פרק ז' – כתיבה מתוך הכתב

כתיבה מהכתב

• סופר צריך לכתוב ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילה מתוך הכתוב, כדלהלן[1].

בקי בתפילין ומזוזות

• סופר שבקי בפרשיות תפילין ומזוזה כפי הכתיב – מותר לו לכתוב בעל פה, אך מצווה מן המובחר שיכתוב מתוך כתב[2].

בקי במקצת פרשה

• סופר שבקי במקצת הפרשה, יש אומרים שאסור לו לכתוב גם את אותו 'קצת' שבקי בו בעל פה. ויש אומרים שמותר לו לכתוב את אותו 'קצת' שבקי בו, בעל פה. ולהלכה, יש להחמיר שלא יכתוב את אותו 'קצת' שהינו בקי בו בעל פה[3].
• סופר שרגיל לכתוב מזוזות ובקי בפרשיות "שמע", "והיה אם שמוע" – מכל מקום עליו להחמיר לא לכתבם עבור תפילין אלא מתוך הכתב[4].

כתיבת סת"ם לא מן הכתוב

• סופר הרוצה לכתוב תפילין או מזוזה ואין לפניו מזוזה או תפילין כדי לכתוב מן הכתוב – מותר לו לכתבן מתוך ספר תורה, ואין בזה משום זלזול בספר תורה[5].

תיקון לא מן הכתוב

• סופר שמתקן ספר תורה או מגילה ומחק אות וחוזר וכותבה – יכול מיד לכתוב אותה אות שלא מן הכתוב[6].

בקי שכתב בעל פה

• בשעת הדחק – מותר לבקי לכתוב סת"ם ומגילה שלא מן הכתב[7].
• מגילה שכתבוהו שלא מן הכתב – מותר לקרוא בה בשעת הדחק[8].

ביטוי בפיו בשעת כתיבה

ביטוי בפיו

• הכותב ספר תורה או מגילה – חייב להוציא מפיו בשעת הכתיבה כל תיבה ותיבה. כלומר, לבטאם בפיו, קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה[9].

בקי בביטוי בפיו

• סופר שבקי בפרשיות תפילין ומזוזה כפי הכתיב, שכותב תפילין או מזוזות מתוך הכתב – אינו צריך להוציאם מפיו. ויש אומרים שצריך. ולכן לכתחילה טוב שיוציא מפיו, ואם לא הוציא – יצא ידי חובה[10].
• סופר בקי שהפרשיות תפילין או מזוזה שגורות בפיו כפי הכתיב ואינו כותב מתוך הכתוב, וכן סופר שאינו בקי שאדם אחר מקריא לו – צריך להוציא מפיו כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כדי שלא יטעה[11].

אינו בקי בביטוי

• יוציא מפיו בכל פעם מספר תיבות או משפט[12], כפי מה שיכול לכתוב בטבילה אחת של הקולמוס בדיו[13]. ומצוה מן המובחר שיוציא מפיו תיבה אחת ויכתבנה ורק אח"כ יוציא התיבה הבאה ויכתבנה[14].

ביטוי דברי פורענות

• יש אומרים שכאשר כותב דברי פורענויות – אינו צריך להוציא בפיו, ויש אומרים שצריך להוציא, וטוב להוציא[15].

ביטוי שם השם

• לפני שכותב שם קדוש – צריך לקדשו. ולפני שכותב שם 'י-ה-ו-ה' יאמר: הריני כותב שם הוי"ה וכו', ויאמר בלשון זו, כיון שאסור להגות את השם באותיותיו. לפני שכותב שם 'א-להים' יאמר: הריני בא לכתוב שם 'א-להים'[16].

ביטוי נכון

• טוב שיוציא הסופר מפיו את התיבות כפי כתיבתן ולא כפי קריאתן כדי שלא יטעה, למרות שהכתיב משנה את ההבנה[17]. אמנם, אם הוציא מפיו את הקרי – כשר.

חסרון ביטוי

• סופר שכתב סת"ם ומגילה ולא הוציא מפיו בשעת הכתיבה – כשרים[18].

