מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק יד – בניית וקדושת בית הכנסת – תשמישי קדושה

תוכן הספר

שאלה א

הבאת ילדים לבית הכנסת[1]

שאלה: בשעה טובה אנו מקימים מנין ספרדי בשכונה החדשה בישובנו. שאלותיי הן:

א. מאיזה גיל כדאי להביא ילדים לבית הכנסת?

ב. למשך כמה זמן ראוי להביאם? יואיל הרב להדריכנו בעניין זה.

 

תשובה: הכלל הוא – כל ילד שאפשר לשמור עליו שלא יפריע לאחרים, מצווה להביאו לבית הכנסת. הוא הדין למשך הזמן שילד יכול לשהות בבית הכנסת, דהיינו כל זמן שאינו מפריע לאחרים[2].

יה"ר שתזכו למלא את בית הכנסת בתפילה ולימוד תורה, ויקויים בכם[3]: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

 

שאלה ב

בעניין בני זוג החלוקים בענין הקמת בית כנסת[4]

שאלה: באתי בשאלה העומדת לפני בעניין בני זוג יראי שמיים, המגדלים את בניהם לתורה ויראה, אשר מצויים בסכסוך לגבי בניית בית-כנסת בחצר ביתם.

הבעל שהינו יהודי מבוגר, וקשה עליו ההליכה, רוצה להקדיש את כספו לצורכי הקמת בית-כנסת בחצרו, ולשם יאסוף מנין אנשים שיתפללו וילמדו.

לעומתו, האישה סוברת, שיש לשמור את הכסף לצורך חיתון הילדים, שאינם נשואים עדיין. היא טוענת, שישנם בתי כנסת הקרובים למקום מגוריהם, אשר אין בהם מנין, ומה להם כי יקימו בית כנסת נוסף?!

הסכסוך ביניהם מגיע עד כדי מחשבה לפירוד ח"ו.

לכן שואל אני את כבודו:

האם כדי לקיים דבר מצווה זה, מותר להפריד בין בני הזוג?

כיצד אוכל לפשר ביניהם?

בברכת התורה

הרב ש. ב"א

 

תשובה: לכבוד הרה"ג ש. ב"א שליט"א

הרב המקומי…….

השלום והברכה!

קבלתי את מכתבך אלי ובו שאלותיך בענין הסכסוך בין בני זוג לגבי הקמת בית כנסת בחצר ביתם.

באופן עקרוני נראה לי, שהבעל צודק וראוי להקדיש את כספו לצרכי מצוה רבה כמו הקמת בית כנסת. אך כיון שהדבר עלול לגרום ח"ו לפירוד בינו ובין אשתו, וכן יש חשש שתגרם מכך מחלוקת עם שאר הציבור – יש להמנע מכך[5].

 

שאלה ג

בניית בית כנסת מכספי מפעל הפיס[6]

שאלה: בשעה טובה אנו בונים בית כנסת בעירנו ….. שאלתי היא:

האם מותר להשתמש בכספים שאנשים הרוויחו בהגרלה של מפעל הפיס, לצורך בניית בית הכנסת?

 

תשובה: מותר ואף מצוה להשתמש בכספי מפעל הפיס לבניית בית הכנסת[7].

 

שאלה ד

להשתמש בכסף שנשאר מבניית בית כנסת לבניית אולם שמחות[8]

שאלה: אנו בונים בית כנסת ספרדי בעירנו, ואספנו כסף למטרה חשובה זו.

ב"ה יש לנו את כל הסכום הנדרש ואף יותר, עקב כך חשבנו לבנות אולם שמחות בצמוד לבית הכנסת.

ברצוני לשאול את כבוד תורתו:

האם אפשר להשתמש בכסף שיועד לבניית בית כנסת כדי לבנות אולם שמחות?

 

תשובה: אם הציבור תרם כסף לשם בית מדרש, אי אפשר להופכו לאולם שמחות[9].

אם מראש התכוונו גם לבית מדרש שישתמשו בו ביום ללימוד ובלילה לאולם שמחות – מותר, ובלבד שישבו גברים ונשים לבד[10].

 

שאלה ה

מחיצה בבית הכנסת [א][11]

שאלה: במספר בתי כנסת בעירנו עזרת הנשים מצויה באותו מפלס של עזרת הגברים. כאשר הנשים יושבות רואים את ראשיהן, וכשהן עומדות רואים את רוב גופן. הנשים לא רוצות לשים וילון שיחצוץ בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. כיצד אפשר לעשות זאת בדרכי נועם?

 

תשובה: יש להסביר לנשים, שזהו כבודן של בנות ישראל "כל כבודה בת מלך פנימה"[12], בפרט כשבאות לבית ה'[13], ואין בזה כל פגיעה בכבודן. אולם יש לדאוג שהוילון יהיה בצורה כזאת שרואות ואינן נראות[14], ומצווה גדולה היא לתקן פרצה זו[15].

