פרק ט' – חק תוכות

הקדמה

דיו שלא הייתה בו צורת אות ומחק מן הדיו, ועל ידי המחיקה נוצרה צורת אות – הרי היא פסולה, לפי שנאמר (דברים כ"ד) לגבי גט: "וכתב לה ספר כריתות", ודרשו חז"ל (גיטין כ' ע"א): "'וכתב' – ולא חקק". ונפסק להלכה שכן הדין גם לספר תורה, תפילין ומזוזה, כיון שגם בהם נזכרה לשון כתיבה[1]. לכן בכל אופן שלא הייתה צורת האות מתוקנת ותוקנה צורתה בחקיקה (מחיקה) -פסולה. בין אם כתב חצי אות וכשהשלים את האות נפלה עליה טיפת דיו, ובין אם אחרי שגמר לכתוב את האות נפלה עליה טיפת דיו ונטשטש צורת האות, אם ימחק ממנה וכתוצאה מכך תיווצר צורת האות, הוי חק תוכות[2].

דוגמא

• אם טעה וכתב אות דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף או שכתב דלי"ת עם נקודה באמצע כמו ה' – אסור למחוק את חלק האות המיותר כדי לתקנה, כיון שצורת האות נעשית בחקיקה ולא בכתיבה, ופסול, ואפילו אם יעביר אחר כך קולמוס על האות[3].

חק תוכות במגילה

• מגילה שכתב את מיעוטה בחק תוכות – יש אומרים שפסול ויש אומרים שכשר. למעשה – לכתחילה יש לחוש שלא יהיה חק תוכות במגילה כלל, ובדיעבד – כשר, אמנם אם רובה נתקן בחק תוכות – המגילה פסולה[4].

נפלה טיפת דיו ונעשית חצי אות

• נפלה טיפת דיו על הקלף ונעשתה כמו צורת חצי אות – מעיקר הדין מותר להשלים את האות בכתיבה. ומכל מקום לכתחילה טוב להחמיר למחוק את כל האות ולכתבה מתחילה[5].

גילה שטעה לפני שסיים האות

• כתב חצי אות וגילה שטעה בכתיבה – מותר למחוק חלק מן האות ולהשלים את כתיבת האות בכתיבה, ואין בכך חק תוכות. ומכל מקום לכתחילה טוב להחמיר למחוק את כל האות ולכתבה מתחילה[6].

נפלה טיפת דיו והשלימה אות

• כתב חצי אות ונפלה טיפת דיו על הקלף והשלימה את האות – האות פסולה כיון שזה לא כדרך כתיבה. אמנם, מעיקר הדין מספיק למחוק מעט מן האות עד שתתבטל ממנה צורת האות, ולתקנה בכתיבה. ומכל מקום, לכתחילה טוב למחוק את כל האות ולכתבה מתחילה[7].

דיבוק בין שני זיי"נין

• נוצר דיבוק בין שתי אותיות, כגון בשני זיי"נין – צריך לפסול את שתי האותיות, ואם לא עשה כן – פסול משום חק תוכות[8].

כתב ה' במקום ד' 

• היה צריך לכתוב דלי"ת וכתב רי"ש עם נקודה בפנים כך שנכתבה האות ה' – מותר למחוק את הנקודה ואחר כך לרבע את הרי"ש [וכן להוסיף לה עקב] ולעשותה דלי"ת, ואם עשה כן – האות כשרה, ואין בזה חק תוכות, כיון שהאות נעשתה על ידי כתיבה אחרי המחיקה[9].

כתב ק' במקום ל'

• כתב את האות ק' והיה צריך לכתוב אות ל' – הטוב ביותר הוא שימחק את הרגל הפנימית ואז יתקן את הל' [כאשר אין בעיה של כסדרן][10]. אמנם בדיעבד אם עשה הפוך – כשר.

כתב ך' סופית במקום ה'

• סופר שרצה לכתוב ה' וטעה וכתב ך' סופית – ימחק את הרגל עד שיקצרה למידה הנצרכת ואח"כ יוסיף רגל פנימית, ואם עשה כן – האות כשרה.

כתב ך' סופית במקום ר'

• סופר שכתב ך' סופית ורוצה לתקן ולכתוב את האות ר' – הטוב ביותר הוא שימחק את כל האות ויכתבה מחדש. אמנם, מותר גם למחוק את הרגל כולה, ואז לכתוב את רגל הר' מחדש. ובמקום הצורך מספיק אפילו לפסול את האות (וכך נהגו בבגאדד)[11].

שאיבת דיו מהכתב

• התמלאה האות בדיו במהלך הכתיבה, ואיבדה צורתה, אין לשאוב את הדיו משום חק תוכות, אך יכול לתקנה על ידי שיזיז את הדיו בקולמוסו ויכתוב את האות[12], וכן אם התייבש הכתב ונפלה עליו טיפת דיו לחה – לכתחילה יש לתקן את האות על ידי כתיבה, כיון ששאיבת הדיו נחשבת לחלק מהפוסקים "חק תוכות"[13].

ספיגת דיו בשם השם

• כתב שם הוי"ה והיה ריבוי דיו באחת מאותיות השם (באחת מאותיות ה' ו' ה'[14]) – כיון שאין למחוק את שם השם על כן יספוג את הדיו בעזרת קולמוס או מפית בד וכך יסדר את האות ואין בזה משום חק תוכות[15].
• קפץ גודש דיו (כאשר הדיו סמיך וצמיג והקלף קשה) במהלך הכתיבה וכיסה חלק מן האות, אם כאשר יעביר הסופר את קולמוסו על הגודש ויסיטו לכיוון האות לא יישאר רושם הדיו על הקלף – כשר, ובלבד שיעבירו מן האות על ידי קולמוס[16].

דיבוק הכתב ע"י עיפרון

• ביקש לסמן על גבי הקלף בעיפרון ו'סתם' בכך את האותיות, כגון: האות מ', או "ה" למעלה או למטה, וכן אם חיבר אותיות בעיפרון, כגון: שני זיי"נין או שני ו"וין – מותר לו למחוק את סימון העיפרון ועדיין הסת"ם מהודר, בתנאי שאינו כתוב חזק שכך אינו נראה חלק מהכתב . אבל, אם הצבע חזק עד כדי כך שנראה כחלק מהכתב – יש לפסול את האות ולתקנה (היתר זה דוקא באופן שאין בעיה של כסדרן)[17].

נפל שעווה על הכתב

• אם נפלה טיפת שעוה דקה על אחת מאותיות ועדיין ניכרת צורת האות – כשר לכתחילה [אך ראוי לגררה[18]], אמנם אם נפלה שעווה סמיכה ואינה ניכרת האות – צריך לגרר את השעווה, ואין בכך משום חק תוכות[19].

דבק שקוף על הכתב

• דבק שקוף שנפל על האותיות, באופן שאי אפשר להעבירו (את הדבק) והאותיות נראים היטב – כשר לכתחילה[20].

ספריי על הכתב

• יש הנותנים ספריי שקוף ששמים על גבי הכתב כדי לשמור עליו שלא יתקלקל – ולכתחילה אין להשתמש בו, אבל אם יש צורך, כגון: אם רואים שהכתב עומד להתקלקל – ניתן להשתמש בו[21].

דיבוק עב

• אות שנדבקה לחברתה בדיבוק קל ולא נשתנתה צורת שום אחת מהן – יש לגרר את הדיבוק להכשירן, אבל אם הדיבוק עב לכל אורך האות – פסול, ואין תקנה אפילו בגרירת הדבק שבין האותיות משום חק תוכות[22].

תיקון השם "כוזו"

• השם "כוזו", וב"מוכז"ס" – מותר לכתחילה לתקן בחק תוכות[23].

סופר שאינו יודע פסול של חק תוכות

• סופר סת"ם שלא ידע ש"חק תוכות" פוסל את הכתיבה, וכתב ספר תורה תפילין ומזוזות ואומר אחרי שלמד פרטי הדינים שלא עשה שום פעולה הגובלת עם "חק תוכות", אם הוא ירא שמים – נאמן.

[1] כתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ז): "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות – אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן: 'וכתב' – ולא וחקק, וה"ה אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף – אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות". וכתב עוד בשו"ע (סי' רע"ד סעי' ו', סי' רפ"ח סעי' ז') שדיני הכתיבה בספר תורה ומזוזה שווים לדיני תפילין. וכתב החיי אדם (חלק א כלל י"ד): "ועל כל פנים כיון שרוב הסופרים אינם לומדין, ומדמין מילתא למילתא, ויוכל להיות שאינו דומה יפה, ולכן אני מתנה לעולם עם הסופר שיכתוב לי תפילין באופן שלא יניף עליהן ברזל, רצה לומר שלא ימחוק שום אות ושלא יצטרך לגרור בסכין, וכן ראוי לעשות".

[2] כתב הטור (סי' ל"ב): "כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה – פסול דהוי כמו חק תוכות, אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו – יכול ליטלו. וא"א ז"ל פסל גם בזה. וכ"כ בסה"ת".

