פרק יא' – דיני פרשה פתוחה וסתומה

הקדמה

א – פרשות הסת"ם – יש מהן שהן פתוחות ויש סתומות. פרשה שצריך לעשותה פתוחה – אין לעשותה סתומה, ופרשה שצריך לעשותה סתומה – אין לעשותה פתוחה. ואם שינה – הסת"ם פסול[1]. [בעניין צורת התיקון ראה להלן בהרחבה סעי' מ"ט והלאה].

פתוחה וסתומה

ב – נחלקו הראשונים מהי פרשה פתוחה ומהי פרשה סתומה:

לדעת הרמב"ם: פרשה פתוחה לעולם מתחלת בתחילת שיטה [=שורה], ויש לה שתי צורות:

(א) – יניח בסוף השיטה מקום פנוי שיעור תשע אותיות ויתחיל מראש השיטה השניה.

(ב) – אם לא נשאר כשיעור פרשה או שגמר בסוף השיטה, מניח את השיטה הבאה ריקה ומתחיל את הפרשה בתחילת השורה השלישית.

פרשה סתומה – לעולם לעולם מתחלת באמצע שיטה, ויש לה שלש צורות:

(א) – יניח באמצע השיטה מקום פנוי שיעור פרשה (תשע אותיות), ומתחיל לכתוב תיבה אחת בסוף השיטה.

(ב) – אם יש כדי להניח שיעור פרשה (תשע אותיות) ואין מספיק כדי להתחיל את הפרשה (הבאה), יניח מעט ריוח מראש השיטה השניה, ויתחיל לכתוב את הפרשה הסתומה מאמצע השיטה.

(ג) – אם סיים בסוף השיטה, מניח מתחילת השיטה כשיעור פרשה (תשע אותיות), ומתחיל לכתוב באמצע השיטה.

לדעת הראש: פרשה פתוחה – יש לה שתי צורות:

(א) – יניח בסוף השיטה מקום שיעור פרשה (תשע אותיות), ויתחיל מראש השיטה השניה.

(ב) – יניח מקום פנוי בראש השיטה השניה שיעור תשע אותיות, ויתחיל לכתוב מאמצע השיטה.

פרשה סתומה – יש לה שתי צורות:

(א) – יניח באמצע השיטה מקום פנוי כשיעור תשע אותיות, ומתחיל לכתוב תיבה אחת בסוף השיטה.

(ב) – יניח חָלָק שיטה אחת, ויתחיל לכתוב בשיטה השלישית.

נפסקה ההוראה שיש לצאת ידי חובת כל הדעות כאשר אפשר [בפרשה פתוחה יניח בסוף השיטה מקום שיעור פרשה (תשע אותיות), ויתחיל מראש השיטה השניה ובפרשה סתומה יניח בסוף השיטה מקום פנוי שיעור תשע אותיות, ומתחיל לכתוב תיבה אחת בסוף השיטה[2], וכפי שיתבאר להלן בספר תורה שראוי לצאת בו ידי כל הדעות.

הבדל בסוגי הסת"ם

ג – אין דין פתוחות וסתומות שווה בספר תורה, בתפילין ובמזוזה, וכפי שיתבאר להלן.

ספר תורה

מספר השורות בס"ת

ד – בספר תורה צריך להיות מספר השורות בכל עמוד שווה, ואם הוסיף שורה בעמוד אחד – כשר בדיעבד[3].

צורת פרשה פתוחה וסתומה לכל הדעות

ה – בספר תורה ניתן לצאת ידי כל השיטות, ועל כן פרשה שלפני פרשה פתוחה – יש לסיימה לפני סוף השורה, להשאיר בסופה מרווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות[4], ואת הפרשה הפתוחה – יש להתחיל לכתוב בתחילת השורה שתחתיה.

ו – פרשה שלפני פרשה סתומה – יש לסיימה לפני סוף השורה, להשאיר מרווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות, ולהתחיל לכתוב את הפרשה הסתומה באותה שורה[5].

שירת הים והאזינו

ז – פרשות שירת הים והאזינו הינם "פרשות פתוחות", והמנהג להשאיר שורה שלימה ריקה לפני ואחרי פרשות אלו כדי לעשות היכר לפרשות אלו, ויש להקפיד להשאיר רווח כשיעור תשע אותיות בסוף השורה [אחרי מילים: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"] שלפני השורה הריקה כדי לצאת ידי דעת כל השיטות[6].

לא הניח רווח כפי המנהג

ח – אם טעה הסופר והשאיר בפרשות שירת הים והאזינו כשיעור פרשה פתוחה כמו בשאר פרשות שבתורה [כמובא לעיל] או שהניח שתי שורות ריקות לפני השירה או לאחריה – כשר בדיעבד[7].

לא הניח רווח תשע אותיות

ט – אם טעה הסופר ולא השאיר בפרשות "שירת הים" ו"האזינו" רווח של תשע אותיות [והשאיר רק שורה ריקה] – רשאי מעיקר הדין למשוך את המילה "ובמשה" עד סוף השורה, ולכתוב את המילה "עבדו" בשורה הבאה, ולהתחיל את כתיבת שירת הים בשורה שתחתיה כדי שתהיה פרשה פתוחה לכל השיטות[8].

אך מן הסתם דעת הקונה לקבל ספר תורה על פי המנהג שנהגו להשאיר שורה ריקה, ולכן יש לסופר לכתוב עמוד חדש או יריעה חדשה.

כתיבת שירת הים

י – צורת כתיבת שירת הים – בשורה הראשונה כותב שורה מלאה, ובשאר השורות כותב באופן של "אריח על גבי לבינה, ולבינה על גבי אריח", היינו, כותב מעט בתחילת השורה ומניח רווח, וחוזר וכותב באמצע השורה ומניח רווח, וחוזר וכותב מעט בסוף השורה, ובשורה שתחתיה כותב מתחילת השורה עד כנגד סוף הרווח שבשורה שמעליה, ומניח רווח עד כנגד סוף הכתב שבשורה שמעליה, וחוזר וכותב עד סוף השורה, וכך חוזר חלילה בשאר השורות עד סוף השירה כדי שיהיה הרווח תחת הכתב והכתב תחת הרווח[9].

ריווח בין כתיבה לכתיבה

יא – יש להשאיר בשירת הים בין כתיבה לכתיבה רווח בשיעור תשע אותיות [בשורה שיש שני רווחים אפשר בצירוף שני הרווחים], ויש אומרים שאף אם הניח פחות משיעור תשע אותיות – כשר[10].

דיוק השורות בשירת הים

יב – ראוי ונכון ליופי הכתב שיהיו השורות מגיעות זו עד זו, היינו, שיהיה הכתב בשורה העליונה מגיע בדיוק עד הרווח שבשורה שתחתיה ומשהו יותר, ומתחיל שוב מעט לפני המקום שמסתיים הכתב שבשורה שתחתיה, אך אם לא עשה כן והכתב נכנס הרבה לרווח החלל שבשורה שתחתיה או להיפך שאין הכתב שבשורה התחתונה מגיע לסוף החלל שבשורה שמעליה – הספר תורה כשר לכתחילה[11].

כתיבת שירת האזינו

יג – צורת כתיבת שירת האזינו – "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", ולכן בכל השורות יניח רווח באמצע השורה כשיעור תשע אותיות, כך שהכתב יהיה בכל השורות זה על גבי זה[12] [וראה להלן סעי' ל"ו-ל"ח בעניין כתיבת עשרת בני המן].

דיוק השורות בהאזינו

יד – נכון שיהיו השורות שבשירת האזינו זו תחת זו באופן מדויק, ומכל מקום אם עשה הסופר באופן שאינן שוות – כשר[13].

תפילין

סדר פרשיות התפילין

טו – סדר הפרשות בתפילין של רש"י הוא כך: "קדש לי" (שמות י"ג, א'-י'), "והיה כי יביאך" (שמות י"ג, י"א-י"ז), "שמע" (דברים ו', ד'-ט'), "והיה אם שמוע" (דברים י"א, י"ג-כ"א). סדר הפרשיות בתפילין של ר"ת הוא כך: "קדש לי", "והיה כי יביאך", "והיה אם שמוע", "שמע"[14].

טז – מחלוקת רש"י ור"ת הינה על סדר הפרשיות ומיקומן בתוך הבתים, אך סדר הכתיבה אף לר"ת הינו כדברי רש"י, וכפי שיתבאר להלן סעי' כ"ז.

תפילין של יד

כתיבה על קלף אחד

יז – תפילין של יד צריכות להיות כתובות על קלף אחד, בארבעה עמודים נפרדים, כל פרשה כתובה בעמוד אחד[15].

דין פרשיות התפילין

יח – פרשות התפילין שהם "קדש לי", פרשת "והיה כי יביאך" ופרשת "שמע" צריכות להיות פתוחות, ופרשת "והיה אם שמוע" צריכה להיות סתומה[16].

יט – את הפרשות של "קדש לי", "והיה כי יביאך" ופרשת "שמע" יתחיל בראש השורה, ובסוף פרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יביאך" יש להשאיר רווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות.

פרשת "והיה אם שמוע"

כ – נחלקו הדעות כיצד יש לנהוג למעשה לגבי פרשת "והיה אם שמוע":

א': דעת השו"ע: יש לעשותה סתומה כמו בספר תורה, ועל כן בסוף "שמע" לא להשאיר רווח כלל או להשאיר רווח של פחות משיעור תשע אותיות, ואת פרשת "והיה אם שמוע" להתחיל באמצע השורה העליונה ולהשאיר לפניה רווח חלק כדי תשע אותיות[17].

ב': דעת הרמ"א: המנהג לעשות גם פרשת "והיה אם שמוע" פתוחה ועל כן בכל הפרשות יתחיל בראש השורה, וישאיר בכל הפרשות בסופן רווח חלק כדי תשע אותיות[18].

ג': דעת הט"ז: בסוף "שמע" להשאיר רווח חלק של פחות מתשע אותיות וכן לפני פרשת "והיה אם שמוע" להשאיר רווח חלק של פחות מתשע אותיות, כך שבצירוף שני הרווחים יחד עולה כל מקום הרווח לשיעור מקום של תשע אותיות[19].

הקפדה על רווח

כא – לדעת השו"ע [הדיעה הראשונה הנ"ל] אין צורך להשתדל לכתוב באופן שלא יישאר רווח כלל בסוף פרשת "שמע", אלא יכתוב כדרכו, ומכל מקום יקפיד שלא יישאר בסופה רווח כשיעור המילה "אשר"[20]. ובדיעבד אם השאיר שיעור של תשע אותיות בסוף "שמע" או לא הניח בתחילת "והיה אם שמוע" שיעור של "תשע אותיות" [אלא הניח רק מעט, והניח תשע אותיות בסוף "שמע"] – כשר[21].

המנהג למעשה

כב – למעשה מנהג הספרדים כדעת מרן השו"ע, והאשכנזים יש שנהגו כשיטת השו"ע ויש כשיטת הט"ז. ומכל מקום גם לאשכנזים טוב וראוי שינהגו בעניין זה כדעת השו"ע[22]. ומכל מקום רשאי אשכנזי לכתחילה להניח תפילין הכתובות לפי שיטת הט"ז. אך אין ראוי לעשות לכתחילה תפילין של ראש ושל יד באותו הזוג כשיטות שונות, כגון: תפילין של ראש כשיטת הרמב"ם ותפילין של יד כשיטת הט"ז.

תפילין של אשכנזי לספרדי

כג – כיום, מנהג רוב האשכנזים הוא לא על פי שיטת הט"ז הנ"ל אלא כשיטת השו"ע. ולכן, ספרדי שרוצה להניח תפילין של אשכנזי ואינו יודע אם הוא נוהג כשיטת הט"ז הנ"ל או לא – יכול להניחן בברכה כיון שהן בחזקת כתובות כשיטת השו"ע.

הנחה בשעת הדחק כהט"ז

כד – בשעת הדחק גדול [כגון חייל בצבא וכיו"ב] או במקום הפסד מרובה – אפשר להקל לספרדי להניח תפילין שנכתבו סתומות כדעת הט"ז, ובמקרה כזה, גם יברך[23].

רווח אותיות בצימצום

כה – הנוהגים על פי שיטת הט"ז, גם אם הרווח הוא כשיעור תשע אותיות בצמצום (בלי שתי הרווחים וכפי שיתבאר להלן סעי' מ"ג) – יש להכשיר את הפרשיות[24].

תפילין של ראש

קלפים נפרדים

כו – תפילין של ראש כתובות על ארבעה קלפים נפרדים[25], ולכן יש אומרים שבתפילין של ראש אין צריך להקפיד בפתוחות וסתומות, ויש אומרים שיש להקפיד על פתוחות וסתומות אף בתפילין של ראש, והלכה כדיעה השניה[26].

סדר כתיבת פרשיות תפילין של ר"ת

כז – כותבים את פרשת "קדש לי" ומתחילים לכתבה בראש השורה, ובסופה משאירים רווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות. כותבים את פרשת "והיה כי יביאך" ומתחילים לכתבה בראש השורה, ובסופה לא משאירים שום רווח או שמשאירים רווח של פחות משיעור תשע אותיות. אחר כך כותבים את פרשת "שמע" בעמוד הרביעי[27], ומתחילים לכתבה בראש השורה. אחר כך כותבים את פרשת "והיה אם שמוע" בעמוד השלישי, ומשאירים לפניה רווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות בתחילת השורה, ורק אחריו מתחילים לכתבה, וכן בסוף הפרשה יש להשאיר רווח חלק כדי כתיבת תשע אותיות[28].

מזוזה

פתוחות וסתומות במזוזה

כח – במזוזה פרשת "שמע" צריכה להיות פתוחה, ופרשת "והיה אם שמוע" סתומה, כפי שנתבאר בעניין פרשות התפילין.

כט – פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" אינן סמוכות זו לזו בתורה, ומכל מקום מצווה לעשות את פרשת "והיה אם שמוע" סתומה, ואם עשה את שתיהן פתוחות – כשר[29].

שיעור הרווח בסוף "שמע"

ל – מנהג הספרדים כדעת השו"ע, שבסוף פרשת "שמע" אין משאירים רווח כלל או שמשאירים רווח פחות מכדי שיעור של תשע אותיות, ובתחילת פרשת "והיה אם שמוע" משאירים רווח כדי שיעור של תשע אותיות לפני תחילת הכתיבה[30] [ובדיעבד אף אם השאיר כדי תשע אותיות – כשר וכפי שנתבאר לעיל בהלכות תפילין[31]].

שיטת הט"ז במזוזה

לא – יש המקילים כשיטת הט"ז במזוזה. ולכן, בסוף פרשת "שמע" וכן בתחילת פרשת "והיה אם שמוע" משאירים רווח של פחות משיעור תשע אותיות, כך שבצירוף שניהם יהיה שיעור תשע אותיות[32].

