פרק ה' – דיני הדיו

סוגי דיו

דיו שחור

• הלכה למשה מסיני לכתוב ספר תורה, תפילין ומזוזות בדיו שחור דווקא[1].

ייצור הדיו כיום

• דיו כשר בכל עירוב חומרים הגורם לכך שיהא הדיו שחור וראוי להתקיים על הקלף. וכיום כדי שהדיו יתקיים לאורך זמן, מערבים בו חומרים כימיים[2].

דיו שאינו מחיק

• דיו שאינו נמחק לעולם – כשר לכתחילה לכתיבת סתו"ם[3].

דיו עם אלכוהול

• אין להשתמש בדיו שעירבו בו אלכוהול אע"פ שהדיו מבריק יותר, מפני שהוא גורם לדיו להתפורר[4].

דיו חום או כחול

• דיו שהוא בצבע קרוב מאד לשחור, כגון: חום כהה מאד או כחול כהה מאד – אינו כשר לכתיבת סתו"ם[5].

דיו שחור ודומה קצת לכחול

• דיו שבמבט רגיל נראה שחור, וכאשר מתבוננים בו היטב נראה דומה מעט לכחול – כשר בדיעבד, ומכל מקום טוב לעבור שוב בדיו שחור על כתב שנכתב בדיו זה[6].

דיו שנתחלף לשחור

• דיו שמתחילתו אינו שחור ורק לאחר הכתיבה משתנה צבעו לשחור – פסול לכתיבת סתו"ם. וכל שכן דיו שגם אחרי הכתיבה אינו שחור מספיק, וצריך להעביר עליו דיו אחר כדי להשחירו[7].

דיו שנראה קצת שקוף

• דיו שנראה שחור באור רגיל, אך לאור מנורה או לאור השמש או לאור תאורה שמאחורי הקלף נראה שקוף מעט – כשר לכתיבת סתו"ם[8].

דיו מקולקל

• דיו שעלול להתקלקל מחמת הקור – אין ראוי לכתוב בו לכתחילה[9].

דיו בולט

• דיו שבולט מעל פני הקלף ואינו נספג יפה בקלף, עלול להישבר במשך הזמן ולגרום לפסילת הסת"ם, ולכן לא מומלץ להשתמש בו[10].

דיו דליל

• דיו דליל שמחלחל לתוך עובי הקלף, ומתפשט תוך עובי הקלף וגורם לדיבוק האותיות או בתוך האות [פעמים ניתן להבחין בכך כאשר מסתכלים בקלף כנגד השמש או כנגד תאורה שמאחורי הקלף] – לא יכתוב בו סתו"ם.

דיו חלש

• דיו חלש – צריך לבדוק שלא נוצר הפסק בכתב במשך השנים^[11]. וראה עוד בפרק י"ב הלכות בדיקת סת"ם סעי' ס"ו

כשרות הדיו

חיוב 'לשמה' בדיו

• מעיקר הדין אין צריך להכין את הדיו 'לשמה'[12]. ויש מחמירים להכין את הדיו 'לשמה'[13], אך אין עניין להחמיר בזה.

דיו מחיות טמאות

• דיו העשוי מחיות טמאות – פסול לכתיבת סת"ם[14].

דיו מיין נסך

• דיו העשוי מיין של נכרים – ראוי לא להשתמש בו לכתיבת סת"ם[15].

דיו של גוי

• מעיקר הדין גם דיו שנקנה מן הגוי [כגון דיו שחור של גרפיקאים], אם מבררים ויודעים שהוא עשוי מחומרים הכשרים לאכילה – כשר לכתיבת סת"ם[16].

הדיו המהודר כיום

• כיום נהוג לקנות דיו מיוחד לכתיבת סת"ם, שמקפידים בו על כל ההידורים הנדרשים.

שימוש בדיו לצורך חולין

• דיו שנעשה לשם כתיבת סת"ם ולא התנו שיהיה מותר להשתמש בו גם לדברי חול – יש להחמיר שלא להשתמש בו לכתיבת חול[17].

תיקונים

חידוש הכתב

• כתב שנכתב כהוגן והתחיל להימחק מאיזו סיבה, ונשאר רושם הכתב כך שתינוק יכול לקראו – מותר לחזור על הכתב לחזקו. אמנם, אם אין התינוק יכול לקראו – בתפילין ומזוזה אי אפשר לחזור על הכתב מפני שזו כתיבה 'שלא כסדרן', ובספר תורה – מותר[18].
• כתב שנכתב כהוגן והתחיל להשתנות צבעו לאדום או לצבע אחר מאיזו סיבה – בתפילין ומזוזה אי אפשר לחזור על הכתב בצבע שחור מפני שזו כתיבה 'שלא כסדרן', ובספר תורה – מותר[19].
• אם השתנו האותיות של שמות הקודש לצבע אדום – אסור להעביר עליהם דיו אפילו בספר תורה משום מחיקת השם[20].

קריאה בס"ת דהוי

• כתב ישן ודהוי שנשתנה לצבע חום הנוטה לאדום – אם נמצא כתב כזה בספר תורה לאחר שהוציאו אותו מן הארון לקרוא בו – אין להחזירו[21].

כתיבה בדיו פסול

• כתבו סת"ם בחומרים שאינם כשרים לדיו – הסת"ם פסול. ואפילו אם כתבו אות אחת או מקצת מן האות בחומרים שאינם כשרים לסת"ם – הכל פסול. אמנם, אם כתבו חלק מן האות באופן שאותו החלק אינו מעכב כלל את הסת"ם, היינו, שאף בלא אותו החלק היה כשר הסת"ם – מותר לתקן את אותו החלק[22].

הכשרת כתב של דיו פסול

• כתבו בצבע אדום או כחול וכיו"ב – אי אפשר להכשיר את הכתב על ידי שיעבירו עליו צבע שחור, מפני שהצבע התחתון פסול, וחוצץ בפני הכתב העליון[23].

• כתבו סת"ם בצבע קרוב מאד לשחור, כגון: חום כהה מאד או כחול כהה מאד [שאינו כשר לכתיבת סת"ם כפי שנתבאר לעיל] – בספר תורה, ניתן להכשירו על ידי שיעבירו עליו דיו שחור[24], אך בתפילין ומזוזות אין זה מועיל להעביר עליו דיו שחור[25].

קריאה בס"ת מיד לאחר התיקון

• ספר תורה שנמצאה בו טעות והסופר תקנה ועדיין הדיו לח – מותר לברך ולקרוא בו לכתחילה (בימי שני או חמישי), אף על פי שהדיו עדיין לח ואין צריך להמתין עד שיתייבש[26].

דיו עבה ומתפורר

• סת"ם שנכתב בריבוי דיו, ומחמת כן לאחר שהתייבש נראה כעין התפוררות בכתב וסדקים באותיות [ודבר זה בולט יותר כאשר מסתכלים בכתב לאור תאורה חזקה] – צריך להראות למומחה כדי שיבחין אם נפסל הסת"ם או צריך תיקון או שכשר לכתחילה.

גניזת שיירי הדיו

• תיקנו סת"ם בגירוד מקצת מן הכתב [באופן שאין חסרון של "חק תוכות"] – אין צריך לאסוף ולגנוז את הדיו שירד מן הכתב, כי בטלה ממנו קדושה[27].

כתב שנעתק מעבר לעבר

• אם נעתקו האותיות (או חלק מהן) אל העבר השני של הקלף, בין מחמת לחות ובין מחמת דקות הקלף – הכתב נשאר מהודר^[28].
• למרות האמור שהכתב נשאר מהודר מבחינה הלכתית, לקוח שבזמן ההזמנה התנה בפירוש עם הסופר שיהיה הכתב "מהודר ויפה" – יכול להחזיר אותן פרשיות מחמת תופעה זו^[29].

תיקונים באותו דיו

• כל התיקונים שעושה הסופר בתוספת דיו – ראוי שיעשה באותו סוג דיו שבו נכתב הסת"ם[30].

ס"ת שחלקו מדיו לא כשר

• ספר תורה שחלק מן האותיות שבו נכתבו בדיו שאינו כשר – מותר למחוק את אותן אותיות, ולחזור ולכתבן בדיו כשר. ולמרות שיש הבדל קטן בין כתב ישן לחדש – אין בזה חסרון של "מנומר"[31].