וכתב הב"י (שם): "ז"ל סמ"ק (סי' קנג): אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות, ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה, דאמרינן דפסולה, ואח"כ נטל הדיו – הוי כחק תוכות ופסולה, אבל אם כבר נכתבה כתיקונה, ואח"כ נפל הדיו עליה – יטלנה, כדאמרינן בירושלמי, עכ"ל. והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא (ברכות ה"ג) והכי איתא התם: עירב האותיות – אית תני כשר, ואית תני פסול. מאן דאמר כשר – מלמטה, מאן דאמר פסול – מלמעלה, כגון ארצנו תפארתנו, אבל ארצך ותפארתך צריכא. וכתבו הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תריא), ופירש דהכי קאמר: מלמעלה – פסול, לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה, והילכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות, שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו, אבל כשנדבקו מלמטה נו של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה, ואם בא עכשיו לגרדה – אין זה כחק תוכות, והילכך, אפילו אינו גורד, כל שהוא יכול לגרוד – כשר, וכדרבי זירא דאמר (מנחות קג:): כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, אבל ארצך ותפארתך שהכ"ף דבוקה באמצעית רגלה עם התי"ו צריכא, כלומר ספק דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל האות שבה לגמרי. ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר, עכ"ל. וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן רל"ו. ונראה שסמ"ק היה מפרש כן הירושלמי, ומשום הכי כתב: אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה דאמרינן דפסולה, ואח"כ נטל הדיו – הוי כחק תוכות ופסולה, כלומר, שאם נדבקה האות קודם שתגמר דהיינו בתחלת עשייתה – פסולה ולא סגי כשיפריד בין השתי אותיות הדבוקות דהוי חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבקת, ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה, למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות, ואח"כ נפלה בה טיפת דיו, דיכול ליטלה ולא מיפסיל משום חק תוכות. ועוד אכתוב בדין הירושלמי הזה בסמוך בסייעתא דשמיא.

וא"א פסל גם בזה. שכתב בפרק שני דגיטין (סי' יט): אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות – אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוי ליה חק תוכות, וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א אז אין שם בי"ת עליה או טיפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה – אין תקנה למחוק הטיפה כמו חק תוכות דפסול כדאמרינן בגיטין (כ.): 'וכתב' – ולא וחקק, ומוקי לה בחק תוכות, או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף – אין תקנה למחוק התג לתקן האות, וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב קד ע"ג) ובהגהות מיימון פ"א (שם אות ק)".

וכתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ז): "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות – אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן: 'וכתב' – ולא וחקק, וה"ה אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף – אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ז): "ודע עוד שהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמרה האות, וכל שכן אם נפלה קודם שנגמרה האות כדין וגמר מתחילה את האות ואינו ניכר עדיין, דבזה כ"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטיפה, דהרי לא היה עליו מעולם שם אות, רק עתה על ידי גרירה, והוי "חק תוכות" ממש". וכתב הבה"ל (ד"ה ופסול משום): "עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה, וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן, עי"ש. אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש. וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא".

[3] ראה בהערה הקודמת. וכתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ח): "כתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף – אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות". ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ח): "אין תקנה – פי' ע"י המחיקה אין תקנה, אבל מותר להוסיף דיו ולעשותו עגול", כלומר שאם יעבה את הבי"ת או הדל"ת תהיה כשרה.

כתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ז): "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות – אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול, משום דבעינן: 'וכתב' – ולא וחקק", ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ד): "לגרור – ואפילו מעביר קולמוס על האות לאחר שחק תוכו – אינו מועיל".

[4] כתב השו"ע (סי' תרצ"א סעי' א'): "אין כותבין המגילה אלא בדיו, על הגויל או על הקלף, כספר תורה ואם כתבה במי עפצים וקנקנתום – כשרה. כתבה בשאר מיני צבעונים – פסולה. וצריכה שירטוט כתורה עצמה".

וכתב הברכ"י (שם ס"ק ב'): "כתב הרב פר"ח דכיון דפיסול חק תוכות הוי משום דכתיב: 'וכתב' – ולא חקק, אם רובה כתובה בהכשר – לא פסלה, וכההיא דהשמיט הסופר אותיות וקראן על פה – יצא, והוא הדין למגילה שדפוסה רובה שפסולה. עכ"ד. ומקרוב בא לידי ספר קרבן נתנאל, וראיתי להרב נר"ו ריש פ"ב דמגילה שכתב, וז"ל: פרי חדש הביא בשם ספר הזכרונות (סוף הל' סת"ם, דף מט ע"א) חק תוכות – פסול, והקשה עליו לא גרע מקרא על פה איזה תיבות, ואשתמיטיתיה מ"ש התוס' בשם רש"י פ"ק דף ט', ד"ה בשלמא, דגרע טפי כשכתב שלא כהוגן מאלו לא נכתב כלל, עכ"ל. ואנא זעירא אומר דהפר"ח לא הקשה על שום אדם, רק כתב יש פוסלים חק תוכות במגילה, ולו נראה דכיון דפסול חק תוכות וכו'. והוא סברת עצמו. ומה שהשיג עליו יש לישב, שהרי התוס' פליגי על רש"י שם, וכתבו דנדחק רש"י, והם תירצו לקושיתם דצריך להגיהו קאמר, וא"כ ס"ל דאף שכתב כמה תיבות תרגום – כשר. וכן כתוב בפסקי תוספות בהדיא. ולסברת רוב הפוסקים דס"ל דספר תורה שחסר אפי' אות – פסול, ההיא דר' אלעזר בגיטין דף ס' דמותבי מינה רש"י ותוס', נקט יריעה והוא הדין חסרון אות, כמ"ש מרן בכ"מ פ"א דתפילין (ה"ב). והרמב"ן הביא דבריו הר"ן פ"ב דמגילה (ה ב) מוקי לה ביריעה דסוף הספר. וכפ"ז לא קשה ממקרא שכתבו תרגום לההיא דר' אלעזר שנצטרך לחלק כחילוק רש"י. וא"כ מצינן לומר דרוב הפוסקים סברי כסברת התוס', דבין שכתב שלא כהוגן בין אם דילג, אידי ואידי חד שיעורא ורוח אחת להם. וא"כ לפ"ז שפיר כתב הפר"ח, וסברת עצמו קאמר. ודוק". וכתב עוד המשנ"ב (שם ס"ק ו'), וז"ל: "כתורה עצמה – וע"כ חק תוכות פסול בה. ודוקא ברובה, אבל במיעוטה – כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר"צ ס"ג ע"ש פרטי הדברים". ובקול יעקב (שם ס"ק ט') כתב: "וחק תוכות פסול בה לכולי עלמא. כנסת הגדולה (הגהות הטור סוף הסימן). וכן כתבו האחרונים. וכן כתב מטה יהודה [שם ד"ה ובחסירות ויתירות]: ואפילו במיעוטה – פסול כמו בספר תורה. ופרי חדש (אות ב') כתב: אם רובה כתובה בהכשר – לא פסלה. וכן כתב לבושי שרד (בגליון המגינים הנדפס מחדש ס"ק א'). ועיין ברכי יוסף (אות ב')".

  [5] כתב בתרומת הדשן (סימן רכ"ח): "וכל חק תוכות שכתבו הגאונים בכה"ג על ידי מחיקה לא כתבו אלא דווקא שעל ידי המחיקה לבדה ניתקן האות מקילקולו, אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג – לא נפסל משום חק תוכות. וכן השיב לי חד מרבוותא והביא ראיה מלשון הרא"ש ביורה דיעה שכתב: מ"ם פתוחה שנדבקת פתיחתה ונסתמה – אינו מועיל לגרור וליפתח, דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשארה, אלא גורר סתימתה ובזה נעשה האות הוי לה כחוק תוכות, ע"כ. משמע בהדיא דווקא בכה"ג דמחיקה לבדה משוי אות בלתי תוספת כתיבה זה נקרא חק תוכות ולא בענין אחר. ועוד דקדק בסמ"ג בהלכות גיטין דדווקא אם שם האות נגמר ונעשה על ידי המחיקה נקרא חק תוכות". [ועיי"ש שכתב שבגט לענין לשמה החמירו כיון דלא בקאי בהא דצריך לשמה, ועוד דהוי מילתא דשכיחא, וא"כ דווקא בגט גזרו ולא בכל לשמה ופשוט].

ובטור (סי' ל"ב) כתב: "כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה – פסול דהוי כמו חק תוכות. אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו – יכול ליטלו. וא"א ז"ל פסל גם בזה, וכ"כ בסה"ת".