שאלה ו

מחיצה בבית הכנסת [ב][16]

שאלה: בית הכנסת שאני מכהן בו ממוקם באזור שאינו שומר תורה ומצוות. במשך השבוע המקום משמש כחדר לפעילויות שונות, ובזמן התפילות הוא הופך לבית כנסת. בשבת מגיעות לשם גם נשים שאינן מבינות את חומרת העניין, ומרגישות פגועות מעניין המחיצה. הן לא רוצות שתהיה במקום מחיצה אטומה. על כן אבקש לשמוע את דעת כבוד הרב בעניין זה.

תשובה: עיין במסכת סוכה (נ"א ע"ב) ששם משמע, שהיו עושים עזרת נשים גבוהה ממש ולא עשו מחיצה בלבד[17].

וכן היו בתי הכנסת מדורי דורות, שבנו עליהם עליה מיוחדת לעזרת נשים, ושם שמו עצים משולבים באופן שאשה יכולה לראות מה שנעשה בבית הכנסת למטה, והאנשים לא יכלו לראותן.

אולם, עתה בעוונות לא בונים בתי כנסת לשמם, ומשתמשים בחדר או אולם הנהפך אח"כ לבית כנסת. לפיכך, גובה המחיצה צריך להיות עד לגובה של אשה כשהיא עומדת, היינו בערך 1.6- 1.7 מטר. אפשר לבנות את המחיצה כך שחלקה התחתון יהא אטום, היינו, כשהן יושבות יהא אטום, וחלקה העליון, היינו כשהן עומדות, או אפילו כשהן יושבות, מעל לגוף תהא המחיצה במעשה רשת או מעץ משולב כנ"ל. כיום יש זכוכית מיוחדת אשר מצד הנשים הן תראנה טוב, וצד הגברים לא יראו מאומה. זכוכית כזו היא טובה מאוד[18].

יש לומר לנשים שזהו כבודן, ובפרט במקום קדוש כבית כנסת[19], ואין כאן כל פגיעה בהן.

תבורך מפי עליון על כל מעשיך לקידוש ש"ש, להגדיל תורה ולהאדירה[20]. ויקויים בנו במהרה "האמת והשלום אהבו"[21].

 

 

שאלה ז

כתיבת עשרת הדברות על לוחות הברית שמעל ארון הקודש[22]

שאלה: מדוע בלוחות הברית המצויים מעל ארונות הקודש בבית הכנסת, כתובים רק שתי המילים הראשונות מכל אחד מעשרת הדברות, ולא חלק יותר נכבד מהם?

אני סבור שדבר זה יכול לקדש שם שמים ברבים.

 

תשובה: נעלם מעיניך מה שנפסקה ההלכה (או"ח סי' א' סעי' ה'), שאין אומרים את עשרת הדברות בציבור, והטעם כדי שלא יטעו המינים ויגידו – אין תורה אלא אלו. עיין באה"ט שם (ס"ק י"א) ומשנ"ב שם (ס"ק ט"ז), ובפרט בזמננו, שרבו הטועים בדברי תורה.

לכן, לא נהגו לכותבם במלואם אלא בראשי פרקים, וסומכים על כך שהאדם בקי בהם, אלא שזהו רק כדי להזכיר לו אותם[23].

 

שאלה ח

תליית פרוכת חיצונית על ארון קודש[24]

שאלה: לפני כשנה אדם יקר תרם לבית הכנסת בו אנו מתפללים ארון קודש יפה במראהו, יש בו נוי מצוה, שהוא חריטת עץ. יש בארון פרוכת פנימית ולא חיצונית, כדי לא לכסות את יופי הארון. רוב הציבור בבית הכנסת סבור שראוי שתהיה לארון גם פרוכת חיצונית, וכמו שהיתה לארון הקודש הקודם שהיה לנו. ברצוני לשאול כבוד הרב, האם רצוי וחובה לשים פרוכת מבחוץ, או שאפשר להסתפק בפרוכת הפנימית?

 

תשובה: ראוי שתהיה גם פרוכת חיצונית על ארון הקודש[25].

 

שאלה ט

עיצוב ארונות קודש וציור על קירות בית-כנסת[26]

שאלה: במפעלנו אנו עוסקים בתכנון וייצור ארונות קודש, בימות תפילה, עמודי דרשה וכן לוחות זיכרון והנצחה לבתי כנסת ולישיבות.

במסגרת עבודתנו אנו נתקלים במגוון הדעות של ציבור הלקוחות הנרחב. התעוררו לנו מספר שאלות הלכתיות הקשורות לתחום עיסוקנו, כגון:

א. האם על לוחות הברית להיות כשני מלבנים, או שניתן לעגל אותם מלמעלה?

ב. האם מותר לקשט ארון קודש בדמויות של שני אריות?

ג. האם מותר לקשט חזית של ארון קודש בסמלי השבטים, בתמונה פיסולית או בחריטה על פח ישר?

