תפילת שחרית המוקדמת ביותר[1]
שאלה: אנו עובדים במטע עצי פרי. בעונות מסוימות עלינו להתחיל את העבודה במטע השכם בבוקר.
ברצוני להפנות שאלה לכבוד הרב:
מהי השעה המוקדמת ביותר בה אנו יכולים להתפלל שחרית, כדי שמיד לאחר התפילה נוכל להתחיל לעבוד במטע?
האם מותר לנו להתחיל להתפלל תפילת שחרית לפני עלות השחר?
תשובה: לפי המצב שציינת במכתבך מותר לכם להתפלל מוקדם אך עליכם לומר קריאת שמע וברכותיה לאחר עלות השחר[2].
סוף זמן קריאת שמע של שחרית[3]
שאלה: מתי הוא סוף זמן קריאת שמע של שחרית, והאם יש הבדל בין איש לאשה?
תשובה: זמן קריאת שמע הוא – עד שלוש שעות זמניות מתחילת היום[4], וברכותיה – עד ארבע שעות זמניות[5] [אמנם אם לא קרא – קורא קריאת שמע כל היום, אך בלי ברכותיה, ועולה לו כקריאת שמע אך שלא בזמנה].
אשה שעד זמן זה לא קראה ק"ש – יכולה לקרוא ק"ש ותפילת י"ח בלבד גם לאחר זמן זה[6].
שאלה ג
ברכת "מעריב ערבים" ו"יוצר אור" שלא בשעת התפילה[7]
שאלה: האם מותר לברך את הברכות "מעריב ערבים" ו"יוצר אור" לפני זמן התפילה או לאחר זמנה?
תשובה: אין לברך את ברכת "מעריב ערבים" או ברכת "יוצר אור" שלא בשעת התפילה – כיון שהן נחשבות כברכה לבטלה מחוץ לתפילה. לכן, גם מי שברך ברכות אלו שלא בזמן התפילה – עדיין לא נפטר מלברכן בתפילה[8].
להבדיל בין אות דגושה לאות שאינה דגושה[9]
שאלה: באתי לשאול שאלה שרבים מבני עדתנו מתחבטים בה ובעיקר בעלי התשובה.
כתב רבנו ה"בן איש חי" בספרו רב פעלים ח"ב סימן כ"ה: "ואחר כך עוד נאבדו שתי המבטאות, דגש ורפה, גם מן האות ב' בכמה גלילות ישראל, וכך הוא בעירנו גם כן…".
שאלתי היא:
האם יש להדגיש את האות ב' כאשר צריך ולהרפות כאשר צריך, וכך ללמד את בעלי התשובה, או מכיון שהם לא נהגו להבדיל בין ב' דגושה לב' רפויה, ימשיכו כמנהגם?
תשובה: באופן כללי לא צריך להקשות על בעלי תשובה. לכן, כיון שאין נוהגים כיום להבדיל בין "ב" דגושה ל"ב" רפויה, יראה הדבר מוזר אם יתחילו להבדיל – הנח להם לישראל.
לעומת זאת, בני תורה שהורגלו בכך – עליהם להקפיד, לפחות בקריאת שמע, להבדיל בכל הדגשים ושאר הדברים שהוזכרו לגבי קריאת שמע[10].
במנהג יוצאי הודו בתפילה[11]
שאלה: אנו יוצאי הודו נוהגים לומר בקריאת שמע את הפסוק: "וחרה אף ה' בכם…" בלחש, האם ניתן להמשיך במנהג זה?
תשובה: רבים נהגו לומר בלחש את הפסוק: "וחרה אף…" ואפשר להמשיך במנהג זה[12].
שאלה ו
נשים לומר את ברכות קריאת שמע בשם ומלכות[13]
שאלה: האם יש איסור מוחלט לנשים ספרדיות לומר את ברכות קריאת שמע בשם ומלכות?
תשובה: בענין ברכות קריאת שמע עם שם ומלכות, עייני בספרנו "ספר הלכה" (ח"ב עמ' ח' סעי' מ"א[14]) שכתבנו, שאשה היודעת להתפלל – יכולה להתפלל את התפילה עם הברכות של פסוקי דזמרה, וברכות קריאת שמע בתחילה ובסוף[15].
חיוב תפילה לנשים[16]
שאלה: באלו תפילות נשים ספרדיות חייבות?
תשובה: מצד הדין לספרדיות מספיק לאשה להתפלל רק פעם אחת ביום, וי"א אפי' רק בקשה אחת[17]. בת או אשה הרוצה להתפלל ג' פעמים ביום – כמובן שיכולה היא, אך לפני שתנהג כך תאמר: "בלי נדר", שאם לא כן יהיה זה עליה כקבלת נדר[18].
אשה שקבלה עליה להתפלל תפילת שחרית – תברך בתחילה ברכות השחר[19] וברכות התורה[20], ואז היא יכולה להתפלל על הסדר את כל התפילה, או שתמשיך מ"ברוך שאמר" או מ"יוצר אור" עד הסוף. ותברך גם את הברכות שלפני ק"ש[21].
חיוב תפילה וברכות קריאת שמע לנשים[22]
שאלה: האם נשים ספרדיות צריכות לברך ברכות קריאת שמע עם שם ומלכות?
הבנתי שהתשובה קשורה לחובה של נשים בתפילה. אשמח אם כבוד הרב יוכל להסביר לי את העניין, ולהורות לי כיצד לנהוג הלכה למעשה.
תשובה: מהדין אשה חייבת רק בתפילה אחת ביום, דהיינו, שיכולה לקבוע את אחת מהתפילות שחרית מנחה או ערבית, אולם אם האשה רוצה להתפלל את כל התפילות – רשאית.
לענין ברכות ק"ש בתפילת שחרית – אשה יכולה לברך עם שם ומלכות כי הברכות הם חלק מהתפילה, והאישה חייבת בתפילה[23].
נוסח אחיד לתפילת בנות אולפנא[24]
שאלה: אני מנהל אולפנא לבנות ב…..
בנות הרוצות לצמצם את תפילתן, על אילו קטעים הן רשאיות לדלג?
תשובה: על הבנות להתפלל את תפילת שחרית כרגיל, עם ברכות "ברוך שאמר" וברכות ק"ש וכו', כיון שהן חלק מהתפילה[25].
נקיות לתפילה[26]
שאלה: מי שמתעורר אצלו ספק בשעת קריאת שמע אם הוא נקי מנקביו או לא, כיצד עליו לנהוג לענין התפילה?
תשובה: מי שמתעורר אצלו ספק אם הוא נקי מנקביו או לא בשעת ק"ש – חייב לבדוק עצמו, אע"פ שע"י כך יפסיד את התפילה בצבור או תפילה ב"הנץ", כיון שי"א שאם אינו יכול לעמוד ולהתאפק כדי שיעור מהלך פרסה תפילתו תועבה – וחייב לחזור ולהתפלל[27].
קריאת שמע כנגד מכסי וצינורות ביוב[28]
שאלה: מה דינם של מכסי הביוב הפזורים ברחובות, ושל צינורות ביוב העשויים מאסבסט, חרסינה או מתכת, לגבי קריאת שמע נגדם?
תשובה: מכסי הביוב שברחובות אין דינם כבית הכסא, ואין איסור לקרוא לפניהם. צנורות ביוב העשויים מאסבסט או חרסינה – אסור לקרות לפניהם, אך צנורות העשויים ממתכת – מותר לקרות לפניהם ובלבד שאין בהם ריח[29].
הנחת ידיו כנגד לבו בתפילת שמונה עשרה[30]
שאלה: רצינו לברר מה שכתוב בשו"ע (או"ח סי' צ"ה ס"ג), שבתפילת שמונה עשרה יניח ידיו כנגד ליבו, אך אנו רואים שהרבה רבנים ואנשים ההולכים לפי דרך הסוד, מניחים את ידיהם כפותים זה על זה כנגד הטבור, ולא מצאנו מקור לזה.
תשובה: עפ"י הקבלה צריך אדם להניח את ידיו כפותות זו על זו כנגד לבו בתפילת שמונה עשרה. אך י"א שכל עוד שאינו משלב ידיו וזרועותיו זה על זה – מותר אפילו כנגד הטבור. ועי' בכה"ח (סי' צ"ה ס"ק י"ב)[31].
צורת הכריעה בתפילת שמונה עשרה[32]
שאלה: בסוף תפילת שמונה עשרה אי אפשר גם לכרוע וגם לפסוע לאחור, לכן הכריעה צריכה להיות רק בראש, אך מובא במקומות שונים, שבברכת אבות הכריעה צריכה להיות בכל גופו או בכל גופו ובראשו, ולא ברגליו.
והדבר לא ברור לי.
לכן אודה לכבודו, אם יבהיר לי – באיזו צורה יש לכרוע בתפילת שמונה עשרה?
תשובה: עיין בבא"ח (ש"ר פר' בשלח סעי' ו'), שכתב את סדר הכריעות כדעת האר"י. וע"ע בכה"ח (סי' קי"ג ס"ק כ"א) מה שהרחיב בזה. והביא, שיש נוהגים כמנהג ק"ק "בית אל" לכרוע שתי כריעות. ומשמע מדבריו, שהבין מהשו"ע שכתב שכורע במהירות, דהיינו, לא יעשה שתי כריעות כאר"י[33].
ע"ע שו"ע (סי' קכ"ג סעי' א') כיצד יעשה את הפסיעות ב"עושה שלום" בסיום תפילת י"ח, ובכה"ח שם (ס"ק ג') ובא"ח (פר' בשלח ש"ר אות כ"ד). וגם בזה, מי שקשה לו לא יעשה את הכריעה והפסיעות יחד[34].
מה ששאלת – אם צריך כריעה גם ברגלים? למרות שכל הפוסקים לא הזכירו זאת, פשט הכריעה ודאי שמדובר גם ברגלים. ומ"ש "שיתפקקו כל חוליותיו", היינו, שיתכופף עם רגליו וגופו.
ובזה אמרינן: "לא ראינו – אינה ראיה"[35], כי יחידי סגולה כורעים גם ברגליהם[36].
הגדרת כריעה והשתחויה[37]
שאלה: בשולחן ערוך סימן קי"ג בדיני הכריעות אנו רואים שיש שני סוגים של כריעות: שחייה וכריעה. ולאחר מכן כתוב, שהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו חוליותיו, וכן מוזכרת כריעה בפעם אחת. מהי הכריעה ומהי ההשתחוויה המוזכרת בכל מקום?
תשובה: עיין במס' ברכות (ל"ד ע"ב) מהי קידה, כריעה והשתחויה. ועיין ברמב"ם (הל' תפילה פ"ה הי"ג). ובשו"ע (סי' קי"ג סעי' ד'-ה') כתב, שכורע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה, לאפוקי על ברכיו. כאן השם "כריעה" הוא מושאל, ואין הכוונה כמו שכתוב בגמ' שם[38]. בשאר המקומות שכתוב כריעה (מלבד בשמונה עשרה) מספיק שחיית הראש[39].
אמירת "ברך עלינו" במקום שיורד גשם גם בקיץ[40]
שאלה: מה דינו של אדם הגר במקום בו יורדים גשמים גם בקיץ, שטעה ואמר ברך עלינו בימות החמה, צריך לחזור או שהוא יכול להמשיך בתפילתו?
תשובה: עיין בשו"ע (או"ח סי' קי"ז סעי' ב') ואלו דבריו: "ומיהו אם בארץ אחת כולה הצריכים מטר בימות החמה טעה בה יחיד ושאל מטר בברכת השנים – חוזר ומתפלל בתורת נדבה בלא שאלה בברכת השנים, אבל אינו מחוייב לחזור כלל". ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק י'-י"א) שחייב לחזור ולהתפלל תפילת נדבה[41].
