פרק ב' – דיני הקלף

כשרות העור

חיות טהורות

• אין כותבים סת"ם אלא על עורות של בהמה או חיה או עוף טהורים, דכתיב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשו חז"ל: "מן המותר בפיך", ואם כתב על עורות של בהמה או חיה או עוף טמאים – פסול^[1].

בהמה טהורה נבלה וטריפה

• מותר לכתחילה לכתוב סת"ם על עור נבלה או טרפה של בהמה או חיה או עוף הטהורים^[2].

הידור בבהמה שחוטה

• יש מהדרים למצוה מן המובחר לכתוב על עורות של בהמה שחוטה מאשר על עורות של טריפה או נבילה, ומכל מקום אין צריך להקפיד בזה^[3].

עורות דגים

• אין כותבים סת"ם על עורות דגים אפילו טהורים, מפני שהזוהמה תמיד נשארת בעור^[4].

בהמה רובעת או נרבעת

• אסור לכתוב ספרי תורה תפילין או מזוזות על עור של בהמה וחיה רובעת או נרבעת, כיון שבהמות אלה מאוסות מלעשות בהם תשמיש לקדושה^[5].

סוגי עור לכתיבה

• בזמן העיבוד מפרידים את העור לשני חלקים, החלק החיצוני לצד השיער נקרא: "קלף", והחלק הפנימי לצד הבשר נקרא: "דוכסוסטוס"^[6]. עור שלא נחלק לשניים אלא רק הוסר ממנו השיער נקרא: "גויל"^[7]. עור שהתחיל לעבדו אך לא נגמר תהליך העיבוד שלו נקרא: "דפתרא"^[8].
• יש הבדל בין תפילין לספר תורה ולמזוזה בנוגע לאיזה חלק מהעור כותבים עליו, כפי שיתבאר להלן.

הפרדת קלף ודוכסכסוסטוס

• עורות שלנו אין חולקים אותם לשנים הואיל ואין אנו בקיאים לחלק בין הקלף לדוכסוסטוס, ולכן יש להיזהר לגרר את העור מצד השיער מעט ביותר, רק מה שנצרך להחליק את העור, ומצד הבשר צריך לגרר את העור הרבה, כך שלא ישאר אלא קלף בלבד^[9].

סימון מקום השיער

• רצוי להשאיר מקום קטן בקצה היריעה עם מעט שיער לסימן, כיון שאחר תהליך עיבוד העור נעשה הקלף חלק לגמרי, ופעמים אין ניכר אחר העיבוד מקום השיער ומקום הבשר^[10].

הורדת כל הדוכסוסטוס

• כאשר מגרדים את העור מצד הבשר, יש להיזהר להוריד את כל הדוכסוסטוס, שלא ישאר ממנו אפילו קרום דק, כיון שכתיבה על הדוכסוסטוס מעכבת אפילו במשהו [כי אם לא גירר כל הדוכטוסטוס נמצא כותב מצד הבשר]^[11].

תפילין

• הלכה למשה מסיני שיהיו התפילין נכתבות על גבי קלף ולא על גויל ולא על דוכסוסטוס, וצריך לכותבם על הקלף בצד של הבשר ולא בצד של השיער, ואם לא עשה כן – התפילין פסולות^[12].

תפילין של ראש

קלפים שווים בעוביים

• יש הידור לעשות תפילין של ראש כך שכל הקלפים ימלאו את בתי התפילין בצורה שווה. וכיון שיש הבדל באורך הפרשיות בין פרשה לפרשה, יש לכתוב את פרשת "שמע" (שהיא קצרה) על קלף עבה, ואת פרשת "והיה כי יביאך" על קלף בעובי בינוני, ואת פרשת "קדש" ופרשת "והיה אם שמוע" על קלף דק מאד, ובזה יתמלאו בתי התפילין בשווה, והוא נוי לתפילין [וראה עוד ב"ה, חלק שני, פרק: בתי תפילין]^[13].

ספר תורה

כתיבה על גויל וקלף

• מצווה מן המובחר לכתוב ספר תורה על הגויל בצד השיער, ומצווה לחזר אחר גוויל גם אם הכתב יהיה פחות מהודר, ואם כתבו על קלף – כשר, וכן המנהג^[14], אמנם אין לכתוב ספר תורה על דוכסוסטוס^[15].

כתיבה בקלף לצד הבשר

• הכותבים על הקלף צריכים לכתוב לצד הבשר ולא לצד השיער, ואם שינה – פסול^[16].

מזוזה

כתיבתה על דוכסוסטוס

• מצוה מן המובחר לכתוב מזוזה על דוכסוסטוס, וצריך לכתבה בצד שפונה לכיוון השיער, ואם כתבה על הקלף או על הגויל – כשרה^[17].

כתיבתה על קלף

• כיום נוהגים לכתוב מזוזה על קלף וכותבים בצד שפונה לכיוון הבשר, ויש להיזהר גם במזוזה לגרד את כל העור מצד הבשר כדי שירד כל הדוכסוסטוס ולא ישאר ממנו אפילו קרום דק, כמו שנתבאר לעיל סעי' ח'-י' [וה"ה בספר תורה]^[18].

כתיבתה במקום שפוסל

• אם כתב מזוזה על הגויל בצד הבשר או על הקלף בצד השיער – המזוזה פסולה^[19].

מגילה

• יש לכתוב את המגילה על גויל או על קלף, כדין ספר תורה^[20].

עיבוד העור

עיבוד בסיד

• צריך לעבד ולהכשיר את העור כך שיהיה ראוי לכתיבת סת"ם^[21], והמנהג לעבדו בסיד^[22].

זמן שהייתו בסיד

• יש להיזהר שלא להוציא את העור מהסיד קודם שייפול השיער מאליו, ואם טעה והוציא – יחזיר לתוך הסיד^[23].

נשארו שערות מאחור

• קלף שנשאר בגבו מספר שערות אין לחוש שמא לא נגמר תהליך עיבוד שלו, ומכל מקום משום נוי יש להסירם.
• קלף שיש בו נקב – ראה בפרק הקפת גוויל.

קלף עם גידים

• מותר לכתוב על קלף שבלועים בו גידים ואין בזה חשש^[24].

קלף משוח

• סת"ם שנכתב על גבי קלף שמשחו אותו במשיחה לבנה דקה כדי ללבנו ולהחליקו, אף על גב שהמשיחה באה לנאות את הקלף – יש פוסלים את הסת"ם, כיון שלא נכתבו על גבי הקלף אלא על גבי אותה משיחה שחוצצת בין הקלף לכתיבה^[25], אמנם מעיקר הדין יש להקל בדבר^[26], ובלבד שהמשיחה דקה ודבוקה היטב בקלף^[27].

למעשה כיום שהקלף משובח ויפה ללא כל משיחה – אין למשחו.

שיפשוף גיר בקלף

• מותר לשפשף בגיר על הקלף כדי שהדיו לא יתפשט כפי שרגילים הסופרים לעשות, ואין זה בכלל 'קלף משוח', ומותר לעשות כן לכתחילה לדברי הכל^[28].

חומר על קלף שעיר

• קלף שקשה לכתוב עליו מחמת שיש עליו הרבה סיבים או שהוא חלק מאוד – מותר לתת עליו מי קלף או אבקת קלף על מנת להקל ולייפות את הכתיבה^[29].

מחיקה וכתיבה על טיפקס

• ספר תורה שיש בו טעות – אסור להעביר עליו 'טיפקס' ולכתוב עליו, אפילו לדיעות המקילות בעניין קלף משוח^[30].

קלף מרוח בשומן

• קלף שנשפך עליו דבר שומני, אם נגבוהו היטב ואין שם אלא חזותא בעלמא – אין קפידא, אבל אם יש ממשות דביקה וכיוצא בזה – הכתיבה שעליו פסולה^[31].

עיבוד 'לשמה'

• יש לעבד את העור 'לשמה'. ואם לא עיבדו את העור 'לשמה' – פסול^[32]] [וראה עוד לקמן סעי' ל"ב, ל"ה]

אמירה בפה

• לכתחילה יש לומר בפה שהעיבוד נעשה 'לשמה', ובדיעבד יש לסמוך על הפוסקים שגם במחשבה 'לשמה' בלבד, יוצאים ידי חובה^[33].

ס"ת שעובד שלא לשמה

• במקום שאין בנמצא ספר תורה שעיבדו את העור שלו 'לשמה', ואין שם אלא ספר תורה שהעור שלו לא עובד לשמה – יקראו בו בלי ברכה^[34].

מזוזה שעובדה שלא לשמה

• במקום שאין לו אלא מזוזה שעורה לא עובד 'לשמה' – יקבע מזוזה זו בלי ברכה^[35].

שינוי העיבוד ל"לשמה"

• בתחילת העיבוד, בשעה שנותן את העור בסיד יש לומר שעושה כן לשמה וכמו שנתבאר^[36], ואם הניחו עור בסיד ושכחו לומר או לפחות לחשוב שעושים כן לשמה, ועדיין לא נגמר העיבוד – יש לו תקנה להוציא את העור מן הסיד ולהחזירו 'לשמה'^[37].

תיקון עור שעובד שלא לשמה

• עור שעיבדו אותו שלא 'לשמה' – יש לו תקנה שיניח אותו במים עד שיתבטל כח העיבוד הראשון ושוב יחזור ויתן אותו בסיד לשמה^[38].

עיבוד

• יש מקילים הסוברים שבמגילת אסתר אין צריך שעיבוד העור יהיה 'לשמה', ויש לסמוך עליהם להקל בשעת הדחק כשאין מגילה אחרת, אך לא יברך עליה^[39].

קלפים שנתערבבו                                                                                 

• עור שלא עובד לשמה שנתערב בעורות שעובדו לשמה, ואי אפשר להבחין מיהו שעובד לשמה ומיהו שלא עובד לשמה – יש להתיר לכתוב עליהם, ובלבד שלא ישתמשו בכל העורות לספר תורה אחד^[40].

צורת הכוונה לשמה

דרגות קדושת הסת"ם

• אין קדושת ספרי תורה, תפילין ומזוזות שווה. אלא, קדושת ספר תורה גדולה מקדושת תפילין, וקדושת תפילין גדולה מקדושת מזוזה. ועל כן, כאשר מעבדים את העור 'לשמה', יש לכוון לשם הקדושה שהעור נועד עבורה^[41].

כיוון לקדושה אחרת

• אם עיבד את העור לשם קדושה חמורה – העור כשר גם לקדושה קלה ממנו, אמנם אם עיבדו לשם קדושה קלה – אין להשתמש בו לשם קדושה החמורה ממנו, כגון: עור שעיבדו לשם ספר תורה – מותר לכתוב עליו מזוזה, אך להיפך – לא^[42].

תנאי בעיבוד

• כאשר מעבדים את העור ולא יודעים למה ישמש – יש להתנות ולומר: "הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה על מנת שאם איני רוצה לכתוב עליהם ספר תורה אכתוב עליהם תפילין ומזוזות או אוציאם לחולין", ואם מעבד עורות על מנת למוכרם לאחרים יאמר: "הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה על מנת שיהא רשות בידי וביד הבאים אחרי כל מי שיגיעו עורות אלו בידו, אם אינו רוצה לכתוב עליהם ספר תורה – יכתוב עליהם תפילין ומזוזות או יוציאם לחולין^[43].

עיבד ואמר "או"

• האומר: 'הריני מעבד עור זה לשם קדושת ספר תורה או לשם תפילין או לשם מזוזה או לשם עור לבתים' או שאמר: 'הריני מעבד העור הזה לשם קדושת ספר תורה ו­­­­ּלשם תפילין וּלשם תפילין עור לבתים' – כשר בדיעבד^[44].

עיבוד ללא תנאי

• מצווה מן המובחר לעבד את עורות הסת"ם ללא שום תנאי אלא כל אחד לפי מה שעתיד להשתמש בו: ספר תורה לשם ספר תורה, תפילין לשם תפילין, מזוזה לשם מזוזה, מגילה לשם מגילה^[45].

קדושת הקלף

• קלף שעיבדו אותו לשם סת"ם – אסור לכתוב עליו דברי חול, אלא אם כן התנה מראש שיהיה רשאי להשתמש בו לצורך חול כמבואר לעיל סעי' ל"ט^[46].

שינוי יעוד אחרי שכתבו

• סופר שהתחיל לכתוב ספר תורה, תפילין או מזוזה והתחרט ורוצה להשתמש בקלף זה לכתיבת חול – אסור לו לעשות כן, אפילו אם עשה תנאי מראש^[47].

ס"ת שהתיישן או נפסל

• ספר תורה או תפילין שנתיישנו – אסור לעשות מהם מזוזה^[48], אך סופר שהתחיל לכתוב ספר תורה על קלף מסוים, ונפסלה היריעה או התחרט מכל סיבה, ורוצה לכתוב על קלף זה תפילין או מזוזה, נחלקו הפוסקים אם מותר לו לעשות כן או לא. ולמעשה, בדיעבד אם כתב – יש להכשיר^[49].

תחילת עיבוד ע"י ישראל

• במקום שיש רק גויים שמעבדים עורות – יתן ישראל את העורות בתוך הסיד לשמה והגוי ימשיך את שאר מלאכת העיבוד^[50]. ומכל מקום מצווה מן המובחר שיעשה הישראל את כל מלאכת העיבוד^[51].

עיבוד על ידי גוי

• במקום שהישראל אינו יכול לתת את העורות לסיד, נחלקו הראשונים אם מועיל שישראל יעמוד על גבי הגוי בשעת נתינת העורות לסיד ויאמר לו לכוון 'לשמה'. ולמעשה – יש להתיר ובלבד שיסייע הישראל מעט בעיבוד העורות 'לשמה'^[52].

סיום העיבוד ע"י ישראל

• אם הגוי נתן את העורות בסיד בלא דעת הישראל, ועדיין לא נגמר העיבוד – יש לו תקנה להוציא את העור מן הסיד ויחזירו הישראל לתוך הסיד 'לשמה'^[53].

מליחת עורות ע"י גויים

• טוב להדר לייבא עורות (קפואים) שלא נמלחו על ידי גויים, מכל מקום גם עורות שנמלחו על ידי גויים בחוץ לארץ, כדי שלא יירקבו, ובארץ מעבדים אותם ישראל בסיד לשמה – כשרים לכתחילה^[54].

עיבוד מכונה

הנחת העור ע"י ישראל

• יש להדר שיתן הישראל את העורות בידו לתוך בור הסיד לשמה, ורק אחר כך המכונה, על ידי גלגל חשמלי (או חביות חשמליות), מסובבת ומערבת מידי פעם את העורות בסיד^[55].

סיבוב ביד לעיבוד העורות

• מצווה מן המובחר להשתמש בעורות שעובדו ללא שימוש חשמל כלל, אלא כל תהליך העיבוד בסיד נעשה באופן ידני, דהיינו, נותנים את העורות לתוך חביות סיד ומפעם לפעם מערבים את העורות ביד על ידי מוט עץ^[56].

טלאי

• קלף שיש בו נקב, ואפילו הנקב במקום שהסופר עתיד לכתוב אותיות – רשאי לדבק קלף קטן מאחוריו על מנת לסתום את הנקב.

ומכל מקום טוב שהסופר יזהר לכתוב את האותיות בעניין שהטלאי יהיה ביניהם כך שהדיו לא יגע בטלאי כלל, ואם אי אפשר – יזהר לכתוב את האות כולה רק על הטלאי או רק על הקלף^[57], אמנם במקום שאי אפשר – רשאי לכתוב חלק מהאות ע"ג הקלף וחלק מהאות ע"ג הטלאי^[58].

• סופר שכותב על הטלאי צריך לשרטט גם על הטלאי^[59].
• קלף שהיה בו נקב, וכשכתב עליו הסופר נגע הדיו במקום הנקב, כך שהאות מתחילתה לא הייתה מוקפת גויל, וכן סופר שכתב אות ך או אות ף וכיו"ב, ורגל האות הגיעה עד סוף הקלף, כך שהאות משעת כתיבתה נכתבה בפסול, ללא הקפת גויל – יש לגרד מעט מהאות כך שתהיה מוקפת גויל, ואם אי אפשר לגרד – פסול, ואין אפשרות להכשירה ע"י דיבוק מטלית, כיון שנכתבה האות בפסול^[60].
• קלף שהיה בו נקב ודבקו בו טלאי, והסופר כתב על הקלף קרוב לטלאי, כך שכל האות כתובה על הקלף אבל איננה מוקפת גויל אלא ע"י הטלאי או להיפך שכתב בתוך הטלאי כך שכל האות כתובה על הטלאי אבל מוקפת גויל רק ע"י הקלף – יש לגרד מעט מהדיו ע"מ שהאות שכתובה בקלף תהיה מוקפת גויל ע"י הקלף והאות שכתובה בטלאי תהיה מוקפת גויל ע"י הטלאי, ומ"מ במקום שאי אפשר לגרד – כשר ללא תיקון^[61].
• קלף שהיה בו נקב ודבקו בו טלאי, וכשהסופר היה כותב שם ה', הגיע למקום הטלאי – רשאי לכתוב שם ה' על מקום הטלאי, אלא שלכתחילה יש להיזהר שלא לכתוב שם ה' על הטלאי אלא יצמצם או ירחיב את האותיות כך שיכתוב את שם ה' על הקלף^[62].
• אין לכתוב על הטלאי כל זמן שלא דבקו ליריעה, אלא יש לדבקו היטב ליריעה תחילה ורק אח"כ לכתוב עליו, ולא עוד אלא אפילו היה דבוק ליריעה ונפל – אין תקנה לדבקו מחדש אלא יש להדביק טלאי חדש ולחזור ולכתוב עליו^[63].
• כשמדבק את הטלאי יזהר לדבקו היטב היטב ע"מ שלא יינתק הטלאי ברבות הימים^[64].
• קלף שיש בו חתך או קרע, ואפילו הקרע במקום שהסופר אינו עתיד לכתוב בו אותיות – צריך לדבק בו טלאי, כיון שיש לחוש שעם הזמן הקרע יתרחב ויגיע למקום האותיות, ואפילו אם יש בקלף רק נקב קטן בצדו או בין השורות רחוק מהאותיות – ראוי לדבק בו טלאי, משום: "זה אלי ואנוהו"^[65].

[1] בגמ' שבת (ק"ח ע"א): "שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב, אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר לו: דכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' – מן המותר בפיך". ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ב): "יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם. אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' (שמות יג, ט) – ממין המותר לפיך", ועוד בשו"ע (יו"ד סי' ער"א סעי' א'): "אין כותבין ס"ת על עור בהמה, חיה ועוף הטמאים, ולא על עור דג אפילו טהור. אבל כותבין על עור בהמה חיה ועוף הטהורים, ואפילו עור נבילות וטריפות שלהן".

[2] ראה לעיל הערה הקודמת.

