פרק ד' – הקולמוס

קולמוס נאה

• מצווה לכתוב בקולמוס נאה, וכל שכן שיש לדקדק בו לעשותו היטב, כדי שתהיה כתיבתו נאה – משום "זה א-לי ואנוהו"^[1].

קולמוס 'לשמה'

• אין צריך לעשות את הקולמוס 'לשמה' – לשם כתיבת סת"ם^[2].

קולמוס קנה

• ראוי להדר ולחזר אחר סת"ם שנכתבו בקנה אלא אם הסת"ם שנכתבו בנוצה מהודרים ויפים יותר^[3].

עדיפות נוצה

• המובחר ביותר לכתוב סת"ם בקנה, אך סופר שאינו יודע להעמיד את הקנה בצורה טובה או במקום שהקנים אינם חזקים ונשחקים מהר – עדיף לכתוב בנוצה^[4].

קולמוס ברזל

• אין לכתוב או להכשיר סת"ם שנכתבו בקולמוס העשוי מברזל או שאר מיני מתכות, כיון שכשכותב בקולמוס העשוי מברזל יש לחוש שתעשה החקיקה של האות (והדבר מצוי יותר כשנשאר מעט דיו בקולמוס, ואפילו אם נעשה כך באות אחת מכל הסת"ם – פסול) על גבי הקלף, לפני שהדיו מגיע לקלף^[5].

קולמוס זהב או כסף

• אסור לכתוב סת"ם בקולמוס שעשוי מזהב או מכסף^[6].

קולמוס ברזל

• סת"ם שנכתבו בקולמוס ברזל – טעונים גניזה, ואין לעלות לספר תורה שנכתב בקולמוס ברזל^[7].

קולמוס פלסטיק

• מותר לכתוב סת"ם בקולמוס העשוי מפלסטיק, ובלבד שהקולמוס אינו חורץ בקלף דהיינו שלא יהיה קשיח יותר מנוצה, [ומכל מקום עדיף לכתוב בנוצה].

תיקון בטוש ולורד

• מותר לתקן סת"ם ע"י טוש או לורד שחור כיון שראשו מבד ולא מברזל, ובלבד שהדיו שבו כשר לכתיבה^[8], אך לכתוב בו ממש – אינו כדאי, מפני שקרוב לוודאי שיבוא לידי כתיבה גרועה עם דיבוקים.

תיקון ברפידוגרף

• אין לתקן סת"ם פסולים בעט רפידוגרף^[9], כגון: אות שנפסלה מחמת שינוי צורה (כגון אות ד' שנראית ר' וצריך להוסיף מעט דיו בצידה העליון הימני), או לחבר פירודים שפוסלים. אולם מותר לתקן בעט רפידוגרף סת"ם כשרים על מנת לעשותם מהודרים יותר, וכ"ש שמותר ליפות בו את הכתב.

תיוג ברפידוגרף וברזל

• מותר לתייג את האותיות ברפידוגרף או בקולמוס ברזל^[10], ובלבד שמשתמש בדיו כשר^[11].

ספוגית קולמוס לאחיזה

• מותר לכרוך ספוגית וכדו' על גבי הקולמוס, כדי שהאחיזה בקולמוס תהיה נוחה יותר, שמתוך כך כתיבתו תהיה נאה יותר^[12].

 שימוש גנאי בקולמוס

• מעיקר הדין אין קדושה בקולמוס אלא רק בדיו שעליו^[13], ולכן קולמוס שניגבו אותו היטב עד שלא נשאר בו דיו (מעט רושם דיו שנשאר – אינו כלום) – אפשר להשתמש בו אפילו תשמיש מגונה, והמחמיר לגונזו – תבוא עליו ברכה^[14].

זריקת קולמוס לאשפה

• אם רוצה לזרוק את הקולמוס – יש לנגבו היטב עד שלא ישאר בו דיו, וראוי לעטפו לפני שזורקו לאשפה^[15].

קולמוס בבית הכסא

• מעיקר הדין מותר להיכנס עם קולמוס לבית הכסא, ובתנאי שאין עליו שאריות של דיו^[16].

קדושת קולמוס

• קולמוס שנפל על הקרקע – אינו חייב להפסיק מלאכתו ולמהר להרימו, וממידת חסידות ראוי לעשות כן^[17].

כתיבה בדפוס

• סת"ם שנכתבו בדפוס^[18] על גבי קלף (אפילו אם נדפסו כסדרן) – פסולים^[19], ואין להשתמש בהם אלא יש לגנזן^[20].

כתיבה במברשת

• סת"ם שנכתבו שלא כדרך כתיבה, כגון אם נתן שבלונה וכדו' ובה צורת האותיות, על גבי הקלף, ואח"כ שפך דיו עליה או העביר מברשת עם דיו עליה – פסולים^[21].

כתיבה בשבלונה

• מעיקר הדין מותר להשתמש בשבלונה של צורת האותיות אם כותבים בה עם קולמוס והשבלונה מסייעת לסופר שלא לצאת ממסגרת האות, אך ראוי להימנע משום חשש תקלה^[22].

[1] גמ' שבת (קל"ג ע"ב): "תניא: 'זה אלי, ואנוהו' – התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". וכתב המרדכי (הלכות קטנות מנחות רמז תתקס"ט): "תניא במכילתין, ומייתי לה פ' הניזקין: 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות תפילין ומזוזה נאה בקלפים נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר נאה", והביאו הדרכי משה (או"ח סי' ל"ז ס"ק א). וכן הוא בקסת הסופר (כלל ג' סעי' ו'): "הקולמוס, אע"פ שלאחר שעשה בה מלאכתה אינה ניכרת כלל בכתב, מכל מקום צריך לדקדק שתהא הקולמוס נאה".

אבל מדברי הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ז ה"ד) נראה שקולמוס נאה קאי על הכתיבה, וז"ל: "וכיצד כותבין ספר תורה? כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר". וכן הוא במאירי (שם): "לעולם יהא אדם משתדל לקיים את המצות בהדור ובנוי, דרך הערה אמרו: 'זה אלי ואנוהו' – התנאה לפניו במצות וכו' ספר תורה נאה בדיו נאה בכתיבה נאה ולכרכו בשיראין נאים". וז"ל הבן יהוידע (שבת שם): "אין הכונה על גוף הקולמוס, אלא על האותיות הנכתבים בקולמוס בצורתם ומידתם והשוואתם זה עם זה, וכן הוא לשון העולם מי שיש לו כתיבה משובחת, אומרים: קולמוסו נאה".

[2] כתב הבית אהרן (סי' ח' סעי' ב'): "וצריך לעשות את הקולמוס לשמה". וכתב עליו במלאכת שמים (כלל ד' בבינה ס"ק ז'): "…ואין לזה שורש בהלכה, ואולי מצד מדת החסידות כתב כן או להרחקה, כדי שלא לכתוב בקולמוס שיש בה עדיין דביקת דיו יבשה פסולה". וכן כתב במקדש מעט (סי' רע"א ס"ק מ"ד): "ואין צריך תקון הקולמוס לשמה, ובגט מנהג בעלמא הוא. דלא כספר בית אהרן שהחמיר".

