פרק יב' – דיני הגהת סת"ם

זמן חיוב בדיקת תפילין

תפילין חדשות

• תפילין חדשות (שנכתבו אך עתה) – צריך לבדקן ולהגיהן לכתחילה שתי פעמים לפחות, לפני שמתחילים להשתמש בהן ^[1].
• תפילין ישנות (שנבדקו ונעשתה להן הגהה כדבעי לאחר כתיבתן) אפילו אם התפילין היו בשימוש תדיר – צריך לבדקן ולהגיהן פעמיים בשבע שנים[2].

פרשיות בדוקות שלא בשימוש

• סופר שכתב פרשיות תפילין (או מזוזות) ובדק והגיה אותן כדין, ובאותו זמן לא מצא קונים, והיו אצלו יותר משבע שנים כך בלא בתים – אינו צריך לבדקן שוב כאשר ימכרם, כיון שלא הוציאם מרשותו ונשארו בלא שימוש, ובתנאי שלא היה סיבה מיוחדת לחשוש[3].

תפילין לפני חתונה

• המנהג הוא שחתן בודק ומגיה את התפילין שלו לפני החתונה, ומכל מקום אם קנה תפילין חדשות זמן קצר לפני החתונה – אינו צריך לבדקן שוב.

תפילין של ירושה

• אדם שירש מאביו, מאחיו, או מכל אדם אחר המוחזק בכשרות זוג תפילין, והן לא נבדקו יותר משלוש שנים – חייב לבדקן לפני שמניחן. ואם נבדקו – חזקה שהן כשרות ואינו חייב לבדקם[4], ומכל מקום טוב שיבדקם[5]. [אין צריך לחשוש ללבוש תפילין של נפטר ואדרבה זה זכות לנפטר.]

תפילין שלקח מגוי וכיו"ב

• אדם שפדה תפילין או ס"ת מגוי – חייב לבדקן אף שנראות כשרות מבחוץ[6], וכן אם קנה תפילין מאדם שאינו שומר תורה ומצוות חייב לבדקן, ומכל מקום אם יש חשש שלא נכתב ע"י סופר יהודי שומר תורה ומצוות – ישאלו לחכם[7].

תפילין בפקדון גוי

• מי ששכח תפילין אצל גוי, והוא חושש שהגוי 'התעסק' בתפילין – יראה את התפילין לאומן הבקי במלאכתו, ואם חושב האומן שהגוי פתח את הבתים, צריך לבדוק גם את הפרשיות[8].

זמן חיוב בדיקת מזוזה

מזוזה חדשה

• מזוזה חדשה (שנכתבה אך עתה) – צריך לבדקה ולהגיהה לכתחילה שתי פעמים לפחות לפני שקובעה^[9].

מזוזה ישנה

• מזוזה ישנה (שנבדקה לאחר כתיבתה) שנקבעה בבית פרטי – צריך לבדקה ולהגיהה פעמיים בשבע שנים[10] .
• מזוזה ישנה של הרבים – יש להגיהה פעם אחת בכ"ה שנים[11].

מזוזת השותפים

• בית של כמה שותפים נחשב בית פרטי – ויש להגיה את המזוזה שבו פעמיים בשבע שנים, ובכלל זה כניסה לבניין שמתגוררים בו מספר דיירים[12].

מזוזה ציבורית

• מזוזה ישנה הקבועה במקום ציבורי כמו מקלט שכונתי, בריכה, וכיו"ב – ראוי להגיהה לפחות פעם אחת בשבע שנים^[13].

מזוזת ביהכ"נ וכיו"ב

• מזוזה של בית כנסת ובית המדרש – ראוי להגיהה לפחות פעם אחת בשבע שנים[14]. וחובה זו מוטלת על הגבאים ולא על הרב המקומי.

חששות מיוחדים

• חובת ההגהה למזוזה כפי שהתבארה לעיל, מתייחסת למזוזה שאין סיבה מיוחדת לחשוש שאירע בה פסול, אך אם יש סיבה לחשוש שאירע בה פסול – יש להגיהה מיד. ועל כן אם ירדו גשמים על המזוזה, או ששטפו או צבעו את פתח הבית ונרטבה המזוזה או היתה שריפה במקום המזוזה – חובה להגיהה מיד[15].

אם יש רטיבות או לחות

• מזוזה שנקבעה במקום שיש בו לחות מרובה, והיא עלולה להגיע לידי ריקבון – ראוי להגיהה פעמיים בשנה[16].

מקום חשוף למזג אויר

• מזוזה שנקבעה במקום חשוף לפגעי מזג האויר (גשם או שמש) – יש להגיהה כל שנתיים, ויקפיד לעטוף אותה בכיסוי אטום, יציב וחזק, כדי שלא תיהרס מפגעי מזג אויר, והכל לפי המקום והזמן[17].

מזוזת דירה מושכרת

• השוכר דירה – חייב להגיה את מזוזת הדירה השכורה. ואין החובה מוטלת על המשכיר אלא על השוכר[18].
• השוכר דירה שיש בה מזוזה – מותר לו להגיהה ללא רשות בעל הבית[19].

השארת הבית ללא מזוזות

• כאשר מוסרים את כל מזוזות הבית להגהה – לכתחילה ישאיר את המזוזה שבכניסה במקומה, ויסיר את שאר המזוזות, ורק אחרי שהחזירו את שאר המזוזות ימסור את המזוזה שבכניסה להגהה. ומכל מקום, אם מאיזו סיבה אי אפשר לעשות כן – מותר למסור את כל המזוזות להגהה יחד, למרות שהבית יישאר בלי מזוזות כלל כל זמן ההגהה[20].

מקרים נוספים של חיוב בדיקה

סופר שיש בו חשש

• אדם שקנה כמה מזוזות או כמה זוגות תפילין מסופר אחד, והגיה כמה מהם ומצאן פסולות – צריך להגיה גם את שאר הסת"ם שקנה מאותו סופר[21].

בחודש אלול

• אנשי מעשה נוהגין להגיה תפילין ומזוזות שלהם בחדש אלול ולתקן את הטעון תיקון[22]. ומכל מקום, אין זו חובה אלא מנהג חסידות[23].
• אדם שלא הגיה את המזוזות בחודש אלול – אין עניין שיגיהן בזמן אחר במהלך השנה[24].

בחודש ניסן

• יש שנהגו למסור את המזוזות להגהה בחודש ניסן, מחמת שחששו שאירע פסול במזוזות עקב שטיפת הבית והדלתות וכיו"ב[25].
• יש למסור מזוזות ותפילין להגהה, למגיהים שבקיאים גם במלאכת הכנסה והוצאה מהבתים מחשש שיקלקלו את הפרשיות. ואם אין מגיהים שבקיאים בזה – מוטב לא להגיהן כל שנה.

ס"ת שנמצא בו שלוש טעויות

• ספר תורה שנמצאו בו שלוש טעויות – יש להגיה את כולו[26].
• יש להגיה את כל ספר התורה גם כאשר נמצאו בו שלוש טעויות של חסרות ויתרות, ולא רק כאשר נמצאו בו טעויות של שינוי הלשון או העניין[27].

נמצאו שלוש טעויות לא בבת אחת

• ספר תורה שנמצא בו טעות ותיקנוהו, ואחר כך מצאו בו טעות נוספת ותיקנוהו ושוב מצאו בו טעות ותיקנוהו – אין צורך להגיה שוב[28].

שמונים וחמש טעויות

• ספר תורה שנמצא בו יותר משמונים וחמש טעויות (כפרשת "ויהי בנסוע הארון"), יש להגיהו שוב, אף שלא נמצאו יחד אלא תוקנו בזה אחר זה[29].

החזקת ס"ת פסול

כט. ספר תורה שנמצאו בו טעויות וצריך להגיהו שנית – יש להגיהו בהקדם האפשרי, וכפי שנאמר (איוב י"א, י"ד): "אל תשכן באהלך עוולה"[30]. אמנם, אם מסמנים אותו או מפרידים את היריעות וברור שלא משתמשים בו – מותר להשהותו זמן מה[31].

אופני ההגהה

צורת ההגהה

• תפילין ומזוזות חדשים שנכתבו אך עתה – צריכים להיבדק היטב כדי לוודא שהאותיות כשרות ונכתבו כדין, וכן כדי לוודא שאין חסרות ויתרות או דיבוקים ופיסוקים וכיו"ב[32].

חיוב הגהת אדם ומחשב

• תפילין ומזוזות חדשים שנכתבו אך עתה – יש לעשות להם שתי הגהות לפחות. וכיון שכיום יש אפשרות להגיה על ידי מחשב – עדיף לעשות הגהה ראשונה על ידי אדם, והגהה שניה מלאה על ידי מחשב, ואם עשו שתי הגהות על ידי אדם – אין חובה לעשות הגהה נוספת גם על ידי מחשב [33].

הגהת מחשב בלבד

• אין לסמוך על הגהת מחשב בלבד וצריך להגיה גם על ידי אדם, ועל כן תפילין או מזוזות שעברו רק בדיקת מחשב ולא עברו הגהה על ידי אדם – צריך לפתוח את התפילין ולהסיר את המזוזות על מנת לבצע בהן בדיקה נוספת[34].

הגהת אדם אחד בלבד

• בשעת הדחק גדולה כשאין אפשרות להגיה שתי פעמים – ניתן להקל להגיה פעם אחת בלבד, ובתנאי שההגהה תיעשה כהוגן על ידי מגיה מוסמך.
• תפילין או מזוזות שעברו הגהה אחת בלבד על ידי אדם (בלי מחשב), והחלו להשתמש בהן – אין צריך לפתוח את התפילין או להסיר את המזוזות על מנת לבצע בהן הגהה נוספת.

הגהה שלישית

• למרות שיש מפעלים או מגיהים שעושים שלוש הגהות לפרשיות חדשות – אין זה מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא.

שני הגהות באדם אחד

• כיום שעושים גם בדיקת מחשב – אין צורך להפריד את שתי ההגהות לשני מגיהים שונים, אלא מגיה אחד יכול לבצע שתי הגהות[35].

הגהת הסופר עצמו

• סופר מומחה שהוא גם מגיה – יכול לבדוק בעצמו את מה שכתב ואינו חייב למסור למגיה אחר[36]. ומכל מקום, טוב יותר שמישהו אחר יגיה את כתיבתו, וכך המנהג למעשה כיום[37].

שני הגהות ברציפות

• עושים שתי הגהות ברציפות ואין צורך לעשות הפסקה ביניהן. אמנם, אם אחרי ההגהה הראשונה המגיה מרגיש צורך לחכות קצת (או הרבה) לפני ההגהה השנייה (כגון במקרה של עייפות או דבר אחר) – פשוט שצריך להמתין לפני ההגהה השנייה.

הגהת סת"ם ישנים

• תפילין או מזוזות ישנים שנבדקו בעבר וחוזרים לבדקן שנית [כפי שהתבאר לעיל] – יש לבדוק בהן גם חסרות ויתרות ולא רק את צורת האותיות.
• כאשר בודקים תפילין ומזוזות ישנים שנבדקו בעבר – די בבדיקה אחת ואין צריך לבדקן שתי בדיקות.

צורת הגהת ס"ת

• ספר תורה שבדיקתו מרובה – לכתחילה יש להגיהו שלוש פעמים, וכל פעם ההגהה תעשה על ידי אדם אחר, ובאופן שאחד קורא ואחד שומע. ובכל פעם יבדקו חסרות ויתרות וצורת האותיות[38]. ומכל מקום, בדיעבד אם הגיהו שתי פעמים בלבד, ואפילו על ידי אדם אחד – הבדיקה מועילה.