ד. האם מותר לצייר על קירות בית הכנסת תמונות, כגון: הכותל המערבי, קבר רחל, או כל מוטיב דתי אחר?

נודה לכבוד הרב אם ייתן לנו חוות דעת מוסמכת בנושאים הנ"ל, על מנת שנוכל לפעול בהתאם להנחיות מוסמכות ובלב שקט.

 

תשובה:

א. עד היום נהגו לעשות את שני לוחות הברית כשהם מעוגלים בחלקם העליון, אמנם לאחרונה יצאו עוררין על כך, וביקשו לשנותם ולעשותם מרובעים למעלה. הנכם יכולים לעשותם עגולים או מרובעים, הכל כרצונו של המזמין[27].

ב. אין לקשט ארון קודש בדמויות של שני אריות וכד'[28].

ג. מותר לקשט את חזית ארון הקודש בסמלי השבטים וכו', אך יש לעשותם בחריטה על פח ישר ולא בצורה פיסולית[29], וכמו כן יש לקובעם למעלה מגובה עיני אדם בינוני[30].

ד. מותר לצייר תמונות של קבר רחל, הכותל וכו' על קירות בהכנ"ס, אך יש לעשותן למעלה מגובה אדם בינוני. וכן, יש להשתדל שלא יהיו ציורים בצד מזרח של ביהכנ"ס[31]. ויש להקפיד שלא יהיו ציורים של צורת אדם[32].

 

שאלה י

דמויות של אריות ותמונות של השבטים בבית הכנסת[33]

 

שאלה: בבתי הכנסת של הספרדים ישנם אריות על הפרוכת ולמעלה על ארון הקדוש, וכן תמונות של שבטי ישראל בולטים ולא בולטים.

אני מבקשך להודיעני:

האם מותר לעשות זאת? לכאורה הדבר אסור, שכתוב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ושלא לעשות כמעשה הגויים העובדים עבודה זרה.

 

תשובה: תמונות בולטות נוהגים לא לעשות. תמונות שאינן בולטות – אסור לעשות כנגד המתפללים משום היסח הדעת. עיין שו"ע (או"ח סי' צ' סעי' כ"ג) ובנושאי הכלים שם[34].

 

שאלת המשך: מאחר והראשל"צ (שליט"א) כתב לי שאסור הדבר, וכפי שכל אחד מבין מדעתו שאסור להשתחוות לפסלים ותמונות והוזהרנו על זה הרבה פעמים בתורה, אודה לכבודו אם יואיל לפרסם ברבים, כי אסור שיהיו ציורים האלה בפרוכת ובבית הכנסת על פי ההלכה.

 

תשובה: אין אנו נוהגים לעשות כן, אך אלו שנוהגים לעשות כן, יש להם על מה שיסמוכו,. עיין בשו"ע (או"ח סימן צ' סעי' כ"ג) ובכה"ח שם (ס"ק קל"ז[35]).

 

שאלה יא

ציור של אריות על גבי פרוכת[36]

שאלה: לפני 13 שנים הלכה לעולמה סבתי ז"ל, לזכרה ולהנצחת שמה תרמה המשפחה פרוכת לארון הקודש בבית הכנסת ב……

על גבי פרוכת זו רקומים לוחות הברית ומשני צידיהם רקומים אריות, דבר המקובל בבתי כנסת רבים. לאחרונה טענו כמה מהמתפללים בבית הכנסת, כי האריות הרקומים על הפרוכת הם בבחינת פסל ותמונה, דבר הנוגד את רוח ההלכה. בשם הלכה זו הסירו את הפרוכת וגזרו את האריות. במידה ואין ההלכה אוסרת זאת, הרי יש במעשה זה פגיעה בזכרה ובכבוד המנוחה.

הנני מבקש מכבודו כי יואיל לפסוק לי הלכה – האם פרוכת שרקום עליה אריות היא בבחינת איסור הלכתי?

 

תשובה: אין בזה משום "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"[37]. אך השו"ע (סי' צ' סעי' כ"ג[38]) וכה"ח שם (ס"ק קל"ז) כתבו, שאסור להתפלל מול ציור או תמונה, כיון שזה מטרידו מן התפילה. לכן אין לעשות ציורים כאלה בבית הכנסת[39] מול המתפללים[40].

 

שאלה יב

לקשט את בית הכנסת בדמויות של חיות טמאות[41]

שאלה: בבית הכנסת שלנו רוצים לצייר דמויות של ברכות השבטים באופן שהן לא בולטות ולא מצוירות לפני המתפללים. אמנם האם זה ראוי? הרי לדן יציירו נחש, וליששכר יציירו חמור, והרי הן חיות טמאות?

 

תשובה: לכתחילה לא טוב לעשות כן, אך אין בזה איסור אם שמו דמויות כאלו בבית הכנסת[42].