לב – ספרדי שמצא בביתו מזוזות שקנה, והן כתובות על פי שיטת הט"ז, אם הן מהודרות ויש לו הפסד מרובה להחליפם – ישתמש בהן למרות שנוהג בדרך כלל כספרדי[33].

מזוזה ב-21 שורות

לג – כתב את המזוזה על 21 שורות במקום על 22 שורות, וסיים את השורה ה-21 במילים "על הארץ" – המזוזה כשרה[34].

מזוזה בשורה אחת

לד – מעיקר הדין אם כתב את כל המזוזה בשורה אחת על קלף אחד ארוך ודק – המזוזה כשרה, ובלבד שיש את הרווח הנדרש בין הפרשיות (כשיעור תשע אותיות)[35].

מגילה

פרשיות המגילה

לה – במגילה יש לעשות את כל הפרשיות סתומות, ואם עשה פרשה אחת פתוחה – נפסלה המגילה[36]. ויש המכשירים בדיעבד, ובשעת הדחק יש המקילים לקרוא בה[37].

כתיבת עשרת בני המן

לו – כתיבת עשרת בני המן – "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", ולכן בכל השורות יניח רווח באמצע השורה, כך שהכתב יהיה בכל השורות זה על גבי זה, וכפי שנתבאר לעיל לעניין שירת האזינו[38].

שיעור הרווח בעשרת בני המן

לז – יש להשאיר לכתחילה בין אחד לשני כפליים משיעור הכתב, ובדיעבד מספיק אם השאיר כשיעור תשע אותיות של אותו הכתב[39].

לח – נהגו הסופרים משום נוי ויפוי הכתב לסדר את האותיות כך שישבו אחד כנגד השני, ולכן מאריכים בשאר השמות כדי שיתאימו לשם "פרשנדתא".

שיעור תשע אותיות

רווח תשע אותיות

לט – בין פרשה לפרשה, בין פתוחה ובין סתומה, חובה להשאיר רווח כשיעור כתיבת תשע אותיות, כפי שנתבאר לעיל[40].

חישוב ללא השוליים

מ – מחשבים שיעור "תשע אותיות" ללא השוליים, דהיינו, שיהיה שיעור תשע אותיות מלבד מקום השוליים.

חישוב באותיות גדולות

מא – מחשבים שיעור תשע אותיות לפי אותיות גדולות, כגון: "אשר "אשר" "אשר" מאותו הכתב, ואם עשה רווח כשיעור תשע אותיות של יודי"ן מאותו הכתב – כשר[41].

שיעור המילה "אשר"

מב – שיעור המילה "אשר" הינו כשבע יודי"ן לערך מאותו הכתב, וא"כ נמצא סך הכל שיעור ג' פעמים "אשר" כ- 21 יודי"ן מאותו הכתב[42].

תוספת שיעור הרווחים

מג – לכתחילה נכון להחמיר להוסיף מלבד שיעור שלוש פעמים "אשר", גם שיעור יו"ד ברווחים שבין "אשר" ל"אשר"[43].

סופר שהשאיר רק תשע יו"דין

מד – המזמין תפילין "מהודרות" והסופר לא השאיר רווח כשיעור שלש פעמים "אשר", אף שיש תשע יו"דין – הרי זה נחשב שמוריד מההידור. ולכן, אפילו אם המזמין לא ציין בהזמנתו הידור זה במפורש, הוא יכול להחזיר פרשיות אלה לסופר.

תפילין של ר"ת

מה – אין הבדל בין תפילין של רש"י לתפילין של ר"ת לעניין שיעור תשע אותיות, לא בכשרות ולא בהידור[44].

צירוף הרווחים לשיטת הט"ז

מו – הנוהגים כשיטת הט"ז בתפילין או במזוזה ומניחים בסוף פרשת "שמע" וכן בתחילת "והיה אם שמוע" רווח פחות משיעור תשע אותיות כדי שיצטרפו הרווחים יחד – צריכים להקפיד שיהיה פחות משיעור תשעה יודי"ן של אותו הכתב במקום אחד[45].

שיטת ר"ת

מז – שיטת ר"ת היא ששיעור הרווח של פרשה הוא שלוש אותיות. ולמרות שאנו סוברים להלכה ולמעשה ששיעור רווח של פרשה הוא תשע אותיות וכאמור לעיל, יש להיזהר לא להניח באמצע הפרשה רווח חלק כשיעור של שלוש אותיות מפני שלשיטת ר"ת זהו שיעור פרשה. ואם הניח רווח כשיעור שלוש אותיות – ימשוך את האות שלפני הרווח אם ניתן לעשות כן[46], ואם לא ניתן לעשות כן – יש לנקב חורים במקום הרווח, ובדיעבד – כשר בלא תיקון[47].

רווח באמצע הפרשה

מח – לכתחילה יש להחמיר לא להשאיר באמצע הפרשה רווח כשיעור שלוש אותיות אפילו כאות יו"ד (שהיא שיעור קולמוס אחד) מאותו הכתב, ולא רק כשיעור אותיות גדולות מאותו הכתב (כדוגמת אותיות "אשר"), ואם השאיר – ראוי שיתקן וכמובא לעיל[48].

תיקוני פתוחה וסתומה

מט – ניתן לתקן פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה כפי שיתבאר לקמן, בכפוף לכללי ההלכה בשאר טעויות שיש בספר תורה, תפילין ומזוזה[49].

גרוד הכתב

נ – פרשה שאין בה את הרווח הנדרש כשיעור תשע אותיות – מותר לגרד את הכתב, ולחזור לכתבו בכתיבה דקה יותר על מנת שיוכל להשאיר רווח כשיעור תשע אותיות[50].

תיקון כשיש שם ה'

נא – כאשר צריך לתקן כדי להשאיר רווח ובמקום התיקון כתוב 'שם השם' [כגון: בפרשת "והיה כי יביאך" שבתפילין שמסתיימת בתיבות "ה' ממצרים"] – אסור למחוק את 'שם השם', ולכן יש לקלפו בשלמותו[51].

השאיר רווח מיותר

נב – פרשה שהשאירו בה בטעות רווח כשיעור פרשה במקום שלא היה צריך להשאיר, וכן פרשה שיש בה תיבה יתירה שאם יגררנה יישאר רווח כשיעור פרשה – פסולות[52]. ומכל מקום, אם יש ברווח זה פחות משיעור תשעה יודי"ן – כשרה בדיעבד כמות שהיא, ואין מחזירים את הספר תורה בשביל כך[53].

ס"ת שיש בו רווח

נג – אם אין ספר תורה אחר מלבד אותו ספר שיש בו בטעות בסוף השורה רווח כשיעור תשע אותיות קטנות – יקראו בו בלא ברכה[54].

אותיות שיכול למשוך

נד – נשאר רווח כשיעור פרשה שלא כדין, ולפני הרווח כתובה אחת מן האותיות: "ל-ר-ד-ת-ה" – ימשוך את גג האות שלפני הרווח כדי להקטין את הרווח ולהכשיר את הפרשה[55]. אבל אם הייתה כתובה לפני הרווח אחת מן האותיות "כ-מ-ש-א" – אין להאריכה [וראה עוד בהערה[56]].

חירור הקלף

נה – כאשר לא ניתן להאריך את האות שלפני הרווח מפני שמשתנה צורה האות – אפשר לחורר את הקלף במקום הרווח כדי להכשיר את הפרשה, ומכל מקום אין זה מהודר[57].

יצירת "חלון" בקלף

נו – כאשר יש צורך מותר גם לחתוך את הקלף ממש ולהשאיר "חלון" בקלף כדי שלא יהיה רווח, ומבחינה הלכתית אין הבדל בין "חלון" לחורים בקלף, אך יותר יפה לחורר מאשר לחתוך לגמרי[58].

הדבקת "טלאי"

נז – סופר שהניח רווח חָלָק כשיעור תשע אותיות בין פרשה לפרשה כנדרש בהלכה, ואכלוהו עכברים – ניתן להכשיר את הפרשה ע"י שידביק טלאי מאחורי הקלף[59].

תיקונים בספר תורה

כתב הס"ת כשיטת הרא"ש

נח – נתבאר לעיל שאנו מחמירים לכתחילה בספר תורה בעניין פרשות פתוחות וסתומות שיהא אליבא דכו"ע. אמנם, בדיעבד אם הספר נכתב על ידי סופר שטעה באופן שיטתי ועשה כשיטת הרא"ש, והוציאו את הספר לקרוא בו בשבת – אין מחזירים את הספר להיכל, אך אם בחלק מן המקומות עשה כדעת הרמב"ם וחלק מן המקומות עשה כדעת הרא"ש – מחזירים אותו ומוציאים ספר תורה אחר[60].

כתב הס"ת כשיטת הט"ז

נט – ספר תורה שנכתב על ידי סופר שטעה באופן שיטתי ועשה את הפרשות הסתומות כשיטת הט"ז, והוציאו את הספר לקרוא בו בשבת – אין מחזירים את הספר להיכל[61].

רווח שבין פרשות "ויגש" "ויחי"

ס – אין משאירים בספר תורה בין פרשת 'ויגש' לפרשת 'ויחי' כשיעור פרשה, ומנהג הסופרים להניח שיעור של "אות אחת גדולה", ואם לא השאירו כך [אלא כרווח הרגיל בין תיבה לתיבה] – יש לתקן לכתחילה כפי המנהג, ובדיעבד אם לא תקנו – אפשר להשאירו כך[62].

תיקונים בתפילין של רש"י

השאיר רווח בתחילת שורה

סא – נתבאר לעיל שבשלוש פרשיות ראשונות שבתפילין אין להניח רווח כלל בתחילת השורה הראשונה. ולכן, בדיעבד אם השאיר רווח בראש השורה הראשונה כשיעור אות אחת או שתיים – אינו צריך לתקן, אך אם השאיר שלוש אותיות גדולות צריך לתקן[63].

יותר מט' יודין בסוף "שמע"

סב – פרשות שיש בהן רווח כשיעור תשעה יודי"ן ומעלה בסוף פרשת "שמע" – אינן כשרות לכתחילה, ולכן יש לחורר במקום הרווח כדי לצמצם את המרחק, ואם לא חירר – עדיין הפרשות כשרות[64]. ויש למחות בסופר הנוהג בקביעות להשאיר שיעור של תשעה יודי"ן בסוף פרשת "שמע".

מנהג חב"ד

סג – מנהג חב"ד להשאיר רווח כשיעור שלוש פעמים "אשר" בסוף פרשת "שמע", וגם רווח כשלוש פעמים "אשר" בתחילת "והיה אם שמע". ומכל מקום אין לנהוג כך לכתחילה[65].

השאיר רווח בסוף "והיה"

סד – פרשת "והיה אם שמע" [שהיא הפרשה האחרונה בתפילין] יש לסיימה בסוף השורה האחרונה, ואם נשאר בסופה רווח כשיעור שלש פעמים "אשר" – לא ישאירה כך אלא ימחוק את המילים בסופה ויתקנה כך שתגיע עד סוף השורה, ואם אי אפשר לתקנה כך – יחורר את יתרת הקלף עד סוף השורה[66].

תיקוני תפילין של ר"ת

השאיר רווח בסוף "והיה כי יביאך"

סה – כפי שנתבאר לעיל, בתפילין של ר"ת אין להשאיר רווח בסוף פרשת "והיה כי יביאך". ועל כן, אם השאיר הסופר בטעות בתפילין של יד בסוף פרשת "והיה כי יביאך" רווח גדול כדי כתיבת שלוש פעמים "אשר", וכתב את פרשת "שמע" – טוב שיחורר את מקום הרווח שבסוף פרשת "והיה כי יביאך". וישנה אפשרות נוספת והיא – שיגנוז את פרשת "שמע", ובפרשת "והיה כי יביאך" ימחק את המילה האחרונה של הפרשה "ממצרים", ויכתוב אותה שנית באופן שתגיע עד סוף השורה, ואז יכתוב את פרשת "שמע" מתחילה[67].

סו – השאיר רווח כנ"ל בסוף פרשת "והיה כי יביאך" – יכול גם להשתמש בשתי הפרשות הראשונות "קדש לי" ו"והיה כי יביאך" לתפילין של רש"י, וימשיך לכתוב את שתי הפרשות "שמע" ו"והיה אם שמוע" כסדר הפרשיות לשיטת רש"י. ומכל מקום, כיון שנחלקו הפוסקים אם מותר לשנות את ייעוד הפרשות מר"ת לרש"י אחרי שנכתבו – אין לעשות כך לכתחילה. ואפילו אם לא אמר בפיו במפורש שפרשות אלה מיועדות לתפילין של רבנו תם ורק חשב לייעדן לכך – יש להחמיר ולא לשנותן לכתחילה[68].

תיקונים במזוזה

השאיר רווח בתחילתה

סז – השאיר בתחילת המזוזה [לפני תחילת פרשת "שמע"] רווח כשיעור "פרשה" – צריך לחורר במקום הרווח[69].

השאיר רווח כשיטת הט"ז

סח – אם השאיר בתחילת "והיה אם שמוע" רווח פחות משיעור תשעה יודי"ן, ובסוף "שמע" השאיר רווח כך שצירוף שניהם עולה כדי שיעור של תשע אותיות – כשרה בדיעבד כשיטת הט"ז[70].

לא השאיר רווח בתחילת "והיה אם שמוע"

סט – סופר שלא השאיר במזוזה בתחילת "והיה אם שמוע" אפילו שיעור קטן אלא התחיל לכתוב ממש בתחילת השורה – המזוזה פסולה אף בדיעבד [אם לא שהשאיר בסוף "שמע" תשע אותיות][71].

חסרה שורה להשלים את המזוזה

ע – סופר שכתב מזוזה ורואה שחסרה לו שורה בסוף המזוזה כדי לכתוב את המילים "על הארץ" – עדיף שישרטט שורה נוספת ויכתוב "על הארץ" בכתב קטן (ולא יצמצם את הכתב בשורה האחרונה כדי להכניס את המילים "על הארץ" באותה שורה)[72], ומכל מקום גם אם עשה כך – אין מזוזה זו כשרה לכתחילה, משום חשש "מנומר"[73].

שורות מתרחבות או מתקצרות במזוזה

עא – במזוזה [והוא הדין בספר תורה תפילין ומגילה] יש לכתוב את כל השורות שוות ולא יהיו השורות הולכות ומתרחבות [כאוהל]:

או הולכות ומתקצרות (כזנב)[74].

עב – כאשר יש במזוזה שלוש שורות שבהן הכתב הולך ומתקצר [דהיינו, שהכתב שבשורה מסתיים לפני סוף השורה שמעליה] – נחשב הדבר ל"זנב". ובמזוזה מחשבים שלוש שורות מלבד השורה האחרונה בפרשת "והיה אם שמוע", מפני שממילא היא קצרה משאר שורות [שהרי יש בה רק את המילים "על הארץ"].

שינוי מיקום המילים

עג – סופר שהשאיר רווח גדול בהתחלת הפרשיה השנייה במזוזה, ובגלל זה לא היה לו מקום לכתוב את כל המילים של אותה שורה – יכול לכתוב את המילה האחרונה של אותה השורה ["אנכי"] בשורה הבאה[75].