[3] בגמ' תענית (כ' ע"ב): "נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות". ומובא במס' סופרים (פ"א ה"א): "הלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה". וכתב המרדכי (גיטין פרק א' רמז שכ"ז): "מדברי רבינו שמשון משאנץ משמע שאין כותבין גט או ס"ת בקולמוס של כנף שפי' מסרגלין בקנה וכו' מזיינין בקולמוס של קנה, לאפוקי קולמוס של נוצה, ודו"ק". והביאו הב"י (אה"ע סי' קכ"ה סעי' כ"ב), וכתב עליו: "ומכל מקום לא משמע לי דמיפסל בהכי אפילו לרבינו שמשון, דודאי לא גרע מחקיקה דמכשרינן בפרק ב' דגיטין (כ.) וכמו שנתבאר בסימן זה". וכן כתב השו"ע (שם סעי' כ"ב): "יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף, אלא בשל קנה". אמנם, בהלכות ס"ת השמיט מרן דין זה, אך הרמ"א שם (יו"ד סי' רע"א סעי' ז') כתב: "יש אומרים שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה". וכתב הט"ז (שם ס"ק ח'): "ומה שכתב: ולא בנוצה, אמת שבמרדכי פ"ק דגיטין כתוב כן בהג"ה בשם הר"ש, אבל איני יודע טעם לדבר. ואולי הוא כמו שמצינו בסדר גטין של מהר"י מרגליות שכתב שאין לכתוב בקנה של ברזל דהוה כמו חקיקה, ואף על גב דחק ירכות – כשר, מכל מקום כל כמה שאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף כו'. ואפשר שכן הוא גם בשל נוצה שהיא דקה. וכן כתוב הטעם בלבוש. וכתוב שאין נוהגין כן". וראה בש"ך שם (ס"ק י"ג). וכעין זה כתב בספר חסידים (אות רפ"ג): "אחד כשהיה כותב היה צריך כמה קולמוסים בשבוע לפי שהיה דוחק הקולמוסים בקלף, ותקן לו קולמוס מן עצם של עגור מן השוקים, אעפ"כ כשהיה כותב מזוזות לא היה כותב אלא בקולמוס של קנה, אבל דברים שבע"פ היה כותב בקולמוס של עצם. א"ל חבירו: אם יפה אתה כותב, תכתוב בקולמוס של עצם, דכתיב (איוב י"ט, כ"ד): 'בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון'".

ובבני יונה (סי' רע"א סעי' כ"ד) כתב: "מצוה מן המובחר ליקח קולמוס של קנה, וכן אמרו חז"ל (בסנהדרין ק"ו ע"א ובתענית כ' ע"ב) שזכתה קנה ליקח ממנה קולמוס שכן אין לגזול ממנה מה שזכו לה מן השמים… אך בהיות כי במדינתנו אין הקנים מצויים חזקים כל כך, ואם יעשה מהם קולמסים על כרחך שיצטרך לתקנם על כל שורה ושורה ועל ידי זה יהיה הכתב בכמה שינוים…" (וע"ע לקמן הערה ה'). אלא שבהגהות החת"ס שם: "דברי הבני יונה צ"ע, אטו קולמוס לאו קנה הוא, כל שהוא רך ואינו נשבר ע"י הטייתו לכאן ולכאן כי חוזר לקדמותו נאמר עליו: יהיה רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. וא"כ טוב לכתוב בקנה של נוצה דהוה מן המותר בפיך אע"ג דקנה ממש נמי אינו אסור בפיך, מכל מקום עדיף טפי שיהא מדבר מאכל המותר בפיך וכו', אבל עכ"פ אין להרהר על כתיבת הסופרים בקנה של נוצה".

וראה עוד בספר נחלת שבעה (שטרות סי' מ"ה): "ומיהו בקולמוס של נוצה אין נזהרין, ואדרבה עיקר כתיבת הסופרים עכשיו בקולמוס של נוצה". וכתב הערוך השולחן (סי' רע"א סעי' ל"ח): "ועתה לא נהגו לכתוב בקנה, מפני שאין אנו יכולין לכתוב בקנה, וכותבין בנוצות עופות טהורים שטובים מאד לכתיבה".

ועיין בקול יעקב (שם ס"ק כ"ג), שכתב: "יש מתירין לכתוב בנוצה. ומכל מקום מצוה מן המובחר לכתוב בקולמוס של קנה, וכן אמרו חז"ל שזכתה קנה ליקח ממנה קולמוס לספר תורה, ואין לגזול ממנה מה שזכתה. וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לכתוב בקולמוס של קנה. ואין להקל, דאף למתירין לכתוב בנוצה לא התירו אלא משום שאין להם קנים חזקים כל כך, ואם יעשו מהם קולמוסים יצטרך הסופר לתקנם על כל שורה ושורה, ועל ידי זה יהא הכתב משונה בכמה שנויים, אבל במקום שיש להם קנים חזקים – אין לכתוב אלא בקנה".

[4] עיין לעיל הערה ג'.

[5] בגמ' גיטין (י"ט ע"א): "איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק… בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו? כתב עליון, כתב או אינו כתב? א"ל: אינו כתב. א"ל: והלא לימדתנו רבינו, כתב עליון כתב לענין שבת! א"ל: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?!".

ועוד שם (ט' ע"ב): "עדים שאין יודעים לחתום – מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו". ובר"ן (שם): "מקרעין להם נייר חלק, פרש"י ז"ל שמשרטטין להן שרטוט כעין אותיות והם משימין על השירטוט דיו. ולא נהירא דחקיקה הרי היא ככתיבה כדמוכח לקמן וכשמשימין על השרטוט דיו הוה ליה כתב על גבי כתב דפסלינן לקמן בפרק שני. ואפשר שלא היו משרטטין אלא מקצת כל אות ואות. אי נמי דלא גרע מדיו על גבי סיקרא דאמרינן לקמן דהוי כתב לגבי שבת. ומיהו לשון מקרעין לא משמע הכי, לפיכך נראה כפי' ר"ת ז"ל שלוקחין נייר אחד ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעים דיו וניכרת הכתיבה על גבי הגט". וכדבריו כתבו הריטב"א, הרשב"א ועוד. וע"ע שו"ע (אבה"ע סי' ק"ל סעי' ט"ז), ובב"ש (שם ס"ק כ"ח). וע"ע שו"ע (חו"מ סי' מ"ה סעי' ד') בסמ"ע (שם ס"ק ו') ובש"ך (שם ס"ק ו').

וראה בשו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' ב'), שכתב: "צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ואם לא עשה כן – פסול". וכתב הש"ך שם (ס"ק ב'): "ואם לא עשה כן – פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן". דהיינו, אעפ"י שכתב כתב עליון – כשר, אינו מבטל את הכתב התחתון שפסול (וע"ע פרק ו' דיני כתיבה לשמה הערה 27).