[1] בגמ' מגילה (י"ח ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מיתיבי, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה. אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר דמקיים ביה: 'ועפעפיך יישרו נגדך'. אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי 'ועפעפיך יישרו נגדך'? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו: 'התעיף עיניך בו ואיננו', ואפילו הכי – מיושרין הן אצל רבי מאיר. רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מדקאמר כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך – מכלל דמיושרין הן אצלו, והא רבי מאיר כתב! שעת הדחק שאני. אביי שרא לדבי בר חבו למיכתב תפלין ומזוזות שלא מן הכתב, כמאן – כי האי תנא. דתניא, רבי ירמיה אומר משום רבינו: תפלין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שרטוט. והלכתא: תפלין – אין צריכין שרטוט, מזוזות – צריכין שרטוט. אידי ואידי נכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא – מיגרס גריסין". ופרש"י (ד"ה "מיגרס גריסין"): "שגורות בפי הכל". כלומר שאע"פ שבעלמא אסור לכתוב תורה שבכתב שלא מן הכתב, מכל מקום תפילין ומזוזות מותר לכותבם שלא מן הכתב כיון שבקיאים בהם בעל פה.

ובהלכות ס"ת – כתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' ב'): "צריך שיהיה לפניו ספר אחר, שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב". ובתפילין – כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' כ"ט): "אם אין הפרשיות שגורות בפיו – צריך שיכתוב מתוך הכתב" [וראה בהערה הבאה לגבי הבדל בין שגורות בפיו ללא].

ובהלכות מגילה – כתב הרמ"א (שם סי' תרצ"א סעי' ב'): "גם צריך לכתבה מן הכתב (ר"ן)".

[2] ראה הערה קודמת, כתב הטור (או"ח סי' ל"ב): "וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה. מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות והן שגורות בפיהם – יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב".

וכתב הב"י שם: "פרק שני דמגילה (יח:) ופרק הקומץ (לב:) אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. ומסקינן דתפילין ומזוזות – נכתבין שלא מן הכתב. מאי טעמא? מיגרס גריסן. ופירש רש"י: שגורות הן בפי הכל".

וכתב הב"ח שם: "וצריך שיכתוב מפי הכתב וכו'. ועוד נראה עיקר, דרבינו (=הטור) סובר דמצוה מן המובחר לכתבן מתוך הכתב אפילו שגורות בפיו, אלא לפי שהסופרים נהגו לכתבם בעל פה הניחו להם חכמים מנהגם, וזהו דלא תני בברייתא: כותבין שלא מתוך הכתב, דהוה משמע לכתחלה, אלא נכתבות שלא מתוך הכתב, כלומר יכולין לכתבן ואין מוחין בהן".

כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' כ"ט): "אם אין הפרשיות שגורות בפיו – צריך שיכתוב מתוך הכתב". וכתב הקול יעקב (שם ס"ק קנ"ה): "ויש אומרים דמצוה מן המובחר לכותבן מתוך הכתב אפילו שגורות בפיו, ב"ח [שם ד"ה "וצריך"], נהר שלום (אות יו"ד)". וראה במאמר מרדכי (שם ס"ק כ"ד). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק קל"ד): "ועיין בב"ח שכתב דמ"מ מצוה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב".

ובספר סת"ם [שנות חיים ח"ב] (סי' פ"ו) כתב דהיינו הבקי לכתוב כפי הכתיב, דאם כמו הקריא עדיין יש לו לכתוב מתוך הכתב דאיכא למיטעי.

[3] כתב הטור (או"ח סי' ל"ב): "וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה. מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות והן שגורות בפיהם – יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב".

וכתב הב"י שם: ויש לתמוה על רבינו (=הטור) למה כתב כאן צריך שיכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא דתפילין נכתבין שלא מן הכתב וכמו שכתב הוא עצמו בסמוך? ואפשר לומר שכתב כן ללמדנו שאם נמצא איזה סופר שאין פרשיות הללו שגורות בפיו – אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת ששגור בפיו שלא מן הכתב". וראה עוד לב"ח ומשנ"ב וקול יעקב שם (הובא בהערה ב').

[4] כתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קנ"ז): "אם הפרשיות שבתפילין שגורות בפיו, אם מותר לכתוב אותם בספר תורה שלא מן הכתב. הנה בית יוסף ביורה דעה סי' רע"ד כתב בשם הר' מנוח דצ"ע, והביאו ש"ך שם ס"ק ג' ולא פשט הדבר. וגם מרן ז"ל בש"ע לא הזכיר שום דבר מזה אלא סתם וכתב דאפילו אות א' – אסור לכתוב שלא מהכתב. ומספיקא פשיטא דנקטינן להחמיר, מאמ"ר שם. וכן נראה דעת הפרמ"ג א"א או' מ"ב".