שאלה יג

קישוט בית המדרש בחודש אדר[43]

שאלה: כמידי שנה בתקופת חודש אדר אנו מקשטים את קירות בית המדרש. בכל שנה, עולה מחדש השאלה – האם דבר זה הוא לכבוד המקום?

לכן באתי לשאול:

האם מותר לקשט את קירות בית המדרש בשרשראות נייר (כגון: בציורי ליצנים), בפסוקים וכדומה, כאשר הם נתלים על קירות בית המדרש ועל התקרה?

נ. ב. יש לציין, שעל היכל ישיבתנו מופיע פסיפס של ציורי סמלי השבטים.

 

תשובה: נהגו לקשט את ביהכנ"ס בחג השבועות בירק ובפרחים[44], הטעם לכך הוא שבשעת מתן תורה נתמלא העולם כולו ריח טוב מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, דבר זה נלמד מהפסוק[45]: "שפתותיו שושנים"[46], וכן נהגו גם בשמחת תורה[47].

בימינו נהגו לקשט את ביהכנ"ס בשרשראות נייר, אך אין להתיר לתלות ציורים של ליצנים וכד' במקום המשמש כמקום תפילה[48].

אמנם, יש בביהמ"ד ציורים של השבטים, אך אין הדבר דומה, כיון שהם קבועים ורגילים בהם, ולא חיישינן להיסח הדעת בתפילה, וגם סביר שהניחום מעל גובה אדם[49].

יה"ר שתזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אכי"ר.

 

שאלה יד

לבנות כיור בתוך בית הכנסת[50]

שאלה: האם מותר להתקין כיור המשמש לנטילת ידי הכוהנים בתוך בית הכנסת? או האם חייב להיות מחוץ לבית הכנסת, כנהוג?

 

תשובה: אם בית הכנסת בנוי ואין בו כיור – אסור להרוס אפילו מעט ממנו כדי לעשות כיור מבפנים.

אם לכתחילה בנו ושמו כיור בקצה בית הכנסת, אפילו בפנים שרי. ואם יש כיור בחוץ ולכוהנים לא ניחא לצאת, אפשר להכניס לתוך בית הכנסת כלי עם מים כדי שיטלו ממנו הכהנים את ידיהם. עיין בשו"ע (או"ח סי' קנ"ב) ובכה"ח שם (ס"ק טו"ב, כ"ב), ועי' בבן איש חי (ויקרא שנה א') [51].

 

שאלה טו

גובה וגודל הבימה בבית הכנסת[52]

שאלה: הייתי בבית כנסת בעיר….. וראיתי שיש להם בימה המצויה באמצע בית הכנסת, והש"ץ עולה ומתפלל משם. גודל הבימה היא מטר ושמונים ס"מ על שני מטר, היא מוקפת במחיצות, ויש לה פתחים בשני צדדיה. הבימה בהחלט גבוהה מג' טפחים, ומכל צד יש לה שלוש מדרגות. האם מותר להתפלל על בימה זו או שהדבר אסור?

 

תשובה: נפסק בשולחן ערוך שאף במקום גבוה מעל ג' טפחים, אם גודלו יותר מד' אמות, או יש לו מחיצות – שרי. וכן אם נעשית הבימה לשם השמעת קול השליח ציבור – שרי. עיין בשו"ע (או"ח סי' צ' סעי' א'-ב') ובנושאי הכלים שם[53].

שאלה טז

הנהגות בספר הפטרות[54]

שאלה: קיבלנו כתרומה לישיבתנו ספר הפטרות הכתוב על קלף, ומראהו החיצוני כשל ספר תורה ספרדי.

ברשות כבוד הרב, אשאל כמה שאלות בדבר ספר הפטרות זה:

  1. האם מותר לשים את הספר הנ"ל בתוך ארון הקודש יחד עם ספרי התורה?
  2. אם התשובה על השאלה הקודמת הינה חיובית – האם מותר להוציא ספר זה מארון הקודש בשעה שמוציאים את ספר התורה מהארון?
  3. האם ישנה עדיפות לקרוא הפטרה בספר זה, לעומת קריאה בחומש או בספר הפטרות רגיל?

 

תשובה:

א. אם נהגתם עד היום להשתמש בארון קודש אך ורק לס"ת – אין להכניס לתוך הארון ספר הפטרות. ברם, קהילות הנוהגות להכניס ספר הפטרות לתוך ארון הקודש – מותר להם, כי לכתחילה הוקדש ארון הקודש לכך[55].

ב. אין להוציא ס"ת מארון הקודש יחד עם ספר הפטרות, מחשש שהקהל יחשוב שמוציאים שני ס"ת. לפיכך, לפני ההפטרה יש להוציא את ספר ההפטרות ולהביאו לתיבה[56].

