פרק ו' דיני כתיבה לשמה

כתיבה 'לשמה'

• ספר תורה ותפילין צריכין שיכתבו לשמן, שיאמר הסופר בפיו קודם הכתיבה: הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או תפילין כפי שיתבאר לקמן[1]. וכשמקדש הסופר על כתיבת הסתו"ם, או על כתיבת השמות, או על עיבוד העורות, צריך שיאמר הקידוש מילה במילה בכוונת הלב וישוב הדעת ויראת שמים על פניו, שאם יאמר אותו בגמגום או במהירות ובלא ישוב הדעת, מוכרח שיחסר איזה תיבות או אותיות והענין משתנה ודבריו אינם מובנים, והוי כעוף המצפצף שאינו מובן מה שאומר, והוי כאלו כותב ומעבד בלא קידוש, ואויה לו אויה לנפשו ביום הדין. ואם יאמר אותו מילה במילה בכוונה ובמחשבה, מאת ה' ישא ברכה[2].

לשמה במזוזה

• הכותב מזוזה לפני תחילת הכתיבה צריך לומר בפיו: הריני כותב לשם קדושת מזוזה[3].

לשמה במגילה

• הכותב מגילה לפני תחילת הכתיבה צריך שיאמר בפיו: הריני כותב לשם קדושת מגילה[4]. וראה להלן סעיפים מ"א-מ"ד.

נוסח קידוש הכתיבה

• לפני תחילת כתיבת ספר תורה יאמר: "הריני כותב ספר זה לשם קדושת ספר תורה"[5]. לפני תחילת כתיבת תפילין יאמר: "הריני כותב פרשיות לשם קדושת תפילין"[6], לפני תחילת כתיבת מזוזה יאמר: "הריני כותב לשם קדושת מזוזה"[7]. הכותב מגילה יאמר לפני שמתחיל לכתוב: "הריני כותב לשם קדושת מגילה".

קידוש במחשבה

• בכתיבת ספר תורה טוב לומר את נוסח הקידוש המורחב: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה, משה וישראל, ולשם קדושת כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא המפורשים והרמוזים והמצורפים"[8].

מחשבה לשם קדושה

• שכח הסופר לומר בפיו את הקידוש לפני הכתיבה אך קידש במחשבה – כשר בדיעבד[9].

לא קידש בפיו ובמחשבה

• שכח הסופר לומר בפיו את הקידוש לפני הכתיבה וכן לא קידש במחשבה – הסת"ם פסול[10].

קידוש בזמן הכתיבה

• הטוב ביותר הוא שהסופר יכוון במחשבה שכותב 'לשמה' גם בזמן הכתיבה עצמה, למרות שקידש את הכתיבה בפיו לפני תחילת הכתיבה. ומכל מקום, גם אם אינו חושב זאת בזמן הכתיבה וכותב בסתם בלא כוונה מיוחדת, די במה שאמר שכותב 'לשמה' לפני שהתחיל לכתוב[11].

ספק קידש

• סופר שמסופק אם קידש לפני כתיבת סת"ם – הסת"ם אינו קדוש ועליו למחוק האותיות, לקדש ולחזור לכותבם[12].

קידש למפרע

• סופר שהתחיל לכתוב מילה ובאמצע המילה נזכר שלא קידש – אין זה מועיל לקדשה מעכשיו[13].

קידוש השם

• בכל פעם שכותב שם ה' צריך לומר שכותב לשם קדושת השם [וראה בהרחבה בס"ד בחלקים הבאים בפרק על הלכות קדושת השם].

קידש חלקית ואמר רק לשם קדושת השם

• סופר שכתב שם השם ואמר לפני כן: 'לשם קדושת השם', אך לא קידש לשם קדושת הסת"ם – כשר[14]

קידוש בהגהה

• מגיה שבא לתקן סת"ם, צריך לומר שכותב לשם קדושת סת"ם[15].

תיקון 'לשמה'

• אות שנחלקה לשתיים באופן ניכר – צריך לתקנה 'לשמה', כיון שבלי תיקון אין עליה צורת האות כראוי ולפני תיקונה היא פסולה[16].

גרידה 'לשמה'

• שתי אותיות שנוגעות זו בזו ומגרדים את הנגיעה שביניהן (באופן המותר) – לכתחילה צריך לגרד 'לשמה', ובדיעבד אם לא גירד לשמה – כשר, כיון שהגרידה אינה מעשה כתיבה[17].

תיקון 'לשמה' באינו ניכר

• סופר שבא לתקן ניתוק שאינו ניכר להדיא [באות שבפרידתה לא תהיה כשני אותיות] – לכתחילה יש לתקנו 'לשמה'. אמנם, בדיעבד אם לא תיקן 'לשמה' – כשר[18].

טיפת דיו על הכתב

• נפלה טיפת דיו על אות כתובה ולא נשתנה צורתה, או העביר קולמוס על האות כדי לייפותה ולא אמר שעושה כן 'לשמה' – כשר, ויותר טוב שיעביר עליה שוב קולמוס ויאמר שעושה כן לשמה[19].

הארכת אות

• תיבה שיש בה ריוח ונראית כשתי תיבות – על הסופר להמשיך את האות שלפני הריוח כדי שתראה כתיבה אחת, ויקדש. טעה ולא קידש לפני שתיקן – הסת"ם כשר, כיון שתיקון זה אינו בכלל כתיבה[20].

קידש חצי אות

• התחיל לכתוב אות ולא סיימה עדיין ונזכר שלא קידש, אם צורת האות עליה וחסר בה רק תוספת בגג או ברגל כדי להכשירה – הטוב ביותר שימחק ויחזור ויכתוב, אמנם בדיעבד יכול לקדשה עכשיו[21]. אמנם, אם כתב את תחילת האות לשמה וסיימה שלא לשמה, או שנפלה טיפת דיו והשלימה את האות – לכתחילה ימחק את כל האות, ובדיעבד די שיגרור עד שתתבטל ממנה צורת האות.

קפץ קולמוס ונכתב קו

• סופר שתוך כדי הכתיבה קפץ הקולמוס שבידו ונכתב קו או חלק מקו – טוב להחמיר ולמחוק את הקו ולכתוב את כל האות מחדש. אמנם, ניתן להכשירו אם ממשיכים ועושים ממנו אות, ובלבד שאין לו צורת אות כשלעצמו לפני כן. ואם הדיו עדיין לח (ואין לו צורת אות) – לכו"ע כשר, ובלבד שיזיזו ממקומו ע"י קולמוס[22] .

קפץ קולמוס ונכתבה נקודה

• סופר שתוך כדי הכתיבה קפץ הקולמוס שבידו ונכתבה נקודה – יכול להשתמש בה לכתיבת אות[23].

כתיבה לא במחשבה

• כתב אות מתוך מחשבה שכותב מילה מסוימת, ובאמת היה צריך לכתוב מילה אחרת שמתחילה באותה אות, ונזכר אחרי שסיים כתיבת האות – כשר[24].

כתיבה בטעות

תיקון אות 'לשמה'

• טעה וכתב אות לא במקומה, ובתיקון סגי שיגרוד את כל האות שישאיר חלק ממנה כדי לצרפו לאות החדשה, כגון שכתב "בי"ת" במקום "דל"ת", וכשיגרוד ישאיר את גג ה"בי"ת" ויוסיף לה רגל ועשאה דל"ת – כשר[25].

כתיבה שנית

• כתב שלא לשמה – אין זה מועיל לעבור על הכתיבה שנית עם קולמוס ולומר שעושה כן בכוונה ללשמה[26].

העביר שוב קולמוס שלא לשמה

• כתב 'לשמה' והעביר קולמוס 'שלא לשמה' – כשר, וטוב שיעביר עליו קולמוס שוב[27].

כוונה לא כאמירה

• התכוון לומר: "לשם קדושת ס"ת" וטעה בלשונו ואמר בטעות: "הריני כותב לשם קדושת מזוזה או תפילין או מגילה" והתחיל לכתוב ספר תורה – בדיעבד כשר[28].
• התכוון לומר "לשם קדושת תפילין" וטעה בלשונו ואמר: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או מזוזה או מגילה" וכתב תפילין – התפילין בדיעבד כשרות[29].
• התכוון לומר "לשם קדושת מזוזה" וטעה בלשונו ואמר: 'הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או תפילין או מגילה' וכתב מזוזה – המזוזה בדיעבד כשרה[30].
• סופר שכתב סת"ם ואחרי הכתיבה הוא מסתפק אם קידש – הסת"ם כשר[31].

סת"ם לשם הקונה

• אין עניין לכתוב סת"ם לשם הקונה[32]. אמנם, אם אנשים רוצים שיכתבו לעילוי נשמת אדם מסוים – מותר לעשות כן כדי שישלמו יותר.

דיני 'לשמה' מיוחדים לתפילין

קידוש מפורט בתפילין

• הכותב תפילין – אינו צריך לפרט בקידוש את סוג התפילין שכותב. ולכן, הכותב תפילין דשימושא רבה – אינו צריך לפרט שכותב לשם שימושא רבא, והכותב תפילין דרש"י – אינו צריך לפרט שכותב לשם תפילין דרש"י וכן ברבנו תם, ומספיק שיאמר שכותב: "לשם קדושת תפילין"[33].

טעות בקידוש

• סופר שכתב תפילין וטעה שחשב שכותב מזוזה וקידש 'לשם קדושת מזוזה' במקום 'לשם קדושת תפילין' – התפילין פסולות[34].

דיני 'לשמה' מיוחדים למזוזה

קידש בטעות

• סופר שכתב מזוזה וטעה שחשב שכותב תפילין וקידש 'לשם קדושת תפילין' במקום 'לשם קדושת מזוזה' – בדיעבד כשר[35].

קידוש בטעות ובהפסק

• אמר לפני תחילת כתיבת מזוזה 'לשם קדושת מזוזה' כראוי והפסיק בכתיבה, וכשחזר לכתוב טעה בלשונו ואמר 'לשם קדושת תפילין' – בדיעבד כשר [אפילו היכא שהסיח דעתו][36].

'לשמה' במגילה

ספק אם קידש

• סופר שבדרך כלל מקדש לפני הכתיבה וכתב מגילה, ואחרי הכתיבה הוא מסתפק אם קידש – המגילה כשרה[37].

היסח הדעת

תנאי לכל היום

• המנהג הטוב ביותר לסופר הוא לומר בכל יום לפני שמתחיל לכתוב ספר תורה: "כל מה שאכתוב היום הוא לשמה", ומועיל גם אם יסיח דעתו[38].

תועלת ה'קידוש'

• אמר לפני תחילת הכתיבה שכותב לשם קדושת ספר תורה – מותר לו להמשיך לכתוב כל אותו היום על סמך הקידוש הראשון, אמנם אם הסיח דעתו, כגון שיצא מהבית לסידורים או לאכול או שהלך לישון – טוב שיחזור ויקדש, שכח – כשר[39].

הפסק בקידוש

• קידש לפני שהתחיל לכתוב סת"ם והפסיק כדי לאכול באותו מקום או שיצא לשירותים – אין זה נחשב היסח הדעת, ולכל השיטות לא צריך לחזור ולקדש[40].

דרך טבילת הקולמוס

• אין זה משנה מתי מטביל את הקולמוס אם לפני שמקדש את הכתיבה 'לשמה' או אחרי, מלבד בשם השם [כמבואר בפרק קדושת השם].

היסח הדעת בס"ת

תיקון ס"ת לשמה

• סופר שכתב ספר תורה וביום שסיים את הכתיבה אמר שכותב 'לשמה', והניחו את ספר התורה בבית הכנסת כדי לקרוא בו, ועתה יש צורך לתקנו –צריך לקדש מחדש[41].