אמר בעשרת ימי תשובה "מלך אוהב צדקה ומשפט"[42]
שאלה: ה"בן איש חי" בפרשת ניצבים אות י"ט כתב, שאם טעה ואמר בעשרת ימי תשובה "מלך אוהב צדקה ומשפט" – אינו חוזר לראש התפילה הואיל והזכיר "מלך"[43], וזה כמו שכתב הרמ"א בסימן קי"ח סע' א'. לעומת זאת, מרן כתב בשולחן ערוך סימן תקפ"ב סע' א', כי במקרה זה חוזר לראש התפילה. מה ראה ה"בן איש חי" לפסוק כדעת הרמ"א ולא כהרגלו כדעת מרן?
תשובה: הטעם של הבא"ח, שאם טעה ב"מלך המשפט" – אינו חוזר, הוא מדין ספק ברכות להקל, כיון שהזכיר "מלך". וכיון שכך נהגו, אין לשנות מפסק הבא"ח[44].
הסבר בנוסח התפילה[45]
שאלה: מה הטעם שאומרים בברכת המינים: "ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם", הרי אם הקב"ה יכלם לא שייך יותר להכניעם?
תשובה: לפי הפשט אין טעם מדוע מזכירים בברכת המינים: "ומלכות הרשעה תעקר וכו' ותכלם ותכניעם", אלא רק לפי הקבלה[46].
להשתחוות ב"מודים"[47]
שאלה: יש מחלוקת בין מרן בשו"ע לרמ"א לגבי "מודים דרבנן", האם יש לשחות בכולו או לא, כיצד עלינו לנהוג?
תשובה: אנו נוהגים בענין השחיה ב"מודים דרבנן" כדעת השו"ע, ששוחים רק בתחילה ושוחים מעט[48].
"עושה השלום" בעשרת ימי תשובה[49]
שאלה: האם בכל הקדישים בעשרת ימי תשובה צריך לומר "עושה השלום במרומיו…", או "עושה שלום…" כפי שנהוג בשאר ימות השנה?
תשובה: בענין אמירת "עושה השלום" בעשי"ת – עיין בכה"ח (סי' נ"ו ס"ק ל"ח), שאין אומרים אותו אלא רק ב"עושה שלום" שלאחר העמידה[50].
יש הנוהגים לאומרו גם בקדיש תתקבל שלאחר תפילת ערבית, אך אנו לא נוהגין כן[51].
אופן הפסיעות לאחר תפילת עמידה[52]
שאלה: בענין ג' פסיעות בסוף "תפילת העמידה", כתב גאון עוזנו ה"בן איש חי" בספרו עוד יוסף חי (פרשת בשלח אות ט"ז ד"ה בענין שלש פסיעות): "אין לנו אלא דברי המקובלים ז"ל, שיעשה שלוש פסיעות באופן שיהיו שלושתם שווין, גודל בצד עקב". דעתו של ה"בן איש חי" אינה כדעת מרן "הבית יוסף" ו"כף החיים", לכן ברצוני לשאול: באיזה אופן יש לפסוע את ג' הפסיעות שבסוף "תפילת העמידה"?
תשובה: אין מחלוקת בין ה"בן איש חי" לבין השו"ע בענין הג' פסיעות שבסוף תפילת י"ח, הכל מודים שלפי הפשט ולפי הקבלה צריך ליתן עקב בצד אגודל בזמן הפסיעות, דהיינו: מתחיל לעקור רגל שמאל ומניח את אגודל שמאל בצד עקב ימין, ואח"כ עוקר רגל ימין ומניח את אגודל ימין בצד עקב שמאל. וכן על זה הדרך. עיין בבא"ח (ש"ר פר' בשלח אות כ"ד). ועיין ב"ספר הלכה" (ח"ב עמ' ס"ו[53]).
פסיעה אחורה כאשר יש מתפלל מאחורי אחוריו[54]
שאלה: בשולחן ערוך סימן ק"ב סעיף ה' כתוב, שמי שסיים את תפילת שמונה עשרה ומאחוריו עומד אדם שעדיין מתפלל – אסור לו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו. אם אדם זה סיים את תפילתו, אך אינו יכול לפסוע ג' פסיעות לאחוריו מפני שגם מאחוריו עומד אדם המתפלל, האם מותר לראשון לפסוע ג' פסיעות לאחור?
תשובה: בענין פסיעה לאחור למי שסיים את תפילתו, משמע מכה"ח (סימן ק"ב ס"ק ל"א), שיכול לפסוע לאחור אם זה שעומד מאחוריו סיים את תפילתו, אפילו אם הוא אינו יכול לפסוע מסיבה כלשהי[55].
עמידה בחזרת הש"ץ[56]
שאלה: זקן או חולה האם יש עליהם חיוב לעמוד בכל חזרת הש"ץ?
תשובה: זקן או חלש יכולים לשבת לאחר "אתה קדוש" בחזרת הש"ץ[57].
קיפול תפילין בחזרת הש"ץ[58]
שאלה: האם מותר לקפל את התפילין בתוך חזרת הש"ץ?
תשובה: בזמן חזרת הש"ץ לא יקפל את התפילין אלא רק לאחריה[59].
חזרת הש"ץ כשרק ששה יענו לברכותיו[60]
שאלה: האם מותר להתחיל בחזרת הש"ץ כאשר יש רק ששה שיענו לברכותיו?
תשובה: אין להתחיל את חזרת הש"ץ עם ששה עונים אלא עד שיהיו תשעה עונים[61], ולא טוב עושים אלו המאריכים בתפילתם וגורמים לטורח הצבור[62]. לעומת זאת, אפשר להתחיל לומר קדיש גם כשיש רק ששה עונים[63].
עניית קדושה[64]
שאלה: האם כאשר עונים בקדושה "ברוך כבוד ה'…" ו"ימלוך ה'…" צריך להתרומם מעט או לכרוע?
תשובה: צריכים להתרומם בקדושה, ועיין ב"ספר הלכה" (ח"ב עמ' ע"ח סעי' י"ז)[65].
שאלה כו
כיוון הרגלים והגבהת העקבות ב"קדושה"[66]
שאלה:
א. השולחן ערוך כותב, שיש לכוון את הרגליים בזמן אמירת "קדושה". עד מתי צריך לכוון אותן, עד סוף ה"קדושה" או עד שהש"ץ יסיים את הברכה ויאמר: "האל הקדוש"?
ב. בזמן ה"קדושה", האם צריך להגביה את העקבים גם ב"ימלוך" או רק ב"קדוש" ו"ברוך"?
תשובה:
א. המנהג הוא להמתין כשרגליו מכוונות עד סוף "האל הקדוש"[67].
ב. לגבי הרמת העקבים ב"קדושה", עיין בספרי "ספר הלכה" (ח"ב עמ' ע"ח סעי' י"ז), ושם נכתב, שמגביה עצמו באמירת "קדוש, קדוש" ג' פעמים, ובאמירת "ברוך כבוד…" ו"ימלוך" פעם אחת[68].
שאלה כז
אמירת "נקדישך" עם הש"ץ[69]
שאלה: ידועה מחלוקת הפוסקים בעניין אם על הציבור לומר "נקדישך" עם הש"ץ או לא, כיצד עלינו לנהוג?
תשובה: אנו פוסקים כדעת האר"י שכתב, שאומרים את ה"קדושה" עם הש"ץ, עיין בכה"ח (סי' קכ"ה ס"ק ב')[70], ובספרי "ספר הלכה" (ח"ב עמ' ע"ח סעי' ט"ז)[71].
שאלה כח
ספרדי במניין אשכנזי לאמירת "קדושה"[72]
שאלה: ספרדי המתפלל במניין אשכנזי, כיצד עליו לומר את ה"קדושה", האם לפי נוסחו או לפי נוסח אשכנז?
תשובה: ספרדי במניין של אשכנזים, ינהג כמנהגו בתפילה וה"ה ל"קדושה"[73].
שאלה כט
השומע "קדיש" או "קדושה" באמצע תפילת שמונה עשרה[74]
שאלה: כתב הבן איש חי פרשת ויקהל הלכה י': אם התחיל בתפילת מנחה בעמידה ואמר "ברוך אתה ה'", ואז שמע "קדיש" או "קדושה", יש להסתפק אם יאמר תיכף "למדני חוקיך" ויענה ל"קדיש" או "קדושה", או לא יפסיק, וכתב: "ועדיין לא נפשט אצלנו ספק זה". כיצד יש לנהוג הלכה למעשה?
תשובה: ספיקו של הבן איש חי נשאר גם אצלי ספק. לכן, אם נזדמן לו כך – ימשיך להתפלל ולא יענה קדושה, או שימהר עד למילים "ואלוקי אבתינו" ואז יפסיק וישמע "קדושה" ולא יענה מאומה[75].
ענייה לקדושה כשמתפלל "אלקי נצור"[76]
שאלה: המתפלל מוסף של שבת קודש, ואוחז ב"אלוקי נצור", ושמע קדושת "כתר" – האם הוא יכול להפסיק ולענות גם ל"שמע ישראל", כמו שמפסיק ל"קדוש" ול"ברוך"?
תשובה: המתפלל מוסף או כל תפילה אחרת, אם נמצא ב"אלוקי נצור" עדיף שינענע את רגליו ואז יענה לכל דבר שבקדושה. ואם לא נענע, וכפי מה ששאלת האם יכול לענות ולומר את כל הפסוקים של "כתר", מהדין – מותר. ועיין ב"ספר הלכה" (ח"ב) בדיני ההפסקות[77].
שאלה לא
במנהג יוצאי הודו בתפילה[78]
שאלה: אנו יוצאי הודו נוהגים לומר "מודים דרבנן" בחזרת הש"צ בלחש – האם מנהג זה נכון?
תשובה: בענין "מודים דרבנן", שאלתך אינה ברורה דיה, כי כל אחד ואחד מהקהל אומר "מודים" בלחש, אך אם כוונתך על "מודים" ממש, שיש שליחי צבור שאומרים זאת בלחש – יש לבטל מנהג זה[79].
שאלה לב
תפילה ארוכה[80]
שאלה: האם יש חשש יוהרא באברך המאריך בתפילתו משום שרוצה לדקדק באותיות ולכוון בשמות ה', ויוצא שזמן תפילת העמידה שלו, כפול מזמן תפילתו של הציבור?
תשובה: במנין של בני תורה – מותר להאריך בתפילה. במנין של בעלי בתים – לא יאריך בתפילתו[81].
[1] תש"ן-תשנ"ג סימן קכ"ז.
[2] כתב השו"ע (סי' נ"ח סעי' א'): "זמן קריאת שמע של שחרית – משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות, שהוא רביע היום. ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין". ושם (סעי' ד') כתב: "אם קראה משעלה עמוד השחר, אעפ"י שלא היה אנוס – יצא בדיעבד". וכתב בברכי יוסף שם (אות ד'): "אבל קודם עמוד השחר, הדבר ברור דלא יצא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ט): "דמקצת אנשים קמים באותו הזמן וקרינן ביה: 'ובקומך', ובדיעבד העמידוהו על דין תורה. ודוקא באקראי בעלמא דהיינו פעם א' בחודש הוא דיוצא בדיעבד, אבל אם הוא רגיל לעשות כן, אמרו חכמים שאפילו בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולקרותה. מיהו אם שעת הדחק הוא אפילו רגיל טובא – שרי, דמאי הוי ליה למיעבד".
ובעוד יוסף חי (פרשת וארא ש"ר סעי' ט"ז) כתב, וז"ל: "זמן קריאת שמע של שחרית מן התורה הוא משעלה עמוד השחר שאז מקצת בני אדם רגילים לקום ממטתם, אע"פ שהם מועטים הרי אמרה תורה: ובקומך לשון יחיד לומר שהולכין אף אחר המיעוט, אבל הקורא קודם לכן – לא יצא ידי חובה מן התורה שאף דמקצת בני אדם קמים ג"כ קודם עה"ש מקרה הוא ואין הולכין אחריו". וראה במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ג סעי' א') ושם (סעי' ב'): "מי שהוא אנוס או שמשכים לצאת לדרך או פועל שמתחיל את עבודתו מוקדם ואין לו אפשרות לקרוא ק"ש בדרכו – מותר לו לקרוא קריאת שמע וברכותיה מזמן שעלה עמוד השחר", וראה לעיל בפרק ד'.