וכתב הב"י (אה"ע סי' קכ"ה): "כתוב במרדכי פרק קמא דגיטין (סי' שכז) בהגהה בשם רבינו שמשון משנ"ץ שאין כותבין גט בקולמוס של כנף שפירש מסרגלין בקנה וכו' (מס' סופרים פ"א ה"א) מזיינין בקולמוס של קנה לאפוקי בקולמוס של נוצה ודוק, עכ"ל. ומכל מקום לא משמע לי דמיפסל בהכי אפילו לרבינו שמשון דודאי לא גרע מחקיקה דמכשרינן בפרק ב' דגיטין (כ.)". ובשו"ע (שם סעי' כ"ב) פסק: "יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף, אלא בשל קנה". וז"ל הדרכי משה (אה"ע סי' קכ"ה סעי' ב'): "וכתב בסדר גיטין סימן ג' הקולמוס שכותבין בו נהגו לכתוב בקנה ולא בברזל דכתיב: 'וכתב' – ולא וחקק, אף על גב דחק יריכות –  מותר, מכל מקום לכתחילה טוב שלא לחקוק כלל", עכ"ל. וכך כתב ברמ"א (שם סעי' ד'): "י"א דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל, שלא לבא לידי חקיקה". וביאר הבית שמואל (שם ס"ק ד'): "אף על גב דהוי חק הירכות, מ"מ יש לחוש שמא יבוא לידי חקיקת תוכות". וכעין זה כתב בביאור הגר"א (שם ס"ק ד'): "ואף על גב דחק יריכות – מותר, מ"מ לכתב טוב שלא לחקוק כלל שם". ומ"מ כתב בט"ז (שם ס"ק ג'):"… על כן נראה, דאם הוה צריך לכתוב בקולמוס של ברזל – אין להחמיר כלל".

והלבוש (שם ס"ק כ"ב) הביא דברי השו"ע והרמ"א, ואח"כ כתב: "ומשמע … שטעם היש אומרים הנזהרים מלכתוב בקולמסין אלו משום דכתיב: 'וכתב' ומשמע ולא וחקק, ופירשו החקיקה האסורה מפסוק זה שלא יחקוק יריכי האותיות תוך הקלף רק יכתוב אותם על גבי הקלף. ותמיהני על טעם זה דהא בהדיא מסקינן פ"ב דגטין כתבתיה לעיל סעיף ד' שאפילו אם חקק וחפר יריכי האותיות שנמצא הכתב שוקע – כשרה, דלא ממעטינן מ'וכתב' ולא וחקק אלא חק תוכות ולא חק יריכות. לכך נ"ל שאין טעם הנזהרין מלכתוב בקולמסין הללו מטעמא שכתבו, אלא נ"ל שטעמא הוא משום ד'וכתב' כתב אחד משמע, ולא כתב על גבי כתב, והכא אם יכתוב באחת מקולמוסין הללו הקולמוס חוקקת וחופרת הכתב תוך הקלף שהוא כשר לבדו כמו שכתבנו לעיל סעיף ד', ואח"כ תבא הדיו שבקולמוס למלאות כתב חקיקת הקולמוס והוי כתב שעל גבי כתב דקי"ל שהוא פסול כדלעיל סעיף י', נ"ל. מיהו בקולמוס של כנף אין הסופרים נזהרים, מפני שאינה קשה כל כך שתהא חוקקת ולא כותבת, אבל בקולמוס של ברזל שהיא קשה מאד ודאי יש להקפיד מפני שהיא חוקקת, נ"ל". והביא בנחלת שבעה (שטרות סימן מ"ה) את דברי הלבוש, והוסיף בסוף דבריו: "והחוש אין להכחיש, שהרי בעינינו אנו רואים שהכתב ישן נושן קודם שנתחדש הדפוס לרוב יושנן נקלף הדיו מעל הקלף, ואע"פ כן רישומן של האותיות ותיבות נכרין היטב על ידי חקיקות הקולמוס של ברזל בתוך הקלף". וכתב גם הכנה"ג (סדר הגט החלק השני): "אין כותבין הגט בקולמוס של כנף וכ"ש בקולמוס של ברזל".

אמנם ראה בספר גט פשוט (סי' קכ"ה ס"ק ט"ו) שהביא את דברי הלבוש, וכתב: "ולא ידעתי מנ"ל הא, דלע"ד יראה אפי' חקק תחלה שלא לשמה ואח"כ מילא החקיקות דיו לשמה – כשר הוא, ומנ"ל דכתב על גבי כתב פסול, ולפי דבריו אם היה כתוב אות אחת ולא היה בה דיו כל כך והעביר עליה קולמוס פעם שנית תפסל משום כתב על גבי כתב, זו לא שמענו ולא ראינו, ואדרבה ראינו מ"ש מרן לקמן (ס' קל"א סעי' ה'): גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר עליו הקולמוס לשמה – אינו גט. וי"א שחוששין לו, ואפילו מאן דקאמר התם אינו גט היינו משום דבתחלה כתבו שלא לשמה וכתב שני לא מהני מידי דאין כתב על גבי כתב, אבל אם ב' כתיבות היו לשמה מודו כולי עלמא דכשר, ולית משום פיסול משום דכתב אחד אמר רחמנא ולא כתב על גבי כתב, דדרשא זו לא שמענו וכו'. ותו אית לן: 'וכתב', כתב אחד ולא כתב על גבי כתב היינו כשחוקק בתחלת הגט ואח"כ מעביר קולמוס בדיו בחקיקות, אבל הכא כשכותב בקולמוס של ברזל החקיקה והדיו באים כאחת ולאו כתב על גבי כתב הוא אלא כתב אחד חשיב". אמנם למעשה אסר לכתוב בברזל מטעם אחר, דהיינו, שמא הקלף יהיה דק וינקב, וממילא האות לא תהיה מוקפת גוויל, עיי"ש.