[3] בגמ' שבת (ק"ח ע"א): "וזו שאלה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? – דכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' – מדבר המותר בפיך. – אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! – אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור [הממונה מן המלך], איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך. – אלא מעתה יאכלו! – אמר ליה: התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו? – אמר ליה: קאלוס [משובח]", וכתבו התוס' שם (ד"ה "איזה מהן"): "וא"ת תינח מתו מאליהן, נחורות ועקורות [דהיינו נהרגו בידי אדם] מאי איכא למימר? וי"ל: כיון דמתו – שרי, א"כ מן המותר בפיך לאו דוקא, אלא ממין המותר בפיך קאמר". ולכאורה מדברי הגמ' נראה שאין עניין להדר אחר בהמה שנשחטה, אדרבה עדיף בהמה שנטרפה שהרי ר' יהושע הגרסי מדמה בהמה נבילה וטריפה למי שהרגו מלך שמשובח יותר מבהמה שנשחטה שדומה למי שהרגו הממונה מן המלך, אלא שבאור זרוע (הלכות תפילין סי' תקל"ו) כתב: "כתב מורי הרב ר' שמחה שדחאו רבי יהושע לאותו בייתוסי בקש, דא"כ שהרגה איספקליטור לפי תשובותו למה כותבין עליו? אלא עיקר הטעם כדמפרש בירושלמי פרק קמא דמגילה, דנבילות וטריפות אע"ג דאינו מן המותר בפיך מינו מותר בפיך", עכ"ל.

אמנם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן ל"ז) כתב: "ובטעמי המצות לקנה זצ"ל אמר שעור העוף אף על פי שהוא כבשרו, משובח לכתיבת תפלין יותר מעור בהמה, לפי שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור כי על כן דמו טעון כסוי. ויש ללמוד מטעם זה שעור חיה משובח משל בהמה אף על פי שהעוף משובח יותר ויגיד עליו קלות העופפות. עוד הוסיף לשבח עור השליל יותר מכלם למצוה מן המובחר, כי אמר שאין בריה יוצאה לאויר העולם שאינה מקבלת דין, שהעה"ז נברא בדין, והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם, ע"כ. ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה, ובתרוייהו של שחוטה מעלי טפי ששחיטת אמו מטהרתו ואין לה דין לגבי עובר, אבל נבלה בין בידי אדם בין שמתה מאליה משמע שהוא דין קשה גם לשליל, ושל בהמה שחוטה עדיף משל חיה נבלה. וידוע שמדין הגמרא כל מין טהור כשר אפי' נבלות וטרפות שבו, ולא הוציאו מכלל זה עור דג טהור שיש במינו חזקים ובריאים אלא משום דנפיש זוהמיה. ושוה עלויו של שליל לקלף של כתיבה ולבתים של תפלין ולכל מדי דמלאכת שמים". וראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק מ"א), שהביא את דברי הרבה אחרונים שהביאו  דברי הרמ"ע מפאנו.

[4] בגמ' שבת (ק"ח ע"א): "בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? – אמר לו: אם יבא אליהו ויאמר. מאי אם יבא אליהו ויאמר? אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור – הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! – אלא, אם יבא אליהו ויאמר: אי פסקא זוהמא מיניה, אי לא פסקא זוהמא מיניה", וכתב בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ב): "ולא מעור דג אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה". ועוד בשו"ע (יו"ד סי' ער"א סעי' א'): "אין כותבין ס"ת על עור בהמה, חיה ועוף הטמאים ולא על עור דג, אפילו טהור".

[5] כתב בשו"ת יד אליהו (סימן ל"ה): "ובנדון השאלה אם מותר לכתוב ע"ג עורה (של בהמה רובעת או נרבעת) ס"ת ותפילין ומזוזות כו' אפילו רצועות נ"ל דאסור לכתחילה, ומכ"ש ס"ת ותפילין ומזוזות, ודמיא להאי דינא שהובא בא"ח סימן קנ"ג סעיף כ"א ובסי' קנ"ד נר שנתן עכו"ם לע"א וכיבן כו' אסורים להדליק בבה"כ אף על פי שמותר להדיוט, וכן בשופר של עכו"ם דלא יתקע בו משום דמאוס כמש"ל בסי' תקפ"ו ובי"ד סי' קל"ט ואשרה שבטלה אין מביאין ממנה ביכורים ופסול ללולב. ונ"ל עוד להחמיר דאפילו אם כתבו בו – אין לקרות בו וצריך גניזה, דהוי כמקדיש בעל מום לגבי מזבח", והביאו הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק מ"א).

[6] כתב בשו"ת הרמב"ם (סי' קל"ט במהדורת בלאו): "ודעתנו בדבר הקלף והדוכסוסטוס (היא כדעת) רבי' האיי ז"ל, והיא הדעה הנכונה בלא ספק, ומי שחולק עליה, אינו לדעתי אלא בעל מלאכה הדיוט, לפי שהעור ייחלק לשני חצאין, אחד מהם דק והוא הדוכסוסטוס, והוא אשר נקרא כאן במצרים קנט, והשני עבה והוא הקלף והוא ממול הבשר והוא שעושין אותו קלף ואותו הדק הוא הדוכסוסטוס והוא (הצד), שהשערות צמחו בו. והכתיבה בלא ספק הוא על צד הפנים הלבן של הגויל והוא מקום הבשר, ובדוכסוסטוס על גבו והוא מקום השער. וידוע שאין כותבים על הקלף ולא על הדוכסוסטוס אלא אחר העיבוד". וכפל הרמב"ם דבריו (סי' קנ"ג במהדורת בלאו), וז"ל: "וזה הקלף אין כותבין בו שום דבר, שצריך ליכתב, אלא במקום בשר, והוא הצד הדבוק בבשר הבהמה. וזה הדוכסוסטוס אסור לכתוב בו אלא המזוזה לבד, ומקום הכתיבה בו במקום שער, והוא הצד, שהיה צומח בו שער הבהמה או צמרה, לא הצד האחר, אשר היה דבוק לגב הקלף" [וראה עוד בדברי הרמב"ם בתשובה בפאר הדור (סי' י"ט, ס"ז)].

אלא שהרמב"ם בהל' תפילין (פ"א ה"ז) כתב להיפך, וז"ל: "ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו שני עורות, אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר ועבדו אותו במלח ואח"כ בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, זה החלק שממול השיער נקרא: קלף, וזה שממול הבשר נקרא: דוכסוסטוס".

וכתב הכס"מ (שם): "יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו. יש גורסין: זה החלק שממול השיער נקרא: קלף, וזה שממול הבשר נקרא: דוכסוסטוס, ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז"ל. ויש גורסין בלשון רבינו בהפך: זה החלק שממול השיער נקרא: דוכסוסטוס, וזה שממול הבשר נקרא: קלף. וכתב הר"ן ז"ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב"ן ז"ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ"ג בע"ה וכך היא גירסת ה"ר מנוח, ואפשר שאח"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים".

וכתב הטור (יו"ד סי' רע"א): "וקלף ודוכסוסטוס הוא עור הנחלק לשנים, חלק החיצון של צד השער נקרא: קלף, וכותבין בצד הפנימי שכלפי הבשר, וחלק הפנימי שבצד הבשר נקרא: דוכסוסטוס, וכותבין בו בצד החיצון שכלפי השער", וכתב הב"י שם: "ומ"ש בפירוש קלף ודוכסוסטוס. כן כתבו התוספות בפרק המוציא יין (שבת עט: ד"ה קלף ודוכסוסטוס) והמרדכי (שם סי' שעב, הל' ס"ת שם) והר"ן (שם לג: ד"ה ומהו) בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), וכן כתב הרא"ש בהלכות ס"ת (סי' ה) וכן כתב ספר התרומה (שם) וסמ"ג והגה"מ (שם אות ד) וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין (ה"ז), ודלא כדכתב הר"ן (שם ד"ה הלכך) בשם הרמב"ן (חי' שבת עט: ד"ה השתא) והרשב"א שחלק הדבוק לבשר נקרא: קלף, והחלק של צד השער נקרא: דוכסוסטוס. וכתב שכן דעת הרמב"ם ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי הרמב"ם, וליתא, אלא עיקר הנוסחא כספרי הרמב"ם שהיא כדברי כל הנך רבוותא שהסכימו שהחלק הדבוק לשער נקרא: קלף, והחלק הדבוק לבשר נקרא: דוכסוסטוס. ואף על פי שמדברי תשובתו לחכמי לוני"ל על מה שכתב בפ"ג נראה שהיה גורס כגירסת הר"ן, אפשר שאח"כ חזר בו ותיקן כמו שכתוב בספרים שלנו, ונוסחא זו עיקר שהיא מסכמת לדעת רוב הפוסקים". נמצא שהב"י הכריע בדעת הרמב"ם דסבירא ליה שהקלף הוא בצד החיצון מצד שיער, והדוכסוסטוס הוא בצד הפנימי מצד הבשר.

וכתב עוד הבית יוסף (אורח חיים סימן ל"ב): "ונחלקו המפרשים בפירוש קלף ודוכסוסטוס, שהר"ן כתב בפרק המוציא יין (שבת לג: ד"ה הילכך) בשם הרמב"ם (פ"א ה"ז) שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, והחלק הדבוק לבשר נקרא: קלף, וכותבים בו במקום בשר ממש, והחלק שלצד השער הוא הנקרא: דוכסוסטוס, וכותבים בו במקום שער ממש. וכתב שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקפ, ובמיוחסות סי' רלד). וכתב הר"ן שלפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרור יפה הקלפים לצד השער כדי שמה שישאר יהיה תורת קלף עליו, אבל התוספות כתבו שם (שבת עט: ד"ה קלף) בהיפך, שהחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא: קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא: דוכסוסטוס. ולפי זה כי אמרינן דכותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שער היינו במקום היותר קרוב לשער, נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכן כתב המרדכי שם (סי' שעב) בשם רש"י (שבת עט: ד"ה דוכסוסטוס) והר"ן (שם ד"ה ומהו קלף) בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), וכן כתב הרא"ש בהלכות ס"ת (סי' ה) וכן כתוב בספרי הרמב"ם שלנו בפרק א' (ה"ז) וכן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ד וסמ"ג סימן (כ"ד) (כ"ה קז.) והגהות מיימון בפרק א' (אות ד)".

וכן הכריע בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ז'): "מהו קלף, ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא: קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא: דוכסוסטוס".

[7] כתב בבה"ל (שם ד"ה "ולא על"): "ולא על הגויל – גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום", (ומקורו ברמב"ם משנה תורה שם, ותוס' שבת ע"ט: ד"ה קלף).

[8] בגמ' שבת (ע"ט ע"א): "תא שמע, דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא", ומבארת שם הגמ' שדיפתרא היינו עור שעיבדו אותו במלח וקמח ועדיין לא עיבדו אותו בעפצים.

[9] כתב בקרית ספר (למאירי ח"א מאמר א' חלק ג'): "ומעתה צריך לברר לדברי הכל שבזמנים הללו אין אומנים שלנו בקיאים או רגילים לחלוק העור לב' ליקרא האחד: קלף, והאחד: דוכסוסטוס", וכתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' ז'): "וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד".

[10] ובבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "וכותבין") כתב: "וכותבים עליהם לצד בשר – ויזהר מאוד שלא יטעה לכתוב לצד השיער דמעכב בדיעבד. וסימנו להכיר אחר העיבוד איזה צד הוא סמוך לבשר. רואים לאיזה צד שהקלף מתכויץ כשמלחלחין אותו הוא מקום הסמוך לבשר. ומ"מ אין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה, דאע"פ שאחר הבחינה נראה שנכתבו לצד השער, אנו מעמידים להסופר שכתבם על חזקתו חזקת בקי ומומחה ובודאי כדין כתבם. גם סמכינן על המרדכי דמכשיר אם נכתבו לצד השער. א"ר".

[11] כתב הבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "ואם שינה"): "ואם שינה פסול – קאי אכולם ואפילו אם כתב קוצו של יו"ד שלא על הקלף במקום בשר כגון שבמקום אחד לא העביר מהדוכסוסטוס – פסול". וע"ע בבה"ל שם (ד"ה "ומצד הבשר"), ז"ל: "ומצד הבשר גורדים הרבה. וסימנו לידע שנגרר כל הדוכסוסטוס, מקובל בפי הסופרים, כל מקום שהוא נמצא בקלף הוא ניכר לכל כי הוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכול לקלוף ולהפריש בסכין או במחט", וכן כתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ל"ג): "וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתוב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס, ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על הדוכסוסטוס, אלא אפילו מזוזה שמצוה לכתוב על הדוכסוסטוס כמבואר ביורה דעה סימן רפ"ח [סעיף ו], אפילו הכי צריך שלא ישאר על העור קרום דק, דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב על צד השער, ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על הדוכסוסטוס לצד הבשר. מחצית השקל (אות יו"ד). וסימן על זה, מה שיוכל לקלוף ולהפריש במחט אפילו קליפה כחוט השערה, זה הוא משיורי דוכסוסטוס, ואפילו אם אות אחת כתובה עליו – פסול. קסת הסופר (סימן ב' אות ט'), מלאכת שמים (כלל ב' סוף אות ב' בחכמה)".

[12] כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ז'): "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה – פסול".

[13] כתב השו"ע (או"ח סימן ל"ב סעיף י"ד): "הסופרים הזריזים עושים שלושה מיני קלפים. העב יותר לכתוב בו פרשת "שמע" שהיא קטנה, והדק ממנו לפרשת "והיה כי יביאך" שהיא יותר גדולה, ולפרשת "קדש" ולפרשת "והיה אם שמע" שהם ארוכות, עושים קלף דק מאוד, ובזה ימלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין".

[14] כתב הרמב"ם בהל' ס"ת (פרק א' ה"ח): "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער", ועוד כתב (שם ה"ט): "אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ספר תורה על הקלף – כשר, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו – הספר פסול".

וכן כתב הר"ן (על הרי"ף שבת דף לג ע"ב): "ולענין ס"ת כיון דאוקי' בגמרא ברייתא דקתני על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה בס"ת, שמעינן מיניה דס"ת נכתב על הגויל ועל הקלף ועל הדוכסוסטוס, ומיהו מצוה מן המובחר בגויל שכך היה דרכן כדאמרינן בגיטין [דף נד ע"ב] גוילין שבו לא עבדתים לשמן, והיינו נמי דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא (דף יד ע"ב) גבי ס"ת שעשה משה דמקשי' בתרי פושכי היכי הוה יתיב, משום דמשמע לן דשל גויל היה, דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגרדן ולהעמידן על גלדן, אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל ומשום הכי קתני כשרה דמשמע דיעבד משום קלף ודוכסוסטוס. ואף על גב דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא [דף יד ע"א] שאלו את רבי: ס"ת בכמה? אמר להם: בגויל ו' טפחים, בקלף איני יודע, לאו למימרא שיהא רשאי לעשותו בקלף לכתחלה, אלא בשעת הדחק קאמר, וכ"כ שם ר"ח ז"ל, דכיון דלא אשכחן מי שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף, ומצוה מן המובחר אינה אלא בגויל ע"כ. ומ"מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס, אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דעל הדוכסוסטוס – פסול, ולא נהירא, ובחידושי הארכתי".

וכתב בקרית ספר (למאירי ח"א מאמר א חלק ג'): "מעתה תקנו ס"ת על הגויל, ותפילין על הקלף, ומזוזה על הדוכסוסטוס, והטעם שס"ת צריך העור החזק שבכלם מפני שהוא כולל כל התורה כלה, ומטלטלת תמיד וכן נגללת תמיד מראשה לסופה, ומתוך כך דינה בגויל שהוא עור חזק שבכלם".

וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' ער"א סעי' ג'): "כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק, וכותבין בו במקום שער. ואם כתב ס"ת על הקלף – כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר".

אולם בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ט"ו) כתב: "ומ"ש כ"ת למה אין אנו מורגלין לכתוב ס"ת על הגויל, נראה דלאו משום דפסולא לכתוב על הגויל אלא משום 'זה אלי ואנוהו' כי על הקלף הוא יותר נאה, כי הגויל לא הוסר ממנו כ"א השיער ובצד השני לא הוסר כלום, כדאמרי' בפרק קמא דב"ב גויל אבני דלא משפיין. גם היתה כבדה יותר מדי לכך המנהג לכתוב ס"ת על הקלף".

והביאו הרמ"א, וז"ל: "וקלפים שלנו הם יותר מובחרים מגויל, וכותבין עליהם לכתחלה לצד בשר. ואין כותבין עכשיו על הגויל (ר"י מינץ סי' ט"ו)". וכ"כ בערך השולחן שם (סעי' כ"א-כ"ב). ובבני יונה (סי' רע"א סעי' י"ב) כתב: "לכן בזמנינו זה שאין לנו אומנים בקיאין בטוב מלאכת הגויל כמו שהיו עושים בימיהם, וקלפים שלנו יותר יפים מן הגויל וקל ממנו הרבה, לכן נכתבין אקלפים שלנו דנקרא קלף". יותר מזה כתב בשלחן גבוה (יו"ד סי' ער"א ס"ק י"ט): "וכך מנהג גם בנו לכתוב לכתחילה בקלף אע"פ שרבנו לא כתב כן אלא בדיעבד, הרא"ש ושאר פוסקים פסקו כתנא דבי מנשה דכותבים לכתחילה על הקלף כמו על הגוויל".

[15] כתב הטור (יו"ד סי' רע"א): "ונכתבת בין על גויל וקלף ודוכסוסטוס, והרמב"ם פסלה על דוכסוסטוס. וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן", וביאר הב"י שם: "ונכתבת בין על גויל וקלף ודוכסוסטוס. בפרק המוציא (שבת עט:) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס – כשרה, ואוקמוה בס"ת. ומ"ש בשם הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין (ה"ח – ט) כתב: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ס"ת על הגויל. אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ס"ת על הקלף – כשר, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול. והר"ן כתב בפרק המוציא יין (לג: ד"ה ולענין ס"ת): מצוה מן המובחר בגויל… ומ"מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב"ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ"ל. ודעת סמ"ג (שם כז.) נראה שהוא כדעת הר"ן. וטעמו של הרמב"ם נראה שהוא מפני שמצא שום ברייתא דתניא הלכה למשה מסיני ס"ת על הגויל והוכרח לפרש דלא אתיא למעוטי אלא דוכסוסטוס מההיא דשאלו את רבי דמכשיר בקלף וכן בפ"ק דמסכת סופרים (ה"ד) קתני גבי ס"ת כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער וההיא דתנא דבי מנשה דפרק המוציא יין דלא כהלכתא היא ודחינן לה מקמי ההיא ברייתא דקתני הלכה למשה מסיני ס"ת בגויל ומקמי ההיא דשאלו את רבי וההיא דמסכת סופרים דמשמע דפסלי בדוכסוסטוס מדלא הזכירו אלא גויל וקלף", והוסיף הב"ח שם: "ועוד נלפע"ד דמשמע דמאי דקתני ואם שינה פסול בכל ענין פסול בין אם שינה וכתב אגויל במקום בשר ואקלף במקום שער ובין אם שינה וכתב אדוכסוסטוס אפילו במקום שער ג"כ פסול ולהכי תני בסתם ואם שינה – פסול דמשמע דאין לחלק דבכל שינוי פסול. ועוד מדהביא האלפסי הך ירושלמי בסוף הלכות ספר תורה (ד, ב) ולא הביא הך דתנא דבי מנשה, אלמא דס"ל דלית הלכתא כי הך דתנא דבי מנשה אלא כהא דירושלמי. והרמב"ם בשיטת רבו האלפסי הלך בפסקו זה, והכי נקטינן לחומרא דס"ת פסול על דוכסוסטוס אפילו במקום שער".