[3] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קי"ח
[4] שו"ע (סי' נ"ח סעי' א'), וז"ל: "זמן קריאת שמע של שחרית – משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות, שהוא רביע היום". וכתב בביאור הגר"א (סי' תנ"ט סעי' ב' ד"ה "ושיעור מיל"), ז"ל: "ועיקר כדברי האומרים שהחשבון הוא מהנץ החמה עד שקיעת החמה ואין לזוז ממנה, ועיין מג"א וכ"כ הרמב"ם בפירושו בפ"ג דפסחים מתני' ב' ששיעור מיל ב' חומשי שעה וכ"כ הרע"ב שם", ועיי"ש מה שהאריך בזה. ובמשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק י"ט) כתב, וז"ל: "היינו צאת ג' כוכבים, ודעת הלבוש והגר"א דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם השקיעה. ולכו"ע שעה ורביע זו היא שעה זמנית, דהיינו שמתחלק כל יום לי"ב חלקים לפי שעותיו בין שהוא ארוך או קצר, להשו"ע מתחלק מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולהלבוש והגר"א מזריחת השמש עד השקיעה". וכתב כה"ח (סי' תנ"ט ס"ק ד'): "ומאימתי הוי תחלתן וסופן, בעל תרומת הדשן סימן א' כתב שתחלתן וסופן מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ובעל הלבוש בסימן רל"ג ורס"ז כתב דמתחילין מהנץ החמה עד שקיעתה, וכן כתב מעדני מלך בדף ז' ע"א ועיין שם שהאריך בזה הרבה. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ח'. אמנם המגן אברהם ס"ק א' כתב דהכא לכולי עלמא מנינן מעלות השחר יעו"ש, וכן כתב הלכה ברורה אות א', יד אהרן בהגהות הטור, אליה רבה אות ב', רבינו זלמן אות ג', שלמי צבור דף צ"ג ע"ג, חסד לאלפים אות ה', קיצור שלחן ערוך שם, שתילי זיתים אות ב'".
[5] כתב השו"ע (סי' נ"ח סעי' ו'), וז"ל: "אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה השלישית, אם עברה שעה שלישית ולא קראה – קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה – קוראה בלא ברכותיה כל היום".
וכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל"ח ס"ק ע'): "כמו צער בנפשי על רבים בערים האל שקוראים קריאת שמע בברכותיה אחר שעה ד' שאינם קמים בשעה שהצבור מתפללים, וכשקמים עבר זמן ק"ש, וכשמתפללים וקורין ק"ש ביחיד עברה שעה ד' וקורין ק"ש בברכותיה. וכמה חטאות חוטאים. להתפלל ביחיד. ולאבד קדיש וקדושה. ומברכין ברכות יוצר נגד מה שפסק מרן דאם עברה שעה ד' שאין לקרות הברכות. ומ"מ אין לומר להם שלא יאמרו הברכות, דכיון דהרמב"ם וה"ר מנוח בשם כל המפרשים והרמ"ע באלפסי זוטא והרב אבודרהם בשם חידושי רב"ש והפר"ח סברי שיכול לומר הברכות אחר שעבר שעה ד', א"כ יש להם על מה שיסמוכו. וגם התוס' כתבו הרשב"א וארחות חיים שנסתפקו אם יכול לומר הברכות עד חצות או כל היום ע"ש, אלמא עד חצות פשיטא להו אלא דמספקא להו אי מצו למימרינהו כל היום. ומאחר שכל הגדולים האלה סברי דמצו לברך אחר ד' שעות ורובם סברי כל היום אלא דהתוס' מיספקא ליה אי דוקא עד חצות. הנח להם לישראל לברך הברכות דק"ש אחר שעה ד'. ולא אכחד דיש להרגיש על ה"ר מנוח שכתב דכהרמב"ם דעת כל המפרשים, שהרי רבינו האיי גאון ורבינו יצחק ן' גיאת סברי דאחר שעה ד' – אין לברך הברכות וקעבר בלא תשא".
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן י"ב): "והנה לענין הלכה, אף על גב דכל האחרונים פרי חדש ודעמיה הנז"ל נקטי להלכה כהרמב"ם ודעמיה, ולא חשו להאי כללא דקי"ל ספק ברכות להקל בענין זה, מכל מקום אנן בדידן צריך להורות כמ"ש מרן ז"ל דלא יברך אחר ד' שעות, מיהו נ"ל בס"ד דיש לנו לומר בנידון דידן איכא טעמא רבא ע"פ הסוד לברך גם הקורא אחר ד' שעות, ולפחות אית לן למנקט סברה מציעתא, והיא סברת מ"ד דמצי לברך עד חצות וכו' הנה כי כן גם בנידון דידן כיון שאנחנו רואין טעם מספיק כפי הסוד מדברי רבינו האר"י ז"ל לברך אפילו אחר ד' שעות, אף על פי שלא נתפרש דבר זה להדיה בדברי רבינו האר"י ז"ל, יש לנו לסמוך על כמה גדולים דס"ל מדינא כך צריך לברך, וגם על האחרונים דהכריעו להלכה כוותייהו, ולפחות לתפוס סברא האמצעית דאמרו לברך עד חצות". ועיין מ"ש עליו הרב מני ז"ל. ומה שהשיב עליו.
אמנם בעוד יוסף חי (פרשת וארא סעי' י"ז) כתב: "אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה השלישית שהוא רביע היום, אם עברה שעה שלישית ולא קראה – קורא אותה בברכותיה כל שעה רביעית שהוא שליש היום שגם עד שם הוא קצת זמן קימה, ומ"מ אין לו שכר כקוראה בזמנה. ואם עברה שעה רביעית ולא קראה – לא יקרא אותה אז בברכותיה אלא קוראה בלא ברכותיה כל היום, ואפילו אם נאנס ועבר זמנה – קורא אותה בלא ברכותיה, ואע"ג דאיכא דס"ל שקורא ק"ש וברכותיה אחר שעה ד', אין לזוז מן סברת מרן ז"ל דס"ל דלא יקראנה בברכות, וכ"ש דזה הוא ספק ברכות דקי"ל ספק ברכות להקל ולא יברך, ובפרט דידוע דאין הברכות מעכבות, וכנז' באחרונים זכרונם לברכה".
וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ה), וז"ל: "והרב מהרי"ח זלה"ה בספר רב פעלים חלק ב' סימן י"ב הכריע לברך עד חצות כמו זמן התפלה, אלא שבספרו עוד יוסף חי פרשת וארא אות י"ז חזר בו ופסק כדברי מרן ז"ל יעו"ש. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן ח"י אות ז'. ועל כן נראה לי דיאמר הברכות של קריאת שמע בלא שם ומלכות, כמו שכתבנו בכמה מקומות דכל ברכה דיש בה מחלוקת בין הפוסקים יאמר אותה בלא שם ומלכות, ואם כן מי שארעו אונס ונתאחר עד שעה רביעית – יתפלל כל סדר התפלה מפרשת העקידה ואילך עד אחר ושמו אחד, רק ברכות של קריאת שמע יאמר אותם בלא שם ומלכות, והוא שעדיין לא הגיע חצות". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ו): "אפילו נאנס, אפ"ה מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך – הוי ברכה לבטלה", וכתב בביאור הלכה שם (ד"ה "קוראה בלא ברכותיה"): "עיין במ"ב. ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות, כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע. ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות, כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיין שם. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות, כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות".
וראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ג סעי' י'): "ואם עברו ארבע שעות זמניות ולא קראה – קוראה כל היום כולו בלי ברכותיה". ואפי' נאנס – לא יקרא לאחר זמן זה בברכותיה.
[6] כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א' ה"א): "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה". ועוד שם (ה"ב) כתב: "ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו". וכתב השו"ע (סי' ק"ו סעי' ב'): "נשים ועבדים, שאע"פ שפטורים מק"ש – חייבים בתפלה, מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ד'). ולכן אשה שקמה מאוחר – יכולה להתפלל קריאת שמע ותפילת י"ח בלבד, במשך כל היום.
[7] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ה.
[8] עיין בשו"ע (סי' נ"ח סעי' ו'), הובא לעיל בהערה ה', שכתב שלאחר זמן תפילה לא שייך לברך ברכות קריאת שמע, וממילא אם בירכן שלא בזמן התפילה – לא נפטר מלברכן בתפילה, וע"ע משנ"ב (שם ס"ק כ"ה), וז"ל: "דברכות אינם שייכים לק"ש, דאע"פ שנתקנו קודם ק"ש, מ"מ לאו ברכת ק"ש היא, שהרי אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו לקרות שמע, והרי הם כמו תפילה, ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא רק עד שליש היום".
[9] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קי"ז.
[10] כתב השו"ע (סי' ס"א סעי' כ"ג) לענין קריאת שמע, וז"ל: "צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח". וכתב כה"ח שם (ס"ק ס"א): "פירוש שבא הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה, ונד נקרא שבא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה, וסימן תנועה גדולה פתוחי חותם (ר"ל החמש נקודות שהם באותיות פתוחי חותם הם ה' תנועות גדולות. מחצית השקל), רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת תנועה גדולה וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה. מגן אברהם ס"ק י"ג. ועוד עיין קיצור של"ה בדיני קריאת שמע בהגהה מה שכתב בזה, וסיים דיש להזהיר המון העם על זה וללמדם, ובפרט על המלמדי תנוקות שלא ישבשו התנוקות בקריאתם, וכן צריך זה להודיע לחזנים שיהיו יודעים לקרות בספר תורה בתנועה הישרה יעו"ש, והביאו ה"ר חיים פאלאג'י בספר כף החיים סימן י"ד אות מ"ד".
ומ"מ אם במבטא שלו מחליפין בין אלפין לעיינין וחתין לההין – יש לשנות, כמו שכתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' י"ב): "אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן", ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ז): "פי' הברת העין הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או שקורא לשיבולת סיבולת". וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"ט): "הוא הדין לבני רומניא שקורין לחתי"ן ההי"ן. הרדב"ז חלק ב' סימן מ"ה, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, עולת תמיד אות ט', מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ז, סולת בלולה אות יו"ד, רבינו זלמן אות ט"ז. וכן כל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן – אין ממנין אותו ש"ץ. הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפילה דין י"ב. ועיין ט"ז סימן קכ"ח ס"ק ל'. ודוקא במקום ששאר העם אינם עלגים, אבל אנשי בית חיפה ובית שאן במקומן אפילו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן – יורדין לפני התיבה. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, עולת תמיד שם, מגן אברהם שם, אליה רבה שם, סולת בלולה שם, רבינו זלמן שם, שלמי צבור דף ע"ב ע"ד". וראה בשו"ע סי' קכ"ח סעי' ל"ג. וכתב המשנ"ב (סי' קכ"ח ס"ק ק"כ), וז"ל: "מטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא כפיו. וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת, אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית, מ"מ מותר לישא כפיו". וראה בכה"ח שם (ס"ק ק"ץ-קצ"ב). וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ו). וע"ע לעיל פרק ה' שאלה ה'. ועי' מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ג סעי' מ"ט). ולכן בבעלי תשובה אין להכביד עליהם בתחילת דרכם בכך.
[11] תש"ן-תשנ"ג סימן פ"ז.
[12] וכתב הבן איש חי (פרשת וארא ש"ר ס"ק י"ב): "ואותם הנוהגים לומר פסוק: 'השמרו' ופסוק: 'וחרה' בלחש – צריכין להזהר שישמיעו לאזנם לכתחלה". וכמו שכתב השו"ע (או"ח סי' ס"ב סעי' ג'), וז"ל: "צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו – יצא ובלבד שיוציא בשפתיו". וראה בבה"ל (ד"ה "ואם לא").