השאיר רווח בתחילת השורה האחרונה

עד – כתב את המילים "על הארץ" בשורה האחרונה של המזוזה בסוף השורה, והשאיר כל התחלת השורה ריקה – כשר בדיעבד[76].

השאיר שורות ריקות בין הפרשיות

עה – השאיר רווח של שורות ריקות בין פרשה לפרשה במזוזה – יש להכשיר אם השאיר עד ארבע שורות, אך בארבע שורות – הדבר פוסל[77].

שם ש-די ניכר בצד השני

עו – מזוזה שבה השם "ש-די" ניכר מחמת הלחות מהעבר השני של הקלף במקום החלק שבין פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמוע"[78] – אין זה נחשב לביטול שיעור פרשה אפילו אם רואים ממש את השם מן העבר השני, והמזוזה כשרה לכתחילה, ואין להלבין את אותו מקום (כדי שיראה שיעור פרשה), למרות שהשם מופיע הפוך[79].

[1] א בגמ' שבת (ק"ד ע"א): "פרשה פתוחה – לא יעשנה סתומה, סתומה – לא יעשנה פתוחה". ועיין טור (יו"ד סי' ער"ה). ובשו"ע (שם סעי' א'): "פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה – יגנז. הגה, ויש אומרים דמותר לתקנו כמו בשאר טעויות, וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה", וראה להלן בהרחבה סעי' מ"ט והלאה.

[2] ב בטור (יו"ד סי' ער"ה) כתב שרבו הדעות בצורות הפתוחות והסתומות ולכן אינו כותב רק מסקנת אביו הרא"ש. וראה בב"י (שם) בהרחבה שהאריך בביאור מחלוקת הרא"ש (הל' ספר תורה סי' י"ג) והרמב"ם (הל' ספר תורה פ"ח ה"א וה"ב), ועיין עוד בבאר היטב (או"ח סי' ל"ב ס"ק נ"ג).

וכך כתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ז) בביאור מחלוקת הרא"ש והרמב"ם: "ודע, שבצורת הפרשיות פתוחות וסתומות יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש. דלהרמב"ם פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, דהיינו אם גמר באמצע שיטה – מניח שאר השיטה פנוי אם נשאר שיעור תשע אותיות, ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה.

אבל אם לא נשאר אלא מעט, או אם גמר בסוף השיטה – מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחילת שיטה שלישית, ונמצא פנוי ביניהם שיטה.

פרשה סתומה יש לה שלש צורות: אם גמר באמצע השיטה – מניח ריוח כשיעור תשע אותיות, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה, עד שנמצא הריוח באמצע.

ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור (תשע אותיות) ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת – יניח הכל פנוי, ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע השיטה שנייה.

ואם גמר בסוף השיטה, מניח מתחילת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע שיטה.

נמצאת אומר, שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם.

להרא"ש – פרשה פתוחה יש לה שתי צורות: או שיניח מקום פנוי בסוף השיטה שיעור תשע אותיות ויתחיל מראש השיטה השנייה, או שיניח מקום פנוי בראש השיטה השנייה שיעור תשע אותיות ויתחיל לכתוב.

פרשה סתומה יש לה שתי צורות: או שיניח מקום פנוי באמצע השיטה שיעור פרשה ויתחיל לכתוב בשיטה ההיא, או שיניח חָלָק שיטה אחת ויתחיל לכתוב בשיטה שלישית.

כמבואר ביורה דעה סימן ער"ה בטור ובית יוסף, יעו"ש.

נמצא, דאם הניח מקום פנוי בסוף השיטה שיעור תשע אותיות והתחיל לכתוב בראש השיטה השנייה, זהו פתוחה לכולי עלמא, בין להרמב"ם בין להרא"ש. ואם הניח מקום פנוי באמצע השיטה שיעור פרשה והתחיל לכתוב תיבה אחת בסוף השיטה ההיא, זהו סתומה לכולי עלמא. אבל אם סיים בסוף השיטה והניח שיטה אחת חלקה והתחיל לכתוב בראש שיטה שלישית, זהו להרמב"ם פתוחה ולהרא"ש סתומה. ואם סיים בסוף השיטה והניח מקום פנוי בראש השיטה השנייה שיעור פרשה והתחיל לכתוב, זהו להרמב"ם סתומה ולהרא"ש פתוחה", עכ"ל הקול יעקב.

וראה בשו"ע (יו"ד סי' ער"ה סעי' ב') לעניין ספר תורה: "בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש – וירא שמים יצא ידי כולם". וראה להלן סעי' כ' וסעי' ל' לעניין תפילין ומזוזה שאי אפשר לצאת ידי שניהם.

[3] ג כתב החיד"א (לדוד אמת סי' ט"ז אות י"ב): "צריך שיהיו כל הדפין שבספר תורה מנין השיטות שוות. ומיהו ספר תורה שנמצא דף אחד בשיטה יתירה על השאר – לא מפסיל ספר התורה בהכי". ובקול יעקב (סי' רע"ה ס"ק ו') כתב: "ואם נמצא בדף אחד שטה אחת יתירה על חברותיה, בין מלמעלה בין מלמטה, וכגון אותה השטה משורטטת – כשר. תשב"ץ (חלק ג' סימן קנ"ה), מבי"ט (חלק ג' סימן קע"ט), דבר משה (שם חלק יורה דעה סימן ס'), לדוד אמת (סימן ט"ז אות י"ב), אמרי שפר (כלל ט"ז אות ד'), בית מנוחה (בצורת הפרשיות אות ל"ד), זכור לאברהם (שם). ודלא כהרב דבר שמואל [שם]", ועוד כתב הקול יעקב (שם ס"ק ד') בעניין אם החסיר שיטה אחת: "ספר תורה שנמצא בו שטה אחת חלקה בדף אחד, בין בראש הדף בין בסוף הדף, ואפילו אותה שטה בלא שרטוט – פסול, דלגבי הדפין שלפניה ואחריה נראית צורת פרשה. דבר שמואל (סימן ר"ף), דבר משה (חלק א חלק יורה דעה סימן ס'), אמת ליעקב (במשפט צורת הפרשיות אות י"ג), לדוד אמת (סימן ט"ז אות י"ג), עיקרי הד"ט (חלק א' סימן ז' אות א')". וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק ה', ז'-ט').

[4] ד וראה להלן סעיפים ל"ט-מ"ג בשיעור תשע אותיות.

[5] ה בשו"ע (יו"ד סי' רע"ה סעי' ב'): "וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה, ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש. הגה, ואם לא יוכל לכוין בכך – לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר (מ"כ בשם חכם א'). ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו – אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה (ר"י מינץ סימן ח')".

[6] ו בקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק ט"ז) כתב: "יש נוהגים להניח שטה שלימה פנויה לפני השירה ואחר כך כותבין השירה, וכן לאחריה מניחים גם כן שטה שלימה פנויה, וכן בשירת האזינו מניחין שטה שלמה פנויה לפניה ושטה שלימה פנויה לאחריה, וזו היא השטה במקום הפרשה, מלאכת שמים (כלל י"ג אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ז אות א' ב'), מאיל המלואים (פרק כ"ה אות ד' ובאניה דיונה אות ה'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות י"ד). אבל יש אומרים שיניח בשטה העליונה שיעור תשע אותיות, וגם כן שטה אחת פנויה כפי המנהג, כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, וכן יעשה בסוף השירה. ואין להקפיד אם לא תבא תיבת 'הים' בסוף השטה, כהונת עולם (סימן פ'), (והביאו) [וכן כתב] כנסת הגדולה בתשובותיו (בספר בעי חיי יורה דעה סימן רלד), אמת ליעקב (בצורת הפרשיות אות ד'), אשל אברהם (לרבי אברהם אופנהיים אות ב'). וכן נוהגין פה בגדאד יע"א, כשכותבין השירה נוהגין להניח בשטה העליונה שיעור פרשה פתוחה, וגם כן שטה שלמה פנויה. וכן לאחר השירה בסוף השירה מניחין שיעור פרשה פתוחה, וגם כן שטה שלמה פנויה".

[7] ז בקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ז) כתב: "אם לא הניח שטה שלימה פנויה, בין לפני השירה בין לאחר השירה, רק שהניח שיעור פרשה פתוחה – כשר. אמת ליעקב (שם אות ה'), לדוד אמת (סימן ט"ז אות ה'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות יו"ד), בית מנוחה (בצורת הפרשיות אות י"ב). וכן אם הניח שתי שטות פנויות, בין לפני השירה בין לאחר השירה – יש להכשיר. אמרי שפר (שם)".

[8] ח הטעם שהנחת שורה ריקה אינה מן הדין, אלא רק מנהג וכמו שכתב הקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ז) הובא בהערה הקודמת. אבל אם יניח שורה ריקה ויתחיל בראש השיטה שאחריה – לרא"ש תהיה סתומה ופסול. וכמו שכתב בקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ח): "הסופרים שנזהרו בכל הפרשיות לצאת ידי חובת הרמב"ם והרא"ש, ובשירה עושים כהרמב"ם, דהיינו שמסיימים פרשה שלפניה בסוף השטה ומניחין שטה אחת חלק לגמרי ומתחילין בראש השטה השלישית – לא עשו כהוגן, דזו היא פתוחה לדעת הרמב"ם ז"ל וסתומה לדעת הרא"ש. וצריך לתקן גם פרשיות השירות שיהיו ככולי עלמא. ואם כתב כן – יתקן, ותיקונם קל מאד, דהיינו דתיבת 'עבדו' שבסוף השטה יכתבו אותה בראש שטת החלק, ובסוף השירה ימחקו ויצמצמו הכתב כדי לשייר שיעור פרשה פתוחה, וכן יעשה בשירת האזינו, ובזה הוי אליבא דכולי עלמא. כהונת עולם (שם), ברכי יוסף (אות ג') ובספרו לדוד אמת (סימן ט"ז אות ד'), אמת ליעקב (בצורת הפרשיות אות ד'), בית מנוחה (בצורת הפרשיות אות י"א). וכן העליתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים, וכתבתי שם דכן הוא דעת רוב הפוסקים רוב מנין ורוב בנין, ודעת מר"ן ז"ל עמהם, ואין לזוז מדבריהם".

[9] ט בגמ' מגילה (ט"ז ע"ב): "אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (של עשרת בני המן) ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא? שלא תהא תקומה למפלתן". וביאר רש"י (שם): "אריח – הוא הכתב, לבינה – הוא חלק, שהוא כפליים מן הכתב, והאריח חצי לבינה". וכתב השו"ע (יו"ד סי' ער"ה סעי' ג'-ד'): "כתב השירה כשאר הכתב, או שכתב שאר הכתב כשירה – פסול. ודוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור, אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו – לא פסל, ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה. שירת הים כותבים אותה בשלשים שיטות. שטה ראשונה, כדרכה, ושאר שיטות, אחת מניחין באמצע ריוח אחד, ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצע, עד שתמצא השיטה חלוקה לשלש, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח". וכתב בקול יעקב (שם ס"ק י"ט) שלמעשה המנהג להיפך מדברי השו"ע: "אבל באמת הכתיבה היא להיפך, דשיטה ראשונה צריך להניח באמצע שני רווחים, ושיטה שניה חד רווח, וכן הוא כסדר, איל המילואים (פרק כ"ד אות ב'), קסת הסופר (סי' ט"ז אות א')".

[10] י כתב הב"י (סי' רע"ה): "כתב הריב"ש בתשובה (סי' רפו): בשירה אין ספק אצלי שצריך להניח ריוח כשיעור פרשה סתומה וכ"כ הרמב"ם (סוף פ"ח בחילוקי פרשיות דברים) בצורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצעה ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה וכו', ונראה שגם על שיעור הריוח אמר כן, אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה ב' אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ"כ הוא ז"ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות וכו', ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים", עכ"ל. וכך כתב גם בקול יעקב (שם ס"ק כ'): "בשטה שמניחין ריוח אחד צריך שיהיה הריוח כשיעור תשע אותיות, ובשטה שמניחין הריוח בשני מקומות מניח שיעור הריוח דהיינו תשע אותיות בין שניהם, והוא הדין בשירת האזינו צריך שיהיה הריוח שיעור תשע אותיות. בית יוסף [עמוד רכד ד"ה כתב הריב"ש], ב"ח [שם], לבוש (סעיף ה'), מלאכת שמים (כלל י"ג אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ז אות א'), מאיל המלואים (באניה דיונה פרק כ"ד אות ה'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות יו"ד), חידושי רבי עקיבא [איגר] (בגליון הש"ך הנדפס מחדש). ואם לא הניח באויר האחד שיעור תשע אותיות – יש אומרים שפסול וצריך לתקן, אמרי שפר (שם). ויש אומרים לא פסל, לבוש (שם)".

[11] יא במסכת סופרים (פ"א ה"י): "האזינו שעשאה שירה, שירה שעשאה האזינו, רצוף שעשה מסורג, מסורג שעשה רצוף, או שעשה את המסורג שלא כהלכתו – אל יקרא בה".

וכן כתב הטור (יו"ד סי' ער"ה): "צריך ליזהר בשירות שלא לעשותה כשאר הכתב, שאם כתב כשאר הכתב או כתב שאר הכתב כמותם – פסולה. ומיהו נראה דוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור, אבל שינה בפיזור ממה שנהגו – לא פסל, ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה. כתב א"א ז"ל: שירת הים כותבין שיטה ראשונה כדינה, ושאר כל השיטות האחת מניחין באמצע ריוח מעט ושתחתיה כתוב באמצע וחלק בשני מקומות ונמצא השיטה חלוקה לשלשה ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח. וראשי השיטות כתובים במסכ' סופרים. ואם שינה בהן – לא פסל".

אמנם הב"י (בבדק הבית) כתב: "וז"ל [הרא"ש] בתשובה כלל ג (סי' ז'): ראשי שורות של שירת ויושע אם שינה – אינו מעכב, כי תיקון סופרים הוא. אבל אריח על גבי לבינה אם שינה – מעכב, אך מחק ותיקון מכשירו". וכך כתב השו"ע (שם סעי' ג'): "כתב השירה כשאר הכתב, או שכתב שאר הכתב כשירה – פסול. ודוקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור, אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו – לא פסל, ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה". והוסיף (שם סעי' ד'): "ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח".

וכתב הט"ז (שם ס"ק ו'): "אריח. פי' בת ג' טפחים. ולבינה היא טפח ומחצה. ור"ל האריח הוא הכתב והלבינה היא מקום פנוי כמ"ש בסעיף שאח"ז". וכן כתב הש"ך (שם ס"ק ז'): "ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה. כלומר לבינה שיעורה ג"ט, ואריח הוא חצי לבינה, נמצא הלבינה גדולה מהאריח. כמו כן יש לכתוב כדמות אריח על גבי לבינה, מיהו היינו בשירת הים", כלומר דס"ל שאין הכתב צריך לשבת על הכתב שתחתיו, אלא על הריוח ודיו.