[1] איתא בגמ' גיטין (מ"ה ע"ב): "ספר תורה שכתבו עובד כוכבים, תני חדא: ישרף, ותניא אידך: יגנז, ותניא אידך: קורין בו! לא קשיא: הא דתניא ישרף – ר"א היא, דאמר: סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים; והא דתניא יגנז – האי תנא הוא, דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא: ס"ת, תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: 'וקשרתם… וכתבתם', כל שישנו בקשירה – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה; והא דתניא קורין בו – האי תנא הוא, דתניא: לוקחין ספרים מן העובדי כוכבים בכל מקום ובלבד שיהיו כתובין כהלכתן. ומעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ורשב"ג, עיבוד לשמן בעי, כתיבה לשמן לא בעי?! דתניא: ציפן זהב, או שטלה עליהן עור בהמה טמאה – פסולות, עור בהמה טהורה – כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן; רבי שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עור בהמה טהורה – פסולות, עד שיעבדן לשמן". ומכאן דייק בסמ"ג (עשין כ"ה) שצריך כתיבה לשמה. וראה בב"ח (סי' רע"ו).

כתב המרדכי (הלכות קטנות, מנחות פרק התכלת, רמז תתקמ"ט): "ס"ת תפילין ומזוזות שכתבם מין כותי נכרי ועבד אשה קטן ישראל מומר – פסול, שנאמר: 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה – ישנו בכתיבה וכו' ולהכי פטור מלברך. הקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש: למה ליה קרא למעוטי נכרי, תיפוק ליה דבעינן כתיבה לשמה כס"ת, וצריך שיאמר בפירוש לשמה אני כותב, כיון דסתמא לאו לשמה קאי, מדאמר פרק הניזקין: אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, ולא קאמר כתבתיו שלא לשמן דאז היה משמע דסתמא לשמה קאי ובעי עקירה לפוסלו וכן הוא גבי גט? ויש לומר: דקסבר האי תנא לא בעינן כתיבה לשמה. ועוד תירץ ה"ר אלחנן דתורה סתמא לשמה קיימא, ומה שמדקדק מההיא דהניזקין מדלא קאמר כתבתיו שלא לשמן, דהא גבי גט נמי דסתמיה לאו לשמה קאי דאשה לאו לגירושין קיימא, ואפ"ה תנן בגיטין: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה ולא קאמר שלא נכתב לשם אשה. ומיהו אי לאו להכי קאי ודאי היה צריך להוציא מפיו שכותב לשמן כמו גבי גט, וכ"פ הקונטרס בריש מכילתין גבי שלא לשמן, וכן בריש זבחים דצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם, ויכול לומר בתחלה: אני כותב ס"ת זה לשמה ותו לא צריך וכו'. ולרש"י ז"ל נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא, דמהיכא תיתי דפסולה כשכתב ישראל בסתם, דסברא הוא מסתמא כיון שכותב ס"ת לקרות בו או ללמוד בו ולא גרע מזבחים דבעינן לשם ששה דברים ואפ"ה אם לא אמר בפירוש כשר כדאמר ר' יוסי פ' ב"ש ובריש זבחים מייתי לה, אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינן שיכתבם לשם קדושת השם יתברך, מה שאין כן בשאר ס"ת, ולהכי נקט בפרק הניזקין: אזכרות שלו כתבתי שלא לשמן ולא נקט שאר הספר. ולפירוש אחר יש לומר דנקט שמות משום דלא משוי איניש רשיעא ובאזכרות יכול לומר שכחתי לכותבם לשמם לומר בפירוש וכו' עכ"ל רבינו שמשון".

וכדברי ר"א כתב בספר האשכול (הלכות ס"ת אות י"ג): "אבל המנהג שאומר הסופר כשמתחיל לכתוב: הנני כותב לשם קדושת תורת ישראל. ודאי כשכותב אזכרות צריך לומר בכל א' וא': הנני כותב לשם קדושת השם דבפ' הנזיקין איתא: כל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שווה כלום ופסול, והאי דינא ודאי איתמר שנכתב הכל לשמו לבר מאזכרות, דאי לא בלאו הכי אפסל אלמא דלא מהני לאזכרות כי אמר בתחילה שכותב לקדושת התורה. מיהו איכא למימר דבתחלת הכתיבה לא אמר מידי מכל מקום הכל כשר כדאמרן דסתמא לשמו אבל באזכרות צריך למימר דכותב לשמן ובכה"ג אי לא אמר – פסול, אבל אם בתחילת הכתיבה אמר: הריני כותב לשם קדושת ספר תורה ולקדושת כל שמות הקדושים שבו ושכח לקדש שמות – לא מפסל". וראה עוד בס"ד בחלקים הבאים בפרק הלכות הכנה לקדושת השם.

כתב בספר התרומה (סימן קצ"ב): "וצריך שיאמר לו בפירוש שנותנן בעבוד לעשות מהם דבר קדושה, וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל והאזכרות לשם קדושה כי שמא לא סגי במחשבה". וכן כתב הסמ"ג (עשין כ"ה). וכתב הרא"ש (הלכות ס"ת סימן ג'): "והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת או לשם תפילין או סגי במחשבה. וכן גבי כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות. וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה או סגי במחשבה. לפי שמצינו פיגול דכתיב ביה: 'לא ירצה' ובעיא דיבור (זבחים כז, א), ותרומה ניטלת בלא דיבור רק במחשבה (תרומות פ"א), ובשליחות יד כתיב: 'על כל דבר פשע', והחושב לשלוח יד בפקדון – חייב. הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך. וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר: ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה, ותו לא צריך".

כתב הרמב"ן במלחמות ה' (סוכה ד' ע"ב) בדעת הרי"ף: "ועוד דגרסי' במנחות בפ' התכלת: ת"ר: תכלת – אין לה בדיקה ואינה ניקחת אלא מן המומחה. ספרים – יש להן בדיקה ואינם ניקחין אלא מן המומחה. תפילין ומזוזות – יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם. וזו גי' רבינו וכל ספרי הגאונים ז"ל. ופי' רבינו שלמה: יש להם בדיקה – בחסרות ויתרות אעפ"כ אינם ניקחין אלא מן המומחה היודע לעשות בהן עבוד לשמן. וניקחין מכל אדם – דלא בעי עבוד לשמן. ושמעינן מינה שהספרים צריכין עבוד לשמן, והתפילין אינן צריכין עבוד לשמן. וכן בכתיבה עצמה אלו צריכים ואינן ניקחים, ואלו אינן צריכין ולפיכך ניקחין מכל אדם. וזהו שאמרו בהנך עובדי דגיטין בס"ת לא עבדתים לשמן. אבל קשה לנו בסברא זו שהרי שנינו: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון וכו' הא לענין עבוד וכתיבה לשמן זה וזה שוין! וי"ל התם חומרי דתפילין ומזוזות קתני, קולי לא קתני". כלומר דס"ל להרי"ף שלא צריך בתפילין ומזוזות עיבוד וכתיבה לשמה, אבל בס"ת צריך.

והנה המעיין ברמב"ם יראה שלא מצינו בשום מקום שכתב שבעינן לשמה בכתיבה, מלבד מה שכתב (הלכות תפילין פ"א הט"ו): "הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן – פסולין". כלומר שזה דין דווקא באזכרות, ובשאר הכתיבה לא אכפת ליה [אמנם יש חולקים בדעת הרמב"ם – ראה בהערה ד'], וכן כתבו התוס' (מנחות מ"ב ע"א) באחד מהתירוצים: "אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי (לשמה) האי, ואיצטריך למעוטי אי כתב בלא אזכרה" [ולתי' השני שם סתמן לשמן ואף האזכרות שבה], וביאר בלשכת הסופר (חקירה א' אות כ"א) שפסול של גוי זה מדין קשרתם וכתבתם ולא מדיני לשמה, וכתב: "ותמיהני מאוד על הפוסקים שלא התעוררו בזה שדעת הרי"ף והרמב"ם נראה דלא בעינן לשמה". וראה עוד שם (ס"ק כ"ג).

ומכל מקום למעשה כתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א'): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה. ומספיק לכל הספר". ובהלכות תפילין (או"ח סי' ל"ב סע' י"ט): "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין, מלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותב לשם קדושת השם".

וכתב הש"ך שם (ס"ק א'): "היינו שיאמר כן בפירוש ולא סגי ליה במחשבה כדלעיל סי' רע"א ס"ק ג'". ושם לגבי עיבוד כתב: "שיאמר כו'. כן בפירוש ולא במחשבה לחוד כמ"ש בא"ח סימן ל"ב סעיף ח'".

כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן קנ"ד): "כבר דברו הראשונים ז"ל בזה והעלו דצריך דבור. והטעם לדעתי שבכל דבר שבקדושה כגון ס"ת תפילין ומזוזה שהצריכו לשמה אין הקדושה חלה במחשבה לבד, אלא בדבור שהדבור עושה רושם גדול. וחכמי המדרש הזכירו זה בכמה מקומות וכו'. ולכן טוב וישר בכל הדברים שצריכין לשמה לפרש בדבור שהוא עושה לשמן, אבל בדיעבד מודה אני שאין הדבר נפסל בכך כיון שגמר וחשב בדעתו לעשותן לשמן".

והביא במלאכת שמים (כלל ג' בינה אות א') את דברי הרדב"ז, וכתב: "גם בספר גט מקושר דף מ"ג ע"ד אות ס"א נראה להקל" וכו', וכן משמע שדעתו להקל, וכן כתב בקסת הסופר (כלל ד' סעי' א'): "ואם לא הוציא בשפתיו אלא שחשב כן בלבו – יש פוסלין אפי' בדיעבד, ויש מכשירין בדיעבד, וכן נראה עיקר". וראה בלשכת הסופר (שם ד').

וכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן צ"ד) שמעיקר הדין די במחשבה, עיי"ש. וכתב הב"ח (או"ח סי' ל"ב, יו"ד סי' רע"ו) שבחישב לשמה – בדיעבד כשר. וכ"כ בשולחן גבוה (יו"ד סי' רע"א ס"ק ח') וכ"כ הבני יונה (יו"ד סי' רע"ד). וכתב הפת"ש (יו"ד סי' רע"א ס"ק ז'): "ובספר ב"י הביא (תשובת רמ"ע) דבדיעבד די במחשבה [והוא בסי' צ"ד וכ"כ (בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד) וגם בבאר הגולה לקמן בר"ס רע"ד ובחבורי לאה"ע סי' קנ"א ס"ז הארכתי קצת בזה]". וכ"כ עטרת זקנים (סי' ל"ב אות ד),

אולם הרעק"א כתב: "משמע דהוא לעיכובא וכדנראה מלשון ההג"ה. ולעיל ס"ט כ': וטוב להוציא בשפתיו. וע' יו"ד רסי' רע"א ורע"ד וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' קנ"ד". וכ"כ המשנ"ב (ס"ק צ"ה): "ולא סגי במחשבה אף בדיעבד [א"ר ופמ"ג]. ועיין בחידושי רע"א" [וראה עוד אליה רבה (או"ח סימן ל"ב ס"ק ט"ו ול"ו) ובפמ"ג אשל אברהם (סי' ל"ב אות י"א ול"ב)]. וכ"כ בשו"ע הרב (סי' ל"ב סעי' ל"א), וכתב: "אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה – יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אף על פי שחישב בלבו", ועיי"ש לגבי עיבוד לשמה שמספיק בדיעבד מחשבה.

ובזבחי צדק (יו"ד ח"ב סי' ז') הביא דברי מרן (או"ח סי' ל"ב סעי' ח') לגבי עיבוד: "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד, וצריך שיהיה מעובד לשמו. טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה. אבל אם עיבדה לשם מזוזה – פסול". ודייק דבדיעבד – כשר.

והביא עוד להוכיח מהשו"ע (סעי' י"ט), שכתב: "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין. מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. הגה: וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא"ש ה"ת וס"ת וטור יורה דעה וא"ח). ויש להקל בדיעבד". וכתב מזה שהרמ"א מכשיר בדיעבד משמע שדעת מרן שאפי' בדיעבד – פסול. וכן נראה מהב"ח שמכשיר בדיעבד במחשבה, וכתב דלא כב"י.