[1] בפרק הבונה (שבת ק"ג ע"ב): "תניא: כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב – הרי אלו יגנזו". וכך מובא בירושלמי מגילה (פ"א ה"ט): "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות ובדיו". והנה הגמ' בגיטין (י"ט ע"א) אומרת: "דיו-דיותא", אלא שלא ביאר רש"י שם מהו דיותא. ועיין במסכת שבת (כ"ג ע"א): "כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר", ופירש שם המאירי: "והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אילנות ובמעט דבש ומיבשו, וכשרוצה לכתוב ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום". פירוש הדברים, שכך היתה דרך עשיית דיו בימי חז"ל, ובעל כרחך דיו כזה צבעו היה שחור. ומכאן הבינו הראשונים שרק בדיו שחור מותר לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות. ועיין ברעיא מהימנא (תרומה, קנ"ט ע"א) שמבואר שדיו הוא שחור, וז"ל: "ועוד דדיו אוכם מלבר וחיור מלגו, הכי אינון חכמים מארי תורה, וחכמים אכמין בהאי עלמא דאיהו לבר שפירין בההוא עלמא דאתי דאיהו מלגו". וכך פסק בשו"ע (סי' ל"ב סעי' ג'): "יכתבם בדיו שחור". וראה בקול יעקב (שם ס"ק י"א) שלאו דווקא תפילין וה"ה לשאר ספרים ומזוזות שצריך לכתבם בדיו שחור וכמו שכתב בב"י (שם). וראה עוד בשו"ע (יו"ד סי' רע"א סעי' ו'), ז"ל: "אבל לא בשאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב – פסול".

[2] כתב הב"י (או"ח סי' ל"ב): "כתבו התוספות בפרק שני דמגילה (יט. ד"ה על הספר) ובפרק שני דגיטין (יט. ד"ה דיו) ובפרק במה מדליקין (כג. ד"ה כל השרפים) שאומר ר"ת דדיו שמתקנים בעפצים – לא מיקרי דיו, מדתנן בפרק שני דגיטין (יט.): בכל כותבין בדיו, ואמרינן בגמרא: תאני רבי חייא: כתבו במי טריא ועפצא – כשר, משמע שרבי חייא בא להוסיף על המשנה, מכלל דעפצא לאו היינו דיו דמתניתין, וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה ובספר התרומה סימן קצ"ה. והרא"ש כתב בהלכות ס"ת (סי' ו) דאינה ראיה, דמי עפצא לחודיה אינו נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס, שקורין גומא בלעז, נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפילו על קלף מעופץ. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק שני דסוטה (משנה ד) כתב שמי שאומר שס"ת הכתוב באלחיב"ר פסול הוא – טועה. והאריך בטעם הדבר, וביאר שם המעתיק שאלחיב"ר הוא של עפצים ומטילים בתוכו קנקנתום. ובפרק א' מהלכות תפילין (ה"ד-ה) כתב: כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהם וגובלים אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים, תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק – כשרים. אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני, שיהיו כותבים בדיו למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב – הרי אלו פסולים, עכ"ל. וכתבו שם ההגהות (אות ג) בשם התוספות ורבינו שמחה שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף – דיו הוא וכותבים בו ספרים, תפילין ומזוזות, עכ"ל. וזה כדברי הרמב"ם והרא"ש. וכן נהגו העולם לכתוב ספרים, תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום".

ונמצא לסיכום: דעת ר"ת ודעימיה שרק דיו הנמחק – כשר לכתוב בו, אבל דיו העשוי משאר דברים שאינו נמחק – פסול לכתוב בו סתו"ם, ורק בגט מותר לכתוב בו. ודעת הרמב"ם ודעימיה שלכתחילה יכתוב בדיו הנמחק, אבל גם דיו שאינו נמחק – כשר הוא.

ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ג'): "יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים ובין שאין בו מי עפצים. הגה, ולכתחילה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוי במי עפצים". אמנם בשו"ע (יו"ד סי' רע"א סעי' ו') כתב להצריך לכתחילה כדברי הרמ"א, וכלשונו שם: "ספר תורה צריך בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים, הגה, ולכתחילה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ, ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום – כשר", וראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק י"א) שנתקשו הפוסקים בזה, וז"ל: "וצ"ע, דכאן סתם המחבר דבכל מין דיו כשר רק שתהיה שחורה, ומשמע אפילו לכתחלה, וביורה דעה סימן ער"א (סעיף ו') כתב דלכתחלה יעשנו מעשן השמנים, ובדיעבד כשר משאר דיו. וכן הרמ"א כאן כתב דלכתחלה יכתוב בדיו העשוי מעשן השמנים, וביורה דעה כתב דלכתחלה יעשנו מדברים הבאים מן העץ. ועיין פרי מגדים (אשל אברהם אות ב') שהקשה קושיה זו והניח בצ"ע, וכן אליה רבה (אות ד') כתב צ"ע. ועיין עולת תמיד (אות ג')". וראה בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "בין שיש בו"), ז"ל: "בין שיש בו מי עפצים – המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו, משום דאפילו אם הוא עשוי מקנקנתום ומי עפצים או מגומא ומי עפצים – כשר, דמשני מינים ביחד נקרא דיו. ודלא כר"ת דאוסר בזה, וכמו שביאר בב"י [כן ביאר הגר"א בסימן תרצ"א לקמן וגם בסי' זה רמז לזה, דלזה לא כתב השו"ע רק: 'שיש בו' ולא כתב: אפילו אם הדיו הוא מעפצים בלבד, ומיושב בזה קושית הפמ"ג], ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יש להחמיר שלא לעשותו מעורב בקנקנתום או בגומא, משום דהוי כתב שאין יוכל להמחק, וכמו שנתבאר ביו"ד בסימן רע"א ס"ו, דדוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום – כשר [וגומא הוא ג"כ כתב שאין יוכל להמחק וכדאיתא בסוטה דף י"ז במשנה], וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד, ע"ש. ואין כונת הרמ"א לומר דלכתחלה דוקא מעשן ולא מעצים גופייהו [ועיין מ"א וא"ר], דהרי ביו"ד בסי' רע"א הרמ"א גופא כתב דלכתחלה יותר טוב שיעשה מדבר הבא מן העץ. אח"כ מצאתי בעזה"י בעולת תמיד שפירש כן. א"נ י"ל דכונת הרמ"א למעט מה שכתב הב"י סתם בדיו שחור, דמשמע כ"ש שחור כיון דהוא מתקיים והוא ניכר על הקלף – דיו הוא, וכמו שכתב בב"י בשם רבינו שמחה, ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יחמיר כדברי רבינו תם דדוקא בא מן העץ". ועוד ראה בבה"ל (שם ד"ה "בין שלא"): "עיין לקמן בסימן תרצ"א וביו"ד בסימן רע"א שכתב השו"ע דאם כתב במי עפצים וקנקנתום – כשר. כתב הפמ"ג מדלא הזכיר גומא משמע דאף אם לא הטיל בהן גומא – כשר. ועיין עוד בדבריו שמסתפק לדינא אם דוקא ע"י שניהן ביחד כיון דאין בהן גומא, או אפילו בכל אחד יכול לעשות דיו כיון שהוא שחור. והגר"א בביאורו בסימן זה ובסימן תרצ"א פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד – פסול אפילו דיעבד, דלא מיקרי דיו כ"א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום. ומגומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים – לא ברירא לי דעת הגר"א בזה. והגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי מחמיר בזה לכתחלה, ובקנקנתום לבד או בגומא לבד מחמיר אפילו בדיעבד כדעת הגר"א. ובתשובת משכנות יעקב סימן ל"ז מחמיר אפילו במי עפצים וקנקנתום יחד בלי תערובת גומא, עי"ש. והגם דבדיעבד בודאי אין להחמיר ולפסול במי עפצים וקנקנתום יחד נגד פסק השו"ע בסי' תרצ"א וביו"ד סימן רע"א, עכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר כדבריו, שאם הוא עושה דיו ממי עפצים אפילו אם הוא מערבו עם קנקנתום לא יעשהו בלתי תערובת גומא, וה"ה דממי עפצים וגומא בלחוד נמי שפיר דמי. ועי"ש בתשובת משכנות יעקב שמביא הרבה פוסקים סייעתא לדבריו. גם כתב שם בתשובה דלכתחלה יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן והר"ן הואיל דאפשר".

ולפי כל זה היה ראוי להדר ולכתוב בדיו הנמחק, אלא שכתב הברכ"י (יו"ד רע"א ז'): "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו, מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל, הרב מהר"ם פרובנציאל בתשובה כ"י סימן ט"ל". ובקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ב): "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו, מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל, אלא לכתחילה כותבים בדיו העשוי מעפצים וקנקנתום, כמו שסתם מרן כאן דבכל דיו כשר רק שתהיה שחורה. ועיין ש"ך ביורה דעה (סימן ער"א אות י"א), ובדברינו שם (אות ט"ו ואות י"ז) שכתבנו שנהגו לעשות הדיו ממי עפצים וקנקנתום לבד, ואין לשנות כי מנהג אבותינו תורה היא", עכ"ל. וכך כתב כיו"ב הקול יעקב ביו"ד (סי' ער"א ס"ק י"ז), ז"ל: "עתה העולם נוהגים לעשות את הדיו אפילו לכתחילה ממי עפצים וקנקנתום. בית יוסף (אורח חיים סימן ל"ב סוף ד"ה ובדיו), רבינו זלמן (שם אות ד'), קסת הסופר (סימן ג' אות א'), מלאכת שמים (כלל ד' אות ב' ג'). ועיין אורח חיים סימן ל"ב סעיף ג' ובדברינו שם אות י"א י"ב י"ג י"ד. אבל עפצים לחוד, או קומוס וקנקנתום אפילו שניהם יחד – פסולים. מלאכת שמים (שם אות ב'). ועיין מטה יהודה (סימן תרצ"א אות א'). וכן נוהגים פה בגדאד יע"א, מביאין עפצין ושורין אותם במים או מבשלים אותן, ואחר כך נותנין בתוכה קנקנתום שקורין בערבי זא'ג [וכן כתב הערוך [ערך קלקנתוס]: קנקנתום בלשון ישמעאל אל זאג'א], כדי שתהיה שחורה", עד כאן לשונו.

