סוג גידים לס"ת ותפילין
- הלכה למשה מסיני שיהיו יריעות הספר תורה ובתי התפילין נתפרים בגידי בהמה או חיה הטהורים ואפי' מנבלה או טרפה שלהם[1].
סוג גידים למגילה
- מגילת אסתר אינה נתפרת אלא בגידי בהמה או חיה הטהורים ואפילו מנבלה או טרפה שלהם[2].
הידור בגידים
- אע"ג שגידי נבלות וטרפות של מין חיה ובהמה הטהורים כשרים, טוב שיהיו מבהמה הכשרה לאכילה, ויש בזה הידור מצוה[3].
טוויתם לשמה
- הגידים שתופרים בהם טווים אותם ושוזרים אותם ע"מ שיהיו נוחים לתפירה, ומ"מ אין זה מעכב, ואפילו לא היו טוויים – כשרים. לפיכך אין צריך לטוות את הגידים לשמה[4], ואפילו אשה או קטן יכולים לטוותם ולשוזרם[5]. ולכן גיד שאינו עשוי שני גידים שזורים אלא הוא גיד בודד – כשר לכתחילה.
גידי שור
- טוב לעשות גידים לתפירת ספר תורה ותפילין מגידי שור[6].
גיד הנשה
- אין לתפור יריעות של ספר תורה או בתי תפילין בגיד הנשה. ואם תפרו בו – יש לפרום ולתפור מחדש בגיד כשר[7].
יצור גוי
- מעיקר הדין, מותר לקנות גידים ממפעל של גוי או מיבואן גוי כאשר יש התחייבות בחוזה שהגידים שהם מספקים מקורם מבהמות או חיות טהורות. ומ"מ המהודר ביותר שיהיה פיקוח מהימן של ישראל[8].
[1] נאמר במסכת סופרים (פרק א' הלכה א'): "אין כותבין ספרים, לא על עורות בהמה טמאה, ולא על עורות חיה טמאה, ולא תופרין בגידן, ולא כורכין בשערן, והלכה למשה מסיני שכותבין על עורות בהמה טהורה, ועל עורות חיה טהורה, ותופרין בגידן, וכורכין בשערן". ופסק הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ט' הל' י"ג): "וכשתופרין היריעות, אין תופרין אותן אלא בגידים של בהמה או חיה טהורה ואפילו מנבילות וטריפות שלהם כדרך שתופרין את התפילין, ודבר זה הלכה למשה מסיני, לפיכך אם תפרן שלא בגידין או בגידי בהמה טמאה – פסול עד שיתירה ויחזור ויתפור כהלכה". וכתב הכסף משנה (שם): "וכשתופרים היריעות וכו'. בפ"ב דמכות: ס"ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור"מ חד אמר – כשר, וחד אמר – פסול. ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול, דכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' ואיתקש כל התורה לתפילין, מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס"ת כן. ובהדיא אמרו בפ"ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל. דגרסינן התם: א"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מגלה נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן – פסולה. וסובר רבינו דכיון דס"ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה"ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים: אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן". והשו"ע (סי' ל"ב סעי' מ"ט) כתב בדין תפירת תפילין: "הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים, וטוב לתפור בגידי שור". ובדין תפירת ספר תורה פסק השו"ע (יו"ד סי' רע"ח סעי' א'): "אין תופרין ספר תורה אלא בגידי בהמה או חיה הטהורים". ובקול יעקב (סי' רע"ח ס"ק ג') כתב: ואפילו מנבלות וטרפות שלהם, וזה שלא פירשו טור ומרן, סמכו על מה שכתבו בסימן רע"א [ריש הסימן] גבי כתיבה והוא הדין תפירה. שלחן גבוה (אות ב'), מלאכת שמים (כלל י"ד אות א'), בית מנוחה (בדיני תפירה אות ד')".
[2] כתב הבית יוסף (סי' תרצ"א): "נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן – פסולה. ונקראת איגרת (אסתר ט כט) שאם הטיל בה ג' חוטי גידים – כשרה, ובלבד שיהיו משולשין. בפרק ב' דמגילה (י"ט ע"א)". וכן פסק השו"ע (שם סעי' ה'-ו').