אבל בקול יעקב (סי' רע"ה ס"ק כ"א) כתב, ז"ל: "ואם שינה וכתב התמונה באופן שאין מכוון האריח על גבי לבינה, דהיינו השטה שהיא חלוקה לשלש, הכתב האמצעי עשה אותו קצר שאינו מגיע לראשי השורות שתחתיו, או בהיפך, דהיינו השטה שהיא חלוקה לשנים, ראשי השורות אינם מגיעים לראשי הכתב האמצעי שלמעלה מהם – פסול וצריך לתקן. אמרי שפר (שם בשולי היריעה אות ה'). וכן משמע מבדק הבית [שם] דכתב, וז"ל: אבל אריח על גבי לבינה אם שינה – מעכב, אך מחק ותיקון – מכשירו. והביאו שיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור אות ז'). וגם האמרי שפר הביא ראיה גם כן מדברי הנזכר". וראה באמרי שפר שסברתו שבעינן כעין בנין קבע, אמנם בפשטות אין הכרח לחומרא זו וכמבואר, ולכן רק לכתחילה ראוי לעשותה.

[12] יב שו"ע (סי' ער"ה סעי' ה'): "צורת שירת האזינו, כל שיטה יש באמצע ריוח אחד, ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתים, וכותבים אותה בשבעים שיטות".

[13] יג כתב בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא יורה דעה סי' קע"ו): "וע"ד שירת האזינו שאין השורות שוים, ודאי לפי דברי הר"ן בשלהי פ"ק דמגילה ששירת האזינו יהיה אריח ע"ג אריח ולפי פירושו דאריח ולבינה שניהם בכתב ודאי שהיה בזה קפידא והיה ראוי לתקן ולמשוך השורות, אלא שראיתי במכתבו שגם 'הבו גודל לאלהינו' הוא קצר משיטה שלמעלה ובזה אי אפשר למשוך מחמת השם. ועלה בדעתי להעמיד מלת 'הצור' שבשיטה שאחריו למעלה להשוות השיטות ולמשוך תי"ו שבראש מלת תמים עד קצה התחלת השיטה. ואף שהצור הוא נרשם מהתחלת השיטות ברמב"ם ובמסכת סופרים, מ"מ זה ודאי אינו מעכב כמבואר בטור יו"ד סי' ער"ה ובש"ע סעיף ג' שאם שינה בפיזור ממה שנהגו – לא פסול, ואין חילוק בזה בין שירת הים לשירת האזינו. אך הואיל ואף לפי דברי הר"ן לא נזכר דבר זה לא בגמרא ולא בפוסקים שיהיה שירת האזינו אריח ע"ג אריח וגם במסכת סופרים לא נזכר, רק הרא"ש כתב בהלכות ס"ת בשם מסכת סופרים לעשות בכל שיטה הפסק באמצע כשיעור סתומה, וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהלכות ס"ת, ולא נזכר בשום מקום שיהיה אריח ע"ג אריח בהאזינו והר"ן מסברא אמרה הואיל וגם בה נזכר מפלת הרשעים, ולכן יש לעשותה כצורת שירת בני המן. וכל זה לכתחלה, אבל לא לעכב בדיעבד, ולכן אין צורך לתקן".

והביאו בקול יעקב (שם ס"ק כ"ב): "אם השורות שבשירת האזינו אינם שוות – אין צריך לתקן. נודע ביהודה (תנינא חלק יו"ד סימן קע"ו), פתחי תשובה (אות ט'), זכור לאברהם (ח"ג יו"ד בדיני ספר תורה אות קצד)".

[14] יד שו"ע (או"ח סי' ל"ד סעי' א'): "סדר הנחתן בבתים: לרש"י והרמב"ם: 'קדש' משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו 'כי יביאך' בבית שני, ו'שמע' בבית השלישי, 'והיה אם שמוע' בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו, ולר"ת: בבית השלישי 'והיה אם שמוע', ובבית הרביעי שהוא החיצון 'שמע'. ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם".

[15] טו רמב"ם (הל' תפילין פ"ב ה"א): "ושל יד כותבין אותן הארבע פרשיות בארבע דפין על קלף אחד וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו ומניחו בבית אחד". ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ב'): "ושל יד כותבן כולם בקלף אחד". ועיין מלאכת שמים (כלל י"ז אות ב'). ובמשנ"ב (שם ס"ק ו'): "מדכתיב: 'והיה לאות על ידך' דמשמע אות אחד כלומר בית אחד וכשם שהוא אות אחד מבחוץ כך יש להיות לכתחלה אות א' מבפנים שתהיה על קלף אחד, אבל בש"ר שיש בו ד' בתים צריך שיהי' הפרשיות כתובות בד' קלפים. וכ"ז רק לכתחלה וכמו שיתבאר הכל לקמן בסעיף מ"ז. ודע דתש"י צריך להיות ג"כ כתוב דוקא בד' עמודים כל פרשה בעמוד אחר". וראה עוד בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' מ"ז) ובכה"ח (שם ס"ק רי"ח).

[16] טז רמב"ם (הל' תפילין פ"ב ה"ב): "וצריך להזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה – פסלן. ושלושת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא 'והיה אם שמוע' סתומה". וכך כתב הרא"ש (סדר תיקון התפילין), והמרדכי (הלכות קטנות רמז תתקס"א), ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ו).

[17] יז ראה לעיל סעי' ב' בביאור מחלוקת הרא"ש והרמב"ם. ובב"י (סי' ל"ב) כתב: "ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש, משום דאי אפשר לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם. ותפסו דברי הרמב"ם עיקר. וכתב ה"ר אברהם אסאן הסופר ז"ל שהרב הגדול מורינו כמה"ר יצחק די ליאון ז"ל בהסכמת חכמי דורו פסל כל התפילין שהיו בספרד שהיו פרשיותיהן על פי דעת הרא"ש, מפני שהס"ת היו פתוחות וסתומות שלהם על פי דעת הרמב"ם. נמצא שהעולה לקרות בתורה עם תפילין שפרשיותיהן כדעת הרא"ש הוא מעיד כנגד הס"ת ונעשית תורה כשתי תורות, חס ושלום, עכ"ל".

וכתב בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ו): "יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא) שיעשנה סתומה. ואם שינה – פסול. ולכן נהגו שפרשת 'קדש לי' (שמות יג, א-י) 'והיה כי יביאך' (שמות יג, יא-יז) ופרשה 'שמע' (דברים ו, ד'-ט') מתחילין בראש שיטה, ובסוף 'קדש לי' ובסוף 'והיה כי יביאך' מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף 'שמע' אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת 'והיה אם שמוע' מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות, בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם". וברמ"א (סי' רע"ה סעי' ב') כתב: "ואם לא יוכל לכוין בכך – לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר (מ"כ בשם חכם א'). ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו – אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה (ר"י מינץ סימן ח')".

ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ז), כתב: "וכתב מרן ז"ל שם בבית יוסף ובשלחן ערוך, צריך לצאת אליבא דכולי עלמא. לכן כתב כאן שהשלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם. והטעם כתב כאן בבית יוסף דנהגו לעשותה כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש, משום דאי אפשר לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם, ותפסו דברי הרמב"ם עיקר.

וראה בבאר היטב (סי' ל"ב שם), ז"ל: "וכתב הב"י היאך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה – לא יצא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיטה מיקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א"כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה. על כן נוהגים בא"י שפוסקים כהרמב"ם שעושים בדרך זה", עיי"ש.

[18] יח ברמ"א (סי' ל"ב סעי' ל"ו): "ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר"ם פאדו"ה סי' פ"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות". ובמשנ"ב (שם ס"ק ק"ס): "ואף דלכתחלה מצוה לעשות אותה סתומה גם להיש מכשירים וא"כ המנהג הזה הוא שלא כהוגן, מ"מ העתיקו הרמ"א דכיון שהעיקר הוא שבדיעבד כשר בכל ענין וא"א לעשותה סתומה לד"ה, יש להחזיק בהמנהג הזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים. וכ"כ המ"א בשם הל"ח, אבל מדברי הלבוש והגר"א משמע שיותר טוב לעשות כמה שכתוב בשו"ע". ובקול יעקב (שם ס"ק קס"ז): "כתב עולת תמיד (אות מ"ג): דהעיקר כדברי המחבר וסיעתו דאם שינה – פסול, וכן המנהג נתפשט ברוב תפוצות ישראל. וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א כדברי מרן ז"ל, וכמו שנהגו שכתב מרן ז"ל".

[19] יט בט"ז (סי' ל"ב ס"ק כ"ו): "והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש. ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה, דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' – יניח הכל פנוי כו', ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומה, דלהרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי כיון שאין חלק כשיעור במקום א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרשה הראשונה ואם כן הוי סתומה גמורה, משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוחה כל שמתחלת בראש השיטה, וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו, דחד טעמא הוא. ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרשה הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיות. והפרשה הד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחות מכשיעור. נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה. אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרשה ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומה הפרשה שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת, דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיטה דעכ"פ בעינן ריוח בין פרשה לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותה במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו, מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה… ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרשה הד' קצת, משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדוואה שם וקילסה. וכתב: אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב: אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל. ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש, על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל, כנ"ל".

[20] כ ראה להלן סעי' ל"ט-מ"ג בעניין הגדרת שיעור של "תשע אותיות", ומכיון שאנו רוצים לכתחילה שלא להכנס לחשש של "תשע אותיות", יש להקפיד שלא להשאיר כשיעור המילה "אשר", ויתבאר להלן.

[21] כא כתב בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "ואם מניחים"): "ואם מניחים הוא פחות וכו' – לאו לעיכובא קאמר, אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן, דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה, אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה, כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף], שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם". ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ח) כתב: "ובדיעבד אם שייר כשיעור תשע אותיות – גם כן כשר, ואין צריך להשאיר בתחילת פרשת 'והיה אם שמוע' כדי תשע אותיות, אלא מעט ריווח, מחצית השקל אות מ"ח, רבינו זלמן אות מ"ב, אמרי שפר כלל כ' אות ד', ועיי"ש בשולי היריעה אות ו'. ויש אומרים שצריך גם כן להניח שיעור פרשה בהתחלת פרשת והיה אם שמוע, מאמר מרדכי אות ל"ד ל"ה, וכן ראוי לעשות".

[22] כב הנה כבר דחה היעב"ץ (מור וקציעה סי' ל"ב) את דברי הט"ז שנראה שהיה פשוט לב"י שבאופן זה של הט"ז לא הוי סתומה ולא פתוחה, דאם היה סובר כהט"ז, אי אפשר שלא היה מעלה דרך זו, ולדעת הב"י יוצאים אליבא דהרמב"ם לגמרי, וכ"כ הגר"ז (אות נ"ב), וכ"כ החת"ס (יו"ד סי' רס"א) לנהוג כהרמב"ם לגמרי.

ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ד) מצדד כשיטת הט"ז, ובהרחבה כתב בבה"ל (שם ד"ה "לדעת הרמב"ם"): "והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז. וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה], וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי. וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב". וכ"כ בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"א סי' ח', ח"ב יו"ד סי' קמ"ט) שכך מנהג רוב קהילות האשכנזים, וכך פוסק בערוך השולחן (שם סעי' ס"ג).

אמנם בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ח), נקט למעשה שאין לנהוג כהט"ז: "יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין, שהרי לפי סברא הראשונה שאין כאן פרשה כלל הם פסולים אליבא דכולי עלמא אפילו בדיעבד. רבינו זלמן (שם). וכן המאמר מרדכי (אות ל"ה) השיג על דברי הט"ז, ובסוף דבריו כתב: נראה דדעת מהר"י בן חביב ומהר"י אבוהב ומרן ז"ל לא ניחא להו בהאי תקנתא, הילכך אין לזוז מדבריהם".

[23] כג ראה לעיל בהרחבה בפלוגתת הפוסקים בשיטת הט"ז. ולהלכה כאמור אין ראוי לספרדי להקל כשיטת הט"ז, ומ"מ באופן שהוא שעת הדחק או הפסד מרובה – יש למיקל על מי לסמוך, ומאחר שנקטינן שיוצא ידי חובה – ניתן גם לברך, וכמובא בשו"ת הרדב"ז (חלק א' סי' רכ"ט): שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא. תשובה: כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן – יש לנו להקל, כי שמא יוציא שם שמים לבטלה. אבל מחלוקת בעשיית המצוה – צריך לברך, שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק, ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה, הילכך אזלינן לקולא. אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקטינן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה, ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה. ושמור עיקר זה, שאם לא תאמר כן, ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא".

ובברכי יוסף (או"ח סי' תרמ"ג ס"ק א') נקט כדבריו לדינא: "מ"מ יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא בברכה, להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' רכ"ט, דהיכא דהפלוגתא בברכה – ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה – מצי לברך, ע"ש שהאריך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלוקת בברכה – לא יברך זמן על הכוס. וכ"כ בספרו חיים שאל (ח"ס סי' טו"ב) להלכה ומעשה. אמנם ראה עוד בשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות סי' ב' אות ב') ובכה"ח (או"ח סי' ק"ס ס"ק נ"ה) שיש החולקים על סברת הרדב"ז דאומרים גם בכה"ג סב"ל.

[24] כד ראה להלן סעי' ל"ט-מ"ג שיש לחשב בשיעור תשע אותיות כמו ג' פעמים את המילה "אשר", ויש להוסיף לחישוב זה גם את היודי"ן שבין מילה למילה, ומכל מקום יש להכשיר בדיעבד אם יש שיעור של תשע אותיות בלבד.

[25] כה רמב"ם (הל' תפילין פ"ב ה"א): "כיצד כותבין את התפילין של ראש? כותבין ארבע פרשיות על ארבע קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחין אותן בארבע בתים שהן מחוברין בעור אחד". ובשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ב'): "של ראש – יכתוב כל אחת בקלף לבדה, ושל יד – כותבן כולם בקלף אחד", וע"ע בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ח, מ"ז).

