"ש. וגם באו"ח סי ט"י סעי' ד' בנפסק הכנף די להרבה שיטות באם רק נשתייר חיבור כ"ש, הרי דאפי' בנפסק רובו לא אמרי' דלא הוי חיבור כלל ובסי ט"ז כתב המג"א דהרצועות של הט"ק שמונחים על הכתפים יהיו רחבים קצת כדי שלא נימא דאתיא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל להו ואף בזה חולק עליו בשו"ת יעב"ן כמש"כ בשע"ת שם מכל הנ"ל מוכח דאפי כ"ש חשוב חיבור וא"כ ברצועות נהי דבעי שיהיו רחבין כשיעור אורך שעורה מ"מ הרי חזינן להאחרונים דאין הענין חמור בעיניהם כ"כ שהרי מבואר בשו"ע בסי כ"ז סעיף י"א דבאינו מוצא תפילין אחרים יטל להניחן אף שחסר משיעור הרוחב של הרצועות א"כ עכ"פ באם הם באמת רחבות כשיעור רק שבמקום אחד נפסקו קצת ולא נשתייר שם כשיעור שעורה יש להכשיר ולומר דחשוב חיבור כיון דבכל אורך שיעור הרצועה שפיר יש שיעור רוחב של אורך שעורה כן נ"ל ליישב מנהג העולם ישראל והימים הללו וד יעזור לנו ללמד זכות על בני ישראל".

[27] כתב הבית יוסף (סימן ח') לגבי נקב בית הצואר שיש בטלית קטן, וז"ל: "האגור (סי' כח) כתב בשם מהר"י מולין (תשו' מהרי"ל החדשות סי' ד) שעל פי אור זרוע נהגו קצת לעשות חתיכה מרובעת ברצועות, אכן יש לעשות הכתפים רחבים מכאן ומכאן דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה (עי' עירובין י:)". כלומר שכדי שנקב בית הצואר לא יבטל את שיעור הטלית המחייב ציצית – צריך שיהיה שיעור רוחב בכל כתף יותר מהנקב, ורק באופן זה מצטרף הנקב לשיעור הטלית. וכן כתב המג"א (ריש סימן ט"ז). וכן כתב החזו"א (או"ח סי' ב' ס"ק ט'): ולפי זה צריך ליזהר שלא יהיה נקב בית הצואר מרובה על שום כתף ואף שיש עומד מרובה באורך, נראה דצריך גם לרוחב, דאל"כ בטל האי מתורת בגד ושוב אין צירוף לבגד של מעלה עם של מטה. ובמשנ"ב לא כתב כן, אבל אין להקל בזה שהוא נוגע לדאורייתא" (עיין במחצית השקל שביאר את דברי המהרי"ל באופן אחר, וכן ס"ל למשנ"ב).

ובתשובה של הגאון הרב צבי פסח פרנק (מובא בספר עול תורה ומצוות) כתב: "נשאלתי מהרה"צ ר' אליהו דושניצר זצ"ל: איך הדין ברצועה של תפילין שנעשה נקב באמצעה ויש בנקב חסרון ובכל צד מצדדי הנקב אין כשיעור שעורה, יש להסתפק אם חלל הנקב מצטרף להשלים השיעור… ובספר נחלת אליהו מהגה"צ ר"א דושניצר זצ"ל (ח"א אות ג') איתא בהאי לישנא: חידש הגה"צ בעל חזו"א שאם ניקב באמצע הרצועה של תפילין אף דע"י זה חסר משיעור הרצועה – ג"כ כשר אם נשאר שלם סביב מכל הצדדין. וראיה לזה מעור העסלא (עירובין דף י' ע"ב) לענין טומאה דגם אם ניקב באמצע – לא חשיב חסרון בהשיעור, כיון שנשאר שלם מכל הצדדין אבל אם נתקצר מהשיעור הרצועה בהצדדין י"ל דפסול כיון דלא היה סתום סביב מכל הצדדין, ע"כ. ועי' היטב בתוס' עירובין שם מה שביארו בזה. וראה חזו"א (או"ח סי' ב', ט') לענין בגד טלית קטן דבעינן עומד מרובה, עי"ש. ולפ"ז גם בנקב ברצועות התפילין בעינן עומד מרובה אבל בלא זה – הרי זה פסול, וצ"ע".

[28] תהלים (ל"ז, ל"ז).

[29] כתב בשער הכוונות (דרושי תפילין דרוש ו'): "ולכן כשאתה כורך הרצועות סביב הזרוע תשים הרצועות דר"ת תחת הרצועות דרש"י באופן שלא תתגלה הרצועות דר"ת, כי כן אורות אבא מכוסים באורות אימא". ועיין בבא"ח (ש"ר פרשת וירא סעי' כ"א), שכתב: "אבל הרצועות יניח רצועה של תפילין דר"ת תחת רצועה של רש"י. לכך יעשה רוחב רצועה של ר"ת קצר משל רש"י כדי שתתכסה בה, וכן בשל ראש יניח של ר"ת למעלה משל רש"י, וגם הקשר דתפילין דר"ת יהיה בעורף גבוה מעט משל רש"י, ורק הרצועות היורדים מן הקשר שבעורף ולמטה תעביר רצועת ר"ת תחת רצועת של רש"י שתתכסה בה. רמז לדבר: שמור ת"ם וראה יש"ר. ולכל דברים אלו יש טעם ע"פ הסוד ואין לשנות מזה" (יש"ר אותיות רש"י). וכן הביא הקול יעקב (סי' ל"ד ס"ק ד').

[30] רמב"ם (הל' תפילין פ"ג הל' י"ב): "ואורך רצועה של ראש, כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט". וכתב הכסף משנה: "ומ"ש רבינו: עד שיגיעו לטבור, נראה שכך היתה קבלה בידו". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' כ"ז סעי' י"א).

אבל הטור (סימן כ"ז) כתב: "וישלשל הרצועות שיהו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטיבור, ושל שמאל עד החזה. וי"א של צד ימין עד המילה, ושל שמאל עד הטיבור". וכתב הבית יוסף (שם): "וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטיבור וכו'. עד סוף הסימן דברי הרא"ש בסוף הלכות תפילין (בסוף קיצור הל' תפילין) והמרדכי (שם יא ע"ד) וסמ"ג (עשין כב קה:) והתרומה (סי' ריא) כתבו בשם שימושא רבא ובשם הרי"ף כסברא הראשונה, וכן כתוב בסמ"ק (סי' קנג יד.). והתוספות כתבו בסוף פרק הקומץ (מנחות לה: ד"ה וכמה) שיש אומרים שתגע ראש האחד עד טיבורו, וראש השני עד הלב. ושמא שום מדרש יש", עכ"ל.

וכן כתוב בזוה"ק (פרשת פנחס רעיא מהימנא דף רכ"ח ע"ב): "ושיעור רצועתהון עד ליבא לשמאלא ועד טבורא לימינא". וכ"כ בעץ חיים (שער כ"ט פרק ט'). וכתב הבא"ח (פרשת וירא סעי' י"ז): "אחר שעשה שלשה כריכות על האצבע וגמר תפילין של יד, אז יכניס הרצועות של תפילין של ראש באבנטו בסדר זה, דהיינו רצועה של שמאל יכניסנה בקצה העליון של האבנט כנגד החזה שלו, ורצועת הימין יכניסנה באבנט למטה בקצה התחתון של האבנט, כדי שתהיה כנגד הטבור שלו בסוד והאחת גבוהה מחברתה. וידוע דחסד נקרא אריך וגבורה קצר, וכמ"ש בפתח אליהו חד אריך וחד קצר".