בשו"ת הרד"ך (בית א') כתב: "ואומר דמלתא דפסול היא לע"ד דחק תוכות פוסלים הן בכל האות, הן במקצתה – שאפילו אם נעשית מקצת האות על ידי חקיקת ירכות ומקצתה על ידי חקיקת תוכות עם כל זה פסול וכו', והיכא שנעשה הקוץ ההוא על ידי חקיקת תוך דלאו כתיבה היא הרי הקוץ ההוא לא נכתב והתורה אמרה: 'וכתב' דמשמע דאפילו קוץ אחד בעי למכתב, ואם לא נכתב – פסול… עוד שיש לנו להביא ראיה מפרק ב' דגיטין, שאם כתב בגט מקצת האות שלא לשמה דפסול, וממנו נלמוד בנדון שלפנינו דתרווייהו מקרא ד'וכתב' ילפינן להו, דאע"ג דלשמה מלה ילפינן לה מכל מקום הכי אמר קרא כתוב לשמה ובכל מאי דבעינן כתיבה בעינן לשמה. וא"כ בנדון שלפנינו בעינן שאפילו חלק מהאות לא תהיה ע"י חקיקת תוכות, כי היכי דבעינן שיכתוב כל חלק וחלק מהאות לשמה, כדמשמע מפרק שני דגיטין דגרסינן התם: אמר רב נחמן: אומר היה ר' מאיר: אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה – כשר. ואמרינן התם: איתיביה: כשהוא כותבו כאלו כותבו לשמה, מאי לאו כשהוא כותבו לתורף לשמה כאלו כותבו לתופס לשמה, לא, כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה. והשתא יש לדקדק ולומר דאי סלקא דעתך שאם כתב מקצת האות לשמה הוי כאלו כתבה כולה לשמה, אמאי קא משני התם כשהוא חותמו לשמה כאלו כותבו לשמה ומוקי לה חד בחתימה וחד בכתיבה, ואף על גב דבתרווייהו לישנא חדא קתני דהיינו לישנא דכתיבא, לישני דעדיף מניה ולוקי תרווייהו בחד עניינא, ולימא דהכי קאמר כשהוא כותב חלק מהאות של החתימה לשמה כאלו כותבו לשמה, פירוש כאלו כותב גם החלק הנשאר לשמה. ובהכי מתוקמא שפיר, דרישא וסיפא בחד עניינא, ובחלק האות אף על גב דהוי מהחתימה שייך ביה שפיר טפי לשון כתיבה… אלא וודאי ופשיטא לעניות דעתי דבעינן שכל האות נכתב לשמה, ואם נכתב חלק ממנה שלא לשמה – פסול ד'וכתב לה' כתיב דמשמע דכל כתב יהא לשמה ואפילו חלק מהאות, וא"כ הכא נמי בעינן שכל האות לא תעשה ע"י חקיקת תוכות, ואם כתב אפילו חלק ממנה על ידי חקיקת תוכות – פסול ד'וכתב' כתיב, לומר דבכל הגט בעינן כתיבה ואפילו בחלק מהאות כדפרישית [וכתב הפר"ח (אבה"ע סי' קכ"ה ס"ק ד'): "ויש לדחות ראיה זו דמלישנא דכשהוא כותבו משמע שהוא כותב לכולו או רובו] וכו'. אלא דדברים פשוטים הם לע"ד דמה שפוסל בכל האות פוסל במקצתה דכתב בעינא בין בכולה בין במקצתה כדפרשתי".

אמנם הב"י (אה"ע סי' קכ"ה), כתב, וז"ל: "אך סמ"ק (שם) שכתב דקודם שנגמר האות ונפלה עליה טיפת דיו מיקרי טפי חק תוכות משנפלה אחר שנגמר כבר האות, לכאורה פליג אסברתינו, דכיון שלא נגמר האות אם כן צריך לכתוב ולהוסיף אחר הגרירה ואפילו הכי קרי חק תוכות. אמנם יש לומר דאיירי כגון שנפלה טיפה במקום רגל של אל"ף או תי"ו ומחק מן הטיפה בכל צידיה עד שנעשה רגל כתיקונו ובדרך זה נגמרה האות על ידי מחיקה וגרירה לבדה, עכ"ל. ומשמע לי למידק דהכי סבירא ליה לסמ"ק מדכתב 'וכתב' – ולא וחקק מכאן שאם לא נעשה האות כתקנה כגון מדלי"ת ה"א וכיוצא בו – אין למחוק לקוצו של ה"א לתקנה לאות דלי"ת, עכ"ל. וכל כהאי גוונא משמע שאינו צריך תיקון אחר זולת המחיקה. וגם הכל בו (סי' עו מו ע"ג) כתב כדברי סמ"ק בנפל בה דיו אחר שנעשה כתיקונה, ואח"כ כתב (מח ע"א): ואם יפול דיו על האות הכתובה שלא יתקן אותה משום חק תוכות, אמנם מיו"ד וא"ו וכיוצא בהן לעשות מטיפה שנפלה אות שלימה, אין בכך כלום וכשר כי זה חק יריכות וכשר, עכ"ל. ואי אפשר לומר דמכשיר ביו"ד וא"ו הנעשים מטפה על ידי מחיקה לבד, דאם כן היכי קרי ליה חק יריכות, אלא על כרחך לומר דהכי פירושו: שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשותה יו"ד או משך אותה לעשותה וא"ו, אף על פי שתחלת האות על ידי טיפת דיו דליכא כתיבה, כיון שגם הכתב סייע בעשיית האות, שפיר מיקרי חק יריכות, והיינו כמו שכתב בעל תרומת הדשן, דגם סמ"ק סובר דלא מיקרי חק תוכות אלא כשנתקן האות על ידי מחיקה לבד, אבל היכא שצריך להוסיף ולכתוב, שפיר מיקרי חק יריכות, שהרי הכל בו כתב דברי הסמ"ק וכתב דברים אלו, ועל כן יש ליישב כי היכי דלא ליסתרו דבריו אהדדי". וכ"כ הב"ש שם (ס"ק ה'). וכתב החלקת מחוקק שם (ס"ק ה): "ועיין בת"ה משמע דלא ברירה ליה כולי האי דין זה דמ"מ מקצת האות נעשה מעצמו, אבל הב"י כתב דכל שאין האות נעשה ממילא – לא מקרי חק תוכות עיין עליו. ועיין בתשובת מהרי"ו סימן ק"ז שפסק כן בפשיטות למעשה. ועיין בא"ח סימן ל"ב סעיף י"ח". וכתב הרמ"א שם (סעי' ד'): "ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך, אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות – כשר".

וכתב עוד הרב ב"י (או"ח סי' ל"ב): "וממה שכתב רבינו: אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה, נראה דדוקא האי תיקון לית לה, אבל אין צריך לגרדה כולה, וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק ירכות. וגם בספר התרומה כתב: אין תקנה למחוק הדבקות בתער דהוי ליה חק תוכות, וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג, וכן נראה מדברי תרומת הדשן סימן מ"ח, וכן מבואר בתשובת הרשב"א והיא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' רל"ו, וכן הורו גדולי הדור מהר"י ן' חביב ומה"ר לוי בנו (מהרלב"ח סי' א) והסכימו כל חכמי שלוניק"י זכרונם לברכה לדבריהם. ואף על פי שמה"ר דוד הכהן ז"ל (בית א חדר לא) חלק עליהם בתשובה והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות, אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל דמסתבר טעמייהו. ולפי זה מה שכתב הרא"ש בתשובה: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה – ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה, צריך לומר דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה מוחק כולה מיקרי. ורבינו בהלכות ספר תורה (סי' רעד) כשכתב תשובת הרא"ש לא כתב ימחוק כולה, וזה לשונו שם: 'כתב א"א ז"ל בתשובה: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה – אינו מועיל לגרוד הדבק ולפתחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות הוי ליה כחק תוכות', עכ"ל. משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר אף על פי שלא מחקה כולה הוי שפיר חק ירכות, ולפי זה אם עשה רי"ש כעין דלי"ת – יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות. אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה – דהתם, כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו – כשר, אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם, וצריך שיגרוד את כולה. וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' תריא)", וכן פסק בשו"ע (שם סעי' י"ח). וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "משום") ומשנ"ב (שם ס"ק פ"ט) וקול יעקב (שם ס"ק פ"ח).

אמנם הפרי חדש (שם ס"ק ח') הביא דברי הב"י הנ"ל, וכתב: "והשתא תיקשי ליה להב"י למה בעשה רי"ש כמין דלי"ת צריך שיגרור את כולה, והלא בגרירת מקצתה סגי, דכיון שנגמר האות ע"י כתיבה שפיר מיקרי חק יריכות. וצ"ל דלא דייק הרב בלישניה וכו' דסגי בגרירת מקצת מן הגג ומקצת מן הירך דכיון שמוסיף כתב בשניהם שפיר מיקרי חק יריכות, והך דינא לא מסתבר כלל במאי דמשמע מדברי הב"י דאע"פ שרוב האות נעשית ע"י טיפת דיו ומיעוטה נעשית ע"י כתב דמהני, דהא ודאי לא נהירא כלל אף על פי שרוב האות נעשית ע"י כתב כיון שמיעוט האות נעשה ע"י חקיקה הרי אותו המיעוט כמאן דליתיה דמי ואין כאן אות שלם ופשיטא דמפסיל, וכן אם כתב מקצת האות שלא לשמה משמע ודאי דמפסיל, וכן דעת מהר"מ אלשקאר בתשובה סי' ה' שכתב: נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות, לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה, ע"כ. וכן כתב מהרד"ך בפשיטות בריש בית א' וכו' הדין הוא ברור כדברי המהרד"ך דבין לענין חק תוכות ובין לענין שלא לשמה לא שאני לן בין כל האות למקצת האות, והכי נקטינן, ודלא כהגהה שנמשך אחר הב"י ודעימיה דליתא". וכ"כ בקסת סופר (סי' ד' סעי' ג'): "כל אות ואות צריך להיות כולו נכתב לשמה שאפי' אם רק מיעוטו נכתב שלא לשמה ורובו לשמה – פסול".