[26] כו כתב המג"א (סי' ל"ב ס"ק מ"ט) בשם הסמ"ק: "ובתפילין של ראש שהם ארבעה קלפים – אין להקפיד בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד, עכ"ל". והביאו המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קנ"ה). ובבה"ל (שם ד"ה "יעשה") כתב דהוי כל פרשה כמו פרשת קדש שבתפילין של יד שנחשבת כפתוחה הואיל שלא כתוב כלום לפניה. ובקול יעקב (שם ס"ק קע"א) כתב: "כתב מגן אברהם (ס"ק מ"ט) בשם סמ"ק [סימן קנ"ג הגהה אות ו], וז"ל: ובתפילין של ראש שהם ארבעה קלפים, אין להקפיד בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד, עכ"ל. וכן כתבו הכל בו [סימן כא] ומהר"י אבוהב [מובא בבית יוסף עמוד קמט ד"ה כתוב], דלא כהבית יוסף [שם] שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן, ודבריו צ"ע, עכ"ל [מגן אברהם]. והביאו רבינו זלמן (אות נ"ד) וקצת מהאחרונים. אבל המאמר מרדכי (אות ל"ב) דחה דברי המגן אברהם והביא ראיות ברורות לדבר, יעו"ש. ואם כן נתברר לנו שדברי סמ"ק כהבנת מר"ן ז"ל, דלא קאי על פתוחות וסתומות. ועל כן אין לחלק בין תפילין של ראש לשל יד בפתוחות וסתומות, ובתפילין של ראש נמי אם שינה – פסול. וכן משמע מסתמיות דברי מר"ן ז"ל דאין חילוק. וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א לפסול גם בתפילין של ראש אם שינה בצורת פתוחות וסתומות".

[27] כז מפני שאף לשיטת ר"ת צריך להקדים הכתיבה עצמה כסדר של התורה. ובקול יעקב (סי' ל"ד ס"ק ג') כתב: "ומכל מקום צריך לכותבן כסדר שהם כתובים בתורה, ואם שינה – פסול, בין של יד בין של ראש. ולכן בשל יד שהם בקלף אחד, יכתוב קדש, והיה כי יביאך, ויניח חלק פרשת והיה אם שמוע, ויכתוב פרשת שמע, ואחר כך יכתוב פרשת והיה אם שמוע. טור [עמוד קסו] ובית יוסף [שם ד"ה ומה שכתב], מגן אברהם (ס"ק ב'), עטרת זקנים [אות א], רבינו זלמן (אות ג'). וכן כתבו האחרונים. ועיין בדברינו לעיל סימן ל"ב אות קס"ט". וראה עוד במשנ"ב (סי' ל"ד ס"ק ג').

[28] כח כתב הקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ט): "ובתפילין דר"ת שצריך להיות פרשת שמע באחרונה כמו שכתב מרן בסימן ל"ד [סעיף א], וצריך לכתוב גם כן על הסדר שכתובים בתורה כמו שכתב הטור שם [עמוד קסו] ומגן אברהם שם (ס"ק ב') והאחרונים, אם כן לסברת מרן ז"ל פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שטה, ובסוף קדש מניחים חלק תשע אותיות, ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מתשע אותיות, ויניח חלק פרשת והיה אם שמוע, ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ויתחיל בראש השטה, ואחר כך יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע, ומתחילין באמצע שטה עליונה ומניח לפניה חלק תשע אותיות, ובסופה מניח חלק כדי תשע אותיות. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב"ם. ולהט"ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שטה, ובסוף קדש לי מניח חלק כדי תשע אותיות, ובסוף והיה כי יביאך מניחין חלק פחות מתשע אותיות, ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות מתשע אותיות, ובסופה יניח חלק שיעור תשע אותיות, ופרשת שמע מתחיל בראש שטה. באר היטב (אות נ"ג), מחצית השקל (בסימן ל"ד אות ב'), רבינו זלמן (שם אות ג'). אבל אין לעשות כסברת הט"ז כמו שכתבנו באות הקודם".

וראה עוד בבאר היטב (סי' ל"ב ס"ק נ"ג), ז"ל: "אך את זה צל"ע לפי מה שכתב המ"א בסימן ל"ד ס"ק ב' ומ"מ צריך לכתובן כסדרן כמ"ש סימן ל"ב ס"א, לכן צריך שיניח חלק פרשת והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח"כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע, עכ"ל. א"כ כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט"ז, או לא מניח חלק כלל להרב ב"י ואח"כ יתחיל לכתוב פרשת שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב"ם פתוחה אבל להרא"ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב"ם דפתוחות. ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעשה פתוחה וזהו מהני כמבואר בי"ד סימן רע"ה סעיף א' בהג"ה ועיין הרמ"ע מפאנו סימן ל"ז ועיין ע"ת ובתשובת רמ"א סי' כ"ה".

[29] כט רמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ה ה"ב): "ומצוה לעשות ריוח שבין פרשת שמע לוהיה אם שמוע פרשה סתומה, ואם עשה אותה פתוחה – כשירה, לפי שאינה סמוכה לה מן התורה". וכך פוסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' י"ג): "רווח שבין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע – מצוה לעשות פרשה סתומה, ואם עשאה פתוחה – כשרה, לפי שאינה סמוכה לה בתורה" וראה עוד בגינת ורדים (כלל ב' סי' ג' וד').

[30] ל בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' י"א): "נהגו לעשותה כ"ב שיטין". וכתב הש"ך (שם ס"ק ח') את ראשי השורות: "כ"ב שיטין. מהו התחלתן, שמע, הויה (דבתר ואהבת את), הדברים, לבבך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אותם, אותם, (כצ"ל שתי פעמי' אותם דלא כדאיתא בעט"ז) בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ, כן הוא בטור ופוסקים". ובקול יעקב (שם ס"ק כ"ד): ומשום כן כתב בש"ך (שם ס"ק י') שאי אפשר לעשות פרשת "והיה אם שמוע" סתומה לדעת הכל, היינו, לסיים פרשת "שמע" באמצע שורה, ולהשאיר חלק כדי תשע אותיות ולהמשיך באותה שורה פרשת "והיה אם שמוע" (כפי שעושים בספר תורה וכמובא לעיל), מפני שצריך להתחיל פרשת "והיה אם שמוע" בשורה שביעית (כמבואר לעיל) ולכן יעשה סתומה כדעת הרמב"ם, והביאו גם בקול יעקב (שם ס"ק כ"ו), עיי"ש.

[31] לא ראה לעיל סעי' כ"א ובהערות שם.

[32] לב ראה בפמ"ג (משב"ז סי' ל"ב ס"ק כ"ו), ואף שנתבאר שנחלקו הרבה על הט"ז, מ"מ במזוזה יש המכשירים אף אם לא הניח כלל שיעור פרשה וכמובא בטור (סי' רפ"ח), ז"ל: "ובהפסק שבין פ' שמע לוהיה נהגו לעשותה סתום על כן טוב שלא להניח שלשה אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה". ובפרישה (סי' רפ"ח ס"ק י"ד): "ומ"ש נהגו לעשותה סתום. ר"ל סתום לגמרי שלא יניח ריוח אלא מעט דהיינו פחות משלש אותיות להיכרא בעלמא שכאן הוא סוף פרשה, אבל אין ר"ל שיעשה אותה פרשה סתומה דהא כל שהוא פחות משלש אותיות אין כאן לא סתומה ולא פתוחה לדברי הכל. ועיין בבית יוסף".

[33] לג ראה לעיל סעי' כ"ד.

[34] לד ראה בטור (סי' רפ"ח) שכתב: "ונהגו לעשותה כ"ב שיטין". וכתב בדרכי משה (שם ס"ק ב'): "ובמרדכי הלכות קטנות (דף צ"ב ע"ג) ואם שינה – לא פסל". וע"ע בקול יעקב (שם ס"ק כ"ד), הרי שאף שיש לעשות את המזוזה כ"ב שורות, מ"מ כל זה לכתחילה, אך בדיעבד – כשר בכל אופן, ובלבד שישאיר רווח של תשע אותיות כרווח הנדרש להפסיק בין פרשה לפרשה.

[35] לה ראה לעיל הערה קודמת שכל הדין של מספר השורות במזוזה אינו מעכב.

[36] לו ברמ"א (סי' תרצ"א סעי' ב') כתב: "ועושין כל פרשיותיה סתומות, ואם עשאן פתוחות – פסולה (הגהות מיימוני פ"ב ופסקי מהרא"י סימן צ"ג)". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"ב) משום דצריכה המגילה להיות כאגרת שהיא סתומה.

[37] לז כתב הקול יעקב (שם ס"ק י"ג): ויש מכשירין בשעת הדחק שאין לו מגילה אחרת, מגן אברהם (ס"ק ה'), עולת תמיד [ריש הסימן], שערי אפרים (שם), מלאכת שמים (שם). וכן כתב ברכי יוסף (אות ז') דיש להכשיר בדיעבד, זכור לאברהם, בית עובד (בדיני כתיבת המגילה אות ט'). וכתב שערי אפרים (שם): ומותר לקרות בה בברכה. וכן כתב מלאכת שמים (שם). ולבושי שרד (ס"ק ה') כתב דיש לברך עליה מכח ספק ספיקא, עי"ש. וקסת הסופר (סימן כ"ח אות ה' בלשכת הסופר) כתב בשם הארחות חיים [הלכות מגילה אות יז] דיש פרשיות פתוחות ויש פרשיות סתומות, ואלו הן הפתוחות: 'ויאמר ממוכן' [אסתר א, טז], 'אחר הדברים האלה כשך' [שם ב, א], 'איש יהודי' [שם ב, ה], 'אחר הדברים האלה גדל' [שם ג, א], 'ומרדכי ידע' [שם ד, א], 'ביום ההוא נתן' [שם ח, א]. והנה אף כי אנחנו נוהגים בכולם סתומות, מכל מקום נראה דבאלו אם נמצאו מקצתן או כולם פתוחות – יכולים לקרות בה בברכות, עכ"ל. ועיין אור זרוע (הלכות מגילה סימן שעג) ומהר"ם מינץ (סימן ס"א) דיש קצת שנוי בענין הפרשיות ממה שכתב הארחות חיים, אבל פרשת 'אחר הדברים האלה כשך', ו'אחר הדברים האלה גדל', כולם שווים דהוי פתוחה. ונפקא מינה, דשתי פרשיות אלו אם עשאן פתוחות – בדיעבד לדידן דעושין כולם סתומות, קורין בה בברכה לכולי עלמא". וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י"ג). ובשעה"צ (שם ס"ק ט') כתב: "ולענין ברכה מסתפק הפרי מגדים, ולבושי שרד מצדד דיוכל לברך, דאפילו על מגילה פסולה גם כן יש דעות לענין ברכה, ואם כן בזה הוא כעין ספק ספיקא".

[38] לח כתב הב"י (סי' תרצ"א): "כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (אסתר ט', ו'-י') ומלכי כנען (יהושע י"ב, ט'-כ"ד) שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא? שלא תהא תקומה למפלתן. ופירש רש"י: אריח הוא הכתב, לבינה הוא חלק שהוא כפליים מן הכתב והאריח חצי לבינה שלא תהא להם תקומה [שלא יהא להם מקום] להרחיב צעדיו תחתיו". וכ"כ המאירי (מגילה ט"ז ע"ב) ששיעור לבנה הוא כפליים מאריח.

וכתב בשו"ע (סי' תרצ"א סעי' ג'): "עשרת בני המן צריך לכתבה כשירה, ולא כשאר שירות שחלק על גבי כתב, אלא מניח חלק בין כתב לכתב, ואם לא עשה כן – פסולה". וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ז) "מניח חלק – כפלים מן הכתב", כלומר כרש"י.

וראה בתשב"ץ קטן (סי' ק"פ) שיש לנהוג במגילה כדין ס"ת. וכתב בקול יעקב (שם ס"ק כ"א): "וצריך שיהיה החלק אשר ביניהם כשיעור תשע אותיות, ואם לאו – פסול, ויש אומרים דבעינן שיהיה החלק ביניהם כפלים מן הכתב. אמרי שפר (כלל כ"ב אות ב')". ועיי"ש באמרי שפר שמועיל תיקון.

[39] לט ראה לעיל הערה קודמת.

[40] מ בשו"ע (יו"ד סי' ער"ה סעי' ב') מבואר שבין בפרשה פתוחה ובין בפרשה סתומה, צריך להניח קודם להם כשיעור תשע אותיות. וכך כתב הקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק ב'): "וכן אם כתב כדרכו ולא הניח ריוח במקום שצריך להיות פרשה, בין פרשה פתוחה בין פרשה סתומה – פסול. ש"ך (שם), באר היטב (שם), מלאכת שמים (שם), קסת הסופר (שם), אמרי שפר (שם)".

[41] מא במרדכי (הלכות קטנות) כתב: "השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות, והכי איתא במסכת סופרים: ריוח בין פרשה לפרשה או ריוח הפרשה – ג' תיבות של ג' ג' אותיות", וברמב"ם (הל' ספר תורה פ"ז ה"י): "יש דברים אחרים שלא נאמרו בגמרא ונהגו בהם הסופרים וקבלה הוא בידם איש מפי איש, והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא פחות משמנה וארבעים ולא יתר על ששים ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשע אותיות אשר אשר אשר". וכך הובא גם בטור (סי' ל"ב). ובב"י (סי' ער"ה) כתב: "ולענין שיעור ריוח חלק שבסתומה משוה אותו הרמב"ם לפתוחה שהוא ט' אותיות, ודלא כמו שכתב ר"ת בשם סידור הקדמונים דריוח סתומה לא הוי אלא כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר, וגם דלא כמסכת סופרים דבין בפתוחה בין בסתומה כתב דשיעור הריוח הוי כדי לכתוב שם של ג' אותיות, ונראה מדברי הרמב"ם בפ"ז (ה"י) שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות – לא פסל, שכתב שם: יש דברים אחרים שלא נאמרו בתלמוד ונהגו בהם הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש, והן שיהיו מנין השיטין וכו' ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו ט' אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים וכו' כל אלו הדברים למצוה מן המובחר, ואם שינה – לא פסל, עכ"ל. ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר, ומ"מ יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפילו קטנות, אבל כל שאין בו כדי ט' אותיות אפילו קטנות אפשר דפסול נמי הוי, דכל בציר משיעור ט' אותיות קיבלו דלא הוי שיור". עכ"ל הב"י.

ובקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ב): "ריוח תשע אותיות לכתחלה צריך שיהיה כדי לכתוב שלש פעמים 'אשר', ומשערין באותו כתב שבספר תורה שהוא כותב, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ובדיעבד אם הניח כדי לכתוב עליו תשעה יודי"ן – כשר. בית יוסף [עמוד רכג ד"ה ולענין שיעור], מלאכת שמים (כלל י"ב אות ג' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ו אות א'), מאיל המלואים (אניה דיונה פרק כ"ג אות א')", וכ"כ המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קס"ג), וראה עוד בש"ך (סי' ער"ה ס"ק ד'), וע"ע בא"א (סי' ל"ב ס"ק מ"ט) שמשערים באותו הכתב לאורך ולרוחב. וראה עוד בקול יעקב (שם ס"ק י"ג), וראה עוד מה שכתב להלן (שם ס"ק י"ג), ז"ל: ואם לא הניח ריוח שיעור תשעה יודי"ן, בין פרשה פתוחה בין פרשה סתומה – אפשר דפסול. בית יוסף [שם]", וכ"כ הש"ך (שם ס"ק ד'), וכ"כ המשב"ז (סי' ל"ב ס"ק כ"ו).