[31] הב"י (סוף סימן כ"ז) הביא את שיטת רש"י (מנחות ל"ה ע"ב) שאורך רצועה של ראש לדעת רב אשי הוא כשיעור כמה שיכול לפשוט מאגודל עד האצבע. והוסיף שם הב"י: "והמרדכי (שם יא ע"ד) כתב שאם נפסקו הרצועות או נזדמנו שאינן ארוכות כל כך – כדאי רש"י לסמוך עליו. וכבר כתבתי בסמוך שהרמב"ם פוסל כשפיחת מהשיעור בין באורך בין ברוחב. וכן הלכה היכא דאפשר למצוא אחרת כתקנה". וכן פסק השו"ע (סי' כ"ז סעי' י"א): "אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן, אם אינו מוצא אחרות – מניחן כמות שהן, עד שימצא אחרות כשיעור".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ד): "ובאורך רצועות השל ראש, כתב בארצות החיים (להמלבי"ם) דדוקא אם יש חוץ ממה שמקיף הראש עכ"פ כשיעור שני טפחים, הא לאו הכי – יניחן בלא ברכה".

אמנם כה"ח (שם ס"ק נ"ד) כתב: "ועיין מה שכתבנו לעיל דלדעת הזוהר והאר"י ז"ל שיעור הרצועה דמצד ימין עד הטיבור ומצד שמאל עד החזה, יעו"ש. ואם כן כיון דדעת הרמב"ם ז"ל אם פיחת משיעור הרצועות בין באורך בין ברוחב – פסול, וכן דעת הסמ"ק, אם אירע כזה שחסר רוחב הרצועה משיעור אורך שעורה או שחסר אורך הרצועה מימין עד הטיבור ומשמאל עד החזה, ואי אפשר באחרת – יניחם בלא ברכה, רק אם היא של ראש – יפטור אותה בשל יד. ואפילו לסברת האשכנזים דמברכין על תפילין של ראש, כמו שכתב פאת השלחן על קיצור השלחן ערוך סימן יו"ד אות י"ג, יעו"ש".

[32] שו"ע (סימן כ"ז סעי' ח'): "אורך רצועה של יד – כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות". ועיין בבא"ח (ש"ר פרשת וירא סעי' ט"ו) שכתב: "סדר הנחת תפילין: בתחלה יקשור תפילין של יד בזרוע השמאלי על הקיבורת, שהוא מקום בשר הגבוה התופח הנקרא קיבורת… ולא יעשה כריכה בקבורת, אלא אחר שיהדק היטב יקשור היו"ד ברצועה עם התפילין, ואף על פי שבלאו הכי היו"ד קשורה בחוט של גיד עם הבית, משום דאין להפריד היו"ד מהתיתורא לעולם, כנזכר בזוהר פינחס דף קל"ו, עם כל זה יש סוד בדבר לקשור היו"ד ברצועה לכוין להמשיך להיו"ד ש"ע נהורין כמנין רצועה, שהיא מספר ש"ע עם הכולל… ואחר שקשר היו"ד ימשוך הרצועה לזרוע ויכרוך אותה סביב הזרוע שבעה כריכות שלימות, ומה שנמשכת הרצועה בתחלת הזרוע מצד אחד של הזרוע, אין זה נחשב כריכה ואין זה בכלל כריכות. וה"ה מה שנמשכת בסוף הזרוע כדי להביאה לכף היד, אין זה בכלל הכריכות, ודלא כמ"ש שם חדש דף קכ"ו. לכך יכרוך ז' כריכות ממש שלימות". וכ"כ כה"ח (סי' כ"ה ס"ק ס"ז וסי' כ"ז ס"ק י"ג), עיי"ש באורך.

ולענין הקשר שבסוף הנחת תפילין, שנזכר בדברי השו"ע "ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור", ביאר בערוך השלחן סי' כ"ז סעיף י"ט, "כלומר שיתחב הרצועה באופן שתתקיים".

[33] שו"ע (סי' כ"ז סעי' י"א): "אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן, אם אינו מוצא אחרות – מניחן כמות שהן, עד שימצא אחרות כשיעור". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ד): "והאחרונים מסקי דאם פיחת משיעור האורך בשל יד הנזכר לעיל בסעיף ח' – יניח בלי ברכה. ואם יש כדי לפשוט עד אצבע צרידה הכריכות – אין מעכבין". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק נ"ד).

ומ"מ אם נשאר שיעור ברצועה כדי שיכול להקיף את הבית ולמתוח על הזרוע עד אצבע אמצעית ולכרוך ג' כריכות על האצבע ולקשור – יכול להניחה בברכה אע"פ שאין ברצועה שיעור לכרוך ז' כריכות, כיון שאין כריכות אלו מעכבים (כמבואר בשו"ע סי' כ"ז סעי' ח' – הובא לעיל הערה ל"ב), וסי' ל"ג סעי' ה' (הובא לקמן הערה ל"ה).

[34] כמבואר בשו"ע (סימן כ"ו סעי' ב'): "אם אינו מניח אלא של ראש לבד – מברך עליה על מצות תפילין לבד. הגה: ולדידן דנוהגים לברך בכל יום שתי ברכות – מברך על של ראש". וע"כ למנהג אשכנז – יש לברך שתי ברכות על תפילין של ראש.

[35] הגמ' מנחות (ל"ה ע"ב) אומרת: "אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף, איפסיק ליה רצועה דתפילי, א"ל: מהו למיקטריה? א"ל: 'וקשרתם' כתיב, שתהא קשירה תמה. א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: מהו למיתפריה ועייליה לתפירה לגאו? אמר: פוק חזי מה עמא דבר". וביאר רש"י: "קשירה תמה – שתהא הקשירה נאה, ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש, תו לא הויא קשירה יפה. לשון אחר: קשירה תמה – רצועה שלימה ולא קשורה. ועייליה לתפירה לגאו – שלא יראה ויהא כשלימה. מה עמא דבר – וכיון דאין נוהגין כן, לא תעשה". מבואר בבדברי רש"י שלמעשה מנהג העולם לאסור, אבל ר"ת ביאר (מובא בתוס' שם ד"ה "פוק חזי" בדברי רב אשי: "פוק חזי" וכו'), שמנהג העולם להתיר.

והרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג' הל' י"ט) פסק כדעת רש"י: "רצועה שנפסקה – אין קושרין אותה, ואין תופרין אותה, אלא מוציאה וגונזה ועושין אחרת".

וכתב הרא"ש (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות תפילין סי' י"א): "ומיירי בנפסקה הרצועה המקפת הראש והזרוע דהתם בעינן קשירה תמה שלא יהיו שמה שני קשרים. אבל הרצועות התלויות למטה לא שייך בהו קשירה, שנאמר: 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך' דוקא על היד, ועל הראש הוא דכתיב בה קשירה למעוטי קשירה שאינה תמה, אבל רצועות התלויות לא שייך לאסור בהן קשירה ותפירה. דהא בעי רב דימי למימר דאם לא נשתייר ברצועות אלא כל שהוא חוץ לקשר – כשרות".