ג. עיין במשנה ברורה (סימן רפ"ד ס"ק א') ובכה"ח שם (ס"ק ג'), שלכתחילה צריך שיהיו כתובים כל ספרי הנביאים על קלף, ספר ספר לבדו, וממנו יש לקרוא את ההפטרה, או שיקחו תנ"ך מודפס וממנו יקראו, אולם למעשה נהגו כך רק אלה הנוהגים כהגאון מוילנא, אך רובם ככולם כיום משתמשים בספר הפטרות או בהפטרות שבחומשים[57].

שאלה יז

מינוי מחלל שבת כחבר וועד בית כנסת[58]

שאלה: האם מותר לאנשי ציבור המתפללים בבית הכנסת, אך מחללים שבת בפרהסיה, לשמש כחברים בהנהלת בית הכנסת?

תשובה: אסור עפ"י דין תורה. עיין ברמ"א (חו"מ סי' ל"ז בסופו[59]) ובשו"ת "יין הטוב" להרשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל (חו"מ סי' ו').

שאלה יח

הילולא לזכר הרב חי טייב בבית-כנסת[60]

שאלה: אנו חברי וועד "בית הכנסת ע"ש הגאון הרב חי טייב לא מת", אשר נבחר לכהן במקום הוועד היוצא.

אנו עומדים בפני מצב של חוסר ידיעה לגבי מספר שאלות, ונבקש מכבוד הרב להשיב לנו:

א. מזה שנים רבות נהוג בבית הכנסת שלנו לערוך הילולה לזכר הרב חי טייב. שאלתנו היא – האם מבחינת ההלכה מותר להכניס תזמורת לבית הכנסת בזמן ההילולה?

ב. באיזה מרחק מארון הקודש מותר לאכול ולשתות במהלך ההילולה (בדרך כלל תמיד אכלו לפני הארון)?

 

תשובה:

א. מעיקר הדין, כפי שנזכר בשו"ע (סי' קנ"א סעי' א'), בביהכנ"ס אין אוכלים ואין שותים, וק"ו שאין מכניסים לשם תזמורת. אולם, במקום שנהגו לעשות לימודים והילולות בבית הכנסת, נמצא שעל דעת כן הם נבנו.

לפיכך, אם נהגתם לעשות הילולא לזכר "הרב חי טייב לא מת" – תמשיכו לעשותה, ובלבד שיהיה כפי שכתוב: "וגילו ברעדה"[61] [62].

ב. בנוגע לאכילה ושתיה במהלך ההילולא – טוב לשים פרוכת נוספת על ארון הקודש, ואז יהא מותר לאכול שם[63]. אך יש להזהר לא להיות זולל וסובא, אלא אכילה בעלמא, כיון שכך נהגו.

 

שאלה יט

עריכת שמחות בבית כנסת[64]

שאלה: אני מכהן כמנכ"ל מרכזי ……

יש לנו 14 מרכזים קהילתיים בכל רחבי הארץ, וכמעט בכולם קיימים בתי כנסת. מאחר ומרכזים אלו ממוקמים בשכונות עוני ומצוקה, משמשים בתי הכנסת אלו גם לשמחות משפחתיות, כמו: בריתות, חגיגות בר מצווה ואף חתונות צנועות (עד ל-50 איש).

לאחרונה קמו מערערים עלינו שטוענים שעל פי ההלכה אסור לערוך שמחות בבתי כנסת אלו, ורוצים שלא נרשה אותן בבתי הכנסת שלנו. אמנם, אם נעשה כדבריהם אלו, יכריחו את האוכלוסיה העניה להוציא הון תועפות כדי לשכור אולמות לצורך זה, דבר שאין ידם משגת. על כן שאלתנו היא, האם באמת אסור לערוך שמחות ההן בבתי הכנסת שלנו בכלל, ובפרט לאוכלוסיה העניה?

 

תשובה:

אם נבנה המקום לשם בית כנסת בלבד – אסור לערוך בו שמחות וסעודות, אך אם המקום נבנה גם לשם בית מדרש – מסיבות של מצוה מותרות, ובפרט שנבנה גם לצורך שמחות. עיין באריכות ב"שדי חמד" (ח"ד מערכת בית כנסת אות מ')[65].

 

שאלה כ

קיום טקס בת-מצווה מעורב בבית-כנסת[66]

שאלה: זה כבר למעלה מעשר שנים שהקהילה בה אני מכהן כרב, נוהגת לערוך טקס בת-מצווה בבית הכנסת. לצערי בטקס זה עוברים על כמה איסורים, כגון: "קול באישה ערווה", ישיבה מעורבת, זלזול במקום קדוש וכו'.

שאלתי – כיצד עלי לנהוג במקרה זה, האם עלי לדרוש בתוקף מהקהילה לבטל את הטקס הנ"ל, ולא לקיים אותו בבית הכנסת?