ובפת"ש שם (ס"ק ו') כתב: "ועיין במג"א בא"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ג, מבואר ג"כ שדין זה אינו מוסכם, דשם הביא בשם הרד"ך אפילו מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה – פסול דבעינן שיהא כל האות ע"י כתיבה. ושוב הביא בשם ר"מ אלשקאר סי' ה': אם נפלה טפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות, לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה. אולם מלשון המג"א שם משמע שהוא ז"ל מסכים לדעת הב"י והרמ"א כאן, ע"ש. גם בס' גט פשוט (סוס"ק ל"ו) כתב, וז"ל: 'ולענין הלכה כיון דהכלבו וריב"ש ומרן ז"ל מסכימים דיכול להוסיף על האות כו' וכן מטיפת דיו להוסיף עלי' לעשותה י' או ו', הכי נקטינן', עכ"ל", ועיי"ש שהקשה סתירה בדברי הגט פשוט, וכתב: "אבל לעיקר הדין נראה דעתו בכל הס"ק ההוא שמסכים לדעת מהר"י בן חביב ובנו הרלב"ח ומרן הב"י, דאף לכתחילה די בגרירת החרטום לבד וכמו שפסקו כל האחרונים ז"ל בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח. שוב ראיתי בט"ז סק"י חולק על הב"י בדין דנפל טפת דיו, וכתב דלא נראה לסמוך להקל לענין מעשה כי בודאי כל גוף האות צריך שיהי' ע"י כתיבה, ומה מועיל מעט התוס' שע"י כתב אם לא היכא שהטיפה שנפלה היא עדיין לחה ומזיז בה ומושכה לכאן ולכאן ע"י (קולמס יבש או אפי' ע"י) סכין ועושה מזה אות שלם כגון ו' או י', בזה ליכא קפידא וכשר, דזה הוה כאילו כותב הכל ע"י דיו מחדש, וזהו פי' דברי הכלבו שהביא הב"י, ע"ש. ומדבריו אלה נראה לכאורה דחולק ג"כ על דינו של התה"ד ורמ"א כאן, אך מדבריו שבסק"ד מבואר דעל זה אינו חולק. גם בס' בית מאיר לקמן ס"ח מחלק בזה, ודעתו בנפלה טפת דיו דחשיב ח"ת ממש, העיקר כהפר"ח שחולק על הב"י וס"ל דאותו המיעוט כמאן דליתא. אבל בנידון התה"ד (והרמ"א כאן) בהי' לו לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף, בזה נ"ל אחרי שכל שנעשה על ידי כתיבה בפיסול ועכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות דרבנן, ודאי י"ל דכל שהחקיקה לבד אינה גומרת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי, כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כחק תוכות, ע"ש". וראה בקול יעקב (הובא לקמן) שכתב שיש להחמיר לכתחילה למחוק את כל האות.

וכתב בזבחי צדק (ח"ב בסופו או"ח סי' ח') אחרי שהביא את דברי הרב זרע אמת, וז"ל: "ויש להרגיש על הרב זרע אמת דאיך לא כתב דדין זה של מקצת האות הוא מחלוקת מרן והרד"ך באו"ח סי' ל"ב, ומרן הכשיר ודחה דברי הרד"ך וכו' וגם מרן בב"י אה"ע סי' קכ"ה כתב בהדיא דאם נפלה טיפת דיו ונעשה כמין חצי אות דמותר להשלים האות ע"י כתיבה, עיי"ש. ואע"ג דבגט בעי לשמה, וכדי שלא להאריך על המעיין הביא המחלוקת הגט פשוט ס"ק ל"ח וכו'. ולענין הלכה העלה שם דבדיעבד – כשר במקצת אות כדברי מרן, מיהו לכתחילה יש לסברת הרד"ך ודעימיה לחוש וכו'. וכן הסכימו עמו האחרונים מיהו היינו דווקא בחצי אות, אבל אם כתב אות שלם בסתם ולא קידש או ב' אותיות ואח"כ השלים הכתיבה ע"י קידוש, דבזה הכשירו הלק"ט ומים רבים, מיראי הוראה אנחנו ואין כח בידינו להכשיר גם בזה, משום דעכ"פ נכתב אות שלם שלא לשמה". והביא דברי עיקרי הד"ט באו"ח, וכתב: "ואף על פי כן לא מלאנו ליבנו להכשיר באות שלם, אבל בחצי אות יש להכשיר בדיעבד בלי פקפוק וכהוראת הרב גט פשוט".   והביאו הקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ב'), וז"ל: "אם כתב חצי אות שלא בקדושה ואחר כך נזכר וקדש, בין בכתיבת ספר תורה בין בכתיבת האזכרות – בדיעבד יש להכשיר, אבל אם כתב אות שלם בלא קדושה – אין להכשיר. כן העלה להלכה רבינו הגדול ח"ר עבדאלה בתשובותיו לאורח חיים (סימן ח'), והוא בסוף ספר זבחי צדק חלק ב'". וראה בהרחבה בעז"ה פרק קדושת השם.

וכתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק ס"ז): "ודע עוד, דהשו"ע מיירי אפילו נפלה הטיפה אחר שנגמר האות וכ"ש אם נפלה קודם שנגמר האות כדין וגמר מתחלה האות ואין ניכר עדיין, דבזה כו"ע סוברים דאין תקנה בגרירת הטפה דהרי לא היה עליו מעולם שם אות רק עתה ע"י גרירה, והוי חק תוכות ממש. אך אם גרר מתחלה הטפה ורוצה עתה לגמור האות, בזה יש דיעות בין הפוסקים: דהרד"ך סובר דלא מהני, דס"ל דכיון שנפלה הטפה על מקצת האות נתבטל ממנו שם כתיבה והוי כחקיקה בעלמא ומה מהני אף אם יגמר האות ע"י כתיבה, וכ"ש אם נפלה על הקלף טפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות ע"י כתיבה. והב"י והרמ"א [באה"ע בסי' קכ"ה ס"ד] מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מיקרי חק תוכות אלא כשגומר האות ע"י חקיקה, אך האחרונים [כתב בשער הציון ס"ק עו "הפרי מגדים באשל אברהם בשם הט"ז באבן העזר והגאון ר' עקיבא איגר בחידושיו ועוד שאר אחרונים בפתחי תשובה אבן העזר סימן קכ"ה סעיף ד'], מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה". וכתב הקול יעקב (שם ס"ק פ'), וז"ל: "אם כתב מקצת אות ונפל עליו טפת דיו ומחק הטפה, והוי אותה מקצת חק תוכות, וגמר האות על ידי כתיבה – פסול, דבעינן שיהיה כל האות על ידי כתיבה ולא על ידי חקיקה. מגן אברהם (אות כ"ג) בשם הרד"ך [בית א חדר י יא], על פי פירוש לבושי שרד [אות כח] ויד אפרים ואשל אברהם [לפרי מגדים, אות כג]. וכן כתב קסת הסופר (סימן ח' אות ב'). וכן אם נפלה טפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות, לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה. מגן אברהם (שם) בשם מהר"ם אלשקר (סימן ה'), פרי חדש (באבן העזר סימן קכ"ה אות ח'), מלאכת שמים (כלל ו' אות יו"ד בחכמה). אבל הבית יוסף באבן העזר (סימן קכ"ה ד"ה "וכתוב") מכשיר בשני דינים אלו, וכן פסק רמ"א שם (סעיף ד'), והביאו מגן אברהם (באות הנ"ל). וכן פסק הגט פשוט (באבן העזר סימן קכ"ה, עיין שם אות ל"ד ול"ו). ואין לחלק בין גט לתפילין, עיין לבושי שרד [אות כט]. וכן פסק מאמר מרדכי (אות ט"ז). ולענין דינא – לכתחילה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד אם כבר נעשה כך – יש להכשיר".

[6] ראה בהערה הקודמת.

[7] ראה לעיל הערה ה'.