[13] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ט, וכן השיב בקיצור בתשמ"ח-תשמ"ט סימן רל"ו, ותש"ן-תשנ"ג סימן צ"ז, ולעיל פרק ח' סע' י"ב.
[14] עיין מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ג סעי' מ"ז), וז"ל: "אישה היודעת להתפלל – יכולה להתפלל את כל התפילה עם ברכותיה ("ברוך שאמר", "ישתבח" וברכות ק"ש תחילה וסוף), כיון שכולם חלק מהתפילה, ואשה חייבת בתפילה".
[15] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סימן ד'): "כתב המשנ"ב (סימן ע' ס"ק ב') שנשים פטורות גם מברכות ק"ש, אך הביא את דעת מג"א (ס"ק א') שחייבות ב"אמת ויציב" כיון דנתקן על ענין זכירת יציאת מצרים, וכן הברכות שלאחר ק"ש דערבית מחוייבות לאמרם כיון דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה, והוסיף שיש חולקים על כך [ומ"מ לדעתו יכולות להמשיך על עצמן חיוב]. וגם הרב כה"ח (סי' ע' אות א') הביא דעות אלו, וכתב: "ומכל מקום אפילו למאן דאמר פטורים – אם הם מקיימים המצוה יש להם שכר, אלא שאינו כמו מצוה ועושה". וחתם דבריו: "ועל כן נוהגות הנשים שיודעות ללמוד, להתפלל כל סדר התפלה כמו האנשים אין פחות, מפרשת העקידה עד סוף עלינו לשבח".
ועיין ב'עוד יוסף חי' (וארא סעי' ו') שכתב: "נשים אף על גב דפטורין מן ק"ש מפני שהיא מ"ע שהזמן גרמא, חייבין מדינא בקבלת מלכות שמים, ע"כ חייבין לפחות לקרות פסוק ראשון, ונכון ללמדם ג"כ פסוק בשכמל"ו".
וראה בבא"ח (ש"ר פרשת וישב סעי' י"ב) שכתב שנשים מברכות ברכת התורה, וראה ב"ספר הלכה" (ח"ב סעיפים מ'-מ"א), ובספר זכרון מהרב צדקה זיע"א שם הובאה תשובתו לבנות סמינר "אור החיים" בבני ברק שיברכו יוצר, ק"ש ויכולות להתפלל מוסף.
על כן מותר לנשים להתפלל את כל התפילה כולה ולברך ברכות השחר, ואומרות: "ברוך שעשני כרצונו בלי שם ומלכות" – (שם בבא"ח ס"י). ויכולות לומר ברוך שאמר, ישתבח, יוצר ולהתפלל מוסף, וכלשון כה"ח (שם): "מפרשת העקידה עד סוף עלינו לשבח". וכן נשים הרגילות להתפלל יכולות לומר הלל עם ברכה, בימים בהם אומרים הלל שלם". וכך נהגו אמותינו הקדושות ואין לשנות".
[16] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קי"ח
[17] כתב הרמב"ם (הל' תפלה פ"א הל' א'-ב'), וז"ל שם: "ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו". ופסקו שו"ע (סי' ק"ו סעי' ב').
וכתב כה"ח שם (ס"ק ז'): "ומיהו גם להסוברים תפלה דאורייתא, אין מנין התפילות מן התורה ולא נוסח התפלה מן התורה כמו שכתב הרמב"ם שם והביאו מגן אברהם ס"ק ב', וכן כתב הכלבו שם, וכן כתב אבודרהם שאין מברכין על התפלה מפני שהתפלה היא מצוה שאין לה קצבה מן התורה אלא ביד האדם הוא למעט או להרבות יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ד', וכן כתב הב"ח לדעת הרי"ף יעו"ש, ומטעם זה כתב המגן אברהם ס"ק ב': לכן נהגו רוב הנשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר, עכ"ד, וכן כתב הסולת בלולה אות א', רבינו זלמן אות ב', חסד לאלפים אות א'".
וראה משנ"ב (סי' ק"ו ס"ק ד'), וז"ל: "כתב המג"א שע"פ סברא זו נהגו רוב הנשים שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב, לפי שאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומן התורה יוצאות בזה, ואפשר שאף חכמים לא חייבו יותר. אבל דעת הרמב"ן שעיקר מצות תפלה היא מדברי סופרים שהם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו י"ח ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות, ואף על פי שהוא מצות עשה מדברי סופרים שהזמן גרמא, והנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים כגון קידוש הלבנה אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים, הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן עיקר כי כן דעת רוב הפוסקים".
[18] כתב השו"ע (סי' רי"ד סעי' א'): "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא – צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת – צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם".
[19] כתב השו"ע (סי' מ"ו סעי' ד'): "והנשים מברכות: שעשני כרצונו".
וכתב המשנ"ב (סי' ע' ס"ק ב'): "ולענין ברכת השחר לכאורה תלוי זה אם נימא דהברכות האלו יש להם זמן עיין לעיל בסוף סימן נ"ב במשנה ברורה ובבה"ל וצ"ע, ומסתימת לשון הטור ושו"ע בסימן מ"ו ס"ד ובפרט מהלבוש שם עי"ש משמע דמברכות ברכות השחר כמו אנשים".
וכתב כה"ח שם (ס"ק מ'): "כתב הרב זקן שמואל בריש ספרו נראה דאף העבד מברך ברכה זו, והביאו הברכי יוסף אות יו"ד. אמנם הפרי חדש ז"ל כתב באות ד' על דברי מרן ז"ל, וז"ל: ולי נראה שאין מברכות אלא השתי ברכות ראשונות ותו לא כיון דלא אשכחינן לה בגמרא דכולי האי הוה ליה לפרושי, עכ"ל, ולזה הסכים הרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה סוף אות יו"ד יעו"ש, והביא דבריהם השלמי צבור דף נ"ד ע"ב, וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ה' אות כ"ג דנשים מברכות שעשני כרצונו בלא שם ומלכות, סידור בית עובד אות י"ג, בן איש חי פרשת וישב אות יו"ד. ולפי זה גם העבד וטומטום ואנדרוגינוס יאמרו בלא שם ומלכות". ועוד כתב שם (ס"ק מ"א): "בענין שתי ברכות הראשונות משמע מדברי הפרי חדש הנז' דנשים מברכות דהיינו שלא עשני גויה שלא עשני שפחה, וכן כתב החיד"א בקשר גודל שם אות כ"ב, וז"ל: נשים מברכות שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בשם ומלכות, אחרונים בסימן מ"ו ודלא כהרב יעב"ץ בסידורו שכתב בלא שם ומלכות, עכ"ל, והביא דבריו סידור בית עובד אות י"ג. אמנם בסידור עמודי שמים כתב שהאשה תברך שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בלא שם ומלכות מאחר שלא נזכר בגמרא, וכן בשעשני כרצונו נכון שלא תברך בשם ומלכות עכ"ד, והביאו פתחי עולם אות י"ז". וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ו' סעי' ל"ז), שברכת "שעשני כרצונו" יברכו בלי שם ומלכות, ויהרהרו שם ומלכות בלבן, אבל ברכות "שלא עשני גויה" ו"שלא עשני שפחה", מברכות בשם ומלכות.
[20] כתב השו"ע (סי' מ"ז סעי' י"ד), וז"ל: "נשים מברכות ברכת התורה". וכתב הבה"ל שם (ד"ה "נשים") "הטעם, דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם. ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה א"כ קאי הברכה על זה. ב"י מ"א. ולפ"ז הטעם, יכולה להוציא בברכות התורה את האיש, וכן כתב הפמ"ג בהדיא. והגר"א בביאורו חולק ע"ז הטעם, עי"ש, אלא הטעם דמברכות הוא, דאף דפטירי מתורה, מ"מ יכולות לברך ולומר וצונו, דלא גריעא מכל מצות עשה שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן, וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיין שם, ולפ"ז אין יכולות להוציא את האיש. וקטן שהגיע לחינוך בודאי אינו יכול להוציא את הגדול בברכות התורה, לפי מה שסוברים הרבה פוסקים דברכות התורה הוי מן התורה, וכ"כ הפמ"ג", וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ג), וז"ל: "דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ"ש ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ו', ועוד דחייבות לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבות בתפלה, ואם כן קאי הברכה על זה. בית יוסף בשם האגור, לבוש, מגן אברהם ס"ק י"ד, אליה רבה אות י"א, מטה יהודה אות י"ט, סולת בלולה במקור חכמה אות ג', רבינו זלמן אות יו"ד. ועיין ספר חסידים סימן שי"ג". וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ו' סעי' ס"ג).
[21] ותברך בשם ומלכות, וכך נהגו אמותינו הקדושות ואין לשנות [ועיין לעיל שאלה ו'].
[22] תש"ן-תשנ"ג סימן קס"ח.
[23] עיין לעיל שאלה ז' ובמקורות שם.
[24] תשמ"ח-תשמ"ט סימן צ'.
[25] ראה לעיל שאלות ו'-ח', ולעיל פרק ח' שאלה י"ב.
[26] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קט"ז.
[27] כתב השו"ע (סי' צ"ב סעי' א'), וז"ל: "היה צריך לנקביו – אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל; והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה – יצא בדיעבד, אבל לכתחלה – לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה", ובבא"ח (ש"ר פרשת משפטים סעי' ב') כתב: "להיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו – אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר: 'הכון לקראת אלהיך ישראל', ואם התפלל – תפלתו תועבה, וצריך לחזור להתפלל. במה דברים בגדולים, אבל לא בקטנים ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה, וכתיב: 'וכל קרבי את שם קדשו', ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכולה להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, ועיין נשמת אדם כלל ג' אות א'. ומ"מ לכתחלה צריך לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה. והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך, היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך".
וראה במשנ"ב (שם ס"ק א'-ד'). וכתב עוד (שם, ס"ק ה'), וז"ל: "ר"ל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה, כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור, אפי' הכי טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי. אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי, הסכים המג"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ו'). וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ג' סעי' ב'-ג').
[28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קט"ז.
[29] כתב השו"ע (סי' פ"ג סעי' א'), וז"ל: "אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן, אפילו פינו ממנו הצואה. ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות, אבל אם יש לו מחיצות, אף על פי שיש בו צואה – קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש אם אין מגיע לו ריח רע". וכתב עוד (שם סעי' ד'), וז"ל: "בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד' אמות מן הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים יורדין מיד לגומא, כסתום דמי ומותר לקרות בו אם אין בו ריח רע וגם אין משתינין בו חוץ לגומא". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'), וז"ל: "ולכן צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בדברי תורה בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו, אף על פי שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו" , וע"ע (שם ס"ק י"א).
וכתב השו"ע (סי' פ"ז סעי' א'), וז"ל: "גרף של רעי ועביט של מי רגלים, של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים, אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה – מותר אם הם רחוצים יפה". ועוד כתב שם (סעי' ב'): "גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו – יש מתירין ויש אוסרין, והלכה כדברי האוסרים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "של זכוכית – הט"ז מפקפק בזה, אבל רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל, והטעם, דבכל אלו ס"ל דאין בולעין, ואפילו אם בולעין אין בליעתן מרובה, ע"כ אין דין בית הכסא עליהם".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ו'): "כתב בית יוסף היינו של חרס המצופין בזכוכית שמקצתן שלצד חוץ הוא של חרס ומקצתן שלצד פנים הוא של זכוכית. אבל הב"ח כתב צריך שיהיו מצופין מכל צדדין מבית ומחוץ, וכן כתב העטרת זקנים אות א', שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות א'. ונראה לסמוך בכלי זה על המתירין כשכפאו על פיו. אליה רבה אות ג'". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ה'). וכתב עוד שם: "והכלים שאנו קורין פארצליין, לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה דיש להחמיר גם לענין זה, וע' בה"ל". וכתב הבה"ל (ד"ה "אבל אם"): "והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א דכלי חרס הם, מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן תנ"א דכלי זכוכית גם כן כמו כלי חרס ה"ה בזה, כתב הישועות יעקב: אני תמה, דהרי בכלי חרס גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב כמו כלי חרס לענין בליעת איסור [וכן כלי חרס המצופין אבר, כתב הח"י שם באות ס"ד דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל], אלא ודאי דלענין גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס, אפשר דאין דינם ככלי חרס. ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר, דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל, מ"מ בזה יש להחמיר". וראה במאמר מרדכי לימות החול (פי"ד סעי' פ"ג) ושם (סעי' פ"ד): "כלי חרס שמצופה מתכת או זכוכית רק מצד אחד – יש אומרים שדינו ככלי חרס שאסור לקרוא כנגדו, וטוב לחוש לדבריהם, ולכן יזהר לבדוק כשמתפלל מחוץ לבית הכסא, כניסות לבתים וכדו' שאין שם צינור של ביוב וכדו'", אמנם אם כולו מתכת ונקי – ניתן לקרוא שם.