דהיינו, שהמנהג הוא לכתוב לכתחילה בדיו שאינו נמחק, ואדרבה נזהרים לא לכתוב בדיו הנמחק. וז"ל הרב בני יונה: "אחרי שאין למדין מפרשת סוטה שבמקדש לדיו של ס"ת, יותר טוב בדיו המתקיים יותר ויותר, וכל פעולת הקיום שיעשה בה הוא טוב יותר. ומה שפסק הרמב"ם לעשות לכתחילה דיו הנמחק, כי חש אולי ההלכה כמ"ד שאין מטילין קנקנתום לדיו של ס"ת דבעינן דיו הנמחק כמו פרשת סוטה, אבל אנן קיי"ל כמ"ד לכל מטילין חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, א"כ ניחא יותר בהאי דיו, חדא שלא יארע חשש זבוב דר"מ שבש"ס, ועוד דמלשון הש"ס משמע דמתנאי הדיו שטוב הוא שיתקיים יותר ויותר. ואפשר שע"ז סמכו קדמונינו שהנהיגו לעשות הדיו ממי עפצים וקומוס וקנקנתום כמו שנוהגין עכשיו".

[3] ראה ברמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ד) שיש להצריך לכתחילה דיו שראוי להמחק, וראה לעיל הערה קודמת בהרחבה בעניין זה.

[4] כתב בקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ב): "ועתה חדשים מקרוב באו, שמתחכמים לבשל העפצים באספירט"ו עם מים, כדי שיהא הדיו מבהיק ביותר, וידוע שזה האספירט"ו גורם שאחר ימים מועטים שיקפוץ הדיו מן הקלף ויהיה פירודים באותיות ויפסלו הסתו"ם ח"ו, ואם כן מי שעושה זאת גורם שיהיה מחטיא את הרבים אשר אין קץ לעונשו ועתיד ליתן את הדין, וכל המשנה ידו על התחתונה, שלא התירו אלא לבשל העפצים עם מים, ולא בדבר הגורם שיקפוץ הדיו ויפסול האותיות. וצריך להשגיח בזה הקונה סתו"ם כדי שלא יהא בחשש מתבטל מן המצוה ומברך ברכה לבטלה, ולאיים על הסופר שמא הוא מן המעט שממעטים ביראת שמים ומערים במלאכת שמים ונותן בתוך המי עפצים את הדבר הרע הזה כדי שיהא מעלה ברק ואחריתו מעלה אבק, ועל כן לא יקנו סתו"ם ממי שעושה זאת, ולא ישגיחו על הברקה. ולשומעים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב".

[5] ברמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ה) כתב: "למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן", ומשמעות דבריו שכחול הדומה לשחור – כשר. אלא  שהמלאכת שמים (כלל ד' בינה א', חכמה א') הביא את לשון הרמב"ם בהלכות שחיטה (פרק ז' הל' י"ז) שכתב: "וחמש מראות אסורות יש בריאה, ואלו הן: שחורה כדיו", ועוד כתב שם (הלכה י"ט): "ארבע מראות מותרות יש בה, ואלו הן: שחורה ככחול", והוכיח מזה שאע"פ שכחול נקרא שחור, מ"מ אינו צבע דיו, והסיק: "יכתבו דווקא בדיו שהיא שחורה מאד בתכלית השיחור". וכן הוא בקסת הסופר (מה"ת כלל ג' אות א'). ובבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "יכתבם") כתב: "ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה], נלענ"ד שיש להחמיר בזה, וראיה מחולין מ"ז ע"ב ככוחלא – כשירה, כדיותא – טריפה, דאף דמהרמב"ם משמע דהלכה לא נאמר רק שיהיה מראה שחור, וביררנו לקמן בסימן ל"ג דהרצועות שיש עליה גם כן הלמ"מ דצריכה להיות שחור די בשחרות שהיא ככחול, שאני הכא שכיון שהיתה ההלכה שיכתוב בדיו, אף דדיו לאו דוקא להרמב"ם וה"ה כל מראה שחור, אבל עכ"פ שיהיה מראיתה שחור כמו דיו. וכ"ש לפירוש הרא"ש וש"פ דסוברים שדיו ממש בעינן, מראה כחול בודאי איננו בכלל דיו. אך צל"ע קצת דא"כ אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב, ג"כ איננו בכלל דיו, וכדמוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב, דאמר שם: שחור כדיו – טמאה, כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, וא"כ אמאי אמר במדרש: שחורות כעורב – אלו האותיות. אך אין למדין הלכה מן האגדות. א"נ י"ל בדוחק דשחור כעורב הוא שחור ג"כ כדיו, אבל כדיו הלח והוא ג"כ טהור כדמוכח שם בגמרא. ואפילו אם טבעו להיות נשחר לגמרי אחר הכתיבה, יש לעיין בזה טובא אי כשר בדיעבד, דהלא ההלכה נאמר שיהיו כותבין בדיו כדאיתא בירושלמי, ולא נאמר שיהיה כתוב הסת"מ בדיו. ולשון השו"ע ג"כ משמע דבעת הכתיבה יהיה הדיו שחור. ויש לפרש עוד דכוונת השו"ע כ"ש שחור אפילו ממי עפצים וקנקנתום, ודלא כר"ת וכמו שביאר בב"י. וצ"ע".

[6] עיין בהערה הקודמת בדיוק דברי הרמב"ם בהל' תפילין שהכשיר כל מראה הקרוב לשחור ואסר רק אדום וירוק עיי"ש, ובפרט מהל' שחיטה שמוכח שכחול כשחור. וע"ע בביאור הלכה (סי' ל"ג ד"ה "הרצועות שחורות") ולכן בכה"ג שנראה כשחור – כשר.

[7] כך כתב מלאכת שמים (כלל ד', חכמה ס"ק א', בינה ס"ק ב'). וראה בבה"ל (או"ח סי' ל"ב ד"ה "יכתבם") והובא לעיל הערה ה', שנסתפק אם כשר באופן כזה שמשתנה הצבע, או שצריך דווקא לכתוב בדיו שחור. ובשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סי' ו') כתב להקל שהעיקר שכתוב בדיו שחור כעת, ולמעשה יש להחמיר בזה.

ובמשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קכ"ח): "ואם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס – הוי שלא כסדרן, אבל בהאי דהשו"ע לא מיקרי שלא כסדרן, כיון שגם עכשיו הכתב הוא כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא משמרו שלא יתמחק יותר".

[8] והסיבה לכך שנראה שקוף מעט היא, שמערבים בו מעט דבק.

[10] ראה בדברי הרב בני יונה (יו"ד סי' רע"א פירוש הארוך ס"ק ג') הסובר שצריך הדיו להיות עב ועומד על הקלף ולא נבלע בתוכו, מפני שצריך שיהיה הדיו ראוי להמחק. וכבר לעיל הע' ה' נתבאר שכיום מקפידים על דיו שלא ימחק במהרה. וראה בערוך השולחן (יו"ד סי' רע"א אות ט"ל) שמכשיר בצבע הדפוס אף שאינו בולט מעל פני הקלף, וכך המנהג למעשה שאין צריך שיהיה הדיו עומד על הקלף. וראה לעיל הע'… בשם הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק י"ב) בעניין הדיו שהיו מערבים בזמנם עם ספירט.

[11] ראה שו"ע (סי' ל"ב סעי' ט"ז).

[12] קול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ד) בשם הבאר עשק (סימן ק"ט) והקסת הסופר (סימן ג' אות ג') ומלאכת שמים (כלל ד' אות ג') ואמרי שפר (כלל ד' אות א'). וכך פסק המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק ח').