הגהה במתינות

• מגיה צריך לעבוד במתינות ולבדוק את הסת"ם היטב, ואף אם ההגהה תיארך זמן רב והוא מקבל תשלום לפי שעות, לא יחוס על הזמן או על כספי הציבור[39].

הגהת אשה

• אשה כשרה לבדוק חסרות ויתרות, ניתוקים ונגיעות, תגים מחוברים או חסרים וכיו"ב לכתחילה, אם היא בקיאה בכך, ואפילו אם לא יהיו מגיהים אחרים שיבדקו אחריה[40], ובלבד שתעשה את הבדיקה בצנעה.

הגהה שאין נקבים בקלף

• כאשר מגיה עושה הגהה – באופן כללי אין עליו חובה לבדוק אם יש חורים בקלף הנראים לאור השמש. אך אם יש סיבה לחשוש שאכן יש חורים בקלף – צריך לבדוק לאור השמש[41]. [וראה בהרחבה בפרק ח' דיני הקפת גויל סעי' ט"ו].

כתב שיש בו גירודים

• יש אומרים שכאשר המגיה רואה שהכתב פשוט ויש בו כל מיני גירודים בין האותיות – צריך לחשוש שהסופר הפרידן באיסור תוך כדי מלאכתו (ונמצא שהוא גרם לפסילתן שהרי אי אפשר לתקנן משום "שלא כסדרן" או "חק תוכות")[42], אך באמת מעיקר הדין אין צריך לחשוש לכך שאנו מחזיקים את הקלף בחזקת כשרות[43].

תפילין שנפלו מידו

• נפלו על הארץ תפילין למגיה לפני שפתח אותם – עליו להתענות למרות שהדבר קרה לו במסגרת מלאכתו[44].

תיקוני המגיה

תיקון המגיה לשם הקדושה

• מגיה שמתקן ספר תורה תפילין או מזוזות, צריך להקפיד לומר לפני תחילת עבודתו: "לשם קדושת ספר תורה/תפילין/מזוזה", וטוב לומר גם לפני כל תיקון ותיקון בנפרד מפני היסח הדעת[45].

תיקון ברפידוגרף או ציפורן ברזל

• אסור למגיה להוסיף בכתיבה על ידי רפידוגרף או ציפורן ברזל, כדי לתקן את האות וכפי שנתבאר בהרחבה בפרק ד' הלכות הקולמוס סעיף י'.^[46].

תיוג ברפידוגרף או ציפורן ברזל

• מותר למגיה לתייג תגין על ידי רפידוגרף או ציפורן ברזל, וכן מותר להשתמש ברפידוגרף לצורך ייפוי והידור האות[47].

סת"ם שנכתב בציפורן ברזל

• המביא למגיה מזוזות שנכתבו בציפורן ברזל (שכאמור כתובות שלא כדין) – מותר לו לתקנן בציפורן ברזל, כיון שממילא נכתבו בברזל והוא עושה בשליחות הבעלים בלבד.

תיקון ס"ת בטוש

• בשעת הדחק ניתן לתקן ספר תורה על ידי טוש [לורד] שחור שראשו עשוי מבד ולא ממתכת, ובלבד שהדיו כשר לכתיבה[48], וכן ניתן להדביק על ראש הלורד קולמוס ולהשתמש בדיו שבלורד [49].

תיקון ע"י אישה

• אין לאשה [או לשאר הפסולים בכתיבה] לתקן תיקונים בספר תורה, תפילין או מזוזה על מנת להכשירו, ובדיעבד אם הפרידה את הנגיעות בין האותיות – הסת"ם כשר. וכל זאת בתיקונים המעכבים, אך בתיקונים שאינם מעכבים לכתחילה – לא תעשה, ואם עשתה – נשאר הקלף מהודר כבתחילה[50].

טבילת המגיה

• ספר תורה שנכתב ע"י סופר המקפיד לטבול לפני כתיבתו – צריך המגיה להקפיד לטבול גם הוא לפני עשיית תיקונים המעכבים את כשרות הספר. ואף לפני תיקונים שאינם מעכבים לכתחילה ראוי שיטבול[51].

דרך שיפור האות

• כאשר צריכים לתקן אותיות ליופי או לשיפור האות, וניתן לעשות זאת או על ידי גירוד מקצת האות או על ידי הוספת דיו – אין עדיפות לדרך אחת על פני חברתה, ויכול הסופר לעשות כפי מומחיותו או כפי הדרך שעדיפה עליו.

תיקון ע"י גירוד

• כאשר צריך לתקן בסת"מ אותיות כדי להכשירן, לפעמים אי אפשר מבחינה הלכתית לתקן על ידי גירוד בלבד משום איסור של "חק תוכות", וכגון: אם כתב דלי"ת במקום רי"ש, אינו רשאי למחוק את הקצה של הדלי"ת כדי שתראה רי"ש, אלא צריך למחוק את האות ולחזור ולכתוב כהוגן[52]. וראה בהרחבה בפרק ט' הלכות חק תוחות.

תיקון ע"י הוספת דיו

• ספר תורה או מגילה שצריך לתקן אותיותיהם כדי להכשירן – ניתן לתקנן על ידי תוספת דיו או כתיבה מחדש גם אם שאר הספר כתוב. אך בתפילין ומזוזות – מותר להוסיף דיו כדי לתקנן או לכתוב מחדש, רק אם הסופר לא המשיך לכתוב אחרי האות הצריכה תיקון. אך אם המשיך לכתוב אחריה – אי אפשר לתקנה משום איסור של "שלא כסדרן"[53].

הודעת המגיה

• מגיה שהגיעו לידו מזוזה או תפילין להגהה ותיקון, ורואה שגם אחרי התיקון הן יהיו כשרות רק בדיעבד – צריך להודיע לבעלים שהתיקון הוא בדיעבד, כיון שיתכן שירצו להחליפן במקום לתקנן.
• מגיה שהגיעו לידו מזוזה או תפילין להגהה ותיקון, ורואה שהפרשיות אינן מהודרות – אם ניכר שהבעלים הינו אדם המדקדק במצוות, צריך להודיע לו על כך לפני שמכניסן בחזרה לבתים.
• מגיה שהגיעו לידו מזוזה או תפילין להגהה ותיקון, והכתב בהם מאוד ישן ויש מקומות שחיבור האותיות חלש – יזהיר את הבעלים שיש לחזק הכתב בהקדם, כדי שלא יפסלו עם הזמן באופן שאי אפשר לתקנן [אם יהיה נתק גמור בחיבור אחת האותיות יהיה אסור לחזור ולכתוב משום "שלא כסדרן"]. וכל זאת למרות שבזמן הבדיקה הן עדיין כשרות[54].

מגיה שפסל

• מגיה המקבל שכר על הגהתו, ותוך כדי עבודתו נפסלה פרשיה השייכת לאדם אחר, כגון: שנפלה טיפת דיו על אחת האותיות ונפסלה האות – עליו לשלם לבעלים עלות פרשיה חדשה[55].
• מגיה חייב לשלם עלות של פרשיה (כמבואר לעיל) רק כאשר הנזק נגרם כתוצאה מרשלנות בזמן עבודתו וכנ"ל, אך אם היה צורך בתיקון מסוים דווקא, ולא הייתה אפשרות אחרת לתיקון, ותוך כדי תיקון זה המגיה נכשל בעבודתו והפרשיה נפסלה – הרי הוא פטור מלשלם[56].

מגיה שנשבר לו הקלף

• מגיה שקיבל מזוזה לבדיקה, וכאשר פתח את המזוזה לבדקה הקלף נשבר והמזוזה נפסלה – אין הוא צריך לשלם לבעלים ואין בזה אפילו מידת חסידות, למרות שהוא זה שפתח את המזוזה ושבר אותה. וכל זאת כיון שהקלף התייבש שלא בעטיו של המגיה[57].

נודע לו שהתפילין שלו פסולות

• אדם שבדק את תפיליו ונודע לו שהניח תפילין פסולות – אינו צריך כפרה ולא הפסיד כלום משכרו, כיון שכל זמן שהניחן התכוון לבו לשמים[58].
• אדם שבדק את תפיליו ונודע לו שיש דיבוק בין שתי אותיות, או בין שתי תיבות וזהו דיבוק שניתן לתקנו, למרות שכל מה שבירך על התפילין עד אותו היום לא נחשב ברכה לבטלה[59] – מאותו יום אסור לו לברך עליהן עד שיתקנן, כיון שכיום הוא יודע על כך, ואם יברך עליהן – הרי זו ברכה לבטלה.

הגהה תפילין דר"ת

• המוסר לבדיקה תפילין של רבנו תם, טוב שישיג תפילין חליפיות מגמ"ח וכדו' כדי להניחן בזמן שהתפילין שלו בבדיקה, ועל כן מוטל על המגיה לא לעכב אצלו הרבה זמן את התפילין שמא לא ימצא תפילין חליפיות.

אם הדיו חלש

• מגיה שבדק סת"ם וראה שהדיו חלש ויש חשש שאין ממשות בכתב – טוב יעשה אם יבדוק את חוזק הדיו בעזרת מחק עדין, ובכל מקרה אין להפעיל לחץ גדול על המחק, שאם נמחק על ידו אפילו מעט לא יוכל לתקן משום "שלא כסדרן"[60].
• אין לבדוק את חוזק האותיות על ידי מחק באותיות 'שם השם', שמא יש חיבור שהמגיה אינו רואה ובמחיקתו עלול לפסול את השם[61]. אמנם, מותר לבדוק את חוזק האותיות גם ב'שם השם' בעזרת האצבע.

[1] כתב הב"י (או"ח סי' ל"ב): "וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה – יקראנה כולה בדקדוק היטב. ואח"כ יכתוב פרשה שניה. וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם וכשישלימנה – יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית, וכן ברביעית. ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימנה? מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא כל מה שאחריה ג"כ נפסל על ידה משום דא"כ היו שלא כסדרן ופסולות, משום דכתיב: 'והיו' – בהוויתן יהיו… ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמה כמה פעמים יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית שמא תתחלף לו פרשה בפרשה". וכך כתב בשו"ע (סי' ל"ב סעי' כ'-כ"א): "צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתיר אות אחת – פסולים, ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן, כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה". וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק קט"ו) כמובא להלן הע' ל"ה וע"ע בבני יונה (יו"ד סי' רע"ט סעי' ד') בעניין הגהה אחרי כתיבת ס"ת. וע"ע להלן סעי' ל"ג לעניין שעת הדחק.