[8] כיון שאם פוסל רק זיי"ן אחד, השני הופך להיות זיי"ן על ידי גרמא ולא על ידי כתיבה ממש, וכמו שכתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק צ"ג): "וכן שני זייני"ן שנגעו בראשיהן יחד ונדמו לחי"ת, או כ"ף כפופה שנגעה לוא"ו שאחריה ונדמית למ"ם, או וא"ו שנדבקה למטה באות אחר שבצדה ונדמית קצת לנו"ן וכל כהאי גוונא – לא מהני הפרדת הדיבוק דהוי חק תוכות, לכן צריך לגרור עד שיפסול כל אות מאלה שנדבקו מצורתו, ויכתבם מחדש. מלאכת שמים (שם)".

[9] ראה לעיל בהערה ה'. כתב הב"י (סי' ל"ב): "כתב א"א (הרא"ש) ז"ל בתשובה: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה – אינו מועיל לגרוד הדבק ולפתחה, דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות הוי ליה כחק תוכות, עכ"ל. משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר, אף על פי שלא מחקה כולה – הוי שפיר חק ירכות. ולפי זה אם עשה רי"ש כעין דלי"ת – יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות. אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה – דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר, כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו – כשר, אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול – אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם, וצריך שיגרוד את כולה. וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' תריא)". וכתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ח): "ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת – יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ע"ו): "או וי"ו שעשאו כמין רי"ש וכל כה"ג שנעשה בכתיבה אחת". וע"ע בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ל"ב). והטעם, כיון שהאות נעשית מתחילתה על ידי כתיבה וגם הכשרה הוא על ידי כתיבה כשרה גם לדעת הרד"ך.

[10] והטעם, כיון שהאות נגמרת כתיקנה וכך צורת כתיבתה מועיל גם לרד"ך ראה בהערה הקודמת.

[11] ראה לעיל בהערות ה' וט'.

[12] ראה לעיל בהערה ה', וראה במשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק ס"ז) שלאחר שהביא מחלוקת הב"י והרד"ך כתב: "אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון, אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם – דזה הוי כתיבה". וא"כ ה"ה הכא שמושך ע"י קולמוס שלא יחשב כחק תוכות.

[13] כתב הלבוש (אה"ע סי' קכ"ה סעי' ט'): "אבל אם הגט כבר נתייבש ונחתם כראוי ואחר זמן נפל עליו טפת דיו או נתלכלך הגט בדיו ורושם האותיות ניכרים – כ"ע מודו שיכול לגרוד הטפה או הלכלוך דיו שנפל עליו מלמעלה וישאר הכתב הראשון מלמטה כמו שהיה כבר, דמאי דנפל הוא דשקליה מלמעלה וכתב הסופר שכתבו מתחלה בכתיבה כשרה נשאר למטה אלא שהיה מכוסה ונתגלה, ואין זה חק תוכות כלל. מיהו יש להחמיר לכתחלה אלא ע"י קצת דחק – מותר". וכתב על זה בט"ז (שם ס"ק ט'): "כתב בלבוש דאין לפסול, אלא בנפלה טיפת דיו על האות בעוד שהיא לחה דנתערבה הדיו יחד, אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפלה טיפת דיו ונפל הדיו מעל האות – כשר, דלא עשה שום דבר אלא גילוי הכסוי. ולא נראה לענ"ד, דמשמעות הלשון של: 'ואינה ניכרת' שכתב בטור ובשו"ע, משמע דשוב אין תקנה לפסול ההוא שהיה בזמן שאינה ניכרת, וההיכר שבא אחר הגלוי הוא כחק תוכות. ודמות ראיה נראה להביא מבור דחייבה רחמנא ואם כסהו – פטור, כיון דכיסה נתבטל הבור כאלו לא היתה, ה"נ נתבטל הכתב אות שהיה קודם הכסוי. ותו אמרינן שם שגילה אותו המגלה הוא חייב והכורה הבור הוא פטור, א"כ ה"נ עכשיו בגלוי הכסוי נעשה האות וכתב (הראשון) הלך לו. ותו נראה דודאי יש לדמותו למי שסתם בעפר בור שכרה חברו דאמרינן (נסתלק) מעשה ראשון לגמרי כדאיתא בחו"מ סי' ת"י, ה"נ (אם) נסתמה האות ראשון (ע"י הדיו נסתלק האות) משם. ומו"ח ז"ל חולק ג"כ על הלבוש ומביא ראיה מטיפה שנפלה לתוך חלל אות ב' ונעשה פ"א דאפילו בדיו לח אינו מתערב ואפי"ה פסול לגרור הטיפה שבחלל האות כמ"ש בהגהות סמ"ק". וכ"כ בפת"ש (שם ס"ק י"ג),  וכ"כ בשו"ת סת"ם (תפילין סי' ס"א). ובספר גט פשוט (סי' קכ"ה ס"ק ל"ז) כתב: "ואם היה מתייבש שם הדיו היה משחית צורת האות אלא שקדם הסופר וקנחה בלשונו – נראה לי דפסול דהוי חק תוכות, דמה לי הסיר הטיפה של דיו משם על ידי סכין אחר שנתיבשה, מה לי הסיר אותה בעודה לחה כיון שנשחתה האות מחמת הטיפה ולא היה שמה עליה ועכשו ע"י קינוח זה דמצץ טיפת הדיו מעל הנייר האות ניכרת דלאו כתיבה מיקרי". וכ"כ בשו"ת סת"ם (שם), והוסיף, שכיון שעומד להתייבש בלי שום מעשה, הוי כאלו נתייבש ונפסל צורת האות, ופסול. וכ"כ במלאכת שמים (כלל ו' סעי א').

וראה במשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק ס"ז) שלאחר שהביא מחלוקת הב"י והרד"ך כתב: "אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון, אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם – דזה הוי כתיבה". וא"כ ה"ה הכא שמושך ע"י קולמוס שלא יחשב כחק תוכות.

[14] כתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' י'), ז"ל: "כתב אל מאלהים, יה מהשם, או שכתב שם יה – אינו נמחק. אבל שד משדי וצב מצבאות – נמחקים" וכתב הרמ"א: "וכן אד מאדני או אה מאהיה (ירושלמי פ"ק דמגילה). ויש מחמירין בזה". וכתב בקול יעקב (שם ס"ק נ"ז), ז"ל: "והוא הדין אם כתב יה"ו – אסור למחוק, דבשביל כתיבת הוא"ו לא פקעה קדושתן, אף שעתה אין פירוש לשלש אותיות, כבר נתקדשו. נודע ביהודה (תניינא חלק יורה דעה סימן קע"ז), מאיל המלואים (פרק ל"א אות א'). ואפילו הוא"ו לבדו יש מחמירין למחוק, דמכל מקום מאחר שכבר נתקדשו אותיות י"ה מקדשין גם את הוא"ו, עיין קסת הסופר (סימן י"א אות י"ב בלשכת הסופר)". וראה עוד בשנות חיים שו"ת סת"ם (סי' מ"ה) ובלשכת סופר, וראה בהרחבה בפרק טעויות בשם השם.

[15] ראה בקסת סופר (כלל ו' סעי' י"ח) ובשו"ת סת"ם שם. וראה מה שכתב בבית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קל"ז): "דיו שנפל על הצד"י לא נתפשט במקום קלף החלק רק שנגדש מלמעלה על שני קווי האות רק שכיסה למעלה מקום החלק שבין הקווין וכאשר משך הדיו על ידי שפופרת נשאר הצד"י כתיקונו ברור שבכה"ג אין מקום לחשש חק תוכות כיון שלא נגע הדיו בקלף החלק כלל והוא עדיף מנטיפת שעוה שעכ"פ נדבקו בגוף האות וכסהו משא"כ בנ"ד והרי בס"ת ותפילין נתכסין האותיות ע"י שנכרך דף אחבריה ולית לן בה ואף אם אין הדבר בבירור גמור מכל מקום כיון שנראה דכן הוא שלא נגע הדיו במקום הקלף החלק מדלא נשאר שום רושם בקלף אחר שהסיר הדיו שנפשל יש להכשיר והרי דעת הסמ"ק הובא בטור או"ח דאם נפל הדיו על האות לאחר שנגמר האות כתיקונו יכול ליטלה משם ולא הוי חק תוכות אף דאנן לא קיי"ל הכי כי אם כדעת הספר תרומה והרא"ש הובא בא"ח שם בכל ענין הוי חק תוכות, מכל מקום כתב בספר גט פשוט (סי' קכ"ה ס"ק ל"ב) דמיידי ספיקא לא נפקא ואי איכא עוד איזה ספק מצרפינן דם דעת הסמ"ק שיהיה ספק ספיקא וע"ש מכ"ש בנ"ד דקרוב לודאי שלא נגע הדיו בקלף החלק דיש להכשיר".