ועיין בב"י (סי' ל"ג), וז"ל: "וכתוב בתרומת הדשן (סי' מ"ז) שהוא מסופק בדעת הרא"ש אי ארצועה המקפת הקיבורת דוקא קאמר, דהיינו מקום שהצריך בו הכתוב קשירה, או על כל שיעור רצועה, דהיינו כשיעור שיש מן הקיבורת עד האצבע וכדי שיכרוך באצבע שלש פעמים. ובספר התרומה (שם) משמע בהדיא דתוך שיעור רצועת היד דהיינו כדי שתגיע עד אצבע אמצעי ויכרוך בה שלש פעמים. אם נפסק – אין לה תקנה לר"ת בקשירה, ולרש"י אפילו בתפירה, ולפי דבריו אפשר דהוא הדין לרצועות הראש שאין להם תקנה אם נפסקו תוך שיעורן, דהיינו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. ובתרומת הדשן העלה דאין לאסור ברצועה של יד באורך השיעור שמן הקיבורת עד אצבע האמצעי, וכפי מה שיוכל לכרוך שלש פעמים סביב האצבע, אלא אם היה פושט הרצועה מן הקיבורת עד האצבע בלא כריכה סביב הזרוע, אבל כל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע כמו שרגילים העולם באותו יתרון – אין להקפיד אקשירה ותפירה כלל, דאינו מן הצורך. וכן הוריתי כמה פעמים להתיר, עכ"ל… ולענין הלכה היכא דאפשר – חוששין למחמיר, אבל היכא דלא אפשר – מוטב לסמוך על דברי המיקל מלהתבטל ממצות תפילין".

וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ג סעי' ה'): "אם נפסקה הרצועה, יש מתירים לתפור מצד פנים, וי"א מה שמקיף ממנה הראש, ובשל יד כדי שתקיף הזרוע לקשור התפלה עם הזרוע וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אותו אצבע ג' כריכות ויקשור – אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה. וכל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע, ובשל ראש מה שתלוי ממנה – אין התפירה והקשירה פוסלים בה. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין".

והט"ז (שם ס"ק ו') כתב לחלוק על דברי השו"ע ואסר לתפור בשל ראש גם אם נקרעו הרצועות התלויות מלפניו. ועיין פמ"ג (משבצות זהב סי' ל"ג ס"ק ו') שביאר שהשו"ע פסק דרך פשרה להשוות את דברי הרא"ש עם דברי ספר התרומה. וכן במאמר מרדכי (שם ס"ק ו') האריך לבאר את דברי השו"ע. לכן העיקר להלכה כדעת השו"ע שברצועות של תפילין של ראש – אין איסור לתפור, אלא מה שנקרע ברצועה המקפת את הראש עד הקשר.

[36] ראה בהערה הקודמת.

[37] כתב הפמ"ג (משבצות זהב סי' ל"ג ס"ק ז'): "ואם נפסק קצת מרצועה ונשאר רוחב פחות כשעורה – י"ל דרשאי לתפור, וצ"ע גם בזה". והביאוהו הקול יעקב (סי' ל"ג ס"ק כ"ג) והמשנ"ב שם (ס"ק כ"ט). ועיין לבא"ח בספר רב ברכות (מערכת התי"ו סימן ד') ובעוד יוסף חי (פרשת וירא סעי' כ"ג).

[38] בגמ' ברכות (ז' ע"א): "'והסרתי את כפי וראית את אחרי' – אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין". ובגמ' מנחות (ל"ה ע"ב): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין – הלכה למשה מסיני". וכתב רש"י שם: "קשר של תפילין – שישים הרצועות על ראשו [בענין] שיהא (כעין) דל"ת כדי שיהא שדי נראה עליהן, דשי"ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי"ן ודל"ת נראה בקשר, ויו"ד נראה באותו של יד כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו"ד".

וכ"כ הרמב"ם (הלכות תפילין פ"ג הל' א') שיהא הקשר בתפילין של ראש בצורת ד', ועוד שם (הל' י"ג) כתב שבתפילין של יד קושר קשר כמין האות י'.

וכתב הטור (ס"ס ל"ב): "ויעשה קשר של תפילין שימדוד הרצועות סביב ראשו ויעשנו שם בענין שישב על מקומו כאשר פירשתי למעלה. ויעשנו כמין דלי"ת. וכן יעשה בשל יד יכפול העור לעשות התיתורא ומעברתא ויעשנה מרובעת בתפירה ובאלכסונא. ומנין התפירות שלש לכל צד כמו בשל ראש. ויעביר הרצועה במעברתא ויעשה קשר שתהא הרצועה עוברת בו להדקה בזרועו. ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד להשלים אותיות של שדי עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר. ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו"ד".

וכתב הב"י: "ואף על פי שהתוספות (ד"ה אלו) והרא"ש (הל' תפילין סי' יב) והמרדכי (הל' תפילין יא:) וסמ"ג (שם קה:) כתבו דנראה דדלי"ת ויו"ד של תפילין לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם, סתם רבינו (=הטור) דבריו כדברי רש"י".

וכתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' נ"ב): "ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש".

[39] עיין בהערה הקודמת. וז"ל תרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' קע"ט): "וצורת הדלת הוא בקשר לכ"ע וליכא דטעי בהא… וגם כתב אשירי בשם שמושא רבה בהדיא דצורת הדל"ת בקשר עצמו, ע"ש, וכן משמע מפרש"י. ונראה לע"ד דצריך שיהא ניכר כמין ד' לאותו העומד מאחוריו, שיראה דל"ת בכתיבתו כזה: ד'".

וכתב קסת הסופר (סי' כ"ג סעיף ה'): "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, דהיינו בשל ראש יהיה הקשר כמין דלת. ויש שעושין אותו מרובע, ואינו נכון. אלא יעשוהו כמין דל"ת ממש. ואי אפשר ללמדו בכתב אלא בראיית העין".

[40]  כתב המלבושי יום טוב (סי' כ"ז סק"ה): לפי ששתי הרצועות היוצאים מתוך הקשר למטה, אותה היוצאת לצד שמאל המניח נמשכת לרוחב וכמו גג הדל"ת, והיוצאת לצד ימין המניח נמשכת באורך למטה וכמו רגל הדל"ת, ע"כ. והביאו האליה רבה (סימן כ"ז ס"ק י"ב) והמשנ"ב (סימן כ"ז ס"ק ל"ז), כלומר שצורת הד' נעשית ע"י הרצועות היוצאות מהקשר.

וכתב הבית דוד (הלכות תפילין סי' י"ד): "צריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דלת לצד חוץ וכו' זה שכתב: כעין דלת, לא ראיתי נוהגין כן כאן, כי אין עושין בו צורת דלת כלל רק נוהגין לעשות הקשר מרובע. ונר' הטעם כי על מ"ש רש"י ז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש משום שרוב השם כתוב בהם שין ודלת, כתב בס' התרומה (הלכות תפילין סי' רי"ב): 'לא נכון דלא מצינו קדושה על אות ד', וגם התלמוד אינו מזכיר לשון דלת אלא לשון קשר'. הרי מכאן דאין צריך להקפיד לא בצורת דלת ולא בצורת ריבוע אלא שיהיה קשר".