[5] כתב הטור (סי' ע"ר): "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים – מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם' ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם".

וכתב הב"י שם: "ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן, שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת. לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה, שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים. וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יז:) על דברי הרא"ש שכן כתבו הגאונים". כלומר שגם האידנא ניתן לקרוא וללמוד מתוך הספר תורה, וראה בט"ז שם (ס"ק ד').

וכתב הפרישה (יו"ד סי' ע"ר ס"ק ח'): "משא"כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו, א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם, וק"ל". והביאו הש"ך שם (ס"ק ה').

וא"כ כאן שיש לו תועלת בכך, שהרי צריך לכתוב לפי החסירות ויתרות – מותר לו לכתוב מתוך הס"ת [וכעין שמצינו שהבקי בפרשה יקרא מתוך ס"ת את השמו"ת].

[6] דעת קדושים סי' ער"ד ס"ק ג': "שמעתי ממהו' אלימלך נ"י סופר סת"מ דפה שהזכירני כשמגיהים אותיות בס"ת לכתוב מהכתב כלשון חז"ל אף אות אחת. וכ"ה נכון, אף שאותה תיבה שגורה בפיו, מ"מ סתם אמרו חז"ל גם אות אחת אף שמסתמא אותיות התיבה שגורים. ואולי מ"מ יש לומר שמיירי בתיבה שחסר ויתיר שבה רק ע"פ מסורה ואין שגור בפיו. וכנראה שכן המנהג להקל בהגהות, ואולי רק בתחלת כתיבה אמרו כן [דאסור שלא מהכתב] ולא בהגהות".

[7] בגמ' מגילה (י"ח ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מיתיבי, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה. אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר דמקיים ביה: 'ועפעפיך יישרו נגדך'. אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי 'ועפעפיך יישרו נגדך'? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו: 'התעיף עיניך בו ואיננו', ואפילו הכי – מיושרין הן אצל רבי מאיר. רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מדקאמר כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך – מכלל דמיושרין הן אצלו, והא רבי מאיר כתב! שעת הדחק שאני".

ובר"ן (על הרי"ף מגילה ה: ד"ה "היכי") כתב: "מוכח בירושלמי שאם כתב שלא מן הכתב – אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק. דגרסינן התם בפרק הקורא את המגילה עומד ויושב א"ר זעירא בשם רבי חננאל: אפילו רגיל בתורה כעזרא – לא יהא הוגה מפיו וכותב וקורא במה שכתב, שנאמר: 'מפיו יקרא אלי' 'ואני כותב'. והא תניא מעשה בר' מאיר שהיה כותב באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקראה, אין למדין משעת הדחק. וי"א שתים כתב, את הראשונה מתוך פיו, ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה". כלומר שלתירוץ הראשון שבשעת הדחק מותר לכתוב שלא מתוך הכתב, ולתירוץ השני שבשעת הדחק אם כתב שלא מן הכתב גם אסור לקרוא ממנו ולכן כתב מגילה נוספת וגנז את הראשונה. ובבבלי הביא רק את התירוץ הראשון, כלומר שבשעת הדחק – מותר לכתוב שלא מן הכתב, ויכול גם שלא בשעת הדחק לקרות בה. וכתב הב"י [סי' רע"ד ד"ה "וכתב הר"ן"]: "כתב הר"ן (בפרק ב' דמגילה ה ד"ה "היכי") דמוכח בירושלמי מגילה פ"ד ה"א שאם כתב שלא מן הכתב – אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק [עכ"ל]. וה"ר מנוח כתב: דוקא לכתחלה, אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב – לא פסל".

וכן כתב הקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ו'): "ואם כתב שלא מן הכתב, יש אומרים – שאסור לקרות בו כי אם בשעת הדחק, ויש אומרים – כשר בדיעבד. בית יוסף [עמוד רטו ד"ה "וכתב הר"ן"], ש"ך (אות ג'), באר היטב (אות א'), מלאכת שמים (כלל ט"ז אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ד' אות ה'), אמרי שפר (כלל י"ד אות א')".