[3] ראה בהלכות קלף פרק ב' סעי' ה' ובהערות שם.
[4] כתב הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ג' הל' ט'): "כשתופרין את התפילין אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה ואפילו מנבילות וטריפות שלהן, לוקחין הגידין שיש בעקב הבהמה או החיה טהורים והם לבנים, ואם הם קשים מרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה". וכתב עליו רבינו מנוח (שם): "ומסתבר לן שהטוויה והשזירה צריכים להעשות לשמה דלא גרע מציצית דבעינן טוויה לשם ציצית. מיהו אם לא עשה כן – לא עיכב". והשו"ע (סי' ל"ב סעי' נ') כתב: "אין לקנות גידים מאינו יהודי, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם". וכתב עליו המגן אברהם (סימן ל"ב ס"ק ס"ו): "ולי נראה טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם, כיון דהם הלכה למשה מסיני בעינן טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד, ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו". וכן דעת שולחן ערוך הרב (סימן ל"ב סעי' ע"ה), שכתב: "וכל זה בגידים שאינן טווין, אבל גידים טווין – אסור לקנות מהם בכל ענין, שכיון שהלכה למשה מסיני הן צריך שתהיה עשייתן לשמן, כמו שצריך לעשות הרצועות שחורות לשמן מפני שהשחרתן היא הלכה למשה מסיני כמו שיתבאר בסי' ל"ג. וטווית הגידים זו היא עשייתן וצריך להיות לשמה (כמו שחוטי הציצית טווייתן זו היא עשייתן וצריך להיות לשמה), ונכרים לאו בני לשמה הן".
אבל האליה רבה (שם ס"ק ע') חלק על המג"א וס"ל דלא בעינן לשמה, וז"ל: "כיון שאפשר בלא טווייה לא בעי לשמה, והיינו שלא הזכירו הפוסקים שיהא לשמה". וכן דעת הפרי מגדים (אשל אברהם סימן ל"ב ס"ק ס"ו), וז"ל: "מנלן דבעי טויה לשמה. ומסימן ל"ג סעיף ד' שיחרן רצועות עכו"ם, אין ראיה, דבעי שחורות, מה שאין כן גידין אפשר לתפור בלא טויה (דומה לעור בתים להרמב"ם תפילין ג', ט"ו). שוב ראיתי באליה רבה ס"ק ע' כתב כן. ובציצית טויה לשמה מקרא, וכל מה דלא מפורש הוה רק מדרבנן, כמו עיבוד לשמה, וכדומה". וכן דעת רע"א (בהגהות לסי' ל"ב סעי' נ'), וז"ל: "גם שעיקר הדין יש לומר דלא בעינן טוייה לשמה. דהא טוויה לא נאמרה בסיני רק שיתפרם בגידים. ואם יקח גידים דקים יוכל לתפור בלא טויה. נזירות שמשון". ועיין במשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק רכ"ב) שהביא את דעות החולקים.
ועיין בשו"ת זבחי צדק (חלק או"ח סימן ה') דס"ל כדעת האליה רבה, וז"ל: "מיהו בענין טויית הגידין שכתב הרב מגן אברהם ז"ל דבעינן טוייה לשמה, כבר דחו דבריו כל האחרונים ז"ל, והם הרב אליה רבה (ס"ק ע') דכיון דאפשר בלא טויה לא בעי לשמה, וכ"כ האשל אברהם (ס"ק ס"ו) וכן דחה דבריו מאמר מרדכי (ס"ק מ"ו) וכן דחה אותו הרב נהר שלום (ס"ק י"ז בסופו), עי"ש. וא"כ יצא לנו מזה דבטויית הגידין לא בעינן לשמה משום דלא מצינו דבעינן טויה לגידין, והכי נקטינן". וכ"כ בקול יעקב (שם ס"ק רכ"ה).