והביא דברי השו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' ב'): "אף על פי שאומר בתחלת הספר שכותבו לשם קדושת ספר תורה, בכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ואם לא עשה כן – פסול". וכתב בזבחי צדק שם: "והנה מדברי מרן אלו לא שמענו אם בדיעבד כשחישב פסול או כשר, דנוכל לומר דהא דכתב השו"ע צריך שיאמר וכו' היינו לכתחילה. ואע"ג דכתב מרן שאם לא עשה כן – פסול, נוכל לדחוק ולומר ואם לא עשה כן – פסול היינו דלא עשה כן אפי' במחשבה, אבל בשחישב יכול להיות דכשר. מיהו מפשט דבריו מוכח וכו' אם לא עשה כן באמירה ומשמע כדהבין הרמ"א והב"ח וכן הבין דבריו הזרע אמת ח"א או"ח סי' ו', וא"כ קשה היאך כתב בסי' ל"ב סעי' ח' שהבאנו לעיל בעניין העיבוד שטוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד וכו' מדנקט טוב משמע דכשר בדיעבד. ואחר החיפוש מצאנו ראינו להר' בית יהודה ז"ל ביו"ד סי' ג' כתב, וז"ל: ועוד י"ל שיטה אחרת בכוונת הרא"ש והטור והשו"ע, והוא, דכיון דמספקא ליה אי בעי דיבור יש לפסול מספק דהא הוי ספיקא במידי דאורייתא דלשמו בספר תורה וכו' ולישנא דטוב דכתבו גבי עיבוד לאו דווקא ופירוש אם לא עשו כן דכתבו הטור הוו כפשוטיה וכו' וכן הדעת נוטה, עכ"ל. עיי"ש. הרי שבהדיא פירש דברי מרן שס"ל דאפי' בדיעבד – פסול, וטוב דכתב לאו דוקא. ולפ"ז יצא לנו להלכה דבין בעיבוד בין בכתיבה צריך לומר בפיו], ואם חישב דוקא פסול אפי' בדיעבד. והרב הגדול ר"ז בשו"ע הרב סעי' ל"א כתב דכתיבה לשמה אם חישב – פסול אפי' בדיעבד אבל בעיבוד כיון דאיכא מרבוותא דס"ל דלא בעי עיבוד לשמה אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר, מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו וכו' כיון דיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפי' לכתחילה, עכ"ד. ולפ"ז עלו דברי מרן כהוגן דבעיבוד בדיעבד – כשר, ובכתיבה אפי' בדיעבד – פסול, וכן העלינו בישיבה כדעת הר"ז". והביאו הקול יעקב שם (ס"ק ה').

ולכן למעשה אע"פ שלכתחילה צריך שיאמר בפיו, בדיעבד – כשר במחשבה בלבד.

[2] קול יעקב (סי' רע"ד ס"ק א').

[3] ראה לעיל בהערה א' שדעת הרא"ש וסיעתו שצריך לשמה בכתיבת במזוזה.

והנה לעניין עיבוד העור כתב הטור (יו"ד סי' רפ"ח): "והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב ונהיגי להצריך עיבוד לשמה", וכתב הב"י שם: "ובתשובה לחכמי לוני"ל (שו"ת (הרמב"ם) פאר הדור סי' י"ח) כתב הוא ז"ל שהטעם מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. ואם תאמר מאי שנא ספר תורה ותפילין צריכין עיבוד לשמה, לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הן המצוה ולפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמה לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים, ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית חייב ואם אין בית – אין מזוזה, אבל ספר תורה ותפילין – חובת הגוף התדירה, עד כאן לשונו". וכתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ה'): "צריכה עיבוד לשמה לכתחלה. אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמה יתבטל מהמצוה – יכתבנה על עור שאינו מעובד הנמצא, ויקיים המצוה מיד בעוד שמבקש עור מעובד לשמה".

אמנם לפי מה שכתב הש"ך (שם ס"ק ד'): "ודעת רוב הפוסקים נראה דאפי' דיעבד – פסולה בעור שאינו מעובד לשמה וכ"פ הב"ח". וכ"כ בקול יעקב (שם ס"ק י"א). וא"כ כ"ש לענין כתיבה.

ועוד כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ז'): "דינה לענין הדיו והכתיבה והתגין של שעטנ"ז ג"ץ, כמו בספר תורה". וא"כ ה"ה לכתיבה לשמה. וכתב בשו"ת אבני נזר (סי' תקי"ח) שגם לדעת הרמב"ם שהובא בהערה א' שלא צריך עיבוד לשמה. ולעניין כתיבה לא פירש אם צריך לשמה, דיש לחלק בין דין לשמה בעיבוד לבין כתיבה, וז"ל: "ועל כן יש לומר דאפילו לדעת רמב"ם דמכשיר עיבוד שלא לשמה במגילה לטעמי' דאפילו במזוזה מכשיר עיבוד שלא לשמה וכמו שביאר הטעם בתשובה משום דלא בעינן עיבוד לשמה אלא בחובת הגוף התדירה וכו' וכל זה בעיבוד דאינו רק הזמנה. אבל בגוף כתיבת מזוזה דודאי בעי כתיבה לשמה ואינו דומה לעיבוד שהיא רק הזמנה. ועל כן מקילין בדיעבד בספרים ותפילין בחושב לבד מה שאין כן בכתיבה. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ל"ב סעיף ל"א. שפיר יש לומר שאפילו במגילה – פסול כמו במזוזה".

וראה לעיל בהערה א' שדעת התוס' והרי"ף שלא צריך, וראה בפרק ב' הלכות הקלף סעי' כ"ט.

[4] כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב ה"ט) לגבי מגילה: "ואין העור שלה צריך לעבדה לשמה. היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד או שכתבה גוי או מין – פסולה", וכתב הרב המגיד שם: "זה פשוט שלא נזכר בה עבוד ואינה כס"ת אלא לדברים שהשוה לו", ובהגהות מימוני שם (ס"ק ל'), שכתב: "וכן פסק בעל סמ"ג משמו, וז"ל: ונראה לי ראייתו מדקרינן במגילה הכתובה בין הכתובים ביחיד, עכ"ל. אבל רבינו שמחה ורא"מ כתבו שצריכה עיבוד לשמה מדאיתקש לאמתה של תורה לענין שרטוט", וא"כ יש לדון האם כתיבה לשמה בעינן או לא  [וראה בשו"ע (או"ח סי' תרצ"א סעי' א')].

והנה כתב בזרע אמת (ח"ג או"ח סי' ע"ג) שלדעת הרמב"ם לפי ביאור הרב המגיד לא צריך לשמה גם בכתיבה.

וכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תקט"ז ס"ק ב'): "אך באמת לולי דברי הרב המגיד הי' נראה דהרמב"ם מודה לשאר פוסקים שדינו כספר תורה חוץ ממה שמצינו להקל בהדיא. וטעמא דידי' בעיבוד כמו שכתב בהלכות תפילין פרק א' הלכה י"א דאין המזוזה צריכה העבדה לשמה, ובכסף משנה הביא התשובות שהשיב הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל, וזה לשונו: ואם תאמר מאי טעמא ספר תורה ותפילין צריכין עיבוד לשמה ומזוזה אין צריך וכו', וסוף דבריו ז"ל: אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה, עכ"ל. ועל כן מגילה שאין חובתה תדירה דומה למזוזה זה מפני שאין חובת הגוף. וזה שאין חובתו תדירה כמו שכתב הרמב"ם שם אלא בחובת הגוף התדירה שאין צריך עיבוד לשמה. ועל כן שאר פוסקים שחולקין על הרמב"ם במזוזה חולקין עליו במגילה גם כן. וכל זה בפסול עיבוד לשמה דכשירה במזוזה לדעתו, הוא הדין במגילה". וכתב עוד (סימן תקי"ח ס"ק י'): "וכל זה בעיבוד דאינו רק הזמנה, אבל בגוף כתיבת מזוזה דודאי בעי כתיבה לשמה, ואינו דומה לעיבוד שהיא רק הזמנה. ועל כן מקילין בדיעבד בספרים ותפילין בחושב לבד, מה שאין כן בכתיבה. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ל"ב סעיף ל"א. שפיר יש לומר שאפילו במגילה – פסול כמו במזוזה".

אולם בספר מעשה רוקח על הרמב"ם (פרק א' הל' א' ד"ה "ומחנכין את הקטנים"), שכתב: "אין ספק דלכו"ע בעיא כתיבה לשמה, דהא שויא לשאר ספרים מכ"ש דלשון כתיבה קאמר קרא, דע"כ לא איפלגו המפרשים ז"ל אלא לענין העור אי בעי לשמה אי משום דלא אשכחן בהדיא דפסיל קרא, אי משום דמספקא לן אי מקרי דבר שבגופה כדמשמע מדברי הר"ן שהזכרנו, אבל לענין הכתיבה משמע ודאי דכ"ע מודו דבעינן לשמה אף לעיכובא, ותדע עוד דכתיבה לשמה חמירא מעיבוד לשמה, דבגיטין ד' מ"ה פריך תלמודא ורבי [לפנינו איתא ורשב"ג]: עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ולפי"ז אפילו מאן דלא בעי עיבוד לשמה ע"כ כתיבה מיהא בעי, דאל"כ לישמועינן כתיבה וכ"ש עיבוד". וכ"כ המטה יהודה (או"ח סי' תרצ"א ס"ק ג'), וז"ל: "ומעתה הרמב"ם גבי מגילה דלא נקט אלא אפיקורוס ועכו"ם, ולא נקט כל הנך (=אשה ועבד) דמנו לגבי תפילין ומזוזות, שמע מינה דהכא לא מפסלינן מטעם דכל שאינו בקשירה אלא מטעם דבעינן לשמה, דודאי גם במגילה בעינן לשמה וכו' דכתיבה עדיפא וחשיב כדבר התלוי בגופו", עיי"ש. וכ"כ במלאכת שמים (כלל כ"ד סע' ג'), וז"ל: "נכתבת לשמה דהיינו שקודם הכתיבה אומר הסופר: הריני כותב לשם קדושת מגילה". ובקול יעקב (סימן תרצ"א ס"ק י"ב): "וכן צריך לכותבה לשמה, דהיינו קודם הכתיבה יאמר הסופר: הריני כותב לשם קדושת מגילה".

ולענין עיבוד לשמה מצינו שהמרדכי (מגילה רמז תשצ"ה) חולק על דעת הרמב"ם, וז"ל: "אומר ר"ת דאע"ג דס"ת לא בעיא שרטוט בין שורה לשורה, אבל מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דהיינו מזוזה שיש בה מלכות שמים. וכן פי' ר"ת דמגילה צריכה עיבוד לשמה גם בתגין גם בזיונין ובחטרת החי"ת ובפתיחת הה"א והקו"ף ובקוצי יודי"ן ובהיקף גויל ובכל עניינה היא כספר תורה, מלבד שהתלמוד דימה אותה לאגרת שאם הטיל בה שלשה חוטין פירוש ג' תחיבות, אבל ספר תורה צריכה שתהא תפורה כולה בגידין כדאיתא התם". והביאו הטור והב"י (או"ח סי' תרצ"א). וא"כ משמע שאף כתיבה לשמה יצטרכו כמו ס"ת, כן כתב המטה יהודה (או"ח סי' תרצ"א ס"ק ב'-ג') [וראה באבני נזר סי' תקי"ח].