[30] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ה.
[31] כתב השו"ע (סי' צ"ה סעי' ג'): "מניח ידו על לבו כפותין (פירוש כקשורין), הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד, ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת יתרו סעי' ט'), וז"ל: "…ויניח ידיו על לבו כפותים, הימנית על השמאלית והגודלים יהיו לפנים, ועומד כעבד לפני המלך באימה ופחד".
וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ב): "מניח ידיו על לבו כפותין – כן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תפלה דין ד' והביאו הטור, וכתב בית יוסף דטעמו מהא דאמרינן בפרק קמא דשבת דף יו"ד ע"א: רבא שדא גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמיה מריה. והא דאמר רב אשי: חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדא גלימיה ופכר ידיה וכי איכא שלמא לביש ומתכסה ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל, משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בענין המלבושים בלבד, עכ"ל, וכן כתב בכסף משנה על הרמב"ם שם, וכן משמע מהגהות מיימוניות שם אות ו'. וכו' אלא שכתב (הט"ז) שהנחה שזכר כאן הוא דרך הכנעה בעלמא ועל כן יעשה כן תמיד יעו"ש, וכן כתב בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי חלק א' סימן ל"ג שהאר"י ז"ל היה אומר שיכניעו זרועותיהם על לבם ימנית על שמאלית ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה שיהא הפרק האמצעי משתי זרועות נגד פני המתפלל, והרמ"ק ז"ל היה אומר לכוף האגודל (היינו אגודל ימין תוך פיסת יד ימין ואגודל שמאל תוך פיסת יד שמאל, מחצית השקל) בתוך פיסת היד עכ"ל, והביאו מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ה', וכן כתב בשער הכוונות דף נ"ט ע"ב כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד צריך אתה לחבר שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית, וטעם הדבר הוא לפי שבתפלת שמונה עשרה אז הוא כניסת המוחין בזעיר אנפין וכו' ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין, וכן בתפילת המנחה בעת העמידה בלבד תאסור ותחבק שתי ידיך זה על גבי זה כנזכר וכו' אבל בתפילת ערבית תאסור ותחבק ידיך מתחלה ועד סוף פירוש משעה שתתחיל ברכת אשר בדברו מעריב עד שתשלים כל העמידה עכ"ל, ואם כן לפי דברי האר"י ז"ל שנתן טעם בסוד צריך תמיד לעשות כן אם אפשר, ואין חילוק בין עת הזעם לעת השלום, וגם אין לחלק כפי מנהג המקומות כמו שכתב מהר"י אבוהב והביאו בית יוסף ומגן אברהם ס"ק ב' אלא כל המקומות שוים, ומי שתופס בידו סידור בעת תפלת העמידה או בעת ברכות וקריאת שמע דערבית כדי להתפלל מתוכו אם אפשר לו יאחוז בסידור רק ביד ימינו ויד שמאלו יכפה האגודל לתוך פיסת היד ויניחה על הלב, וכן כתב האליה רבה סוף אות ד' דמהרי"ל נטל סידור בימין והתפלל בו ובשמאלו נתן הסרבל על לבו, וכן כתב בית עובד אות ח', יפה ללב סימן צ"ו אות ג'". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ו'): "ובספר עשרה מאמרות כתב בשם האר"י שיניחו זרועותם על לבם ימנית על שמאלית עי"ש, ובשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד".
וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ו סעי' א'), ועוד שם (סעי' ז'): "אסור להניח את ידיו על חלציו (מותניו), כיון שנראה כגאווה ויוהרא. וייזהר שלא ימשמש בתפילין ולא ירים את ידו לכל דבר אחר בתוך תפילת י"ח, כיון שצריך לעמוד כשידיו כפותות זו על זו כעבד לפני אדוניו באימה, ביראה ופחד".
וכתב הב"י (סי' צ"ה): "ומ"ש הרמב"ם (שם) ולא יניח ידיו על חלציו. אפשר שכתב כן מסברא דנפשיה לפי שהוא דרך יוהרא, ואפשר שהוא פירוש למה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות כד:) שלא יניח ידו על סנטרו, וכדברי הערוך (ערך סנטר) שפירש לא יניח ידו על צדו סנטרו כמו סטרו כמו צלע והנו"ן יתירה, כלומר שלא יניח ידיו על כסליו שנראה שעומד בקלות ראש, ויש גירסא אחרת בזה". וראה בסי' צ"ז, וכתב הרמ"א (שם סעי' א'): "ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח), (טור והרי"ף)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ב'): "היינו לחי התחתון. וחזנים העושים כן בשעת הזמר מותר לפי שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול, אבל שלא בשעת הזמר – אסור". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ד'). וא"כ כיון שאינו דרך יוהרא כאן – מותר, ומכל מקום טוב יותר להניח את ידיו כנגד הלב [הערת המערכת: שמענו ממרן הרב זצ"ל כאשר היה צעיר שאל את הגאון רבי חיים נאה זצ"ל בעל השיעורים, שהיה חסיד, היאך נוהגים החסידים להניח ידיהם בתוך ה'גרטל' בשעת התפילה, והרי לכאורה לפי דעת השו"ע זוהי דרך יוהרא. והוא השיבו שכיון שבמקומם היה המנהג לעמוד לפני המלכים כך שידם ע"ג החגור, ועוד שמראה בכך שאינו יכול לעשות דבר מרצונו אם לא רוצה בכך הקב"ה. ומכאן סמך למנהג החסידים לתת ידיהם בגרטל].
[32] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ז.
[33] כתב השו"ע (סי' קי"ג סעי' ו'): "כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו תחלה, ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי", ועוד שם (סעי' ז'): "כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "כשאומר ברוך יכרע בברכיו, וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות".
וכתב הבא"ח (ש"ר פר' בשלח סעי' ו'): "צריך לעשות שתי כריעות ושתי זקיפות בעת שמשתחוה בעמידה. כיצד, כשאומר ברוך יכרע בתיבת ברוך כריעת הגוף בלבד, ובתיבת אתה יכרע את ראשו גם כן, הרי שתי כריעות. וכשאומר ה', יזקוף שם שתי זקיפות, ותחלה יזקוף גופו בלבד ואח"כ יזקוף ראשו גם כן. רמז לדבר: 'כאשר יחנו כן יסעו'. ולכן אמר רב בגמרא: כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם, דנקיט בלשונו הטהור לשון כפול בכריעות וגם בזקיפות, דלא אמר יכרע בברוך וזוקף בשם, וכנז' כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות. והכריעה תהיה עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה, דהיינו שיהיו בולטין כל הקשרים שבפרקי חוליותיו. ואם הוא זקן או חולה שאינו יכול לשחות כ"כ, כיון שהרכין ראשו דיו וכנז' באחרונים ז"ל".
וכתב בכה"ח (סי' קי"ג ס"ק כ"א): "אמנם לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש ב' דעמידה צריך לכרוע גופו תחלה ואחר כך ראשו וכן בזקיפה יזקוף גופו תחלה ואחר כך ראשו וסימניך כאשר יחנו כן יסעו, וכתב שזה כוונת הגמרא שאמרו: כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם, דלמה כפל הדברים אלא לומר כל אחת נחלקת לשנים, הכריעה תחלה גופו ואחר כך ראשו וכן בזקיפה תחלה גופו ואחר כך ראשו, דהיינו כשאומר ברוך יכרע גופו וכשאומר אתה יכרע ראשו, וכן בזקיפה כשאומר ה' יזקוף גופו תחלה ואחר כך ראשו כיעו"ש טעם בסוד, וכן כתב פרי עץ חיים שער העמידה פרק ז', משנת חסידים באצילות דערבית פרק ב', ואם כן אפילו חולה או זקן שאינו יכול לכרוע הרבה אפילו הכי צריך לעשות כסדר הזה לכרוע גופו ואחר כך ראשו וכן בזקיפה על דרך הסוד. ובכריעת מודים סדר הרש"ש ז"ל בסידורו הקדוש דכשאומר מודים אנחנו לך יכרע גופו וכשאומר שאתה הוא יכרע ראשו וכשאומר ה' יזקוף גופו ואחר כך ראשו כמו שאר ברכות, ואף על גב דבשער הכוונות שם ובדרוש ו' ובסוף דרוש ד' דחזרת העמידה כתב דבמודים לא יעשה כי אם כריעה וזקיפה אחת של הגוף בלבד וכריעת וזקיפת הראש יעשה בחזרת הש"ץ תפלת שמונה עשרה במודים דרבנן, הרש"ש ז"ל דקדק מדברי האר"י ז"ל ממקום אחר שעל פי סדר הכוונה צ"ל גם במודים דלחש ובמודים דחזרת הש"ץ בכל אחד שני כריעות ושני זקיפות כיעו"ש הטעם בעץ חיים שער המוחין פרק ט' דבחינת לחש לחוד ובחינת החזרה לחוד, וכן משמע מדברי שער הכוונות דרוש ו' דעמידה ד"ה והנה ועץ חיים שער כ"ג פרק א' וממ"א כמובן להמעיין, וכן נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קדשינו ירושלים ת"ו כדברי הרש"ש ז"ל ודלא כמו שכתב הרב שמן זית זך בדף קל"ח, וכן כתב החסד לאלפים אות א', בן איש חי ז"ל פרשת בשלח אות כ"א, ולפי זה גם במודים דרבנן צריך לעשות הצבור ב' כריעות וב' זקיפות כריעת הגוף וכריעת הראש וזקיפת הגוף וזקיפת הראש כמו שאר הכריעות, והטעם דכיון שעשינו בלחש כל ב' הכריעות וב' הזקיפות צריך לעשות גם כן במודים דרבנן כמו שעושה הש"ץ במודים ב' כריעות ב' זקיפות וגם כוונת הצבור תהיה כמו כוונת הש"ץ. ועיין עוד לקמן סימן קכ"ז אות ב'".
[34] כתב השו"ע (סי' קכ"ג סעי' א'): "כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו, בכריעה אחת, ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "ושיעור הכריעה וכו' שהוא כדי שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה". וכ"כ בכה"ח שם (ס"ק ג').