ועיין בשו"ת ר' ידידיה טיאה ווייל (או"ח סי' י"ב), וז"ל: "אבל הקשר שלנו הוא ג"כ קשר שנזכר כי הקשר שלנו הוא כזה:  נמצא אב"ג הוא חדא דל"ת ובג"ד הוא דל"ת השני, וכל זה נראה רק מבחוץ ולא מבפנים".

וכן כתב הדעת קדושים (סי' ל"ב סעי' נ"ב): "גם מה דלכאורה יש לפקפק אמנהגינו שאין היכר כ"כ לצורת ד' רק הוא כד' חתיכות מרובעות בריבוע גדול, אין זה כלום. כי ג' חתיכות המרובעות שהם צורת ד' כהוייתה הם כסדר כתיבה דישראל אחת היא מימין לשמאל ואחת היא מלמעלה למטה. ואחת מימין לשמאל שכן הוא ג"כ כתיבה שלנו.

[41] כתב בשו"ת ר' ידידיה טיאה ווייל (או"ח סי' י"ב): "מה ששמעת משמי שבער"ח כסליו תקנ"ט בדרשה של ח"ק גזרתי על אותן אנשים צבועין כאן חדשים מקרוב באו ולא ראיתי מעולם רבותי רבנן קשישיאי אנשי השם בנגלה ונסתר שעשו כן. וזה דרכם כסל למו שעושין שני קשרים בשל ראש כמו מם סתומה לגמרי כזה ם. ובין קשר לקשר הוא רצועה בשני אצבעות כי היכי דלהוי שני דליתין. וכן עושין בשל יד שני קשרים כזה ב כי יהיו שני יודין. אמת השמועה. וכי גזרתי עליהם בגזירת הרב דמדינה לכל בני המדינה הסרים למשמעתי שלא לעשות כך במדינה זו. ומחוייבין לקבל דברי, ופורץ גדר ישכנו נחש וצריכין בדיקה אחריהם ולא כל הרוצה ליטול השם וכו' כיון דלא נזכר זה בשום פוסק לא בראשונים ולא באחרונים והדין כן איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא גמרא".

והאריך להסביר טעם האיסור בזה, ואח"כ כתב: "שוב ראיתי בספר מצות שימורים דף ע"ב ע"ד וז"ל: מצאתי כתוב מהחכם לונזאנו בספר עדי זהב, וז"ל: קשר זה נעלם מעיני רבים ובבחרותי הקשה לי כי הקשר שהיה לו היה כצורה  ואנן צורת דלי"ת בעינן, ולא מנין דלי"ת שהוא ארבעה. ועוד כי צורה זו יש עושין ג"כ מבפנים ואנן בחוץ דוקא אמרינן. ועוד דבזוהר אמרו ד' כפולה. ולא נתקררה דעתי עד שעליתי לארץ ישראל ועשו לי תלמידי האר"י קשר כצורת ד' כפולה. וקשר זה אי אפשר ללמדו אלא במראית עיין כי הוא צורת ד' כפולה בחוץ כזה ם. ודע כי גם היוד של קשר הוא כפול, נמצא שיש בתפילין שני שדי, עכ"ל.

ונשתוממתי על המראה הזה כי אין זה קשר שעושין הצבועין באשר שנראה ד' כפולה מבחוץ ומבפנים. והוא כתב שאין נראה רק מבחוץ ולא מבפנים. וכן הדין דבעי נוייהן לבר ואח"כ ראיתי בספר משנת חסידים דף נ"ו ע"ב אות ג', וז"ל: וקשר זה הוא כצורת ד' כפולה ראשה של זו ברגלה של זו כשני דלתין שבמם סתומה והוא מעור לבד, עכ"ל. ומן יו"ד כפולה לא מזכיר כלל בספר הנ"ל, ותו פליאה נשגבה בעיני דבספר אליה רבה ומ"א שהיה לפניהם ספר מצות שמורים והעתיקו דבריו ולא הזכירו דבר זה ובפרט שמקורו מהזוהר, למה לא כתבו זה הדבר כלל".

[42] עיין שו"ע (יו"ד סי' רי"ד) ובפת"ש שם (ס"ק ה').

[43] והטעם דיש לסמוך על הסוברים, דהא דאמרו חז"ל: "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני", היינו עצם הקשר אבל צורת הקשר שתהיה כאות ד' אינה הלכה למשה מסיני. – עיין בלבוש (סימן ל"ב סעיף נ"ב), שכתב: "ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד, להשלים אותיות של שד"י עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר של ראש, דקיי"ל שהדלי"ת והיו"ד שבקשרים הם ג"כ הלכה למשה מסיני, כמו השיני"ן שבבתים להשלים שם של שד"י".

וכתב עליו המלבושי יו"ט (שם ס"ק כ"ט) והביאו האליה רבה (שם ס"ק ע"ד): "יש מחלוקת בזה בין רש"י ותוס', דלהתוס' [מנחות לה ע"ב ד"ה אלו] ליתא אלא שי"ן בלבד כדאיתא פרק מי שמתו [ברכות כג ע"א רש"י ד"ה שלא]. ועיין לעיל הערה ל"ח בדברי רש"י ותוס'. ועיין לעיל הערה מ' בדברי הבית דוד.

[44] החזו"א (או"ח סי' ד' ס"ק א') כתב: "ונראה דיו"ד שברצועה של יד – אין צריך רוחב שעורה שאינו בכלל הרצועה אלא הוא כתר על הרצועה, וכלשון הרא"ש בהלכות תפילין, שכתב: 'ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד'. וברש"י (שבת ס"ב א'): 'ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו"ד כו", וכן המנהג שאין מדקדקין ברוחב הרצועה של יו"ד וכל שכן רגל היו"ד שאין צריך רחב שעורה וכטבע היו"ד שרגלו דקה". וזה שלא כדעת קצות השולחן (סוף חלק א' הערות דף פ"ט ע"א), שכתב: "בהקדמת ספר שיעורי תורה נדפס תש"ז כתבתי: שראיתי אצל רבים שביו"ד של תפילין של יד הרצועה דקה מאד מפני ששם סוף הרצועה, וזה נגד הדין כמבואר ברש"י מנחות ל"ה. ובאליה רבה (סי' ל"ב סקע"ד) כתב שמחלוקת רש"י ותוס' אם הדלת והיוד הם ג"כ הלכה למשה מסיני. ומעשה באחד שראה אחר חליצת התפילין שהותר הקשר של יו"ד והורה לחזור ולהניחן ולקרות ק"ש בלא ברכה ועי' באו"ז וש"פ. ולכן פשוט שכל תורת הרצועה שייך גם על מקום היו"ד כמו על מקום הקשר שכתב המשנ"ב סי' כ"ז לדקדק במקום הקשר כו' גם הרגל של היו"ד יהי' בתחלתו סמוך לגג רחב שעורה = ס"מ, ויחתכו ממנו באלכסון שיתקצר וילך עד שבסופו יהיה דק כעין רגל של יו"ד, ולתיאום צורת האות יו"ד יהי' אורך הרגל ג"כ 1 ס"מ". ועיי"ש שהביא את דברי החזון איש וכתב: "ואינו מובן דמנא לן לחדש שהיו"ד אינו בכלל הרצועה אלא הוא כתר על הרצועה, ומלשון הרא"ש שהביא לא מוכח כלום, דאין צריך רוחב שעורה אלא שיעשה קשר קטן. וכן ממש"כ רש"י שרצועה קטנה מאד כו' אין שום ראיה דלא בעינן ברוחב שיעור רצועה. ומש"כ דהמנהג שאין מדקדקין, הנה הגאון מוהרי"ז סולובייציק אב"ד בריסק שראה דברי הנ"ל נתפרסמו בעתון קול ישראל תש"ז אמר ע"ז שהדבר ידוע ותמיד נזהרים ומקפידים שרוחב הרצועה של היו"ד יהיה כרוחב שעורה. כן אמרו לי מפורש בשמו בניו הרה"ג. חזו מאן גברא רבא דקמסהיד שכן מדקדקין בזה.