וראה עוד בקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"א): "ויניח חלק כדי תשע אותיות וכו'. אף על פי שיש פוסקים דסבירא להו דשיעור פרשה שלש אותיות, להלכה אין לנו אלא כדברי מרן ז"ל דבין פרשה פתוחה בין פרשה סתומה שיעור הריוח תשע אותיות, ט"ז (אות ד'), באר היטב (ס"ק ד'). וכן כתבו האחרונים".

[42] מב במהר"ם חגיז (הלכות קטנות ח"ב סי' מ"ט) משמע שסובר ששיעור אותיות גדולות הוא כמו שבעה יודי"ן, וכך כתב במקדש מעט (סי' ל"ב ס"ק קנ"א) והמנחת סולת (עמ' קמ"ג הע' 615). וכתב במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קס"ב): "ואם השאיר כשיעור תיבת אשר – נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד, דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש", עיי"ש.

[43] מג עיין לב"ח (סי' ל"ב) שנקט שיש להוסיף לשיעור ג' תיבות של "אשר" גם ב' יודין, שהרי כאשר כותב ג' תיבות מניח ביניהם מלוא ב' אותיות קטנות, וכ"כ הא"א (שם ס"ק מ"ט), והביאו גם המשנ"ב (שם ס"ק קס"ג). ובמחה"ש (שם ס"ק מ"ח) חולק על סברת הב"ח מכך שלא הזכירו זאת הפוסקים ומשמע דאין צריך אלא שיעור תשע אותיות ותו לא, וכך דעת המאמ"ר (ס"ק ל"ג) שמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע דלא כהב"ח.

[44] מד ראה להלן שיטת ר"ת ששיעור הרווח של פרשה הוא ג' אותיות, ומ"מ כאשר עושים "תפילין של ר"ת", אנו מקפידים על כל הדינים כמו תפילין של רש"י. וראה עוד בספר קסת הסופר (סי' כ"ו בלשכת הסופר אות ב') שנוהגים לעשות תפילין של ר"ת רק במה שהגאונים הסכימו איתו, ולא במה שהוא שיטה יחידית.

[45] מה ראה לעיל הע' י"ט בביאור שיטת הט"ז, וכאמור שם שצריך שיניח חלק בסוף פרשת "שמע" ובתחילת "והיה אם שמוע" פחות משיעור תשע אותיות, וכיון שבשיעור של תשעה יודי"ן יוצא ידי חובה של "תשע אותיות", א"כ יש להקפיד שלא ישאיר שיעור זה.

[46] מו ראה לעיל הע' מ"א בשיטת ר"ת בשם המסכת סופרים. וכתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק ק"י): "אם כתב תיבה יתירה – יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא], ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה, כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הרויח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הריוח אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה – אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה טוב יותר למחוק השניה דתיבה הראשונה כדין נכתב. ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו – טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות". וכ"כ הקול יעקב (שם ס"ק קכ"ו).

ובקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק א'): "פרשה פתוחה שעשאה סתומה וכו'. וכן אם הפסיק והניח מקום פנוי שיעור פרשה במקום שאין צריך פרשה – פסול. ט"ז (ס"ק א'), ש"ך (ס"ק א'), שיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור אות ב') [ומה שכתב בסוף דבריו: אבל מצאתי להרדב"ז [חלק ד סימן אלף קנג] דלא פסל. היינו היכא דשייר שיעור שלש אותיות, דלא כמו שרצה לומר מקודם דאפילו שייר שיעור שלש אותיות פסול. כן הוא בדבר משה (חלק א חלק יורה דעה סימן ס' ד"ה ובפירוש כתב). ועיין להרב הנזכר בכנסת הגדולה אורח חיים (סימן ל"ב בהגהות הטור דף כ"ח ע"ב שטה ט' ד"ה ואם יתר אות)], דבר משה (שם חלק יורה דעה סימן ס'), בית דוד (חלק יורה דעה סוף סימן קמ"ה), ברכי יוסף (אות ה'), באר היטב (ס"ק א'), מלאכת שמים (כלל י"ב אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ו אות ד'), מאיל המלואים (באניה דיונה פרק כ"א אות ד'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות י"א). ודלא כהרב ב"ח [עמוד ריט ד"ה ומ"ש ואם שינה]".

וע"ע בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קכ"ג): "ואפילו אם אין הריוח שיעור תשע אותיות, גם כן נוהגים לנקב, לחוש לכתחילה לסברת ר"ת [תוספות מנחות לב, א ד"ה והאידנא]".

[47] מז וראה להלן סעי' נ"ה בעניין זה של עשיית חורים.

[48] מח במהר"ם חגיז (הלכות קטנות ח"ב סי' מ"ט) משמע שסובר ששיעור ג' אותיות היינו אותיות גדולות שהוא כמו שבעה יודי"ן, וכך כתב במקדש מעט (סי' ל"ב ס"ק קנ"א) והמנחת סולת (עמ' קמ"ג הע' 615). אמנם בפמ"ג (א"א סי' ל"ב ס"ק מ"ה) כתב: "ביור"ד סי' רע"ד סעי' ז' ובש"ך אות ו' דהרבה אין להניח אבל מעט יש להניח בין פסוק לפסוק והיינו יותר ממלא אות אבל לא ג' כי לר"ת הוה שיעור פרשה", ומשמע שלמד ששיעור ג' אותיות של ר"ת, היינו ג' יודי"ן של אותו הכתב. וראה עוד בקסת הסופר (חקירה ט"ז) שכתב שאולי השיעור ג' יודי"ן. ובקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ד): "מה שכתבנו לעיל באות א' שאם הניח פנוי כשיעור פרשה במקום שאין צריך פרשה שפסול, הוא דוקא כשהניח כשיעור תשע אותיות, אבל אם הניח פחות מתשע אותיות קטנות – כשר, דאין לחוש לסברת ר"ת [תוספות מנחות לב, א ד"ה והאידנא] שכתב שיעור פרשה שלש אותיות, מגן אברהם (סימן ל"ב ס"ק ל"ג), מלאכת שמים (כלל י"ב אות ד' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ו אות ב' בלשכת הסופר). ומכל מקום לכתחלה יש ליזהר שלא להניח מקום פנוי שתים או שלש אותיות. מלאכת שמים (שם). וכתב מחזיק ברכה (אורח חיים סימן רפ"ב אות י"ג), והביאו בספרו לדוד אמת (סימן ט' אות כ"ו), דאם נמצא בספר תורה הפסק בין תיבה לתיבה ריוח שלש אותיות – לא יוציאו ספר תורה אחר, אך במנחה לא יוציאוהו, עי"ש".

[49] מט בשו"ע (יו"ד סי' ער"ה סעי' א'): "פרשה פתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה – יגנז. הגה: ויש אומרים דמותר לתקנו כמו בשאר טעויות, וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם, כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה". וכתב הקול יעקב (שם ס"ק י'): "מרן ז"ל בבית יוסף [עמוד ריט] הביא בתחלה סברת הרמב"ם ז"ל [הלכות ס"ת פרק ח הלכה ג] דאית ליה דאין לתקנו, ואחר כך הביא סברת הרשב"א ז"ל [הובא בשו"ת ריב"ש סימן ז] דמתיר לתקנו. ובבדק הבית כתב, וז"ל: וגם הרשב"ץ (חלק א' סימן קכ"ז) כתב שסומכין על עדותו של הרשב"א שכתב שמעשים בכל יום ולא שמע שום חכם שמערער על זה, עכ"ל. ובשלחנו הטהור סתם הדברים ולא הכריע. נראה דמדלא העתיק דברי הרמב"ם כמנהגו הטוב, משמע דיש לו תקנה, ומלת 'יגנז' לא לעולם קאמר, אלא עד שיתקן, כדעת הרשב"א. כן כתב השלחן גבוה (אות א'), דבר משה (חלק א חלק יורה דעה סימן ס'), אמת ליעקב (במשפט הפרשיות אות ב'). וכן כתב הרב לדוד אמת (סימן ט"ז אות ב') דמותר לתקן, מלאכת שמים (כלל י"ב אות א' בחכמה), קסת הסופר (סימן ט"ו אות ד'), אמרי שפר (כלל ט"ז אות י"א). וכן נוהגים פה בגדאד יע"א. ועיין ש"ך (אות ב') דלכתחילה צריך ליזהר שלא ימעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה".

[50] נ מקדש מעט (סי' ער"ה ס"ק ח').

תיקון זה ניתן בס"ת בכל אופן, אך בתפילין ומזוזה א"א לעשות כן אם המשיך לכתוב אחר אותה פרשה משום דין של "כסדרן".

[51] נא ברמ"א (יו"ד סי' ער"ה סעי' א'): "וכן נהגו הסופרים לתקנו אם אפשר לו למחוק שלא יפגע בשם כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים ביריעה". וכתב הקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י'): "ואם אירע שם במקום תיקון הפרשה, יש אומרים דמותר לקלוף השם שלם באומנות בענין שלא ימחק, מהר"י הלוי (שו"ת ה"ר יעקב לבית לוי סימן פ"א דף קע"ג ע"א ד"ה ואמנם בכ"ף), דבר משה (שם חלק יורה דעה סימן ס'). וכן כתב בתשב"ץ (חלק א' סימן קמ"ט וחלק ב' סימן ק"ט) שלא מיחה ביד הסופרים מלקלוף השם. וכן כתב בית דוד (חלק יורה דעה סימן קל"ח). וכן נוהגין פה בגדאד יע"א. ועיין עוד מש"כ להלן (סי' רע"ו אות כ"ח)".

[52] נב בקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק א'): "פרשה פתוחה שעשאה סתומה וכו'. וכן אם הפסיק והניח מקום פנוי שיעור פרשה במקום שאין צריך פרשה – פסול. ט"ז (ס"ק א'), ש"ך (ס"ק א'), שיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור אות ב')".

[53] נג ראה לעיל סעי' מ"ז.

[54] נד וכדין ספר תורה פסול, ראה בשו"ע (או"ח סי' קמ"ג סעי' ג') ורמ"א שם (סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ט), בה"ל (שם ד"ה "יש").

[55] נה מקדש מעט (סי' ער"ה ס"ק ח'). ובמשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק ק"י) כתב: "אם כתב תיבה יתירה – יגררנה ויוכל להניח המקום חלק [אם אין לו אותיות מהתיבות שלפניה שיהיה יוכל להמשיכן במקום ההוא], ואין החלק פוסל כל שאין במקומו כשיעור הריוח שבין פרשה לפרשה שהוא כדי ט' אותיות. ולפעמים יש תקנה אפילו בזה כגון שיכול להמשיך האות מן התיבה שלפניה כדי למעט הריוח של ט' אותיות. ויותר מזה דבאופן זה שיפסל התפילין מחמת הריוח, אז אפילו אם בסיום התיבה שלפניה יש שם ה"א או קו"ף יוכל להמשיך גגן כדי למעט הריוח, ואע"פ שע"י ההמשכה לא יהיה הרגל של הה"א והקו"ף בסופה, אין קפידא בדיעבד. וכתב הפמ"ג דבתיבה כפולה – טוב יותר למחוק השניה, דתיבה הראשונה כדין נכתב, ואם קודם הראשונה יש אות שיכול למושכו – טוב יותר שימחוק תיבה הראשונה, כדי לחוש אף לדעת ר"ת דשיעור פרשה הוא ג' אותיות".

[56] נו בגט פשוט (אהע"ז סי' קכ"ו ס"ק נ"ח) כתב: "ראיתי מזהירים לסופר שלא יאריך בכ' של כדת וכן במ' של משה, וכן בש' וא', אם מאריך אותם מפסיד צורתם, אלא יאריך בד', ת', ה', ר', ל', בכל הני אם יאריך בגגן אינו מפסיד צורתן, ונכון להזהר, אמנם יראה דמדינא לא מפסיד באותיות ארוכות אלא בכף פשוטה, אם מאריך בגגה תדמה לד' ור', וכן ח' אם האריך עד שנשתנה צורת הזיינין – פסול", עכ"ל. ורבי רפאל אהרן בן שמעון מביא בספרו שער המפקד (אבה"ע ח"א, הלכות גיטין, עמ' קכ"ט), שכך מנהג ירושלים. וכתב עוד: "ואני הצעיר אודה את ה' אשר השגחתו חננה אותי בעט סופר, והמלאכה הזאת, תודה לה' יתברך, ירדתי עד תכליתה, והנני להואיל מיוזמתי לתת למען דעת איזה אות יכולים להאריך בה לעת הצורך ולא תיפסל צורתה ובאיזה אותיות מנעו מלהאריכם כי תיפסל צורת האות וישחת יופיה, וחשוב להיות צורה מכוערה. ועיניהם ראשם לבלתי ישלים השיטה באיזה אות מאלה, שאין יכול להאריכם, ישמע חכם ויוסיף לקח.

ודע, כי כל אות מאל"ף בי"ת הקדושים, אשר יש לה תקרה ורצפה, רוצה לומר שיש לה שתי קוים, אחת למעלה וכנגדה למטה, בין אם הקוים רחבים או צרים, אי אפשר להאריכם כי תשחת יופי וצורת האות, והם: בי"ת, גימ"ל, כ"ף, מ"ם פשוטה, מ"ם סתומה, נו"ן פתוחה, סמ"ך ופ"א. יען כי האותיות הללו יש להם פלס ומשקל לגודל חלקיהם, וכאשר תאריך שני הקוים התחתון והעליון, יש שתשחת צורת האות לגמרי, כמו גימ"ל, נו"ן, והשאר יהיה לאות צורה מכוערת, בתת לה שני קוים שחורים וארוכים זה לעומת זה. ולאו דוקא שני קוים תחתון ועליון, אלא גם אם יהיה לה קו תחתון לבד, שהוא מקום מושב האות, לא יתכן להאריכם, יען שהאות ממין זה מוכרח להיות לה קוים ניצבים מימין ומשמאל זה כנגד זה, לבנין צורת האות ויופיה ובהאריך הסופר הקו התחתון יותר ממידתו אז בהכרח שיתרחקו הקוים הניצבים שבימין ובשמאל ויונחו בקצה הקו המושב מזה ומזה ותהיה הצורה לא נעימה כלל, והם: טי"ת, עי"ן, צד"י ושי"ן, וזה דבר מפורסם אצל הסופרים המומחים הבקיאים מושכים בשבט סופר, והכף פשוטה יצאה מן הכלל כי אף על פי שאין לה כי אם גג אחד לא יתכן להאריכה כלל, כי תתחלף תיכף לצורה אחרת… ואם תאריך לגגה יותר מאורך רגלה תשוב לצורת דלת או ריש והוא פיסול גמור כמו שכתב הרב גט פשוט.