[13] ראה להרמב"ן (סוכה ד' ע"ב) שמשמע שעושים הדיו לשמה, ז"ל: "וה"ה לעושה דיו לס"ת, וכן כיוצא בהן, בכולן לרבא הזמנה לאו מלתא היא, והיכא דבעי לשמן למצוה הוא כדפרישית". וראה עוד בבה"ל (סימן מ"ב ד"ה "כי האי גוונא"), ז"ל: "ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ה דדיו שנעשה לכתיבת סת"מ הוי ג"כ הזמנה לגוף הקדושה ועדיף מיניה, ואסור להשתמש ממנו לחול אם לא התנה מעיקרא. וראיתי בספר משנת אברהם שהשיג עליו מהא דיו"ד סי' רע"ד בש"ך וט"ז שם ס"ק ג' ד' ה', עי"ש. ובאמת יש לעיין הרבה בזה, דכדבריו משמע בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה, אף דהרמב"ן עצמו מיקל שם ה"ט דאיהו פליג על עיקר דין דהזמנה לגוף הקדושה משא"כ לדידן. וקושייתו יש ליישב דאפשר דשם איירי שלא נעשה בכיון לשם סת"ם והכתיבה גופא לא הוי כצר בי' אדעתא דקביעותא דאפשר דלא נתקדש רק הדיו דצריך להכתיבה ושם נשפך דיו יתר מהצורך על האות עי"ש, ודומיא דמה שכתב הש"א הנ"ל, וצ"ע. ע"כ יותר טוב להתנות מתחלה בעת עשיית הדיו". ולכאורה לפ"ז שחל הקדושה על הדיו לשם ספר תורה, א"כ הדיו חלק מגוף הקדושה, וראוי לעשות הדיו לשמה.

[14] בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ב): "יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם, אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' (שמות יג, ט) – ממין המותר לפיך". ואין חיוב זה של "המותר בפיך" רק לעניין הקלף אלא לכל הדברים שעושה בהם התפילין וכמבואר בשו"ע (שם סעי' מ"ח-נ'). וכתב הקול יעקב (שם ס"ק מ"ב) שהוא הדין גם לשאר ספרים שיש בהם שמות שאסור לכתוב על עור בהמה טמאה. וראה עוד להלן בדין דיו העשוי מסתם יינם.

[15] כתב קול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ג): דיו הנעשה בתערובת סתם יינם – יש מתירין לכתוב בו סתו"ם, באר עשק (סימן ק"ט), דבר שמואל (סימן קס"ב). ויש אוסרים, מעשה רוקח על הרמב"ם (פרק א' מהלכות תפילין הלכה ד'), מלאכת שמים (כלל ד' אות ג' בחכמה). וגם הרב דבר שמואל (בסימן קס"ד) חוכך להחמיר, דכתב, וז"ל: ומכל מקום דבר שבקדושה וכתיבת כמה אזכרות של שם חמיר טפי, ונכון לקדש עצמינו במותר לנו ולהרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, עכ"ל. והביאו קסת הסופר (בסימן ג' אות ג'). ועיין בית יוסף יורה דעה (סוף סימן קכ"ג ד"ה מצאתי), ושלחן ערוך שם (בסימן קל"ד סעיף יג בהגה) ויד אליהו (סוף סימן ל"ה). ועיין פחד יצחק (אות ד' ערך דיו) שכתב בשם הגהות מהר"ר גא"ל [גור אריה] על שלחן ערוך אורח חיים (סימן ל"ב אות א'), וז"ל: שמעתי שיש נזהרים מלכתוב סתו"ם מדיו שקונים מן הגוים, אלא מדיו כשר הנעשה על ידי ישראל, עכ"ל, עי"ש. וכן כתב מלאכת שמים (שם).

[16] ראה לעיל הערה ט"ו. ובשו"ע (סי' ל"ב סעי' נ'): "אין לקנות גידים מא"י, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם". ובקול יעקב (שם ס"ק רכ"ז): "דוקא שידוע שמקצתם עושים מטמאה, דהוי ליה קבוע, אבל מסתמא – אזלינן בתר רובא. ואפילו כשידוע שמקצתם עושים מטמאה, דוקא בבתיהם – אסור לקנות, אבל אם הנכרי הביא לשוק – מותר לקנות, דכל דפריש מרובא פריש. מגן אברהם (ס"ק ס"ו), רבינו זלמן (אות ע"ה), אמרי שפר (כלל י"ח אות ח' בשולי היריעה). ואם מוכרים בשוק בחנויות – חוזרים לקביעותם ומקרי קבוע. מחצית השקל [ס"ק סו ד"ה אבל בשוק]. [ומה שכתב אליה רבה (אות ע'), עיין נהר שלום (סוף אות י"ז). ומה שכתב שם נהר שלום: והא כולם סופם הם מתות, והגוי עושה מהם גידים, נמצא כולם הם נכללות וכו'. נראה לי דלא קשיא מידי, דאף דכולם סופם למות, מכל מקום יש מהם שמתות במדבר במקום שאין ישוב, ואין הגוי טורח לילך למדברות בשביל הגידים, ומשום הכי לא הוו רובא. ואף על גב דאיכא נמי במדבר בהמות טהורות, אינם אלא מיעוטא דמיעוטא, דכולם נתפשים בידי אדם. אבל בהמות טמאות כולם במדבר, ואין בישוב כי אם הצריכים למלאכה ועוד מעט]".

וכתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רע"א אות ט"ל) שלדעת הרמב"ם והרא"ש שהוזכרו לעיל צבע הדפוס – כשר. ואמנם בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק י"ג) הביא שיש הסוברים שצריך דווקא דיו שנעשה על ידי ישראל. אך נראה שזה רק לכתחילה, ובדיעבד ניתן להכשיר אף שלא נעשה על ידי ישראל, ובלבד שלא ערבו בו חומרים טמאים וכיו"ב וכפי שיתבאר להלן. וכל האמור הוא דווקא להקל בדיו של גרפיקאים וכיו"ב שהוא שחור במיוחד, אך עט נובע בצבע שחור, אינו שחור ממש ולפעמים נוטה לצבעים אחרים – אין להשתמש בו כלל.

[17] כבר נקבע להלכה בתפילין שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, מתפילין של ראש לתפילין של יד, ואם הם עדין חדשים ולא הניחם – מותר לשנות.

וכתב בדרכי משה (סי' מ"ב ס"ק ב') בשם הנימוקי יוסף שקלף ועור המעובד לשם תפילין, דהיינו הקציצה – אסור להשתמש בו דבר בדברי חול, כי הזמנה לגוף הקדושה מילתא היא. ודווקא הזמנה דמשמשי קדושה – לאו מילתא היא. וכן פסק (סי' מ"ב סעי' ג' בהג"ה): "וקלף המעובד לשם תפילין – אסור לכתוב עליו דברי חול דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה מילתא היא". אולם המג"א (שם ס"ק ו') חלק והתיר, וכן דעת המהריק"ש שם וכתב שכך נהגו, וכן דעת האשל אברהם (שם) והקסת הסופר (סי' כ"ה סע' ד').

ובמשכנות יעקב (סי' נ"ה) החמיר בדיו, שכיון שהיא עיקר הקדושה הזמנה כזו – ודאי מילתא היא. ודחאו המשנת אברהם (סימן ט"ו סע' כ"ז). וכן דעת ספר חסידים, אלא שסיים שם המשנת אברהם בשם ספר החסידים, וז"ל: "מעשה היה באחד לא היה מניח לכתוב בדיו שבקרנו, כי אמר כבר הזמנתיו לכתוב בו דברי תורה ולא יתכן שיכתוב להדיוט בו. ואע"פ שאמרו הזמנה לאו מילתא היא, במקום שאוכל לקיים דברי אביי אקיים".

וראה עוד בבה"ל (סי' מ"ב ד"ה "כי האי גוונא"), ז"ל: "ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ה דדיו שנעשה לכתיבת סת"מ הוי ג"כ הזמנה לגוף הקדושה ועדיף מיניה ואסור להשתמש ממנו לחול אם לא התנה מעיקרא. וראיתי בספר משנת אברהם שהשיג עליו מהא דיו"ד סי' רע"ד בש"ך וט"ז שם ס"ק ג' ד' ה' עי"ש. ובאמת יש לעיין הרבה בזה, דכדבריו משמע בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה, אף דהרמב"ן עצמו מיקל שם ה"ט דאיהו פליג על עיקר דין דהזמנה לגוף הקדושה משא"כ לדידן. וקושייתו יש ליישב דאפשר דשם איירי שלא נעשה בכיון לשם סת"ם, והכתיבה גופא לא הוי כצר בי' אדעתא דקביעותא דאפשר דלא נתקדש רק הדיו דצריך להכתיבה ושם נשפך דיו יתר מהצורך על האות עי"ש ודומיא דמה שכתב הש"א הנ"ל. וצ"ע. ע"כ יותר טוב להתנות מתחלה בעת עשיית הדיו".

[18] בשו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"ז): "אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם – מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן". ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ק"מ): "כיון שעכשיו הכתב כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר – שרי. וכן כתב מהרי"ל בתשובה סימן קכ"ז, שכיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן – שרי, עכ"ל. אם כן משמע דוקא שקצת צבע הדיו קיים, אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו, הוי שלא כסדרן, כן נראה לי. מגן אברהם (ס"ק ט"ל)".