אח"כ בא לידי ספר זבד טוב (לבוב תרע"א) ובדי"ג כתב, וז"ל: לא יחתוך הרצועה מהרגל של יו"ד באלכסון כמו שנוהגין העולם שעושין הרגל דק כמו בהכתיבה רק הרגל יהיה רחב כמו כל הרצועה. וכן אמר לי ש"ב הרה"צ הק' מו"ה יהושע הלוי אבד"ק קאמינקא זצ"ל בשם אביו הגה"ק מהר"ש הלוי אבד"ק קאמינקא זי"ע שצריך להיות שיעור שעורה ברגל היו"ד כמו בכל הרצועה, עכ"ל. מבואר שהיו"ד עצמו היה נהוג לעשותו רוחב שעורה, אלא שהקילו ברגל היו"ד. וטעם הגה"ק מהר"ש זצ"ל נראה דחובת השיעור הוא עד הסוף בכל האורך הצריך להתפילין ואפי' רגל היו"ד בכלל. ומ"מ תמונת יו"ד הוי גם כשהרגל רחב כשעורה, כי הראש של היו"ד הוא תמיד משוך כפלים מרוחב הרגל ונשאר תמונת יו"ד. ומעתה לא נשאר שום ספק ששיעור היו"ד כרוחב שעורה = 1 ס"מ וגם הרגל בכלל לדעת מהר"ש הלוי ז"ל. ומינה לא תזוע".

ועיין בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סי' כ"ז) שכתב: "במה שנהגו בעיר מולדתו אי ג'רבה יע"א לעשות הרצועת היו"ד של תפילין ש"י דקה מן הדקה שאין ברוחבה שעורה אם מצד הדין גס החלק הזה צריך רוחב כשעורה כפסק מרן או"ח סי כ"ז סי"א. תשובה: עי' במ"ב ס"ק מ"ב וכה"ח סקנ"ג שט להזהיר על מקום הכפל בש"י במקום ההדוק שמתקמט שם או נפסק עד שלא נשאר בה כשיעור ע"ש ואם איתא דגם בצורת היו"ד צריך שיהיה רחב כשעורה מדוע לא הזכירו זאת בהמנהג הפשוט בכל מיני תפילין שהרצועה של היו"ד היוצאת מהכפל היא דקה מן הדקה ואין בה שיעור כשעורה מזה הוכחה וראיה ברורה שכך מוכרח להיות שתהיה נראית צורת יו"ד שתמיד הקוץ ימין של היו"ד הוא יותר קטן מן קו הרחב כמו הקוץ של השמאל שלמעלה היוצא מן קו הרחב למעלה וכך נהוג בכל תפוצות ישראל לא רק באי ג'רבה".

[45] כתב שו"ת פני מבין (או"ח סי' ט"ז): "כי סופר אחד מלבוב מדפיס ועולה בחיבורו עושה קשר של יד יאמן ידיו בשעת עשייה שיהי הרגל קצרה כצורת רגל של יו"ד ולא יעשה ארוך ואח"כ יחתוך כי הוא חק תוכות, וכמ"ש הטו"ז (סי' ל"ב ס"ק ל"ה) שטוב יותר לעשות שינין אלו בקמטין ולא ע"י דפוס, דזה הוי כמו חקיקה ואין לעשות חקיקה כמו בכתב התפילין, עכ"ל. ושעושה היו"ד ארוך כמו וא"ו ואח"כ חותך הוי חק תוכות, עכ"ל. ומעכ"ת בחכמה ודעת פלפל לדחות דבריו ובאמת צדקו מאוד דברי מע"כ נ"י לענ"ד, יען שמקור דין זה דשי"ן יהיה קמטין הביא ב"י (או"ח סי' ל"ב) בשם אורחות חיים, וב"י כתב דנוהגין לעשות בדפוס ודרכי משה הביא בשם אור זרוע דאין לחוש בזו משום חק תוכות, יעו"ש, ואנתנו שזכינו ב"ה לספר אור זרוע ראיתי שכתב, וז"ל: ומאן לימא לן שאם היה הבתים לבנים אם כתב השי"ן דלא הוי מהני אלא כיון דהלכתא גמירי לה אין לנו אלא בקבלת זקנים שהם פירשו, וגם תפיליהן השי"ן שלהם עשוי מקמטין של עור ודלמא הכי גמירי לה, עכ"ל. ובדל"ת ויו"ד של תפילין כתב: ונראה דדל"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן, יעו"ש. ועי' ב"ח (סי' ל"ב ד"ה ובעודו) דכתב דהדל"ת ויו"ד שברצועה אינן אלא לדוגמא, יעו"ש. ומדברי נקדן של סמ"ג הביאו ב"י נראה משום שרומז ללוחות וכתב ס"ת צריך שי"ן קמטין, משמע דרק בשי"ן קפידא בדבר אבל בדל"ת ויו"ד אפי' לדעת רש"י דהלכה למשה מסיני הם וכן מסיק אור זרוע ואפילו הכי כתב דלאו אותיות גמורות הן, א"כ פשיטא דאין להקפיד על חק תוכות. וצדקו דברי מעכ"ת נ"י".

ועיין בשו"ת לבושי מרדכי קמא (חיו"ד סי' קצ"ב סעי' ג'), שכתב: "שנית מ"ש בענין עשיית קשר היו"ד, שמחמיר סופר דלבוב שלא לחתוך אחר עשייתו שיעשה יו"ד משום חק תוכות, כמו בשי"ן להיותן קמטים. ומעלת כבודו השיב עליו מכמה טעמים ונמוקים. ולענ"ד ג"כ כמ"ש מעלת כבודו, דהא ודאי אינו ככתיבת סתו"מ, רק שיהיו האותיות של שמות הקודש עליהם, דאל"כ היה צריך שיהיו סמוכות לזה כמו שיעור בין אות לאות, ועכ"ז יש לתקן בכגון זה, דלאחר שיחתוך מן הרצועה היתר על רגל היו"ד, דהיינו שהוא עוקץ ימין, ימשוך לאחורי הרצועה עד שלא ישאר מאומה ויתקלקל ע"י כך היו"ד, ואח"כ ע"י קיסם דק או מוט ברזן דראהט (תירגום: חוט ברזל) או ע"י מחט שכנגד עוקצו, כלומר במקום שנקוב ידחוק וימשך הרצועה חוצה ויעשה יו"ד שפיר על חק ירכות כמובן".