וכתב השו"ע (או"ח סי' תרצ"א סעי' א'): "ואין העור שלה צריך לעבד לשמה; וי"א שצריך עבוד לשמה". וראה בקול יעקב (שם ס"ק ה'): "ואין העור שלה צריך עיבוד לשמה – כתבו האחרונים דאין לסמוך על סברא זו כי אם בשעת הדחק שאין לו מגילה אחרת, ושלא לברך עליה, פרי מגדים (אשל אברהם אות ב'), מלאכת שמים (כלל כ"ד אות א' בחכמה ואות ב' בבינה). וכן פסק רוח חיים (אות א') להלכה כדעת היש אומרים, קסת הסופר (סימן כ"ח אות א'). ודלא כבית עובד (שם אות ד'). וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לעבד עור המגילה לשמה". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ז'). וכתב בשער הציון שם (ס"ק ד'): "ובדיעבד יש להתיר [פרי חדש]. ואם אין מגילה אחרת רק זו, אפילו לכתחלה יקרא בה, וטוב שלא לברך עליה [פרי מגדים]". וראה בפרק ב' הלכות הקלף סעי' ל"ה, וא"כ ה"ה לענין כתיבה עכ"פ לכתחילה.

[5] שו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א'): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה". וכן כתב במלאכת שמים (כלל ט' סעי' א'), אמרי שפר (כלל א' סעי' י"א). וראה בבני יונה (סי' רע"ד סעי' א') ובמה שהעיר עליו במקדש מעט (שם ס"ק ד') שהכריע כנ"ל.

[6] שו"ע (סי' ל"ב סעי' י"ט): "יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין". וכן כתב במלאכת שמים (כלל ט' סעי' א'), וראה עוד באמרי שפר (כלל א' סעי' י"ב).

[7] כן כתב במלאכת שמים (כלל ט' סעי' א'), וראה עוד באמרי שפר (כלל א' סעי' י"ב).

[8] לדוד אמת (תורת שלמים סי' י"ח אות ט"ו), אמרי שפר (כלל א' אות י"ב) וקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ה'). ועיין עוד בקול יעקב (ס"ק ד') שכתב שכשאומר: "ולשם קדושת כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא המפורשים והרמוזים והמצורפים", אין הכוונה לאזכרות עצמן, וז"ל : "לענ"ד אינו, דמה שכתב בתורת השלמים לא על האזכרות אמר כן, אלא על הספר תורה שכותב אותו לשם קדושת שמותיו של הקב"ה, שידוע שכל התורה שמותיו של הקב"ה. דאם איתא על קדושת האזכרות היה לו לומר: וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם, ועוד לא היה לו לומר: המפורשים והרמוזים והמצורפים. אלא על דרך האמת אמר כן, שיכתוב הספר תורה לשם שמותיו של הקב"ה".

[9] ראה לעיל הערה א'.

[10] ראה לעיל הערה א', והטעם – כיון דסתמן שלא לשמן.

[11] כתב הרא"ש (הל' ס"ת סי' ג'-ד'): "הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, ותו לא צריך. וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר: ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה, ותו לא צריך". וכתב הב"י (יו"ד סי' רע"א): "ומ"ש: ותו לא צריך. היינו לומר שאין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמעבדם לשמה אלא בעת תחלת העיבוד בלבד". וא"כ ה"ה לכתיבה שלא צריך לחשוב לשמה מאחר שאמר בתחילת הכתיבה. וכן משמע ממה שכתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א'): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה. ומספיק לכל הספר".

והנה כתב באור זרוע (ח"א הלכות תפילין סי' תקנ"ה): "ואינו רשאי לכתוב תפלין ומזוזות כשהוא מתנמנם שהרי לא יכתוב לשמה". וביאר בדרכי משה (או"ח סי' ל"ב ס"ק ז') דהיינו שלא יכוון. וכן כתב ברמ"א שם (סעי' י"ט).

וביאר בשו"ע הרב (שם סי' ל"ב סעי' ל"ב): "שאף שלומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה, מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה".

אמנם במקדש מעט (יו"ד סי' רע"ד ס"ק ו') כתב, וז"ל: "אף שהשאר סתמא הוי כמפרש כי העושה על דעת הראשונה עושה, אבל לא יכתוב מתנמנם ומתעסק דאז לא שייך על דעת ראשונה". וכן נראה מהחזו"א (או"ח סי' ו' ס"ק י"ג) שכתב: "בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם וכו' שבמה שאמר בתחלת הספר סגי ואין צריך מחשבה בכל פעם שבא לכתוב דכל כתיבה חד הוא, אבל האזכרות צריכה מחשבה שאינה בכלל מחשבה ראשונה והדיבור גם כן נאמר בלשון מחשבה בפוסקים שעיקר הלשמה הוא במעשה הכתיבה והדיבור הוא קודם שהתחיל ומורה על המחשבה בשעת המעשה, ואף אם טרוד במחשבות זרות לית לן בה".

[12] ראה בהערה א', וכאן כיון שאין אומדנא דמוכח שנתכוון לשמה וקיי"ל סתמא לא לשמה – פסול [וראה בביאור הלכה (סימן ל"ב סעיף י"ט ד"ה "בתחלת") משמע שבלי שאמר בתחילה בספק פסול].

[13] ראה בהלכות קטנות (חלק א' סי ס"ז) בענין סופר שכתב מקצת הראשון של השם שלא בכוונה ואח"כ נזכר וקידש מקצתו השני, וז"ל: "מההיא מס' סופרים פ"ה ה"ב דהיה מתכוין לכתוב אות 'ה' וכתב יהודה עושה מדלית 'ה' וכו', אין ראיה, אבל מההיא (שבועות ל"ו) דכתב א"ד מאדנות יש ראיה דפשטה קדושה למפרע". וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ו בסופו) שכתב דקדושת השם ישנו מתחילה ועד סופו ואינה משתלמת אלא בסוף, והביא כל זה בספר בני יונה (סימן רע"ו קצר ט' ארוך ד'), הרי שדעתם להכשיר. אמנם דעת העדות ביהוסף (בן סאמון חלק ב' סי ל"ב) והעקרי הד"ט (יו"ד סי' ל' אות י"ב) אינו כן אלא שכל השם צריך להיות לשמה, ובלי זה – פסול. וכן נוטה דעת הזבחי צדק (שו"ת חלק אורח חיים סי' ח'). ונראה שגם המקילים שם יחמירו הכא, שכל זה כיון שדווקא בקדושת השם שקדושתו חלה רק כשישלם השם לכן כשר היכא שקידש למפרע, אבל כאן בכל אות ואות קדושתה עליה, וכן כתב לחלק בשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים סי' כ"ז).

[14] ראה בהערה הקודמת, ותלינן שמהא שקידש השם מסתמא היתה גם כוונתו לשם קדושת ספר תורה, וראה עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קי"א) שכתב: "הנה עוד נלע"ד דגם לשיטת הב"י הנ"ל דלשם מזוזה פסול בתפלין דהוי קדושה קלה, היינו בשאר תיבות, אבל בשם הקודש קדושתו למעלה מכל הקדושות, ואין חילוק בין שם של מזוזה או תפלין או ס"ת, וא"א לחלק כלל בין הקדושות והוא אחד ושמו אחד וא"כ כיון דאמר לשם קדושת השם הרי נתקדש השם בקדושתו הגדולה מכל הקדושות וכשר גם לתפלין ולס"ת, ולא נגרע ממנו דבר ח"ו בעבור אמירתו לשם מזוזה, וז"ב ונכון לענ"ד".

[15] כתב הברכי יוסף (יו"ד סימן רע"ד סעי' א'): "והמגיה אח"כ שורה או יותר, צריך שיכוין גם הוא מחדש לשם קדושה, ולא סגי במה שאמר סופר הראשון. הרב מהר"י עאייאש בשו"ת בית יהודה ח"א י"ד סימן ג'". והביאו בלשכת הסופר (סי' ד' ס"ק ג'). וכתב בדעת קדושים (סי' רע"ד ס"ק א'): "אם אחר כותב אות א' או קוצו של יו"ד או שום תיקון להשלמת האות – צריך לומר בפירוש שכותב לשמה ומעכב בדיעבד". וביאר בגידולי הקדש שם (ס"ק א') שכל מה שמצאנו זה כשראשון כותב על דעת הראשון הוא עושה, אבל בתרי גברי לא מצאנו כן. וכעין סברה זו כתב בדעת קדושים (סי' רע"א ס"ק ג'), עיי"ש מה שהאריך בדעת החת"ס.

[16] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק צ"ג): "נראה דה"ה בתיקון האותיות הנפרדות דצריך לשמן, הואיל דבלא"ה התפילין הם פסולים דאין עליהם צורת אותיות כראוי, כאן הרי אין צורתה עליה".

[17] כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ט סעי' ב'): "כל שפסול לכותבן – פסול בכל תיקון עשייתן". וכתב המג"א שם (ס"ק ו'): "אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון – כשר בדיעבד. וה"ה אם תפר הס"ת. ומ"מ לרווחא דמלתא אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מקרי לכתחלה. ודוקא בס"ת, אבל בתפילין מקרי דיעבד דבעי' כסדרן [ר"מ מלובלין סי' ס"ח]". וראה משנ"ב שם (ס"ק י'), קול יעקב (שם ס"ק י"ט וסי' רע"ח ס"ק ט"ז), וא"כ ה"ה לענין לשמה.

וכתב בדעת קדושים (סי' רע"א ס"ק ג'): "וכן בנמצא בס"ת מה דצריך להיות תקון גרירת בין האותיות על ידי שאחר הכתיבה נגעו להדדי, צריך לומר שהתיקונים עושה לשמה והוא גדר התחדשות והיסח הדעת ונמלך שאינו נכלל אל האמירה שבתחילת הכתיבה, ואולי בתיקונים האלו גם בדיעבד חמיר דהוי ליה מעין הכתיבה אף שאינן כתיבה ממש, שהרי ע"י זה ליכא בכך חשש חק תוכות, מכל מקום לגבי בעי לשמה הוי ליה מעין כתיבה עצמה [זה תמוה – דגם את"ל במגיה שכותב אות הנחסר בעי לפרש לשמה, עיין לקמן סי' רע"ד ובהגה, מכל מקום גרירת נגיעות שאין בו שום כתיבת דיו לא יפול בו לשמה, ואילו פקע הנגיעה מאליה או קוף הפרידם כיון שעכ"פ נפרדו ודאי כשר, ובמג"א סי' ל"ט ס"ק ו' בנגרר על ידי קטן וגוי – כשר, והני לאו בני לשמה נינהו]". וא"כ לכתחילה טוב שיאמר שמתקן לשמה, ובדיעבד – לא נפגם.

[18] והטעם – כיון שצורתה עליה, וראה בעיקרי הד"ט (יו"ד סי' ל' סעי' ד'), שכתב: "ועיין להרב בעי חיי סי' רל"א דס"ת שנכתב כתיקונו ושוב ניטשטשו איזה אותיות ותיבות, אם רשומן ניכר – יכול להעביר עליהן קולמוס ואפילו באזכרות וא"צ לקדשן מחדש ע"ש".

ועיין עוד בזה בבה"ל (סימן ל"ט ד"ה "בכל תיקון עשייתן"), וז"ל: "ולכאורה יש להסתפק ביוד"י האלף והשין והעין שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, וכן אם חסר קוץ השמאלי ביו"ד אם מהני תיקון ע"י אלו הפסולין בדיעבד, מי נימא כמו דלענין שלא כסדרן מקילינן ואמרינן דאין זה כתיבה חדשה כיון דעיקר צורתו עליו, ה"נ לענין זה ולא קרינן ביה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, או דילמא כיון דעכ"פ עתה האות פסול וע"י תיקונן של אלו הפסולין יוכשר האות – פסול אפילו בדיעבד, ולא דמי לגרירה, דשם אינו עושה מעשה בגוף צורת האות כלל. ואין להביא ראיה להקל בזה מדנקט המהר"ם בסוף דבריו, וז"ל: אכן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א והקו"ף או רגלי האלף בגגות או פני האלף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן פשיטא דהס"ת פסולה, דהא א"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנעשה בפסול לחזור ולכותבו מחדש וזה מיקרי כתיבה גמורה, עכ"ל. ולא נקט יותר רבותא דאפי' בזה שהיה קודם תיקון האשה ג"כ עיקר צורתו עליו דפסול כל שהוסיף בכתיבה ועל ידו הוכשר האות, דאפשר משום דהמהר"מ רצה להשיב להשואל בשאלתו ששאל לפניו בגרירת האשה אם כשר והשיבו דיש חילוק בין גרירה לגרירה וכדאיתא שם, לכך לא נקט רבותא זו, וכן מסתבר". [וראה בהערה הקודמת], ולכן כאשר מתקנו יש לו לתקנו לשמה, אבל אם לא כיוון – לא נפסל וכדכתב בעיקרי הד"ט.