וח' פשוטה, תוכל להאריך גגה וצורתה לא תשונה בהיות לה שני רגליה מימין ומשמאל נושאי את תקרת הח' זולת בספר תורה אשר כותבים הח' ב' זיינין וחטוטרת עליהם, שיהיה אפשר להרחיק שני זיינין שאל"כ לא תבוא עליהם צורת חטוטרת לעולם ומזה תבין שא"א להאריך הפ' פשוטה יען כי צורתה כ"ף פשוטה ויו"ד תלויה בתקרתה וכאשר תתגדל ותצא מתורת כ' פשוטה בהיותה גגה ארוך יותר מרגלה גם פ' פשוטה איננה, ואין צריך לומר כי א"א להאריך אות א' יען בנינה וצורתה הוא הקו אלכסוני המחבר את שני היודיי"ן אחת למעלה והשני נגדו וא"א להאריכה הרבה כי יפסד צורת הקוו האמצעי האלכסוני ולא יהיו היודי"ן זה כנגד זה, וכן אות ק' אין נכון להאריכה כי אע"פ שאין לה כי אם גג אחד אכן יש לה רגל מקביל לרגל השני שהראשון דבק עם האות והשני תלוי באוויר וכאשר יתרחב גגה הרבה חדל לה צורת ק' נעימה ותקרא מכוערה כקוף בפני אדם. ומעתה הלא תבין כי רק חמשת אותיות נשארו ברשות הסופר להאריכם לעת הצורך, והוא ד' ה' ל' ר' ת', וכל זה לשמירת יופי צורת אותיות של תורתנו הקדושה אכן אין לפסול מדינא בארכת האותיות זולת כאשר האריכות תהיה להתחלף לאות אחרת כמו שכתב הרב גט פשוט ואין המקום להאריך ודו"ק.

ומן האמור חזות קשה הוגד לי בדברי הרב כנה"ג, בספרו הגדול ח"ג אות קפ"ה הביא דבריו הרב לחם שלמה ז"ל, בספרו הגדול דידה שכתב שלא יאריכו הרי"ש והדלי"ת, רק הה"א והתי"ו. ואם נזדמן רווח בשיטה (בנוסח הגט) "ומותרת לכל אד"ם", ימשוך המ"ם סתומה של אד"ם, עד כאן לשונו. וספר הכנה"ג איננו אתנו לראות את טעם הדבר, שלא יאריכו הרי"ש והדלי"ת, על כל פנים יהיה הטעם מאיזה אופן שיהיה – הוא דבר תמוה, שלא להאריך בדלי"ת ורי"ש, שאין צורתה נפסדת בהכי, ולמשוך המ"ם הסתומה של אד"ם, הוא דבר שאין בו טעם, כי אדרבה המ"ם סתומה להאריכה הוא דבר שאינו נאה כלל. ואפילו למתוניה דמר, למה לא יאריך בשתי הוא"וים של "ו'מו'תרת" (וא"ו ועוד וא"ו) או בלמ"דים של "ל'כל'", ולמה יקצר באלו ויאריך במ"ם. ועל כל פנים מנהגינו בעיקוד"ת הוא דלא כהרב כנה"ג, כי אנחנו מאריכים כל החמישה אותיות של "לרדת"ה", ואלו ואלו דברי אלקים חיים".

וראה קול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קכ"ו) שהביא פלוגתת הפוסקים אם מותר להאריך גג הק' או גג הה', ומסקנתו למעשה שיש להחמיר שלא להאריך אותם אלא מוטב לנקב.

[57] נז ראה לעיל בהערה קודמת. ובחידושי רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ך הנדפס מחדש, סי' ער"ה) כתב: "וכן אם הפסיק והניח פנוי, לענ"ד יש תקנה לקדור קצת ממקום הפנוי שיהיה המקום נקוב", עכ"ל. ובקול יעקב (או"ח סי' ל"ב ס"ק קכ"ג): "אם כתב תיבה אחת שתי פעמים, ואם יקלוף תיבה היתירה יהיה שיעור פרשה, ואי אפשר למשוך אות שלפניה מפני שהוא מאותיות שאינם נמשכים, אם יקלוף אותה ויעשה במקומה נקבים שיהא אותו מקום אינו ראוי לכתיבה – שפיר דמי. גן המלך (סימן ג'), חידושי רבי עקיבא [איגר] (יורה דעה סימן ער"ה בגליון הש"ך הנדפס מחדש), אמרי שפר (כלל כ' אות א'). וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א".

וכתב עוד בקול יעקב (יו"ד סי' ער"ה ס"ק ג') בגדר הדין והטעם של עשיית נקבים: "אם הניח מקום פנוי במקום שאין צריך פרשה, ואותו המקום אינו ראוי לכתיבה, כגון שיש שם קרע או תפירה, ואפילו יש מטלית תחתיו, למי שאינו כותב על המטלית – אותו המקום אינו חשוב פרשה. פתחי תשובה (אות א'), חידושי רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ך הנדפס מחדש), מלאכת שמים (כלל י"ב אות א' בבינה), קסת הסופר (סימן ט"ו אות ד')".

אמנם כתב הפמ"ג (משבצות זהב סי' ל"ב ס"ק כ"ו): "גם יש לשאול אם הניח חלק ט' אותיות ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו, ובשל יד כה"ג ראוי לספק הרבה וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה". וע"ע בדעת קדושים (סי' ער"ה ס"ק ב'), ובבה"ל (ד"ה "ומניחים"). ובקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק ג') כתב: "ומה שנסתפק הרב פרי מגדים (במשבצות זהב סימן ל"ב ס"ק כ"ו), אם הניח מקום פנוי כשיעור פתוחה או סתומה במקום שצריך להיות שם פרשה, ואחר כך נאכל הקלף הפנוי מתולעת וכדומה, אם כשר או לא, עיי"ש, הוכיח הרב מלאכת שמים (בכלל הנזכר) דלא מקרי פרשה", עכ"ל. כלומר, לדעת הרב מלאכת שמים מכיון שמועיל לעשות נקבים להכשיר את המקום שהשאיר שם ריוח שלא כדין, ממילא כשנאכל מקום הריוח נחשב כאילו אינו קיים כלל ופסול.

[58] נח ראה לעיל הערה קודמת.

[59] נט ראה בפמ"ג (משבצות זהב סי' ל"ב ס"ק כ"ו) והובא לעיל הע' נ"ז, ובקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק ג'): "ואם הניח טלאי במקום הקרע, למי שכותב על הטלאי – מקרי שפיר פרשה וכשר". וראה עוד בהרחבה בפרק "קלף" סעי' נ"א-נ"ח בעניין עשיית טלאי וכתיבה על גבי הטלאי.

[60] ס ראה לעיל סעי' ב' במחלוקת הרא"ש והרמב"ם. וכבר נתבאר לעיל שלמעשה יש להחמיר כשתי השיטות, ובאופן שאי אפשר כמו בתפילין נוהגים כדעת הרמב"ם, ומכל מקום אם נהג לגמרי כשיטת הרא"ש – אין מחזירים את הספר תורה, כי יש על מי לסמוך. וכך כתב הרמ"א (יו"ד סי' ער"ה סעי' ב'): "ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר (מ"כ בשם חכם א'). ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו – אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה (ר"י מינץ סימן ח')". אך כל האמור רק שנוהג לגמרי כשיטת הרא"ש, אך אם נהג רק בחלק מן המקומות כהרא"ש, ובחלק מן המקומות כהרמב"ם – הרי ספר זה פסול לכל הדיעות, הן להרמב"ם והן להרא"ש, ולכן יש להוציא ספר אחר. וכך כתב בקסת הסופר (פרק ט"ו סעי' ו'): "הא דמכשירינן צורות הפרשיות שלא נכתבו שלא כדעת הרמב"ם – מ"מ צריך להיות שכל התורה תהיה כתובה כך שלא תהיינה הצורות סותרות זו את זו, דהיינו שיקח צורה אחת פעמים לפתוחה כהרמב"ם ופעמים לסתומה כהרא"ש, דבזה בוודאי פסול הספר תורה".

וכל האמור מפני שזה ספר תורה אחד, ואם כן לפי כל השיטות ספר זה פסול, כל אחד לפי שיטתו. אבל אם עשה תפילין של ראש כשיטת הרמב"ם ותפילין של יד כשיטה אחרת – יש להכשיר בדיעבד, כפי שנתבאר לעיל סעי' כ"ב.

[61] סא ראה לעיל סעי' כ"ב – כ"ד בשיטת הט"ז.

[62] סב ברש"י (בראשית מ"ז, כ"ח) כתב בשם המדרש: "ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". וכתב השפתי חכמים, שם: "כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל". וכ"כ הרא"ם (שם) ובמקדש מעט (שם).

אמנם הרמ"א (סי' ל"ב סעי' ל"ב) כתב: "גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק". וראה בדרכ"מ שמקורו מברוך שאמר (אות פ"ט), ושם כתב בתיקון תפילין שיניח כשיעור שני אותיות קטנות, וראה עוד במור וקציעה, ובמאמר מרדכי (ס"ק כ"ט). אמנם כתב הרמ"א (סי' רע"ד סעי' ז'): "אם הניח אויר בין הפסוקים, כל שאין בו שיעור פרשה – כשרה". וביאר הש"ך (שם ס"ק ו'): "אבל אם הניח אויר כו'. ומשמע דלכתחילה אין להניח אויר הרבה, אבל מעט צריך להניח בין פסוק לפסוק וכמו שנתבאר בא"ח סימן ל"ב סל"ב בהג"ה". וראה עוד במור וקציעה (סי' ל"ב). אולם המשנ"ב (שם ס"ק קמ"ו) כתב: "מעט חלק – אבל המ"א בשם כמה אחרונים והגר"א בביאורו הכריעו דאין צריך להניח חלק יותר מבין תיבה לתיבה באמצע פסוק [ודלא כמ"ש הש"ך ביו"ד רע"ד סק"ו ע"ש]".

ובשיירי כנסת הגדולה (הגב"י יו"ד סי' רע"ד ס"ק י') כתב: "וכתב (=הרדב"ז חלק ב' סימן ר"ץ): ואי לאו דמסתפינא ה"א דלכתחלה מותר לעשות כן להבין הקורא. ועיין במקור ברוך סימן ל"ו". וכן משמע במנחת שי שכתב: "וכן במקרא אע"פ שיש שם היכר להתחלת פרשה כתוב שם בתורה לא פסיק". וכן בקסת הסופר כתב בתחילת פרשת ויחי: "אין כאן הפסק פרשה כי אם ריוח אות א'", ומכך שפירט משמע שיש דין של הפסק גדול יותר מאשר בין תיבה לתיבה, ובפרט שלא סייג הדברים.

ובשו"ת חיים שאל (חלק א' סי' ע"ד סעי' ה') כתב: "מעשה בס"ת שנמצא שפרשת ויגש נסתיימה קרוב לסוף שיטה ונשאר פנוי כשני אותיות בסוף השיטה ובשיטה שתחתיה פנוי שתי אותיות בראש השיטה ואח"כ כתוב ויחי יעקב – נראה להכשירה, דהגם שכ' הרב השלם מהר"ם די לונזאנו בספר אור תורה שלא להניח הפסק כלל, הנה מנהג כל הסופרים להניח כמו אות פנוי. והדבר פשוט שתחלת ויחי הוא פרשה רק להורות דנסתמו עיניהם של ישראל אינה נעשית כצורת פרשה סתומה. וכיון דהוא פרשה אין לפסול הס"ת משום דנתן ריוח בין הדבקים כשעור פרשה סתומה. ומאן לימא לן דהא דאמור רבנן דויחי סתומה בלי ריוח הוא לעיכובא. הן אמת דהרמב"ם בחושבו הפרשיות פתוחות וסתומות לא זכר ויחי כאלו לא יש שם פרשה כלל. אבל נראה פשוט שהוא תחילת פרשה כמנהג כל ישראל להתחיל פ' ויחי בשבת מיוחד וכן הוא לשון רז"ל: למה פרשה זו סתומה, אלמא דפרשה היא. והרמב"ם לא זכר שהיא תחילת פרשה שהמנהג שלא לתת ריוח. ומאחר שהיא פרשה אלא לרמז דנסתמו עיני ישראל בשעבוד אין עושין ריוח, מסתברא דאין הס"ת נפסל אם לא עשה רמז זה, דכמה רמזים יש במדרשים ובזהר בחסרות ויתרות בפסוקים שונים ובספרים שלנו כתוב להפך. וכבר כתבו הפוסקים דאין להגיה שום ס"ת עפ"י מדרש רז"ל. והגם שנהגו בכל ס"ת שלא להניח אלא כמלא אות – אין לפסול ס"ת זה. שוב ראיתי בספר אדמת קדש חלק ב' בהשמטות סי' ד' שכתב גם כן דאין זה עיכוב. אלא דשם כתב דבס"ת זה יקרא בשבת אם לא יש ס"ת אחר. ואח"ך יתקנו אבל נדונו היה שהניח שיעור פ' סתומה אבל בנ"ד שלא יש ריוח שעור פרשה סתומה לדידן דנקיטינן כהרמב"ם דהשעור ט' אותיות וגם הספר הזה עצמו עשוי כן לית לן בה, והגם דלדעת פוסקים אחרים יש בזה שעור פרשה כמ"ש הרב דרישה סי' ער"ה, אנן נקיטינן כהרמב"ם וגם הס' עשוי כן כמדובר (אחז"ר ראיתי מי שפוסל ואין ראיותיו מכריעות)".

[63] סג כתב הפמ"ג (משבצות זהב סי' ל"ב ס"ק כ"ו): "ולפעמים אף באות אחת ושתיים י"ל דפסול בריש קדש והיה כי יביאך שמע דנראה להרמב"ם ז"ל צורה זו סתומה היא כל שאין מתחלת מריש שיטה, וצ"ע בזה". ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ב) מסיק למעשה להקל, וז"ל: "ובפמ"ג [אות כ"ו] כתב דאפי' אם לא המשיך לפנים בראש קדש או והיה כ"י או שמע רק אות אחת או שתים ג"כ י"ל דפסול, וצ"ע בזה. ובספר מאמר מרדכי משמע דאין להחמיר בזה בדיעבד, ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד [ואם השאיר כשיעור תיבת אשר נ"ל דיש להחמיר אפילו בדיעבד דהרי בשיעור זה בוודאי יש כששה אותיות קטנות ויותר וכמו שכתב המחה"ש והרי לדעת הט"ז מצטרף מדינא לכו"ע להקרא סתומה אפילו לא היה הריוח שלמעלה ולמטה רק כשיעור ט' אותיות קטנות ע"י צירוף וכמו שכתב הפמ"ג הרי דמה שכתב הרמב"ם ויניח מעט ריוח וכו' הוא שיעור קטן מאוד], ע"כ אם רואה שהתחיל הפרשה אפילו אות אחת לפנים שלא במקום ששירטט מתחילה, יראה לעשות גם שאר השורות באופן זה".

ומעתה כיון שבג' אותיות הרי זה מעכב ונחשב לפרשה סתומה לדעת הרמב"ם, יש לנקב את אותו המקום ואז אינו נחשב לרווח, וכפי שנתבאר לעיל.