ועיין עוד בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ל"ב), שכתב: "דכל שלא נזכר כתיבה לא איכפת לן ביה אם נעשה ע"י חק תוכות, שהרי כל עיקר פסול של חק תוכות לא פסלינן בגמרא (גיטין דף ס') אלא מכח מה דכתיב בקרא: 'וכתב'… ועכ"פ ביו"ד שברצועה של יד שאצל הקשר נ"ל דאין לחוש משום חששא דחק תוכות, ואין להוסיף ולחדש חומרות חדשות מה שלא נמצא בספרן של הראשונים".

[46] משנ"ב (סי' ל"ב ס"ק רל"ב): "וקשר של תפילין הוא הלכה למשה מסיני. ונראה שצריך לעשותו לשמה ולא יעשהו קטן [פמ"ג]". ובקול יעקב (שם ס"ק רל"ח): "ואין לעשות הקשר כי אם לשמה, ולא על ידי קטן. פרי מגדים (אשל אברהם אות ס"ט), מלאכת שמים (שם), קסת הסופר (שם)".

[47] עיין עוד במשנ"ב (סי' ל"ג ס"ק כ"ג) שכתב: "אבל הרצועות וכו' – אם עשאן נכרי או אפילו ישראל אך שלא לשמן והטעם כנזכר לעיל בס"ק כ"ב. וכל שכן בכל דבר שצריך בתפילין גופא לעיכובא כמו עשיית הבית והשי"ן שלו בכל פרטיו שיהיה כדין או תפירתו או עשיית הקשר שלו דכל אלו הוא הלכה למשה מסיני, אם עשאן ישראל שלא לשמן – פסול. וכתב הפמ"ג דיש למנוע מלעשות כל זה על ידי קטן, אפי' אם גדול יעמוד על גביו ויצויהו לעשות לשמה, וכן שלא לעשותם ע"י אשה וכל הפסולין המבואר לקמן בסימן ל"ט, עי"ש בסעיף א' וב'".

[48] כתב השו"ע (או"ח סי' ת"ס סעי' א') בדין מצת מצוה: "אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן". ועיין בית יוסף שם. ועיין כה"ח (שם ס"ק ג') שכתב: "ואף על פי שאחרים עומדין על גביהן ומזהירין אותם לעשות לשם מצוה – אין יוצאין בה. הרשב"א בתשובה סימן כ"ו, והביא דבריו בית יוסף. וכן כתב המגיד משנה פרק ה' דין ט'. וכן כתב הלבוש, עולת שבת אות א', ט"ז ס"ק א'. מיהו רב האי גאון כתב: מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל על ידי שימור כתיקונה – מותר לישראל לאוכלה, והביא דבריו הטור. וכתב הפרי חדש דדוקא בנכרי מתיר רב האי, ולא בחרש שוטה וקטן. אבל הנהר שלום כתב דלרבותא נקט נכרי וכל שכן חרש שוטה וקטן, יעו"ש. וכן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים דהר"ש והרי"ף והרמב"ן כתבו דאין לחוש מי הלש והאופה, יעו"ש. וכן כתב בדרשות מהרי"ל דאם גדול עומד על גביהן – שפיר דמי, ורק בעכו"ם אפילו ישראל עומד על גביו – אסור, דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, יעו"ש, והביא דבריו מטה משה סימן תקפ"ג. ולענין דינא כתב הפרי חדש דאין לנו אלא כפסק השו"ע דאם הלישה או האפייה נעשית על ידי גוי או חרש שוטה וקטן – אפילו בדיעבד אפילו ישראל עומד על גביו ומזהירו אינו יוצא בה, וכדעת הרשב"א בתשובה סימן כ"ו, הביאה בית יוסף, יעו"ש, עכ"ל. והביאו השלחן גבוה אות א' וכתב, וכן עיקר. וכן כתב המטה יהודה. ומיהו בשעת הדחק כגון שהוא זקן או חולה או תפוס בידי עכו"ם – כתב הב"ח דיש לסמוך על רב האי גאון ודעמיה ויצא ידי חובתו במצה שלשה ואפאה העכו"ם בפני ישראל. וכן כתב הט"ז שם, אליה רבה אות ב'. וכן כתב מגן אברהם בריש סימן זה דאם אי אפשר בענין אחר – מותר על ידי עכו"ם שישראל יעמוד על גביו ויאמר לו לעשות לשם פסח. וטוב שיסייע קצת. ומכל מקום מוטב לעשות על ידי קטן מעל ידי עכו"ם, עכ"ל. וכן כתב חק יוסף אות א', אשל אברהם ריש סימן זה, ערך השלחן אות א', חמד משה אות א', חיי אדם כלל קכ"ח אות ל"א. וחק יעקב אות ב' ורבינו זלמן אות א' כתבו: מוטב לעשות על ידי חרש שוטה וקטן מעל ידי עכו"ם, ואפשר דגם דעת המגן אברהם כן, וקטן דנקט לאו דוקא. ועיין מחצית השקל שכתב דחרש וקטן עדיפי משוטה וחרש עדיף מקטן, יעו"ש". ועוד עיין כה"ח (סי' י"א ס"ק ט').

ומ"מ כאן שיכול בנקל להתיר את הקשר ולחזור לקושרם ע"י גדול, לא מיקרי שעת הדחק.

[49] בזוהר הקדוש (במדבר, פרשת פנחס, דף רל"ו ע"ב) כתב: "יו"ד דא אצטריך דלא יתעדי כלל מגו תפלה דיד דלא יעביד פרודא… (=יו"ד זה צריך שלא יתרחק כלל מהתפילין של יד שלא יעשה פירוד…) ומאן דרחיק ליה מאתר דא רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי… מאן דרחיק עדונא דא ירחקון ליה מעדונא דלעילא, ועל דא כתיב (שמואל א', ב'): 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'". ועיין בב"י (סי' כ"ז) שהביא את דברי הזוהר. ובשו"ע (או"ח סי' כ"ז סעי' ב') פסק: "יש ליזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפלה".

ובכה"ח (שם ס"ק י"ב) אחר שהביא את דברי הזוהר, כתב: "משמע מלשון זה של הזוהר שכתב דלא יעדי כלל וכו' דאפילו אם התפלה מונחת בכיס לא תזוז יו"ד הקשר מהתפלה, וכן כתב מהר"י צמח ז"ל בספר זר זהב ובעולת תמיד דף נ"ז ע"א הנדפס מחדש, והביאו החיד"א בספר קשר גודל סימן ג' אות י"ג, שלמי צבור דף מ' ע"א, סידור בית עובד שם אות כ"ט, שערי תשובה אות ה', חסד לאלפים סימן כ"ה אות יו"ד, בן איש חי פרשת וירא אות ט"ו. על כן נהגו העולם עכשיו דמשעת עשיית התפילין אחר שמכניסין הרצועה בהמעברתא, קושרין היו"ד עם התפלה בחוט של גיד כדי שלא תזוז לעולם ואפילו כשהיא מונחת בתוך הכיס". ועיין ביאור הגר"א (סי' כ"ז ס"ק ז') שהביא מקור מהגמ' מנחות (ל"ה ע"ב), וז"ל: א"ר יהודה: קשר של תפילין צריך שיהיה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה וצריך שיהא כלפי פנים, כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור". וכתב הרא"ש (שם סי' י"ב) דרב עמרם פירש דרב יהודה קאי על תפילין של יד, וכוונתו שלא ירחיק הקשר מהתפילה כדי שיהא הקשר ג"כ כנגד ליבו [וכ"כ הנימוקי יוסף שם]. ומ"מ משמע שמה שצריך שלא ירחיק הקשר מהתפילין היינו בזמן הנחתם שאז התפילין הם כנגד ליבו.