[2] כתב הרא"ש (הלכות תפילין סימן ל"א), וז"ל "שנינו במכילתא נאמר כאן ימימה ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו מה ימים האמור להלן אינו פחות מי"ב חדש. אף ימימה האמור כאן אין פחות מי"ב חדש מגיד שצריך לבדוק תפילין אחד לי"ב חדש דברי ב"ש. בית הלל אומרים אין צריך בדיקה. שמאי הזקן אומר אלו תפילין של (אבי) אבי אימא כלומר שלא נבדקו מעולם… ובשמושא רבא יש שצריך לבודקן פעמים בשבוע. וקצת יש סעד לדבריהם ממזוזה דאמרינן ביומא (דף יא א) שנבדקת פעמים בשבוע אלא שאין דומה דבדיקה דאיירינן בה היינו שמא נתקלקל או בלה הקלף וטפי יש לחוש במזוזה מזה מפני לחלוחית מקומה והזרם והמטר", ובקיצור פסקי הרא"ש כתב, וז"ל "תפילין אין צריכין בדיקה לעולם", כלומר שהכריע דלא כשימושא רבה, וכן כתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"ב הי"א) "דאפילו אחר  כמה שנים אינו צריך לבדקן שכל זמן שחיפויין שלם הרי הם בחזקתן ואין חוששין להם שמא נמחקה אות מתוכה או שניקבה הלל הזקן היה אומר אלו משל אבי אימא", והביאם הב"י בסי' ל"ט וכתב הכי נקטינן.  וכתב עוד הב"י (סי' ל"ט): "וכתב עוד בארחות חיים ואם אינו מניחן אלא לפרקים – בודאי צריכים בדיקה שני פעמים בכל שבע שנים, עכ"ל".

וכך פסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ט סעי' י'): "תפילין שהוחזקו בכשרות – אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים – צריכים בדיקה פעמים בשבוע". וביאר הקול יעקב (שם ס"ק מ') שצריך בדיקה כיון שאינו מניחן תדיר ואין אויר שולט בהם, חיישינן שמא הלחות נכנס בכתיבה ונתקלקלו, וכל שכן אם הם עומדים במקום לח, ועיין במג"א (שם ס"ק י"ד) שכתב: "א"צ בדיקה – מיהו נכון לבודקן דמתקלקלי מזיעה (כ"ה בשם הגהות ב"י)".

ולמעשה כיום יש להחמיר אף אם מניח את התפילין בכל יום. וכמו שכתב בקול יעקב (שם ס"ק ל"ח): "כבר נבדקו כמה תפילין ונמצאו פסולין מחמת הזיעה שמקלקלת האותיות, לכן ראוי לחוש לדברי הגאונים לבדקן פעמיים בשבוע, כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף), מגן אברהם (ס"ק י"ד), אליה רבה (אות ו') רבינו זלמן (אות י"א), מלאכת שמים (כלל כ"ב אות ב' בחכמה), ודלא כמטה יהודה (אות ח'), והמרבה לבדוק מסופר מומחה הרי זה משובח", עכ"ל. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו), וכתב בלשכת סופר (כרודא כלל י"ח), וז"ל "אע"פ שמבואר בשו"ע בהלכות תפילין דתפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה לעולם מכל מקום יש לחוש לדברי הגאונים… וכן כתב הברוך שאמר וז"ל אין לסמוך אע"פ שחיפוין טוב כי ראיתי הרבה תפילין היו נראים כאלו הם תפילין קיימים וכשבדקתי אותם אז היו הבתים מלאים נקבים למעלה בראשיו.. ואין לסמוך על שנמצא הלל בשם הלל הזקן שאמר אלו תפילין של אבי אבא כי יכול אני לומר שבדוקים המה אותם פעמים רבות ועשו להם בתים חדשים". וראה בערוך השולחן (שם אות ו') שכתב: "אבל בזמנינו ידוע שהדיו שלנו במשך איזה שנים נקפצים מעל הקלף ולכן האידנא נ"ל דמדינא צריכים לבדוק אותם באיזה זמן וכן יש לנהוג". וכ"כ המור וקציעה (סי' ל"ט) שבדידו הוה עובדא שבבדיקה בפעם השניה (בתוך השבע שנים) מצא שנמחקה אות אחת מהן ונפסלו, ואמר כמה גדולים דברי חכמים קדמונים שאמרו לבודקן פעמיים בשבוע, וראה במאמר מרדכי, לימות החול (פ"ח סעי' קס"ט).

[3] ראה לעיל הערה ב' ושם מבואר שכל טעם החיוב הוא מפני שאין האויר שולט בהם ויש לחוש שנכנס בהם לחות ונתקלקלו, ולכך חשש זה דווקא כאשר מונחים הפרשיות בתוך הבתים שלהם, אבל באופן שמונחים הפרשיות בביתו במקום משומר בלא בתים שאין בו לחות, אין חשש זה ואין טעם לבודקם שנית, ופשוט שאם יש ריעותא כל שהיא שבגינה יכלו להתקלקל חייב לבודקם. וראה עוד במה שנתבאר להלן הע' י' שיש עניין לבדוק בשביל להנצל ממזיקין וכיו"ב, ומכל מקום פשוט שכל זה רק באופן שמשתמש בהם, ובנידון דידן שאינו משתמש כלל אין טעם לבודקם מחמת כן.

[4] מפני שכלל גדול הוא בידינו דעד אחד נאמן באיסורין, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קכ"ז סעי' ג'). ועיין בשו"ע (יו"ד סי' קי"ט סעי' א') שעל כל פנים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, וא"כ צריך שיהיה על כל פנים אותו סופר מוחזק שהוא אדם נאמן וירא שמים.

וכתב השו"ע (סי' ל"ט סעי' ח'- ט') בהלכות תפילין: "אין ניקחין אלא מן המומחה שבקי בחסרות ויתרות. לקח ממי שאינו מומחה – צריך לבדקן. לקח ממנו מאה קציצות – בודק מהם שלשה קציצות, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש, אם מצאן כשרים – הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה". וכתב שם המג"א (ס"ק י"ב) שאין צריך לחוש שמא כתבו שלא לשמה, עיי"ש. וראה עוד במגן אברהם (שם ס"ק י"ג) שצריך עכ"פ שיהיה מוחזק בכשרות. ועיין עוד בפרי מגדים (שם אשל אברהם אות י"ג). וראה עוד בקול יעקב (שם ס"ק ל"ב) שפשוט שצריך שיהיה הסופר בקי ומומחה בשאר דיני כתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות ותיקוניהם, וראה במחצית השקל (שם אות י"ג) על המג"א, ז"ל: "אף על גב דהא דבעינן שיהיה מוחזק בכשרות, כתב רמ"א שם ביו"ד [סימן קיט סעיף א] בשם יש אומרים והוא דעת רמב"ם [מאכלות אסורות ג, כא; יא, כה], אבל הרב ב"י שם פסק דלא בעינן שיהיה מוחזק בכשרות רק שלא יהיה חשוד. וגם הש"ך שם [ס"ק א] הסכים עם הרב ב"י. גם הביא בשם דרכי משה שאין המנהג כהרמב"ם, אלא קונין ממי שאינו חשוד אף על גב שאינו מוחזק בכשרות. אלא שהש"ך שם כתב שם דבטבח דשכיח שיכשל, וגם דיני שחיטה מרובים ובקל יכול לעשות פסול, יש להחמיר דבעינן דוקא מוחזק בכשרות. ולענ"ד דהמג"א דימה כתיבת תפלין לשחיטה שגם דיני כתיבה מרובים, ויש להחמיר דבעינן דוקא מוחזק בכשרות".

וכתב עוד השו"ע בסעי' ט' "המוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול, נאמן ואינם צריכים בדיקה", וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ד) "נאמן – דעד אחד נאמן באיסורין וכתב המג"א דעכ"פ בעינן שמכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות עיין יו"ד סימן קי"ט ס"א בהג"ה. ולפי המבואר שם מוכח דאם ראינוהו שלבשן בעצמו נאמן בכל גווני דלעבור בעצמו בודאי אינו חשוד. וע"ש בש"ך סק"א", וכן כתב קול יעקב (שם ס"ק ל"ו).

[5] שטוב לו לאדם שלא יסמוך על אחרים. וראה עוד בלשכת הסופר (ברודא כלל י"ח ס"ק א') שנוהגים שהקונה תפילין של מת נותנן לבדיקה, דשכר התפילין הוא אריכות ימים, וכיון שמת חוששים שמא תפיליו היו פסולים, עיי"ש.

[6] ראה בשו"ע (יו"ד סי' רפ"א סעי' א') שכתב: "ס"ת שכתבו אפיקורוס, ישרף. כתבו עובד כוכבים, יגנז. נמצא ביד אפיקורוס, ואינו יודע מי כתבו, יגנז. נמצא ביד עובד כוכבים, ואינו יודע מי כתבו, יש מי שמכשיר ויש אומרים יגנז. וחייבין הצבור לקנותו ממנו בכדי דמיו או יותר מעט ולגנזו, כדי שלא יזלזל בו. ואם רצה להעלות בדמיו יותר מכדי דמיו הרבה, מניחין אותו בידו. ואם הוחזקו שבזזו עובדי כוכבים ספרי ישראל, תולים שאותם ספרים שלהם היו וקורין בהם". והנה בשו"ע (או"ח סי' ל"ט סעי' ו') לעניין תפילין כתב: "נמצאו ביד אינו יהודי ואין ידוע מי כתבם – כשרים", וסתרי דבריו אהדדי, וראה בב"י שכבר הקשה כן על רבינו הטור, וז"ל: "ותימה היאך פסק כאן דכשרים ואפשר שהוא סובר דהא דמחמרינן ואמרינן יגנז היינו דוקא גבי ספר תורה שהגוים עשויים לכתוב ספר תורה לצורך עצמן להתלמד בו הילכך איכא למיחש שמא כתבו גוי ומשום הכי אמרינן יגנז אבל תפילין שאין הגוים עשויין לכתבן לפי שאינן צריכים להם לא אזלינן בהו לחומרא אלא נקטינן כמאן דמכשיר ואף על גב דבנמצאו ביד מין אמרינן יגנזו התם היינו טעמא משום דדרך מין לכתוב איכא למיחש שמא כתב הוא עצמו אבל גוי לא שכיח שיכתוב נהי דבספר תורה חיישינן לחומרא אבל בתפילין דאפילו אי משתכח מאן דידע לכתוב לא שכיח שיכתוב תפילין כיון שאין לגוים צורך בהם לא חיישינן להו וכשרים".

אולם הב"ח (סי' ל"ט) כתב, ז"ל: "מיהו לענין הלכה נקטינן דאין חילוק בין ס"ת לתפילין ומזוזות דבכולהו יגנז בין כתבן מין בין כתבן גוי ובין נמצאו ביד מין או נמצאו ביד גוי לעולם גונזין אותו אם לא שהוחזק שבזזו גוים ספרי היהודים דאם נמצא ביד גוי או אפילו נמצאו ביד מין כשרים דתלינן דמשל יהודים שבזזו הן וקורין בהן דכהאי גוונא שכיח טפי כדכתב הר"ן בפרק השולח ומביאו ב"י הא לאו הכי יגנזו. ודלא כשלחן ערוך (ס"ו) דפסק כאן נמצא ביד גוי כשרים וגבי ס"ת (סי' רפ"א ס"א) פסק דיש אומרים יגנז אלא אין חילוק בין תפילין לס"ת ויגנז בכל ענין כדפירשתי", וראה בקול יעקב ס"ק כ"ז שכתב על דברי הב"ח "דליתא, אלא העיקר כדברי מר"ן ז"ל. ועוד דכל האחרונים הנזכרים נתנו טעם לדבריו וממילא דהכי סבירא להו, חוץ מעולת תמיד [שם] שכתב דצריך עיון לדינא".