אמנם במלאכת שמים (בינה כלל ד' ס"ק ו') דחה את קושייתו של הגט פשוט על הלבוש, וכתב: "ומ"ש הגט פשוט שאפילו חקק תחלה שלא לשמה וכתב עליו לשמה – הגט כשר, צ"ע לפענ"ד כדמוכח בסי' קל"א סעי' ה' וכדהרגיש בעצמו בזה, ודיחויו ליתא לענ"ד דכיון דחקיקת ירכות כשר א"כ כבר עשה הסופר שליחותו, ובכגון דא בודאי דלחומרא נאמר דכתב העליון מבטל כתב תחתון דדמי לדיו ע"ג סיקרא עיין גיטין דף י"ט, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכו'. ולענ"ד בגט ודאי דכוונת הפוסקים כך היא, דיש לחוש למה שביארנו דע"י חקיקת האות כבר עשה שליחותו ובמה שהעביר עליו הדיו בטל אות התחתון והעליון נעשה בלא ציווי הבעל, ולענין ספר תורה תפילין ומזוזות יש לומר לאידך גיסא כיון שחקיקה כתיבה מיקרי, אלא דלס"ת תו"מ בעי דיו, מכל מקום כיון דהאות ע"י חקיקה אות מקרי, ממילא לסוגיא דגיטין הנ"ל להחמיר צריכין אנו לומר לא אתי כתב עליון ומבטל כתב תחתון. ודו"ק היטב כי זה הוא לענ"ד טעם המחמירין. ומכל מקום כתב בספר בני יונה שאין למחות ביד הסופרים הכותבים בעט ברזל ושכן כתב הוא עצמו, ועל כל פנים צריך להיזהר לענ"ד שלא ינהג בקולמוס בכבדות שלא יעשה חקיקה ואם היתה הקולמוס בלא דיו ונחקק האות ומראיתו לבן בלא דיו, אז לענ"ד אף בדיעבד צ"ע, אם לא שהחליק וסלק החקיקה ואח"כ כתב עליה". וע"ע מש"כ בהמשך דבריו, וז"ל: "וז"ל ספר מעון אריות בגליון י"ב ע"ב: ולא יכתוב בשל ברזל, ואע"ג דכל כה"ג לא מיקרי חק תוכות, מכל מקום לכתחילה טוב לכתוב בלא שום חקיקה, ועוד לפעמים לא הוי דיו בקולמוס שיכול לכתוב וחקק בראשונה, ואח"כ מעביר הקולמוס עם הדיו על החקק, ואפשר שלא יתכוון בשניה רק למלאות דיו ולא לשמה, הבנתי מספר מ"כ, עכ"ל.

כתב הרמ"ע מפאנו (שו"ת סי' צ"ג): "שאלה, גטי נשים שנעשו בדפוס כתיבה קרינן להו וכשרים או לא. תשובה: ישראל הבקי לשמה יעשנו בדפוס ויקבענו היטב על הספר בדיו ובכל דבר שהוא רושם אפי' לכתחלה, והעדים גם הם כל אחד רשאי לחתום שמו ע"י עצמו באופן זה ושפיר דמי. וכבר שמענו מן החברים מי שפסל אפי' בדיעבד ואמר שהנייר או הקלף הנכבש בחזקה בשעת ההדפסה כחקיקה דמי – ואנן בקיאינן באומנות זו ששכרנו בה פועלים הרבה ועמדנו עליהם ונתברר לנו שאין ממש בדברים הללו לא מסוגיית ההלכה ולא מעצמה של מלאכה, כי אפי' היו האותיות חקוקות בגופו של נייר ונקראות בו בלא דיו כה"ג הוי חק ירכות וכשר בגטי נשים ובשחרורי עבדים כדאיתא בפרק המביא תנין כ' ע"א.  אף על גב דבס"ת תפלין ומזוזות חק ירכות נמי פסול שכל שהוא מעשה בגוף האות בעינן ביה כתיבה ולא חקיקה… אבל ס"ת שאינו כשר אלא על העור ובדיו הרי הם ב' גולמים ואפי' בחקיקת ירכות אין דרך כתיבה בכך, ובגט שאין דיו מעכב בו אפי' בדיו הכשרנו חקיקת ירכות בלבד מידי דהוה אראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו". דהיינו דסבירא ליה דיש לחלק בין גט לסת"ם, שבגט כשר גם אם החקיקה קדמה לכתיבה, אך בסת"ם יש לפסול. והגט פשוט (ס"ק ט"ו) התקשה בדבריו מדוע פסל בסת"ם, וז"ל שם: "אמנם בספר תורה תפילין ומזוזות נראה דפוסל בהן הדפוס ולא ידעתי למה, ולשונו מגומגם, וקשה אצלי מ"ש אע"ג דבספר תורה חק ירכות נמי פסול" וכו', דאם חק  ירכות הוא אמאי פסול. וע"ש שתירץ בדבריו דהפסול הוא שיש אותיות חקוקות ללא דיו. גם הבני יונה (סי' רע"א) ביאר כך את דברי הרמ"ע מפאנו, ודחאם, וז"ל (בני יונה הארוך ס"ק ד'): "כתב רמ"א בשם הגהות מרדכי בגיטין דיש דס"ל לכתוב ס"ת בקולמוס של קנה ולא בשל נוצה, וכן משמע (בסי' רכ"ה ס"ה בא"ה), דעכ"פ יש להקפיד מלכתוב בקולמוס של ברזל, אכן נוהגין הסופרים עתה לכתוב בקולמוס של ברזל, והנה הגם כי נראה בגמרא שהיו נוהגין לכתוב דווקא בקולמוס מקנים, כדאמרינן בתענית שזכה קנה לעשות ממנו קולמוס לס"ת וכן בשבת קנה כדי לעשות קולמוס, אבל במדינות אלו אין הקנים מצויים כל כך חזקים ואם יעשה ממנו קולמוסים על כרחך שיצטרכו לתקנם על כל שורה ועי"ז יהיה הכתב בכמה שינויים, ע"כ נהגו לכתוב בשל ברזל, דודאי אין בו חשש חקיקה כמו שכתבו הטעם, דהרי חק ירכות הוי. ומצאתי שם בגט חששו דאתי לחקוק תוכות, וע"כ נהגו שלא לכתוב בקולמוס של ברזל, וזאת הגזירה חדשה היא שלא מצאנוה בגמ', ואם החמירו בגיטין לא מצאנו אותה הגזירה בס"ת. ע"כ לעשות כתב שוה יותר עדיף מחששות רחוקות כאלה, ומכ"ש שגם הגזירה הזאת כמעט הוא בלי טעם, כי היאך שייך למגזר שיחקוק תוכות בהאי קולמוס שאינו נעשה לחקיקה כלל. והנה בתשובת ר' מנחם עזריה בסי' צ"ג כתב שיש לחוש שיחקוק האות מבלי משים בה דיו, ע"כ יש לחוש מה"ט בס"ת יותר מבגט, אבל זאת הגזירה לא מצאנו בש"ס דילן, ואנו אין לנו לעשות חששות מלבינו במה שלא מצאנו בש"ס, ע"כ עדיף טפי לעשות כתב מיופה ושוה ממיחש באלה דאין בקולמוס של ברזל ענין חקיקה כלל שמוציאה דיו כדרך כל הקולמוסים. ואי משום דיכול ג"כ לחקוק, לא איכפת לן, דמיד יתפשט הרושם ההוא על הקלף. לכן אין למחות בידי הסופרים. וכן כתבתי אני בקולמוס ברזל", עכ"ל. נמצא שלדעת הגט פשוט והבני יונה, סברת הרמ"ע מפאנו לפסול כתיבה בברזל (בסת"ם) היא כיון שיש לחוש שמא יחוק אותיות בלא דיו.

אמנם, דעת המלאכת שמים (הנ"ל) שסברת הרמ"ע מפאנו פשוטה כיון דחיישינן שמא יחוק אותיות בלא דיו, ואח"כ ימלא אותם בדיו, ואפשר דלא אתא כתב עליון (הכשר) ומבטל כתב תחתון (הפסול, כיון שאין בו דיו והוא רק חקוק), והכתב התחתון הוא העיקר (עי' גמ' גיטין לעיל) – ופסול.