[50] משום דהוי מין במינו ואינו חוצץ – ראה גמ' סוכה (ל"ז ע"ב) ושו"ע (סי' תרנ"א סעי' א'). ועיין בספר זכרונות אליהו (או"ח מערכת תיו אות כ"ב) ובשו"ת רב פעלים (קונטרס סוד ישרים ח"ג סי' ז'). ועוד כיון שהוא צורך תפילין וחלק מתיקון עשייתן.

[51] כתב השערי תשובה (או"ח סימן כ"ז ס"ק ה'): "כתב בספר שלמי צבור שבספר זר זהב הוכיח מהר"י צמח מדברי הרב ז"ל דצריך שלא תזוז היו"ד לעולם אפי' בהיותם מונחים בתוך הכיס, וע"כ נוהגים רבים מיראי השם לקשור היו"ד עם חוט של גיד עם התפלה ואין קושרין אותם עם הרצועה בשעת ההנחה, עכ"ל. ולדידי צ"ע דע"י קשירה זו יהיה החוט של גיד סביב התיתורא והוא חוצץ בין הזרוע לתפילין. ואפשר כיון שהחוט הקשר הוא ככלות התיתורא במקום המעברתא לא איכפת לן שם בחציצה רק במקום התיתורא שהפרשיות מונחים בפנים, וצ"ע". ובמשנ"ב (שם ס"ק י') כתב: "ויש מחמירין דגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה שלא תזוז כלל היו"ד, ומטעם זה יש נוהגין לקשור היו"ד עם חוט של גיד עם התפלה, וראוי לבטל זה, דע"י הקשירה יהיה חוט של גיד סביב התיתורא חוצץ בין הזרוע להתפילין". ובכה"ח שם: "והקשירה תהיה עם הגיד שתפור בו הבית התיתורא ותהיה מצד התפר שלמעלה כדי שלא יהיה שום חציצה בין תפילין לבשרו, ובזה נסתלק הצ"ע של שערי תשובה".

[52] כי יש לחוש לחציצה מכיון שאינו ממין התפילין – ראה לעיל הערות נ' ונ"א.

[53] או שיצבע את החוט בצבע שחור, כך שלא יהא חשש מפני הרואים.

[54] נחלקו האחרונים אם מותר ליקח דבר שבלה שהיה תשמיש לקדושה חמורה ע"מ להשתמש בו לקדושה קלה, במקום לגונזו.

עיין בט"ז (סימן קנ"ד ס"ק ז'), שכתב: "ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא, דהא דאמרינן בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה, היינו כ"ז שראויה לקדושה גדולה, אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה, טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז. וראיה ממטפחות ס"ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזתה, והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע"כ כיון שטעון גניזה שפיר ה"ל גניזתם ה"נ הוה עדיף טפי לעשו' בה תשמיש קדושה להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל".

והאחרונים האריכו הרבה בדין זה, ראה בספר בכור שור (מגילה כ"ו ע"ב) שדחה את דברי הט"ז, עיי"ש. ועיין בפמ"ג (משב"ז סי' מ"ב ס"ק א') שג"כ דחה את דברי הט"ז, וכתב: "וגם אף דאין ראוי לקדושה חמורה, אפילו הכי אין מורידין לקדושה קלה, שהרי שנינו במנחות ל"ב [ע"א] וכן פסק הר"מ ז"ל פרק ה' מהלכות תפילין [הלכה א]: ספר תורה שבלה – אין עושין מזוזה, אלמא אף על גב דאין ראוי עתה לספר תורה אפילו הכי אין מורידין" וכו'.

וכן כתב המשנ"ב (שער הציון סי' קנ"ד ס"ק כ"ג): "ולא העתקתי מה שכתב הט"ז דהיכי דאי אפשר להשתמש בו קדושה ראשונה טוב יותר להורידו לקדושה קלה משיגנז לגמרי, דהבכור שור חולק עליו, וגם בפרי מגדים השיב עליו".

וכן דעת הכה"ח (סי' קנ"ד ס"ק ס"ו), וז"ל: "אמנם הבכור שור על מסכת מגילה הביא כמה ראיות מהש"ס דלא כהט"ז אלא גניזה עדיף מלהשתמש קדושה קלה, יעו"ש. ומה שכתב הט"ז להביא ראיה ממטפחות ספר תורה שבלו, אין זו ראיה כמו שכתבנו לעיל אות ל"ו, דלא הותר בהם אלא דוקא תשמיש של גניזה ולא תשמיש אחר, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות א' על דברי הט"ז הנז' דאינה ראיה, יעו"ש. וכן כתב היפה ללב אות ד' שמצא כתוב בגליון השלחן ערוך על דברי הט"ז הנז' דביורה דעה סימן ר"ץ פסק מרן ז"ל הפך מזה, יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב' בשם רבינו יהודה בן הרא"ש דמי שהיה לו ספר תורה מונחת בארון ועשה לו ארון אחר והושם בו, דאסור להניח בראשון גמרות ופירושים, משום שמורידו מקדושתו, כדאמרינן גבי תיבותא דאירפט דאסור למיעבד מיניה כורסיא, והביאו הכרם שלמה ושערי תשובה אות י"א, יעו"ש. וכן כתבנו לעיל אות ל"ד ואות ט"ל בשם כמה פוסקים דלא כהט"ז, יעו"ש ודו"ק".

אלא שלעומתם יש מהאחרונים שצידדו כדעת הט"ז והתירו להוריד דבר שבלה שהיה תשמיש לקדושה חמורה ע"מ להשתמש בו לקדושה קלה, במקום לגונזו. עיין בספר מקור חיים (לחוות יאיר סי' קנ"ד ס"ק ז'), שכתב: "דדבר שיש בו קדושה חמורה ונשחת עד כי לא יצלח לקדושה שלו – מותר להורידו לקדושה קלה, וכן הוריתי וכתבתי בזה תשובה ארוכה". ועיין באליה רבה (סי' קנ"ד ס"ק א').