[8] ראה בהערה הקודמת.

[9] כתב הטור (או"ח סי' ל"ב): "וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה". וכתב בית יוסף שם: "ושיקרא כל תיבה קודם שיכתבנה – כן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ח. וטעמא משום דאיתא בפרק הקומץ (ל.) עד 'וימת משה' הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב. ואף על פי שיש ספרים שאין כתוב בהם רק: ומשה כותב, מכל מקום לספרים דגרסי: ומשה אומר, צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו עד שיחזור הוא אחריו בפיו, וכן לתפילין ומזוזות. והמחמיר תבא עליו ברכה, עכ"ל. וכן כתבו התוספות (מנחות ל. ד"ה "ומשה"). וסמ"ג (עשין כב קד:) כתב סתם: ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא א"כ חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה, כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא (טו.) הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה אומר וכותב. וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ שבהלכות קטנות (ו.) וכן כתב בסמ"ק (סי' קנג יג.) ובהגהות מיימון (תפילין פ"א אות ט). ומשמע מדברי סמ"ג דהיינו לכתחלה, אבל בדיעבד אינו נפסל בכך. והר"י אסכנדרני כתב על דברי רבינו ושיקרא כל תיבה וכו' הרב כתב סתם, אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר ונראה דהוא הדין נמי למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר. ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבין אותם על פה, עכ"ל".

כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"א): "אם אינו כותב מתוך הכתב – לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר, אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו". והיינו כדעת מהר"י אסכנדרני, שאם כותב מתוך הכתב – אינו צריך לקרוא בפיו.

וקשה שהרי השו"ע (ביו"ד  סי' רע"ד סע' ב') כתב: "צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה". ומשמע שגם כשכותב מתוך הכתב צריך שיקראנה בפיו. וכן הקשה המגן אברהם (סי' ל"ב ס"ק מ"ב): "אם אינו כותב מתוך הכתב – משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות. ואפשר דעתו להקל בתפילין מאחר דמגרס גריסן".

והב"ח (סי' ל"ב) הביא דעת הסמ"ג שבמקרא מפי אחר – צריך להוציא מפיו משום שמא יטעה, וכתב: "והוא הדין במי שהפרשיות שגורות בפיו דצריך שיקרא גם כן כל תיבה קודם שיקראנה, אבל במי שמעתיק מתוך הספר, ליכא למיחש לשמא יטעה, כך הוא משמעות הפוסקים שכתבו לדין זה על פי התוספות ומביאן ב"י. אכן מדברי רבינו שכתב דין זה קודם שהשלים הדין הראשון לכתוב החילוק בין שגורות בפיו לאינן שגורות, משמע שבא להורות דאפילו בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה, נראה דסבירא ליה דלאו משום שלא יטעה הוא, אלא דכך היא מצות כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות שיהא קורא כל תיבה ותיבה ואח"כ כותב כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף, והכי מסתברא, ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך סל"א להקל שאין צריך שיקראנה כשמעתיק מתוך הספר".

וביאר המשנ"ב (שם ס"ק קל"ו): "מתוך הכתב – משמע דכשכותב מתוך הכתב – א"צ להוציא בפה, ומיירי דוקא כששגורות לו ג"כ ואז לא חיישינן שמא יטעה [כן כתב המ"א וא"ר לתרץ דלא תקשה מהא להא דהיו"ד בסי' רע"ד ס"ב, ועיין בפמ"ג שכן כוונת המ"א]. אבל הרבה מאחרונים חלקו ע"ז ופסקו דבכל גווני צריך להוציא התיבה מפיו קודם שיכתבנה. והטעם כתב הב"ח דכך היא מצות כתיבת סת"מ כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף. וכ"ז לכתחלה, אבל בדיעבד – אין נפסל בכל גווני אם לא טעה". וראה עוד בביאור הלכה (שם סי' תרצ"א ד"ה "גם צריך"). וכן כתב בערוך השולחן (סי' עד"ר סעי' ו'). ועוד כתב (סעי" ז'): "אם לא אמר כל תיבה בפיו – אין זה מעכב בדיעבד, וראיה שהרי ח' פסוקים האחרונים שבתורה לא היה משה חוזרן בפיו כמבואר שם בגמ', ש"מ שבדיעבד אין עיכוב".