 

תשובה: ראשית, אני שמח שבנות ישראל מבינות שיש לעשות שמחה בעת שהן מגיעות למצוות, עיין בא"ח (שנה א' פרשת ראה אות י"ז), וז"ל: "וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות, אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון גם על כניסתה בעול מצוות", עכ"ל. לפיכך דבר נאה הוא. אולם, אין שום היתר לערוך מסיבה זו בבית כנסת, ואפילו אם עושים זאת במשותף לכמה בנות. בית אלוקים, מקדש מעט, הוא מקום לתפילה, ולא לעריכת מסיבות, אשר כמה וכמה מכשולים יוצאים מזה כפי המתואר במכתב[67].

שאלה כא

קיום פעילויות שונות באולם בית-הכנסת של בית-ספר[68]

שאלה: בבית הספר בו אני מלמד יש בית כנסת, בו מקיימים פעילויות נוספות מלבד תפילה, כגון: הצגות, ערבי שירה, פעילויות חברתיות ועוד. לפעמים הפעילויות מעורבות, ובאים אליהם תלמידים ותלמידות ביחד, או שיש הצגה בה מציגים נשים וגברים ביחד.

רציתי לשאול את כבוד הרב – מה דעת ההלכה על כך?

 

תשובה: באשר לבית הכנסת בבית ספרך – אם המקום נבנה או יועד לבית כנסת – אין לעשות בו פעילויות מלבד תפילה ולימוד תורה. אך אם המקום נבנה או יועד לאולם[69], ובנוסף לכך מתפללים בו – יש לעשות וילון מחיצה נוספת לאורך הקיר שיחצוץ בין ההיכל לבין האולם[70].

ומה שציינת שיש ולפעמים נכנסים למקום זה בנים ובנות יחד, או אשה מציגה במקום זה יחד עם גברים, דבר זה אסור אף באולם רגיל[71].

 

שאלה כב

הכנסת כלב נחייה לבית-כנסת[72]

שאלה: אני הנני אדם עיוור המונחה על ידי כלב נחייה.

ברצוני לשאול את כבוד הרב – האם מותר לי להכנס לבית הכנסת עם כלב נחייה לעיוורים?

אבקשך לשלוח לי תשובה בכתב בהקדם האפשרי, כדי שאוכל להתפלל בבית הכנסת לשביעות רצוני ולשביעות רצונם של המתפללים.

כיום אינני יכול להכניס את הכלב עימי לבית הכנסת, עקב התנגדות נחרצת של המתפללים, ומסיבה מובנת אני גם לא יכול להשאיר את הכלב מחוץ לכותלי בית הכנסת.

 

תשובה: בית כנסת הוא מקום קדוש ונקרא: "מקדש מעט" (מגילה כ"ט). לפיכך צריכים להזהר בכבודו ובקדושתו, עיין שו"ע (סי' קנ"א) ועיין בבא"ח (פרשת ויקרא שנה ראשונה אות א') שזה מדאורייתא[73].

להלכה נפסק, בשו"ע שם (סעי' ו') וכה"ח שם (ס"ק ל"ח) ובא"ח (פרשת ויקרא שנה ראשונה אות ו'), שאין לאדם להכנס לבית הכנסת עם מקל, וזה לאנשים בריאים, אולם לחולים וזקנים וסגי נהור – מותר, כי להם זה כחלק מגופם[74].

לפיכך, כיום, סגי נהור, שיש לו כלב שמנהיג אותו, והשאלה אם מותר להכניסו לביהכנ"ס בשעת התפלה. אם יש אפשרות לקושרו מחוץ לבית הכנסת, ברור שזה טוב מאד, אולם אם אין אפשרות – מותר להכניסו לבית הכנסת באופן שיהיה קשור ופיו חסום ויהא ליד בעליו, ואם אפשר להכין לו מלונה בבית הכנסת, היינו מקום מיוחד – הנה מה טוב. רק צריכים להזהר שאם יטנף בבית הכנסת, לנקות מיד.

ומצוה לעזור למוכי גורל שיוכלו לבוא להתפלל אע"פ שלעיתים זה יגרום אי נעימות, ותבוא עליהם ברכת טוב.

 

שאלה כג

לימוד מקצועות חול בחדר שבו ספר תורה וארון קודש[75]

שאלה: האם מותר לשים ארון קודש ובו ספר תורה במקום בו לומדים מקצועות חול ורואים בו סרטים לימודיים? האם יש צורך לכסות את ארון הקודש בכיסוי נוסף בנוסף לפרוכת?

 

תשובה: אולם שמתפללים בו ויש שם ארון קודש ובו ספר תורה, יש לעשות מחיצה או וילון מהתיקרה עד הריצפה, או לפחות מגובה ארון הקודש עד הריצפה, כך שיוכלו להשתמש בחלק שמעבר למחיצה לשימושים אחרים, וזהו במקום המיועד לשימוש אחר ומשתמשים בו גם לתפילה, אך מקום המיועד לתפילה – אין לעשות בו כל שימוש אחר מלבד לימוד תורה או תפילה[76].