[5] אע"ג דאשה וקטן פסולים לכתיבת ס"ת ותפילין, כמבואר בשו"ע בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפ"א סעי' ג') ובהלכות תפילין (סי' ל"ט סעי' א'). ועיי"ש בסעיף ב', שכתב: "כל שפסול לכותבן, פסול בכל תיקון עשייתן". מ"מ כתב המשנ"ב (שם ס"ק י'): "ודוקא שעושה מעשה בגוף התפילין, כגון: חיפוי הבתים ותפירתן וכ"ש עשיית השי"ן בעור הבתים או להגיה איזה אות, דעתה הוא פסול וע"י הגהתו יוכשר דזה הוא כתיבה ממש, אבל עיבוד הקלף איננו בכלל זה, וכשר ע"י גוי וכ"ש ע"י אשה". ולפ"ז כ"ש טויית ושזירת הגידים דשרי.
[6] כתב בספר המנהיג (הלכות תפילין עמ' רכ"ט): "אמרינן במנחות ובשבת: תפלין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן, הלכה למשה מסיני למכרכינהו בשערא דתורא כי היכי דלידכר ליה לעגלא ולא חטא, כדכתיב: המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וגו', בספר יהושע… וכן בגידים מזה הטעם, משור או מפרה כי היכי דלידכר ליה" וכו'. ועיין בב"י (סי' ל"ב סעי' מ"ט), וז"ל: "וכתוב בשימושא רבא: ואיכא דאמרי בגידי שור. איבעיא להו: תפרן בגידי בהמה דקה מהו? פלוגתא הוא ולא איפשיטא לן, וכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. ואיכא דאמרי משמיה דרב יוסף – מותר, עכ"ל. וכן כתוב בנמוקי יוסף (הל' תפילין ז. ד"ה ציפן) שאין תופרין אלא בגידי שור ולא בשל בהמה דקה, ולא משמע כן בתלמודא אלא כל גידי בהמה וחיה טהורה כשרים. וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה ולא חילקו בין גסה לדקה. ואף על פי שבספר התרומה (סי' ר"י) כתב: אמר רב פפא: ובגידי שור, לא לעכב אמר כן". ופסק השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' מ"ט): "הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים, וטוב לתפור בגידי שור".
וראה קול יעקב (סי' רע"ח ס"ק א') שכתב כן בתפירת ספר תורה: "אין תופרין ספר תורה אלא בגידי בהמה וכו'. וטוב לתפור בגידי שור. קסת הסופר (סימן י"ז אות ב'). ועיין שלחן ערוך אורח חיים (סימן ל"ב סעיף מ"ט), ועיין שם בבית יוסף [עמוד קנט ד"ה "ומ"ש בגידי"]. וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לתפור בגידי שור דוקא".
[7] כתב הבני יונה (סי' רע"ח סעי' א'): "וצ"ע ליקח לתפור מגיד הנשה שאינו מותר בפיך". וביאור הספק הוא – האם נחשב מן המותר בפיך כשם שנבלות של בהמה טהורה אף שאסור לאוכלם נחשבות מן המותר בפיך משום שהנבלה היא ממין של מותר בפיך, או שמא דין נבלה שונה כיון שהיתה מותרת לאכילה אם היו שוחטים אותה, משא"כ גיד הנשה שאסור אפילו ע"י שחיטה. ובשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סי' ל"ט) כתב: "ונוהגים סופרים היתר לתפור בגיד הנשה אף על פי שהוא מהאסור בפינו, ונהירנא כי מ"ו הגאון זצ"ל מיחה בידם".