וכתב הקול יעקב (שם ס"ק קנ"ט): "משמע שאם כותב מתוך הכתב – אין צריך שיוציא בפיו, וצ"ע דביורה דעה סימן רע"ד (סעיף ב') משמע דאף בכותב מתוך הכתב – צריך שיוציא בפיו. וכן תמה העולת תמיד (אות ל"ז), מגן אברהם (ס"ק מ"ב). ולענ"ד יש ליישב דהכא מיירי בתפילין ששגורות בפיו, דאז אם הוציאם בפיו לא בעינן מתוך הכתב, לכן כשכותב מתוך הכתב וגם הם שגורות בפיו – אין צריך להוציאם בפיו, אבל התם בספר תורה מיירי דמסתמא אינם שגורות בפיו כמבואר בבית יוסף שם, לכן צריך להוציאם בפיו. וזה נראה כוונת הלבוש [סעיף לא], וכן נראה דעת לחם חמודות סוף הלכות ספר תורה [אות צג], וספר מגן אברהם [שם]. כן כתב [כל זה] אליה רבה (אות מ"ח). וכן נראה דעת רבינו זלמן (אות מ"ג). ועיין פרי מגדים (אשל אברהם אות מ"ב). ואף על גב דהב"ח [שם ד"ה "ומ"ש ושיקרא"] כתב דטעם להוציאם בפיו הוא כדי שימשוך הבל קדושה על האות, וגם במעתיק מתוך הכתב צריך לחזור ולקרות, וכן הוא דעת עולת תמיד (באות הנזכר), מכל מקום השלחן ערוך והלבוש והפוסקים לא סבירא להו טעם זה, אלא הטעם שמא יטעה, ומשמע דאם לא טעה – כשר בדיעבד בכל זה. אליה רבה (שם). ועיין בדברינו ליורה דעה סימן רע"ד אות ז'. ומכל מקום לכתחלה יש להחמיר כהב"ח". וראה עוד בקול יעקב (סי' תרצ"א ס"ק י"א) שפסק דלא כמג"א.

ובהלכות מגילה – כתב בדרכי משה (או"ח סי' תרצ"א ס"ק ב'): "וכתב מהרי"ל (הל' פורים סי' יד עמ' תכט): וכשכותבה צריך להוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה כמו בספר תורה". וכתב הרמ"א שם (סי' תרצ"א סעי' ב'): "גם צריך לכתבה מן הכתב ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה, כמו בספר תורה (מהרי"ל)".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י'): "ולהוציא כל תיבה וכו' – היינו לכתחלה, ובדיעבד – אין להחמיר אם לא טעה". וכ"כ הקול יעקב שם (ס"ק י"א).

[10] ראה בהערה הקודמת.

[11] ראה בהערה ט'.

[12] כתב משנת אברהם (סי' י"ז סעי' ז') בשם הבני יונה: "נראה לי שגם כן שאין צריך הסופר לראות כל התיבה בפני עצמו מתוך ההעתק, אלא כדרך המעתיקים לוקחים שנים ושלושה תיבות בבת אחת או יותר כפי הרגלו בתורה".

וכתב במקדש מעט (סי' רע"ד ס"ק י"א): והב"ח סי' ל"ב כתב: יקרא בפיו כדי שקדושת הבל קריאתו תחול על מעשה כתיבתו. וכ"כ בדעת קדושים ס"ק ד' כדי לצרף מחשבת דיבור ומעשה, לכן אין לקרות אות אות אלא תיבה תיבה. וכן ראיתי בספר 'תורה אור' לקרות בהבנה וכו', אבל ברכת המים אות ע"ח כתב בשם הד"מ דשפיר יש לקרות אות אות אות, שטעם הקריאה לשמור מטעות".

[13] ראה בהערה ט'. וכיון שהטעם שמא יטעה, ה"ה שהחשש קיים כאשר צריך להטביל את הקולמוס בדיו שיחזור ויגיד את התיבה שוב שמא יטעה.