וכתב הבא"ח (פר' בשלח ש"ר סעי' כ"ד): "אחר יהיו לרצון האחרון יפסע שלשה פסיעות לאחוריו, ולא ירחיק רגלו יותר משיעור עקב בצד גודל ממש, דיש סוד בדבר דאלו הם כנגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, דהאדם בעמידה חושב כאלו עומד באצילות, ואם המקום צר יקצר הפסיעות, אך לכתחלה לא יתפלל במקום צר שאינו יכול לעשות בו שלשה פסיעות שכל פסיעה היא עקב בצד גודל, ויכרע מעט קודם הפסיעות, ובעודו כורע אחר השלש פסיעות יפנה לשמאלו ויאמר עושה שלום במרומיו, ויזקוף ויפנה לימינו ויכרע קצת ויאמר הוא יעשה שלום עלינו ויזקוף ויכרע לפניו ויאמר ועל כל ישראל ויזקוף, וכנז' בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. וכשעוקר רגליו עוקר רגל שמאל תחלה, ובמקום שכלו פסיעותיו ישהה שם עד שיגיע ש"ץ לקדושה, ואז יחזור ג' פסיעות לפניו ויגיע למקומו הראשון שהתפלל בו, ולא יחזיר פניו לציבור. וטוב להקפיד שלא ילך אדם לפניו במקום שכלו פסיעותיו. ואם האריך בתפלתו וסיים אחר שאמרו קדושה וכן אם מתפלל ביחיד, לא יחזור למקום עמידתו תכף אחר שפסע אלא ימתין שעור מהלך ד' אמות לעמוד במקום שכלו פסיעותיו, ומשכיל על כל דבר ימצא טוב".
כתב השו"ע (סימן קי"ג סעי' ה'): "ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו – דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו".
[35] עדויות (פ"ב מ"ב).
[36] כתב המשנ"ב (סי' קי"ג ס"ק י"ב): "כשאומר ברוך יכרע בברכיו, וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות, וכשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת, ויעמוד כך בשחיה עד ד', ואז יזקוף". וראה מאמר מרדכי לימות החול (פט"ז סעי' י"א): "כשכורע צריך שיכרע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, דהיינו שיהיו בולטים כל הקשרים שבפרקי חוליותיו, ואם הוא זקן או חולה שאינו יכול להתכופף כל כך, יכול להסתפק בכריעת ראשו".
[37] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[38] כתוב בגמ' ברכות (ל"ד ע"ב): "תנו רבנן: קידה – על אפים, שנאמר: 'ותקד בת-שבע אפים ארץ', כריעה – על ברכים, שנאמר: 'מכרע על ברכיו', השתחואה – זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה". וכתב הרמב"ם (הלכות תפלה פרק ה' הי"ג): "השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים. קידה על אפים. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה".
וכתב השו"ע (סי' קי"ג סעי' ד'): "המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון", ועוד שם (סעי' ה'): "ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים".
[39] בא"ח (ש"ר פרשת כי תשא סעי' י"ח): "ובכריעה שאנחנו עושים בהרכנת הראש וקצת מן הגוף אנחנו מורידין אוה"מ דרך ירידה בכל העולמות עד העשיה כולה".
[40] תשמ"ה 281-1.
[41] כתב המשנ"ב (סי' ק"ז ס"ק י'): "מיירי שסיים כל תפלתו ואז יחזור ויתפלל בנדבה מתחלת התפלה. ואם נזכר קודם שסיים, לא שייך לומר שיחזור לברכת השנים ויתפלל בנדבה, אלא יסיים מתחלה כל תפלתו ואח"כ יחזור ויתפלל בתורת נדבה". ועוד שם (ס"ק י"א): "עיין בבה"ל דאם לא היה עצירת גשמים ושאל מטר במדינותינו מפסח ועד עצרת – צריך מדינא לחזור ולהתפלל בתורת נדבה".
[42] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ב.
[43] וז"ל שם: "בברכת השיבה אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון דזכר 'מלך' – אינו חוזר, ואף על גב דמר"ן ס"ל חוזר, קי"ל סב"ל אפילו כנגד סברת מר"ן ז"ל, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל".
[44] עיין תשובות הרמב"ם החדשות (סי' קפ"ב). כתב השו"ע (סי' תקפ"ב סעי' ב'): "אם אמר: האל הקדוש, ותוך כדי דיבור נזכר ואמר: המלך הקדוש – אינו צריך לחזור; וכן הדין בהמלך המשפט", וכתב הרמ"א (סי' קי"ח): "מיהו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט – אין צריך לחזור, ולא אמרו שיחזור אלא במקום שכל השנה אומרים האל אוהב צדקה ומשפט".
כתב הבא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעיף י"ט): "בברכת השיבה אומר "המלך המשפט" ואם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט, כיון דזכר מלך – אינו חוזר, ואף על גב דמר"ן ס"ל חוזר, קי"ל ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מר"ן ז"ל, וכמ"ש בסה"ק מקבציאל".
וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "הנה בדין זה רבו הדעות ועל כן נביא תחלה לשון הגמרא ברכות דף י"ב ע"ב: אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר המלך הקדוש – יצא וכו', מאי הוה עלה? אמר רב יוסף: האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט, רבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה, ע"כ. וכתבו שם התוספות דצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט, ואם לא אמר – מחזירין אותו, וכן כתב הטור בסימן תקפ"ב בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, אלא רק בשם ראבי"ה כתב דבדיעבד – אינו חוזר, וכתב בית יוסף שם דלענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דבדיעבד נמי לא יצא – הכי נקטינן, וכן פסק שם בשלחן ערוך סעיף א' יעו"ש. אלא שה"ר יחיאל אחיו של רבינו יעקב בעל הטורים כתב דאינו יודע מה הפרש יש בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט לענין שצריך לחזור לראש אם שכח, והביאו הטור בסימן זה, וכן כתבו תלמידי רבינו יונה בסוף פרק קמא דברכות שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט – אין צריך לחזור הואיל ומזכיר בה מלכות יעו"ש, וכן כתב מור"ם ז"ל בדרכי משה סימן תקפ"ב אות ג' בשם הגהות מיימוניות ורשב"א, וזהו שפסק כאן שאין צריך לחזור אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן פסק הב"ח בסימן זה, וכן כתב המגן אברהם בס"ק א' בשם מטה משה ושל"ה וכתב דלא כלבוש שכתב שנוהגים לחזור דהרי בהגהות מנהגים כתב דאין צריך והוא היה בקי במנהגים יעו"ש, וכן כתב גן המלך סימן ק"ן בשם תשובת הרמב"ם יעו"ש. מיהו הפרי חדש סימן תקפ"ב אות א' פסק דאפילו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט – צריך לחזור יעו"ש, וכן כתב מטה יהודה שם, וכן פסק הברכי יוסף בסימן זה אות ב' ובסימן תקפ"ב אות א', מאמר מרדכי אות ב', שלמי צבור דף שי"ב ע"ג. אמנם הט"ז בסימן זה ס"ק ב' כתב דחוזר ומתפלל בתורת נדבה יעו"ש, סולת בלולה אות א', וכן כתב רבינו זלמן בסימן תקפ"ב אות ב'. והשיירי כנסת הגדולה סימן תקפ"ב בהגהות בית יוסף אות ב' כתב שרוב הפוסקים סבירא להו דאינו חוזר, וכתב: וגם בדעת מרן ז"ל יש לפרש כן דאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט – אינו חוזר, וסיים: כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בזה מערכה לקראת מערכה, ספק ברכות להקל ואינו חוזר יעו"ש, וכן נראה דעת האליה רבה בסימן תקפ"ב אות ה', וכן פסק יד אהרן שם בהגהות בית יוסף, חיי אדם כלל כ"ד אות ט"ז, קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ט אות ג', בן איש חי ז"ל פרשת נצבים אות י"ט וכתב דאף על גב דמרן ז"ל סבירא ליה חוזר, קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל יעו"ש, דרך החיים אות ב', משנה ברורה או ג', וכן נראה לי עיקר מאחר דקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו כנגד מרן ז"ל כמו שכתב הרב בן איש חי ז"ל וכן כתבנו אנן בעניותין לעיל סימן ד' אות יו"ד וסימן ח"י אות ז' ובכמה מקומות יעו"ש, ואין לומר דיחזור ויתפלל בתורת נדבה, מפני שתפילת נדבה צריכה כונה מרובה כמ"ש סוף סימן ק"ז ועל כן בכהאי גוונא דרוב הפוסקים סבירא להו דאין צריך לחזור, יש לסמוך עליהם".
וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ז סעי' נ"ג): "אם טעה ואמר: מלך אוהב צדקה ומשפט או שהוא מסופק אם אמר: "מלך אוהב צדקה ומשפט" או המלך המשפט: אם נזכר תוך כדי דיבור ולא התחיל עדיין בברכה הבאה ("למינים ולמלשינים") – אומר במקום: המלך המשפט. אך אם נזכר לאחר שהתחיל כבר בברכת למינים ולמלשינים – אינו צריך לחזור, כיון שהזכיר: מלך אוהב צדקה ומשפט".
[45] תשד"מ 995-1.
[46] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת בשלח סעי' כ'), וז"ל: "יזהר בברכה של המינים שלא יאמר אלא רק ארבעה לשונות אלו "תעקר תשברת תכלם ותכניעם", ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, כי הם כנגד קליפת נוגה דאצילות בריאה יצירה עשיה כמ"ש המקובלים ז"ל". וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ז סעי' ע"ד) " יאמר: "ומלכות הרשעה תעקר, תשבר, תכלם ותכניעם" ולא יוסיף על לשונות אלו כיון שיש בהם רמזים לפי הסוד".
[47] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[48] כתב השו"ע (סי' קכ"ז סעי' א'), וז"ל: "כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי וכו' ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו. יש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג". וכתב כה"ח (שם ס"ק ב'): "דגרסינן בירושלמי פרק קמא דברכות: הכל שוחין עם הש"ץ בהודאה ע"כ. טור ובית יוסף. ומשמע מזה דהיינו ששוחין כמותו, ושיעורה כמו שאר שחיות דתפלת שמונה עשרה הכתובה בסימן קי"ג, וכן משמע בבית יוסף, וכן כתב הט"ז ומגן אברהם ס"ק א', עולת תמיד אות ב' וכתב דכן הוא דעת מרן ז"ל, רבינו זלמן אות א', חיי אדם כלל ל' אות יו"ד. מיהו הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות תפלה הלכה ד' כתב, וז"ל: וכשיגיע ש"ץ למודים וכורע כל העם שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי, עכ"ל, והטעם כתב שם בכסף משנה מפני שכבר התפללו ואינם שוחין אלא כדי שלא יראו ככופרים, ולזה די שישחו ראשם מעט, ומי ששוחה יותר מדאי מחזי כיוהרא, עכ"ד, ומשמע שם בכסף משנה דהש"ץ והקהל שוים דאין שוחין אלא מעט כיעו"ש, אבל הב"ח כתב דמשמע מדברי הרמב"ם הנז' דהש"ץ כורע כדין כריעה אלא שכל העם שוחין מעט, וכתב הטעם דכיון שאין הצבור חייבין עכשיו לכרוע ואינן שוחין אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין במי שהש"ץ כורע לו, לפיכך הזהירו חכמים שלא יהיו שוחין אלא מעט כדי שידעו שאין בשחייה זו חיוב גמור אלא כדי שלא יהיו נראין ככופרין יעו"ש, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות א', עטרת זקנים אות א', אליה רבה אות ב', וכן כתב בשער הכוונות בסוף דרוש ד' דחזרת העמידה דבמודים דרבנן אין שם כי אם כריעת וזקיפת הראש בלבד, וכן כתב בדרוש ב' דעמידה דף כ"ט ע"א ובדרוש ו' דף ל"ז ע"ב, וכן כתב בפרי עץ חיים שער העמידה פרק ך', שלמי צבור דף קל"ט ע"ב, קשר גודל סימן ח"י אות ך', בית עובד אות ה'. אמנם זהו לפי פשט דברי שער הכוונות שכתב דבמודים דבלחש יעשה כריעת הגוף וזקיפת הגוף בלבד ובמודים דרבנן יעשה כריעת הראש וזקיפת הראש בלבד". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת תרומה סעיף ט"ו): "כשיגיע ש"ץ למודים, שוחין הציבור עמו, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הרכנת הראש. ואם יחיד עומד בתפלה, ישתוק וישחה בשתיקה עם הציבור כששוחין בתיבת מודים". וראה במאמר מרדכי (לימות החול פרק ח"י סעי' ל"ו).
[49] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"ט.