אולם בהגהות מיימוניות (פ"א ה"ט) כתב: "ההיא פליגא על כל רבותינו שפסקו ס"ת שכתב על הדוכסוסטוס – כשר, ולא נאמר גויל וקלף אלא למצוה, וכן איתא בפרק המוציא כדבריהם, דגרסינן תני דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית – פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס – כשרה. כתבה מאי כו' עד כי תניא ההיא בס"ת".

ופסק בשו"ע (שם סעי' ג'): "כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק, וכותבין בו במקום שער. ואם כתב ס"ת על הקלף – כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר".

[16] כתב הטור (יו"ד סי' ער"א): "ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוסטוס בצד הפנימי – בדיעבד כשר בס"ת", וכתב הב"י שם: "ובירושלמי פ"ק דמגילה (ה"ט) תניא הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות וכו' וצריך שיהיה כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו, ואם שינה בזה ובזה – פסל", וכתב עוד: "ומ"ש ואם שינה וכתב בקלף בצד החיצון ובדוכסוסטוס בצד הפנימי – בדיעבד כשר בס"ת. נראה שלמד כן ממה שכתב הרא"ש בתחלת הלכות מזוזה (סי' ו) יראה דכשרה בגויל כיון דכשרה גם אקלף דתפילין דוקא פסולים אגויל דהא אף בקלף אם שינה וכתב במקום שער – פסול, אבל במזוזה – דכשרה אדוכסוסטוס במקום שער ואקלף במקום בשר לא שייך בה שינוי וכשרה גם אגויל במקום שער כמו בדוכסוסטוס במקום שער ע"כ. ומשמע ליה דהוא הדין לס"ת, דכיון דכשר אקלף במקום שער ואדוכסוסטוס במקום בשר לדעת המכשירים אף בדוכסוסטוס לא שייך ביה שינוי, וכן פסק בספר התרומה סימן קצ"ד דבס"ת ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לצד לבן, ואם שינה – כשר, שהרי כשרים הם על שניהן בין לצד שער בין לצד בשר, דהא דקתני שינה בזה ובזה מיירי דוקא בתפילין, ע"כ. ואני תמה דהא במסכת סופרים פ"ק (ה"ד) משמע דהא דקתני שינה בזה ובזה – פסול אספר תורה נמי קאי, דהכי מיתניא התם: כותבים על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער, ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה – אין קורין בו, ע"כ. ומדסיים: אין קורין בו משמע ודאי דבספר תורה מיירי. ועוד קשה דאי אפשר דאתפילין לחוד קאי, דכיון דאינם כשרים אלא על הקלף היכי שייך למיתני בהו לחוד שינה בזה ובזה. וכן נראה מדברי הרמב"ם וסמ"ג (שם) דבס"ת ומזוזה נמי אם שינה – פסול. ומיהו המרדכי כתב בהלכות קטנות (שם) דלא קיי"ל כמאן דאמר שינה בזה ובזה – פסול אלא כרבי אחאי דפליג עליה ומכשר בפרק המוציא והקומץ".

ופסק השו"ע (שם סעי' ג'): "כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק, וכותבין בו במקום שער. ואם כתב ס"ת על הקלף – כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר". וברמ"א הוסיף: "ואם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער – פסול (א"ז הלכות תפילין). מיהו יש מקילין בזה (טור וע"פ עב"י)", וכתב בביאור הגר"א (שם ס"ק י"ג) על דעת היש מקילין: "אבל כל הפוסקים פסקו כסברא ראשונה וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם שינה – פסול, וכן במסכת סופרים שם הלכה ד' הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה שאין קורין בו".

[17] כתב הרמב"ם (הל' מזוזה פ"א ה"ח): "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער, וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר – פסול", ועוד כתב (שם ה"ט): "אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני… אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל – כשר, לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה".

וז"ל הטור (סי' רפ"ח): "וחמורה מס"ת שעיקר מצותה דוקא על דוכסוסטוס, ואם כתבה על הקלף – כשירה. ור"י פסל אם כתבה על הגויל, וא"א ז"ל הכשיר כמו על הקלף", וביאר בב"י שם: "אבל הרי"ף כתב בהלכות מזוזה (ה.) הא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס למצוה, אבל אם כתבה על הקלף – כשרה. ולא מחוור מלישנא דהיה כותבה, ואפשר דאף על גב דקתני היה כותבה היינו לפעמים כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס, אי נמי היכא דבעיא שימור כגון דעומדת במקום התורפה או במזוזה של רבים שאינה נבדקת אלא פעמיים ביובל היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס, עכ"ל. ודברי הרמב"ם (תפילין פ"א ה"ט) כדברי הרי"ף שכתב: אם כתב המזוזה על הקלף או על הגויל – כשר, לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה", וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ו'): "כתבה על הקלף או על הגויל – כשרה. לא אמרו: דוכסוסטוס, אלא למצוה", וכתב הרמ"א: "וקלפים שלנו כשרים לכל", וע"ע בערוך השולחן שם (סעי' ב').

[18] ראה בהערה הקודמת בדברי הרמ"א. וכתב בערוך השולחן (סעי' ב'): "מיהו האידנא אין נפקא מינא בזה, כמ"ש בסי' רע"א, דאצלינו אין חולקין העורות וס"ת תפילין ומזוזות כולן נכתבין על הקלף, וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעי' ו' דקלפים שלנו כשירים לכל, ע"ש".

וז"ל הקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ג): "וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתוב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס. ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על הדוכסוסטוס, אלא אפילו מזוזה שמצוה לכתוב על הדוכסוסטוס כמבואר ביורה דעה סימן רפ"ח [סעיף ו], אפילו הכי צריך שלא ישאר על העור קרום דק, דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב על צד השער, ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על הדוכסוסטוס לצד הבשר. מחצית השקל (אות יו"ד). וסימן על זה, מה שיוכל לקלוף ולהפריש במחט אפילו קליפה כחוט השערה, זה הוא משיורי דוכסוסטוס, ואפילו אם אות אחת כתובה עליו – פסול. קסת הסופר (סימן ב' אות ט'), מלאכת שמים (כלל ב' סוף אות ב' בחכמה)".

[19] ראה לעיל בהערה ט"ז.

[20] שו"ע (או"ח סי' תרצ"א סעי' א'): "אין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה". ובקול יעקב (שם ס"ק א'), כתב: "ואם כתב על הדוכסוסטוס – פסולה כמו בספר תורה, דכן פסק מרן בכסף משנה כדעת הרמב"ם שכתב (בהלכות תפילין פרק א' הלכה ט'): אסור לכתוב ספר תורה על הדוכסוסטוס, ביאור הגר"א (אות א'). ועיין פרי מגדים (במשבצות זהב אות א'). ויש מכשירין, תשובת הרדב"ז (שם בלשונות הרמב"ם סימן קכ"ה), ערך השלחן (אות ב'), בית עובד (בדיני כתיבת מגילה אות ב')", וטעם המכשירין כתב הרדב"ז (שם): "ולענין אם כותבין המגלה על הדוכסוסטוס או מקצתה על הגויל ומקצתה על הקלף, למאן דאית ליה דכותבין את ס"ת על הדוכסוסטוס לא תיבעי לך, דפשיטא דכותבין וכ"ש הוא, ולמ"ד נמי דכאמיתה של תורה זו מזוזה לא תבעי לך, דכיון דמזוזה נכתבת על הדוכסוסטוס ה"ה למגלה. אבל לדעת הרב ז"ל דאית ליה דאין כותבין ס"ת על דוכסוסטוס ואית ליה נמי דאמיתה של תורה היינו ספר תורה, יש מקום לשאלה זו. ודעתי בזה שכיון שהס"ת יש בו קדושה רבה משא"כ במגלה אין לנו לדמותה לס"ת אלא לדברים שאמרו הם בהדיא, אבל לשאר דברים הרי היא כאגרת… ותו כיון דפלוגתא היא יש לנו להקל במגלה".

[21] כתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ג): "עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן – הרי התפילין פסולות, שנים הן בכתיבתן ושמנה בחפויין וקשירת רצועותיהן, ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף".

וראה עוד בב"י (או"ח סי' ל"ב), ז"ל: "הא ודאי פשיטא שצריך עיבוד דאנן על הקלף בעינן שיהו נכתבין וכל שאינו מעובד עור מיקרי ולא קלף ואע"ג דבפרק שני דמגילה (יט.) פסלינן דיפתרא דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ ועיבוד שלנו אין בו עפצים, כבר כתבו שם התוספות (ד"ה דיפתרא) והרא"ש (סי' ב) והר"ן (ו. ד"ה דיפתרא) שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים, וכתבו רבינו בהלכות ס"ת (יו"ד סי' רע"א)".

וכתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ח') בהלכות תפילין: "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד". וכ"כ בהל' מגילה סי' תרצ"א סעי' א', וכ"כ בהל' ספר תורה סי' ער"א סעי' ב', וכ"כ בהלכות מזוזה סי' רפ"ח סעי' ה'.

[22] בגמ' שבת (ע"ט ע"א): "תא שמע דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן: מצה וחיפה ודיפתרא. מצה, כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ… חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ… דיפתרא, דמליח וקמיח ולא עפיץ", וכתבו התוס' (מגילה י"ט ע"א): "דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ – קשיא א"כ היאך כותבין על קלפים שלנו דלא עפיצי ספר תורה ותפלין ומגילה? ותירץ רבינו תם שהסיד שאנו נותנין בקלפים שלנו מהני כעפצים, ותדע דבפרק שני דגיטין (דף יט.) אמר דבלא עפיץ יכול להזדייף ושלנו אין יכול להזדייף על הלבן", וז"ל ר' יעקב ממרויש בשו"ת מן השמים (סימן ו'): "ועוד נסתפקנו על ספרי תורה שאינן עפוצין אם ראויים לברך עליהם, כי יש מהחכמים שמכשירין ואומרים כי עבוד שלנו טוב וחזק בעבור הסיד שמשימין בו והכתיבה מתקיימת בו יותר משל עבוד העפצים, ויש אוסרין לברך עליהם, ושאלתי הלכה כדברי מי. והשיבו: האלהים, אמר רב כשר הוא לכל ישראל".

וכתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ו): "שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס. כיצד? לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואח"כ מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא: גויל". וביאר הכס"מ שם: "ודע שדעת רבינו דאע"ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים, וכמ"ש התוס' בשם ר"ת, וז"ש: ואח"כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו".

ואמנם בשו"ת הרמב"ם (סימן קנ"ג) כתב: "ואלו הקלפין הנמצאים בזמננו הידועים בצורתם, אסור לכתוב בהם דבר, לא ספר תורה ולא תפלין ולא מזוזה, לפי שהם עורות שאינם מעובדין עבוד שלם, לפי שהם לא עפיץ", וכן כתב בסי' קס"ב [וכן כתב בפאר הדור סי' ט', י"ט, ק"ב, וקל"ח].

וכן כתוב באוצר הגאונים (שבת ע"ט ע"א): "כי זה ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף דוכסוסטוס אלא הכשר לקלף דעפיץ כמה שכתבתם במי מילין ובצואת כלבים ובמלח ואחרי כן שפין אותן בחמרים ובקמח שעורים וקולפין אותו ומעבדין את הקלף בעפצא לשמה". וכן איתא בתשובות הגאונים (הרכבי סי' ס"ג) שבעי דווקא עיבוד בעפצים, עיי"ש.

ומכל מקום מצינו שהראשונים הביאו להלכה את דברי ר"ת הנ"ל, וז"ל הב"י (סי' ל"ב): "ואף על גב דבפרק שני דמגילה (יט.) פסלינן דיפתרא דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועיבוד שלנו אין בו עפצים, כבר כתבו שם התוספות (ד"ה דיפתרא) והרא"ש (סי' ב) והר"ן (ו. ד"ה דיפתרא) שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים, וכתבו רבינו בהלכות ס"ת (יו"ד סי' רע"א)", וכן פסק השו"ע (שם סעי' ח'): "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד", וכ"כ עוד ביו"ד (סי' רע"א סעי' ב'), וכן המנהג כיום לעבד את עורות הסת"ם בסיד.

[23] כתב התיקון תפילין: "ובאותו הסיד יניחם וישהו העורות עד שיפול השיער מאליו, ואם יוציאם קודם שייפול השיער מאליו – לא יכתוב בהם, כי דיפתרא הוא, פירוש שלא עובד כל צורכו – ופסול" , והביאו המג"א (סי' ל"ב ס"ק ט'), והבני יונה (סי' רע"א ס"ק י'). וכתב הקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ד): "ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו, ואם מוציאה קודם לכן – לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. מגן אברהם (ס"ק ט'), אליה רבה (אות י"ז), רבינו זלמן (אות יו"ד), קסת הסופר (סימן י"ב אות ו'), מלאכת שמים (כלל ב' אות ב' בחכמה). ועיין אמרי שפר (כלל ג' אות ג')".

[24] הערת העורכים: כיון שהגידין הם בלועים בעור, לכן הם נחשבים כחלק ממנו ולא מהווים חציצה, וראה עוד להלן.

[25] בבני יונה (סי' רע"א סעי' י"ג) כתב: "אבל מה שנוהגים להעביר צבע על הקלף ויש בו ממש שיכולים לגרר אותה מן הקלף ואין הדיו מעבירה וקודר על גבי הקלף וחייץ בין הקלף לדיו – פסולה". וראה בביאורו שם (ס"ק ב') מה שכתב בארוכה.

וכתב בקסת הסופר (סי' ב' סעי' י"ב): "מה שנהגו קצת סופרים שאחר עיבוד הקלף בסיד מושחים אותו בצבע לבן שקורין לא"ג ועל ידי זה הוא חלק ובהיר בלבנותו מאוד, יש מי שמכשיר ויש מי שפוסל, משום דחייץ בין הכתב לקלף, ונכון להחמיר", וראה בלשכת הסופר (שם ס"ק י"ד) מה שהאריך בזה והביא בדעת הבני יונה שפסול משום חציצה. וכתב בהגהות חת"ס שם: "אין כוונת הבני יונה שתהיה חציצה פוסלת אלא לישנא בעלמא כיון שהטיחה שטוחים על הקלף מפסיק בין הדיו לקלף ולא נכתב ספר תורה על הקלף אלא על הטיחה המונחת טוח על הקלף… אטו אם ידבק נייר על הקלף ויכתוב עליו יוכשר, ומה לי נייר או טיחה".

וכן כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' רמ"ג), ז"ל: "תשובה: לא אריך למכתב על קלף זה סת"ם דודאי הוי הצבע חציצה כיון דיש בו ממש דעל ידו משתנה מראה הקלף ונמצא הוא כותב על הצבע. ואין לומר כיון שזה הצבע עושהו לקלף לנאותו להכי בטיל לגביה ולא הוי חציצה, דזה אינו, דהכי איתא בגמרא דר"ה בדף כ"ז ע"ב בברייתא גבי שופר: צפהו זהב מבפנים – פסול, מבחוץ: אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, ואם לאו – כשר, והיינו טעמא דצפהו זהב מבפנים – פסול, משום דהוי הזהב חציצה בין הקול לשופר ונמצא הקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר וכנז' בתוספות ז"ל שם וכן פי' הר"ן ז"ל, לפי שהקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר, ע"ש, ואף על גב דהתם מצפהו לנאותו, לא בטיל הזהב לגבי השופר והוי חציצה, וכן בצפהו זהב במקום הנחת פה דפסול, כדאיתא התם כתב הרב המגיד ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל, דטעמא דפסולא במקום הנחת פה משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר, ע"ש… ועיין בספר הלבוש ז"ל דהיינו טעמא משום חציצה, ע"ש. נמצאנו למדין אף על גב דעושה לנאותו, יש חציצה ולא בטיל, וא"כ ה"ה הכא נמי גבי קלף הוי הצבע חציצה בין הכתיבה לקלף ופסול בהכי.

והנה בגמרא דגיטין דף נ"ד ב' בההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א"ל: ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו' דקאמר התם דאינו שוה כלום, ומקשי: וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה?! כמאן? נימא דלא כרבי יהודה, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכ"א: אין השם מן המובחר וכו'. וכן איתא התם בדף כ' א' א"ר חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, דתניא: הרי שהיה צריך וכו' ע"ש. ופסקו הרמב"ם והרא"ש והר"ן והטור ז"ל, דאם נכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה – לא מהני. וכתב בבית יוסף אה"ע סי' קל"א בשם הרשב"א ז"ל: ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב מאי קאמרו ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי, ומצאתי בירושלמי פרק הבונה שהקשו כן ופרקו בשיטתו השיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר, ע"ש. והנה משמע דהתם בגט היינו טעמא משום דהעברת קולמוס אינו נקרא כתיבה לרבנן שהרי כתוב ועומד הוא והתורה אמרה 'וכתב לה' – ולא שזה כתוב כבר, וכמ"ש בלבוש באה"ע סי' קל"א, היינו משום דטעמא דחציצה לא שייך בגט דאין מצותו לכתבו על הנייר דוקא אלא הוא נכתב על כל דבר שיהיה אך גבי ס"ת ודאי איכא טעמא דחציצה, דבס"ת בעינן על הקלף או על הגויל אלא דהתם בכתב שלא לשמה ורוצה להעביר קולמוס לשמה איכא תרי טעמי דפסול, חדא דהעברת קולמוס לא חשיב כתיבה, כיון דאיכא מקודם כתיבה מעליא ואותה כתיבה פסולה דלא הוי לשמה, ועוד איכא פסול נמי משום חציצה, ולרבי יהודה מוכרח אתה לומר דס"ל דלא הוי חציצה כהאי גוונא, אך מה יועיל לנדון שלנו מאחר דאין הלכה כרבי יהודה.

ועוד יש לצדד ולומר דבנידון דידן גם רבי יהודה יודה דהוי חציצה, והיינו דלא חש בהעברת קולמוס גבי ס"ת, היינו משום דהתם הוי מין במינו דזה דיו וזה דיו, וס"ל כל שהוא מין במינו אינו חוצץ, אבל בנידון השאלה דהוי מין בשאינו מינו, דהכתיבה בדיו וזה צבע הלבן הוא מין אחר יודה ר"י דחוצץ. ולפ"ז יש לומר דגם רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה בשום חציצה, דג"כ ס"ל מין במינו אינו חוצץ, ורק פליגי עליה משום דהעברת קולמוס לא חשיב כתב לבטל כתב הראשון הנכתב שלא לשמה. ועיין בגמרא דשבת פרק הבונה דף ק"ד ועיין בגיטין דף י"ט א': אתמר: המעביר דיו וכו' דיו ע"ג דיו – פטור, דמבואר שם דפסיקה להו מלתא דכתב ע"ג כתב לאו שמיה כתב, ע"ש.