ועיין בשו"ת גינת ורדים (ח"א או"ח כלל ב' סימן ט"ז) מה שהביא את דברי השואל מהר"מ בן חביב, וז"ל: "ומטעם הנזכר דפירוש: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' – מן המותר בפיך, רצונו לאמר מן המותר דהיינו מבהמה טהורה אפילו שהיא אסורה באכילה יש להתיר לתפור יריעות ס"ת ותפלין בגיד הנשה של טהורה, אף על גב שגיד הנשה אסור באכילה, דומיא דגיד נבלה וטריפה. ואין לומר שאני גיד הנשה דלעולם היה אסור, דהרי כשהיה גיד שליל היה מותר דאינו נוהג בשליל לדעת רוב הפוסקים. ואף למאן דאסר גיד שליל יש להביא ראיה מעור טרפה דנולדה מן הבטן יתר רגל דכותבין עליו ס"ת דכל מין עור טריפה הכשיר הכתוב לס"ת וה"ה לגיד הנשה. אך טוב ליזהר שלא לתפור בגיד הנשה משום די"א דגיד הנשה אסור בהנאה, וכן נראה מדברי הזוהר עיין ביו"ד בב"י סי' ס"ה, ודוק". ועוד כתב הגינת ורדים (שם סימן י"ז): "ומה שהעלה מעכ"ת להתיר לתפור בגיד הנשה, אכן דיש ליזהר לחוש לדעת הסוברין דגיד הנשה אסור בהנאה וכו' לעניות דעתי לאסור. חדא – דאע"ג דבכל אסורין אם נתייבשו הותרו והופקע מהן איסור שבהן ע"י היובש, הכא יש להחמיר שהרי מעולם אין בו שום טעם, דחשיב כעץ בעלמא, ואמרו אין בגידין בנותן טעם, ואעפ"כ אסור באכילה. א"כ אין היובש מפקיע איסור שבו, ואפי' אם תמצי לומר שע"י היובש יופקע איסור שבו, אסור לתפור בו משום דלא הוי ממין המותר בפיך, דהרי כל גידי הנשה ישנן בכלל איסור אכילה והוי דומיא דבהמה וחיה הטמאים, שאע"פ שהם יבשים ומותר לכוססן אסור לכתוב עליו, ואין לו דמיון לעור טריפה שנולדה מן הבטן יתירת רגל שמותר לכתוב ע"ג עורה, משום דההיא הויא ממין המותר". ועיין במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק רכ"ד): "וצ"ע אם מותר לתפור בגיד הנשה [אחרונים]".
[8] כתב הב"י (סי' ל"ב סעי' נ'): "כתב האגור (סי' עד) בשם מהר"י מולין (תשובות מהרי"ל החדשות סי' קיח) שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן הגוים, דשקלי נמי מבהמה טמאה וספיקא דאורייתא הוא, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי". וכן פסק השו"ע שם. וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ס"ו): "ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה, דה"ל קבוע. אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש בי"ד רסי' פ"ו: לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם, והוא תלמוד ערוך בחולין. ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה, דוקא בבתיהן אסור לקנות, אבל בשוק – מותר לקנות, דכל דפריש מרובה קפריש". וכעין זה כתב המשנ"ב (שם ס"ק רכ"ה): "ודוקא כשהוא הולך לבתי הנכרים לקנות מהם גידין וגם ידוע לו שמקצת מן הנכרים הנוטלין הגידין מבהמה טמאה. לכן אף על פי שהרוב נוטלין מטהורה, כיון שהוא הולך אצל נכרי בשעה שהם קבועין בבתיהם – אין הולכין אחר הרוב שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל אם העו"ג הביא לשוק – מותר לקנות ממנו שכיון שפירש מקביעותו, אמרינן כל דפריש מרובא פריש. אם לא שמוכרין שם בשוק בחנויות – אז חוזרין לקביעותן. וכן אם אין ידוע שמקצתן נוטלין אותן מבהמה טמאה – ג"כ מותר לקנות מהם בכל ענין, שרוב גידין הם מבהמות טהורות".
ומ"מ נראה דהיכא דמיירי באומן גוי או בתגר גוי שמתחייב לספק גידים מבהמות טהורות – יש להתיר בכהאי גוונא אפי' לקחת מן הקבוע, והכי איתא בגמרא במנחות (מ"ג ע"א): "ת"ר: הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל – הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים, מן התגר – כשרה, מן ההדיוט – פסולה". וכתב רש"י: "מן העובד כוכבים – אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה". וכ"כ הטור (סי' כ'), וז"ל: "הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר אינו יהודי – כשירה, אבל אם לקחו מהאינו יהודי שאינו תגר – פסולה". וכתב הבית יוסף שם: "ופירש בנמוקי יוסף (יג. ד"ה בחזקתה) מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור, דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה [עכ"ל], ולאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמכרם עסקינן, דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר, שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו". וכן פסק בשו"ע שם.