ולמעשה גם לענין ספר תורה כיום כתב המשנ"ב (שם ס"ק ט"ז): "ובפרט במקומותינו שידוע שאין האינם יהודים יודעין לכתוב אפילו בס"ת שנמצא בידן מסיק הש"ך [ביו"ד בסימן רפ"א סק"ה] דלכו"ע כשרה דתלינן דהאינו יהודי בזזו אותה". וכן כתב הקול יעקב (סי' רפ"א ס"ק י"ג): "ואם הוחזקו שבזזו כנענים וכו'. והוא הדין במקומות שאין הגוים יודעים לכתוב, דאמרינן מסתמא בזזו אותה. ש"ך (ס"ק ה'), אניה דיונה (שם אות א'), קסת הסופר (שם אות ה'). ובזמן הזה כל הספרים ותפילין ומזוזות הנמצאים ביד גוי, בידוע שהם של ישראל שגנבו או אבדו וקורין בהם, מפני שאינן בקיאים בכתיבה שלנו. שלחן גבוה (אות ז')".

אמנם כל זה לעניין עיקר כשרות כתיבת התפילין שאנו סומכים שכתב יהודי שומר תורה ומצוות כדין ולא הגוי, אך לעניין שמירתם שלא נפסלו, אין לנו לסמוך על הגוי שבוודאי לא יודע לשומרם כהוגן ויש לחוש שנפסלו, ולכן יש לבדקם כדין.

[7] ראה הערה קודמת בטעם החיוב לבדוק את התפילין מגוי. וראה בשו"ע (או"ח סי' ל"ט סעי' ה'): "נמצאו ביד אפיקורוס ואין ידוע מי כתבם – יגנוזו", ושם בקול יעקב (שם ס"ק כ"ו): "הטעם, דיש לחוש שמא מישראל לקחם, ולפיכך טעונים גניזה, דאסור לשרוף מחמת ספק מאזהרה לא תעשון כן לה' אלהיכם [דברים י"ב, ד'] עולת תמיד (אות ט'). ואם הוחזק שגזל תפילין מישראל, תולין בו, ומותרים לישראל לצאת בהם. עולת תמיד (אות י"א). וכן כתב ב"ח [שם]".

ומכל מקום כיום בסתמא אין לחוש שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות כתבן אלא בוודאי לקחן או קנאן ממישהו אחר, ולכך יש רק לבודקם שלא נתקלקלו במשך השנים שהיו אצלו, אמנם אם יש לו איזה סיבה כל שהיא לחשוש שכתבן יהודי שאינו שומר תורה ומצוות או גוי ישאלו לחכם, וראה במשנ"ב (ס"ק ו'), ובקול יעקב (ס"ק י"א).

[8] כיוון שנראה שפתח את הבתים יש ריעותא על הפרשיות, ולכן צריך לבדוק אותם.

[9] ראה לעיל הע' א'. וע"ע להלן סעי' ל"ג לעניין שעת הדחק.

[10] כתב בשו"ע (יו"ד סי' רצ"א סעי' א'): "מזוזת יחיד – נבדקת פעמיים בשבע שנים, ושל רבים – פעמיים ביובל", ומקורו בגמ' יומא (י"א ע"א). וברש"י (שם) פירש: "נבדקת שמא נרקבה או נגנבה". וברמב"ם (הל' מזוזה פ"ה ה"ט) כתב הטעם: שמא נרקבה. וכתב בקול יעקב (שם ס"ק א') שלטעם שנגנבה אין צריך לבדקה מבפנים, ולטעם שמא נרקבה יש לבדקה מבפנים, ולמעשה כתב שם בשם השיורי ברכה (שם, ס"ק א'), שיש לחוש לב' הטעמים מעיקר הדין.

וראה בשלחן גבוה (ס"ק א') שכיום שמניחים אותה בתוך שפופרת מזכוכית או קנה – אין צריך לחוש שמא נרקבה או נרטבה, ולכן נהגו להקל שלא לבודקה אפי' פעם אחת בשבוע. ובמטה יהודה (סי' ל"ט ס"ק ח') כתב שמכך שלגבי תפילין שאין מניחים תדיר הצריכו בדיקה פעמיים בשבע שנים כיון שאין אוויר שולט בהם, ה"ה במזוזה שהיא טמונה בתוך הכותל הוי כתפילין שאין מניחן אלא לפרקים וכן ההלכה.

וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק ג') בשם האר"י שצריך לבדוק המזוזה כדי שלא יכנסו רוחות בבני הבית, וראה עוד בספר הזכירה (הובא בספר מזוזות ביתך סי' רצ"א ס"ק ה') שהבודק מזוזות תדיר ומשגיח שתהיינה כשרות, יאריך ימים וניצול משדים ורוחות ויזכה לבנים כשרים. וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק ד') בעניין חיוב בדיקת כל המזוזות של הבית, ז"ל: "מי שיש לו הרבה מזוזות קבועות, ובדק שלש מהן ומצאן כשירות, אפילו הכי צריך לבדוק כל שאר המזוזות שקבע בו בפרק במעמד שלשתם הכשרות, דלא כל המקומות שוות, הרב החסיד מהר"י מולכו בתשובותיו (כתיבת יד סימן קמ"ב). ברכי יוסף (אות א'), זכור לאברהם (חלק א', יו"ד, אות מ'), פתחי תשובה (אות א')".

[11] גמ' יומא (י"א ע"א). ובשו"ע (יו"ד סי' רצ"א סעי' א'): "מזוזת יחיד – נבדקת פעמיים בשבע שנים, ושל רבים – פעמיים ביובל". ובקול יעקב (שם ס"ק ו'): "פירש רש"י [יומא שם ד"ה ושל רבים]: של רבים, שערי חצרות ומדינות ועיירות. פעמים ביובל, דכל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה, שאם תטריח יהיה כל אחד אומר: יעשו חברי".

[12] בב"ח (יו"ד סי' רצ"א) כתב: "ונראה דאפילו בית שיש בו הרבה בעלי בתים ועושין ביחד מזוזה אחת בפתח הסמוך לרשות הרבים נקראת של יחיד, דאין נקרא של רבים אלא דשערי חצירות ומדינות ועיירות, והכי משמע מפירוש רש"י (שם ד"ה ושל רבים)". אבל השולחן גבוה (סי' רצ"א אות א') חולק על הב"ח, וז"ל: "ולא ידעתי מהיכן משמע כן מפי' רש"י, אי משום דשערי חצרות קרי ליה של רבים, אדרבה משם בארה דבית שדרים בה הרבה בעלי בתים שנקראת טפי של רבים דסתם חצר נקרא אפילו של שני בעלי בתים, דמיעוט רבים שניים כדאמרן, דאי לא תימא הכי עד היכן נקרא של יחיד והיכן נקרא של רבים, לכן איני רואה טעם לדבריו לענ"ד". וראה בקול יעקב (שם ס"ק ו') שפסק כדעת הב"ח, ז"ל: "וכתב ב"ח [עמוד רפ"ב ד"ה מזוזת]: נראה דאפילו בית שיש בו הרבה בעלי בתים, ועושים ביחד מזוזה אחת בפתח הסמוך לרשות הרבים, נקראת של יחיד, דאין נקרא של רבים אלא שערי חצרות ומדינות ועיירות, והכי משמע מפירוש רש"י [שם]. וכן כתב חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רפ"ג) בענין בית של שלשה שותפים שיש בו יותר מארבעים מזוזות הקבועים בפצימי עץ, דבעי בדיקה כשל יחיד. והביאו פתחי תשובה (אות ג'). ודלא כהשלחן גבוה (אות א'). [ומה שכתב: לפירוש רש"י דיהיב טעמא דברבים אם יטרחו עליהם לבדוק וכו' כל אחד אומר: יעשה חברי, אדרבא, כל שהוא בריחוק זמן כל אחד שוכח לבדוק בסומכו על חבירו שהוא יבדוק וכו'. אינה קושיא, דאדרבא אין כאן, דכיון דהזמן מרובה כל כך אין כל אחד סומך על חבירו בשביל טרחא מועטת כזו. ומה שכתב שם ליתן טעם אחר על הברייתא, דטעם בדיקה אינו משום רקבון וגניבה, אלא משום שמא יכנס בה עש וכו', וכתב לחלק בשל רבים שהרבה בני אדם ממשמשים בה אין העש חונה שם במהרה כי אם לאורך ימים, והביא ראיה מהספרים, דספרים שיד כל אדם ממשמש בו אין בו עש, וספרים ישנים שאין קורין בהם כי אם פעם ביובל עש אוכלם וכו'. אינה ראיה, דהא דספרים שהרבה בני אדם ממשמשים בה אין העש חונה שם, הטעם כיון דבשעה שממשמש בה פותחה אם כן אם נכנס בה עש נופל, ומשום הכי אין העש אוכלם, אבל המזוזה שהיא כרוכה, בשעת שממשמש בה אינו פותחה כי אם מניח ידו עליה מבחוץ, אם נכנס בה העש אינו נופל מחמת זה. אלא עיקר הטעם כמו שפירש רש"י"].

[13] ראה לעיל הע' י"א י"ב בגדר של מזוזה של רבים, ויש בזה מקום קולא להגדיר זאת כמזוזה של רבים, ומ"מ ראוי להחמיר לפחות פעם בשבע שנים, וגם יש להוסיף שהמציאות שיש לחות באויר ובפרט בארץ ישראל.

[14] ראה הערה קודמת.

[15] כתב במשנ"ב (סי' ל"ט ס"ק כ"ו) לעניין תפילין: "שכל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן מן הדין ואין חוששין שמא נמחקה אות מתוכן או ניקבה. ומ"מ נכון לבדקן מפני שמתקלקלין מפני הזיעה. ואם נקרע חיפוי הבתים או שנשרו במים – צריכין בדיקה תיכף, שמא נמחק הכתב או נתקלקל. וכל שצריך בדיקה מן הדין ואין לו מי שיבדוק ויתפור אותם – מניחם בלא ברכה דלא שייך אוקמיה אחזקה כה"ג, וכתב הח"א דה"ה אם מונחים במקום לח, והכל לפי הענין". וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק ל"ז, מ', מ"א).

וכן כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רצ"א ס"ק א') לעניין מזוזה: "והבדיקה פירש"י [ד"ה נבדקת] שמא נרקבה או נגנבה, ע"ש. ולפ"ז מקום המיועד לרקבון, כגון שיש שם לחלוחית כמו שהרבה מצוי במדינתינו – יש לבדוק תדיר לכל הפחות פעם בשנה". ולמעשה בדברים אלו הכל לפי העניין וכמו שנתבאר.

[16] ראה בהערה הקודמת.

[17] [הערת המערכת: סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם בקרתי במפעל גדול בבני ברק, ואמר לי בעל המפעל שכל הזמן קורה לו מקרים מצערים, פעם בנו חולה, ופעם הפועל חולה, ויש לו תמיד נזקים. אמרתי לו: בא ונבדוק את המזוזות, והנה אני פותח את המזוזה הראשונה ואני רואה שכולה פחם, וכן השניה והשלישית. אמרתי לו: כיון שהם היו קרובות לתנור, חום התנור הפך אותם לפחם, ועליו לשים אותם בתוך תיק מיוחד שישמור על הכתב].

[18] איתא בגמ' ב"מ (ק"א ע"ב): "בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי? – מזוזה? האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא". וכתב הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ו ה"ג): "השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו". ובשו"ע (יו"ד סי' רצ"א סעי' ב'): "השוכר בית מחבירו – השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה, הגה, ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לו מזוזה ואין לו מזוזה, לא הוי מקח טעות". וע"ע בשו"ע חו"מ (סי' שי"ד סעי' ב'): "השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו".