ודע כי מ"ש רבא בסוכה דף ל"ז א' גבי לולב כל לנאותו לית ביה חציצה הנה כתבו הריטב"א והר"ן ז"ל שם, וז"ל רבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וכי תימא כיון דלאו לנאותו הוא להוי חציצה, י"ל דאנן לית לן קרא למפסל חציצה בלולב, ומאי דחיישינן בה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה, ומסקינן דכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאילו נוטל הלולב ממש, וכן כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו כאילו נוגע ידו ממש בלולב, לאפוקי כל שאינו לנאותו ולא טפל לידו דמפסל משום דלא הוי לקיחה תמה והויא כחציצה, אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה, דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא, ע"כ, ע"ש. נמצא דלולב שאני דלית לן קרא ביה למפסל חציצה, ולהכי אין ראיה ממ"ש רבא גבי לולב כל לנאותו לית ביה משום חציצה דלולב קיל לענין זה….

וצריך ליישב ולומר דכל שהוא עושה הדבר הזה לנוי לא שייך ביה ביטול, לא מבעיא בזהב שהוא בעצמו דבר חשוב מאוד ולא שייך לומר שיהא בטל לגבי השופר, אלא אפילו בדבר שאינו כ"כ חשוב, עכ"ז אם עושהו לנוי שהוא בא ליפות זה החפץ שהוא מונח עליו והוא מניחו עליו כדי לייפותו, לא שייך לומר שיהא בטל לגביה מאחר שהוא מייפה זה החפץ ה"ז עיקר ואיך תאמר שיהא בטל לגבי החפץ… והשתא ממילא בין תבין בנידון השאלה נמי לא שייך לומר ביטול כיון שזה הצבע הלבן הוא בא ליפות את הקלף, ומאחר שהוא בא לייפותו ולנאותו לא שייך לומר שהוא בטל לגבי דידיה…

הדרן לנידון השאלה דהא ודאי איכא ראיה ברורה מהך דשופר דחשיב זה הצבע חציצה כיון שיש בו ממש ונמצא כותב על הצבע ולא על הקלף".

[26] כתב בשו"ת מהר"י מינץ (סימן ט"ו): "ומ"ש עוד שס"ת שלהן נכתבין על הגויל והגויל אינו נמחק ובמקום שהוצרכו למחוק חזרו והעבירו צבע דמות הגויל עליו וחזרו וכתבו עליו דהיינו דיו על צבע אם נוכל לקרות בהן. כ"ת לא ביאר מאי ענין הצבע אם הוא צבע עוברת או הוא מעכבת ומכהה שחרורית הדיו שכותב אח"כ על הצבע התחתון, מ"מ נ"ל שדבר זה תוכל לפשוט מן הגמ' ותוס' דפרק הבונה ומהמביא גט תנינא, ועי"ש".

וראה בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' ל"ב), ז"ל: "שאלה: על דבר הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן ועל ידי זה מתקנים הקלף שיהיה חלק ומזהיר ובהיר בלבנותו מאוד והכתב מיושר מאוד כי נוח לכתוב עליו, וקצת סופרים הוציאו לעז על זה ואמרו שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע הלבן ומפסיק בין הקלף לכתב, ואני אומר שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה פיהם. חדא דהא לפי דינא דגמרא היה מעבדים הקלף ע"י עפצים, וכתבו התוס' בפרק המוציא יין דף ע"ט ע"ב בד"ה קלף ואם נאמר קלפים שלנו דלא עפצים היכי מתכשרי, ואומר ר"ת דתיקון שלנו חשיב כעפיציון וכו' וס"ת כשר בלא עפצין והיינו בתיקון טוב כשלנו, ואף דמשמע בפ"ק דגיטין דאי לא עפצין יכול להזדייף ופסול ואנן סהדי דקלפים שלנו אין יכולין להזדייף אלמא חשיב כעיפוץ, עכ"ל. הרי להדיא שלא היו נוהגים לעבוד בסיד אלא בעפצים ע"י אומנים הבקיאים במלאכת עיבוד היטב ותיקנו עיבוד בסיד וע"י זה הקלף לבן ויפה יותר מעיבוד עפצים, וא"כ בזמנינו שהמציאו האומנים לתקן אחר הסיד בצבע לבן שע"י זה הקלף חלק ולבן ובהיר ביותר, זה הוא תקונו של קלף, ולדעתי מצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה לקיים: 'זה אלי ואנוהו'. ומה שאומרים הסופרים שהצבע הזה הוי הפסק בין הכתב לקלף גם בזה לא דיברו נכונה, דאמרינן בפ"ב דגיטין דף כ' ע"א: אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה, באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה דלת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. הרי אף לר' יהודה דכתב התחתון נכתב עכ"פ שלא לשמה והוי כאלו נפל במקום זה צבע שחור, אפילו הכא שמדובק לקלף ואח"כ מעביר עליו קולמוס חשיב כתב עליון כתב ולא הוי הפסק בין הקלף שנכתב תחילה שלא לשמה ובין כתב של עכשיו הנכתב לשמה, אלמא כיון דדיו ראשון מדובק לקלף לא חשיב הפסק, הוא הדין בצבע לבן שמיפים הקלף ע"י זה דלא חשיב הפסק.

ועוד דאמרינן בסוכה בפ' לולב הגזול דף ל"ז ע"א: אמר להו רבא להני דמגדלי הושענה דבי ריש גלותא: כי גדליתי הושענה בי ריש גלותא שיירי ביה בית יד כי היכי דלא ניהוי ביה חציצה. רבא אמר: כל לנאותו – אינו חוצץ. וא"כ הכא נמי כיון דהאי צבע לבן הוי לנאותו את הקלף אינו חציצה כלל. ולדעתי הטילו מום בקדשי שמים ומצוה להדר אחר קלף כזה לקיים: 'זה אלי ואנוהו', ועיין ברא"ש ריש גיטין דין י"א שכ' שגם בימי חכמי התלמוד היה להם תיקון אחר בלא עפצים, הרי כל מה שאנו עושים לתיקון הקלף זה הוא תיקונו, וכל מה שאנו יכולים להדר הקלף שיהיה חלוק ולבן ביותר למצוה יחשב לקיים: 'זה אלי ואנוהו', כן נראה להלכה ולמעשה".

ואכן כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' קל"ה): "וכבר נשאלתי לשנים שעברו אם יש בזה חשש לאיסור מטעם אחר, דהיינו אם חשוב אותו אבק לבן חציצה לפסול הכתב שאינו על הקלף ממש. והשבתי דכיון דזה הצבע הוא לייפות הכתב בטל לגבי הקלף, מידי דהוי אעפצים שהיו נוהגים בזמן התלמוד או אסיד, והיינו טעמא על דרך משל שכתוב בפ' לולב הגזול גבי אגד של לולב: כל לנאתו – אינו חוצץ, וכ"פ הרב פנים מאירות ח"ג סי' ל"ב ע"ש באופן דאין לפסול ג"כ מטעם חציצה, וכן מעשים בכל יום שנהגו הסופרים למשוך באבק לבן על הגרדים לפני גדולי המורים ואין פוצה פה ומצפצף ותו לא מידי". עכ"ל.

וכן כתב בברכ"י (סי' רע"א ס"ק ו'): "קלף שאחר עבוד מושחין אותו בצבע לבן, ועל ידי זה הקלף חלק – אין לפסול מטעם דמפסיק הצבע, מאחר שהוא דבוק. ואדרבא יש מצוה להתנאות במצוות לקיים: 'זה אלי ואנוהו'. הרב פנים מאירות ח"ג סימן ל"ב", וכן כתב הקול יעקב (שם ס"ק י"ג).

[27] כתב בשערי תשובה (סי' ל"ב ס"ק י"א): "ומ"מ נראה שאין להתיר רק משיחה דקה אבל לא אם הוא טוח על פניו ועב קצת", וכעין זה כתב בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק י"ג): "אמנם מקום שנהגו כך בצבע הנזכר, צריך ליזהר מאד בזה שיהיה הצבע הלבן דק הרבה שלא יהיה בו ממשות על גבי הקלף, שאם לא כן על ידי הגלילה והפתיחה יקפוץ מן הצבע הנזכר ויהיה פרודים באותיות ותפסל ויהיה ברכה לבטלה ח"ו. ועוד שאין מקיימין המצוה. ואנחנו ראינו כמה פעמים שקפץ הדיו מן האותיות והיו פירודים ופסולים. ועל כן כל הירא וחרד לדבר ה' העוסק במלאכת הצבע הנזכר, צריך שישים יראת ה' לנגד עיניו תמיד, לבל יהיה מחטיא את הרבים ח"ו בביטול המצוה ובברכה לבטלה, וישגיח מאד על זה בעשיית הצבע שלא יהיה רע או עב ואחר כך יגרום שיקפוץ דיו מן האותיות ויהיה פסולים ופירודים. ויותר החיוב מוטל על הבית דין שבכל מקום ומקום להשגיח על זה, ועליהם תבא ברכת טוב".

[28] כתב הרב התיקון תפילין (עמ' ס"א): "ואז יחליק הקלף באבן הנקרא פימז"א כדי שלא ימצא הקולמוס עיכובא, ויגרור עליו אבן העשוי מסיד חי ומלובן ביצה, וכן יעשה את האבן – יקח סיד חי ויכתוש אותו דק ויפרר אותו דרך בגד פשתן, ויערב בו לובן של ביצה, וכשיהיה יבש כל צורכו ואז יגרר אותו על הקלף מעט מעט ודק, ובזה יחזיק הדיו שלא יפזרו ויטשטשו האותיות".

[29] ראה לעיל בהערה הקודמת, והערה כ"ו.

[30] שו"ת מים חיים (ח"א סימן נ"ה): "עוד שאל כב' שנתקל בספר תורה שהסופר טעה בשורה שלימה, ובמקום למוחקה מרח עליה שכבת "טיפאקס" וכתב עליה. ופשוט שפסול כיון שזה כתב על גבי כתב. וכן אם מחק הכתב המוטעה האם מותר לכתוב על "טיפאקס" כדהתירו בדוחק משיחה מדין כל דלנאותו אינו חוצץ.

והנה שאלת חכם חצי תשובה. אלא שלא ידעתי למה יהיה זה כתב על גבי כתב, והלא החומר שמרח (טיפאקס) הוא כמחיקה גמורה. ומה שכתב עוד כב' אם יש להתיר כתיבה על "טיפאקס", מדין כל לנאותו אינו חוצץ צריך עיון רב.

שכן כל ההיתר לכתוב ע"ג משיחה לבנה אינו פשוט, ושנויה במחלוקת הפוסקים, והמתירים סמכו על הרב בעל פנים מאירות (הבי"ד בשערי תשובה או"ח סי' ל"ב סק"ו), שכתב: "שמצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה משום זה אלי ואנוהו, והצבע הזה שמדובק לקלף אינו הפסק, וגם כי כל לנאותו אינו חוצץ". וידוע שהמשחה שמושחים על הקלף ללבנו הוא נוי גדול לס"ת ויש בו משום זה אלי ואנוהו. וכתב הרב זרע אמת (ח"ג סי' קל"ה): "שמכיון שהמשיחה היא ליפות הכתב בטלה היא לגבי קלף מידי דהוה כעפצים או סיד שהיו נוהגים בזמן התלמוד ולא חששו בהם לחציצה". מעתה משיחה שמוסיפה נוי ויופי לס"ת וזו היא מטרתה, אין בה משום חציצה, אבל "טיפאקס" שמטרתו למחיקה ודאי שאינו ליופי, ואדרבא כתיבה על גבי חומר זה היא גרועה ומטושטשת, וכולה לא באה לנוי אלא למחיקה בלבד, אם כן פשוט שאין שייך בה היתר המשיחה והיא חציצה.

ועוד, שכבר כתב השערי תשובה שם: "שאין להתיר רק משיחה דקה אבל לא אם הוא טוח על פניו ועב קצת". וידוע שהטיפאקס הוא עב ומרגישים אותו גם במגע היד, ועוד יש טעם לפסול משום שמשיחת הקלף היא על פני הקלף כולו ובטל, אבל מחיקה שעושים בטיפאקס, נשאר כעין טלאי בולט על פני הקלף, וזה ודאי חציצה היא. ולכן נראה לי שיגרור את כל השורה ויחזור לכתבה על הקלף".

[31] כתב בקול סופרים (סי' ג' אות ב'-ג') בשם מהרי"א הלוי (סי' מ"ה): "אם נשפך איזה דבר שמנונית על הקלף – הוי חציצה. מיהו אם לא נשאר רק מראה בעלמא, נראה דלא הוי חציצה".

[32] בגמ' סנהדרין (מ"ח ע"ב) לגבי תפילין: "תניא: ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה – פסולות, עור בהמה טהורה – כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה – פסולות, עד שיעבדו לשמן", ופרש"י שם: "אף על גב שלא עבדו – לעור זה לשמו, דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה". והקשו התוס' שם (ד"ה "אע"פ"): "וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג, כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה: ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת. ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה".

והרמב"ם (הל' תפילין פ"א הי"א) כתב: "גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה – צריך לעבד אותן לשמן. ואם עבדן שלא לשמן – פסולין".

וכתב הטור (סי' רע"א): "וצריך שיהיו העורות מעובדים לשם ספר תורה… תשובה לגאון לענין עיבוד לשמה, רבנן דתרתי מתיבתא סבירא להו דכל שלא לשמה – פסול לקרות בו בצבור, ומורי רב משה גאון הוי פליג ואמר: מצוה מן המובחר למיעבד עיבוד לשמה, אבל מתורת ספר שקורין לא נפיק, ואית לנא ולרבנן דקדוקא בהא מילתא לדחוייא לדרב משה גאון".

וכתב שם הב"י (סי' רע"א): "וצריך שיהיו העורות מעובדים לשם ס"ת. בפרק הניזקין (גיטין נד:) גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שבו לא עיבדתים לשמם. א"ל: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה. וכן פסקו הפוסקים, ודלא כדמשמע מפירש"י פרק נגמר הדין (סנהדרין מח: ד"ה אף על גב) בפלוגתא דאביי ורבא דלרבא לא בעי עיבוד לשמה".

וכך פסק השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ח'): "וצריך שיהיה מעובד לשמו". וכך כתב להלן בהלכות ס"ת (יו"ד סי' ער"א סעי' א'): "וצריך שיהיו מעובדין על ידי ישראל לשם ספר תורה. שיאמר בתחילת העיבוד כשמשים אותם לתוך הסיד: עורות אלו אני מעבד לשם ספר תורה". וראה בקול יעקב (שם ס"ק א'), ז"ל: אפילו בדיעבד אם לא עבדן לשמן – פסול. הרמב"ם (פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א), בית יוסף [עמוד רה ד"ה וצריך], ב"ח [שם ד"ה וצריך], ש"ך (אות א'), שלחן גבוה (אות ו'), אמרי שפר (כלל ג' אות ב')". וכ"כ בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "וצריך").

ובענין אם עיבוד לשמה הוא מהתורה או מדרבנן, כתב הפמ"ג (א"א סי' ל"ב ס"ק י"ג): "והעיבוד עור הבתים לאו הלכה למשה מסיני הוא, אדרבה עור משמע בלא עיבוד, רק בסעיף ל"ז מאן דמצריך עיבוד משום לשמה, דכל דבר קדושה בעינן לשמה. ולפי זה עיבוד לשמה בספר תורה תפילין מזוזות הוא דרבנן לא מן התורה, וכן נראה מתשובת הר"מ ז"ל לחכמי לוני"ל [מובא באגרות הרמ"ה עמוד יב] פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א ובכסף משנה שם דמהאי טעמא מזוזה לא בעי עיבוד לשמה, יע"ש", וראה עוד בשדי חמד מערכת הע' כלל ס"ג. וכ"כ בשו"ת בנין עולם (יו"ד סי' ס"ו).

אמנם דעת הרע"א בתשובה (קמא סי' ב') שעיבוד לשמה הוא מהתורה,  וכן כתב המלאכת שמים (סי' כ"ג אות א') והעיר על הפמ"ג, וז"ל: "ואשתמטיה רמב"ן במלחמות ה' פרק קמא דסוכה בסוגיא דסוכה ישנה והסכים עמו הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ט"ז דלס"ת פשיטא דדאוריתא הוא, וכן כתב הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תשע"ז", והביא שכן ס"ל לשאילתות רב אחאי גאון, וכן כתב הקסת סופר בלשכת הסופר סי' ב' ס"ק ה' שכן דעת רוב הפוסקים. וכן כתב בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' ח): "והגאון הנ"ל לא חקר בזה משום שהביא דעת כ"מ בשם שו"ת הרמב"ם דעבוד לשמה אינו אלא מדרבנן, ומש"ה לא בעי מזוזה עיבוד לשמה, אבל באמת שו"ת זו מרפסין איגרי, והא דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה מבואר בירושלמי יומא (פ"ג ה"ו) עור שעבדו לשם קמיע – מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר, ואזדי לטעמייהו בבתים של תפילין. והא דבס"ת ותפילין לכו"ע בעינן שיהא עיבוד לשמה, הוא מדרשא דקרא שהביא השאלתות (סוף פ' ויקהל) מדכתיב: 'ספר התורה', מכאן שס"ת אסור לכתוב אותו אלא בעורות מעובדין שמעבדין אותן לשם ס"ת, ותפילין איתקש לס"ת, כדכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך'… הא מיהא עיבוד לשם ס"ת הוא מה"ת. ושו"ת הרמב"ם אם אמת הוא שהרמב"ם חתם עלה צ"ל כמש"כ הגר"א באו"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ד)", וכ"כ בחזו"א (סי' ו' ס"ק י"א) שכן משמע מפשט הסוגיות.

לגבי עיבוד לשמה במזוזה, כתב הרמב"ם (הלכות סת"ם פרק א' הי"א): "מזוזה אינה צריכה העבדה לשמה", וכתב הכסף משנה שם: "ומזוזה אינה וצריכה וכו'. כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני"ל, והשיב, וז"ל: ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אף על פי שבס"ת ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן, ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג"כ קורא לתפילין קדושה קלה.

תשובה: לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה, והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא"ת מ"ט ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן, לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הם המצוה, לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים, ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה, אבל ס"ת ותפילין חובה הגוף התדירה, עכ"ל. ומ"ש: מפני שלא נשמע וכו' על מ"ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי, דהא תנן: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה, היא תמוה בעיני, דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז"ל חילוק ביניהם".

וכתב הטור (סי' רפ"ח): "והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב: ונהיגי להצריך עיבוד לשמה". וכתב הב"י שם: "ולענין הלכה צריכה עיבוד לשמה לכתחלה, אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמו יתבטל מהמצוה, יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא ויקיים המצוה מיד כדעת הרמב"ם בעוד שמבקש עור מעובד לשמה", ועוד עיין להלן הערה ל"ו.