וז"ל קנאת סופרים (סי' ע"ט): ""ע"ד אם מותר לכתוב ס"ת בעט של ברזל. הנה כבר ראה בט"ז ובסי' רע"א שאוסר, ובבני יונה מתיר. ולפענ"ד נראה כדעת הט"ז והוא איסור גמור. דהנה הט"ז סבר דהפסול הוי מכח דהוי חק תוכות. וע"ז העיר דהוי חק ירכות וכשר, ולפענ"ד לאו מהאי טעמא הוא, רק נהי דהוי חק ירכות, מכל מקום כשכותב אח"כ בדיו הוי כתב על גבי כתב דפסול. ובזה נבין טעם החילוק בין הברזל לנוצה שנוהגין לכתוב בו, אף דגם הוא עושה חקיקה כמ"ש הט"ז, אך י"ל דבנוצה שאינו קשה כברזל אז בא הדיו תחילה על הנייר ואח"כ עושה חקיקה ובזה לא נחשב כתב על גבי כתב כיון דכבר הוי דיו על הנייר ואין ניכר החקיקה לא בפנים על הנייר ולא בחוץ, אבל ברזל הוא קשה יותר ועושה חקיקה קודם ביאת הדיו על הנייר ולא בחוץ, ואף אם בא החקיקה ביחד עם הדיו, נמי נחשב ככתב על גבי כתב, דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו… ולכך נראה לי עיקר שלא לכתוב בעט ברזל וכמנהג הראשונים. ואין לנו להקל בשום דבר במה שלא נהגו הראשונים".

[6] כתב הרמב"ן על הפסוק (שמות כ', כ"ב): "ולא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה": "וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך…. ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך… וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש: 'אשר לא תבנה אתהן גזית' … ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח ע"ב) הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלמות". ולפ"ז אעפ"י שאין כאן את הטעם דלעיל (הערה ו') שלא יונף המקצר על המאריך, מ"מ עיקר הטעם הוא מדין חקיקה (כתב על גבי כתב), וכמ"ש שם בהרחבה.

[7] ראה בהרחבה הערה ה'.

[8] ראה בפרק ה' הלכות דיו

[9] רפידוגרף – הוא עט שראשו דק מאוד העשוי ממתכת.

[10] עי' פרק י דיני תגין  (סעיף ז'). ומ"מ כיון שמעיקר הדין כתיבת תגין אינה מעכבת בדיעבד – יש להתיר לתייג ע"י רפידוגרף וכד' כיון שיש לדקדק בתיוג שלא תשתנה צורת האות ויש לעשותו בצורה דקה ביותר.

[11] ראה בהרחבה בפרק דיו.

[12] עי' בפרק א בדיני הסופר בדין כתיבה בבתי ידיים. ומ"מ נראה דבנידון דידן יש להתיר לכו"ע כיון דכריכת ספוגית על הקולמוס אינה כבתי ידיים אלא היא חלק מהקולמוס ומתבטלת אליו, והוי כקולמוס עבה. והוא מעין מה שמובא בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ב').

[13] כתב ספר חסידים (סי' תתפ"ח): "אם הטביל הקולמוס בדיו כדי לכתוב השם ונזדמן לו לכתוב כתב על משכון או כתב אחר באותו טבילת הקולמוס – אל יכתוב. אלא יכתוב תחלה השם ויטביל פעם שנית לכתוב מה שחפץ. מעשה היה באחד שלא היה מניח לכתוב מדיו שבקרנו כי אמר: כבר הזמנתיו לכתוב בו דברי תורה ולא יתכן שיכתוב להדיוט בו. ואף על פי שאמרו: הזמנה לאו מילתא היא, במקום שאוכל לקיים דברי אביי אקיים כל מה שאדם מחמיר על עצמו במקום דלא סתרי אהדדי, על זה לא נאמר (קהלת ב' י"ד): 'והכסיל בחושך הולך', וכתיב (דברים כ"ז ו'): 'אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך', וכתיב (שמות כ' כ"ה): 'לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה' שמא הפסולת הנשאר מן האבנים יהנה אדם ממנו". ובשו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' ד') כתב: "כשטובל הקולמוס לכתוב השם, לא יתחיל מיד השם לכתוב, שמא יהיה עליו ריבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר, אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם, ובאותו האות יתחיל לכתוב (ואם לא עשה כן, יחפש אחר אות שצריכה דיו, וימלאנה, וכותב את השם)". וכתב הש"ך (שם ס"ק ה'): "משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אחר אסור, דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין לכתוב בה דבר של חול". ועי' פרק ב' בדיני הקלף (סעי' נ"ט) שאעפ"י שהוא הזמנה בעלמא – אסור. וכ"ש כשהתחיל לכתוב בדיו ונשאר מעט ממנו בקולמוס. דזה לשון הברוך שאמר (תיקון תפילין עמוד ע"ג): "וכשיכתוב השם יעיין בקולמוס שלו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם אם צריך לטבול הקולמוס, כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות אחת טרם שיכתוב השם" (ע"ע במג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ב), וראה עוד  באמרי שפר (כלל ד' אות ד') והמשנת אברהם (סי' י"ד אות ד').

[14] כתב ספר חסידים (סי' תתצ"ד): "אחד נשבר לו הקולמוס מקום שכתב בו ואח"כ עשה בקולמוס מלאכה אחרת. א"ל החכם: כתבת דברים קדושים, אם נשבר – תגנוז אותו ואל תשליכנו לארץ לפי שידרסו עליו. כשיש חיכוך באדם לא יחכך בקולמסים וכ"ש בספר. לא יפתח אבעבועות לא בקולמוס ולא במרצע ולא במחט המיוחד לספרים או לתיקון תפילין ולא יתקן בו הנר שמא ישים אותו בפיו". ומ"מ נראה דהני מילי הוו מילי דחסידותא כיון שהקולמוס אין בו קדושה ואינו תשמיש קדושה, אלא מכשיר המשמש לכתוב בו דברי קדושה, וז"ל קול יעקב (יו"ד סי' רע"ו ס"ק צ"ז): "ועתה בזמנינו נתחדש אצל מסדרי הדפוס, שלאחר שסדרו האותיות לוקחים צורתם בכרתון הנקרא בלע"ז סטאראטיפ, ואחר כך כשיצטרך להם להדפיס מזה המין, מתיכין אבר על אותו הכרתון, ויהיו צורת האותיות שבכרתון על האבר ההוא, וחוזרין להדפיס על אותו אבר. ואחר כך כשגומרין ההדפסה, מתיכין אותו האבר כדי לחזור ולהתיכו על כרתון אחר ולהדפיס בו פעם אחרת, ואף על פי שיש בו שמות הקודש. וסומכין על טעם זה, מפני שהאותיות מהופכים… ואם כן בצירוף כל אלו הטעמים אפשר דיש להקל". וכ"ש לדידן בדין הקולמוס. וע"ע כה"ח (סי' קנ"ד ס"ק ל"ח). וע"ע שו"ע (סי' כ"א סעי' א'-ב' ובנו"כ שם).