שאלה כד

מניעה מאברכים ללמוד תורה בבתי הכנסת[77]

שאלה: מזה זמן נפתחו מספר כוללים הלומדים תורה בבתי הכנסת בעירנו. לצערנו, עם העלייה במספר הלומדים, התגלעו ויכוחים בין השכנים ללומדים בכולל, שכן הכולל מהווה מוקד רעש, אנשים נכנסים ויוצאים, והשכנים טוענים שאינם יכולים לישון בשקט, והרעש מהווה פגיעה באיכות חייהם.

לאחרונה, פנו מספר שכנים לעירייה בדרישה לאסור את הלימוד בבית הכנסת, ואכן זו שוקלת לקבל את תלונתם ולגזור, שאין לשכן כוללים בבתי כנסת.

אני פונה לכבודו שיאיר את עינינו, ויתן מילים בפינו, כדי שנדע כיצד למנוע גזירה זו בדרכי שלום.

תודה רבה

רב שכונת….. וחבר לשכת הרבנות …..

 

תשובה: בתחילה היה הבנין מיוחד לביהכנ"ס ולתפלה, וחדר מיוחד בבנין מיוחד היה לבית המדרש. וע"ז נאמר במסכת ברכות (ס"ד ע"א) היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר[78]: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון", וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן קנ"ה סעי' א')[79].

וכן הגמרא אומרת במסכת מגילה (כ"ט ע"א) ומשם משמע שחל שינוי יסודי בזה. וז"ל הגמרא: "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל י"א) אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו'. דרש רבא: מאי דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנו"? אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנישתא (בתחילה הייתי לומד במקום מסוים ומתפלל במקום אחר), כיון דשמעית להא דקאמר דוד: "ה' אהבתי מעון ביתך", לא הואי גריסנא אלא בבי כנישתא" (לא הייתי לומד אלא בבית כנסת).

כלומר שחל שינוי יסודי, שקבעו את בתי המדרשות בתוך בתי הכנסיות, ויש נ"מ גדולה בהלכה, עיין בשו"ע (סימן צ' סעיף י"ח) ובעיקר לרמ"א שם[80].

ב"ה בתקופה האחרונה רבו בתי המדרשות ובעיקר עבור הכוללים. וכל בית כנסת ובית כנסת שנבנה על דעת זה הוא נבנה, וקדושתו מתעלה בזה שלא רק מתפללים בו אלא גם לומדים בו דברי תורה, ועל דעת זה נבנה בית הכנסת, וכל החומרות של בתי מדרש חלים עליו.

לפיכך, בעת ששמעתי שרוצים לאסור ללמוד בבית-כנסת אחזתני רעדה, מה יעשו כל הכוללים הרבים הלומדים בבתי כנסיות. האם נמנע מהם ללמוד תורה, או שנחייב כל כולל שבו בין עשרה לעשרים איש שילמדו בבנין מיוחד, ועי"כ נשאיר את בתי הכנסיות שישארו שוממין במשך היום?!

ועיין בבא בתרא (דף כ"א ע"א) אם שכן יכול למחות שלא יפתחו מקום שילמדו בו תינוקות של בית רבן. ונפסק בשו"ע (חו"מ סימן קנ"ו סעיף ג'): "וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישון מקול התינוקות של בית רבן, וה"ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו", ועיין שם בסמ"ע (ס"ק י"ג) שאפילו הם למעלה מחמישים תינוקות.

וכן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים פ"ו הי"ב), וז"ל: "וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישון מקול תינוקות של בית רבן".

הוי אומר, ק"ו בן בנו של ק"ו, בית כנסת שהוא מקום מקודש, יכולים ללמד שם תינוקות אעפ"י שההפרעה היא גדולה, וכ"ש כשמדובר בבחורים הפותחים שם כולל.

ומהיושר הוא שאברכי הכולל לא ירעישו בבואם ובצאתם לכולל.

לפיכך, מצוה על כל אחד ואחד לעשות כל אשר לאל ידו לבטל את הגזירה החדשה, האוסרת ללמוד תורה בבית הכנסת ולבטל מנהגים שנהגו אבותינו מדורי דורות.

והשומע לנו ישכון בטח ושב ישראל ושקט ושאנן ואין מחריד.

 

שאלה כה

לשתות תה או קפה בבית המדרש[81]

שאלה: האם מותר לי לשתות תה או קפה בבית המדרש, כדי שלא אירדם בשעת הלימוד (בעיקר בשעות הלילה)?

 

תשובה: אכן, מותר לך לשתות תה או קפה בבית המדרש באופן שימנע ממך ביטול תורה. עיין בשו"ע (או"ח סי' קנ"א סעי' א'[82]).

 

שאלה כו

חלוקת ספרי קודש וחפצים של בית כנסת שנסגר[83]

שאלה: נתבקשתי על ידי אבי מורי יצ"ו לשאול את כבודו בעניין בית הכנסת…… שבשכונת  …… בתל-אביב.