ועוד כתב בקול יעקב (שם ס"ק קל"ט): "כתב בספר הזכרונות (דף ס ע"א, זכרון ט פרק ג) דהיינו דוקא כשנכתבו תחלה בכשרות ושוב נמחקו, אבל אם מעיקרא בעת הכתיבה מחמת שהדיו לא נעשה כהוגן נעשו בו אותיות משונות נוטים לירוק ולאדום וללבן שהוכהה ממראיתו, ולא נראה בו שחור מעולם, וצריך להעביר עליהם קולמוס – הוי שלא כסדרן. כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף ד"ה וכתוב). והביאו מגן אברהם (ס"ק ל"ח) בקיצור, הלכה ברורה (אות ל"א), אליה רבה (אות מ"ד)". וראה להלן לעניין כתיבה שנשתנה הכתב לצבע אדום.

[19] כתב בקול יעקב (שם ס"ק ק"מ): "והקשה עליו הפרי מגדים [אשל אברהם אות לט], וז"ל: מאי אריא חלודה, אפילו הדיו עתה אדום שנקלף שחרורית העליון ונשאר אודם, אפילו הוא ממשות הדיו הוי שלא כסדרן, דאודם אין כשר לתפילין כמו שכתוב בסעיף ג', עכ"ל. וכן כתבו האחרונים דכל שנתאדם האות לא מהני מה שיעביר עליו דיו, דהוי שלא כסדרן, עצי לבונה (חלק יו"ד סימן ר"פ סעיף א' בהגה ד"ה אבל אם אחר), קסת הסופר (סימן ט' אות ט'), מלאכת שמים (כלל ח' אות ה'). וכן אם נשתנה האות למראה אחר שאינו שחור, לא מהני מה שיעביר עליו דיו, דהוי שלא כסדרן. קסת הסופר (שם). וכן משמע מהמלאכת שמים (שם). ועיין בדברינו ליורה דעה סימן ער"א אות ח"י. ועיין בית שלמה (חלק או"ח סימן ז') שכתב: דוקא בנתהפכה לגמרי למראה אדמדם שהוא פסול, אבל כל שלא נתהפכה משחרוריתה לגמרי ועדיין צבעה שחור קצת – יש להכשיר. וכן משמע מהמלאכת שמים (באות הנזכר)". ועוד בקול יעקב (שם ס"ק קמ"א): "הא דאמרינן דאם נתאדמו האותיות לגמרי שהוא פסול ולא מהני להעביר עליהם קולמוס, היינו דוקא בתפילין משום דבעינן כסדרן, אבל בספר תורה אפילו אם נתאדמו האותיות לגמרי מהני להעביר עליהם קולמוס. פרי מגדים (אשל אברהם אות ל"ח), בית שלמה (שם), חתם סופר (חלק יו"ד סימן רנ"ו). וכן משמע מדברי הפוסקים הנ"ל באות הקודם".

[20] כתב בקול יעקב (שם ס"ק קמ"א): "וכל זה בשאר אותיות, אבל בשמות הקודש אם נתאדמו לגמרי אסור להעביר עליהם קולמוס משום מוחק את השם. חתם סופר (שם)". וראה עוד בהערה הבאה.

[21] במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קכ"ח) הביא מחלוקת הפמ"ג (א"א סי' ל"ב ס"ק ל"ט) והחת"ס (יו"ד ח"ב סי' רנ"ו) בעניין זה, ז"ל: "ודע עוד דדעת הפמ"ג הוא דאפילו נשאר ממשות דיו רק שנקלף שחרות העליון ונשאר אדום – הוה שלא כסדרן, דאדום אין כשר לתפילין. אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן – הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו, וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן]. מ"מ טוב להעבירו בקולמוס ואפילו בשמות הקדושים קרוב לודאי דמותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה. ואם נשתנה לאודם ממש שאין כן דרכן של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר לאחר הכתיבה – אין תקנה לאותה ס"ת שנראה שאינו מחמת יושן, ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית מסממנים אחרים וע"כ פסול מעיקרא כי לא נכתב בדיו. ובשמות – אסור להעביר עליו דיו וכו', עי"ש שמאריך בכ"ז מילתא בטעמא".

ולתועלת המעיין נביא את דבריו של החת"ס (ח"ב יו"ד סי' רנ"ו), ז"ל: נתכבדתי ביקרתו וגם עוררני עליו בלוחות שניות וידעתי כי לא לדידי צריך מר אך ענותנותו תרבני והאותיות שאלוני ע"ד ס"ת שנשתנה הדיו לאחר הכתיבה ונהפך לאדמדם מכמה סבות אי כשרה הס"ת או לא, עכ"ל שאלת חכמתו כי רבה והעמק עיונו בדברים חריפים נחמדים דברי דודים.

בטוש"ע א"ח סי' ל"ב סעי' ג' דכתיבה בשאר מיני צבעונים – פסול, וכ' אלי' רבה סק"ה אפילו העביר עליו דיו – פסולה, ובמג"א שם סקל"ח בשם ס' הזכרונות דאם בתחלת הכתיבה הוכהה מראית הדיו או נהפכה לאדום אי העביר עליו קולמס – הוה שלא כסדר, ומבואר דאם מתחלה הי' שחורה ושוב אח"כ נשתנה – מעביר עליו קולמס להאירן ולקיימן ולא הוה שלא כסדרן, והוא ממהרי"ל ותה"ד. וכ' מג"א משמע אם קפצה כל הדיו ולא נשאר רק חלודת הדיו בצורת אות – פסול. ופרי מגדים כ' אפי' נשאר רושם דיו רק שהשחור קפצה והאדום נשאר – פסול. וגם הקשה מ"ש בשם זכרונות דהעברת קולמס הוה רק שלא כסדרן, משמע אם לא כתב לפניו – יכול להעביר עליו קולמס, וק' מ"ש מנכתב בצבע ירוק והעביר עליו קולמס – פסול לאלי' רבה סק"ה הנ"ל, וגם האלי' רבה הוא נגד ש"ס גיטין י"ט ע"א דכ' דיו ע"ג סקרא הוה כתב, וא"כ אמאי פסיל אלי' רבה אם העביר קולמס ע"ג צבע. ופאר ר"מ נ"י נתקשה מ"ש דבתחלת הכתיבה הוה שלא כסדרן מראה כהה ואדמדם וא"כ כשנתקלקל אחר כך ונתאדם נמי, ומ"ש מרצועות שחורות הל"מ שאם נתקלקלו אח"כ מ"מ כיון שאינן שחורות פסולות בלי ספק, וה"נ מ"ש, אלו דבריו נ"י.

ולברר הדברים בעזה"י אומר כי הל"מ הי' לכתוב בדיו, ובמס' מגילה יליף לי' מקרא: 'ואני כותב על הספר ובדיו' וילפי' כתיבה וספר מהתם, וכן פ' הקומץ, וע"כ הל"מ הי', ואתא ירמי' ואסמכוה אקרא. והכי איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ומייתי רי"ף סוף הלכ' ס"ת. ושיטת ר"ת דיו דוקא יבש כאבן דיו ולא הנשפך העשוי' ממי עפצין, וכדאמרי' פ' כל היד: פלי קורטא דדיוטא, אמנם תוס' ורוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו הנשפך וגם אינו אפי' ממי עפצים נמי נכלל בלשון דיו כדאיתא בירושלמי פ"ב דגיטין: הני בני מדינה ערימי' וכו' שפך עליהם דיו שאינו עפיץ יעיין בהגה' מיי' פ"א דתפילין אות ג' בסופו, וז"ל רמב"ם שם כ' שלשתן במי קנקתום ועפצה – כשרה שהוא עומד ואינו נמחק, א"כ מה מיעטה ההל"מ שיהי' כתובים למעט שאר מיני צבעונים וכו' עכ"ל. ויל"ד לפ"ז מ"ט אמרה ההלכה לכתוב בדיו ול"א שתהי' כתיבה שחורה כמו רצועות שחורו' הלכה למשה מסיני דאתי שחורות למעוטי שארי צבעונים, וה"נ מ"ש דנקיט דיו. וי"ל דאלו נקיט כתיבה שחורה כל שנשתנה אח"כ שוב איננו שחור ופסול, ואף על גב דכל דבר שבעולם משתנה גוון באורך הימים באפס הליחה ויבשותה ועשבי שדה הירוקים נעשים כרכומי' ושערות אדם מתלבנים באפיסת ליחותם.