[19] ראה לעיל הערה קודמת שהשוכר חייב בהנחת המזוזה, וכיון שבעל הבית הניח שם כבר מזוזה הרי גילה דעתו שברצונו שמזוזה זו תשמש את השוכר, וכיון שחובת השוכר שתהיה לו מזוזה בפתח – מותר לו לבודקה.

[20] בספר דעת קדושים (סי' רצ"א אות א') כתב: "וכן בנוטל לבדקה ומשהה עד שיבא חכם לעיר לשאלו בספק שבה, בשוכר בחו"ל קיל ודאי. משא"כ בבעל הבית י"ל שרק הכרחיות הבדיקה קיל, וכיון דשוהה לשאול י"ל דנכון להעמיד שם מזוזה אחרת לפי שעה". וא"כ נראה מדבריו שכל שזה לצורך הבדיקה מותר להשאיר את הבית בלי מזוזות.

ולעניין הברכה: אם נמצאו כשרות ומחזיר לו הבודק את המזוזות באותו היום – אינו מברך כאשר קובע את המזוזות, אך אם מחזיר לו ביום אחר – יש לו לברך כאשר קובע את המזוזות.

[21] כתב הקול יעקב (יו"ד סי' רע"ט ס"ק ו'), ז"ל: "ועיין בתשובת דבר שמואל (סימן שנ"ו): אם סופר ומגיה טעה בשלשה או בארבעה ספרים שכתב או הגיה, הוא מוחזק למוטעה, ולא אתמחי גברא. ועיין להרב הנזכר (סימן שי"ט) שכתב: היכא שהטעיות הם באותיות ובמלות שונות ורחוקות זו מזו, כגון אחת בספר בראשית ואחת בספר ויקרא, דלא שייך לומר בכגון זה איתרע חזקתיה דסופר ולא נאמינהו אפילו אחר כך יחזור ויגיהם", עי"ש.

[22] כתב במטה אפרים (סי' תקפ"א סעי' י'): "ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות. והוא מנהג טוב". ובקצה המטה (אות ל"א) כתב: "ובספר עולת החודש האריך בענין זה מגודל החיוב להיות ממהדרי פתחי בחודש הזה לבדוק המזוזות הקבועים בעץ ונייר, שמושלים בהם זבובים וכדומה וצריך להשגיח ע"ז מאוד". וכ"כ בקיצור שו"ע (סי' קכ"ח סעי' ג'), ובנתיבי עם (סי' ל"ט) שכן המנהג בירושלים, וע"ע במאמר מרדכי (למועדים וימים פל"ג סעי' מ"ז). וראה לעיל הערה….

[23] עיין דברי מרדכי (שמות, פרשת בא, עמ' ק').

[24] פרט לחיוב הבדיקה, היינו, פעמיים בשבע שנים, וכמבואר לעיל.

[25] בספר חוקי חיים לגר"ח פלאג'י (פרשת ואתחנן – ליל ה' – מוסר השכל) כתב: "ומי יתן והיה האיש ירא את ה' דיבדוק התפילין מימים ימימה בסוף אלול שמא נתקלקל איזה אות מהזיעה. וכן המזוזה אחר הפסח דשמא ע"י טהרת הבית סמוך לפסח נפלו מים או סיד וכיוצא עליה ונפסלה. ובמקום סניגור הוא קטיגור להיות לו מזוזה פסולה". ובלשכת הסופר (כלל י"ח אות א') כתב: "לזאת הראוי לבדוק המזוזות כל שנה ושנה קודם פסח שנוהגין לגרר ולרחוץ הכתלים והפתחים ומחמת זה מתקלקלים המזוזות. ובודאי יפה כח הסופרים אם יזרזו את הבע"ב על הבדיקה אז, כי קרוב דבר מאוד שיקולקלו המזוזות מחמת לחות המים".

[26] שכיון שנמצא ג' פעמים הוי חזקה, ויש לחשוש לחומרא שישנם עוד. עי' תשובות הרשב"א (חלק ז' סי' פ"ז), וז"ל: "נשאל הר' שם טוב נ"ר על ספר תורה שנמצאו בו שלשה טעיות או ארבעה. והשיב שאסור לקרות בו עד שיגיהו אותו כי כבר מוחזק במוטעה בתלתא זימני". ופסקו בשו"ע (יו"ד סי' רע"ט סעי' ג'): "ס"ת שנמצאו בו שלש טעיות – אסור לקרות בו עד שיגיהנו, כי הוא מוחזק במוטעה". וראה בקול יעקב (שם ס"ק ו'), ז"ל: "כתב פתחי תשובה (אות ז') בשם בני יונה [אות ג בדפו"י; אות ז' בדפו"ח]: אם נמצא טעות אחת והגיה, וכן שני וכן שלישי והוגה בנתיים, עד שלא היו שלש טעיות יחד – אין צריך להגיה כולה. אבל בספר אליה רבה (או"ח סימן קמ"ג ס"ק יו"ד) כתב: אף שנמצאו שלש טעיות בסירוגים ותקנו, וכשבא הטעות השלישי כבר תקנו הראשונים, הוי מוחזק בטעות, דזיל בתר טעמא, עי"ש. וכתב עוד פתחי תשובה בשם הבני יונה [שם בדפו"י אות ח בדפו"ח], וז"ל: שיש אומרים דכל זה דוקא בספר תורה שאין ידוע שהוגה פעם אחת, אבל אם ידוע שהגיה אותה מגיה מומחה, אפילו אם נמצאו בה אחר כך כמה טעיות אין צריך להגיה אותה כולה, אלא מתקן מה שנמצא, והכי נהוג. כן הוא בקיצור שם [בבני יונה], אבל בפלפול שם [ד"ה שמעתי בדפו"י; אות ז בדפו"ח] מבואר שאין דעתו כן, אלא דאף אם הוגה על ידי מוחזק אם נמצא אחריו שלש טעיות צריך בדיקה, עכ"ל [פתחי תשובה]. ועיין מלאכת שמים (כלל ט"ז אות ג' בבינה) שתמה על הרב קסת הסופר (סימן י"ט אות ב') שהעתיק דברי הבני יונה מה שכתב בקיצור ולא נתעורר על מה שכתב בארוך".

עוד כתב הקול יעקב (שם ס"ק ח'), ז"ל: ואף על פי שתקן אלו השלש טעיות, אסור לקרות בו עד שיגיהו כולו מראשו ועד סופו. לבוש (סעיף ג'), שלחן גבוה (אות ה'), אניה דיונה (פרק מ' אות ג')", וע"ע בשו"ע (יו"ד סי' פ"ד סעי' ט'-י') בעניין חזקת ג' תולעים בתבשיל. וע"ע במאמ"ר (פל"ג סעי' ו').

[27] כתב הקול יעקב (יו"ד סי' רע"ט ס"ק ז'): "אלו השלש טעיות אפילו הם בחסרות ויתרות. יפה ללב. ועיין אליה רבה שכתב בשם זקנו הגאון, דלא מקרי מוחזק בטעות אלא כשיש שלשה בשינוי ענין ולשון, אבל כשאחד מהם חסר ויתר לא, עי"ש. ועיין אניה דיונה שהביא דברי האליה רבה הנזכר, וכתב עליו וז"ל: צל"ע, אף על גב דקיימא לן דלא בקיאינן בחסרות ויתרות, מכל מקום כיון דאנן כותבין האי תיבה מלא וחסר, וחזינן דהאי סופר לא דקדק היטב, אם כן הוה ליה כשאר טעות, וצ"ע לפענ"ד, עכ"ל".

[28] ראה בספרי זוטא (בהעלותך, והובא בילקוט שמעוני שם), שספר תורה שנמצאו בו שמונים וחמש טעויות – לא יקרא בו עד שיתקנו. וראה בבני יונה (ז ב וכט ב) והביאו בפת"ש (ס"ק ז), וז"ל: "פמ"ג לעיל סימן פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ב שהניח בצ"ע אם אין הס"ת כתב יד סופר א' והגיהו הג' טעיות אפשר דמותר לקרות בו ע"ש. ועיין בס' בני יונה שכתב דאם נמצא טעות אחד והגיה וכן שני ושלישי והוגה בנתיים עד שלא היו ג' טעיות יחד א"צ להגיה כולה. וכן נוהגין, ועיין בספר אליהו רבא בא"ח ס"ס קמ"ג שלא כתב כן אלא דאף אם הגיה קודם שנמצא השלישי צריך להגיה כולה ע"ש (ועיין בנ"צ מ"ש בזה) מיהו אם נמצאו טעיות הרבה עד שנמצאו בה פ"ה טעיות אף על פי שהוגה בינתיים אפשר שנכון להגיה כולו". ועי' נחלת צבי לבעל הפת"ש שהעיר מנזיר (ס"ה ע"ב) בדק ופינה בדק ופינה כו'.

[29] ראה הערה קודמת. וכך נהגו בבגדאד.

[30] בשו"ע (יו"ד סימן רע"ט סעי' א') כתב: "ספר תורה שאינו מוגה – אסור להשהותו יותר משלשים יום, אלא יתקן או יגנוז". ומקור הדין בגמ' כתובות (י"ט ע"ב): "אתמר: ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי: עד ל' יום – מותר לשהותו, מכאן ואילך – אסור לשהותו, משום שנא': אל תשכן באהליך עולה" (איוב י"א, י"ד).

[31] בקול יעקב (סי' רע"ט ס"ק א') כתב: "וכתב עוד [שולחן גבוה] שם, דאם יש ספר תורה אחר כשר לקרות בו, ואין קורין בספר תורה הפסול – אינו עובר משום: 'אל תשכן באהלך עולה' [איוב יא, יד], ע"ש. משמע, דאם אין צורך לקרות בו, ומשהה אותו, אינו עובר עליו משום אל תשכן וכו'. ועל זה נהגו הסופרים שמשהין ספר תורה חמשה או ששה חדשים ויותר בלא הגהה, מפני שעשוים למכור ולא לקרות בהם. ועוד, בזמן שמשהין אותו אינו תפור, ועשוי יריעות יריעות, ואין דרך לקרות בספר תורה כזה".

[32] ראה לעיל בהרחבה הערה א'.

[33] ראה בתוס' מנחות (מ"ג ע"א ד"ה "תפילין יש להן בדיקה"), וע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רפ"ג). למעשה מעיקר הדין אין חובה לבדוק על ידי מחשב, וניתן לסמוך על חזקת המגיה שנבדק כדין, אך מומלץ לבדוק על ידי מחשב מפני שנמצא פעמים רבות חסרות ויתרות על ידי מחשב למרות שנבדק על ידי שני מגיהים, והוכח שיש תועלת גדולה בדבר להציל את ישראל.

[34] מפני שבדיקת המחשב ראויה לבדוק ולגלות רק טעויות של חסרות ויתרות ולא לגלות טעויות של דיבוקים ופיסוקים (אא"כ יש שינוי גדול ונשתנה הצורה של האות) או כשרות האותיות.

[35] כתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"א): "כל פרשה אחר שיכתבנה – יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה". ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קט"ו) האריך בזה שצריך בדווקא שני בני אדם מפני שצריך להחליף את החושים שאינם שווים, ואפשר שיראה זה מה שלא יראה זה. ומכל מקום כיום נראה להקל בזה מפני שנותנים גם לבדיקת מחשב והוא מיקל מאד את הבדיקה, וראה להלן סעי' מ' לעניין ספר תורה שיש להחמיר מפני שבדיקתו מרובה.