[14] עיין בספר מקראי קודש (כלל מ"ה, שערי קדושה אות כ"ב) שכתב על דברי הבני יונה (הובא בהערה י"ב), וז"ל: "אמנם כל זה למי שבקי בחסירות ויתירות בעל פה, אבל למי שאינו בקי – צריך לראות כל תיבה בפני עצמה ולקרות כל אות ואות שלא יטעה בחסירות ויתירות שיש בהם שמעכב".

[15] כתב הב"י (יו"ד סי' רע"ד): "וז"ל המרדכי (סו"ס תתקנ"ו-ז'): ת"ר: וימת שם משה וכו' ה"ג רש"י: ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. מכאן יש להוכיח דס"ת ותפילין ומזוזות הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו פן יטעה, רק בדברי פורענות, כגון מן: 'וימת' ואילך לא היה קורא אלא כותב, וכן ברוך בן נריה, לפי שהן קינות וצריך ליזהר על כך, עכ"ל". והביאו קסת הסופר (סי' ה' סעי' ו').

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' ב'): "צריך שיהיה לפניו ספר אחר, שיעתיק ממנו, וכו' וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה". וכתב במשנת אברהם (סי' י"ז סעי' י"ד): "ומסתימת המחבר משמע דאף פורעניות בעי תחלה, שכן מוכח מרש"י, כיון דלא הוי פורעניות דנפשיה כמו במשה, ולכך חייש המחבר לחומרא לדעת רש"י. וצ"ע בזה".

וכתב הקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ז'): "ואפילו בדברי פורעניות יש אומרים שצריך לקרות בפיו. אמרי שפר (כלל י"ד אות ב') [בשם המשנת אברהם]".

[16] כתב בשו"ת סת"ם [שנות חיים ח"ב] (סי' פ"ו) לגבי קריאת שם השם ית' שאין לומדים ממשה, שאין דנים אפשר משאי אפשר (שהרי אסור להגהות שם הוי"ה באותיותיו): "ועוד בשם כיון דרגיל אדם לומר על שם הוי"ה ברוך הוא אד-ני, לא אתי למיטעי, דזה הוי כעין דאמרינן: מגריס גריסין". וכתב בלשכת הסופר (סי' ד' ס"ק ו'): "ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע, דהא הב"י הביא גם מה שכתב המרדכי דרש"י גריס: משה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. וכתב המרדכי: מכאן יש להוכיח דס"ת ותפילין ומזוזה הסופר צריך להוציא בפיו ולקרות הוא עצמו פן יטעה, רק שדברי פורעניות, כגון מן: 'וימות' ואילך לא היה קורא אלא כותב וכו' עכ"ל. הרי דאפי' משום דבר שהוא פורענות יכול למנוע  מלקרות, כ"ש בשם הוי"ה ברוך הוא דמשום איסורא יכול למנוע".

וראה בדעת קדושים (סי' רע"ד ס"ק ד') ובמקדש מעט (שם ס"ק י"א), אלא שכתב במשנת אברהם (סי' י"ז סעי' ט"ו): "רק בשם הוי"ה, דאי אפשר כפי הכתוב, יקרא הקרי א-דני או הוי"ה או יוד הא ואו הא, וכן נוהגין", וכן ההלכה.

[17] כתב בשו"ת סת"ם [שנות חיים ח"ב] (סי' פ"ו): "על דבר שאלתו אם יש קרי וכתיב מה יקרא אם כפי הקרי או כפי הכתיב, וגם בענין חסירות ויתירות איך יקרא. הנה הדבר פשוט שיקרא כפי הכתיב, כיון דמפורש בב"י סי' רע"ד בשם הסמ"ג הטעם כדי שלא יטעה, ובלבוש סי' ל"ב מפורש יותר הטעם שלא יטעה ויבא לידי גניזה, א"כ ודאי צריך לקרות כפי הכתיב וכו' וכן חסירות ויתירות דלא רגיל בהו השינוי – צריך לקרות כפי הכתיב שלא יטעה, ומה דהמסורת נאמר לקרות, היינו אם צריך לקריאה יוצא ידי חובת קריאה רק כפי הקרי אבל היכי שרוצה לכתוב – מותר לקרות כפי הכתב" [וראה בתוס' ברכות י"ג ע"א ד"ה "בקורא להגיה"]. וציין לדבריו בלשכת הסופר (סי' ה' ס"ק ו'), וכ"כ המקדש מעט (סי' רע"ד ס"ק י"א).

[18] ראה בהערה ט'.