[15] עיין לעיל הערה י"ד.

[16] כבר התבאר לעיל (הערה י"ד) שמעיקר הדין אין בקולמוס קדושה, ולפי זה מותר להיכנס איתו לבית הכסא (ומ"מ כבר כתבנו לעיל סעי' י"ד שראוי להיזהר בו), אלא שיש לנגב את הדיו שעליו, כיון שהדיו חמיר טפי כמש"נ לעיל. וז"ל ספר חסידים (סי' תתפ"ט): "אם הזה מן הדיו על אצבעותיו, לא יתכן שילך כך לבית הכסא, שהרי הדיו על אצבעותיו כשיקנח בהם, אלא ירחוץ ידיו תחלה ואח"כ יכנס לבית הכסא".

[17] כתב בספר חסידים (סי' תתצ"ב): "החכם נכנס לבית הסופר שכתב בו ספרי הקודש, ראה קולמוסיו מונחים על הקרקע, א"ל: בקולמוס שכתבת בו כתבי הקודש ושם הקודש אל תזלזל אותו". וכך כתב המקדש מעט (סי' רע"א ס"ק מ"ד).

[18] היינו דפוס שבימיהם, שהיו לוקחים צורות של אותיות (כעין חותמת), ונותנים עליהם דיו, ומניחים אותם על גבי קלף, ועל ידי לחץ הייתה נוצרת צורת הכתיבה על הקלף, ועל כעין זה דיברו הפוסקים (לקמן הערה כ'), אך מכונות הדפוס שבימינו, שכל תנועתן מכח החשמל ולא מכח אדם כל שכן היכא שעל ידי הקלדה במחשב נוצרת צורת הכתיבה, ונשלחת להדפסה על ידי לייזר או הזרקת דיו, אין כאן שם של כתיבה כלל, ולכולי עלמא – פסול, וליכא לספוקי ביה כלל.

[19] בנוגע לכתיבת סת"ם ע"י דפוס, כתב בשו"ת משאת בנימין (סימן צ"ט): "נראה דאין לחלק בין ספרים הנכתבים בכתיבה, ובין ספרים הנדפסים בדפוס. וכל הקדושה שיש לספרים הנכתבים, יש גם כן לספרים הנדפסים. דמה לי בכתיבה מה לי בחקיקה… ואכתי איכא למידק לכאורה דשאני מלאכת הדפוס שמדפיס כל הדף בבת אחת ובכח אחד שלא כדרך הכתיבה שכותבים כל אות ואות בפני עצמו, ואיכא למימר דכל אות ואות בעי כח וקדושה בפני עצמה ולא די לנו בכח וקדושה אחת לכמה תיבות ואותיות, אכן נראה דאדרבה איפכא מסתברא דמעלה יתירה וקדושה רבה איכא יותר בכותב בבת אחת מבכותב בזה אחר זה, כל אות ואות בפני עצמו כדאשכחן במסכת יומא (ל"ח ע"ב), גבי בן קמצר שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו, וכותב שם בן ד' בבת אחת, ומסיק שם שלא היה רוצה ללמד מעשה הכתב וכך אמרו עליו: 'ושם רשעים ירקב'. שמע מינא דמעליותא היא לכתוב בבת אחת… ויצא הדין שהספרים הנדפסים יש בהם כל קדושה שבספרים הנכתבים בכתיבה".

וכעין זה כתב הט"ז (סי' רע"א ס"ק ח'): "וחקיקה הואיל ואתא לידן, נימא ביה מילתא. לפי ששמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב, ולי נראה שאין חילוק בזה דאפילו אם נאמר דהווי חקיקה – מכל מקום הוי כמו כתב, דהא גם גבי גט אשה – כשר בחקיקת ירכות… ולפי עניות דעתי אין כאן חקיקה דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת, אידי ואידי כתיבה היא… ומ"מ לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה, אבל לעניין קדושת הספרים כל המיקל עתיד ליתן את הדין", עכ"ל. וכ"כ המג"א (סי' רפ"ד ס"ק א'), וז"ל: "והשתא שנתגלתה מלאכת הדפוס והספרים תודות לאל בזול, אסור לכתוב הפטרות, דהא קיימא לן – דפוס, כתיבה מעלייתא היא". אלא שהוסיף וכתב (סימן ל"ב ס"ק נ"ז): "ולי נראה דבתפילין ומזוזות – פסול, משום דאי אפשר לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון והוי ליה שלא כסדרן". וכ"כ במור וקציעה (סימן ל"ב): "ופשוט ג"כ שמעשה הדפוס כתיבה מעלייתא היא וכשרה ע"י אומן ישראל, וכן כתבו אחרונים. אלא שמכל מקום יש לחוש בתפלין למה שכתב במג"א [ס"ק נז] שאי אפשר לצמצם שיהיו כתובים כסדרם".

וראה בדברי חמודות (הלכות קטנות הלכות תפילין סי' ח' ס"ק כ"ג): "ואני כתבתי בגיטין פ"ב סי' י"ח דנ"ל דדפוס כשר לכל דבר שצריך כתיבה, ע"ש".

אלא שהרמ"ע מפאנו (סי' צ"ג, הובא לעיל הערה ה'), פסל כתיבת דפוס לסת"ם, ונחלקו האחרונים בהבנת דבריו (ועי' מג"א סי' ל"ב ס"ק נ"ז) וכדלקמן.

וכ"כ מהר"ם פרובינצא"ל (סי' ע"ג): "אבל טעם פסול הדפוס אצלי בהם הוא מפני שמעשה הדפסתן כדרך שמדפיסים הוי כמו חק תוכות דפסול מפני שצריך לעשות מעשה בגופן של אותיות, ולא שנעשה מאליהם". וע"ע שם בסוף דבריו. והביאו בברכ"י (שם ס"ק א'), וכתב: "זה היה מעשה שהדפיסו מגילות על קלף ועלה לב אדם להכשירן, ומהר"ם פרובינצא"ל מרבנן קשישאי שבעיר מנטובה, בתשובותיו כ"י סי' ע"ג, הוא הצ'ד צדדין וצידי צדדין, וזהו הלכה למשה דפסולות, דמעשה הדפוס הוי כחק תוכות, ואלו יגנזו. ולא ידפיסו עוד, כי הרואה אותם על קלף כתבנית מגילות הכתובות יסבור דכשרות ויקרא בהן ולא יצא י"ח ובירך לבטלה. אבל להדפיס תמונתן בנייר – שרי, דלא טעו בהו".