[וראה עוד בביאור הלכה (סימן ל"ב ד"ה "אות אחת"), ובקול יעקב שם (ס"ק ק"ל) לגבי אות שנחלקה שתראה כשתי אותיות].

[19] הטעם – כיון שצורתה עליה, וראה בהערות הקודמות. כתב השו"ע באבן העזר (סימן קל"א סע' ה'): "גט שכתבו שלא לשמה, אף על פי שהעביר עליו קולמוס לשמה – אינו גט. ויש אומרים שחוששין לו". וכתב הפרי מגדים (משבצות זהב סימן ל"ב ס"ק ט"ו): "והנה יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי הנני פורטם (ושייך ג"כ לסעיף גימ"ל), דע דבאה"ע סימן קל"א סעיף ה' ובית שמואל אות ה' דיו על גבי דיו אין כתב עליון כלום, ואין פוסל לכהונה כלל, כי דיו על גבי דיו – לאו כלום (הוא הדין סיקרא על גבי סיקרא – לאו כלום). אבל היש אומרים שם דחוששין, יע"ש. ואם כן כתב תפילין ונפל אח"כ על האות דיו שלא בכיוון, וצורתה עליה, או העביר דיו שלא לשמה עליה, באנו למחלוקת, להר"מ [גירושין ג, ד] – כשר, וליש אומרים [בשו"ע שם] – פסול", וראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק פ"ג).

וראה עוד בדעת קדושים (סימן רע"א ס"ק ח'): "ניתז דיו על אותיות מספר תורה, אות י' שעל כולה ניתז – צריך למוחקה ולכתוב אחרת, דקיימא לן כתב עליון מבטל כתב הראשון והדיו שניתז אינה כתיבה בידיים ושלא לשם קדושת ספר תורה". וא"כ בנידון דידן שתיקן שלא לשמה יש לפוסלו לי"א, אלא שבמסקנתו שם כתב: "ומצאתי כתוב סתירה להנ"ל דיו על גבי דיו נעשה טפל לדיו הראשון ואינו בגדר כיסוי על כתב שנכתב לשמה", ושם בגידולי הקדש (ס"ק ט"ז) האריך להוכיח שכן הוא. וראה עוד במשנ"ב (סימן ל"ב ס"ק סז) שכתב: "אם לא נשתנה צורת האות – יכול למחוק טיפת הדיו, ואין חילוק בין שנפל הדיו לתוך חלל האות בלבד או גם על האות גופא ונתעבה גג האות או גם הירך עי"ז, אפ"ה יוכל לתקן ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות ניכר עדיין. ומדינא אפילו תיקון לא בעי בזה, רק יותר טוב שיתקן, ע"כ יכול לעשות תיקון זה אפילו בתו"מ דבעינן כסדרן, ועיין בבה"ל". ובביאור הלכה (שם ד"ה "ואינה ניכרת") כתב: "עיין במ"ב בס"ק ס"ז לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות, דכתבנו שם להקל בזה, אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש. כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות, עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין, ואף שמיישבו שם קצת, מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה, דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א".

[20] כתב הביה"ל (סימן ל"ט סעיף ב' ד"ה "בכל תיקון"): "ומה שכתב המג"א בשם מהר"ם דאם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון – כשר בדיעבד, כונתו בענין הכתיבה כגון שהיה הפסק גדול בתיבה עד שהיה נראה כשני תיבות והמשיך האות לפניה (כגון בתיבת לאבותיך המשיך הבי"ת וכל כה"ג) כדי שיהי' נראה כתיבה אחת, דזה מותר מדינא אפילו בתפילין דבעינן כסדרן, דזה איננו בכלל כתיבה, וכדלעיל בסימן ל"ב, לכן מותר זה אפילו ע"י פסולין כמו גרירה". וא"כ ה"ה לענין לשמה, וראה לעיל הערה ט"ז.

[21] ראה עוד בפרק ט': הלכות חק תוכות סעי' ב'.

[22] ראה בהערה כ'. וראה בט"ז (אבן העזר סימן קכה ס"ק י): "נראה לי דאינו מוסיף כלום דיו חדש אלא שהטיפה שנפלה היא לחה ומזיז בה ומושכה ע"י איזה דבר לכאן ולכאן ועושה מזה אות שלם, כגון וי"ו או יו"ד, הוה כאלו כותבה הכל ע"י דיו מחדש", וראה גם במשנ"ב (או"ח סימן ל"ב ס"ק סז): "אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה". וראה עוד בפרק ט': הלכות חק תוכות סעי' ט', וכיון שכך ניתן להכשיר משום חק תוכות ומוכח שאין בזה בעיה של לשמה.

[23] ראה בהערה הקודמת, וקל יותר מסעי' הקודם.

[24] כיון דאין טעות באות וקידוש הוא על הספר וכן כתב בשו"ת מהריב"ל (כלל חמישי – סימן ל"ז [י"ד]): "והנה מצאתי בהגהות מיימוניות הגהה אחת, והביאה גם כן מוהר"י קארו ז"ל בטור יורה דעה סוף סי' רע"ו, וזה לשונו: כתב בהגהות מיימון [פ"א אות מ] בשם רבינו שמחה: הכותב יהודה ולא נתן בו דלי"ת – יתלה הד' למעלה. היה לו לכתוב השם וכתב יהודה – עושה ה"א מן הדלי"ת ומוחק ה"א אחרונה, עכ"ל. הרי לך בהדיא ברור ומבורר בתשובה זו דיכול להוסיף על אות הדלי"ת ולהחזירה ה"א, ואין לחוש אם מתחלה היה לה שם אות אחר ונעשית בעד דלי"ת, ואפילו שהוא בשם עצמו, וכל שכן בנדון דידן. וזה פשוט".

[25] ראה בהערות הקודמות. כתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ח): "מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה – אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת – יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם". וביאר הביה"ל (שם ד"ה "משום דבין הגג ובין הירך כו'"): "כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין, ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת – סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג".

וכתב הקול יעקב שם (ס"ק פ"ח): "כתב בית יוסף [עמוד קמא ד"ה ולפי זה, וט"ז ס"ק יז] הטעם, דכתיבת המ"ם פתוחה היא בשתי כתיבות, דהיינו מתחלה כותבין נו"ן כפופה ואחר כך תולין מצדו כמו וא"ו, ואם כן כל שנעשה הפיסול בו דהיינו הוא"ו צריך לגרור כולו, אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר – אין לגוררה, לאפוקי ברי"ש שעשאה כעין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפיסול – צריך לגרור כולו, עי"ש. ולפי זה משמע, הא דצריך לגרור הוא"ו, היינו דוקא שנדבק בשעת כתיבה שהפיסול נעשה בוא"ו, אבל אם לאחר שנכתבה האות כתקנה נסתמה – אין צריך לגרור הוא"ו דוקא, אלא יגרור ממנה מאיזה מקום שירצה עד שלא תשאר צורת מ"ם, דהיינו שלא יכול התינוק לקרותה מ"ם. וכן כתב המגן אברהם (בס"ק כ"ה) דשאני בין שנעשה האות בפיסול ובין שנכתב בכשרות ואחר כך נפסל, וז"ל (שם): אם כתב מתחלה רי"ש ואחר כך טעה ועשה בו תג כעין דל"ת – סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, כן נראה לי להלכה, והמחמיר תבא עליו ברכה, עכ"ל. והביאוהו להלכה כל האחרונים ז"ל. והוא הדין אם נפלה טפת דיו על האות לאחר שנכתב כל האות בכשרות ונתקלקלה צורתו, שאין צריך לגרור כל האות, אלא יגרור ממנו עד שלא תשאר צורתו. פרי מגדים (אשל אברהם בפתיחה לסימן ל"ב, והיא בסוף סימן ל"ב בד"ה השלישי, ובאות ב'). וכן פסק יד אפרים (ס"ק כ"ג) לדעת השלחן ערוך. אבל הב"ח [עמוד קמ] כתב שצריך לגרור כל האות, מלאכת שמים (כלל ו' אות ג'). וכן כתב קסת הסופר (סימן ח' אות ה'). ויש להחמיר לכתחלה". וכתב עוד שם: "אמנם אם כתב ה"א במקום ד', שכתב גם כן הפרמ"ג במשב"ז אות י"ז שיגרור רגל היתר וגם מן הגג עד שלא ישאר צורת ד' ויתקן בכתיבה, אפשר לומר דגם הב"ח מודה בזה דאין צריך לגרור הכל, דכיון דגם כשהוא ה"א על כל פנים שם אות עליו ולא בטלה צורת כתיבה מינה, רק שצריך לתקנה מחדש, לשכת הסופר שם", וה"ה להכא.

[26] כתב הב"י (אה"ע סי' קל"א): "בפרק ב' דגיטין (דף כ.) גמרא בכל כותבין: אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם דבעינן 'זה אלי ואנוהו' (שמות טו ב) – וליכא, אבל הכא – לא. וכתב הרא"ש (סי' יז): והלכה כחכמים. וגם הר"ן (ט: ד"ה וגרסי' תו בגמ') כתב דכרבנן קיימא לן. וכן דעת הרמב"ם בפרק ג' (שם). והרשב"א (כ. ד"ה הא דאמר) כתב, וז"ל: ולענין פסק הלכה, כתב רבינו חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול – חיישינן ליה, אבל הרמב"ם כתב דאינו גט, לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראים דברי רבינו חננאל, דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא. ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו, ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת קד:) גבי מתניתין כתב על גבי כתב – פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא. ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב מאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר, דמשמע מן המובחר אינו, הא כתב מיהא מעליא הוי. ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה (פי"ב ה"ה) שהקשו כן ופריקו בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר, עכ"ל".

וכתב השו"ע (אה"ע סי' קל"א סעי' ה'): "גט שכתבו שלא לשמה, אף על פי שהעביר עליו קולמוס לשמה – אינו גט. ויש אומרים שחוששין לו". כלומר שס"ל בסתם כשיטת רב חסדא וכדברי הרמב"ם, ודעת הי"א היא דעת הר"ח.

ואיתא עוד בגמ' גיטין (נ"ד ע"ב): "שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן – אינו שוה כלום. וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה! כמאן? נימא דלא כרבי יהודה! דתנן: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר! אפילו תימא רבי יהודה, עד כאן לא קאמר רבי יהודה – אלא בחדא אזכרה, אבל דכולי ספר תורה – לא, משום דמיחזי כמנומר". כלומר שלר"י ניתן לתקן שם אחד או שנים אבל לא כל השמות משום מנומר ולרבנן אפי' שם אחד לא, וכתב הב"י שם (אחר שהביא הגמ' בגיטין): "ומסיק התם (גיטין) דאין לו תקנה בהעברת קולמוס על האזכרות לשמן" (כלומר שס"ת חמיר מגט).

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' ב'): "צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ואם לא עשה כן – פסול". וכתב הש"ך שם (ס"ק ב'): "ואם לא עשה כן פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן". וראה שו"ת מים רבים (סי' נ"ז), מלאכת שמים (חכמה כלל ט' ס"ק ז'). והביאו הקול יעקב שם (ס"ק ג'). וכתב בקסת הסופר (סי' ד' סעי' ג'): "ואפי' אם אח"כ יעבור בקולמוס על כל האות לשמה – לא מהני, דכתב עליון לא מהני [עיין גינת ורדים כלל ב' סי' י"א]". וכן כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק צ"ב).