ועיין בראשון לציון (לבעל האור החיים הקדוש) על דברי הגמ' מגילה (כ"ו ע"ב): "ואמר רבא: האי תיבותא דאירפט, מיעבדה תיבה זוטרתי – שרי, כורסייא – אסיר". כלומר ארון של ספר תורה שהתקלקל – מותר לעשות ממנו ארון קטן, אבל אסור לעשות ממנו בימה לספר תורה כיון שמוריד מקדושתו, משום שהס"ת מונח בארון באופן קבוע בשונה מהבימה שהס"ת מונח עליה רק בשעת הקריאה בו. וכתב, וז"ל: "א"נ אפשר דטעמא דהוצרך לומר דשרי למיעבד זוטרתי, לגלות דעתו בזה דלא קאסר למעבדה כרסייא אלא בהיכא דמצי למעבד מינה תיבותא, אבל אי לא מצי למעבד מינה תיבותא, כגון דאירפט בדרך דלא חזיא אלא לכרסייא, עבדינן מינה כרסייא. והא מלתא נשמעת היא מדברי הרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות ס"ת הלכה ב', וז"ל: תיק שהוכן כו' תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין, ע"כ. מדקאמר: אסור לזרקן אלא וכו' נגנזין מוכח דמשפט הגניזה הוי בגדר דקיימי לזורקן, אבל כל דחזו למידי דתשמיש קדושה – אין לגנזן, דגניזתן הוי להו ירידה טפי. וצריך להתיישב בהאי דינא לפי שאין שום ספר מהפוסקים בידי בהיותי עוסק במסכתא זו". ועיין עוד בשו"ת מהר"י אסאד (סימן ל'), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' נ"ז).

[55] כתב הרמ"א (או"ח סי' ל"ב סעי' נ"ב): "ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן מתפילין, ואח"כ יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד כסדר אותיות השם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק רל"ה): "ר"ל כן נכון לכתחלה. ואי איתרמי שהותר הקשר של ראש – אין צריך רק לתקנו ולא להתיר השל יד". וכן פסק הקול יעקב (שם ס"ק רמ"א).

[56] כתב בספר מלאכת שמים (סוף כלל כ'): "אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות וכדומה ותפרן אח"כ מחדש – לא יתן הרצועה תוך המעברתא עם הקשר הישן, אלא יתירהו ויתן הרצועה תוך המעברתא ויעשה הקשר מחדש, דיש לספוקי בזה מחשש תעשה ולא מן העשוי. וכמדומני שמעתי כך בשם הרב מוהר"ם קארגויא זללה"ה", עכ"ל. והביאו קסת הסופר (סי' כ"ג לשכת הסופר אות ג'), וכתב: "ולפי מה שכתבתי לעיל בסי' י"ז ס"ק א' בשם הב"ח, גם בזה ליכא משום תעשה לא מן העשוי, דהא התפירה היא גמר הכשר התפילין, וכ"ש הוא, דהא הכא נעשה הקשר תחלה בהכשר ולצורך".

ועיין בנחל אשכול (ח"ב הלכות תפילין אות ה' תשובה ב'), וז"ל: "והכי נמי אם קושר רצועת תפילין ומכניסה עם הקשר לתוך המעברתא, ליכא תעשה ולא מן העשוי, שעשיית הרצועה עם הקשר לאו תפילין הם אלא חלק ממעשה התפילין, וכשמכניסם לתפילין אין עשויים ע"י כך, שכבר נעשו, והרי זה דומה לחוטט בגדיש שאם יש חלל טפח כבר, אע"ג שהסוכה לא נשלמה שעדיין אין כאן מחיצות, אם אח"כ מגביהה החלל עשרה ועושה הדפנות – הרי היא כשרה, שאמרינן הסכך נעשה כבר אע"ג שהיה חסר מחיצות ואין כאן הכשר סוכה, מ"מ בגוף הסכך לא נעשה דבר ע"י המחיצות, וה"נ לענין התפילין עצמן. ומה שנוגע לקשר הרצועה כשמכניסה תוך המעברתא, הקשר מעולם לא נעשה בפסול, משא"כ בציצית כשקשרן בלי פסיקת החוטין או סכך במחובר שהסכך נעשה ונגמר אבל פסול דבוק בו שהוא מחובר, אם קצצם הוי תעשה ולא מן העשוי, אבל הכא מאי פסול דבוק בתפילין שהכניס הרצועה עם הקשר תוך המעברתא… ודאי לכתחילה יש ליזהר בזה, אבל בדיעבד – התפילין כשרים".

והאמרי שפר (כלל י"ט סעי' ב' הערה א') כתב: "כי עיקר איסור תעשה ולא מן העשוי במזוזה הוא בקביעתה ואינו שייך כלל להכתיבה. כי איך קונים מזוזה מהסופר אשר כבר היא נכתבה, והבית לא היתה בנויה כלל. כמו כן בתפילין אינו ידוע לנו אם לעשות מקודם הבתים או לכתוב הפרשיות או לקנות הרצועות, ולפעמים קונים רצועות עד שלא נעשו התפילין. א"כ נוכל לאמר כמו כן בעשיית הקשרים שאין נפקא מינה אם נעשו הקשרים מקודם, כי עשיית הקשרים עם הרצועות חלק אחד מחלקי התפילין בעשייתם אשר אין נפקא מינה בעשייתם איזה חלק יעשה מקודם. אולם אחר כתבי זאת מצאתי תשובה ארוכה בספר האשכול הלכות תפילין המדבר בדין זה, ומסיק דלכתחילה יש ליזהר בזה, אבל בדיעבד – התפילין כשרים".

וכן מסקנת ספר שערי תורה (קראקא קונטרס ב' סי' כ"ו) שכתב: "העולה מדברינו לכתחילה צריך לגמור התפילין עם התפירות ואח"כ להעביר הרצועה תוך המעברתא ואח"כ הקשרים".

ובדעת קדושים (סי' ל"ב סעי' נ"ב) כתב: "מהנדפס אודות הבודק תפלין ונשארו הרצועות מקושרים בהמעברתא ואח"כ מניח הפרשיות ותופר. אי צריך להוציא הרצועה ולחזור לקשרה אח"כ כשהתפלין תפורים, נראה דלא שייך בזה תעשה ולא מן העשוי, שהרי תחילת העשייה היה בכשרות, וכמו בהניח הסכך כשהגג פתוח דאין חשש במה שהיו סתומים אח"כ וכהנה רבות וכו'. אך גם כשתחילת קשירת הרצועות היה כשלא היו הפרשיות בהבתים, מ"מ נראה שאין חשש בזה. כי לא מצינו קפידא על הסדר בזה [ומ"מ לפום רהיטא אמרתי לבני נ"י על צד היותר טוב שיעשה הקשר מחדש ויכניס מחדש הרצועה שאין קפידא בחומרא זו (להיות כפטור מהדבר לעושהו וכו'), כיון דעכ"פ מסתמא נכון ע"ד סוד לעשות לכתחלה הכל כסדר]".

וכן כתב להתיר בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' ו'), וז"ל: "אמנם לדקדק בשל יד לעשות הקשר אחר שהעביר הרצועה במעברתא, לא שמענו ולא ראינו לדקדק בזה… ובשלמא כשעשה הקשר כשעדיין הרצועות פסולין, כגון קודם שהשחירן, יש מקום לפוסלן משום תעשה ולא מן העשוי, דהרצועות עדיין פסולין לתפילין, אבל כשהרצועות כשרין ועשה הקשר הרי עשאו כדינא, ולא דמי לשי"ן דהקפידא לעשותה על עור הבית, אבל ד' ויו"ד אין הקפידא אלא לעשותן ברצועות של תפילין ומהיכ"ת נימא שצריך לעשותן על התפילין גופא. והחילוק פשוט ומבואר. שוב מצאתי בתשובת נחלת בנימין (סי' כ') כדברי דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי. וכתב שכן נוהגין לעשות הקשר קודם שמעבירין הרצועה במעברתא, עיי"ש".