עוד כתב הרי"ף (חולין ע"ז דף י"א ע"א): "א"ר יצחק: האי חלא דשיכרא דארמאי – אסור, משום דמערבי ביה דורדיא (שמרים) דיין נסך". וכתב הר"ן (שם): "אבל במקומותינו נהגו ליקח יין רמונים מן העובד כוכבים [וכך דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות]. וכן נראה לי דשרי דכיון דיין של רמונים לרפואה מוכרים אותו ואיכא קפידא אם נתערב בו חומץ אם לאו, [הלכך] ללוקחו מן התגר – שרי, דכל היכא דאיכא למקפד טפי עלה דמלתא תגר לא מרע נפשיה, ואף על גב דליכא למיקם עליה. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק התכלת (מג א): הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו' מן העובד כוכבים מן התגר – כשרה, מן ההדיוט – פסולה. וטעמא דמילתא משום דתגר לא מרע נפשיה, ואף על גב דליכא למיקם עלה דמילתא, דתכלת אין לה בדיקה, וכדאמרינן התם משום טעימה". וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' קי"ד סעי' ה'): "יין רמונים שמוכרים לרפואה – מותר ללקחו מהתגר אפי' שלא מהחבית, אף על פי שדמיו יקרים מהיין, משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה (וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה)".
אלא שעדיין לא בכל אופן סמכינן על תגר או אומן גוי, וזה לשון המג"א (סי' כ' ס"ק א') על דברי השו"ע דהלוקח טלית מתגר גוי – כשרה: "ועיין בית יוסף (יו"ד סי' קי"ד ס"ה) דגם בשאר איסורים סמכינן אתגר היכא דאיכא קפידא טובא במלתא. ומ"מ צ"ע דמשמע התם דוקא בדבר דאיכא קפידא באומנתו, כגון מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אפי' לעכו"ם, אבל הכא יש לחוש שנטוה שלא לשמה ולא מרע נפשיה בזה. תדע דאטו מי שרי לקנות בשר מעכו"ם תגר כשאומר שהיא כשרה משום דלא מרע נפשיה, ועיין בחולין פרק גיד הנשה. לכן נ"ל דדוקא גבי טלית מקילינן, משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד ולהכי נקט טלית מצויצת. אבל ציצית – אסור לקנות מעכו"ם אפי' הוא תגר, ולהכי נקט הגמרא והפוסקים טלית מצויצת". אבל בשו"ת נודע ביהודה (או"ח תניינא סי' ע"ב) כתב לחלוק על המג"א, וז"ל: "ולדברי המג"א דטעמא דתכלת משום דאין דרך נכרי לעשות ציצית בבגד, א"כ היאך יליף הר"ן ממנו ליין רמונים, וגם הרי הר"ן מפרש בהדיא דטעמא דתכלת משום דלא מרע נפשיה, וכן רש"י פי' טעם זה, והמג"א המציא טעם מלבו. ומה שהקשה המג"א דא"כ גם בשר יקנה מתגר נכרי כשיאמר שכשרה היא ומישראל לקחה. אומר אני, דמה שאין לוקחים בשר מנכרי אפילו מתגר, אין הטעם שאנו חושדין את התגר שזייפן הוא ושקר הוא מה שאומר שקנה מישראל. אבל הטעם, שאנו חוששין אולי הישראל מכר לו נבילה או טריפה בחזקת כשירה, דכל שלא נתנה הישראל לנכרי בפני הישראל ואמר לו בפני ישראל שהיא כשירה, אף שהנכרי אמר שהיא כשירה, חיישינן שמא טריפה בחזקת כשירה מכר לו". והאחרונים נחלקו בדין זה. ועיין במשנ"ב (סי' כ' ס"ק ד'), ואכמ"ל.