[27] ראה בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "ואינה"), שכתב: "ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה, וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן, לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א".

 [28] והנה כיון שאין פיו ולבו שווין, חשיב הדברים שבלב כאלו אינם, וכמו שכתב הרא"ש (שבועות פ"ג סי' י"ד) בדין: גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין? תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם, וז"ל: "תנן נמי במתני' (תרומות פ"ג מ"ח): המתכוון לומר: עולה, ואמר: שלמים, שלמים ואמר: עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה – לא אמר כלום, עד שיהא פיו ולבו שוין. והא דתנן בפרק שני דנדרים (דף כז ב): נודרים לחרמי' ולהרגין ולאנסין שהן של תרומה ושהן של בית המלך, ומפרש בגמרא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו של בית מלך, ומסיק התם באומר בלבו היום ומוציא בפיו סתם, ואף על גב דקי"ל דברים שבלב אינם דברים, לגבי אונסין שרי, אלמא שלא במקום אונס מיתסר לעולם אף על פי שאמר בלבו היום, ה"נ ליתסר בכל פת אף ע"פ שאומר בלבו חטין! ותירץ הרמב"ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הילכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים, אבל הכא דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לומר פת חיטין, הלכך הוצאת פיו אינה כלום. דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חיטין נמי פת שמיה".

אולם הריטב"א (קידושין נ' ע"א), כתב: "ואיכא למימר דכי אמרינן דדברים שבלב אינם דברים הני מילי כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין, אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכונה בלבו היו דברים אחרים, אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים שהוציא בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה, וכיון שכן הוה כטועה גמור וכאנוס ולא מהני". וכעין זה כתבו התוס' (ערכין ה' ע"א ד"ה "אדם"). וא"כ הדיבור בטל ועתה בשעה שהוא כותב על כוונה נכונה הוא כותב וא"כ נשאר כדינו. ויש לצרף את הפוסקים שניתן לשנות מקדושה אחת לחבירתה מקדושה קלה לחמורה או להיפך בתחילת הכתיבה. דהוי רק כהזמנה כמבואר בהערות ל"ד ל"ו, וכן את הפוסקים שהובאו לעיל בהערה א' שסתמן לשמה קאי והרי לפני ס"ת.

[29] ראה בהערה הקודמת.

[30] ראה בהערה כ"ח.

[31] הנה מלבד שיש פוסקים (כמובא לעיל הערה א') שבמזוזה לא צריך כתיבה לשמה, ויש הסוברים שסתמן לשמה קאי, ואם כן יש להכשיר מטעם ספק ספיקא, שמא קידש לשם מזוזה, ואפלו אם תמצא לומר לא קידש, שמא הלכה כמאן דאמר שאינו צריך לקדש, והנה יש לצרף שמזה שקידש את השם ורק לאחר מכן נתעורר הספק סימן שמסתמא קידש המזוזה בפה בתחילה כהרגילו, וכעין מה שכתב הט"ז (יו"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ד) לגבי אשה שמסופקת אם הדיחה את הבשר: "ועוד יש לתת טעם להתיר דבודאי עשתה האשה כדרכה ומלחה תחלה, כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו כו' – א"צ לחזור דסירכיה נקיט ואתי". ואע"פ שזה בדין דרבנן (ולענין ק"ש יש לחלק כיון שהמשיך בלמען), הנה מצינו שדעת הפמ"ג (א"א סימן לב ס"ק ל"ב): "ודע דלכאורה כתיבה לשמה מדרבנן הוא, דהא לא למדו רק מגיטין מ"ה ב' רבן [שמעון בן] גמליאל עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי, בתמיה. ועיבוד כתבנו לעיל [אות יג] מדרבנן הוה, ועיין ר"מ פרק א' מתפילין [הלכה יא] בכסף משנה, בעיבוד, יע"ש. (באר הגולה אות ת מגיטין נ"ד, שם באזכרות, ותפילין מדף מ"ה שם). אבל בלבוש [סעיף יט] משמע דיליף לה מציצית וסוכה דבעי לשמה, (איני יודע סוכה לשמה מהו, וסוכת גנב"ך כשירה). ולהלכה לכתחלה בעי שיוציא בשפתיו, ואם לאו – פסול". וע"ע בבה"ל (סי' ל"ב ד"ה "וצריך"), ואע"פ שלא ס"ל כפמ"ג אלא דבדיעבד – פסול בתפילין וס"ת.

ועוד יש לצרף את דעת הלכות קטנות שהביא הכה"ח (סי' קפ"ד ס"ק כ"א): "מי שרגיל תמיד להסמיך ברכת המזון לאכילה ואינו עוסק לעולם בשום דבר קודם שיברך ונסתפק לו אם בירך, נראה מדברי הלכות קטנות חלק ב' סימן רע"ח דאפילו אכל ודאי כדי שביעה – אין צריך לחזור ולברך. מיהו הבית מנוחה אות ח' כתב דאין זה מבורר כל כך, וכיון דספיקא דאורייתא הוא יש להחמיר בכל גוונא, ולכן יטול ידיו ויאכל כזית פת ויברך ברכת המזון, עכ"ד". מכל מקום כאן כיון שנסתפק לאחר זמן [לא מיד], ניתן להקל בצירוף הסברות הנ"ל.

[32] עיין בכיוצא בזה לדברי תוכחת הלבוש (סי' לב סעי' כ'): "עוד ראיתי להם לסופרים ושמעתי כמה פעמים מפיהם שנפלו בטעות ושיבוש אחר, ואפשר דחד בורות גרמה להם כל זה, והוא שאינם מבינים פירוש מה שאמרו חכמינו ז"ל שצריך לכותבן לשמן, וזה שכמה פעמים שמעתי מפי הרבה סופרים שיאמרו ללוקחים מהם תפילין, קנה לך תפילין ואכתוב לשמך. וכן עוד שמעתי מפי הרבה אנשים שוטים הקונים מהם, יעשו עצמם למדקדקים וחסידים של שטות ויאמרו להם כתוב תפילין לשמי ואקח אותם ממך, דמשמע מתוך לשונם זה, שהם מבינים לשמן דגבי תפילין כמו לשמה דגבי גט, ר"ל דכמו דגבי גט פירוש דלשמה שיכתבנו לשם הבעל והאשה, כך פירוש דלשמן דגבי תפילין ג"כ שיכתוב לשם הבעל הרוצה להניחם. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שפירוש לשמן דתפילין שיכתבם לשם קדושת תפילין. והוא ג"כ הטעם של הסופרים שאין מקפידין ומניחין נערים לכותבן והמה מנוערים. ולו חכמו ישכילו יבינו פירוש דלשמן דתפילין, היו נזהרים ומרוחקין מן הטעיות והשיבושים הללו. על כן ודאי הוא מן הראוי למי שיש כח בידו, למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלהים וחרידים על דברו בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, כמו שממנים שוחטים ובודקים, ולא יאמינו לכל הסופרים, שאין כוונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותיקון יפה בעשיית התפילין, ואף כי גם זו כוונה טובה היתה לייפות המצוה בנוייה, אם היה להם כוונת קדושה ג"כ, אשר בזה אינם נזהרים, ודי בזה", עכ"ל. והביא דבריו הדברי חמודות (הלכות קטנות, הלכות תפילין, קיצור הל' תפילין). וראה עוד לט"ז (שם ס"ק י"ט) וקול יעקב (שם ס"ק קי"א).

וראה עוד בספר חשבונות של מצוה (מצוה תק"ג), וז"ל: "אי סלקא דעתך דצריך לשם בעלים א"כ מאי קאמר בערובין (יג.) דלמא שאני מגילת סוטה דאנתקה לשם רחל לא הדרא לשם לאה, אבל תורה דסתמא כתיבא ה"נ דמחקינן ומאי פסקא הא י"ל דבס"ת של אותה האשה הסוטה הוא שנחלקו שנכתבה ג"כ לשמה ועתה שפיר יש למוחקה לשמה, אלא ודאי מוכח דלא צריך כלל לשמו של בעליו".

[33] כתב שו"ת מהרי"ף (סימן ו'): "וגם כד מקדש להו בתחילת הכתיבה ולא בעי לקדשינהו לשם רש"י או לשם ר"ת ז"ל, אלא מקדש להו סתם: תפילין אלו אני כותב לשם קדושת תפילין. וכד בעי להניחם בבתים – הרשות בידו לעשותן או כרש"י או כרבינו תם, וכיון שכן כיון שעדין לא לבשן לית בהו אלא הזמנה בעלמא והזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותם". ולענין להחליף ביניהם, עיין בחלקים הבאים פרק בתי תפילין.

[34] כתב הב"י (או"ח סי' ל"ב): "ואם עבד לשם מזוזה – נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין, ולא מיבעיא לדברי האומרים (רמב"ם תפילין פ"א הי"א והגה"מ אות ז) מזוזה אינה צריכה עיבוד דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא, אלא אפילו לדברי האומרים (ספר התרומה שם) מזוזה צריכה עיבוד – לא מהני, משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה כדאיתא בפרק הקומץ (לב.)", וכן פסק בשו"ע (סעי' ח'). וא"כ ה"ה הכא [ובפרט לסוברים שמזוזה אינה צריכה כתיבה לשמה כמו לענין עיבוד ותפילין צריכים], ועיין במהרש"ם (ח"ד סי' קי"א).

[35] ראה רמב"ם (הלכות ס"ת פרק ה' ה"א). וכתב השו"ע (יו"ד סי' ר"צ סעי' א'): "ספר תורה או תפילין שבלו – אין עושין מהם מזוזה, ואין כותבין אותה על גליוני ספר תורה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". וכתב הש"ך (שם ס"ק א'): "כגון שנכתב פ' שמע בס"ת בסוף הדף לא יוסיף לכתוב למטה בגליון פ' והיה אם שמוע, דאע"ג דהשתא נכתבו כסדרן וכהלכתם, מכל מקום אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". והביאו הקול יעקב שם (ס"ק ב').

וכן כתב השו"ע (או"ח סי' מ"ב סעי' א'): "אסור לשנות תפילין של ראש לעשותן של יד וכו' מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו', אבל משל יד לשל ראש – מותר לשנות וכו'. ואם היו חדשים שעדיין לא הניחם – מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד, שתולה עליהם מכסה עור אחד ונראים כבית אחד".

וכתב הלבוש (או"ח סי' ל"ב סעי' ח'): "כללא דמילתא, כשמעבדים את הקלף לשם ספר תורה – מותר לכתוב עליו בין מזוזה בין תפילין בין ספר תורה, שהרי הוכן אפילו לקדושה חמורה כל שכן שהוכן לקדושה קלה, ואין שייך כאן הורדה בקדושה כיון שעדיין אין שום קדושה בקלף עצמו כל זמן שלא נכתב עליו כלום, אלא הכנה בעלמא היא ולאו מילתא היא". וכתב הא"ר (או"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז): "ומשמע מלבוש הנ"ל דכל שנכתב על יריעה לס"ת איזה שורות, אף אם נפסל בשם – אסור לכתוב על הנותר תפלין ומזוזות דהוי כמו צר ביה ואזמניה. גם דמי קצת ליו"ד סימן ר"צ [סעיף א] דאין כותבין מזוזה על גליון ס"ת, ובתשובה הארכתי" [וכן כתב בקסת הסופר (סימן כ"ה אות ב'). וראה עוד בלשכת הסופר שם (ס"ק ב')].