לגבי עיבוד לשמה במגילה כתב השו"ע (סי' תרצ"א סעי' א'): "ואין העור שלה צריך לעבד לשמה; וי"א שצריך עבוד לשמה" וכתב הפמ"ג שם (א"א ס"ק ב'): "ואם אין מגילה אחרת, רק מגילה על קלף שלא עיבד לשמה – יקרא בה, וטוב שלא לברך עליה", וראה בקול יעקב (שם ס"ק ס"ק ה'), ז"ל: "כתבו האחרונים דאין לסמוך על סברא זו כי אם בשעת הדחק שאין לו מגילה אחרת, ושלא לברך עליה, פרי מגדים (אשל אברהם אות ב'), מלאכת שמים (כלל כ"ד אות א' בחכמה ואות ב' בבינה). וכן פסק רוח חיים (אות א') להלכה כדעת היש אומרים, קסת הסופר (סימן כ"ח אות א'). ודלא כבית עובד (שם אות ד'). וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לעבד עור המגילה לשמה".

[33] כתב הטור (יו"ד סי' רע"א): "ה"ר ברוך נסתפק אם צריך שיוציא בשפתיו שמעבדו לשמה, או סגי במחשבה שמחשב כך בלבו. וכתב א"א ז"ל: 'טוב שיוציא בשפתיו". ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ח') כתב: "וטוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד". ובקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק ה'): "ואם לא אמר בפירוש, אלא חשב בלבו שמעבד לשם קדושת ספר תורה – בדיעבד יש להכשיר. הרמ"ע (סימן צ"ד), שלחן גבוה (אות ח'), אליה רבה (באורח חיים סימן ל"ב אות ט"ו), עטרת זקנים (שם אות ד'), אשל אברהם (שם אות י"א), פתחי תשובה (אות ז'), באר הגולה (בסימן ער"ד אות א'), קסת הסופר (סימן ב' סעיף ג'), מלאכת שמים (כלל ג' בבינה אות א'). וכן משמע מדברי מרן באורח חיים (סימן ל"ב סעיף ט'), שכתב בזה הלשון: טוב להוציא בשפתיו, משמע דבדיעבד מחשבה סגי. ועוד עיין לרבינו הגדול ח"ר עבדאלה בתשובותיו לאורח חיים (סימן ז'), והוא בסוף ספר זבחי צדק חלק ב', שנשאל במי שקידש השם במחשבה, וכן בעיבוד העורות של סת"ם אם מותר בדיעבד במחשבה לשמן, וזו הלכה העלה כדעת רבינו זלמן (סימן ל"ב אות לא) דכתיבה לכולי עלמא בעי לשמה ופסול אפילו בדיעבד אם חשב לבד, אבל בעיבוד כיון דפלוגתא היא אי בעי לשמן – בדיעבד כשר, יעו"ש". וע"ע במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק כ"ד) שכתב שבדיעבד מותר ודיו אפילו במחשבה. וע"ע בהרחבה בפרק ו': "כתיבה לשמה" הערה א'.

וכן כתב ב"קסת הסופר" (סי' ב' סעי' ג'): "יש אומרים דצריך דוקא להוציא בשפתיו שהוא מעבד לשמה. וכן נכון לעשות לכתחילה… אבל בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דגם במחשבה סגי".

[34] ראה בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "וצריך") ובקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק א'). וז"ל הבא"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ד  סוד ישרים סימן כ'): "הנה כי כן גוילים אלו הנז' בשאלה שלא נעבדו לשמה אלא קנאם מעובדים מן הגוי, אעפ"י שכבר כתב אותם הסופר – אסור לקרות בס"ת זה בצבור. ואם יש להם ס"ת אחר כשר – יקראו בו, ואם אין להם ס"ת אחר – יקנו ס"ת כשר ממקום אחר, ורק אם אין להם ס"ת אחר וצריכים לקנות ממקום אחר אה"נ יקראו בס"ת זה בצבור עד שיביאו ס"ת כשר ממקום אחר, אבל לא יברכו העולים ברכת התורה בשם ומלכות וכמ"ש בעלמא בענין שיש בו ספק ברכות".

[35] ראה לעיל בהערה ל"ג. וראה בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ה'): "צריכה עיבוד לשמה, לכתחלה. אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמה יתבטל מהמצוה – יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא, ויקיים המצוה מיד בעוד שמבקש עור מעובד לשמה". אולם הב"ח שם כתב: "והרב בית יוסף פסק דאם אין לו מעובד לשמה דיכתבנה על עור שאינו מעובד, וכן כתב בשלחן ערוך. ותימה היאך יקבענה ויברך על מזוזה פסולה, והיה צריך לפרש שיקבענה בלא ברכה. ולפע"ד נראה יותר שלא יקבענה כלל דמתוך כך ישתדל אחר מזוזה כשרה שנכתבה על עור מעובד לשמה", וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ב').

וכתב הש"ך (שם ס"ק ד'): "ודעת רוב הפוסקים נראה דאפי' דיעבד פסולה בעור שאינו מעובד לשמה וכ"פ הב"ח. ועכ"פ נראה באם ימתין לעור מעובד לשמה תבטל המצוה – יקבענה בלא ברכה, דכדאי הם הרמב"ם וסייעתו לסמוך עליהם בשעת הדחק, דלא כמ"ש הב"ח דלא יקבענה כלל, אלא יקבענה שם וישתדל להמציא אחרת כשרה". וכן הביא בקול יעקב (שם ס"ק י"א) פוסקים דסבירא להו דלא כהב"ח.

[36] כתב התרומה (סי' קצ"ב): "ומשפט העבוד שפירשנו למעלה כשנותן את העורות לעבוד שצריך לפרש לשם לכתוב בהם דבר קדושה", וכן כתב הרב תיקון תפילין (עמ' כ"ט): "וטרם שיכניסם בסיד ינענע הסיד במקל כדי שיהיה עב ויאמר בפה לשם קדושת תורת ישראל". ועוד כתב הטור (יו"ד סי' רע"א): "ויאמר בתחלת העיבוד כשמשימו לתוך הסיד עורות אלו: 'אני מעבד לקדושת ס"ת', ותו לא צריך", וכן כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ח'): "וטוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד", וכן כתב עוד בשו"ע (סי' רע"א סעי' א').

[37] כתב בספר הזכרונות (פרק ט'): "והנה בענין עיבוד העורות לשם קדושה, אותן בני אדם שמעבדין אותם על ידי כותי מסייען אותו במלאכתו יש שאינם עושים כן בתחילת העיבוד כשמשימין אותן בתוך הסיד אלא כמעט בסופו אחר שעיקר העיבוד כבר נעשה, והדין הפשוט הוא שצריך שיהיה בתחילה, ואפי' בישראל המעבד אינו מועיל כי אם כשיאמר כן בתחילת העיבוד". כתב בקסת הסופר (סי' ב' אות ב'): "אבל אם תחילת העיבוד (דהיינו הנתינה לתוך הסיד) לא נעשה לשמה, אף על פי שגמר העיבוד נעשה לשמה – אין להתיר". וראה עוד בלשכת סופר (שם ס"ק ז'), ובמלאכת שמים (כלל ג', חכמה אות ג', בינה ס"ק ד').

מאידך הט"ז (סי' רע"א ס"ק ג') כתב: "ומ"ש בתחילת עיבוד נראה דלא בא למעט בסוף העיבוד, דאדרבה מצינו בכ"מ שאין המעשה נקרא אלא על שם הגומר, ואם כן כי מסייע בגמר ודאי מהני", והסכים עמו הא"ר (סי' ל"ב ס"ק י"ז) והשולחן גבוה (סי' רע"א ס"ק י"ב), וראה עוד בזרע אמת (חלק ב' סימן קי"ח)".

וראה בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "בתחילת"), ז"ל: "ואם היה רק סוף העיבוד לשמה… הט"ז ביו"ד רע"א ס"ג ס"ל דמהני, והפמ"א ח"א סימן מ"ה חולק ע"ז וס"ל דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחילתו. וגם בביאור הגר"א לעיל בסימן י"א כתב כן דספק הוא אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו, עי"ש. ונראה דאעפ"כ אין להחמיר בדיעבד אחרי שיש הרבה מקילים, כי גם דעת הגאון מהר"מ בנעט בבאורו על המרדכי להקל… ובפרט דהראיה שמביא הט"ז לדבריו שם ביו"ד רע"א מדמכשרי הגאונים להחזיר אפילו קלף שנתעבד לגמרי שלא לשמה לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה וכ"ש בזה, מרפסא איגרא, ואולי גם דעת הגר"א כן כמו לענין ספק אם צריך להוציא בפה דוקא דגם שם מביא הגר"א דספק הוא ואעפ"כ לא החמירו רק לכתחלה וכדמוכח מהטוש"ע שכתב: טוב להוציא בשפתיו, וכדכתב הפמ"ג, כן נאמר בזה, ומכ"ש לפי דעת הפמ"ג שעיבוד לשמה הוא דרבנן. היוצא מדברינו דאם שכח ליתן העורות לתוך הסיד לשמה ונזכר בתוך עיבודו בעוד שיש עליה עדיין שם דיפתרא, שיטלם מן הסיד ויחזור ויתנם לתוך הסיד לשמה, כנ"ל ברור בעזה"י".

[38] ראה לעיל הערה ל"ג במחלוקת אם צריך לעבד לשמה. וראה עוד בשו"ע (או"ח סימן ל"ב סעיף י"א) שכתב: "עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לשמו יתבאר בטור יורה דעה סימן רע"א". וכתב הט"ז שם (ס"ק ו'): "יתבאר בטי"ד כו'. בש"ע שם לא נזכר מזה כלום אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי, וסיים שם בלשון זה: אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה, הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה, עכ"ל. מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו", והסכים עמו א"ר ס"ק י"ז, אמנם השולחן גבוה ס"ק כ"ה כתב: "יתבאר בטור ולא בשו"ע שהטור הביא תשובה לגאון שכשר, אבל כל הפוסקים חולקים עליו ולכך השמיטו הוא… לא הוי ליה לרבנו לכתוב בלשון הזה אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמה כאלו הוא מחלוקת שקול י"א הכי וי"א הכי, דהא לא נמצא דעת סברא זו דיש תיקון אחר עיבוד להכשירו אלא לגאון ז"ל וחבריו חולקים עליו, א"כ הוי ליה לרבינו לכתוב: אם יש תיקון לחזור לעבדו, לר"נ גאון – כשר, ואין הלכה כן".

ובקול יעקב (שם ס"ק מ'), הביא דברי הט"ז והוסיף: "ועיין דבר שמואל (סימן קס"א) שתמה על השלחן ערוך והלבוש [סעיף יא] שציינו על טור יורה דעה סימן רע"א, ואחר כך בהגיע שם השמיטוהו, וכתב, וז"ל: ולא ידעתי הטעם, אם הוא בשביל שהמציאות קשה ומילתא דלא שכיח להעשות ולבטל עיבוד הקלפים הנהוג בזמן הזה שריר וקיים, ואם יבטלו אותו על ידי שרייה או לחלוחית המים לא יוכלו לחזור ולתקנו יפה על ידי מתוח ועיבוד אחר מחדש, דמגמר בעתיקא קשה מחדתא, ולהוסיף על העיבוד שכבר נשלם מבלי בטול ומתוח לא יועיל ליחשב לשמה, כדקיימא לן בגיטין פרק הניזקין [נד, ב] דלא מהני העברת קולמוס על האזכרה שנכתבה שלא לשמה להכשירה לשמה וכו', עכ"ל, עי"ש".

כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ד', סוד ישרים סימן כ'): "שאלה מפרס סופר שכתב ס"ת בגוילים שאינן מעובדים לשמן שנעבדו ע"י גוי אם כשרים לברך עליהם בצבור או אין לברך עליהם בצבור ופסולין הם. ואם הסופר אומר שאחר עבודן ע"י הגוי עבדתים עוד פעם אחרת בעפצא לשמן אם נאמן הסופר. ואם יש לברך עליהם בצבור או לאו יורנו המורה ושכמ"ה. תשובה: … ומה שנזכר בשאלה שהסופר אומר אחר שקנאם מעובדים מן הגוי הוא עשה להם עבוד שני לשם ס"ת, זה לא יועיל כלום, כי הן אמת שכתב הרא"ש ז"ל מדברי הגאון בס' העתים, וז"ל: אבל אם יש להם יכולת להחזיר את יריעות הקלף לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה, הרי יצאתם ידי עבוד לשמה, עכ"ל. הנה מפורש בדבריו שצריך שיחזיר את היריעה לידי מיתוח דהיינו לבטל כח העיבוד שעשה בו הגוי, אבל אם נשאר בו כח העיבוד של הגוי והוא חוזר ומעבדו שנית, אין עיבוד שני זה מתירו, דהראיה שכתב אם יש להם יכולת להחזירו לידי מיתוח תחלה ואח"ך יעבדו שנית, ולא כתב בסתם דסגי לעשות לו עיבוד שני דהוה משמע אפי' שישאר בכח העיבוד הראשון שבו כמות שהוא. והנה על הרוב נראה שזה הסופר דנידון השאלה לא החזירו תחלה לידי מיתוח להסיר ממנו הכח של עיבוד ראשון דהוי ע"י איזה המצאה שיעשה לו אלא שנשאר בכח עיבוד ראשון שבו ורק הניחו בעפצא פעם שנית, ואם הדבר הוא כך כאשר אנחנו חושבין הנה זה לא הועיל כלום.

וכן פה עירנו בגדאד יע"א זה שנים רבות נודע לחכמי עירנו על רצועות של תפילין שהיו קונים עור מעובד מן הגויים ומניח עליו הישראל עפצא לעשות לו עבוד שני, והסכימו כל החכמים דלא יועיל עבוד שני זה, כיון שאינו מחזירו לידי מיתוח לבטל כח עבוד ראשון של הגוי ממנו, והכריזו בבתי כנסיות שלא יברכו על התפילין עד שיחליפו הרצועות מעור מעובד לשמה, וכן עשו.

והנה ראיתי להגאון מהר"י ליב ז"ל בס' מאיל המלואים סי' ער"א פ"ו שכתב: עיין בהרא"ש בה' ציצית שכתב: וכן בעור של תפילין אם עבדן שלא לשמן ואח"ך גררן והחליקן לשמן – אין מועיל להכשירם כי כבר נפסל בעיבוד שלא לשמו וכן בטוויית ציצית, עכ"ל. ונראה לפק"ד דדווקא גררן ומחקן אח"ך הוא דלא מהני, אבל אם יש יכולת להחזירן לידי מיתוח ע"י שמרככן במים ולהעביר עליהם מחדש סיד לשמה – מהני, דהרי כתב הרא"ש בשם ספר העתים לענין עיבוד שלא לשמה לסמוך על הרב משה גאון בשעת הדחק וכו', אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את היריעות לידי מיתוח ולהעביר סיד לשמה הרי יצאתם ידי עבוד לשמה, עכ"ל. א"כ מבואר דבזה הוי עבוד לשמה אף על גב דכבר היתה עשויה, אלא ר"ל דלא דמי דשאני התם דהיה רק כמ"ש שם לעיל מינה אפי' לא קמיח, א"כ שפיר כשנותן אח"ך עליהם סיד לשמן הוי עבוד דהרי מתחלה לא היה עליו סיד כלל וכלל ואפי' קמיח לא הוי, וא"כ שפיר כתב כשיכולין להביאן לידי מיתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה, יצאתם י"ח עבוד לשמה, משא"כ בנ"ד שכבר היה מעובד כ"צ בסיד, א"כ לא מהני אם נותן בהם סיד שנית לשמן.

אלא דיש לעיין עפמ"ש הרמב"ם דעפצים הם מדברים המחזיקים את העור, וא"כ ה"ה בסיד שלנו שעושין תמורת העפצים ג"כ מחזק את העור, וא"כ אם בחוזר ושורן בסיד מעורב במים כענין שמקבלים חזוק טפי י"ל דמהני בעושה כן אח"ך לשמן וכו'. אלא דראיתי להר' בני יונה שכתב דהא דכתב בס' העתים האי תקנתא היינו עפ"י שטת רבי משה גאון דקלפים שלא לשמה כשרים, וכיון דלדעתו אינו מצריך העבוד אלא לכתחלה לכך סגי בחוזר ומתחן ומעביר עליהם סיד, משא"כ לדידן דקי"ל עורות שלא נעבדו לשמן פסולים אפי' בדיעבד ליתא להאי תקנתא, עכ"ל. אמנם לפענ"ד דבריו צ"ע אמ"ש דכתב כן לפי סברתו דהרי הדק לית ביה כלל סיד וא"כ שרי אפי' לדידן דהרי העיבוד הוא ע"י עפצים או סיד. ועוד הרי כתב: הרי יצאתם ידי עבוד לשמה, משמע אפי' לרבנן דתרתי מתיבתא דפסלו בלא עבוד לשמה, עכ"ד הגאון מהר"ם בס' הנז'.

נמצינו למדין דהגאון בני יונה ז"ל פקפק גם בהאי תקנתא דמחזירו תחלה לידי מיתוח לדידן דקי"ל דאינו מעובד לשמה – פסול גם בדיעבד. אך הגאון מהר"ם ז"ל פקפק בדבר זה וס"ל דהתקנה זו אתי שפיר לכ"ע, והאמת אתו בזה ואין עתה פנאי להאריך בזה.

הנה כי כן זאת תורת העולה לענין הלכה בנידון השאלה הנז', דאם הסופר אומר שהיה מחזיר הגוילים ההם שהיה לוקחם מן הגוי לידי מיתוח שהיה שורה אותם במים בדרך אומנות באופן שהיה מסיר מהם כח העבוד הראשון של הגוי ואח"ך היה עושה להם עבוד שני כראוי לשמה, אז ס"ת זה כשר ולא חיישינן לסברת הרב בני יונה הנז' לגנזו, אבל אם הגוילים נשארו בכח עבוד ראשון שלא החזירם לידי מיתוח ורק הוא זורק עפצא אח"ך כדי להתירם, אין זה מועיל להתירם".

[39] ראה לעיל הערה ל"ב. כתב השו"ע (או"ח סי' תרצ"א סעי' א'): "אין כותבין המגילה אלא בדיו, על הגויל או על הקלף, כספר תורה; ואם כתבה במי עפצים וקנקנתום – כשרה. כתבה בשאר מיני צבעונים – פסולה. וצריכה שירטוט כתורה עצמה, ואין העור שלה צריך לעבד לשמה; וי"א שצריך עבוד לשמה". וראה בקול יעקב (שם ס"ק ס"ק ה'), ז"ל: "כתבו האחרונים דאין לסמוך על סברא זו כי אם בשעת הדחק שאין לו מגילה אחרת, ושלא לברך עליה, פרי מגדים (אשל אברהם אות ב'), מלאכת שמים (כלל כ"ד אות א' בחכמה ואות ב' בבינה). וכן פסק רוח חיים (אות א') להלכה כדעת היש אומרים, קסת הסופר (סימן כ"ח אות א'). ודלא כבית עובד (שם אות ד'). וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לעבד עור המגילה לשמה", וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק ז' ובשער הציון ס"ק ד').

[40] בשו"ת באר מים חיים למהר"ש ויטאל (סי' ע') כתב: שכיון שעיבוד העור לשמה הוא מהתורה, ולכן היכא שיש ספק או שנחלף לו הקלף ואינו יודע אם עובד לשמה או שלא – פסול כדין כל ספק דאורייתא.