עוד כתב הר"ן (חולין דף א' ע"ב ד"ה "גרסינן"): "הנותן לשכנתו. כלומר אשת עם הארץ. עיסה לאפות וקדרה לבשל – אינו חושש לשאור ותבלין שבה, לא משום שביעית ולא משום מעשר. כלומר שאם מסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינן מתוקנין, שאע"פ שחשודה לאכול דבר שאינו מתוקן אינה חשודה להחליף וכו'. ומכאן נראה שמותר לתת לחייטים ישראלים החשודים לתפור בחוטי פשתן חוטי קנבוס דלחלופי לא חיישינן. אף על פי שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר ואומר שאע"פ שמצד החוט בעצמו אינן חשודין להחליף שמא מתוך שתפירת הפשתן קלה אצלן הן מחליפין. ולא מחוור דמ"מ מאיזה צד שיהו מחליפין גזל הוא בידם ועל הגזל לא נחשדו. מיהו בחשודין על הגזל הדבר ברור שאין מפקידין אצלן דכל שכן שהן חשודין להחליף, כדאמרינן בגמ' (דף ו' ב'): השתא מגזל גזלה חלופי מיבעיא. אלא שאפשר לי לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין עובד כוכבים בין ישראל – שרי, מדאמרינן בפרק התכלת (דף מ"ב ב') גבי ציצית דנקחים מן המומחה ולא חיישינן לקלא אילן". ועיין בב"י (יו"ד סימן ש"ב) שהביא את דברי הר"ן, וכתב: "ורבינו ירוחם בהלכות ציצית (ני"ט ח"ג קסט ע"ג) הביא דברים אלו. ומבואר שם בדבריו שמה שכתב שאפשר לדון להלכה, פירושו להלכה אבל לא למעשה: [בדק הבית]. ובאורחות חיים (סי' כ ד"ה כתב הרמנ"ע) כתוב בשם הר"מ (עיין ב"ח): יש לאסור להניח בגדים בבית גוי אומן לתפרם אם אינו יושב אצלו, חיישינן שמא יתפרם בפשתן, עכ"ל". ועיין שם ברמ"א שהקל כדברי הר"ן, אלא שאפילו לשיטת הר"ן אין להתיר אא"כ הישראל נותן לאומן הגוי חוטי קנבוס, אבל בלאו הכי אין לסמוך על האומן. ועיין פתחי תשובה (שם ס"ק א').
ועיין בשו"ע (יו"ד סי' פ"ו סעי' א') שפסק כדברי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ג הל' י"ט) דאין ליקח ביצים מצייד גוי אע"פ שאומר שהם מעוף טהור, אא"כ מכירן בטביעות עין (וכ"כ בסי' פ"ג סעי' ז'. ועיי"ש ברמ"א שחלק עליו בשני מקומות אלו). ועיין ברמ"א (יו"ד סי' צ"ח סעי' א') לגבי טעימת תבשיל שנתערב בו איסור דלא סמכינן אגוי שאומר שאין טעם איסור בתבשיל אפי' אם הוא אומן, ולעולם יש לשער בשישים. ועיין בב"י שם שהתיר. ועיין בשו"ת חכם צבי (סי' ט"ל) שכתב דלא בכל ענין סמכינן אתגר גוי ואמרינן דלא מרע נפשיה, דקפידות חלוקות יש.
ונראה דהכא לעניין גידים סמכינן אאומן או תגר גוי, כיון שמלבד הסברא שלא מרע נפשיה, איכא למיקם עלה דמילתא דהרי אפשר לשלוח את הגידים למעבדה ולבדוק אם הם מבהמות טהורות. ועוד דמירתת הגוי פן יתבעו אותו אם לא עומד בתנאי החוזה. ובנוסף לכל זה האידנא אין שימוש בגידים, והגידים מבהמות טמאות נזרקים ולא דמי לזמנם שהיה מצוי שימוש בגידים מבהמות טמאות.