ופר"מ תלי' שינוי זה בשינוי דם חי שנעשה מוסק ובשר המתהפך לדבש, ובמ"כ לא דמי התם מתהפך ע"י ד"א המהפכו, והתם ההעדר קודם להוי' רצוני טרם שנתהפך הבשר לדבש מתעפש בתוך הדבש ונעשה עפרא בעלמא ושוב לובש צורה אחרת ופנים חדשות באו לכאן כי הראשון חלף הלך לו. ובפ' אין מעמידין אמרי': דבש למאי ניחוש לי' אי לאיערובי מסרי סרי, כ' ר"ן, וז"ל: ואחרים פרשו: אי משום איערובי שדרך לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרים דבש, ליכא למיחש בהכי לפי שהמתערב בתוכו עד שלא נימוח מסריח ומותר, וכדאמרי' בתמורה: אפרוח ביצת טריפה – מותר, אימת קגביל לכי מסרח, עפרא בעלמא הוא, עכ"ל. ונעלם זה ממג"א סי' ר"א סק"ג בסיום דבריו, ע"ש. ומה שהקשה מג"א מדם נעכר ונעשה חלב, יפה תי' בחק יעקב סי' תס"ז ודברי מקור חיים שם מש"ס דכריתות גבי לחם וקלי וכרמל, כבר הי' לי ויכוח אתו בזה, אין כאן מקומו, כי במ"כ לא צדק בזה [וע"ל בסי' קי"ד]. מ"מ אין זה ענין לשינוי הגוונים מאפיס' הלחה, שכך הוא בתחלת תולדת כל דבר ובכלל דיו הוא, שתחלתו שחור ולכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת כעין אדמדם ולא אדום ממש כי אין השחור נעשה אדום אבל הוכהה ונעשית כעין מראה ברוי"ן [=חום], וכך הוא וסתן של רוב דיו בעולם, נמצא אי הוה הל"מ כתיבה שחורה של דיו שבאורך הימים ישתנה קצת א"כ היינו דיו דאמר רחמנא.

אך כ"ז אם תחלתו שחור ממש וסופו מתקלקל קצת היינו דיו, אבל אם מקלקל מתחלתו א"כ מעולם לא הגיע עדיין לשיעור דיו שהוא שחור בתחלתו, וכן אם סופו נעשה אדום, מה שאין דרכו של דיו להעשות, ועל כרחך יש חסרון בעיקור הדיו כמו שנוהגי' עתה לעשות דיו מאבק שרפת (ווידרעאהל חזרה, כמקודם) והוא אדום ומתהפך לשחור בתוך מי עפצים וסוף חוזר לאדמימתו אותו לא הי' דיו מעולם וכשאר צבעוני יחשב, וס"ת כזה פסול מעיקרא אפי' מה שקראו בו בשחרוריתו כי לא נכתב בדיו, ולא מטעם – כל העתיד להעשות כעשוי דמי, וכמו שעלה בדעת הדרת מעכ"ת, דלא נלע"ד, דהתם פליגי בכל העומד לזרוק והעומד לשרוף והעומד לתלוש, דהני כולהי מחוסרי מעשה ופליגי בי' תנאי, אבל הכא הענין בטבע הוא כך ודומה לכל העתיד לטרוף כטרוף דמי, משום שכבר החל הנגף המכה שסוער והולך עד שעתיד להטרף וה"נ דכוותי', כי מתחלה נעשתה הצבע באופן זה ולא מפני שעתיד אלא שכבר הוא כן ואינו מחוסר שום מעשה, וע"כ פסול.

היוצא מדברינו, הס"ת הנ"ל אם השינוי לאדמומי' מחמת יושן וכדרכו של דיו – הרי היא כשר, שהרי נכתב בדיו, וטוב להעבירו בקולמוס כדי לקיימו ימים רבים יותר, כנ"ל. וקרוב לודאי אפי' בשמות הקדושים – מותר, כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה, אבל אי נשתנה לאודם ממש מה שאין כן וסתו של סתם דיו או אפילו רק לאדמומית רק שנשתנה מיד מהר שנראה שאינו מחמת יושן אלא שנעשית הדיו ע"י המצאה חדשה מסממנים אחרים – הרי הוא פסול מעיקרא ואסור להעביר על השמות שאינם נמחקים, דהוה כדיו ע"ג סיקרא דמוחק התחתון. ולענין קדושת השם אין חילוק אפי' נכתב בכל צבע – אסור למוחקו, דהתם לא כתיב וכתבתם דנילף כתיבה בדיו, אלא לא תעשון כן לה' אלקיכם, וע"ז הנכתב' בכל צבע מ"ע ואבדתם וממילא לא תעשון כן לה' אלקיכם, ובסת"מ לא כשר משום דבעי קדושת כתיבה, וקדושת כתיבה לא הוה אלא בדיו דילפי' מ'ואני כותב בספר בדיו', והוא פשוט, וא"כ לענ"ד אין תקנה לאותו ס"ת". עכ"ל החת"ס.

וראה עוד במשנ"ב (סי' קמ"ג ס"ק כ"ה) שאם נקלף הדיו השחור ונשארה אדמומית – יש לסמוך על החת"ס ואין להוציא ס"ת אחר.

אמנם מאידך ראה לגאון עוזנו הרב פעלים (יו"ד ח"ג סי' כ"ב) שהאריך מאד בנידון זה, ונוטה להחמיר, ז"ל: "נראה בנדון השאלה הנז' איכא תרתי לריעותא, דלאו משום מנומר בלבד איכא למיחש, אלא יש לחוש נמי יותר משום דמראה אדום פסול בס"ת דבעינן מראה דיו שהוא שחור וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רפ"א סעיף ו', דשאר מיני צבעונים כגון האדום והירוק פוסלים בס"ת אפילו באות אחת, ע"ש. וכתב בפתחי תשובה סקי"ח בשם חמודי דניאל דאם נעשה הדיו אדום מחמת יושן הרבה – פסול ע"ש, והיינו הך דינא דנידון השאלה הנז', וכן פסק בספר מלאכת שמים כלל ד' סוף סעיף א' דאפילו כתב מתחלה בדיו שחורה ואח"ז נתיישנה מראיתה ונוטה למראה אדומדמיות או שהכהה מראיתה עד שאיננה שחורה עוד – פסול, ע"ש. מיהו לא נתבאר בדבריהם אי מהני העברת קלמוס בדיו טוב, או"ד כיון דנפסל זה התחתון מחמת שנהפך לאודם, לא מהני העברת קלמוס דנמצא התחתון הפסול חוצץ והו"ל ככותב בדיו כשר על כתיבה שהיתה כתובה בצבע או בזהב דלא מהני, וכמ"ש באליה רבא סי' ל"ב סק"ה.

וראיתי להרב מג"א ז"ל בסי' ל"ב ס"ק ל"ח שהביא דברי ס' הזכרונות שהביאו הכנה"ג, וז"ל ספר הזכרונות עצמו בפ"ט דף ס': בדבר הדיו שכותבין בו שיש שאינם יודעים לעשותו כהוגן ואינו עולה בידם שחור כראוי, ולכן בעת הכתיבה עושין בו אותיות משונות גוונים נוטין לירוק ולאדום ללבן שהוכהה מראיתו ואין זה נקרא דיו שחור כדינו, ולהעביר עליהם קולמוס הדעת נוטה שאינו מועיל, דעד כאן לא הותר זה כשרישומן ניכר ולא חשיב כסדרן אלא באותיות שנכתבו בכשרות ובדיו שחור ושוב נמחקו קצת, אבל בנ"ד לא היה ולא נראה בהם שחור מעולם ולהעביר קולמוס עליהם הוי ככתובין מחדש ושלא כסדרן חשיב, עכ"ל. ומדבריו משמע דלא פקפק בתיקון העברת קלמוס אלא משום דחשיב שלא כסדרן וזה שייך בתפילין ומזוזה בלבד, אבל בס"ת דלא בעינן כסדרן נראה דיכול לתקן ע"י העברת קלמוס. ואין להדחק בדבריו ולומר דלעולם ס"ל שגם בס"ת אין להעביר קלמוס ע"ג הכתב עצמו אלא ששם כיון דלא בעינן כסדרן יש תקנה לגרור הכתב ולעשות העברת קלמוס על הגרר, אבל בתפילין ומזוזה דבעי כסדרן א"א לתקן כזאת, וכמ"ש מהרמ"ל בסי' מאיל המלואים שרצה לפרש דעת ס' הזכרונות כן, דבאמת זה אינו, ולא ניתן להאמר בדעת הרב ספר הזכרונות, אלא ברור שדעתו היא במקום דלא בעינן כסדרן יש תיקון להעביר קלמוס ע"ג הכתב האדום ההוא וכשר, וכן ראיתי להגאון מש"ז ז"ל סי' ל"ח שדקדק מדברי ספר הזכרונות דבס"ת דלא בעי כסדרן מהני העברת קלמוס, ושוב נרגש מדברי הרב אליה רבא ז"ל והניח הדבר צ"ע, ע"ש.