אמנם בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ק"א) נשאל: "גווילין של ספר תורה הביאום מהשביה מתוקנים ומזומנים לכתוב עליהם אבל איכא לספוקי אי הם מעובדים לשם ספר תורה או לא", והשיב: "וכיון דהווי פלוגתא דרבוותא אי בעינן עיבוד לשמה או לא, והכא באלו הגווילין איכא לספיקוי אי עבדו אותם לשמה סופרי ישראל והתקינום לספר תורה ואח"כ ששבו אותם הביאום לפה, וכיון שכן ראוי להכשירן משום דהוי ספק ספיקא ספק אי עיבדום לשם ספר תורה שם סופרי ישראל ואח"כ שבו אותם מהם, ואם תמצי לומר שלא עיבדום לשמה שמא הלכה כרש"י והר"מ גאון דמכשרי גוילין אפילו שלא עיבדום לשמה, והוי ספק ספיקא המתהפך, דוק ותשכח", עיי"ש עוד, והביאו החיד"א בברכי יוסף (סי' רע"א ס"ק ד'): "גוילים שבאו מהשביה מתוקנים, ויש ספק אם עבדום לשמן – יש להכשיר בשעת הדחק. וכ"ש אם נכתב כבר ס"ת עליהם. פרח מטה אהרן ח"ב סימן ק"א".

וראה עוד בפמ"ג (א"א סימן ל"ב ס"ק י"ג) שס"ל שעיבוד העור הוא מדרבנן, וכתב: "ולפי זה היכא שספק לו אם נתחלף עור בעד עור שלא לשמה, י"ל ספק דרבנן לקולא. ומיהו למאן דאמר ביו"ד סימן ק"ב ש"ך ס"ק ח' דכלי דבר שיש לו מתירין בהגעלה, אפילו הכי כאן להחזיר לסיד ולמתוח (כמו שכתב הטור ביו"ד סימן רע"א), טורח גדול הוא. אבל בבית עכו"ם כל דחיישינן לאחלופי שנהנה בו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, דרגיל וקרוב לוודאי הוא".

וראה בביאור הלכה (סימן ל"ב סעי' ח' ד"ה "וצריך") שכתב: "ודע עוד דהפמ"ג החליט בפשיטות דעיבוד לשמה הוא מדרבנן, והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם שהובא בכסף משנה פ"א מהלכות תפילין הלכה י"א, ונפקא מינה היכא שספק לו אם נתחלף לו עור בעד עור שלא לשמה, י"ל ספיקא דרבנן לקולא. אך מתשובת רע"א סי' ב' משמע דהוא סובר שהוא דאורייתא, וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא. ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן, דבלא"ה יש הרבה מהראשונים דס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב], וכעין שכתב בתשובת פרח מטה אהרן בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א", כלומר דס"ל שסברת הפרח מטה אהרן היא לאו דווקא בספק על הקלף עצמו אם נעבד לשמה, אלא גם היכא שיש לו ספק בתערובת שנתערבו קלפים שעובדו לשמה עם כאלו שלא עובדו לשמה.

ואע"פ שהוי דבר שבמנין (ואפשר דהוי דבר חשוב), ראה מש"כ השו"ע סי' ק"י סעי' ח', ועיי"ש בש"ך ס"ק נ"ד, ובכה"ח ס"ק קכ"ד וקכ"ו קכ"ח [וראה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קע"ח, וביו"ד סי' רע"ז, ובשו"ת יד אליהו סי' פ"ח לגבי ספר תורה שנמצא בו פסול ונתערב בספרי תורה אחרים, ובשו"ת בית שלמה סי' י' לגבי יריעה של בהמה טמאה שנתערבה ביריעות כשרות].

אמנם אין להשתמש בכל אותם הקלפים לספר תורה אחד כיון שאז לא שייך לומר ספק ספיקא, כיון שיש קלף אחד שודאי לא עובד לשמה, וכן כתב באפיקי מגינים סי' ל"ב חידושים ס"ק ל' לגבי קלף שלא עובד לשמה שנתערב בקלפים שעובדו לשמה, שכתב שלא ישתמש בהם לאותו ספר תורה, וראה מש"כ בסי' י"א ס"ק ו' בביאורים.

וראה בשו"ת עונג יו"ט (או"ח סי' ד') שנקט שלא מהני ביטול להחיל דין לשמה על דבר שלא נעשה לשמה, וז"ל: שאלה: על דבר שנתערבו חוטין שלא נטוו לשם ציצית בחוטין שנטוו לשם מצות ציצית אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות או לא. תשובה: לכאורה יש לדון בזה דין ביטול. דמן התורה חד בתרי בטל וכשרים כל החוטים למצות ציצית. מיהו במק"א נסתפקנו טובא בזה אם יש לדון בזה דין ביטול. והערנו מקום ספק דאפשר לומר דלא מהני ביטול אלא בדבר שאנו דנין עליו שיש בו איסור או פסול בזה אמרה התורה שאם נתערב ברוב נסתלק פסולו מעליו ונעשה כדבר שנתבטל בו ואין בו עוד פסול. אבל בדבר שפסולו מפני שמחוסר מעשה כמו מצה שלא נאפה לשמה בזה אפילו נתערב במצות האפויות לשמן נמי לא מהני דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ודי לנו שמועיל ביטול להסיר חסרון המתבטל ולא להשיג מעלת המבטל. ולהכי כל המצות התערובות אינן ראויין לצאת בהן י"ח מצה משום הך תערובות".

אמנם העיקר לדינא שגם בנתערב קלף שלא לשמה בלשמה ונתבטל יש להכשיר, כמו שכתבו בשו"ת משיב דבר (חלק או"ח סימן ל"ד) ובשו"ת תורת חסד (סי' מ"ד) ובשערי ישר (שער ג פרק טז), וכן מוכח מהפמ"ג וביאור הלכה שהובאו לעיל, וכן כתב המשנ"ב (סי' ט' ס"ק ג').

[41] בגמ' מנחות (ל"ב ע"א): "ספר תורה שבלה ותפילין שבלו – אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכתב הרמב"ם (הלכות ס"ת פרק ה' ה"א): "ספר תורה שבלה ותפילין שבלו – אין עושין מהן מזוזה, ולא מן הגליונים של ספר תורה – אין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". וכך כתב השו"ע (יו"ד סי' ר"צ סעי' א').

[42] כתב הב"י (סי' ל"ב): "ואם עבד לשם מזוזה נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין, ולא מיבעיא לדברי האומרים (רמב"ם תפילין פ"א הי"א והגה"מ אות ז) מזוזה אינה צריכה עיבוד דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא, אלא אפילו לדברי האומרים (ספר התרומה שם) מזוזה צריכה עיבוד – לא מהני, משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה, כדאיתא בפרק הקומץ (לב.), אבל אם עיבד לשם ס"ת – מהני לכתוב בו תפילין, דקדושת ס"ת חמורה מקדושת תפילין, כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כה: כו.) דבית שיש בו תפילין – מותר לשמש בו על ידי שיניחם כלי בתוך כלי, ובס"ת – אסור עד שיוציאנו, ואם אין לו בית אחר – צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים". ופסק כן בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ח'): "טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה. אבל אם עיבדה לשם מזוזה – פסול".

וביאר הלבוש (סי' ל"ב סעי' ח'): "שאפילו אם עבדו לשם ספר תורה – מותר לכתוב עליו תפילין, לפי שקדושת ספר תורה חמורה, לפיכך אם עבד הקלף לשם ספר תורה שהיא קדושה החמורה, כל שכן שהוכן לשם תפילין, ואין שייך כאן לומר מעלין בקודש ואין מורידין, שעדיין אין שום קדושה חלה בקלף אף על פי שנעבד לספר תורה, עד שיכתוב עליו ספר תורה, דקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא, אלא שאנו צריכין שהעבוד יהיה לשם קדושה, והרי הוכן לקדושה, וכשכותבין עליו תפילין חל עליו קדושת תפילין שהרי הוכן לקדושה, ואין כאן הורדה בקדושה שבקלף, אלא אדרבה העלאה לקדושה בקלף היא, שהרי אינו עולה בהזמנה בעלמא שאינה מילתא לבדה לקדושה ממש של תפילין".

וכתב השערי תשובה (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ב): "עבה"ט בשם עבודת הגרשוני (שאין לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה). ובפנים מאירות ח"ג סי' י"א כתב שנכד הגאון בעל עבודת הגרשוני השיג עליו מדברי הש"ע והב"י כאן. ובעל פנים מאירות הוכיח מהש"ס דמנחות שהדין עם עבודת הגרשוני ע"ש, אמנם בשאגת אריה סי' מ"ז האריך בזה דעיבוד וכתיבה לשמה מהני מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולא מיבעיא משל ראש לשל יד, דמסתברא דחדא מילתא הוא ומהני בין משל ראש לשל יד ובין איפכא. ואם עיבד לס"ת – מהני לתפילין ומזוזות שקלים מקדושת ס"ת, ואם עובד לתפילין – מהני למזוזה ולא לס"ת, ואם עביד למזוזה – לא מהני אלא למזוזה לבד וכמ"ש הב"י סי' ל"ג, ע"ש".

וראה בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק ז'), ז"ל: "אם אמר בשעת העיבוד לשם קדושת ספר תורה בלבד, ואחר כך רוצה לכתוב עליו תפילין ומזוזות, לדעת מרן בבית יוסף אורח חיים (סימן ל"ב ד"ה ואם עבד) ובשלחן ערוך שם (סעיף ח') ורוב הפוסקים – מותר. ויש פוסלין, עבודת הגרשוני (סימן ס"ה), פנים מאירות (חלק ג' סימן י"א). ויש לחוש לכתחלה, עיין קסת הסופר (סימן ב' אות ד'). אבל אם עבדו לשם קדושת תפילין ומזוזות, ואחר כך רוצה לכתוב עליו ספר תורה, לכולי עלמא – פסול. בית יוסף (שם), ט"ז (סימן ל"ב ס"ק ד'), יד אהרן (הגהות בית יוסף שם ד"ה הסופרים כשמעבדין), רבינו זלמן (שם אות י"א), מלאכת שמים (כלל ג' אות ב'), קסת הסופר (סימן ב' סעיף ד'), מאיל המלואים (באניה דיונה פרק ה' אות יו"ד), אמרי שפר (כלל ג' אות ג')".

[43] בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק ח'), כתב: "אם רוצה להתנות על העורות בשעת העיבוד שיכתוב עליהם מה שירצה, או שיהיה רשות בידו להוציאם לחולין, יש חילוקים. לכן המובחר לעבד את העורות בפרטות לשם קדושתן, את אשר לספר תורה לשם קדושת ספר תורה, ולא יכתוב עליו אלא ספר תורה בלבד. ואשר לתפילין לשם קדושת תפילין, ולא יכתוב עליו אלא תפילין. ואשר למזוזה לשם קדושת מזוזה, ולא יכתוב עליו אלא מזוזה. ולא יוציא העורות לחולין. אך אם אי אפשר לו לעשות כן, יתנה בזה הלשון: הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה, על מנת שאם איני רוצה לכתוב עליהם ספר תורה אכתוב עליהם תפילין ומזוזות או אוציאם לחולין. ואחר כך אם רוצה לכתוב עליהם תפילין ומזוזות – כותב, ואם לא היה לו עסק בהם – מותר להוציאם לחולין". וכן כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק כ"ו): "והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו: אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר".

וכתב עוד הקול יעקב (שם ס"ק ט'): "אם מעבד עורות לאחרים, או מעבד ומוכר, יתנה בזה הלשון: הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה, על מנת שיהא רשות בידי וביד הבאים אחרי כל מי שיגיעו עורות אלו בידו, אם אינו רוצה לכתוב עליהם ספר תורה יכתוב עליהם תפילין ומזוזות או יוציאם לחולין".

[44] ראה הערה קודמת. כתב הרב תיקון תפילין (עמוד כ"ט): וטרם שיכניסם לסיד ינענע הסיד במקל ויאמר בפה: לשם קדושת תורת ישראל לשם תפילין ומזוזות וקמיעין אני מעבד אלו העורות", וראה באורחות חיים (הלכות תפילין אות כ"ד) שכתב: "וצריך שיאמר כשישים העורות בעבוד: אני נותן העורות בעבוד לשם תורת ישראל או לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות. וכן בתחלת הכתיבה צריך שיאמר בפירוש: אני כותב תפילין אלו לשם תורת ישראל, ואם לא עשה כן – אין להם תקנה", ואפשר דס"ל דעיבוד העורות לשמה הוא מדרבנן.

אולם כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן ב'): "הן לכתוב תפילין על קלף המעובד לשם ס"ת אף דהוי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה, נראה לכאורה דשרי, מדקאמר במנחות (דף ל"ד ע"ב) ולמ"ד הזמנה מלתא דאתנו עליה מעיקרא, וקשיא לי בגוה, הא בגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא ואיך שייך לשון ולמ"ד הזמנה מלתא הא כ"ע מודו בזה, וצ"ל דמ"מ לדידן דקיי"ל בעלמא לאו מלתא, גם בגוף הקדושה דמלתא היא לא חמיר כ"כ לאסור להורידו לקדושה קלה, ופרט זה עדיין צ"ע. אבל לכתוב גט שהוא הורדה לחול זהו וודאי אסור.

והגידו לי שבשעה שמניחין העורות בסיד אומרים שיהא מעובד לשם ס"ת או תפילין ומזוזות וגיטין כפי מה שיבחרו אחרי כן, ואמרתי להם שמה שהם חושבים לתקן בתנאם למען שאותו קלף שיקחו לגיטין לא יהא נתעבד מעולם לשם סת"מ אינו נכון בעיני כלל, דהא אם נימא דהוי כמתנה בשעת עיבוד, דאותו שאקח לכתוב עליו ס"ת יהיה עבודו לשם ס"ת, ומה שאקח לכתוב עליו גט יהיה חול, א"כ מה שכותבים על קלפים אלו ס"ת ותפילין ומזוזות לא הוי מעובד לשמו, דנצטרך לומר דזהו שכותב עליו ס"ת הוברר הדבר שנעבד לשם ס"ת, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה".

ובמשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק כ"ו) כתב: "והנכון שינהגו כן הסופרים לכתחלה בעת שמשימים העורות לתוך הסיד שיאמרו: אני נותן עורות אלו לתוך הסיד לשם קדושת ס"ת, ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנותו לכל דבר, ולא כמו שנהגו הסופרים שאומרים: לשם ס"ת או תפילין או מזוזות או שאר דבר רשות דאז מסתפקים האחרונים אם מהני". וראה בבה"ל (שם ד"ה "או לשם"), ז"ל: "או לשם ס"ת – עיין במ"ב במה שכ' ולא כמו שנהגו הסופרים עי"ש הטעם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה, ולפי מה שכתב הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא דרבנן יש להקל בדיעבד. וצ"ע למעשה".

וראה עוד בקול יעקב (סי' רע"א ס"ק ח'): "אבל לא יאמר: הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה תפילין ומזוזות, דבדאורייתא אין ברירה, ואם כלל הכל הרי עיבד את העורות לשם קדושת תפילין ומזוזות, ואיך יכתוב על עור שעיבדו לשם תפילין ומזוזות ספר תורה, דקדושה קלה לא מהני לקדושה חמורה. יד אהרן (הגהות בית יוסף סימן ל"ב), פתחי תשובה (אות ט'). ועיין מלאכת שמים (כלל ג' אות ב' בחכמה ובבינה), קסת הסופר (סימן ב' סעיף ד' וסימן כ"ה סעיף א' ובחקירה א' אות ל"ח)". ודייק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד סי' נ"ב סעי' ג' אות ב'): שיאמר: הריני מעבד לשם קדושת ספר תורה או לשם תפילין או לשם מזוזה. ומועיל לעשות כן אף לכתחילה, אבל לא יכללם יחד לשם ספר תורה תפילין ומזוזה, משום דאין ברירה בדאורייתא.

ומכל מקום בדיעבד שאמר: הריני מעבד לשם קדושת ספר תורה או תפילין או מזוזה או שחילק עם ו' – כשר, דלא גרע מהא דאיתא לעיל בהערה מ' שספק ספיקא מותר.

[45] ראה בהערה מ"ג. ובקסת הסופר (סי' ב' סעי' ד') הביא דברי המכשירים לכתוב קדושה קלה על קלף שעובד לשם קדושה חמורה ממנו, וכתב: "אבל יש לפקפק בזה ולומר דכל קדושה צריכה דווקא לשמה ממש, ועוד יש מפקפקים בזה משום חששא שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה, וגם על ידי תנאי יש מפקפקים. לכן המובחר הוא לעבד את העורות בפרטות לשם קדושתן". וראה בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק ח'): "אם רוצה להתנות על העורות בשעת העיבוד שיכתוב עליהם מה שירצה, או שיהיה רשות בידו להוציאם לחולין, יש חלוקים. לכן המובחר לעבד את העורות בפרטות לשם קדושתן, את אשר לספר תורה לשם קדושת ספר תורה, ולא יכתוב עליו אלא ספר תורה בלבד. ואשר לתפילין לשם קדושת תפילין, ולא יכתוב עליו אלא תפילין. ואשר למזוזה לשם קדושת מזוזה, ולא יכתוב עליו אלא מזוזה. ולא יוציא העורות לחולין. אך אם אי אפשר לו לעשות כן, יתנה בזה הלשון: הריני מעבד עורות אלו לשם קדושת ספר תורה, על מנת שאם איני רוצה לכתוב עליהם ספר תורה אכתוב עליהם תפילין ומזוזות או אוציאם לחולין. ואחר כך אם רוצה לכתוב עליהם תפילין ומזוזות – כותב, ואם לא היה לו עסק בהם – מותר להוציאם לחולין".

[46] בשו"ע (סי' מ"ב סעי' ג'): "סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם, וצר ביה תפילין חד זימנא – אסור למיצר ביה זוזי. הגה: ואם התנה עליו מתחלה – בכל ענין שרי, וקלף המעובד לשם תפילין – אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה, מילתא היא". וכתב המהריק"ש בערך לחם (שם): "ויש מי שאומר שאסור לכתוב דברים של חול בקלף המעובד לשם תפילין דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה מילתא היא, ולא נהגו כן אפי' במעובד לשם ס"ת".

וכתב בשו"ע הרב (שם סעי' ו'): "יש אומרים שלא אמרו שהזמנה בלבדה אינה מועלת לאסור להשתמש בו חול אלא כשהזמינו להיות תשמישי קדושה, כגון: כיס של תפילין וכן רצועות של תפילין תשמישי קדושה הן ולא גוף הקדושה. אבל אם הזמינו להיות גוף הקדושה, כגון: קלף המעובד לשם ספר תורה או תפילין ומזוזות – אסור לכתוב עליו דברי חול אלא אם כן התנה עליו. אבל מותר להורידו לקדושה קלה, שהרי תפילין של ראש מותר לעשותה של יד אם הם חדשים, אף על פי שהם גוף הקדושה, וכן קלף המעובד לשם ספר תורה – מותר לכתוב עליו תפילין ומזוזות, כמו שנתבאר בסימן ל"ב, אף על פי שקדושת ספר תורה גדולה מקדושתן, וגט לא נקרא דבר שבקדושה כלל ואסור לכתבו על קלף המעובד לשם ספר תורה אלא אם כן התנה.