[36] כן נראה משו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"א). הובא בהערה קודמת. ובגדר סופר מומחה כתב המשנ"ב (סי' ל"ט ס"ק י"ט): "ופשוט דמי שהוא קבוע לרבים (=למכירת סת"ם) הוא בכלל מומחה", ואין צריך בדיקה אחריו. וכן אדם הרגיל ומוסמך לבדוק באופן תדיר ספרי תורה וכיו"ב הוא גדר מומחה לעניין זה.

[הערת המערכת: מעשה היה, ומו"ר זצ"ל הורה לסופר שיקח בודק שיבדוק עבורו. ונראה שלא סמך על אותו הסופר שיבדוק כהוגן, והכל לפי העניין].

[37] אף שבשו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"א) מוזכר רק שהסופר בודק פעמיים ושלוש וכך היה המנהג בזמנם, מ"מ כיום המנהג שהסופר נותן למגיה אחר לבדוק, וכך עדיף יותר שאין אדם רואה נגעי עצמו. וכך המנהג כיום לתת למגיה חיצוני שיבדוק את הפרשיות ראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קט"ו).

[38] בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קט"ו) כתב: "וסדר בדיקת והגהת הסתו"ם כך היא: צריך להיות שני סופרים בקיאים חכמים ונבונים, שיש להם קבלה בכתב וראיה שנתלמדו מלאכת ההגהה והבדיקה מן סופר מומחה ובקי במלאכה הזאת. ויקחו להם שני ספרי תורה, אחד ביד זה ואחד ביד זה, כדי שיהא אחד קורא ואחד שומע. ויקרא הקורא התיבות כפי המסורת ולא כפי המקרא, מילה במילה במיתון וישוב הדעת, ויראת שמים על פניו. וכשיגיע לפרשה פתוחה או סתומה, אומר בקול רם בפיו פתוחה או סתומה, כדי שישמע חבירו וישיב לו אם אצלו הם מחולפים פתוחה בסתומה. וכן כשיגיע למקום שצריך נקוד, יגביה קולו ויאמר נקוד, כדי שישמע חבירו וישיב לו אם אצלו אינו נקוד. וכל טעות שימצא יציין בראש השיטה, ואחר כך יתן לסופר לתקן. ואחר שתיקן הסופר יחזור המגיה ויראה הספר בינו לבין עצמו אות באות, ויתקן אם יש בו שינוי אות או דיבוק או פירוד. ואם נראה בו עוד טעות או פסול, יתן לסופר לתקן. ואחר כך יקח אותו הבודק השני, ויעשה לו הגהה שהיא הקריאה כמו שעשה הראשון, ואחר כך גם כן יעשה לו בדיקה בינו לבין עצמו כמו שעשה הראשון. ואם לא מצא בו השני שום דבר, זה הספר תורה כשר. אבל אם מצא בו אחר כך השני שלש טעיות, יש להחמיר ולהצריכו עוד הגהה אחרת. ואם מצא דבוקים או פרודים, צריך עוד בדיקה אחרת. אבל על כל פנים פחות משני הגהות ושני בדיקות בשני סופרים – אסור לקרות בו בצבור, כי אי אפשר להיות נקי מטעיות ודבוקים ופרודים ושנוי אות פחות משני בני אדם שעשו לו שני הגהות ושני בדיקות, כי החושים של בני אדם אינם שוים, ואפשר שיראה זה מה שלא ראה זה, אבל באדם אחד אי אפשר ואל תאמן. וכן הסדר במגילה ותפילין ומזוזה, אלא רק החילוק הוא, בתפילין ומזוזה אם נמצא טעות או פסול – פסול משום שלא כסדרן. אבל שני בני אדם צריך כדי שיתחלפו החושים ואי אפשר מבלעדם, וכל שהוא עושה פחות מזה הסדר הרי הוא מכשיל את הרבים וכו', וכל המרבה הרי זה משובח ותבא עליו ברכה.

ובעיר ואם בישראל בגדאד יע"א בימי הקדמונים טרחו החכמים ורבנים הרבה בענין הגהות ובדיקות הספר תורה, ולא מצאו מנוחה עד כשתקנו לעשות לכל ספר תורה ארבעה הגהות ושלשה בדיקות, סך הכל שבע פעמים, כדי להחליף החושים של בני אדם כי אינם שוים, כי אפשר שיראה זה מה שלא יוכל לראות זה. וסדרם הוא כך: בתחלה עושים שני בני אדם כל אחד הגהה ובדיקה על הסדר שכתבנו לעיל, ואחר כך השלישי עושה גם כן הגהה ובדיקה, ואם ימצא טעות יקח קנס משנים הראשונים, והרביעי יעשה הגהה לבד". וראה לעיל סעי' ל"ה לעניין בדיקת תפילין ומזוזות שאפשר להקל לכתחילה על ידי שתי הגהות ובאותו אדם.

[39] כתב כה"ח (סי' ל"ב ס"ק קט"ו): "ועל כן כל אדם ישתדל לעשות לספר תורה שלו כסדר הזה שהוא נכון, ואל יחוס בשביל הממון למצוה רבה כזו ויהיה ספר תורה שלו מוטעה ח"ו וגורם מכשול לרבים שאינם קורים בספר תורה כשר וברכה לבטלה, ובא לתקן ונמצא מקלקל ח"ו. וכשקונה ספר תורה למשל בעשרים זהובים, יחשוב שהוא בשנים ועשרים, או יקנה בפחות כדי ליתן השאר לבודקים ולמגיהים. וכשם שהוא מחזר אחר כתיבה נאה שהוא משום נוי, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שצריך לחזר שלא יהא מוטעה והעיקר חסר. ואין צריך להאריך בדברים פשוטים, אלא מפני שראיתי שיש מגיהים ובודקים על ידי אדם אחד, דהיינו שהוא מגיה ובודק בינו לבין עצמו ואחר בל עמו, וכששמעתי זו נצטערתי הרבה וכמעט שקרעתי את בגדי כי זה אי אפשר, וחלילה וחס לסמוך על זה באדם אחד, כי לא דבר ריק הוא. ופוק חזי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת אחרי דף ע"א ע"א) מעשה נורא על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא דושוסעת שסע שתי פרסות [דברים יד ו], יעו"ש, ותדון מינה דאם על וא"ו יתירא דחו להנהו מתייא מבי מתיבתא, ואמרי להו דהוה הספר תורה פסול ומשקרי בשמא דמלכא, מה יעשו אם הספר תורה חסר תיבות ואותיות ופיסולים ודיבוקים וכיוצא. ואמרו במסכת הוריות (דף ג' ע"ב): רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה, כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא, רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה, אמר: כי היכא דנמטיין שיבא מכשורא. ואם כך היו עושין גדולי עולם, מה נעשה אנחנו אזובי קיר יתמי דיתמי, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאו לבו לומר: אני אגיה ואבדוק לבדי ואין אחר עמדי, ויסבול חטא רבים על צוארו אשר המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה [יומא פ"ז.].

ויותר החיוב הוא מוטל על הבית דין לחפש על זאת שלא תיעשה כזאת בישראל. ואם הבדיקה והגהה על הסופר, והוא נתן דוקא למגיה אחד לבדוק כדי להקל מעליו שכר הבדיקות והגהות – יכריזו עליו שלא יקנו ממנו עוד. ואם הבדיקה על הקונה ועשה כזאת – לא יניחו ספר תורה כזה בבית הכנסת. ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב".

[40] פסק השו"ע (או"ח סימן ל"ט סעי' א'): "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין – פסולים, משום דכתיב: 'וקשרתם' (דברים ו, ח) 'וכתבתם' (דברים ו, ט) כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה – אינו בכתיבה". וראה עוד בשו"ע (סי' רפ"א סעי' ג'). אמנם כל האמור דווקא לעניין הכתיבה עצמה שבזה פסולה מגזירת הכתוב וכפי שנתבאר, אך לבירור בעלמא אם נעשה כדין – ניתן לסמוך עליה באופן שבקיאה בהלכות סת"ם, וכך מצינו שנאמנת בכמה מקומות וכגון בהלכות שחיטה שפוסק השו"ע (יו"ד סי' א' סעי' א') שאשה כשרה מעיקר הדין לשחוט אם יודעת הלכות שחיטה, וראה עוד להלן סעי' נ"ז בנוגע לתיקונים של אישה באופן שאינם מעכבים.

[41] פסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ג): "יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקב שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים". ובקול יעקב (שם ס"ק מ"ד) כתב: ואם הנקב קטן וכשמעביר עליו הקולמוס נסתם הנקב בדיו, אפילו שהנקב נראה נגד השמש לאחר הכתיבה – כשר, כיון שאין נרגש בקולמוס. ב"ח [עמוד קלז], שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות ו'), עולת תמיד (אות כ"א), מגן אברהם (אות ט"ו), אליה רבה (אות כ'), מאמר מרדכי (אות ט'), רבינו זלמן (אות י"ז), מלאכת שמים (כלל ז' אות ג' בחכמה). וכתב קסת הסופר (סימן ז' אות ב'): כגון אם הוא במקום שהאות הוא עב והדיו מקיף את הנקב מכל צד, עי"ש. אבל הט"ז (ס"ק ז') כתב: אם הנקב נראה נגד השמש – פסול. והרב אמת ליעקב (בדיני נקב וקרע שם) כתב: בדיעבד – כשר [ונראה לי מה שציין על הט"ז ס"ק ז' טעות סופר הוא, וצריך להיות מגן אברהם ס"ק ט"ו, והבין כלבושי שרד [אות טו] שהמגן אברהם מתיר בדיעבד]. וכן כתב לדוד אמת (סימן י"ד אות א'), בית מנוחה (בדיני נקב וקרע אות א'). וכן יש לנהוג, דלכתחלה אין לכתוב על שום נקב אם הוא בענין שלאחר הכתיבה יהיה נראה נגד השמש, ובדיעבד יש להתיר אם הדיו מקיפו מכל צד [וכתב הקסת הסופר (שם) וז"ל: ונראה לי דיש לדבק קצת קלף מבחוץ וימלא את הנקב בדיו, עכ"ל]. אבל אם חלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב, אפילו אם הדיו מקיפו מכל צד – פסול. רבינו זלמן (אות ט"ז וי"ז)", וראה עוד בהרחבה בפרק ב' הלכות הקלף סעיף ל"ה ובפרק ח' דיני הקפת גויל סעיף ט"ו.

[42] כתב קול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק קי"ג): וראיתי להעתיק פה מה שכתב בספר משנת חכמים (סעיף רכ"ח), וז"ל: מתוך כתב הרב וכו' יראה הרואה שפלות הדור שאנו בו, שהוא יתום ואין דורש ואין מבקש על דברים כאלו שהם ברומו של עולם, וכל ריק ופוחז שיודע לכתוב איזה כתב אשורי מקולקל, מתלבש בטלית שאינו שלו, ומקבל סמיכה להיות סופר סת"ם, ועל ספרי תורה ותפילין ומזוזות מסופרים כאלה יסמכו קהל ועדה וישראל הקרובים והרחוקים, ויהיה לנו מן התימה שאנו צועקים ואין אנו נענים, מה תמיהא היא זאת, פוק חזי עובדא דרבי חזקיה ורבי ייסא (בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות דף ע"א עמוד א), ותדון מיניה דאם על יתרון ו' דהוה בקרא ושוסעת שסע [שתי] פרסות [דברים יד ו] דחו להני מתיא מבי מתיבתא, ואמרי להו דהוי הספר תורה פסול ומשקר בשמא דמלכא, מה יעשו בספר תורה הנכתב בכל החסרונות האמורים וכיוצא בהם וכו', לבי דוי ואין בידי שבט מושלים לתקן, רק להודיע צערי לרבים, אולי יחנן ה' ובדורות הבאים המצא ימצא איזה תיקון ויוכשרו דברי, עכ"ל. קסת הסופר (סימן א' בלשכת הסופר אות א'). ועיין עוד מלאכת שמים (כלל א' אות א') שהאריך בענין זה".