ושו"ר להגאון חתם סופר ז"ל ביו"ד סי' רנ"ז שנשאל מן הרב מהרש"ק ז"ל בס"ת שנשתנה הדיו לאחר כתיבה ונהפך לאדמדם, והביא דברי ספר הזכרונות ואליה רבא, ומה שהשיג הרב מש"ז ז"ל הנז', והוא תירץ דדיו שנתאדם בתחילתו אם מוסיף עליו דיו שחור ומעביר הקלמוס עליו – ה"ז כשר, דלא דמי לכותב בצבע דלא יועיל תערובת דיו, דמה לי אם מתקן הדיו בעודו בכלי שהוסיף עליו דיו שחור מה לי מתקנו ע"ג הקלף אחר שנכתב, דהלא מצא מין את מינו וניעור להכשירה, וליכא אלא משום דהוי שלא כסדרן אבל אם הוסיף עליו דיו טרם שכתב לפניו – כשר, ולק"מ קושית הפרי מגדים עכ"ד, ע"ש. ודבריו תמוהים, דכיון שנכתב כבר בדיו זה המקולקל שנראה לעין מראהו אדום, א"כ אין זה דיו אלא צבע אדום דהא פסול אם ישאר כך, ועתה מה יועיל דיו השחור שמוסיף עליו דהו"ל ככותב ע"ג צבע ופסול, ואיך ס"ד דהרב ז"ל לדמות זה לתיקון דיו המקולקל שמתקנו בדיו השחור בעודו בכלי קודש שכותב בו, וראיתי להרב מהרש"ל שנרגש בזה על הגאון ח"ס ז"ל הנז'.

והנה מצינו להח"ס ז"ל בסוף דבריו הנז' דמחלק בין היכא דנתאדם קצת מחמת ישון, דזה מקרי ארחיה בהכי, לבין נתאדם ממש מחמת ישון דלאו אורחיה בהכי להתאדם כ"כ, ע"ש. ולפ"ז בנדון השאלה דידן אם נתאדם קצת ולא נשתנה לאודם ממש – אין בזה מיחוש, ורק לכתחילה טוב לעשות לו העברת קלמוס, ומדברי השואל אף על גב דנראה שנעשה אדום ממש, אפשר לפרש דבריו דהיה קצת אדום, ולפי חילוק הרב ח"ס שרי בזה, דחשיב אורחיה בהכי, אך לא ראיתי באחרונים ז"ל דחילקו בחילוק זה. והנה הגם דמכל הנז"ל נראה דמהני העברת קלמוס על אותיות אלו הנזכרים בשאלה שהאדימו, מ"מ לדינא צ"ע יען כי הן אמת דלא דמי נ"ד להך דהכותב בדיו על גבי כתב הכתוב בצבע או בזהב דלא מכשר, וכנז' באליה רבא סי' ל"ה סק"ה, משום דהתם הוי מין על אינו מינו וחוצץ, וכאן הוי מין במינו דאינו חוצץ דהא גם התחתון דיו הוא ומין אחר הוא אלא שנתאדם מראהו מחמת ישון. הנה עכ"ז נראה דיש לחוש מאחר שזה הכתב התחתון שנעשה מראהו אדום הוא פסול באשר הוא שם, אף על פי שנתאדם מחמת ישון, וכמ"ש פתחי תשובה בשם חמודי דניאל שהבאתי דבריו לעיל, וכ"כ הרב מש"ז ס"ק ל"ח וט"ל וכ"כ מלאכת שמים כלל ד' סוף סעיף ב' ע"ש, וכ"כ במ"א. ועל כן כיון דכתב התחתון פסול מדינא, איך מותר להכשירו בהעברת קלמוס אף על פי שהם מין אחד, דמאי שנא מדין כותב השם בקדושתו דאם לא עשה כן – פסול, לא מהני העברת קלמוס, וכמ"ש הש"ך סי' רע"ו סק"ב, ועיין בנקודות הכסף שם.

איברא כי דין הנז' של כתב ע"ג כתב דכל היכא דנכתבה התיבה שלא לשמה, לא מהני להעביר קלמוס עליה לשמה הוא פלוגתא, ועיין במג"א סי' ל"ג סק"ז בדין הרצועות שהשחירם גוי דפסולים וחזר והשחירן ישראל לשמה דכשרין, והביא ראיות לזה בקיצור, ועיין ביאור דבריי במחצית השקל שם, ועיין להגאון נו"ב קמא בא"ח סי' א' שהביא דברי המג"א ז"ל הנז' ומה שפלפל בזה עם הרב השואל שם ונכנס בדין כל שהוא לנאותו אינו חוצץ, ע"ש. ועיין בפנים מאירות ח"ג סי' ל"ב, ועיין ביד שאול יו"ד סי' רע"א סק"ה שהביא דברי הרב פנים מאירות ודברי נו"ב הנז' וכתב: כיון דהכתב הראשון הוי שלא לשמה וצריך קדוש לשמה, הוי זה בכלל לנאותו ואינו חוצץ, ע"ש. והנה ענין זה סובל אריכות ואין פנאי להאריך בו עתה, אך עכ"פ מצינו דאיכא דס"ל שגם בכה"ג דהוי מין במינו וגם לנאותו, נמי יש לחוש ולומר דחוצץ. וברצועות שהשחירם גוי, הגם דהרב מג"א ז"ל התיר להשחירם אח"כ ע"י ישראל, עכ"ז הרב נו"ב דעתו להחמיר, ואף על גב דהוי שם מין במינו ואף על גב דחשיב לנאותו וכמ"ש ביד שאול הנז', וא"כ ה"ה בנ"ד דיש להחמיר בזה, ולא נתיר ע"י העברת קלמוס דעכ"פ מידי פלוגתא לא נפיק.

ועוד איכא בס"ת רעותא אחריתי גם להמתירים בהעברת קלמוס, והיינו כי הס"ת הוא ישן הרבה ולאו כל האותיות נהפכו לאדום אלא מקצת מהם, ואם יעביר על האדומים בלבד מחזי כמנומר זה מצהיב וזה חשוך, וחשו חז"ל בכה"ג למנומר, וכדאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב בהעברת קלמוס על השם דאמרו בגמרא: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בחדא אזכרה, אבל בכוליה ס"ת – לא, משום דמחזי כמנומר, ע"ש. וראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בקנאת סופרים סי' פ"ה דף כ"ז ע"א בסופר שכתב ס"ת ושכח לקדש שם אחד ואינו יודע איזה הוא, דאין תקנה לס"ת זו אלא רק להעביר קלמוס על כל הס"ת, דבזה לא שייך לומר דמחזי כמנומר, וכמ"ש בחבור סת"ם סי' צ' ואף דהוי כקלמוס על השמות, אין בזה חשש מוחק, וכן עמא דבר להעביר קלמוס על כל הס"ת אם אין אותיות שחורים כדבעי וכו', וזולת העברת קלמוס על כל הס"ת לא מצאתי לו תקנה ע"כ, ע"ש. נמצא לפ"ד צריך בנ"ד לעשות העברת קלמוס על כל הס"ת, ואם לא יעשה על הכל מחזי כמנומר כאשר חששנו לעיל. אך ודאי לא ירצה השואל לעשות העברת קלמוס על ס"ת זה הישן, דיותר טוב לכתוב ס"ת על גויל חדש ולכן לא יגהה מזור בתיקון זה. ועוד נמי סברת מהרש"ק ז"ל הנז' דס"ל להעביר קלמוס על שמות הקודש לא נהירא לן, דהא מצינו לאחרונים ז"ל דאסור בזה, והביאו דברי הרשב"ץ ח"א סי' קכ"ז שאסר לכתוב בדיו על אותיות שם הקודש שנכתב בזהב משום מוחק השם, ואף על גב דכתיבה בזהב פסול בס"ת, ועל כן ה"ה בנידון מהרש"ק ונ"ד דאין להעביר קלמוס על שמות הקודש, ועיין נו"ב תניינא ביו"ד סי' קפ"א מ"ש שיטת הנ"י ז"ל בכתב האזכרות בדיו וזרק עליהם זהב דהוי מוחק השם, ע"ש. ועיין פתחי תשובה סי' רע"ו סק"ו שהביא תשובת נו"ב הנז' וכתב: מזה נלמוד דמותר להעביר קלמוס על אותיות השם שנתיישן הכתב ואין לחוש בזה שמוחק הכתיבה התחתונה, ע"ש. ואחהמ"ר ליתא, ועיין ח"ס בתשובה שהבאתי לעיל ע"ש, דיש איסור מוחק את השם היכא דמעביר קלמוס על אותיות שנכתבו בדיו אדום וכו', וכבר העירותי על דבריו, ואכמ"ל.

גם עוד לפי סברה זו דאסור להעביר קלמוס בדיו שחור על אותיות השם שהם אדומים, הנה תמצא איסורא בנ"ד אפילו אם לא נחוש למנומר, דהא ודאי ימצא בס"ת הנז' בשאלה דנ"ד איזה שם משמות הקודש שגם אותיותיו נהפכו לאדום, וזה א"א לתקנו בהעברת קולמוס בלא"ה, על כן נראה דזה הס"ת דנ"ד טוב לגנזו, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר".