וכתב הפמ"ג (שם א"א ס"ק י'): "וזה אינו מסימן מ"ב סעיף א' אף על פי שכתבו כבר של ראש משנין לשל יד, וכדכתיבנא. ועיין באר הגולה [אות] רי"ש [שכתב] אף לרש"י, כוונתו כמו שכתב המ"א אות נ"א דשאני עור בתים מקדושת תפילין עצמן, ובסימן מ"ב אות ו' במ"א, ועיין מה שכתבתי בט"ז [אות] ד'. והנך רואה דאף עיבוד וכתיבה רק הזמנה מעלייתא הוה, וכדאמרן. ובאליה רבה [ס"ק] ט"ז דאם כתב על קלף לספר תורה – אסור על הנותר תפילין, ואיני יודע, דתפילין של ראש לשל יד תיובתיה". והוסיף נודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק יו"ד סימן קע"ד) בראיה זו שהנה: "מסתימת לשון הרמב"ם והש"ע סימן מ"ב שאם היו חדשים – מותר לשנות משל ראש לשל יד שטולה עור כו', משמע שאפילו כבר נגמר של ראש לגמרי עם השי"ן אפ"ה כל זמן שלא הניחם לא מקרי רק הזמנה, וא"כ שפיר יש ראיה להקל". אמנם למעשה כתב להקל לשנות ס"ת לתפילין דווקא, דס"ל דהם אותה קדושה, אבל לא למזוזה דהוי קדושה הקלה. והביאו מלאכת שמים (כלל כ"א חכמה אות ה'). וכתב הבה"ל (סי' מ"ב ד"ה "מותר לשנות"): "מזה דייק הפמ"ג לעיל בסימן ל"ב סק"י דאם כתב על קלף לס"ת ונפסל ע"י שם וכדומה, דמותר לכתוב על הנותר תו"מ דכתיבה ג"כ לא הוי כ"א הזמנה מעלייתא ולא הוי כצר ביה ואזמניה, ודלא כא"ר שמחמיר בזה. אח"כ מצאתי בנו"ב מה"ת חיו"ד סי' קע"ד שנשא ונתן בזה והעלה דהמורה להקל לכתוב אח"כ עליה תפילין לא נשתבש, אבל במזוזה אין להקל, עי"ש הטעם", וראה קול יעקב סי' ל"ב ס"ק ל"ו שכתב שלכתחילה אין לעשות כן, אבל בדיעבד כשר. וראה עוד בפרק בתי תפילין.

וכתב השערי תשובה (או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ב): "עבה"ט בשם עה"ג. ובפנים מאירות ח"ג סי' י"א כתב שנכד הגאון בעל עה"ג השיג עליו מדברי הש"ע והב"י כאן. ובעל פנים מאירות הוכיח מהש"ס דמנחות שהדין עם העה"ג ע"ש, אמנם בשאגת אריה סי' מ"ז האריך בזה דעיבוד וכתיבה לשמה מהני מקדושה חמורה לקדושה קלה ולא מיבעיא מש"ר לש"י, דמסתברא דחדא מילתא הוא ומהני בין מש"ר לש"י ובין איפכא. ואם עיבד לס"ת מהני לתפילין ומזוזות שקלים מקדושת ס"ת, ואם עובד לתפילין מהני למזוזה ולא לס"ת, ואם עביד למזוזה לא מהני אלא למזוזה לבד וכמ"ש הב"י סי' ל"ג, ע"ש".

וכתב הב"י (או"ח סי' ל"ב): "אבל אם עיבד לשם ס"ת – מהני לכתוב בו תפילין, דקדושת ס"ת חמורה מקדושת תפילין כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כה: כו.) דבית שיש בו תפילין – מותר לשמש בו על ידי שיניחם כלי בתוך כלי, ובס"ת אסור עד שיוציאנו, ואם אין לו בית אחר צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים".

וכתב הלשכת סופר (חקירה א' אות ל"ה): "בהיות כי מרן הב"י מדעתו הרחבה פשיטא ליה דלשמה דקדושה חמורה חשיב לשמה גם לקדושה קלה וכו', ושאגת אריה סי' מ"ז עשה סימוכין וכו' וכתב (שאגת אריה) דיש להביא ראיה דמהני מהא דתניא מנחות ל"ב: ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, וקשה הא מורידין עושין הא בעינן עיבוד וכתיבה לשמה, וכיון שנתעבדו ונכתבו לשם ספר תורה ותפילין היאך היו עושין מהן מזוזה שהרי לא נעשו לשם מזוזה, ומוכח דלשמה דקדושה חמורה שפיר חשיב לשמה קדושה קלה. והאריך שם עוד בענין זה וסיום דבריו, וז"ל: אבל מכל מקום מהא דס"ת שבלה וכו' הא ודאי ראיה גמורה היא דכתיבה ועיבוד לשמה מחמורה לקלה וכדברי הב"י ז"ל, עכ"ל. ולפע"ד יש לפקפק טובא בראיה זו וכו' כי הנה הנו"ב בתנינא סי' קע"ד והשאגת אריה סי' מ"א הקשו אמאי לא אמר רבותא טפי דס"ת שבלה אין עושין ממנו תפילין (ומה שרצה הנו"ב להוכיח מזה דחה השאגת אריה ומה שתי' השאגת אריה הוא דחוק מאוד), אבל לשיטת הרמב"ם הוא כפתור ופרח, כי ס"ת שבלה גם בלא טעמא דהורדה אי אפשר לעשות ממנו תפילין דהא תפילין בעינן לשמה ולא מהני להו לשמה דס"ת, ואך מזוזה דלא בעי לשמה הוצרך לומר דאין עושין משום הורדה וכו' וש"מ לשמה חמירתא לא מהני לקילתא". וכתב עוד בס"ק ל"ו: "דאם היינו אומרים דמורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אז גם משום חסרון לשמה לא היה כאן, שאם הוא אומר או חושב לשם קדושת ספר תורה יש בכלל זה גם תפילין ומזוזה ועל זה שייך לומר בכלל מאתים מנה, אבל מאחר דאין מורידין וכו' שוב באמת החיסרון לשמה נמי איכא דכשהוא אומר או חושב לשם קדושת ספר תורה לא שייך לומר בכלל זה גם קדושה תפילין ומזוזה שהרי אסור לשנותן לאלו וכו' ושפיר הוצרך לומר מטעמא דאין מורידין".

והנה אף שהלשכת סופר מסתפק בכך, כיון שפשיטא לב"י ולשאגת אריה דמהני בדיעבד – אין לפסול מחמת כן.

[36] ראה בהערה הקודמת. וכתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן קי"א): "ובדבר אשר שאל בסופר א' שכתב תפלין ומנהגו בעת שכותב השם אומר שכותב לשם קדושת השם ולשם קדושת תפלין, ועתה טעה בשם א' שאמר לשם קדושת השם ולשם קדושת מזוזה, ואחר שכ' היו"ד של השם נזכר תיכף וגמר השם לשם קדושת תפלין.

והביא משו"ת בית שלמה (חלק או"ח סי' ה') שנשאל בזה והשיב דכיון שאמר בתחלת הכתיבה לשם קדושת תפלין א"כ בסתמא ע"ד הראשונה הוא עושה, ואף שטעה ואמר לשם מזוזה, ל"ל בה כיון דאין פיו ולבו שוים, וכמ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות בשם רמב"ן וריטב"א קידושין נ' ותוס' ערכין ה' דהיכי דהוציא מפיו בטעות בכה"ג דברי' שבלב הוי דברי', ואפי' אם טעה הסופר וסבור שהוא מזוזה ואח"כ נזכר דליכא הך טעמא, מ"מ כיון דבתחלת כתיבה אמר לשם תפלין דמי לקדשי' דסתמן לשמן ועקירה בטעות ל"ה עקירה, כמ"ש הרמב"ם פט"ו מפסולי המוקדשין הט"ז ופ"ב דשגגות הי"א. ואף דבא"ז ה' פסחים סי' רכ"ג פסק דהוי עקירה, מ"מ הרי מוכח במנחות מ"ט דבמעשיו מוכיחין לכ"ע ל"ה עקירה, וה"נ כיון דתפלין נכתב באופן אחר ממזוזה מעשיו מוכיחין ולכ"ע ל"ש עקירה, עכת"ד שם.

ובנ"ד דימה הסופר בשעת מעשה שכותב מזוזה ושייך רק טעם ב'. ורו"מ (השואל) פקפק דשא"ה במחבת לשם מרחשת או להיפך דהמעשה מעכב גם בדיעבד דלא עלתה לבעליו לשם חובה לכן איכא מעשיו מוכיחין, אבל בנ"ד נהי דלכתחלה אין לכתוב מזוזה בב' דפין מ"מ דיעבד כשר כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ח ודלא כרש"י, א"כ ליכא מעשיו מוכיחין.

ואולי כיון דהעיקר כהרמב"ם דעקירה בטעות לא שמיה עקירה, נהי דיש לחוש לדעת הא"ז, יש לצרף ג"כ ד' רש"י דסובר דבב' דפין פסול ואיכא מעשיו מוכיחין, גם י"ל דההוכחה ליכא עד שכתב פרשת והיה אם שמוע א"כ בשעה שכ' פ' שמע ליכא הוכחה כלל, וא"כ אם אירע ד"ז בפ' שמע – פסול, עכ"ד רו"מ.

וגם עיקר הדבר שכ' דהמעשה על דעת ראשונה הוא עושה, לפי המבואר במנחות ט"ז ע"א בפלוגתא דרבא ורב אשי, בדין נתן הקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה, ופריך מהא דפיגל בין בראשונה בין בשני' ובין בשלישית, ומוקי לה רבא בפיגל בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית, דאי ס"ד דעל דעת ראשונה הוא עושה מיהדר פיגולי בשלישית למה לי כו' ולרב אשי מוקי לה בפיגול בראשונה ושני' ושתק בשלישית דאי ס"ד דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה מיהדר פיגולי בשני' למה לי ע"ש. וא"כ בכותב תפלין ואומר בתחלה לשם תפלין ובהגיע אצל שם חוזר ואומר כן שוב, לא שייך אח"כ טעמא דכל העושה על דעת ראשונה עושה דא"כ מיהדר בשם למה לי, ואף דצריך לומר לשם קדושת השם, מ"מ למה לי לומר לשם קדושת תפלין, ובפרט זה שנוהג תמיד לומר כן בכל השמות שוב לא שייך כאן סברת כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כמבואר בש"ס הנ"ל.

ואולי י"ל דדוקא התם במלתא דאיסורא שמפגל קדשי' לא אמרינן בכה"ג דעושה על דעת ראשונה דמוקמי' לי בחזקת כשרות בכל מה דאפשר, משא"כ הכא דעושה מצוה, וכה"ג מצינו בחולין ל"ט ע"ב לענין הוכיח סופו על תחילתו דבישראל דהוי בחזקת כשרות לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו גבי מחשבת ע"ז, וגבי קדשים ס"ל להש"ס בזבחים ב' ע"ב בפשי' דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובע"כ כמ"ש.

ותדע דהא במנחות ט"ז שם פליגו רב ושמואל אי אמרי' כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ובזבחים ב' גבי קדשים מבואר בפשיטות על דעת ראשונה הוא עושה, ובעל כרחך צ"ל דהתם בפיגול דהוי מלתא דאיסורא שאני, וה"נ י"ל בנ"ד ותלינן דמה שאומר בהשמות ג"כ הוא לתוס' זהירות, אבל בודאי לא מתבטל בזה סברת כל העושה כו' ותדע דהא בסי' ל"ב בא"א ס"ק ל"ב הביא בשם לבוש וא"ר דדיעבד סגי בחישב בשם משום דאמר תחלה ואם א"י הרי באמר מקודם בפי' באיזו שם שוב מתבטל דעת הראשונה ובע"כ כמ"ש. וכו'

ועוד נלע"ד דהא גוף הדין דכתיבה לשם מזוזה ל"מ לשם תפלין מקורו מדברי ב"י סי' ל"ב גבי עיבוד, וס"ל דכיון דהוי רק קדושה קלה לא מהני לחמורה, ומצאתי במלחמות פ"א דסוכה מפורש כד' הב"י אף דהוא הוכיח שם מזה דתפלין א"צ עיבוד ולא כתיבה לשמה כלל לשי' כמ"פ יעוש"ה, והנה במס' סופרים סופי"ד מבואר דמזוזה שבלתה עושין ממנה תפלין לפי שמעלין בקודש, ומבואר דלא כב"י, וגם בירושלמי שילהי מגלה מבואר דתפלין שבלו עושין ממנה מזוזה דס"ל דמזוזה קדושתה חמורה, וק' א"כ העיבוד והכתיבה דתפלין ל"מ לגבי מזוזה. וכבר העיר בזה הג' בעל טיב גיטין (הלר) ובשו"ת חיבת הקודש שבסוף ספרו תי' עפי"ד הש"ס מנחות ל"ב דלהשלים שרי לעשות מס"ת מזוזה ופירש"י דאם חסר שיטה אחת ממזוזה ישלים מס"ת, וה"נ להיפך". אמנם היכא דהוי היסח הדעת שוב אין לומר דעל דעת הראשונה עושה, ומכל מקום בדיעבד – כשר כיון שניתן לשנות מתפילין למזוזה.