[43] מפני שכלל גדול הוא בידינו דעד אחד נאמן באיסורין, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קכ"ז סעי' ג'). ועיין בשו"ע (יו"ד סי' קי"ט סעי' א') שעל כל פנים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, וא"כ צריך שיהיה על כל פנים אותו סופר מוחזק שהוא אדם נאמן וירא שמים. וכתב השו"ע (סי' ל"ט סעי' ח'-ט'): "אין ניקחין אלא מן המומחה שבקי בחסרות ויתרות. לקח ממי שאינו מומחה – צריך לבדקן. לקח ממנו מאה קציצות – בודק מהם שלשה קציצות, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש, אם מצאן כשרים – הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה". וכתב שם המג"א (ס"ק י"ב) שאין צריך לחוש שמא כתבו שלא לשמה, עיי"ש. וראה עוד במגן אברהם (שם ס"ק י"ג) שצריך עכ"פ שיהיה מוחזק בכשרות. ועיין עוד בפרי מגדים (שם אשל אברהם אות י"ג). וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ל"ב) שפשוט שצריך שיהיה הסופר בקי ומומחה בשאר דיני כתיבת ספר תורה תפילין, ומזוזות ותיקוניהם, וראה במחצית השקל (שם אות י"ג) על המג"א, ז"ל: "אף על גב דהא דבעינן שיהיה מוחזק בכשרות, כתב רמ"א שם ביו"ד [סימן קיט סעיף א] בשם יש אומרים והוא דעת רמב"ם [מאכלות אסורות ג, כא; יא, כה], אבל הרב ב"י שם פסק דלא בעינן שיהיה מוחזק בכשרות רק שלא יהיה חשוד. וגם הש"ך שם [ס"ק א] הסכים עם הרב ב"י. גם הביא בשם דרכי משה שאין המנהג כהרמב"ם, אלא קונין ממי שאינו חשוד אף על גב שאינו מוחזק בכשרות. אלא שהש"ך שם כתב שם דבטבח דשכיח שיכשל, וגם דיני שחיטה מרובים ובקל יכול לעשות פסול, יש להחמיר דבעינן דוקא מוחזק בכשרות. ולענ"ד דהמג"א דימה כתיבת תפלין לשחיטה שגם דיני כתיבה מרובים, ויש להחמיר דבעינן דוקא מוחזק בכשרות".

[44] כתב המג"א (סי' מ"ד ס"ק ה'): "ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, וה"ה כשנפל ס"ת, ע"ש. וצ"ל דמיירי בלא נרתיקן, אבל בס"ת אפילו בנרתיקן עסי' מ'", עכ"ל. והחיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א' סימן י"ב) כתב, שמנהג ישראל שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה, וכל שכן מי שיפול מידו ספר תורה, וסברא הוא שצריך כפרה מפני שבא זלזול לספר תורה על ידו, ואמרו רז"ל (מו"ק כ"ו ע"א) שתפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע כמו ספר תורה. ומכיון שהם כספר תורה וכי יסתפק אדם שמי שנפל ספר תורה מידו לא יתענה. ע"כ.

וראה בחידושי הגהות שואל ומשיב (סימן מ"ד), שאף אם נפלו מידו רק תפילין של יד, גם כן צריך להתענות כי גם הבית של יד מיקרי קדושה אף שאין בו שי"ן.

ועל פי המבואר בטעם החומרא של נפילת התפילין מידו נמצינו למדים שאין הבדל אם התפילין שלו או של אחר שהוא רק מגיה עבורו. וראה בברכי יוסף (סי' רפ"ב שיורי ברכה ס"ק ד') שאם נפל ספר תורה מידו  מתענה יותר מיום אחד לפי ראות עיני המורה.

[45] כתב השו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ט): "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין. מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם: הגה – וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא"ש ה"ת וס"ת וטור יורה דעה וא"ח). ויש להקל בדיעבד. וכשבא לנמנם – לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה (א"ז)". ועוד כתב בשו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א'): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה, ומספיק לכל הספר". וראה בקול יעקב (שם ס"ק א') שאם לא אמר כן בפירוש אף שחשב בליבו – פסול.  וע"ע שם (ס"ק ג'), ז"ל: "והמגיה אחר כך שורה או יותר או אפילו אות אחת – צריך שיאמר גם הוא שכותב לשם קדושת ספר תורה, ולא סגי במה שאמר הסופר הראשון. ברכי יוסף (אות א') לשכת הסופר (סי' ד' אות ג'), אמרי שפר (כלל א' אות י"ב), ואפילו הסופר הראשון עצמו אם מגיה אחר סיומו זמן מה, צריך גם כן שיקדש מחדש, עיקרי הד"ט (חלק יו"ד סי' ל' אות ד'), זכור לאברהם (חלק א' יו"ד אות ס' בדיני ספר תורה)". וע"ע בט"ז (שם ס"ק א'), ז"ל: ובסמ"ג כתב שיאמר עוד 'וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם', ונראה שכן נכון, דשמא אחר כך ישכח לקדש את השם במקומו", וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק ד') שאף שמשמע מלשונו שאם אמר בתחילת כתיבת הספר תורה שכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ואחר כך שכח מלקדש את השם במקומו, שמהני, מ"מ דעת רוב הפוסקים שאינו מועיל, עיי"ש.

ועיין בשו"ת מהרא"ל צינץ (סי' י') שכתב: "עוד ראיתי להזכיר שאם הסופר מתקן ס"ת ישנה שצריך להזכיר שעושה התיקון לשמה כדאיתא ביו"ד בסי' רע"ד, דמה שהזכיר בתחילת הספר לא יספיק על תיקון חדש אחר שכבר ידיו מסולקות מן הספר, וכ"ש אם הוא סופר אחר שלא כתב הספר הלזה כלל".

[46] כיון שבכל כלי שהוא עשוי ממתכת זה לא נחשב כתיבה אלא חריטה, וראה בהרחבה בפרק ד' הלכות  הקולמוס בעניין כתיבה ע"י רפידוגרף או ציפורן ברזל.

[47] כיון שכתיבת התגין אינה מעכבת בדיעבד, וראה בשו"ע (סי' ל"ו סעי' ג'), ז"ל: "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ. והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות. ואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ – לא פסל".

[48] ראה בהרחבה בפרק ה' הלכות הדיו סעיף כ"ג

[49] וראה בהרחבה בפרק ד' הלכות הקולמוס סעיף ט'

[50] בגמ' גיטין (מ"ה ע"ב): "ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור עובד כוכבים ועבד אישה וקטן וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: 'וקשרתם' 'וכתבתם' כל שישנו בקשירה – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה". ובשו"ע (או"ח סי' ל"ט סעי' א'-ב') כתב: "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין – פסולים, משום דכתיב: 'וקשרתם' (דברים ו, ח) 'וכתבתם' (דברים ו, ט) כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה – אינו בכתיבה, כל שפסול לכותבן – פסול בכל תיקון עשייתן". ובקול יעקב (שם ס"ק ט"ז) כתב: והיינו טעמא לפי שיש בעשייתן שי"ן, לפיכך פסול בכל העשיה. בית יוסף [עמוד קפח ד"ה ומ"ש רבינו], ט"ז (ס"ק ב'), רבינו זלמן (אות ג'). ואף על פי שהשי"ן הוא בשל ראש, אין לחלק בין של ראש לשל יד. קסת הסופר (סימן כ"א אות ב' בלשכת הסופר), מלאכת שמים (כלל א' אות ט' בבינה), וע"ע במה שכתב (שם ס"ק י"ט), ז"ל: ואם תפר וחיפה התפילין [והוא הדין עשיית הבתים בדפוס. מלאכת שמים (שם)] – פסול, שזהו בכלל תיקון עשייתן הן, דשי"ן בכלל תפירה וחיפוי הוא. אבל אם גרר דבק שבין אות לאות, או עשה שאר תיקון – כשר בדיעבד. והוא הדין אם תפר הספר תורה. ומכל מקום לרווחא דמילתא אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן, יעשה, דזה מקרי לכתחילה. ודוקא בספר תורה, אבל בתפילין מקרי דיעבד דבעי כסדרן. מגן אברהם (שם) בשם ר"מ מלובלין (סימן ס"ח), רבינו זלמן (שם), קסת הסופר (סימן א' בלשכת הסופר אות ז'), אמרי שפר (שם). ועיין בדברינו ליורה דעה סוף סימן רע"ח [אות ט"ז]. ודלא כמטה יהודה (אות ב'). וע"ע במשנ"ב (סי' ל"ט ס"ק י'), ובבה"ל (שם ד"ה "בכל תיקון עשייתן").

וראה עוד בקסת הסופר (שם אות ג'), ז"ל: וצריכים לזרז את הסופרים ולענשם שלא לעשות שום תיקון על ידי אשה או קטן".

ועוד כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"א סעי' ג'): "ספר תורה שכתבו מסור עבד אישה קטן כותי ישראל מומר – פסולים", וראה בקול יעקב (שם ס"ק א'), ז"ל: "פירש רש"י (גיטין מ"ה: ד"ה "עבד"): עבד ואישה אינן בקשירה, דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא, דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא, ב"ח (עמ' קפ"ז), שלחן גבוה (אות ב')". וע"ע בקול יעקב (יו"ד סי' רע"ח ס"ק ט"ז), ז"ל: "יש ליזהר ולהחמיר שלא לעשות שום תיקון הספר תורה על ידי אשה, הן לגרור הדבוקים באותיות, הן לתפור היריעות ולחברם יחד בגידים. ובדיעבד אם הפרידה הדבוקים שבין אות לאות על ידי גרידה, או תפרה היריעות – הספר תורה כשרה. ואם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרה האשה ולחזור ולתופרם בכשרות, [הוא יותר טוב]. וכן כל המקומות שיודע הסופר שהיו דבוקים בין האותיות והפרידה אותם האשה – יגרור הסופר צדדי האותיות במקום שהיו נוגעים, ויחזור ויתקנם בהכשר. אבל אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמם, כגון ברגל הה"א והקו"ף, והאשה הפרידה אותם על ידי גרירה, פשיטא דהספר תורה פסולה, דהא אפילו נעשית הגרידה על ידי איש פסולה, דמקרי חק תוכות, ואי אפשר לתקנם כי אם בגרירת כל מה שנכתב בפיסול ולחזור ולכותבו, כמבואר בפוסקים. מהר"ם מלובלין (סימן ס"ח). וכן כתבו האחרונים". וראה עוד לעיל סעי' מ"ב בעניין הגהה ע"י אשה.

[51] כתב החיד"א בתורת השלמים (על ספרו לדוד אמת סי' ח"י אות י"ח וכ'): "נאה לסופר הטבילה תמידית, ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ויהיה לשונו נקי" וכו'. והובא גם בקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק קי"ד).