למעשה כאמור שיטת החת"ס (יו"ד ח"ב סי' רנ"ו) להקל בכתב זה, אך אנו כיום נחשבים כלא בקיאים בסוגי הכתב (מתי נחשב כנתאדם לגמרי, ומתי עדיין הוא בגדר שחור), ולכן אין להכשירו לכתחילה בכתב כגון זה, אך מאידך אם כבר קוראים בו – אין לפוסלו.

[22] בשו"ע (או"ח סימן ל"ב סעי' ג'): "כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב – הרי זה פסולים", והוסיף המשנ"ב (שם): "אות אחת לאו דוקא, דהוא הדין מקצת האות כגון קוצו של יו"ד", וכוונתו לקוצו של יו"ד באופן הפוסל.

[23] ראה באליה רבה (סק"ה) שאפילו העביר דיו על גבי הצבע – פסול, וראה בחת"ס (שם) בביאורו ההבדל בין מעביר דיו על גבי צבע למעביר דיו על גבי דיו ישן שנוטה לאדום, ז"ל: "והנה הכותב בצבע ומעביר עליו דיו – כשר, אף על גב דבתחלה אמר ר' יוחנן בגיטין י"ט דיו ע"ג סקרא הוה כתיבה, מ"מ לבסוף אמר: מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה, ולענין גט – פסול ולענין שבת – לא מחייב חטאת, וא"כ ה"ה לענין סת"מ – פסול מספק, וכמ"ש אלי' רבה סק"ה ופרי מגדים במ"כ שגה בהשגתו בזה. ואמנם דיו שהוכהה מראיתה או קצת נתאדם בתחלתו אם מוסיף עליו דיו שחור ומעביר הקולמס עליו ומצהירו, נהי אם כבר כ' לפניו ושוב ממלא האות הזה בדיו, הוה שלא כסדרן, דהכתיבה לא הי' כתיבה כלל, דהל"מ בדיו וזאת הדיו לא נגמרה מלאכתה, אבל מ"מ אינו דומה לכותב בצבע דלא יועיל תערובות דיו עם צבע, ומ"מ פסול הוא דלו יהי' שדיו כהה הי' בכלי והוסיף עליו דיו שחור נתקן ונתכשרה ומה לי בכלי או ע"ג קלף מצא מין את מינו וניער להכשירה, וליכא, אלא משום שלא כסדרן, אבל אי הוסיף עליו דיו טרם שכ' לפניו – כשר, ולק"מ ק' פרמ"ג בזה ג"כ.

והנה דיו מעולה שאחר שנתישנה נשתנה והתחילה להיות כהה ולקפוץ מן הקלף ורוצה להעביר עליו קולמוס, מתיר מהרי"ל כיון דעדיין כשר הוא ואינו עושה עתה אלא להחזיקו, שפיר דמי, דדומה למחיצה ע"ג מחיצה, ול"ד לכותב כ' ע"ג כתב, לכן לא הבאתי ראי' משם, אלו דבריו ז"ל בתשו' סי' קכ"ז. וכוונתו במחיצה ע"ג מחיצה בעירובין כ"ה דמחיצה תחתונה עיקר ומש"ה אינו קונה בנכסי הגר, ומ"מ לענין שבת אם אח"כ נבלעו מחיצות התחתונו' מתכשרות בעליונות, וה"נ כיון שהתחתון כשר הוה דיו עליונה כמאן דליתא ולא מיחשב שלא כסדרן ומ"מ מצטרפי אהדדי שאם שוב באורך הימים הי' התחתונה מקולקלת מתכשרת בעליונה. וכ' שלא רצה להביא ראי' מכתב ע"ג כתב, דלא דמי לדיו ע"ג סיקרא הכא תחתונה כשרה ולא לדיו ע"ג דיו, דהכא עכ"פ הוכהה מראיתה אבל ממחיצה ע"ג מחיצה ס"ל ראי' שפיר. ובתה"ד סימן מ"ח כ' נמי האי דינא ומייתי ראי' מתוס' גיטין י"ט ע"א, ומדלא אשכחו תוס' פירוקא לקושייתם אלא בכתב התחתון שלא לשמה ולא כ' בהוכהה מראיתה, אלא ש"מ ס"ל דדמי למחיצה ע"ג מחיצה ול"ד לדיו ע"ג סיקרא.

ומ"ש פרי מגדים דלמה לי' למג"א למימר דנשאר חלודה, הא אפי' נשאר אודם נמי פסול, אין הכוונה שהיא עצמה מתאדמת מחמת יושנה שזה הי' כשר כמ"ש לעיל, אך לפעמים באורך הימים מתגרר הדיו ובתחתוניות שוכן [הווידרעאהל] לבדו וכשקופצת הדיו נשאר האי אודם לבדו, וזה בודאי פסול שכבר הופרש גוף ועיקור הדיו והובדלו זה מזה".

[24] כיון שהצבע קרוב מאד לשחור אפשר להקל מפני שמתערבב הצבע זה עם זה ונעשה כשחור, וכפי שנתבאר לעיל הערה קודמת בדברי החת"ס, שכשם שמותר לערב בכלי את החומרים עד שנעשה לשחור, כך יוכשר גם על גבי הקלף, אך לעניין דיו על גבי צבע אדום תליא בספק הגמ' אם חשיב כתב.

[25] משום חסרון של "שלא כסדרן", כיון שסו"ס בזמן שהיה כתוב שלא כדין הוי כאילו אינו כתוב כלל ונמצא שהתפילין או המזוזה נכתבים שלא כסדר.

[26] אמנם הרב צבי פסח פרנק (רשמי שאלה יו"ד, סי' ל"ב) אוסר מפני שהוא סובר שהדיו צריך להיות ראוי להזדייף (כלומר, ראוי למחיקה טובה, וכאשר הדיו לח אי אפשר לתקנו כראוי), אמנם למעשה אנחנו פוסקים שלכתחילה אין לחשוש בדבר.

^[27] כתב הרמ"א (יו"ד סי' רע"ד סעי' ה'): "ויכול ליטול דיו מן אות הכתוב כשצריך לדיו (הגהות מיימוני פ"ב) או שרוצה לגלול הספר (הרא"ש כלל ג')", ובש"ך (שם ס"ק ה'): "ומשמע דאפילו מהשם יכול ליטול הדיו ואפילו לכתוב בו דבר חול – מותר", ועיין להרב בני יונה (סימן רע"ד סע' י"א), וז"ל: "וכן כשצריך לגלול להלן והאותיות עדיין לחים – רשאי ליטול מהן כדי שיתייבש מהר, ומותר לאבד אותו דיו הניטל מן האות".

והטעם שאין בזה קדושה מרגע שירד הכתב, ואינו דומה לשאריות הקלף שיש בהם קדושה, מפני שמראש כאשר כתב הוי כאילו התנה שתהא הקדושה של הדיו רק בזמן שיהיה הדיו על הקלף ולא משעה שירד ממנו, וגם כך דרכו של הדיו לפעמים לירד מן הקלף.

[28] בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק מ"ה): "ואם לא הרגיש בו הקולמוס, אלא שאנחנו רואים שהדיו יצאה דרך הנקב אל עבר השני של הקלף – פסול. מלאכת שמים (שם)". ומכאן אנו למדים שרק באופן שהדיו עובר מחמת נקב שיש בקלף, יש לפסול, אך אם הקלף שלם – כשר.

[29] בגמ' שבת (קל"ג ע"ב): "דתניא: 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". וכיון שיש עניין בהידורים אלו וכך נהגו הרבה מיראי ה', והלקוח הדגיש שברצונו כתב מהודר, יש לו זכות טענה שהוי כמקח טעות.

[30] כתב בקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק ט"ז): "כשבאים לתקן תיבות או אותיות בספר תורה הנכתב, נכון לתקנם במין הדיו שבו נכתב הספר תורה. ברכי יוסף (אות ח'), פתחי תשובה (אות ט"ז), זכור לאברהם (שם)".

[31] כתב הקול יעקב (יו"ד סי' ער"א ס"ק כ'): "יכול הסופר להניח בספר תורה שמות הקודש פנויין ולכותבן אחר כך בקדושה, ובלבד דלא לתחזי כמנומר, שיהיה הדיו כדיו הכתוב מקודם, והכתב ככתב הקודם, שלא תהיה הכתיבה דקה וגסה. יוסף אומץ (סימן א'), זכור לאברהם (חלק ג' יורה דעה אות ר"א), רוח חיים (אות ג'), מלאכת שמים (כלל ט' אות ל"ב בבינה), קסת הסופר (סימן יו"ד סעיף י"ח). ועיין אמרי שפר (כלל ט"ו אות ח'), ברכי יוסף (סימן רע"ו אות ב').