וכן יש לצרף את מה שכתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן קעה): "והנה בשנת תרי"ז ד' ראה כ"ב אב הגיעני תשובה מהרב המופלג מו"ה דוד מאיר פריש נ"י בס"ת שכתב המנוח מו"ה מאיר סופר ז"ל מבערזאן והיה כך שנפל טיפת דיו על אות אלף ולקח בפיו קנה השבולת ומצץ הדיו בפיו ע"י השבולת עד שלא נשאר שום רושם כלל ונשארה אח"כ האלף כתקנה וב"כ נגלל הס"ת עד אשר לא יוכל לידע באיזה מקום היה ולא באיזה חומש ואם נימא דהוה חק תוכות נפסל כל הס"ת והאריך בזה. והנה לפענ"ד דבכה"ג ליכא משום חק תוכות, והטעם דהנה כל הפסול דחק תוכות הוא דבעינן שיהיה האות ע"י כתיבה ולא ע"י חקיקה ולפ"ז לכאורה באם גוף האות כתקונה רק שנפל דיו עליו א"כ כל שמסיר הדיו והרי הדיו נשאר מאליה וכשר וכעין שכתב הג"א פ"ק דסוכה אות כ"ד ברא"ש שם דלא שייך לומר תעשה ולא מן העשוי בפסול רק היכא שגוף הסוכה היה בפסול כמו דלעת וקיסם מחוברים אבל כל שגוף הסוכה והסכך כשר רק שהתקרה גורמת לו הפסול כל שהסיר התקרה נשאר הסוכה בכשרות וכן קי"ל בש"ע או"ח סי' תרכ"ו וא"כ ה"ה כאן כל שנפל טפת דיו אחר שנגמר האות הרי הוא בכשרותו לאחר שנגמר האות וזה לפענ"ד טעמו של הסמ"ק ודעימיה דמכשירין חק תוכות כל שכבר נגמר האות כתקנה אמנם באמת הפוסקים חלקו על הסמ"ק כמ"ש הב"י בסי' ל"ב והטעם לפענ"ד דלא דמי דשם גוף הסוכה היא נשארת כשירה רק שהתקרה פוסל וכל שמסיר המונע ממילא נשארה הסוכה בכשרותה ועיין בברטנורא פ"ק דסוכה משנה ח' אבל כאן כל שנפל טיפת דיו ונשחת האות ולא נשאר הצורה של האות כתקונה א"כ נפסל גוף האות ואח"כ כשמסיר הטיפת דיו א"כ נתחדש גוף האות ע"י המחיקה והרי בעינן כתיבה ופסול. וכו' ובזה נראה לפענ"ד לישב דברי הלבוש באהע"ז סי' קכ"ה שכתב עמ"ש שם המחבר בנפל טיפת דיו בתוך האות ואינה ניכרת דפסול משום חק תוכות דדוקא כשנפל טיפת דיו על האות בעוד שהיא לחה ונתערב הדיו יחד אבל כשנפל טיפת דיו לחה לאחר שנתייבש האות וניטל הדיו מעל האות כשר שהרי לא עשה שום דבר אלא גלה הכיסוי, והט"ז שם השיג עליו והביא בשם הב"ח דהשיג עליו ממ"ש הפוסקי' בטיפה שנפל לתוך חלל הב' ונעשה פ"א דפסול, והרי שם אף בדיו לח אינו מתערב ואפ"ה פסול לגרור הטפה שבתוך חלל האות, ע"ש. ולפענ"ד נראה דדברי הלבוש נכונים, דהלבוש מיירי היכא שלא נשתנה צורת האות כלל ע"י הטפה רק שע"י שנפל טפה נפסל האות וא"כ ז"ש דדוקא בנתערב עם הדיו דאז נפסל האות שכבר נכתב וא"כ מה מועיל מה שמסיר הרי נתחדש גוף האות ע"י המחיקה ופסול משום חק תוכות, אבל כל שנפלה טפת דיו לאחר שנתייבש א"כ האות נשאר כתיקונו ולא נתערב כלל עם האות, א"כ ניהו שנפל טפת דיו לחה כל שמסירו נשאר גוף האות כתיקונו וכשר כמו בסוכה שתחת התקרה, ולפ"ז זהו כשלא נשתנה צורת האות ע"י זה רק שנסתם ולא ניכר האות אז יש חילוק בין נתערב עם הדיו או שעומד בפני עצמו, אבל בנפל טפת דיו בב' ונעשה פ"א דאף שלא נתערב, מכל מקום הרי נשתנה צורת האות מבי"ת לפ"א וא"כ גוף האות נפסל, ובכה"ג ודאי אף שלא נתערב – פסול. וז"ב כשמש ולבושיה כתלג חוור. אמנם בנדון דידן נראה לפענ"ד דכשר כיון שע"י מציצת השבולת מציץ הדיו ממנו ונשאר צורת האל"ף במקומו לפענ"ד בכה"ג כיון שע"י נפיחה אזל לה הפסול לא מקרי חק תוכות. וראיה ברורה לפענ"ד ממ"ש בשו"ת תורת השלמים סוף ספר מנחת יעקב דנפיחה לא מקרי נוגע כלל, וא"כ כל שלא עשה מעשה בידיו או בפיו וכדומה רק שהסיר המונע ע"י כחו שמציץ בכה"ג לא מקרי חק תוכות. ועיין בע"ז דף ע"ב בגישתא ובת גישתא ובטוש"ע יו"ד סי' קכ"ד סכ"ג, אבל לא דמי לשם דשם אנח העכו"ם ידו ומנע היין מלירד, ואף אם העכו"ם היה מוצץ ע"י קנה לא היה נאסר רק משום ניצוק, ועיין בט"ז סי' קכ"ד ס"ק ל"ב ובנקודת הכסף שם, אבל נגיעה בגופו לא הוה, וגם כאן כל שלא נגע בפיו ולא בידו והוסר מאליו אפשר דלא מקרי חק תוכות, כנלפענ"ד". וכתב בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן רכ"ח): "ויש לנו עמוד גדול לסמוך עליו בשעת הדחק שלא לקדור את השם הקדש", ולכן בשם השם יכול לתקנה כך. והטעם, כיון שזה שם השם לא מחמירים, מחמת חומרת מחיקת השם.

[16] ראה בהערה הקודמת.

[17] כתב הב"י (סי' ל"ב): "כתוב בארחות חיים (הל' תפילין סי' כה): לא ישרטט בשום צבע למעוטי אבר, וכן כתוב בספר התרומה (סי' קצו) ובהגהות מיימוני פ"א (אות ט) וזה לשונו: במסכת סופרים אומר מסרגלין בקנה. אומר מורי: לאו לאפוקי סכין קאמר, אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט על ידי צבע או שחור או אדום, עכ"ל". וכתב השו"ע שם (סי' ל"ב סעי' ו'): "ישרטט כל השורות. ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע", וע"ע שם (סי' רע"א סעי' ה'). ועוד כתב הב"י (אה"ע סי' קכ"ה): "ונראה לי שאם שרטטו בעופרת – לא מיפסל בהכי משום כתב שעל גבי כתב כדמשמע בפרק ב' דגיטין (יט.) גבי עדים שאין יודעים לחתום, דאמר שמואל: רושמין להם באבר, ואף על גב דאמרינן דרב אמר: מקרעין להם נייר חלק, ורבי אבהו אמר: במי מילין, ורב פפא אמר: ברוק, לאו משום דפליגי אדשמואל, אלא כל חד נקט גוונא דמתחזיא ליה שפיר טפי. מיהו כבר כתבתי בסימן זה (בריש הסי') שזה דעת הרא"ש ורבינו, ושאין נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם אלא דאפילו באברא גופיה מיקרי כתיבה. ואם כן לדידהו הכי נמי אם שרטט באבר לאו כלום הוא דהוי כמו שרטט בדיותא דפסל בעל הלכות גדולות". וכתב השו"ע (שם סעי' י'): "ויש ליזהר מלשרטט באבר, מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב". וכתב הפר"ח (שם ס"ק י"ח): "ויש ליזהר מלשרטט באבר. אף שהשרטוט מבחוץ – כתב הב"י דמ"מ נראה קצת מבפנים צבע האבר, ומיהו בדיעבד פשיטא שיש להכשיר".

וכתב הלבוש (סי' ל"ב סעי' ו'): "לא ישרטט בעופרת, מפני שמקום השירטוט נשאר צבוע, והוי צבע יתירה בתפילין ופסול ואפילו הוא שחור, דהו"ל כתב יתר". וכתב הפמ"ג (שם, א"א ס"ק ח') לבאר: "ומה שכתב בשו"ע בעופרת, עיין עטרת צבי [ס"ק] ט"ז משמע הטעם דכותב על גבי צבע – פסול, וכמו שכתב אליה רבה אות ה' בזרק זהב לא מהני חיפוי דיו, ובשרטוט בדיו י"ל כשר, רק בלבוש [סעיף ו] כתב צבע יתירה ודיו יתר, ולפי זה אף בין השיטין אסור לשרטט".  ובלחם חמודות (הל' ס"ת ס"ק כ"ה) כתב: "וזה תימה בעיני למה יפסל בכך והברייתא לא הזכירה שום פסול, וגם אין נראה כן מדברי הפוסקים כמ"ש, ואף רמ"י עצמו בהלכות ס"ת סימן רע"א סעיף ה' לא הזכיר שום פסול. ואין נראה לחלק דתפילין כיון שא"צ שרטוט לכ"ע הלכך כי שרטט ועשהו בצבע ג"כ דמש"ה פסול, משא"כ בס"ת דלמסקנת הפוסקים צריכה שרטוט, דאין טעם בדבר דכיון דמשום חדא אין כאן פסול ומשום דעביד תרתי לפסול, ומנ"ל הא. ועוד שהוא ז"ל עצמו לא הזכיר זה הטעם. ולכן דבריו צריכין עיון". והסכימו עמו אליה רבה (אות י"ג) ושו"ע הרב (אות ח') שבדיעבד – כשר.

וכתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ל"א): "והקסת הסופר (סימן ג' אות ג' בלשכת הסופר) כתב על הלחם חמודות דאינו מוכרח [ומה שתמה בלחם חמודות על הלבוש, דבהלכות תפילין (סימן ל"ב סעיף ו') כתב דאם שרטט בעופרת – פסול, ובהלכות ספר תורה (סימן ער"א סעיף ה') לא הזכיר שום פיסול, כתב קסת הסופר (בלשכת הסופר שם) וז"ל: יש לומר דהלבוש סמך את עצמו על מה שכתב בהלכות תפילין שפסול, ועיין בית יוסף אבן העזר סימן קכ"ה [עמוד נז ד"ה ומ"ש ובשיחור], עכ"ל]. וגם הרב מלאכת שמים (כלל ה' אות ה' בבינה) הקשה על האליה רבה ועל הבני יונה [סימן ערא אות א בדפו"י; אות ה בדפו"ח] [הובא בקסת הסופר שם] מבית יוסף אבן העזר סימן קכ"ה [שם], וכתב וז"ל: דמהתם ילפינן להכא, דמלבד חסרון השרטוט החיובי, איכא עוד חששא לענין כתב על גבי כתב, עכ"ל". ודבר שמואל (סי' שס"ב) הביא את דברי הלבוש ולחם חמודות) וכתב, וז"ל: "ועם כי השרטוט צבוע שחור בודאי מקלקל קריאת האותיות הנגועות בו וכמעט דעתי נוטה לאסור נגיעת אות באות אי לאו דכתב מתחת השרטוט ולא בשרטוט עצמו" וכו'.

והוסיף במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק כ"ב): "וכן בדיו ובסיקרא וכל כיוצא בזה ואפילו בין השיטין – אסור לשרטט בו. וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד – אין להחמיר. כן כתב הל"ח והא"ר. ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור אם לא דכתב מתחת השירטוט, עי"ש".

וכתב בעיקרי הד"ט (סי' ז' אות כ"ו): "אם שרטטו ס"ת בעופרת ונראות האותיות כדבוקות מחמת העופרת – הכל תלוי בעיני מראה המורה, דאם הדיו אינו כ"כ שחור ודומה לצבע העופרת – ראוי להחמיר שלא לקרוא בו בציבור בלי תיקון, כ"כ בשם מהר"ם ראקנטי. והחזיק על ידו הרב פלטיה מונצילסי שניהם מחכמי פירארא (פחד יצחק ערך ס"ת ודיני תליית)". הביאוהו בספר חיים (פלאגי') (סי' י"ח סעי' י"ד) ובאמרי שפר (כלל י"ב סעי' ג'). וראה בגידולי הקדש (סי' רע"א ס"ק י"ד).

[18] בשו"ת הלכות קטנות (חלק א' סי' צט) כתב: "שאלה: אם נפלה טיפת שעוה על אותיות הס"ת ונראין האותיות מהו. ועוד אם מותר לקרות בס"ת בבתי עינים: (מהמפתחות: עי' בשער הזקנים דף ק"י ע"ג). תשובה: ראיה גמורה היא ע"י זכוכית כההיא (ברכות כ"ה: ועי' שבו"י ח"א סי' קכ"ו) דערוה בעששית דאסור לקרות ק"ש כנגדה משום לא יראה. וההיא דעפרות זהב על האותיות דאסור (שבת ק"ג) היינו משום שמתבטל כתב התחתון בכתב העליון דקי"ל דהוי כתב (עי' באה"ט או"ח סי' קמ"ג ס"ק ט"ו ושו"ת רעק"א מהדו"ת סי' י"א עקרי הד"ט סי' ז' אות ג')". וכן כתב בספר לדוד אמת לחיד"א (סי' י"ב אות ד'): "אם נראית האות כי השעוה דקה מן הדקה – לא מפסיל ס"ת", וכן היא דעת האמת ליעקב (דין נגיעת אות באות ס"ק כ"א), והביאם הקול יעקב סי' רע"ו ס"ק י"ט.

אמנם בשו"ת דבר משה (חלק יו"ד סי' ט') כתב שאפי' היכא שהאותיות ניכרים – פסול, וז"ל: "כיון דשעוה דינו כדיו כמ"ש באו"ח סי ש"מ, ואם כן כי היכי דבנפל דיו בין אות לאות – אין לברך עד שיגרור הדיו, ה"ה בשעוה דבכי האי גוונא אינו נקרא מוקף גויל". וכן נראה דעת היד אהרן (מהדורא בתרא סי' קמ"ג ס"ק ז'), וכתב עליהם הכה"ח (בסי' קמ"ג ס"ק מ'): "אבל דעת האחרונים להתיר בנראים האותיות כדעת הלכות קטנות, אמת ליעקב בדין נגיעת אות באות אות כ"א, לדוד אמת סימן י"ב אות כ"א, עיקרי הד"ט חלק יורה דעה סימן ל' אות ח'".

[19] כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סי' י"א): "על דבר שאלה בנמצא בשבת בקריאת ס"ת שעוה דבוק על איזה אותיות, ולא ניכרו האותיות מתוכו, אם מוציאים אחרת, או לסלק השעוה מהאותיות, המג"א (סי' ל"ב סכ"ג) כתב ואם נטף שעוה וסלקה – מותר עי' סי' ש"מ, עכ"ל, משמע דפשיטא ליה דבעוד השעוה עליו מבטל להכתב, אלא דבא לומר דהסילוק מהני דלא נימא דהוי כמו חק תוכות, כיון דאינו עושה עכשיו מעשה הכתיבה רק מסלק השעוה, וממילא מתקיים האות, ואף דהמג"א לא כתב ראיה להתיר, מ"מ נראה דהדין עמו, דדמי למ"ש הב"י ונקבע כן להלכה סי' הנ"ל, בזרק עפרות זהב על האותיות אף דהנ"י כתב דמבטל לכתב התחתון, מ"מ מותר לגרור הזהב משאר כתב התחתון וכשר, אף דבספר גט פשוט להלכות גיטין (סי' קכ"ד) חוכך דסילוק שעוה ועפרות זהב לא מהני דהוי חק תוכות, מ"מ אנן בתר פסקא דש"ע גרירין, וכ"כ הש"ך יו"ד (סי' רע"ו סק"ו) דבזרק זהב יש תקנה בגרירה, א"כ ה"נ בשעוה, גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ד') כתב דהשעוה מבטל הכתב, ומהני תיקון סילוק שעוה".

ועוד עיין במשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק ס"א – ע"פ המג"א ס"ק כ"ג) שכתב: "אבל נטף שעוה על האות אף שמכסה להאות ואינה ניכרת – אעפ"כ מותר לסלק דשעוה אין מבטל הכתב". ובקול יעקב (סי' רע"ו ס"ק י"ט) כתב: "כתב פתחי תשובה )אות וא"ו) בשם תשובת שמש צדקה (חלק יורה דעה סימן נ"ט), וז"ל: טיפת שעוה שנפל על אותיות השם, אין ספק דפיסול אין כאן, ולא דמי לזרק זהב, דהתם הזהב מבטל את הדיו ומעלימו מן העין, אבל הכא האותיות ניכרות ואין השעוה מבטלתן, ואם טיפת השעוה עבה יכולים להעבירה מעט מעט באזמל בלי שום חשש מחיקה, עי"ש, עכ"ל…. אבל כל זמן שהשעוה על האות והוא מכוסה – הספר תורה פסול עד שיסלקנה. לדוד אמת (שם), בית מנוחה (שם אות ל"ב)".

וראה בשו"ת תורה לשמה (סי' ז') שנשאל, וז"ל: "אם נטף שעוה על התפילין או על המזוזה והיה עב שלא נראה ולא ניכר האות שתחת השעוה כלל. והורינו לסופר שימתין עד תתייבש השעוה הרבה כדי שיוכל ליטול השעוה ולא יתקלקל האות, וכשר", וזו תשובתו: "כיון דאין הפיסול בגוף האות אלא הפיסול בא מצד דבר חיצוני שכיסהו, אבל האות מצד עצמו גם בהיות השעוה עליו הוא שלם וכתוב כדינו ורק מכוסה בשעוה, הנה אחר שהסיר המכסה מעליו אין זה חשיב שלא כסדרן, וגם דבאמת בכסוי השעוה אינו מחיקה ממש אלא חשוב כמחיקה בשביל שאין האות נראה, וכן ה"ה בהסרת השעוה אינו חשוב כתיבה ממש דהא לא כתב כלום וכל האות הוא כתוב ועשוי מקודם ולא נתחדש כלום בגופו וצורתו ורק ניטל המכסה מעליו.