וכ"כ הב"ח (או"ח סימן תרצ"א, הלכות מגילה): "אבל בחומשין שלנו שהן בקונטרסים כתובים בשני עבריהם, וכל שכן ספרי הדפוס שלנו שאינן נכתבין, וקרא קאמר (אסתר ט לב): 'ונכתב בספר' דבר פשוט הוא שאין יוצאין בה והווי ליה כקורא על פה. ואפילו בשעת הדחק דלא אפשר באחר – אינו מברך". וכך כתב הפר"ח (שם ס"ק ב'): "ולי נראה, שכיון שפיסול חק תוכות הוי משום דכתיב: 'וכתב' – ולא וחקק [גיטין כ, א] אם רובה כתובה בהכשר – לא פסלה, וכההיא דאמרינן [מגילה יח, ב]: השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא על פה – יצא, והוא הדין למגילה שדפוסה רובה שפסולה" (והעיר המטה יהודה (ס"ק ו') שסותר למה שכתב לענין גט. וכן הקשה הזרע אמת ח"ב סי' קי"ז). וכן כתב בעיקרי הד"ט (א"ח סי' ל"ו אות נ"ג).

וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קפ"ד): "כי בכל כתב הקדש, כגון: ספרים תפלין ומזוזות, צריך כתיבה ולא חקיקה ואפי' גבי גט, משום דכתיב: 'וכתב' ילפי': ולא וחקק, והדפוס אינה כתיבה כלל אלא חקיקה".

וכתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קפ"ד): "גם בזה צריך לעיין דהא בעינן קידוש כל שם ושם וזולתו הספר תורה פסול… גם הסברא נותנת ומסכמת כי קדושת הספר תורה נמשכת על ידי כתיבת איש אשר נשמת חיים באפיו, חלק אלוק ממעל, שעל ידי כוונתו וציורי תבנית אותיות קדושים… ומצד זה נמשכה הקדושה לסת"ם… וע"ע שו"ת רמ"ע סי' צ"ג בגט הנדפס, ואם יודפסו מזוזות ותפילין או ס"ת – לא יעלה על דעת אדם שיהיו כשרים".

וכן כתב בזרע אמת (סי' קי"ז), והוסיף: "דשפיר הוי מלאכת הדפוס חקיקה, כיון דנדפס ע"י מכבש ולא עדיף מעט ברזל דחשיבי ליה האחרונים חק ירכות וגזרו בו אפי' בגט לכתחילה אטו חק תוכות וכו' כ"ש דפוס. ולא עוד דאפשר לפסול אפי' מדאורייתא משום דאין דרך כתיבה בכך כמו שצידד הרמ"ע. וא"כ יפה כתבו הב"ח ושיירי כנה"ג והפר"ח בהלכות מגילה, דמגילה דפוסה – פסולה וכו' ולהם שומעים שאמרו כהלכה".

וכ"כ הבני יונה הקצר (סי' רע"א ס"ק כ"ה): "עתה שהמציאו מלאכת הדפוס ואפשר להדפיס ס"ת על הקלף ותהיה בשיווי האותיות ומיופה יותר ממעשה הכתב, י"ל שאין להדפיס סתו"מ כי הם פסולים שאין הדפוס כתב, והתורה אמרה: 'ועתה כתבו לכם', וכן בתפילין ובמזוזות, דכתיב:  'וכתבתם', לכן אין להתירם אפי' דיעבד". וביאר בארוך (שם ס"ק ה'): "והנה ודאי לכאורה נראה ראיה מהאי דהזכירו לבן קמצר לגנאי על שלא רצה ללמד על מלאכת הכתב שנטל ד' קולמוסים בד' אצבעותיו וכותב השם בן ארבע בבת א', וכי לא השיגו לעשות את השם בטס ברזל ולהדפיסו, ומה כל החרדה הזאת על בן קמצר שלא רצה ללמדו… ועוד הא בעינן שכל תיבה ותיבה יוציא משפתיו קודם שיכתבנה… ונ"ל לפסול הדפוס לגמרי אפילו אות אחת או תיבה ואפילו בקביעות הדפוס על הקלף שהוא כמעט מלאכת הכתב, עניין הדפוס אינו בדומה לכתב לגמרי … משום שאינו כתיבה שהוא ציור האותיות בכוונה מכוונת אלא מלאכת קוף בעלמא והיא נעשית מאליה ע"י כח האד, והמסדר הראשון הוא מסתלק ואזדא מחשבתו… והנה הנלע"ד פשוט לפסול דפוס בסתמא משום דאף חקיקה אינו נקרא מ"מ כתיבה לא מקרי, ולא אמרו חז"ל: 'וכתב' – ולא וחקק, לאו למימרא דכל מילי זולת חקיקה כשר, אדרבה, אנו רואים כמו שמיעטו חקיקה ממילת 'וכתב', כן נתמעטו כל מידי דאינו נקרא כתיבה, ופשוט דאין דפוס נקרא כתיבה, וכ"ש עפ"י מש"כ הרשב"י בזוהר בכתיבת ה' אי אפשר להיות דפוס כמ"ש האר"י… על כן צריך להיות דווקא בכתב ולא בדפוס".

וכ"כ החתם סופר (גיטין דף כ' ע"א): "וס"ל לרמב"ם (כוונתו לרמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ב בעניין ציץ דכתיב ביה: "ויכתבו עליו"), כל היכי דכתיב ויכתוב צריך להיות בפועל כפיו ומעשי ידיו של הכותב שיהיה כל האות נכתב על ידו מעשי אצבעותיו, ולא שייכה בדפוס מאחוריו ויפלוט אות מלפניו, דלשון כתיבה משמע מעשי ידיו ולא ע"י דפוס ברגע א' כל האות. וכן כתב בני יונה סי' רע"א דדפוס פסול לס"ת, דבעי' מעשי ידיו, ומוכיח מבן קמצר שלא רצה ללמד כתיבה שם בן ארבע בפעם א', ומאי טעמא לא קבעו בדפוס, אע"כ פסול. ולפע"ד גם בגט פסול ובכל מקום שנאמר כתיבה".

וכתב בדעת קדושים (יו"ד סי' רע"א ס"ק ט'): "ואולי דפוס גם כן ממועט מגדר כתיבה על ידי זה שכמו שהזורק דיו אינו דרך כתיבה, כן אם זורק כלי עם דיו ואינו מוליך בהדיו דרך כתיבה וכו' כי מכל מקום אינו דרך סגנון כתיבה". וכן נקט במקדש מעט (שם ס"ק מ"ה) וכן כתב באניה דיונה (סי' רע"א פ"י סעי' ו'). וראה מאיל המלואים שהוסיף (שם): "… אלא דנראה לי דיש בו איסור גם כן משום תעשה ולא מן העשוי בפסול כמו שדרשו חג הסוכות – תעשה ולא מן העשוי, כך כאן כתיב: 'ועתה כתבו לכם' ולא מן הכתוב בפסול, והרי עניין הדפוס הוא שהדיו נתן מתחילה על האותיות הסדורים, וא"כ אז כתובים הפוך ופסול זה האות, א"כ נעשה בפסול ואח"כ כשמהפך הכלי הדפוס באותיותיו על הקלף הרי נעשה בפסול".