ויש אומרים (מג"א) שאף בגוף הקדושה הזמנה אינה כלום עד שיעשה בו מעשה של גוף הקדושה, כגון שיתחיל לכתוב על הקלף ספר תורה או תפילין ומזוזות, וה"ה שאר כתבי הקודש אפילו על הנייר ואז אסור לכתוב עליו דברי חול אפילו התנה עליו בתחלה, לפי שלדברי הכל אין תנאי מועיל בגוף הקדושה להשתמש בו חול כשהוא בקדושתו, אבל לתשמישי קדושה מועיל תנאי לדברי הכל אפילו בעודן בקדושתן (רק שישתמש בהם שלא בשעת מצותן, כגון: עטרות של ספר תורה ליטול מהן ולהניחן בראש חתנים), כמו שיתבאר בסי' קנ"ד, ובלבד שלא יהא תשמיש מגונה כמו שיתבאר בסי' קנ"א", עכ"ל.

וראה עוד במשנ"ב (סי' מ"ב ס"ק כ"ג): "הזמנה מילתא היא – אף דבסעיף א' קי"ל דמותר לשנות השל ראש ולהורידו מקדושתו מטעם דהזמנה לאו מילתא היא אף דשם הוא גוף הקדושה, שאני התם דעכ"פ עושה בהם קדושה קצת, אבל הכא הלא רוצה לעשות בהם דבר חול ולזה מהני הזמנה בגוף הקדושה. ועיין במג"א שהביא דיעות החולקין על זה וסבירא ליה דאף בגוף הקדושה הזמנה אינה כלום". ושם בבה"ל (שם ד"ה "מילתא"): "עיין במג"א שמצדד לפסוק כהרמב"ן שחולק על זה, ולפי דברי הגר"א בביאורו שמתרץ היטיב שיטת הרז"ה והנמוקי יוסף בעלי סברא זו, וגם הביא שהריטב"א ג"כ ס"ל דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא – קשה מאוד להקל נגד כל הני רבוותא. שוב מצאתי לאחד מן האחרונים שכתב ג"כ דלמעשה יש להחמיר כסברא הא', וכן בתשובת משכנות יעקב בסימן נ"ה מכריע ג"כ לפסוק כהרמ"א ודלא כמג"א".

[47] משנ"ב (סי' מ"ב ס"ק כ"ג): "מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף סת"ם או שאר כתבי הקדש אפילו על הנייר – אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול לכו"ע שזה עשה מעשה של גוף הקדושה, ואפי' תנאי לא מהני בזה". וכך כתב הקול יעקב (שם ס"ק כ"ה). וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "מילתא"), ז"ל: "ודע דמה שכתבתי במשנה ברורה, מיהו אם התחיל לכתוב וכו' ואפילו תנאי לא מהני בזה, כן מוכח מאליה רבה ופמ"ג ושארי אחרונים. ובאמת שכן מוכח ג"כ מהמג"א להמעיין בו. והח"א מיקל בתנאי גם בזה, ולא ידעתי מנ"ל". וראה עוד בפרק כתיבה לשמהסעי' כ"ו.

[48] רמב"ם (הלכות ס"ת פרק ה' ה"א): "ספר תורה שבלה ותפילין שבלו – אין עושין מהן מזוזה, ולא מן הגליונים של ספר תורה – אין כותבין עליו מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". וכך כתב השו"ע (יו"ד סי' ר"צ סעי' א'): "ספר תורה או תפילין שבלו – אין עושין מהם מזוזה, ואין כותבין אותה על גליוני ספר תורה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". וכתב הש"ך (שם ס"ק א'): "כגון שנכתב פרשת שמע בס"ת בסוף הדף לא יוסיף לכתוב למטה בגליון פ' והיה אם שמוע, דאע"ג דהשתא נכתבו כסדרן וכהלכתם, מכל מקום אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". והביאו הקול יעקב שם (ס"ק ב'), וראה עוד כמה כללים בנוגע לזה ממה שהובא בקול יעקב (שם ס"ק א'-ו').

[49] וראה בשו"ע (או"ח סי' מ"ב סעי' א'): "אסור לשנות תפילין של ראש לעשותן של יד וכו' מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו', אבל משל יד לשל ראש – מותר לשנות וכו'. ואם היו חדשים שעדיין לא הניחם – מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד, שתולה עליהם מכסה עור אחד ונראים כבית אחד". וכתב עוד בלבוש (או"ח סי' ל"ב סעי' ח'), ז"ל: "כללא דמילתא, כשמעבדים את הקלף לשם ספר תורה – מותר לכתוב עליו בין מזוזה בין תפילין בין ספר תורה, שהרי הוכן אפילו לקדושה חמורה כל שכן שהוכן לקדושה קלה, ואין שייך כאן הורדה בקדושה כיון שעדיין אין שום קדושה בקלף עצמו כל זמן שלא נכתב עליו כלום, אלא הכנה בעלמא היא ולאו מילתא היא". וכתב האליה רבה (או"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז): "ומשמע מלבוש הנ"ל דכל שנכתב על יריעה לס"ת איזה שורות, אף אם נפסל בשם – אסור לכתוב על הנותר תפלין ומזוזות דהוי כמו צר ביה ואזמניה. גם דמי קצת ליו"ד סימן ר"צ [סעיף א] דאין כותבין מזוזה על גליון ס"ת".

וכתב הפמ"ג (שם א"א ס"ק י'): "וזה אינו מסימן מ"ב סעיף א' אף על פי שכתבו כבר של ראש משנין לשל יד, וכדכתיבנא…. ובאליה רבה ס"ק ט"ז דאם כתב על קלף לספר תורה – אסור על הנותר תפילין, ואיני יודע, דתפילין של ראש לשל יד תיובתיה", דהיינו דסבירא ליה לפמ"ג שכמו שמותר להוריד מתפילין של ראש לתפילין של יד כשהם חדשים, ה"ה קלף שהתחיל לכתוב עליו ס"ת – מותר לשנותו ולכתוב עליו תפילין או מזוזות.

אמנם הנודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק יו"ד סימן קע"ד) כתב: "מסתימת לשון הרמב"ם והשו"ע סימן מ"ב שאם היו חדשים – מותר לשנות משל ראש לשל יד שטולה עור כו', משמע שאפילו כבר נגמר של ראש לגמרי עם השי"ן, אפ"ה כל זמן שלא הניחם לא מקרי רק הזמנה, וא"כ שפיר יש ראיה להקל". אמנם למעשה כתב להקל דווקא לשנות ס"ת לתפילין דס"ל דהם אותה קדושה, אבל לא למזוזה דהוי קדושה הקלה. והביאו מלאכת שמים (כלל כ"א חכמה אות ה'). וראה עוד בבה"ל (סי' מ"ב ד"ה "מותר לשנות").

וע"ע בקסת הסופר (סימן כ"ה אות ב'), ז"ל: "ואם התחיל לכתוב ס"ת ונפסלה היריעה – אסור לכתוב על הנותר תפילין או מזוזה, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, וכיון שכבר התחיל לכתוב עליו הוי ליה כאזמניה וצר ביה". וראה עוד בלשכת הסופר שם (ס"ק ב').

וכתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ל"ו) אחר שהביא הפוסקים הנ"ל: "וכיון דפלוגתא היא, לכתחלה – אין לעשות כן, אבל בדיעבד אם כבר כתב – אין לפסול. ואפילו לדעת האוסרים, אפשר לומר לא אסרו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם כבר כתב – לא פסלי".

[50] כתב הטור (יו"ד סי' רע"א): "כתב הרמב"ם: אם הנכרי מעבדו – פסול אפי' אומר לו ישראל עבד עורות אלו לשם ס"ת. וה"ר ברוך כתב שאם מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו – שרי, וכ"כ בעל העיטור דסגי בנכרי שמעבדם לשמה. וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל, וכ"כ רב נטרונאי אם אפשר לישראל לעבדם לשמה – מצוה מן המובחר, ואם לאו – ילך לנכרי ויאמר לו: קלף לס"ת אני צריך, וכשמעבדם לשם ס"ת יסייע עמו ישראל מעט, וכה"ג הוי עיבוד לשמה". וכתב הב"י שם: "בהלכות ספר תורה (שם) כתב הרא"ש שנהגו העם כה"ר ברוך כי אין עבדנים ישראלים מצויין בכל המקומות, וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה זה לא יעשה, אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז: אני עושה כך לשם ס"ת, וזה יעשה הגוי לשם ישראל כשיאמר לו: עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפרק אין מעמידין (ע"ז כו:) דרבי יהודה בעי מילה לשמה, ואפילו הכי ימול ארמאי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד, דכיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו, וכן דעת בעל העיטור, עכ"ל. ואני תמה למה כתב שנהגו כה"ר ברוך לפי שאין עבדנים ישראלים מצויין, וכי אין עבדנין ישראלים מצויין מאי הוי, הא כיון שאין צריך לשמה אלא בתחלת העיבוד יניחן ישראל בתוך הסיד לשמה ואח"כ יעבדם הגוי והוו מעובדים לשמה גם לדעת הרמב"ם, ושמא לא היו הגוים מניחין לישראל ליתן העורות לתוך הסיד". וכתב הקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק ל"ז): "ואם הישראל נותנו לתוך הסיד לשמו – מניח את הנכרי בלבדו להוציאו ולתקנו, ואין צריך לסייעו עוד. מגן אברהם (ס"ק י"ג), אליה רבה (אות י"ז), הלכה ברורה (אות י"א), רבינו זלמן (אות י"ב)".

[51] כתב הב"ח (יו"ד סי' רע"א): "ומ"ש בשם ה"ר ברוך דבישראל עומד על גבו ומסייעו – שרי. הכי איתא בספר התרומה סימן (קפ"ט) [ק"צ] דמסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל קא עביד, עכ"ל. ורצונו לומר דאע"ג דבפרק המצניע (שבת דף צ"ג א) אסיקנא דמסייע אין בו ממש דהכי אשכחן בדוכתא טובא, אפ"ה מסייע זה דמסייעו מעט בתחלת עיבודו כשישים העור לתוך הסיד ויאמר אז: אני עושה כך לשם ס"ת יש בו ממש, ואמרינן דהנכרי גומר כל העיבוד אדעתא דישראל שהיה עושה כך בתחלת העיבוד, אבל לכתחלה ודאי אי איכא ישראל שיכול לעבד לא יסמכו על מה שישראל מסייעו מעט בתחלת העיבוד וגומר הגוי על ידו, ולכן כתב הרא"ש שנהגו העם כה"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות. ומה שהקשה בית יוסף: וכי אין עבדנים ישראל מצויין מאי הוי הא כיון שאינו צריך לשמו אלא בתחלת העיבוד יניחם ישראל בתוך הסיד לשמו ואח"כ יעבדם הגוי וכו' עכ"ל, לאו קושיא היא דדוקא כשישראל הוא מעבד מתחלה עד סוף סגי כשיאמר בתחלת העיבוד: אנכי מעבד עורות אלו לשם קדושת ס"ת ותו לא צריך לא דיבור ולא מחשבה שמעבדו לשמה, אבל בגמרה הגוי דאיכא למימר דילמא גוי כשגמרה מעבדה שלא לשמה במחשבה, הילכך לכתחלה אין לגמור העיבוד ע"י גוי כשאפשר ע"י עבדן ישראל, והכי נקטינן, דלא כבית יוסף דמיקל אפילו בדאיכא עבדן ישראל, דליתא". וראה בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק י"א): "ואם יש עבדנין ישראל – לכתחלה יעבד על ידי ישראל. ואף על גב דלדעת מרן [שם] אם ישראל מניחם לתוך הסיד – מותר לעבד על ידי גוי לכתחלה ואפילו ביש עבדנין ישראל, מכל מקום יש מחמירין, ב"ח [שם], לבוש (אורח חיים סימן ל"ב סעיף ט'), מחצית השקל (שם ס"ק י"א), רבינו זלמן (שם סעיף י"ב), מלאכת שמים (כלל ג' אות ה'), קסת הסופר (סימן ב' סעיף ה'), מאיל המלואים (באניה דיונה פרק ו' אות ב')". וראה עוד בהערה הבאה.

[52] כתב הב"י (סי' ל"ב): "ואם עבדו גוי, כתב הרמב"ם בפרק א' (תפילין הי"א) שהוא פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו, משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד. והרא"ש כתב בהלכות ס"ת (סי' ג) בשם ה"ר ברוך (ספר התרומה סי' קצ) שאם הגוי מעבדו וישראל עומד על גביו וסייעו, מסייע זה יש בו ממש, דנכרי אדעתא דישראל עביד. וכתב עוד: ונהגו העם כמו שכתב ה"ר ברוך כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות, וכן הדעת מכרעת, וכן דעת בעל העיטור (הל' תפילין סוף ח"א נו.) דסגי בגוי שיעבדנו לשמו, ורבינו לא הזכיר שהישראל יסייע, משמע דסבירא ליה דמסייע דנקט ה"ר ברוך לאו דוקא, ואפילו אם תימצי לומר דדוקא קאמר, כיון שבעל העיטור הכשיר עיבוד גוי לשמו ולא הזכיר שיסייע הישראל, פסק כמותו. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ס"ת (יו"ד סי' רע"א) דברי ה"ר ברוך והזכיר ישראל מסייע, וגם כתב (הטור שם) בשם רב נטרונאי: וכשמעבדם לשם ס"ת יסייע עמו מעט, ואף על פי שגם שם כתב דברי בעל העיטור, משמע דכה"ר ברוך ורב נטרונאי נקטינן, ולא הביא דברי בעל העיטור אלא לאפוקי מהרמב"ם דפסל עיבוד גוי, ואפשר שבעל העיטור עצמו סובר שיסייע ישראל עמו אף על פי שלא נתפרש בדבריו, וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה: וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן, וכן כתוב בהגהות מימון פ"א (שם אות ו)".

כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ט'): "אם עיבדו אינו יהודי, להרמב"ם – פסול אפילו אמר ליה ישראל לעבד לשמו, ולהרא"ש – כשר, אם ישראל עומד על גבו וסייעו, הגה: קצת בעבודה, וכן נוהגין". וכן כתב הרמ"א להלן (יו"ד סי' ער"א סעי' א').

כתב הקול יעקב (יו"ד שם ס"ק י'): "ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל, אלא שאומר לנכרי שיעבדנו לשמו – סגי בכך. ב"ח [עמוד רז ד"ה ומה שכתב], ש"ך (אות ה'), מגן אברהם (אורח חיים סימן ל"ב ס"ק י"א). וכן כתבו האחרונים. אבל דעת מרן בבית יוסף [שם ד"ה ויש לדקדק] דדוקא מסייע הישראל בשעת העיבוד, אבל אם לא סייע – פסול. וכן דעת השלחן גבוה (באות י"א). אליה רבה שם (סימן י"א אות א')".

וע"ע מה שכתב הקול יעקב (שם): "וצריך שיאמר לנכרי שיעבדנו לשמו סמוך ברגע שהוא נותן את העורות לתוך הסיד, ולא מהני מה שאומר לו קודם לכן. ואם יש לנכרי פועלים גם כן נכרים, אזי גם כן צריכים הפועלים ההם לעמוד שם כשהוא מצוה לעבדן לשמן. מלאכת שמים (כלל ג' אות ה' ו'), קסת הסופר (סימן ב' אות ה'). ואף על גב דמדברי מרן בית יוסף [ריש עמוד רז] משמע אם מניח ישראל בתחלה לתוך הסיד לשמה, ולא אמר לנכרי כלום, ואחר כך מעבדן הנכרי – הוי מעובדין לשמה, מכל מקום מב"ח [עמוד רו ד"ה ומ"ש בשם] משמע אם נותן ישראל עורות בעיבוד ולא אמר לנכרי כלום – אסור, ויש לחוש לדבריו, עיין פרי מגדים (אשל אברהם סימן ל"ב אות י"א).

[53] ראה לעיל הע' ל"ז בענין אם היה תחילת העיבוד שלא לשמה, שמהני שיחזור ויוציא את העור מן הסיד ויחזיר לשמה.

[54] בגמ' שבת (ע"ט ע"א): "תא שמע, דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן: מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו – דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ… חיפה – דמליח ולא קמיח ולא עפיץ… דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ". וכתב הרמב"ן: "מ"מ למדנו דסתם עיבוד היינו מליח, דהא אמרן לעיל דבין מעובד ובין שאינו מעובד שיעורן לעשות ממנו קמיע, וכאן במליח וקמיח שיעור אחר לכתוב גט, אלמא סתמא לאו לקמוחי קאי אלא למלוחי דהיינו עבוד כדאמרן בפ' כלל גדול היינו מולח היינו מעבד", וא"כ כיון שמליחה נחשבת כחלק מעיבוד העור, לכן ראוי להדר שלא למלוח את העורות על ידי גוי כלל, ומכל מקום כיון שעיקר העיבוד כיום נעשה על ידי סיד וכדלעיל בהערה כ"ב-כ"ג, והישראל עושה את העיבוד בסיד לשמה וראה עוד בסעי' ל"ג, ועוד שכאשר מגיעים העורות לארץ משרים אותם במים כדי שייצא המלח מהם, ועיין לעיל בהערה ל"ח ששריה מבטלת את העיבוד, לכן יש להתיר לכתחילה.

[55] וראה לעיל הערה נ' בדברי הב"י, וראה עוד בהרחבה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד סי' נ"ב).

[56] ראה לעיל הערה נ"א, וראה עוד במאמר מרדכי – לימות החול (פ"ז סעי' ק"ב) לגבי טווית ציצית לשמה, וראה עוד במאמר מרדכי – למועדים וימים (פ"ח סעי' ל"ו).

[57] כתב הטור (יו"ד סימן רפ"ו): "ספר תורה שנקרעה היריעה למעלה או למטה בגליון ונכנס עד ב' שיטין בתוך הכתב – יכול לתופרה, והוא שלא יעבור הקרע על האותיות בענין שישתנה צורת שום אות, אבל אם עבר הקרע על הכתב – לא יתפור וגם הקרע אינה נתפר אלא בגידין….. ושאל א"א הרא"ש ז"ל להר"מ אי שרי לטלות עליו מטלית מחוץ ולדבקו בדבק, ודעת א"א הרא"ש ז"ל היה נוטה להתיר, והר"מ מרוטנבר"ק אסר", עכ"ל.

עוד מובא בירושלמי (מגילה פ"א): "הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות וכותבין בדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשיער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין", עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור הירושלמי. ברא"ש (הלכות קטנות, קיצור הלכות תפילין) כתב: "וכן הרמב"ם ז"ל כתב שיכרוך הפרשיות (של התפילין) במטלית, והביא אותם בכלל ח' דברים המעכבין בתפילין, ותימה הוא לומר דכריכת מטלית מעכב. ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליה לא מטלית ולא קלף אלא כורכין שיער סביבותיו, ובירושלמי פ"ק דמגילה [הלי"א] אמר דהלכה למשה מסיני כותבין בעורות ובדיו ומסרגלים בקנה וכורכין בשיער וטולים במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין, וכתב הר"ר ברוך בעל התרומה דאין ראיה משם לטלות מטלית או לכרוך קלף על הפרשיות, דלא איירי בהכי אלא מיירי כשיש קרע בקלף וקאמר שישימו מטלית או קלף על הקרע וידבקנו בדבק, וכן מוכח במסכת סופרים (פ"ב) דשנו גבי קרע של ס"ת", עכ"ל.