[50] וכתב כה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק ט"ו): "בכל עשרת ימי תשובה צריך לומר אחר העמידה עושה השלום במרומיו בה"א יתירה, ולכוין כי השלו"ם הוא בגימטריא ספריא"ל המלאך שהוא הסופר הכותב בספר החיים את כל בני האדם בעשרת ימי תשובה, מה שאין כן בשאר תפלות השנה שאין אומר אלא עושה שלום במרומיו חסר ה"א. שער הכוונות שם, פרי עץ חיים שם". וכתב עוד (סי' נ"ו ס"ק ל"ח): "ואין לומר עושה השלום בה"א כי אם דוקא בעשרת ימי תשובה אחר העמידה מפני שיש טעם בדבר כמו שכתב בשער הכוונות דף ן' ע"א, אבל בשאר ימות השנה בקדיש ובעמידה וכן בקדיש של עשרת ימי תשובה אין לומר כי אם עושה שלום בלא ה"א, דכיון שהוא פסוק באיוב כ"ה אין לשנותו בלא טעם וצורך, וכן כתב בשער הכוונות שם דבשאר תפלות השנה אין לומר אלא עושה שלום חסר ה' יעו"ש, ובקדיש לא נזכר בשום מקום שצריך לומר השלום בה"א לא בעשרת ימי תשובה ולא בכל זמן, ועל כן אין לשנות הפסוק. ומיהו בקדיש של אחר החזרה בעשרת ימי תשובה נראה דיש לומר עושה השלום כיון שהוא במקום עושה שלום של חזרת העמידה".
[51] ראה בהערה הקודמת. וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ז סעי' ס"ג), וז"ל: "בקדישים חותמים כרגיל: "עושה שלום", חוץ מקדיש "תתקבל" שלאחר חזרת הש"ץ בשחרית ובמנחה שחותמים בו: "עושה השלום" וכו', כיון שקדיש זה הוא המשכה של תפילת י"ח, אמנם בתפילת ערבית לא יאמר: "עושה השלום" כיון שאינו קדיש על חזרה.
[52] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ז.
[53] כתב השו"ע (סי' קכ"ג סעי' ג'): "כשפוסע, עוקר רגל שמאל תחלה; ושיעור פסיעות אלו, לכל הפחות, הוא כדי שיתן גודל בצד עקב", וכתב הרמ"א שם: "ולכתחילה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ד): "וכמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין עליה שם פסיעה כלל, ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק, ויש מקילין במקום הדחק". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "ולכתחילה – לישנא דהרמ"א אינו מדוקדק, דהוי ליה לכתוב בלשון ויש אומרים, דהא חולק על המחבר דס"ל לכל הפחות, ומשמע דפסיעות גסות יותר עדיף".
כתב הבא"ח ז"ל (ש"ר פרשת בשלח סעי' כ"ד): "אחר יהיו לרצון האחרון יפסע שלשה פסיעות לאחוריו, ולא ירחיק רגלו יותר משיעור עקב בצד גודל ממש, דיש סוד בדבר דאלו הם כנגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, דהאדם בעמידה חושב כאלו עומד באצילות, ואם המקום צר – יקצר הפסיעות, אך לכתחלה לא יתפלל במקום צר שאינו יכול לעשות בו שלשה פסיעות שכל פסיעה היא עקב בצד גודל". וכתב הכה"ח (סי' קכ"ג ס"ק כ"ד): "וכתב בארחות חיים דף ט"ו משם גדול אחד דלכתחלה יפסע פסיעה קטנה ואחר כך יפסע פסיעה גדולה ואחר כך יפסע באופן שיהיו רגלים שוים. ברכי יוסף אות ו', שלמי צבור דף קל"ה ע"ג, בית עובד אות ג', שערי תשובה אות ט', חיי אדם כלל כ"ד אות כ"ח, כף החיים שם אות מ' ואות מ"ג, משנה ברורה אות י"ג. אמנם הב"ח פסק כסברת מור"ם ז"ל דלכתחלה לא יפסיע יותר מעקב לצד גודל יעו"ש, וכן כתב דרך החיים שם, וכן כתב בשער הכוונות סוף דרוש ו' דעמידה, וז"ל: אחר כך תפסוע ג' פסיעות לאחוריך ויהיו פסיעה אצל פסיעה ואל תרחיב רגליך יותר מכדי שיעור פסיעה ממש וכו' כנגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, עכ"ד, וכן כתב בפרי עץ חיים סוף שער ך' משער העמידה, משנת חסידים פרק י"ב מתפלת האצילות אות ו', בן איש חי פרשת בשלח אות כ"ד, ועל כן נוהגים בפסיעות אלו דתחלה עוקר רגל שמאל תחלה ומניחה בסוף רגל ימין גודל בצד עקב ואחר כך עוקר רגל ימין ומניחה בסוף רגל שמאל גודל בצד עקב ואחר כך חוזר ועוקר רגל שמאל ומניחה אצל רגל ימין שוה בשוה כדי שיהיו שוין".
וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ז סעי' צ"ב), וז"ל: "קודם שאומר "עושה שלום" וכו' יפסע ג' פסיעות לאחוריו. ולכתחילה יעשה את ג' הפסיעות עקב בצד אגודל דהיינו ראש הנעל בעקב הנעל, לא פחות ולא יותר. ואם המקום מצומצם – יכול לקצר פסיעותיו, אבל לכתחילה לא יתפלל במקום כזה".
[54] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[55] כתב השו"ע (סי' ק"ב סעי' ה'): "אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו – אסור לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל; וצריך לדקדק בזה, אפי' אם האחרון התחיל להתפלל אחריו, מאחר שכבר התחיל".
כתב כה"ח שם (ס"ק ל"א): "אסור לפסוע – כן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים ריש הלכות תפלה, וכן כתב רבינו יונה בפרק תפלת השחר בטעם דאסור להתפלל אחורי רבו יעו"ש, אבל מדברי רש"י סוף דף ז"ך ע"א מוכח דמותר לפסוע אך צריך לעמוד שם ולא לעבור לפניו יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ז', פרי מגדים אשל אברהם אות ז', מחזיק ברכה אות ד', ומה שכתב המגן אברהם שם על שם הירושלמי עיין מ"ש עליו המחזיק ברכה שם ודו"ק".
וכתב באשל אברהם (בוטשאטש) שם: "עוד מצאתי כתבתי במקום אחר אודות מה שכתב בבאר היטב ז"ל [שם] דלגבי לעבור לפני מתפלל אין מועיל מה שיש לפניו עמוד גבוה עשרה טפחים, והנה כשעומד אדם לפני המתפלל נראה דכולי עלמא מודו שמהני, דהוה ליה ככותל מפסיק. ומשמעות הפוסקים ז"ל שגם כותל של זכוכית מהני מותר לעבור לפניו, שכל שיש לפניו כותל אין חשש, וכן הוא באדם לפניו, ואין לחלק בין ארוך לגוץ".
וכתב הכה"ח שם (ס"ק כ"ד): "ואם יש כנגד המתפלל מקום גבוה עשרה ורוחב ד' כתב הלכות קטנות חלק א' סימן פ"ד דאין נראה שיהיה הפסק לענין זה, דשכינה אין לה הפסק כל זמן שהמתפלל רואה או משום שלא יטרף, אבל אם המתפלל הוא במקום כזה, אפשר דמותר לעבור לפניו, עכ"ד, והביאו שלמי צבור דף קי"ג ע"א, חסד לאלפים אות ב', שתילי זיתים אות י"א, בן איש חי שם, וכ"מ ממה שכתבנו לעיל אות כ"ב, אבל אם זה המחיצה שרחבה ד' היא גבוהה עד כנגד ראש המתפלל בענין שאם יעבור לפניו אינו רואהו – מותר, ועיין חיי אדם כלל כ"ו אות ד'". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ו סעי' ס"ח ע"א).
[56] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב.
[57] כתב הרמ"א (סי' קכ"ד סעי' ד'), וז"ל: "י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפלה". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת תרומה סעי' י'), וז"ל: "וצריך שיעמוד על רגליו על סדר החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ד): "עיין בהלכות קטנות חלק ב' סימן פ' שמצדד אם מותר לישב בחזרת העמידה, וכתב שראה בק"ק אשכנזים בוירונה יושבים ובק"ק של ספרדים כולם מעומד בחזרה והכי מסתברא, עכ"ד, והביאו יד אהרן בהגהות הטור, שלמי צבור שם ע"ד, וכן כתב החיד"א שם בקשר גודל דיש לעמוד בחזרת העמידה, בית עובד שם, חסד לאלפים אות ג', כף החיים שם אות ג"ן, בן איש חי פרשת תרומה אות יו"ד וכתב דרק אם הוא זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד, אז ישב", וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ח"י סעי' י"ג), וז"ל: "טוב לעמוד בשעת החזרה. ואם הוא זקן או חולה או חלש או שקשה לו לעמוד או שמכוון יותר טוב כשהוא יושב – אינו צריך לעמוד".
[58] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קט"ז.
[59] ראה לקמן בהערה ס"ב. וכתב בקיצור שולחן ערוך (סימן כ' סעי' א'): "קצת נוהגין שלאחר קדושה חולצין תפילין של רש"י ומניחין תפילין דרבנו-תם. ועושין שלא כדין".
[60] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קט"ז.
[61] כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ד סעי' ד'), וז"ל: "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ויחי סעי' ו'), וז"ל: "… חוץ מן החזרה של תפלת י"ח דבעינן תשעה שומעין חזרת ש"ץ ועונין אמן". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ח"י סעי' ג), וז"ל: "בשעת הדחק, כשאין זמן או כשיש רק עשרה מתפללים, ולחזן ברור שישנם אנשים שלא יכוונו לברכותיו ולא יענו אמן – יכולים לוותר על החזרה, ויתפללו כולם יחד את ג' הברכות הראשונות כאשר החזן מתפלל אותם בקול והציבור יתפללו בלחש, ויאמרו קדושה, ולאחר שיסיים החזן את ברכת "אתה קדוש" בקול, ימשיכו, החזן והציבור, את תפילתם בלחש".
[62] כתב הרמ"א (סי' קכ"ד סעי' ג'): "ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן – אין לש"צ להמתין עליהם אפי' היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בבהכ"נ – אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ג): "מפני טורח הציבור. ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו, לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין, לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה, אבל כשמאריך – אין להמתין עליו, וכמ"ש על רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה". וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ב): "וכתב שם החסד לאלפים דאם הוא מאריך יותר מדאי, ראוי לו לחוש לכבוד צבור ולצוות עליו שלא ימתינו לו יעו"ש". ועוד שם (ס"ק י"ד): "מרביץ תורה יפסיע בנצור לשוני משום טרחא דצבורא, וכן נהג הרה"ג בעל חקרי לב ז"ל כל עשרים שנה שהיה רב באזמיר יע"א וח' שנים שהיה בעה"ק תובב"א. כף החיים סימן ט"ו אות מ"ד. ונראה דהיינו שיאמר יהיו לרצון וכו' אחר השלום, ויעשה ג' פסיעות כהלכתן וגם הכריעות כהלכתן כמו שכתבנו לעיל סימן קכ"ג אות ז' וגם יאמר עושה שלום וכו', ואחר כך במקום שעומד אומר אלהי נצור וכו' עד אחר יהיו לרצון האחרון".
[63] עי' מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"א סעי' ה), וז"ל: "בתפילה ערבית, אם יש שישה שסיימו את תפילת הלחש וארבעה עדיין עומדים בתפילתם – יכולים לומר קדיש אעפ"י שארבעה אינם עונים, כיון שכל מקום שיש בו עשרה אנשים – שכינה שורה (ודין זה הוא רק לעניין קדיש, אבל לעניין חזרת הש"ץ צריך תשעה שעונים לברכות ומכוונים בענייתם)".
[64] תשמ"ה 789-1.
[65] כתב הרמ"א (סי' קכ"ה סעי' ב'): "ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה, וכן מנענעים גופן ונושאין אותו מן הארץ".