עוד כתב בשו"ת סת"ם (סי' ס"א): "נראה דדפוס, אף דהוי כתיבה, מכל מקום אינו כתיבה לסת"ם, כיון דבס"ת מבואר בסי' רע"א דצריך לכותבו בימין והרי בשמאל נמי הוי כתיבה. ומכל מקום בעינן בסת"ם דוקא ימין, ובע"כ מכח דבעינן כתיבה חשובה, א"כ ודאי דפוס לא הוי כתיבה חשובה כיון דאין דרך כתיבה בכך ואנן בעינן שיהיה דרך כתיבה. ואף המכשירין בגט בדפוס היינו דהתם לא בעינן חשיבות כתיבה… ועוד הרי בעינן שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה, ובדפוס דהוי ביחד דף שלם, א"כ בשעת הדפסת האותיות הוי הפסק בין קריאתו התיבות, אף אם קרא כל הפרשה כולה תחילה… לכך ישתקע הדבר וחס להזכיר להיות עושין כן, ומכל שכן דחס להזכיר מלברך על ס"ת כזה" וכו'.

מסקנא דמילתא, דהעיקר כדברי הפוסלים ואין להקל בדבר כלל, ואכמ"ל כיון דהשתא אינו מצוי סוג דפוס הנעשה בימיהם, ובשיטת הדפוס הנעשית היום – הוא פסול לכו"ע (כמ"ש הערה כ' לעיל).

[20] כתב השו"ע (סי' רע"ט סעי' א): "ספר תורה שאינו מוגה – אסור להשהותו יותר משלושים יום אלא יתקן או יגנז". ועוד כתב (שם סי' רפ"א סעי' א'): "ספר תורה שכתבו אפיקורס – ישרף, כתבו עובד כוכבים – יגנז. נמצא ביד אפיקורס ואינו יודע מי כתבו – יגנז". וכתב עליו הט"ז (שם ס"ק א'): "מסתמא לשם אליל כתבו. אבל בכנעני יש ספק, על כן – יגנז. ובטור הוסיף כאן: ואין קורין בו, נראה דקמ"ל דאפילו בבית אין קורין בו ביחידות אפילו ביש ספק מי כתבו. ויש טוב טעם בזה לפי שהרמב"ם בפ"י מהלכות ספר תורה כתב: נמצא למד שכ' דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בא' מהן הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים בהם התינוקות ואין בהן קדושת ס"ת ואין קורין בהן ברבים, משמע שביחידות קורא בהם כמו בחומש, ואח"כ קא חשיב כל הפוסלים, וביניהם מונה שכתבו אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולים, וקמ"ל הטור דבזה אפי' ביחידות קורין, היינו בשאר פסולים, אבל בזה דיש בו חשש שנכתב לשם אליל, ודאי אפי' ביחידות אין קורין בהם, על כן כתב הטור כאן שאין קורין בהם סתם דמשמע אפי' ביחידות. זה נ"ל ברור בדעת הטור, ולא כמו שפירש בדחוקים. וכיון שראינו שכללו של הרמב"ם בזה לאו דוקא, דיש מהם שאסור בקריאה אפי' ביחידות, אף אנו נאמר שיש עוד חילוק בין השאר, דהיינו כל פסול שהוא נראה לכל שהוא פסול – ודאי קורין בו ביחידות, ואין חשש שיקראו בציבור, אבל בפיסול שאינו מוכח, כגון שאינו מעובד לשמה – יש לאסור לקרות בו אפי' ביחידות, שמא יקרא בו אף בציבור כמו שמצינו בסי' נ"ז לענין ספק טריפה שלא ישהה אדם בתוך ביתו שמא יארע תקלה על ידי זה".

ובים של שלמה (גיטין פ"ה סי' ט"ו) כתב: "מסקינן בסוגיא (נ"ד ע"ב): ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, אמר לו: ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, דשוב לא מהני ליה העברת קולמוס, אמר לו: ספר תורה ביד מי? אמר לו: ביד הלוקח, אמר לו: נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה, אמר לו ר' ירמיה: נהי דהפסיד שכר אזכרות, שכר דספר תורה כולו מי הפסיד?! אמר לו: אין, שכל ספר תורה שאין אזכרות שלה כתובים לשמן אינו שוה כלום וכו'. ונראה בעיני, הא דקאמר: נאמן אתה להפסיד שכרך, דאינו משלם כלום, ואפילו מה ששוה ללמוד בו, אף שהיה לומדים מקודם מספר תורה, כמו שכתב הרא"ש בהלכות קטנות (ה' ס"ת ה"א), מכל מקום בספר תורה זו – אסור, דחיישינן שמא יקרא בו, אלא יגנוז, ומשום זה עלה על דעתו של המקשן, אף שהספר תורה פסולה לקרות בו, שלא הפסיד אלא שכר האזכרות, אבל לא שכר כל הספר תורה, דהיינו מה ששוה ללמוד בה, והשיב שאינה שוה כלום". וכ"כ במהר"ם פרובינצא"ל (הובא לעיל הערה כ').

[21] עיין לעיל הערה כ'. ופשיטא דכל הפוסלים כתיבת סת"ם ע"י דפוס – יפסלו הכא, דהכא גרע הרבה יותר. וז"ל הגמ' גיטין (ט' ע"ב): "תניא: עדים שאין יודעים לחתום – מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו; אמר רשב"ג: במה דברים אמורים – בגיטי נשים, אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין לקרות ולחתום – חותמין, ואם לאו – אין חותמין". ועיין לעיל הערה ה' בביאור גמרא זו.  וכתבו בתוספות (שם ד"ה "מקרעין"): "ור"ח פי' שלוקחין נייר חלק ומקרעין עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על קלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים את הקרעים דיו ונכרת הכתיבה ע"ג הגט".

וזה מבואר בירושלמי גיטין (פרק ב' ה"ג): "'וכתב' – ולא מטיף. רבי יהודן בר שלום ורב מתניה, חד אמר: שלא ערב את הנקודות, וחד אמר: אפילו עירב את הנקודות". וכתב שם קרבן העדה (ד"ה "כתב לא מטיף"): "שמטיף הדיו שעושה נקודות כעין אותיות – פסול, ואפילו ערב את הנקודות יחד – פסול, דאין זה כתב". וז"ל הרמב"ן (גיטין כ' ע"ב): "ובירושלמי… בס"ת הדבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות, אין זה כתב".

וכן כתב בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (סימן קכ"ב): "דפסלינן בגמ' חק תוכות, והמטיף וכיוצא בהן, כדאיתא בירושלמי, היינו משום דבעינן שיהא כותב כדרך הכותבים".

ועוד איכא למיחש הכא מדין חק תוכחות, שהרי אינו עושה מעשה של כתיבה, וכן משמע במאירי בספרו קרית ספר (מאמר ח"ב ד"ה "ואף שפסול חק תוכות"): "דלא עשה מעשה בגוף האותיות, ועיקר הכתב נעשה מאליו".

וכ"כ המקדש מעט (סי' רע"א ס"ק מ"ה): "וכתב עוד הדעת קדשים דבנכתבו האותיות דרך שפיכת הדיו לקלף – פסול, וכ"כ הריטב"א בגיטין אהא דהעדים ממלאין הקרעים דיו שכותבים דרך כתיבה לא דרך שפיכה".

[22] ראה בהערה הקודמת, והטעם כיון דהוי דרך כתיבה.