וז"ל שו"ת המהרי"ק (סימן קכ"ב): "ומאי דמייתי מר ראיה מספר הטורים שאסר מהר"ם ליטלות במטלית ע"ג הקרע מבחוץ ומדבקי בדבק, ודאי לכאורה משם היה נראה ראיה דלדברי מהר"ם אסור, אמנם צריך להתיישב בדבר והדבר צריך תלמוד, דלפי דברי מר שאין רוצה לחלק בין טולה במטלית לטולה בקלף קשה קצת היאך חולק מהר"ם על דברי הירושלמי דקאמר דהלכה למשה מסיני וכו' עד וטולין במטלית ודובקין בדבק, ואם כי ודאי נוכל ליישב דס"ל למהר"ם דטולין במטלית קאי אתפילין, כלומר שכורכין כל פרשה ופרשה במטלית כשיטת המיימוני, ובודאי שכן הוא דעת מהר"ם לפי הנראה לע"ד, מכל מקום הא דקאמר ודובקין בדבק קאי אס"ת שנקרע לכאורה לכ"ע, וכן כתב בסמ"ג וכן בסמ"ק… ועוד תניא במסכת סופרים: אין דובקים בדבק ואין כותבין על גב מטלית ולא תופרין במקום הכתב. רשב"א אומר משום רבי מאיר: דובקים בדבק וכותבין על גב מטלית אבל אין תופרין… א"כ יש להביא ראיה וסמך למנהג, דעד כאן לא קא מפלגי רבנן עליה דרשב"א אלא דוקא שטלה והדביק עליו מטלית וכתב על גביו, אבל היכא שטולה ומדביק עליו קלף הכשר לכתוב עליו ס"ת, מודו ליה רבנן לרשב"א משום ר' מאיר דפשיטא דהפרש גדול יש בין זה לזה… והנה הוגד לי על דרך האמת כי יש ספר תורה ביד רבי אברהם טרויי"ש יצ"ו בן בנו של מהר"ר יוסף טרויי"ש ז"ל שבא ממהר"ר מתתיה טרויי"ש ז"ל שהוא מלא טלאים בכיוצא בזה שנכתב על הטלאים בכמה מקומות ונהגו כל אותם הגדולים להקרות בו. הרי לך כי רבים וקדמונים הנהיגו לעשות כן ומנהג אבותינו תורה היא", עכ"ל.

והביאו הבית יוסף (סי' ר"פ), וז"ל: "ומהרי"ק בשורש קכ"ב כתב שהיו נוהגים אצלם לטלות קלף על חסרון שביריעה ולכתוב עליו, ופלפל והאריך בדבר כדי לקיים המנהג", עכ"ל. וכתב הרמ"א דהמנהג כדברי המהרי"ק, וז"ל: "וי"א דמותר לדבק עליו קלף מבחוץ, כל זמן שמותר לתפרם, ולדבק הקריעה ע"י כך וכן אם נחסר דבר, כותבין על הקלף הדבוק וכן נהגו", עכ"ל. וראה עוד בב"ח (יורה דעה סימן רפ"ו), ז"ל: "כתב מהרי"ק בשורש קכ"ב על מה שנהגו לטלות במטלית על נקבים שביריעה קודם התחלת כתיבת הספר תורה ואחר כן כותבין על הטלאי, ובאו מקצת חכמים והביאו ראיות לאיסור, ודחה הוא ראיות האוסרים. ולפעד"נ דהעיקר כדברי האוסרין, אלא מאחר שנהגו מקדמונים לקרות בספר תורה כזו בפני גדולי עולם ולא מיחו על ידם, על כן אין לשום גדול למחות ולהורות הוראה לאיסור לאחרים, אבל המחמיר לעצמו בספר תורה שלו הרי זה משובח ותבא עליו ברכה", עכ"ל.

וכן הוא בבני יונה (סימן ר"פ): "יריעה שיש בה טעות נוהגין שקודרין מקום הטעות ותולין עליו מטלית מבחוץ וכותבים עליו מה שנחסר", עכ"ל. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן רעב), וז"ל: "נפשו בשאלתו אודת ס"ת שנכתב בו: כי לא ינקה ה' אלקיך את אשר ישא את שמו לשוא, נמצא תיבת אלקיך מיותר, אם צריך לגנוז היריעה או לקדור השם כי הצבור נדחקים וקשה להם לגנוז יריעה שלימה… על כן נראה להלכה ולמעשה בנידון דידן לקדור ד' תיבות, דהיינו אלקיך את אשר ישא ולגונזם, ולהטיל מטלית במקומו ולכתוב קצת באותיות משוכות ארוכות תיבת: את אשר ישא כדי שלא ישאר ריווח ג' אותיות בין תיבת ה' לתיבת את אשר ישא, ואז שפיר דמי", עכ"ל. וכ"כ קסת הסופר (סי' יח סעיף ה'), וז"ל: "ונוהגין עוד הסופרים שאם יש נקבים בקלף או לאיזה צורך שחותכים מן היריעה איזה טעות, ונשאר נקב, מדבקין שם מטלית מבחוץ ומתקנים אותו יפה יפה, וכותבים על המטלית מה שחסר, ויש אוסרים והמחמיר לעצמו בספר תורה שלו הרי זה משובח ותבא עליו ברכה, אבל המנהג פשוט להתיר, ויש להם על מה שיסמוכו", עכ"ל. וכן המנהג.

[58] עיין בהערה קודמת. והנה כתב הב"ח (סימן ר"פ): "מיהו נראה אם כתב מקצת האות על היריעה ומקצתו על הטלאי – הרי זה פסול לדברי הכל, דהלא אפילו היכא שנקרע האות באמצע אף על פי שהדבק מחזיקו – פסול, כיון שאינו מוקף גויל אף על פי שכל האות כתוב על היריעה כל שכן כשמקצת האות כתוב על היריעה ומקצתו על הטלאי, דכשתחלק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות בב' חתיכות, ולא עוד אלא אפילו נכתב האות כולו על היריעה אלא שמקצת הדיו מצד אחד של האות הוא עובר גם על הטלאי, לא מהני הקפת הגויל שבטלאי להאות שנכתב על היריעה, אלא האות הנכתב על היריעה צריך להיות מוקף גויל ביריעה עצמה בלא טלאי והאות הנכתב על הטלאי צריך שיהא מוקף גויל ג"כ בטלאי עצמו בלא יריעה", עכ"ל.

והט"ז שם (ס"ק ד') חלק על הב"ח וכתב: "אם לא היה עדיין פסול אלא חסרון יש בקלף והוא מדביק שם קלף מבחוץ, נעשה מתוקן ומוכשר קודם הכתיבה וכשבא לכתוב על אותו הדבוק הוי ליה ככותב על שאר היריעה דנעשה גוף אחד ע"י הדבוק כי טוב הוא, ועל כן ודאי שפיר יכול לכתוב אות אחד קצתו על היריעה וקצתו על הקלף, כן נראה מבואר כוונת מהרי"ק שם, וראייתו ממה שאמרו בירושלמי: ודובקין בדבק", עכ"ל. וכ"כ בלדוד אמת (סימן יז אות יא): "אם כותב אות כולה מחדש חצי אות על היריעה וחציו על הטלאי שרי", עכ"ל. וכן עיקר לדינא במקום שאי אפשר. וז"ל הקול יעקב (סימן ר"פ ס"ק י"ב): "מה שנוהגים הסופרים לטלות מטלית על נקבים ביריעה וכותבין על הטלאי, יש אומרים צריך לכתוב כל האות על הטלאי, אבל אם כתב מקצת האות על היריעה ומקצתו על הטלאי – פסול. ולא עוד אלא אפילו אם כתב כל האות כולו על היריעה, אלא שמקצת הדיו מצד האחד של האות עובר גם על הטלאי – לא מהני הקפת הגויל שבטלאי להאות שנכתב על היריעה, אלא צריך להיות מוקף גויל ביריעה עצמה בלא טלאי, והאות הנכתב על הטלאי צריך להיות מוקף גויל בטלאי עצמו בלא היריעה. ב"ח [עמוד רלט ד"ה כתב], ש"ך (ס"ק ז'), קסת הסופר (סימן י"ח אות ה' ו'), אניה דיונה (פרק מ"ג אות ב' ג'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות י"ד). ויש אומרים דמותר לכתוב חצי אות על היריעה וחצי אות על הטלאי, אם מתקן הטלאי קודם הכתיבה, ט"ז (ס"ק ד'), אמת ליעקב (בדיני קרע יריעה אות יו"ד י"א), לדוד אמת (סימן י"ד אות ז' וסימן י"ז אות י"א), בית מנוחה (בדיני תפירה אות כ"ח). והמחמיר לעצמו שלא לכתוב על הטלאי אפילו אות שלם, הרי זה משובח, ותבא עליו ברכה. ב"ח (שם), ש"ך (שם), קסת הסופר (שם)".

[59] ראה בהרחבה להלן פרק ג': שרטוט, סעי' כ"ג, נמחק השרטוט.

[60] כתב הפמ"ג (אשל אברהם סימן ל"ב ס"ק כ"ב): "נסתפקתי אם ך' פשוטה מגיע לסוף קלף בלי היקף, אם חיבר קלף בדבק ועכשיו מוקף אי מהני, ופשיטנא מהדא דיו"ד סימן ר"פ בש"ך אות זיי"ן בשם הב"ח דלא מהני מטלית להיות מוקף גויל, יע"ש. וזה אף לט"ז שם אות ד' – פסול, דהואיל ובשעת כתיבה פסול לא מהני מטלית", עכ"ל. וכ"כ המשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק ס'). וכתב הקול יעקב (סימן ל"ב ס"ק ע"ג): אם כתב כ"ף פשוטה מגיע לסוף הקלף בלי הקף גויל, וחיבר קלף בדבק, ועל ידי כך נעשה מוקף גויל – לא מהני. פרי מגדים (אשל אברהם אות כ"ב), מלאכת שמים (כלל ז' אות ב' בחכמה). וכן כל אות שלא היה מוקף גויל בשעת כתיבה – לא מהני הדבוק מאחריו לעשותו מוקף גויל. אבל אם היה חסרון בקלף והדביקו מבחוץ קודם כתיבה – כשר. אמת ליעקב (בדיני נקב וקרע אות ז'), לדוד אמת (סימן י"ד אות ז')", עכ"ל. ועוד עיין בספר גן המלך (סימן קל"ה). וראה עוד בהערה הבאה.

[61] עיין הערה נ"ח בדברי האחרונים בעניין אות שכתובה חציה ע"ג הקלף וחציה ע"ג הטלאי, וכן לגבי הקפת גויל בטלאי לאות שכתובה בקלף.

וראה בהערה הקודמת. וכתב העצי לבונה (סי' ר"פ): "ועיין עוד שם בפרי מגדים (הובא בהערה הקודמת) מה שנסתפק אם הך' פשוטה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל, אם חיבר קלף בדבק ועכשיו מוקף אם מהני, ופשיט ליה מהש"ך בשם הב"ח כאן דלא מהני מטלית להיות מוקף גויל וזה אף להט"ז – הוא פסול, דהואיל ובשעת הכתיבה נפסל לא מהני מטלית ע"ש, אך מ"מ יש נפקא מינא דלהט"ז אינו פסול אלא בדבקו אח"כ, כיון דכבר נפסל לא מהני להכשירו, אבל אם היה מדבק מתחלה – מותר לכתוב אף חצי אות על זה וחצי אות על זה, א"כ מכל שכן בנכתב כל האות על היריעה רק שאינו מוקף גויל אלא ע"י הדבק דשפיר מצטרפין דהווי כגוף אחד… אך הפרי מגדים מיירי דחיבר הקלף אחר הכתיבה, לכן כתב דזה אף להט"ז – פסול, אבל באמת אם היה דבוק קודם הכתיבה מהני לדידיה היקף גויל של הדבוק להצטרף ליריעה להכשיר ע"י זה, אך להש"כ – פסול נמי בזה", עכ"ל. וכן הוא בלדוד אמת (סימן י"ד ס"ק ז'), הובא בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ע"ג).

[62] כתב הנחלת שבעה (ח"ג סימן ל"ז): "וכן ראיתי כמה סופרי זמנינו ששאלתי אותם איך נהגו אם אירע איזה קלקול בשם אם מסלקין כל היריעה, והשיבו לי שקודרים אותה אזכרה, כגון אם עלה קרע בתוך אותיות הויה, קודרים אותה ומדבקים קלף אחר על הנקב וכותבין שם אזכרה אחרת", עכ"ל. ועיין עוד לקמן בהערה ס"ג בדברי גן המלך (סימן ה').

ובגליון מהרש"א (יורה דעה סימן ר"פ סעיף א') כתב: דבש"כ סימן עה"ר ס"ק ג' משמע דגם אזכרה מותר לכתוב על הטלאי, וכן כתב החתם סופר בתשובות יו"ד חלק ב סימן רנט דפשיטא ליה לש"כ בסימן ער"ה דמותר לכתוב שם ה' על המטלית, והכי ס"ל לחת"ס שם לדינא. ועוד עיין בדברי הקול יעקב (סימן ר"פ ס"ק י"ד): יש מחמירין לכתוב השם על המטלית, ואפילו כולו על המטלית, דחיישינן שמא ברבות הימים יתפרד המטלית ויבוא השם לידי בזיון ח"ו, שבות יעקב (חלק ב' סימן פ"ח). ויש מתירין לכתוב השם על המטלית, דבר שמואל (סימן ש"ה), נחלת שבעה (חלק ב סימן ל"ז), חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רנ"ט), בית מנוחה (בדיני תפירה אות כ"א). ועל כל פנים צריך ליזהר שלא לכתוב חצי השם על המטלית וחצי על היריעה, אלא או כולו על המטלית או כולו על היריעה. גן המלך (סימן ה'), אמת ליעקב (בקרע היריעה אות י"א), קסת הסופר (סימן י"א אות י"ג), מלאכת שמים (כלל ט' אות י"ח בחכמה). וכתב עוד גן המלך (שם), דיותר טוב שיגרור ביריעה וידחוק עצמו כדי לכוין שתהא האזכרה נכתבת על היריעה בעצמה, מלכתוב האזכרה על הטלאי. והביאו אמת ליעקב (שם), לדוד אמת (סימן י"ז אות י"א).

[63] כתב בספר גן המלך (סימן ה'): "היכא דיש קרע ביריעה וטולין לה חתיכת עור, איכא פלוגתא בין המפרשים – איכא מאן דמיקל לכתוב חצי אות על היריעה וחצי אות על הטלאי, ואיכא מאן דמחמיר קצת ובעי מיהא שיהא האות כולו על הטלאי, אבל חציו על הטלאי וחציו על היריעה – לא, ועיין בט"ז וש"ך י"ד סי' ר"פ. ולעד"נ שאם יזדמן לו לכתוב אזכרה, דיש להחמיר, אלא יכתוב כל האזכרה או על הטלאי או על היריעה, וטעמא דיש לחוש שמא יתפרק הטלאי ותלך משם חצי האזכרה והוי כנמחק השם, ויותר טוב הוא שיגרור ביריעה וידחוק עצמו כדי לכוין שתהיה האזכרה נכתבת על היריעה בעצמה, שאם יכתוב האזכרה על הטלאי יש לחוש שמא יתפרד הטלאי ויבא השם לבית התורפה ואי נמי שלא יאבד, הרי בא לבית הגניזה שאין תקנה לחזור ולדבקו במקומו הראשון, משום דהוי תעשה ולא מן העשוי בפיסול, שעד עכשו היה הספר חסר אזכרה ועתה ע"י דיבוק טלאי זה שהשם כתוב עליו נשלם הספר ולא השלים חסרונו בכתיבה מחודשת, ודומה זה לחותך כנף מצוייצת מן הטלית, שאפילו שחזר ותפרה במקומה כמו שהיתה, דפסול", עכ"ל. וכעין זה כתב בקסת הסופר (סימן י"ח הלכה ו'): "גם צריכין ליזהר מאוד לדבק תחלה את המטלית היטב ואח"כ לכתוב עליו ולא לכתוב עליו תחלה ואח"כ לדבקו, וכן אם היה כתוב עליו ונפרד, לא מהני לדבקו עם הכתוב עליו". וכתב שם בלשכת הסופר (ס"ק ה'): "כן כתב בספר מלאכת שמים כלל ט סעיף יח והביא שכ"כ גם בספר גן המלך סימן ה, שאם יכתוב תחלה על המטלית ואח"כ ידבקו יש בו משום תעשה ולא מן העשוי. ולכאורה לפי דברי מוהרי"ק גם בזה יש מקום להקל, ונ"ל דסברת גן המלך היא, כי בשלמא מה שכותבים על היריעה ומחברים אותה אח"כ אל יריעה אחרת מצותה בכך, ותופרין אותה בגידין כאשר באה הלכה למשה מסיני שיהיו תופרין בגידין, אבל הך מטלית שאין תופרין אותו אל הספר בגידין אלא מדבקין אותו בדבק, וא"כ בשלמא אם מדבקין אותו תחלה ואח"כ כותבין עליו, י"ל דנחשב מן היריעה עצמה וכותבין על היריעה וכמ"ש הט"ז דכשהוא מדביק שם קלף מבחוץ נעשה מתוקן ומוכשר קודם הכתיבה, וכשבא לכתוב על אותו הדבוק הו"ל ככותב על שאר היריעה דנעשה גוף אחד ע"י הדבוק כי טוב הוא, עכ"ל. הרי שדייק ג"כ שנעשה מתוקן ומוכשר קודם הכתיבה, משא"כ אם כותב מתחילה על המטלית הרי לא כתב על היריעה וכשמדבקו אח"כ אל היריעה  בדבק ונעשה גוף אחד ע"י הדבוק כבר יש שם הכתב, ואית ביה משום תעשה ולא מן העשוי. ונראה לפע"ד ג"כ דיש להחמיר בזה, דהא כתיבה ע"ג המטלית קולא גדולה היא", עכ"ל.

[64] שהרי אם ניתק הטלאי הוי הס"ת חסר ופסול, כ"ש היכא שנחלקה האות לשניים, ובתפילין ומזוזות חמיר טפי דהרי אי אפשר לתקנן משום דהווי שלא כסדרן. ועיין הערה קודמת לעניין אם ניתק הטלאי דלא מהני לדבקו שנית, וכ"ש היכא דכתוב על הטלאי שם קודש דאתי לידי גניזה.

[65] כעין זה איתא בשו"ת חתם סופר (יורה דעה חלק ב' סימן רס"ו), וכן כתב בקסת הסופר (סימן י"ב ס"ק ט"ז) שיש לדבק טלאי ע"מ שלא יתראה הנקב.