וכתב כה"ח שם (ס"ק י'): "וז"ל שבלי הלקט: מה שנוהגים בני העולם לנענע עצמם בקדושה, מצאתי הטעם בשם רש"י, דכתיב: 'וינועו אמות הסיפים מקול הקורא', ואם העצים והאבנים היו מתנענעים ומזדעזעים מאימת המלך כל שכן אנחנו שאנו מכירים שיש לנו להזדעזע מאימתו, ע"כ. בית יוסף. ובתנחומא פרשת צו: 'ובשתים יעופף', מכאן תקנו חכמים לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר ש"ץ קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ע"כ. בדק הבית, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, עולת תמיד אות ב', אליה רבה שם, סולת בלולה אות א', שלמי צבור דף קל"ח ע"ג. וכתב העולת תמיד הטעם כדי להדמות למלאכים, וכן כתב הברכי יוסף אות ג' בשם הרדב"ז בספר מגן דוד דף ל"ה הטעם כדי להדמות לחיות הקודש ואופני מעלה המשלשים קדושה כמונו, ובשער הכוונות דרוש ג' דחזרת העמידה כתב הטעם שצריך לדלג כלפי מעלה בעת שאומר קדוש קדוש קדוש וכו' להורות כי באלו התיבות של קדוש קדוש קדוש עולים ומדלגין כולם למעלה ממקומם חג"ת בחב"ד ונה"י בחג"ת והמלכות בנה"י יעו"ש, וכן כתב בפרי עץ חיים פרק ג' דחזרת העמידה, ומזה משמע שכל הדלוגים צריך שיהיו שוים ודלא כמו שכתב מהר"ד עראמה על הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות תפלה בשם ריקאנטי והביאו בית עובד אות ה' דבקדוש א' יגביה רגליו מעט ולא יניחם בארץ ובקדוש ב' יותר וכו' אלא כל הג' פעמים צריך שיהיו שוים זה כמו זה, וגם מה שכתב הטעם שמעלין בקודש וכו' לפי דברי האר"י ז"ל לא יבא דאדרבא לפי דברי האר"י ז"ל קדוש א' הוא יותר מעולה שעולה חסד בחכמה כנז'".
ועוד כתב שם (ס"ק י"א): "כתב בשל"ה: ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש, ע"כ, והביאו מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות ה', סולת בלולה שם, שלמי צבור שם, קשר גודל שם". ועוד כתב שם (ס"ק י"ב): "כתב המגן אברהם ס"ק ב': ולא כאותם שדולגים וקופצים, ע"כ, והביאו אליה רבה אות ג' וכתב שמדברי הלבוש יש להם סמך יעו"ש, וכן כתב השלמי צבור שם דאין למחות בהם דהכי משמע לשון לעוף האדם וכן משמע מלשון הרב ז"ל בשער הכוונות דכמה פעמים הזכיר לשון דילוג שצריך האדם לדלג, וגם יש סמך קצת לפי סוד הענין שהוא כמי שדולג והולך ממקומו ול"ו תעלה במעלות מעולם לעולם שלמעלה ממנו, עכ"ל, והביאו שערי תשובה אות ד' וכתב דמכל מקום פשיטא שאין לעשות כן במקום שאין מנהגם כך ויבואו להתלוצץ עליו ויצא שכרו בהפסידו, עכ"ד, וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ שבעיר קודשינו ירושת"ו שאין מדלגין וקופצין למעלה אלא רק מגביהין עקבי רגליהם וגופם למעלה, ונ"ל הטעם מפני שאינו כי אם לרמז בעלמא, ועל כן די בהגבהת עקבי הרגל והגוף בלבד". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "וכתב המג"א: ודלא כאותם שדולגים וקופצים. אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא, ומ"מ במקום שאין המנהג כן, פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו".
כתב הבא"ח (ש"ר פרשת תרומה סעי' ה'), וז"ל: "הדלוג הוא שידלג עקביו וגופו כלפי מעלה, ולא ידלג הרבה שיתלוצצו עליו וכנז' בספר ק"ג. ושלשה דלוגין של קדוש קדוש קדוש תהיה כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה, דמעלין בקודש וכנז' באחרונים ועיין כף החיים. ואם היחיד שמע קדושה באמצע תפלתו במקום שאינו יכול לענות קדושה – לא ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ לשמוע ממנו". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ח"י סעי' ח"י), ז"ל: "כשמגביה את עצמו ג' פעמים כשאומר: "קדוש, קדוש, קדוש" יתרומם בכל פעם מעט יותר מהפעם הקודמת, כיון שהתרוממות זו מרמזת על עלייה בקדושה כי מעלין בקודש".
[66] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[67] כתב השו"ע (סי' קכ"ה סעי' ב'): "טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח ציבור". והטעם כתב המשנ"ב (סימן צ"ה ס"ק ח'): "גם בשעה וכו' – שהרי אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכו'". וכתב כה"ח (סי' צ"ה ס"ק ט"ז), וז"ל: "טוב לכוין רגליו וכו' – עד אחר האל הקדוש".
[68] ראה בשאלה הקודמת.
[69] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[70] כתב השו"ע (סי' קכ"ה סעי' א'): "אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש". כתב הרעק"א: "אין הצבור. אבל בכתבי האר"י כ' דיש לומר כל הקדושה עם הש"ץ מלה במלה, עכ"ל, ואיליו תשמעון". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ב'): "ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ, והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים, וכן נהג הגר"א, ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש".
וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת תרומה סעי' ד), וז"ל: "ויאמר עם הש"ץ מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה". כתב כה"ח (סי' קכ"ה ס"ק ב'): "ועל כן אנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל שכתב בשער הכוונות דרוש ג' דחזרת העמידה, וז"ל: צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה, ואמנם ב' תיבות של נקדישך ונעריצך צריך שתאמר אותם בקול רם, ושאר התיבות עד עניית קדוש קדוש קדוש תאמר אותם בלחש עם הש"ץ, ואחר כך כשתענה קדוש קדוש קדוש וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה עכ"ל".
[71] מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ח סעי' ט"ז), וז"ל: "ויאמר עם השליח ציבור מ"נקדישך" וכו' עד סיום הקדושה. ויאמר בקול רם את המילים: "נקדישך ונעריצך".
[72] תשד"מ 1309-1.
[73] כיון שאומר בלחש, ראה לעיל פרק ח' שאלה י"ג.
[74] תשד"מ 995-1.
[75] כתב השו"ע (סי' ק"ד סעי' ז'): "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ח): "ויהיה כעונה – לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה, ומ"מ לא חשיב הפסק", ועוד כתב שם (ס"ק כ"ט): "אינו פוסק – ואם פסק בזה וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד, ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש, גם בזה חוזר לראש, אך אם סבר שמותר להפסיק, הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ"ל". וראה בכה"ח שם (ס"ק ל"ו).
[76] תש"ן-תשנ"ג סימן ס"ו.
[77] כתב השו"ע (סי' קכ"ב סעי' א'): "אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין י"ח ליהיו לרצון – אינו פוסק, שיהיו לרצון מכלל התפלה הוא; אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים – שפיר דמי. הגה: ודוקא במקום שנוהגין לומר יהיו לרצון מיד אחר התפלה, אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם יהיו לרצון – מפסיק גם כן לקדיש וקדושה; ובמקומות אלו נוהגים להפסיק באלהי נצור, קודם יהיו לרצון, לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ולברכו. ומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל הש"צ לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה – מקצר ועולה, ואם לא קצר – יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש, אפי' באמצע".
כתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "ולפ"ז במדינותינו שאלהי נצור רגילין הכל לאומרו – אין להפסיק בו לסתם אמן בין קודם שהתחילו בין באמצע". וכתב עוד (שם ס"ק ה'): "ומיהו וכו' – גם זה מיירי המחבר בשכבר אמר 'יהיו לרצון', דאי לאו הכי לא היה המחבר מיקל, דהוא ס"ל דבכל גווני – אין להפסיק קודם 'יהיו לרצון', והאי 'ומיהו' אסוף דבריו דמקצר ועולה קאי, ור"ל: דאע"פ שאמר מתחלה דבין 'יהיו לרצון' לשאר תחנונים – שפיר דמי להפסיק, מ"מ אם יכול לקצר כדי לעקור רגליו – עדיף טפי, דאע"פ שאמר 'יהיו לרצון', מכל מקום כל זה שלא פסע הוי כעומד לפני המלך", וראה עוד שם (ס"ק ו'). וכתב כה"ח שם (ס"ק ז'): "דהיינו שמפסיק באמצע תחנונים ופוסע לאחריו, דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם. מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ב', משנה ברורה אות ו'. ואם אין שהות לפסוע – יאמר יהיו לרצון מיד ויענה. מגן אברהם שם בשם הדרכי משה. ואף על גב דהדרכי משה לא כתב כי אם להנוהגים לומר תחנונים קודם יהיו לרצון, עדיף טפי לקצר ולומר יהיו לרצון ואחר כך להפסיק, מכל מקום כתב אותו מגן אברהם ז"ל גם לפי דברי מרן ז"ל דסבירא ליה אומרים יהיו לרצון קודם, דאם התחיל בתחנונים והגיע שליח צבור לקדיש ואין שהות לפסוע דיאמר יהיו לרצון מיד ויענה, וזהו על פי מה שכתב בס"ק א' דטוב לומר יהיו לרצון קודם תחנונים ואחריהם יעו"ש, ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות ב' ובאות שאחר זה".
וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת בשלח סעיף כ"ב): "ואחר סיום ברכה זו יאמר מיד יהיו לרצון אמרי פי, וקודם שאומר פסוק זה – אין להפסיק אפילו לקדיש וקדושה וכיוצא, כי פסוק זה הוא מכלל תפילת העמידה, אבל אחר פ' יהיו לרצון – יפסיק לכל דבר קדושה ואפילו לאמנים דברכות".
עי' מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ו סעי' צ"ז), וז"ל: "אם נמצא לפני "יהיו לרצון אמרי פי" וכו' הראשון – לא יפסיק לשום דבר שבקדושה, אבל אחריו, אפילו באמצע "אלוקי נצור", יכול להפסיק ולענות גם לאמנים של ברכות ולכל דבר שבקדושה".
[78] תש"ן-תשנ"ג סימן פ"ז.
[79] כתב השו"ע (סי' קכ"ז סעי' א'): "כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם". וכתב כה"ח שם (ס"ק ה'): "כתב הלבוש ובעוד שאומרים הצבור מודים דרבנן שוחה גם הש"ץ ומתפלל לפניו, ע"כ, והביאו אליה רבה אות א' וכתב דפירוש דבריו שאין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל לפניו בעוד שהצבור אומרים, עכ"ד, וכן כתב המאמר מרדכי אות א' ועי"ש מה שתירץ תמיהת האליה רבה שם על הלבוש יעו"ש, משבצות זהב אות ב'", וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ג').
[80] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ח.
[81] כתב באורחות חיים להרא"ש (יום השבת פיסקה כ"ג): "שיקיים בהצנע לכלכל מעשיו הטובים כי הוא עבודת ה' יתברך הנבחרת והרצויה לפניו", וכתב במסילת ישרים (פרק כ'): "הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): "והצנע לכת עם אלהיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה – יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול – לא יעשהו.
נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה – יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו – הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". וכתב במורה באצבע (סי' א' אות ט"ז): "יזהר להסתיר מעשיו הטובים ולימודו, ואם ישבחהו יזכור שלא עשה אחד מרבוא מחיובו וכו'" [הערת המערכת: מן הראוי להעיר כי הנהגת מרן הרב זצ"ל היתה כאשר היה מתפלל עם הציבור, תפילתו היתה מדודה לא יותר מ-7.5 דק', ורק כשהתפלל בבית המדרש עם בני תורה או במנין של מכוונים בר"ה היה מאריך בתפלתו, וישמע חכם ויוסיף לקח].