ודע דאין לדמות נידון השאלה, להא דאיתא בהלכות תפילין בש"ע דאם כתב האות וגמר אותו כתקנו ואח"כ נפל עליו טיפת דיו – יש אומרים שמותר לגררו ולתקנו, שהרי קיים בתחילה בזה האות מצות וכתב אלא שנתקלקל אח"כ ולא נתבטל בזה הכתיבה וכשמתקנו אינו נקרא חק תוכות שכבר הוא כתוב כהלכתו, ויש פוסלין גם בזה כיון שנפסלה צורת האות וצריך לתקנו נקרא חק תוכות וכנז' בש"ע או"ח סי' ל"ב סעיף י"ז ע"ש, כי הנה יש לומר דהפוסלין שם יודו בנידון השאלה דשרי ולא חשיב כתיבת האות מחדש יען דהתם הטיפה שנפלה היא דיו כמו גוף האות והיא מתערבת ומתקשרת עם הדיו של האות שנפלה עליו ונעשו גוף אחד ובטלה צורת האות שהיתה מקודם, ולכן ס"ל כאשר מסיר זה הדיו שנפל ונתערב ה"ז מתקן האות מחדש, משא"כ בנידון השאלה שהשעוה והגוף של האות הם גופים מוחלקים כי ב' מינים הם ואינם מתערבים זע"ז להיות גוף אחד אלא גוף האות הכתוב בדיו נשאר כמו שהוא במקומו ורק השעוה מכסה אותו וכאשר מסיר השעוה האות ניכר ונגלה מעצמו ואין עושה בו שום תיקון מחודש…. על כן בנידון השאלה יש להורות שיכול להעביר השעוה אם אין האות מתקלקל והנה הוא בכשרותו וליכא בזה חשש שלא כסדרן כלל".

[20] ראה בהרחבה הערה י"ח. ונראה דהכא אפילו להרב דבר משה יש להתיר, שעיקר טעמו בשעווה כיון שחשיבא כתב לענין שבת משא"כ בזה, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' פ"ד), וראה עוד בהערה הבאה.

[21] ראה בהערות הקודמות, וראה בשו"ת הר צבי (יורה דעה סי' רכ"ט) שכתב, וז"ל: "ואולי י"ל שהמשיחה הזאת היא שמירה על שלימות האותיות ויופיין, וכל לנוי אינו חוצץ ובטל הוא לכתב הראשון. וגדולה מזו כתב הנוב"י קמא (או"ח סימן א) על הא דמבואר בשו"ע או"ח (סימן לב סעיף כו): אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כל כך שתינוק וכו' – מותר להעביר קולמוס עליו להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן. וכן מעשים בכל יום כאשר כתב ישן מעבירין עליו קולמוס לחדשו, ולמה לא נאמר שהכתב התחתון אינו נראה והכתב העליון הוא לא על הקלף, וכתב ע"ז דכיון שעושה לנאותו אינו מבטל הכתב התחתון ובטל העליון להתחתון ונשאר הכתב התחתון כהלכתו ע"כ, וק"ו בנ"ד שכתב התחתון ניכר דרך המשיחה הזו", ולמסקנא נשאר בצ"ע.

וראה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' פ"ד) שמדמה דין של מריחת לק על גבי הכתב כדי להעמידו  לקלף שמושחים אותו, וז"ל: "דיעוין בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ל"ב שנשאל ע"ד הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן ועל ידי זה מתקנים הקלף שיהיה חלק ומזהיר ובהיר בלבנותו מאד והכתב מיושב מאד, אם כשר הדבר, מפני שקצת סופרים הוציאו לעז על זה ואמרו שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע הלבן ומפסיק בין הקלף לכתב. והשיב, שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה פיהם וכו' כי זהו תיקונו של קלף, והוא עוד מצוה מן המובחר, ומה שאומרים הסופרים שהצבע הזה הוי הפסק בין הכתב לקלף גם בזה לא דיברו נכונה וכו' ומכיון שבצבע הלבן מיפים הקלף עי"ז, לא חשיב הפסק וכו' ומכיון דהאי צבע לבן הוי לנאותו את הקלף אינו חציצה כלל, ומצוה להדר אחר קלף כזה לקיים זה אלי ואנוהו עיין שם. והעתיקו דברי הפנים מאירות, להלכה הברכי יוסף על יו"ד סי' רע"א סק"ו, השערי תשובה באו"ח סי' ל"ב סק"ו בהרחבה… ואפילו הבני יונה ועוד כמה מהפוסקים החולקים על הפנים מאירות, כיעו"ש בפ"ת ביו"ד…. יש לומר שעל כגון נידוננו גם הם יודו שמותר כי בעיקר באים עלה בדבריהם שם מטעם חציצה, וכן חוששים שאולי יקלף במשך הזמן עם האותיות כיעו"ש, וכ"ז לא שייך בנידוננו שנמרחים על האותיות ובמטרה לחזקם. וגם לפי מ"ש לבאר הגאון הח"ס ז"ל בהגהותיו לס' קסת הסופר שם שעיקר טעם הפוסלים הוא לא ממש משום חציצה, אלא מפני דנמצא ס"ת נכתב על דבר אחר שלא על הקלף כיעו"ש, ג"כ הא לא שייך נימוק פסול זה לכגון נידוננו שממרחים על האותיות, והאותיות נכתבים ממש על הקלף (וכ"ז לרווחא דמילתא כי כאמור גם שם תפסו לעיקר כהפנים מאירות ודעימיה)".

וא"כ כ"ש הכא שהספריי נבלע בדף ואין בו ממשות, וראה עוד בפרק ב' סעי' כ"ד בעניין קלף משוח.

[22] כתב הטור (אבן העזר סימן קכ"ה): "אם נפלה טיפת דיו בתוך האות ואינה ניכרת – אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות דהוה ליה חק תוכות", וביאר שם הב"ח: "פירוש אף על פי דב' אותיות דבוקות – מותר לגרר ואינו נקרא חק תוכות, היינו משום דכל אותן ב' אותיות ניכרות היטב אף לאחר דיבוקן, אבל בנפלה טיפת דיו על האות ואינה ניכרת הוה ליה חק תוכות. ולפי זה נראה דאף בדבוקות – אין לגרר אלא בנגיעה קצת בדיו מועט והאותיות ניכרות היטב כל אחת ואחת, אבל בדבוקות ממש כל גובהו של אות הוה ליה נמי חק תוכות, עכ"ל". ונראה שהסכים עמו הט"ז (שם ס"ק ו'), וכן המג"א (או"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ז).

כתב בדעת קדושים (סי' ל"ב סעי' י"ט ד"ה דיבוק): "דיבוק כל העובי שכתב הב"ח להחמיר הכוונה כל אורך עובי גג האות או המושב שהוא רוחה עובי הקולמוס".

אבל הנתיב חיים (סימן לב) כתב על דברי הב"ח הנ"ל: "ולא משמע כן מהרא"ש פרק ב דגיטין סימן יט וז"ל: ואם יש אותיות דבוקות – יכול להסיר הדיו שביניהם ולהבדילם וכו' מדלא מחלק בין האותיות דבוקות במקצת לדבוקות כל גובה האותיות, משמע אפילו בכהאי גוונא יכול להבדילם, ואם לעניין גיטין כך כ"ש לעניין תפילין ומזוזות שצריכין גניזה, עכ"ל. וכ"כ הלדוד אמת (סימן י"ב אות י"ט), וז"ל: מצאו אותיות דבוקות כל גובהו של אות אף נשתנה צורת האות – יגרור ושפיר דמי", עכ"ל.

וז"ל הקול יעקב (סי' לב ס"ק ק'): "כתב ב"ח באבן העזר (סימן קכ"ה ד"ה אבל): אין לגרר אלא בנגיעה קצת בדיו מועט והאותיות ניכרות היטב כל אחת ואחת, אבל בדבוקות ממש כל גופו של אות הוה ליה חק תוכות. והביאו מגן אברהם (אות כ"ז), אליה רבה (אות ל"א), גט פשוט (סימן קכ"ה אות כ"ה). וכן נראה מהט"ז (שם אות ו'). אבל הרב חלקת מחוקק (שם אות ט') כתב: דהכל תלוי בהכרת תינוק, ואין חילוק בין נגיעת מקצת לנגיעת כל הגובה. וכן כתב הפרי חדש (שם אות י"א), אמת ליעקב (בפיסול נגיעת אות באות אות י"ט), לדוד אמת (סימן י"ב אות י"ט), בית מנוחה (בפיסול נגיעת אות באות אות כ"ח)".

ולמעשה כתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"א): "אם כל אורך האות דבוקה לחברתה – לא מהני גרירה. והפר"ח מיקל בזה", אבל לקמן סי' קמ"ג נראה דעתו של המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) לפסול, וז"ל: "אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת", עכ"ל, וכן ההלכה.

[23] כיון שאין בזה חלק מהכתיבה.