[64] סד ראה לעיל בהרחבה סעי' כ"א.

[65] סה ראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ח).

[66] סו במשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק קנ"ט): "ובסוף פרשת והיה אם שמוע אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה תחתונה". ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ק"ע): פרשת והיה אם שמוע מתחילין באמצע שטה וכו'. אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, אלא מסיים 'על הארץ' בסוף השטה התחתונה. רבינו זלמן (אות נו"ן), מלאכת שמים (כלל י"ז אות י"ב בחכמה, ואות י"ג בבינה), אמרי שפר (כלל כ' אות ד'). ועיין פרי מגדים (משבצות זהב אות כ"ו). ובדיעבד אם סיים 'על הארץ' בשיור ריוח תשע אותיות – יש להכשיר. אמרי שפר (שם). ועיין שם בשולי היריעה (אות ז'). וכן פרשת שמע בתפילין דר"ת מסיימת בסוף השטה, ואם לא סיים בסוף השטה אלא הניח ריוח כשיעור פתוחה או פחות – גם כן כשר. אמרי שפר (שם אות ה'). ועיין מלאכת שמים (כלל י"ט אות א' בבינה). וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א, לסיים פרשת והיה אם שמוע בתפילין דרש"י בסוף השטה, ופרשת שמע בתפילין דר"ת בסוף השטה". וראה שם באמרי שפר בשולי היריעה שכתב שאין נכון לומר שיסיים אותה באמצע הפרשה כמו בס"ת, וז"ל: "תפילין של רש"י תיבותיה שאנו מסיימין על הארץ בסוף שיטה. ואינו דומה כלל לגמר ס"ת, ששם גמר כל התורה כולה בכללה וכו' וכמ"ש הרש"ל שם ואדרבה אינו נכון לסיימה באמצע שיטה מטעם זה דאז יהיה נראה שנגמרה כמו בתורה ובפרט שיאמרו שלהכי סיים באמצע השיטה כדי להורות פתיחתה ולפי זה יהיה ג"כ פרשת והיה אם שמוע פתוחה… וע"כ לכתחילה אין להניח שיעור ט' אותיות, אבל בדיעבד – כשר".

[67] סז ראה לעיל סעי' ט"ו בסדר הפרשות לשיטת ר"ת, ולכן כיון שמתקן את פרשת "והיה כי יביאך" – חייב לגנוז כל מה שנכתב אחר פרשת והיה כי יביאך בכדי שלא יפסלו התפילין מדין "שלא כסדרן", וכמו שמבואר בשו"ע ורמ"א (סי' ל"ב סעי' א'): "מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן: 'קדש לי כל בכור' עד 'למועדה' (שמות יג, א י) 'והיה כי יבאך' עד 'כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים' (שמות יג, יא יז) ופרשת 'שמע' עד 'ובשעריך' (דברים ו, ד ט) ופ' 'והיה אם שמוע' עד 'על הארץ' (דברים יא, יג כא): הגה – וצריך לכתבם בסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה, ואם שינה – פסול".

[68] סח כתב ערך השולחן (סי' ל"ד אות ג') אם הניח את הקלפים בבתים אם הוי כמו הזמנה דלאו מילתא או לא, וכתב: "ולפי מ"ש הרמ"א סי' מ"ב דהזמנה בגוף הקדושה כגון עיבוד קלף לשם תפילין מילתא היא כ"ש הזמנה כה"ג בגוף הקדושה ממש במעשה אלים ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהניחו כסדר א' מהם עדיף מעיבוד קלף דאין המעשה מוכיח אלא מחשבתו שעיבד לשם תפילין. וההיא דפ' הקומץ דשרי לשנות תפילין של ראש לשל יד, אע"ג דהויא הזמנה בגוף הקדושה, כבר האריך הרב פנים מאירות סי' י"א".

וכתב בקול יעקב (סי' ל"ד ס"ק ט"ו): "תפילין דר"ת הוריתי שיכול לעשותם של רש"י, דאין המחלוקת אלא בסדר הנחתן, ובלילה הראוני בחלומי שלא הוריתי יפה, וחזרתי ועיינתי וראיתי שיש זלזול בזה לגאוני עולם שסוברים שהתפילין כשרים ופוסל אותם ומורידן מקדושתן, לכן אני גוזר ואומר שאסור לעשות כן מן הדין. הרדב"ז בתשובותיו (סימן שני אלפים רפ"ו), והובא בתשובת דרכי נועם (סימן ב'). וכן כתבו האחרונים דאפילו להחליף הרצועות מזה לזה – אסור, וכל שכן לפי מה שכתוב בשם חכמי האמת שתפילין דר"ת בחינה עליונה מדרש"י – ודאי אסור שמורידן מקדושתן, ועמהם תמו'ט חכמ'ה [על פי איוב יב, ב]. ברכי יוסף (אות ד'). והביאו בית עובד (שם אות ה'). ומה שכתב הבית עובד (שם) דבשעת הדחק – יש להתיר, עי"ש, נראה לי דאין להקל, עיין מגן אברהם (סימן מ"ב ס"ק א') ומחצית השקל (שם)".

והוסיף הקול יעקב (שם ס"ק ט"ז): "ואם לא הניחם אדם מעולם – יכול להחליף תפילין דרש"י לר"ת או איפכא, דהזמנה לאו מילתא היא. שו"ת דרכי נועם (סימן ב'), הביאו באר היטב (ס"ק ז'). ועיין ערך השלחן (אות ג'), רוח חיים (אות א'). ויש להחמיר היכא דאפשר". וראה עוד בפרק קלף סעי' מ"ד.

[69] סט כתב בבה"ל (סי' ל"ב סעי' ל"ו ד"ה "יעשה"): "עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה – כשר, אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם, אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד, דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה. אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר – נראה לי פשוט דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים, אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם, ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין".

[70] ע וראה עוד לעיל סעי' ל"א.

[71] עא ראה לעיל סעי' כ"ח – כ"ט.

[72] עב שו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' י'): "על הארץ (דברים י"א, כ"א) יכתוב בראש השיטה אחרונה, ולא יכתוב בה יותר". ובקול יעקב (שם ס"ק כ"א-כ"ג): "ואם טעה וכתב גם איזה תיבות שקודם 'על הארץ' בשיטה אחרונה, הגם שהסופר בודאי לא טוב עשה ולאו ספרא דווקנא הוא לטעות בדברים גלויים לכל כאלה – מכל מקום בדיעבד אין לפסול המזוזה בשביל כך, ושכן מורה לשון הרמב"ם [הלכות מזוזה פרק ה הלכה ה] שכתב: מצוה לכתוב על הארץ בשיטה אחרונה וכו', דמשמע למצוה דוקא ולא לעכב. עיקרי הד"ט (סימן ל"א אות י"ג), מלאכת שמים (שם בבינה אות ג').

וכן אם שינה וכתב: 'על הארץ' בסוף השיטה, כשרה. שלחן גבוה (אות י"ח), עיקרי הד"ט (שם), אמרי שפר (שם).

וכן אם שינה וכתב שאר תיבות בשיטה אחרונה, עד שסיים 'על הארץ' בסוף שיטה כמו בתפילין -כשרה. פתחי תשובה (אות ו') בשם חומות ירושלם (סימן רמ"ה). וכן משמע בעיקרי הד"ט (שם). ועיין בית יוסף [עמוד רעד ד"ה ועל הארץ].

[73] עג שו"ע (יו"ד סי' רע"ג סעי' ב'): "לא ימעט הכתב, מפני ריוח שלמטה ולמעלה". ובקול יעקב (יו"ד סי' רע"ג ס"ק ז'): "ואם אירע לו כן, נוהגין הסופרים לכתוב אותיות קטנות, דהיינו שארכן של אותיות כשאר האותיות ואך רחבן ממעטין, וכן אין ממעטין עובי הקולמוס, ובזה חושבין שאין נקרא שינוי כולי האי, ומפרשים שזה שאמרו חז"ל שלא למעט הכתב וכן שלא להרחיבו היינו אם ממעטין או מרחיבין אורך ורוחב האות שזה הוי שינוי הניכר, וכן אם לוקחין קולמוס אחר המשונה בעובי הוי שינוי הניכר, אבל בלאו הכי לא מקרי שינוי. ועל זה סומכין ודוחקין קצת וכן מרחיבין קצת כדי לסיים בסוף השורה ממש, וכן שלא להוציא חוץ לשורה אפילו שתי אותיות במקום שאפשר, שאומרים שיותר נוי הוא לספר לעשות הדף בשווה שלא תהיה שורה אחת נכנסת ואחת בולטת, מהזהר להרחיב ולקצר כל שהוא באופן הנזכר שאינו משונה מחברותיה כל כך. ועל כל פנים אין מרחיבין אותיות הכפולות שהם מנצפ"ך, וכן יש אותיות צריכים להיות מרובעים דוקא. ועיקר האותיות שמרחיבים הם א' ד' ה' ל' ק' ר' ת', ולפעמים מרחיבין גם מ"ם סתומה, ואז לא ימשיך גגה לבד, כי אם גגה ורגלה בשוה ככל מ"ם סתומה. וצריך לדקדק על כל פנים שלא תשונה האות מצורתה, שלא יהיה רי"ש כמו וא"ו, וכן בי"ת או כ"ף כמו נו"ן. וטוב מאד שלא יאריך שום אות פן תשתנה מצורתה. מלאכת שמים (כלל י"א אות ב' בחכמה), קסת הסופר (סימן י"ד אות ה' ובלשכת הסופר אות ד'), אניה דיונה (פרק ט"ו), אמרי שפר (כלל ט"ז אות וא"ו). ומנהגנו פה בגדאד יע"א אותיות שמרחיבים הם ל' ה' ד' ר' ת', ולפעמים עושים חי"ת פשוטה ומרחיבים אותה, ולפעמים מרחיבים מעט מ"ם סתומה".

[74] עד שו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ט'): "כותב כל שיטותיה שוות, שלא תהא אחת ארוכה מחברתה. ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה, ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניה ולפני פניה – כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב או כעיגול". ובקול יעקב (שם ס"ק י"ח) כתב: פירוש, כקובה, כאוהל שהוא צר למעלה ורחב למטה. וכזנב, הוא רחב למעלה וצר למטה. טור [עמוד רעד], ש"ך (ס"ק ז'). דהיינו שיכתוב בשיטה ראשונה 'והיו', ובשניה 'הדברים האלה', ובשלישית 'אשר אנכי מצוך', שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב, דהיינו שיכתוב בשיטה עליונה שלשה או ארבעה תיבות, ובשניה שתים, ובשלישית אחת, שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. כסף משנה (פרק ה' מהלכות מזוזה הלכה א'), פרישה (אות י"א). ואפילו מצד אחד כקובה או כזנב – פסולה. פרישה (שם) בשם רש"ל, ש"ך (ס"ק ו'), מלאכת שמים (שם כלל כ"ג אות ג'), קסת הסופר (סימן כ"ז אות ו'), אמרי שפר (כלל כ"א אות א').

[75] עה שאין מעכב בדיעבד, וראה עוד לעיל הע' י"א.

[76] עו בגמ' מנחות (ל"א ע"ב): "אמר רב חסדא: 'על הארץ' – בשיטה אחרונה, א"ד: בסוף שיטה, ואיכא דאמרי: בתחלת שיטה. מ"ד בסוף שיטה, 'כגבוה שמים על הארץ', ומ"ד בתחילת שיטה, כי היכי דמרחקא שמים מארץ". וכתב הב"י (סי' רפ"ח): "וכתבו הרי"ף (הל' מזוזה ד':) והרא"ש (סי' ג') וכבר עבדו ספרייא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתהוי 'על הארץ' בריש שטה אחרונה, וכן פסק הרמב"ם בפרק ה' (ה"ה)". וכתב השו"ע (סי' רפ"ח סעי' י'): "'על הארץ' – יכתוב בראש שיטה אחרונה, ולא יכתוב בה יותר". וכתב הקול יעקב (שם ס"ק כ"ב): "וכן אם שינה וכתב 'על הארץ' בסוף השיטה – כשרה. שלחן גבוה (אות י"ח), עיקרי הד"ט (שם), אמרי שפר (כלל כ"א אות א')", דכיון שהוא מנהג הסופרים אם שינה – כשר.

ובפמ"ג (משב"ז סי' ל"ב ס"ק כ"ו) הקשה אמאי לא נפסל המזוזה כשכותב רק בסוף השיטה משום עשיית פרשה במקום שאינו צריך ע"כ.

והנה לדעת הב"ח (יו"ד סי' ער"ה) דלא נפסל שינוי סדר פרשיות רק בעושה פתוחה במקום סתומה ולהיפך, אבל לא כשמפסיק באמצע פרשה, לק"מ. אמנם בט"ז (שם ס"ק א') השיג על הב"ח, וכן פסקו רוב האחרונים, וראה בקול יעקב (שם ס"ק א').

והנה בשו"ת הריב"ש (סי' רפ"ו) כתב: "למה אמרו שאם כתבה כשירה – פסולה, תפוק ליה משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפסול, דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא, דהוה אמינא דאע"ג דבאויר אחד כשעור פרשה פוסל כשעשה כצורת השירה עדיף טפי, דנראה שאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב, ומשום הכי אצטריך למימר דעשאה כשירה – פסולה. זהו מה שנ"ל", וראה בשו"ת הרמ"א (סי' כ"ה), וא"כ מצינו עפ"ז לומר שלכן אם סיימה בסוף לא נפסל, שכן דרכה ודינה.

[77] עז ראה לעיל סעי' ב' בביאור שיטת הרמב"ם בצורת פרשות פתוחות וסתומות, וראה לעיל סעי' כ"ט שדין הרווח של פרשת "והיה אם שמוע" במזוזה שתהיה סתומה הוא למצווה בלבד. ובשו"ע (יו"ד סי' רע"ג סעי' א') כתב: "ובין שיטה לשיטה, כמלא רוחב שיטה. ובין כל חומש וחומש, ד' שיטין פנויות בלא כתב, ויתחיל החומש מתחילת שיטה חמישית". וע"ע באמרי שפר (כלל ט"ז סעי' י') והביאו הקול יעקב (סי' ער"ה ס"ק י"ז) שאם הניח רווח של שתי שורות – כשר.

[78] עח שו"ע (סי' רפ"ח סעי' ט"ו): "אסור להוסיף בה מאומה, אלא שמבחוץ כותבין: שדי, כנגד תיבת והיה (דברים יא, יג) שבפנים. הגה: וי"א נגד הריוח שבין הפרשיות (טור בשם הרא"ש ומרדכי ה"ק ורמב"ם והגה"מ בשם סה"ת), וכן נוהגין. ומניחים נקב בקנה נגד שם שדי, שיהא נראה מבחוץ (שם במרדכי והגמי"י)".

[79] עט ראה בהרחבה בס"ד בחלקים הבאים בפרק "קדושת השם".