[52] שו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ז-י"ח): "אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק, וה"ה אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות. מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם. ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה – פסול. ואם גרר והפרידה – כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה. אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו, ואין צריך לגרור כל האות, כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה – פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו: הגה – וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (בית יוסף)".

[53] בעניין תפילין, כתב בשו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"ג): "אם מצא שחסר אות אחת – אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן, ופסולין משום דכתיב: 'והיו' (דברים ו, ה) – בהוייתן יהו", ולהלן (סעי' כ"ה) כתב: "כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים, או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, או חי"ת שני זייני"ן, ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם – הוי שלא כסדרן ופסולין. אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם – שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב, והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן. ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי"ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן, אע"פ שהתינוק קורא שני זייני"ן – מותר להדביקם". ובעניין מזוזה כתב בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ג'): "כתבה שלא על הסדר, אפילו שכח מלכתוב אות אחת – פסולה ואין לה תקנה. ואין צריך לומר אם הקדים פרשה לפרשה".

[54] בשו"ע (סי' ל"ב סעי' כ"ז) כתב: "אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רשומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם – מותר להעביר קולמוס עליהם להיטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן". וע"ע בהרחבה בפרק ה': הדיו סעיף י"ב פרטי הדין בזה.

[55] איתא בגמ' ב"ק (צ"ט ע"ב): "אמר שמואל: טבח אומן שקלקל – חייב לשלם, מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו: שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן. ומקשה בגמרא: למה ליה למימר: מזיק הוא, פושע הוא? ומתרץ: אי אמר רק מזיק הוא הו"א ה"מ היכא דקעביד בשכר, אבל היכא דקעביד בחנם – לא, קמ"ל פושע הוא שאפילו בחנם חייב", ופסק בשו"ע (חו"מ סי' ש"ו סעי' ב'): "נתן לאומנים לתקן וקלקלו – חייבים לשלם. כיצד? נתן לחרש שידה, תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמר, ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו – משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי", וראה עוד בשו"ע (שם סעי' ד'), ז"ל: "המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין; בהמה לטבח, וניבלה – בשכר, חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם, אם היה טבח מומחה – פטור; ואם אינו מומחה – חייב", וע"ע ברמ"א (שם סעי' ח'), ז"ל: "הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות, וצריך לשכור אחר שיגיה אותו – אם הם טעיות שדרך סופרים לטעות, אין הסופר חייב כלום. אבל אם טעה כל כך שאין דרך לטעות – חייב. ומכל מקום אזלינן בתר המנהג, אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אף זה, צריך להגיה. ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה, אם עמד והגיה מעצמו – חייבים הבעלים לשלם לו (תשובת רשב"א סימן אלף נ"ו)".

וראה בגמ' גיטין (נ"ד ע"ב) בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן רפד) וע"ע בשו"ת השיב משה (סימן נב) שכתב שבמקום שהטעות ניכרת – חייב לשלם.

וראה עוד בשו"ת תורה לשמה (סי' שנ"ד) כתב שמי שפשע ואיבד את התפילין מהודרים של חבירו, חייב לשלם לבעליהם את שוויים המלא, אפילו אם המחיר שלהם הוא פי כמה מהמחיר של תפילין כשרים שאינם מהודרים, אבל המזיק ספר תורה מהודר של הציבור יכול לשלם להם דמי ספר תורה שאינו מהודר, עיי"ש.

[56] ראה בהרחבה הערה קודמת שנתבאר שאם טעה הסופר בדבר כזה שהדרך לטעות אינו חייב לשלם, ולכן באופן זה שבאומדן דעת סביר יתכן שיתקלקל בוודאי שכל זמן שלא התנה בעל הבית באופן מיוחד, אין האחריות מוטלת על המגיה.

[57] היינו, שבמקרה זה כבר מסתמא הייתה הפרשיה מקולקלת ופסולה מאיליה לפני שנפתחה ולא עשה המגיה דבר. [ומלבד זה, יש לדון כיון שהבעלים נתנו את המזוזה לבדיקה ואמרו לו לבדוק אותם, בוודאי הם התכוונו שהסופר יפתחו את המזוזה, כיון שאי אפשר לבדקה בלי לפתחה, וראה בשו"ע (חו"מ סי' ש"פ סעי' א' וסי' ש"א סעי' י') באמר לו "קרע כסותי" או "שבור כדי" שהעושה כן פטור (כאשר  לא באו לידו בתורת שמירה) כיון שעושה כפי שהבעלים אמרו לו, ואע"פ שאפשר לחלק, ששם הוא אמר בפירוש להזיק מה שאין כן כאן הוא רק אמר להזיק ולשבור אלא רק לפתוח ולבדוק, ראה בקצות החושן (סי' רמ"ו ס"ק א') והנתיבות המשפט (שם ביאורים ס"ק ה') שאין הפטור ב"קרע כסותי" מטעם מחילה, שהקריעה היא דבר שעדיין לא בא לעולם, אלא הוא מטעם שאין המזיק חייב כאשר הוא עושה בדעת וברשות הבעלים, וכן כאן הוא פותח בדעת וברשות וברצון של הבעלים, לפיכך אי אפשר לחייבו על ההיזק, אלא אם כן פשע ופתח בכח גדול וביד חזקה, ועוד עי' בים של שלמה (ב"ק פרק ט' סי' כ"א).

[58] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ב'): "ואנא עבדא עלה על לבי לחקור על עניינים אלה וכיוצא בהם בדבר שהוא פסול מדינא, והיו שוגגין בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר ח"ו לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה כאשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, א"כ ח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת אל ראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זמנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת יסבלנה.

גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על זאת ועשה לו הגהה, ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד וזה לבשו לפי תומו כמה שנים, וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז', ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה, ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת, כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו, וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו, ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה, גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמון שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו הרב הגדול מהרח"פ בספר לב חיים ח"ב סי' י' שגם הוא ז"ל נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב, וז"ל: הנה ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דבש לפי מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול, וז"ל: וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב: חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא. ולית הלכתא כוותיה. ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן, עכ"ל. הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין ע"כ, ע"ש.

ולכאורה י"ל הפך הנז"ל ממה ששנינו בסוכה פ"ב משנה ז' שאמרו לר"י בן החורני: אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, ופירשו התוס' ז"ל בריש סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר לך מני וכו' שהכונה לומר דאפילו מדאורייתא לא קיים ע"ש, נמצא אף על פי שכונתו היתה לשמה לקיים מצות ה' אפ"ה א"ל: אם כך היה נוהג לא קיים המצוה מימיו דח"ו היה יוצא ערום מאותה המצוה, ועיין בתיו"ט.

מיהו הר"ן ז"ל בפרק י' דפסחים משנה ה': כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח – לא יצא י"ח, פירש לא יצא י"ח כראוי, אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר, ודכוותא בסוכה אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך, לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלא אתי לאמשוכי בתר שלחנו, וכל היכא דלא נמשך לא סגי דלא יצא, אלא ודאי כדאמרינן, עכ"ד שהביאו התוי"ט בפרק בתרא דפסחים ע"ש. ולפ"ז מ"ש לא קיימת הוא לאו דוקא אלא ר"ל לא קיימת מצות סוכה כראוי. אך הרב יעב"ץ ז"ל בלחם שמים בפסחים פקפק הרבה על הר"ן ז"ל וכתב דבאמת האי פירושא דהר"ן ז"ל הוא דרביה הרמב"ן ז"ל במלחמות, ומ"מ אדברה נגד מלכים ולא אבוש, אטו לאו היינו דאפליגו ביה אמוראי פ"ק דברכות דרבי יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש – לא עשה ולא כלום, ופירשו לא יצא י"ח כלל וכו' ואם לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו אף על פי שלא קיים תקנת חכמים מנליה הא אדרבה אשכחן דנענש וכו' אלא שבזה יש לחלק בין כשעובר על ד"ת במזיד וכו' לא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי, אבל שגג ולא קיים המצוה כתקנת חז"ל ועבר הזמן וא"א לתקנה, מ"מ שכר מצוה בידו, כיון שעשה כדין תורה אף שחסר תקנת חכמים אחר ששגג בה. כן נ"ל דברים ברורים, עכ"ד. ולפ"ז היינו דוקא שעשה מצוה כדין תורה, אבל אם שגג ולא עשה המצוה כלל גם מדין תורה, כגון שהיה בה פיסול הפוסל גם מן התורה, אין לו שכר כלל ולא אזלינן בתר כונתו.

איברא שגם לדברי התוס' דפרשי לא קיימת מצות סוכה מימיך אפילו מן התורה, אין מזה סתירה לדברי הרב הקדמון שהביא רבינו חיד"א כנז"ל, די"ל ע"ד ההפלגה אמרו כן להעמיד ולחזק דבריהם במסמר קבוע וחזק כדי לקבוע ההלכה אצלו הזאת מכאן ולהבא, אבל אה"נ גם הם מודים כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו, והשתא ה"ה לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום, כיון דלבו שלם לשמים, ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל דס"ל אם בשגגה לא קיים המצוה אפילו כדין תורה, אין לו שכר כלל.

ואביא ראיה בס"ד לזה ממ"ש בגמרא דהוריות דף י' ע"ב א"ר נחמן בן יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, שנאמר: תבורך מנשים יעל וכו' ע"ש, הרי כאן המעשה עצמה עבירה היא, עכ"ז כיון דהכונה היתה לשם שמים יש לו שכר גדול, וכ"ש הכא בנ"ד בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו, שהוא כיון לש"ש לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לש"ש, דודאי יש לו שכר שלם, ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה, כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא, מ"מ הנה זה נקרא עבירה לשמה, ולא גרע מהא, והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול, דכתיב: 'מנשים באהל תבורך' מאן נינהו? שרה רבקה רחל ולאה. וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר, ודוק היטב".

[59] ראה בהרחבה הערה קודמת.

[60] ואף אם יגרום על ידי כך שהפריד את האות, וכאילו מחקה – מותר, כיון שאין בכתב קדושה כמו בשם ה' ממש ועושה זאת לצורך בדיקת הסת"ם, וראה להלן הערה הבאה. ובכל אופן מוטב כעצה טובה, שאם זה תפילין או מזוזה שיבדוק את המחיקה בסוף התפילין או המזוזה ולא באמצע.

[61] בשו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' ט') כתב: "אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כנון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; ואל, אלוה, אלהים; שדי; צבאות. ויש גורסין ג"כ אהי"ה אשר אהי"ה (טור)". ובקול יעקב (שם ס"ק ל"ב) כתב: "אפילו נקודה אחת דקה כל שהוא – אסור למחוק מן השם, לכן אם נו"ן פשוטה או כ"ף פשוטה דבוקה לאות אחת מן השם המכוון תחתיה, כשהוא גורר את הרגל להפרידם יזהר שלא יגע הסכין בנקודה אחרונה הדבוקה, אלא יניח משהוא מרגל הכ"ף או הנו"ן דבוק באות השם, ומאותה הנקודה ולמעלה יתחיל לגרור ויפריד הדבוק. מלאכת שמים (כלל ט' אות י"א בחכמה), קסת הסופר (סימן י"א אות ד')".