[37] ראה לעיל בהערה ד' שיש הסוברים שמגילה לא בעי כתיבה לשמה. וראה עוד להלן הערה ל"א.

[38] ראה בהערה הקודמת.

[39] כתב הרא"ש (הל' ס"ת סי' ג'-ד'): "הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך. וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר: ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך". וכתב הב"י (יו"ד סי' רע"א): "ומ"ש: ותו לא צריך, היינו לומר שאין צריך לא להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמעבדם לשמה אלא בעת תחלת העיבוד בלבד". וא"כ ה"ה לכתיבה שלא צריך לחשוב לשמה מאחר שאמר בתחילת הכתיבה. וכן משמע ממה שכתב הטור (יו"ד סי' רע"ד): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר תורה זה אני כותב לשם קדושת ס"ת ומספיק לכל הספר, אם לא עשה כן – פסול". ופסקו השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' א'). וכן כתב המהר"ם בענט (על המרדכי רמז תתקמ"ט ד"ה "ותו").

וכתב הב"י (או"ח סי' ל"ב): "כתב הר"י אסכנדרני: יש מי שפסק שצריך לומר כן בהתחלת כתיבת כל פרשה, ע"כ. ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא כשיאמר בהתחלת כתיבת כל הפרשיות סגי". וכתב השו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' י"ט): "בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין".

וכתב השו"ע (או"ח סי' י"א סעי' א'): "החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן. שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "ודי בזה אפילו ליומא אוחרא דסתמא תו לשמה קאי דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אם לא כשאמר אח"כ בפירוש שהוא עושה שלא לשמה". וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "שיאמר בתחילת"): "וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']". וכ"כ ערוך השולחן שם (סעי' ה').

כתב הבה"ל (סי' י"ד ד"ה "בלא כוונה") לגבי תליית ציציות לשמה בבגד: "ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא, מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות, והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצית תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש". וראה בגמ' מנחות (מ"ב ע"ב) שדימו עיבוד תפילין לטווית ציצית, וא"כ ה"ה הכא.

וכתב השו"ע (או"ח סי' ת"ס סעי' א'): "אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי א"י, ולא על ידי חרש שוטה וקטן". וכתב הבה"ל שם (ד"ה "וקטן"): "וע"כ צריך וכו' ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה, אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה".

אולם אשל אברהם (בוטשאטש) (סי' ת"ס) כתב: "ובמקום אחר כתבתי לגבי מה שכתוב באו"ח סימן ה' שכבוד מו"ח הרב בעל נטע שעשועים זללה"ה, אמר שסמך בכך כמו שבכתיבת סת"מ ק' ובגיטין די במאמר תחילה לשם כו', ועל דעת הראשונה נגרר כל סת"מ שאחר כך כן הוא בכוונות ההם, ובמאמר לשם מצת מצוה ג"כ כן הוא, ולפי זה אחר הפסק י"ל כמו בסת"מ ק', וגם שבכך קיל כי משמע שבדיעבד גם אם לא אמר בשאיבה ולא בשום עסק, ולא הוזכר בשו"ע ק' ופוסקים חיוב מאמר בכך וכו' מכל מקום בדרך חסידות י"ל אחר כל הפסק שנוי מקום או שיחה היסח הדעת או שינה כבסת"מ ק' או גיטין שמעכב בכך גם בדיעבד, וכל אחד ואחד מהעוסקים יאמר בפני עצמו, ולא שייך בכך סגנון שמיעה כעונה, שהרי צריך לומר שעושה לשם מצת מצוה".

וכתב עוד בדעת קדושים (סי' רע"ד ס"ק א'): "שמה שהסופר שהפסיק צריך לחזור לומר לשמה בדיעבד גם בהפסיק ולא אמר אח"כ וסמך על מה שאמר בהתחלה בפירוש שכל מה שיכתוב ביום ההוא גם אחר שיפסיק בהליכה שינוי מקום והיסח הדעת ושיחה מכל מקום כל הסתמיות על דעת מה שמגלה בדעתו בתחלה שכל הכתיבות יהיו לשמה – די בכך, שהרי בריש זבחים חילקו רק בין מה שסתמא לשמה קיים וכו' ועי"ז החמיר בס"ת לומר בפירוש לשמה משום סתמא לא לשמה קיימא משמע ממילא כשגילה דעתו כנ"ל ממילא קיים לשמה כל הסתמיות שכלל במאמרו לכל מילי ואולי גם במאמר סתום (שאמר ס"ת זה אני כותב לשעה) נמשך גילוי דעת גם לאחר ההפסק ורק לחשש ומדרבנן חמיר בהפסיק". וכתב במקדש מעט (שם ס"ק ו'): "י"א דכשהפסיק הסופר בעינינים אחרים וחוזר לכתוב – אין צריך אמירה, אבל מחשבה בפירוש בעי לשמה. וטוב לומר בפה. וכתב בדעת קדושים סוף ס"ק א' שכשאומר תחלה שאף בכתיבה שאחר הפסקתו הוא לשמה מהני אף שכותב אח"כ סתמא. וצ"ע עיין כל זה בגידולי הקדש ס"ק א'".

והנה כתב באור זרוע (ח"א הלכות תפילין סימן תקנ"ה): "ואינו רשאי לכתוב תפלין ומזוזות כשהוא מתנמנם שהרי לא יכתוב לשמה". וביאר בדרכי משה (או"ח סי' ל"ב ס"ק ז') דהיינו שלא יכוון. וכן כתב ברמ"א שם (סעי' י"ט).

וביאר בשו"ע הרב (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ב): "שאף לומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה, מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה".

אמנם במקדש מעט (יו"ד סי' רע"ד ס"ק ו') כתב (לגבי שמספיק אמירה בתחילת הספר לכל הספר) באופן שונה מעט: "אף שהשאר סתמא הוי כמפרש כי העושה על דעת הראשונה עושה, אבל לא יכתוב מתנמנם ומתעסק דאז לא שנו על דעת ראשונה".

וכתב ערוך השולחן (יו"ד שם סעי' ד'): "וגם על דעת הטור וש"ע יש לדקדק ואיך יוצא באמירתו בתחלת התורה שכותבה לשמה על כל הס"ת כשכותבה בהרבה ימים והרבה הפסקות, לא יהא עדיף מברכה על המצוה שכשמפסיק הרבה צריך ברכה אחרת, אלא בוודאי צ"ל גם לדבריהם דכיון דבהתחלה אמר לשמה דאז אח"כ גם סתמא לשמה קאי וכו' ולא דמי לשמות דכל שם הוא קדושה בפני עצמו לפיכך צריך לקדש כל שם מהשמות". כלומר, שגם היכא שיש היסח הדעת, סתמא לשמה, ובמתנמנם היינו כיון שיש חיסרון בעצם כוונתו בכתיבה.

וכן משמע ממה שכתב החזו"א (סי' ו' ס"ק י"ג): "בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם וכו' שבמה שאמר בתחלת הספר סגי ואין צריך מחשבה בכל פעם שבא לכתוב דכל כתיבה חד הוא, אבל האזכרות צריכה מחשבה שאינה בכלל מחשבה ראשונה והדיבור גם כן נאמר בלשון מחשבה בפוסקים שעיקר הלשמה הוא במעשה הכתיבה והדיבור הוא קודם שהתחיל ומורה על המחשבה בשעת המעשה, ואף אם טרוד במחשבות זרות לית לן בה".

כתב בדרכי משה (אבה"ע סי' קל"א ס"ק ב'): "כתב בסדר גיטין סימן ז': הסופר צריך לכתוב הגט בקביעות ולא בסירוגין, דחייב לכתוב כל הגט לשמו ולשמה. ולכן כשהתחיל לומר שכותבו לשמן צריך לגמרו בקביעות ולא בסירוגין אבל כשכותבו בסירוגין איכא למיחש שמא שכח לכתבו לשמן, עכ"ל. מיהו בדיעבד אם כתבו בסירוגין – כשר, וכן הוא בהגהות אלפסי פרק קמא דגיטין (דף תקנ"ה ע"א) (שלטי הגיבורים א: אות ג)". ופסקו הרמ"א באה"ע (סי' קל"א סעי' ז'). ודייק בגידולי הקדש (סי' רע"ד ס"ק א'): "ואף שכתבו דבדיעבד – כשר, משמעות לשונם דזהו משום דלא מחזקינן ריעותא ששכח, אבל כשיודע ששכח – פסול, וכן משמע מדאסרו משום שמא ישכח ואי כשר בדיעבד גם בשכח לא נגזור משום דמשתלי וכו' ובתשובת המהר"ם מלובלין קכ"ב בשכיב מריע שאמר שיגרש על מנת כשיחיה תחזור לו ואח"כ נתן גט סתם, אמרינן על דעת ראשונה ודחה דברי החולק והוא בעל הסמ"ע בתשובת גאונים בתרא סי' נ"ב, והביא מתשובת הרא"ש דאמרינן על דעת ראשונה, וכתב בתשובת רא"מ (מרגליות) סי' י"ז דאלו הפסיק בענינים אחרים יודה רמ"ל דלא אמרינן על דעת ראשונה". עיי"ש שהאריך בזה.

וכתב הפת"ש  (ס"ק ד'): "ע' בא"ח סימן ל"ב סי"ט בהגה שכ': וכשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה, ע"ש. וה"ה הכא גבי גט דהא פשיטא שאף שלומר בפיו שכותבו לשמה א"צ רק בתחילת הכתיבה אבל במחשבתו צריך שיהיה בכל כתיבת הגט שכותבו לשמו ולשמה כמבואר בכל הפוסקים".

וכתב העיקרי הד"ט (יו"ד סי' ל' סעי' ד'): "וקרוב אצלי לע"ד דלאו דוקא סופר אחר דהוא הדין אם הסופר הראשון השלים כבר מלאכתו ומסרו לקרוא בו מסתמא לא נתכוון בתחלה עד גמרה של תורה". לכאורה אפי' באותו יום. וכן נראה ממה שכתב הקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ג'): "ואפילו הסופר הראשון עצמו, אם מגיה אחר סיומו זמן מה – צריך גם כן שיקדש מחדש. עיקרי הד"ט (חלק יורה דעה סימן ל' אות ד'), זכור לאברהם (חלק א יורה דעה אות ס, דיני ספר תורה)".

כתב הלדוד אמת (תורת שלמים סי' י"ח אות ט"ו): "טוב שבכל פעם שיתחיל לכתוב יאמר: הריני כותב לשם קדושת ס"ת" וכו'. הביאו הקול יעקב (סי' רע"ד ס"ק ה'). וכן כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק צ"ב): "בתחילת הכתיבה – ותחלת רוצה לומר תחלת כל הפרשיות יאמר: אני כותב פרשיות אלו לשם וכו' ומהני זה מדינא אפילו אם הפסיק בין הפרשיות, אך מ"מ טוב יותר שיאמר תחלת כל פרשה וכו'".

[40] ראה בהערה הקודמת, וכאן כיון שעדיין באותו מקום לא נחשב להיסח הדעת, וגם ביצא לנוחיות לא נחשב היסח הדעת.

[41] ראה בהערה ל"ט.