בית כנסת זה נרכש בדמי מפתח. אבי מורי יצ"ו, אחיו ובני ביתם התפללו בו שנים רבות, והנה כעת נתמעט הציבור ובית הכנסת נסגר.

אנשים פרטיים לקחו את אשר להם. אבי, ששימש כגבאי האחרון בבית הכנסת, חפץ לדעת מה לעשות בנותר:

ספרי קודש, כגון: גמרות, רמב"ם וכד', והתיבה, ספסלים ושולחנות, וכל כלי השרת אשר ישרתו בבית הכנסת.

בנוסף לכך, אחד מהמתפללים דורש לקבל חצי מהסכום הכספי שהוחזר על ידי בעל הבית של בית הכנסת, כדי להקים 'קרן גמ"ח', ואם לא יקבל זאת, הוא מאיים לנקוט בהליכים משפטיים. כמו כן הוא נושא את עיניו לחצי מכמות הספסלים והשולחנות שאבי הבטיח לטובת בית כנסת חדש בירושלים. האם אנו רשאים לעכב בעדו?

 

תשובה: מר אביך שיחיה, מאחר שהוא הגבאי, יש לו דין יחיד שסמכו עליו בני העיר, עיין מגילה (כ"ו ע"א) ושו"ע (סי' קנ"ג סעי' ז') ובחונים שם, ועיין כה"ח שם (ס"ק נ'). ולפיכך מטרת מר אביך מטרה נכונה ומחשבה טובה המצטרפת למעשה, שיש להעביר את כל תשמישי הקדושה והספרים לבית כנסת אחר, ואין שום אדם שיכול לעכב בעדו כי הוא הגבאי, ויש לו לעשות כרצונו. אלא אם כן היה גם אותו האדם גבאי בבית הכנסת, אז יש לו רשות, או אם יאסוף את מתפללי בית הכנסת שהתפללו שם לאחרונה והם יחליטו אחרת, הדין עמו, אבל כל עוד לא נעשה כן, כל הרכוש בידי מר אביך וכוונתו טובה ורצויה כלפי מעלה. ואשריו ואשרי חלקו, שהוא טורח לשמור על הפקדון שבידו. אני יוצא מתוך הנחה שבאי בית הכנסת עברו למקום אחר, והם מפוזרים בכמה מקומות, כי אם היו הולכים כולם במרוכז למקום אחד, היו יכולים להעביר את כלי הקודש למקומם, והכל היה בא על מקומו בשלום[84].

שאלה כז

להעביר ארון קודש מבית כנסת ישן לבית כנסת חדש[85]

שאלה: לפני כמה שנים, רכשנו מגרש לבניית בית כנסת. הכנו תוכנית לבניית בית כנסת ואולם שמחות בצידו, אך מחוסר אמצעים בנינו רק את האולם, ועשינו תנאי שישמש כבית כנסת ארעי עד אשר נבנה בית הכנסת.

כיום ב"ה עלה בידינו לבנות את בית הכנסת.

באולם ששימש בעבר כבית הכנסת מצוי עדיין ארון קודש מעץ בתוך מבנה מאבן ובו ספרי תורה, וכן ספרייה תורנית ובה ספרים רבים. אנו מבקשים לייעד אולם זה למקום בו ייערכו אירועים בעלי צביון דתי, כגון: בריתות, חגיגות בר-מצווה, כנסים תרבותיים-דתיים וכד', לשם כך עלינו להעביר את ארון הקודש לבית הכנסת החדש.

שאלתנו היא:

א. האם מותר לפרק את מבנה האבן בו מצוי כעת ארון הקודש?

ב.  כיצד יש לנהוג באבנים?

בברכת התורה

מנכ"ל בית הכנסת ……

 

תשובה: עיין בשו"ע (או"ח סימן קנ"ד סעי' ג') ובכה"ח שם (ס"ק י"א) ובשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ב). לפיכך – אם אפשר להעביר את הארון ושאר תשמישי הקדושה לבית הכנסת החדש, זהו הדבר הטוב ביותר.

האבנים שהיו במקום ההיכל – אם אפשר לקובעם בבית הכנסת החדש כהיכל – עדיף[86], ואם לא – לפחות ישימו אותם באחד מכתלי בית הכנסת. אם גם את זה אי אפשר לבצע – צריך לגונזם בחפירה באדמה[87].

במקום האולם בבית הכנסת הישן – אפשר לערוך מסיבות של מצווה, כיון שהיה מקום זמני ונבנה על תנאי[88].

 

שאלה כח

מכירת ספר תורה ישן כדי לקנות חדש[89]    

שאלה: לפני שנים קיבלנו ספר תורה עם תיק כסף כתרומה לבית הכנסת. יש לציין כי התורם כבר הלך לעולמו, והוא אינו מוכר לציבור המתפללים.

עם הזמן התברר, כי ספר התורה פסול לקריאה בציבור, והוא נלקח לסופר סת"ם לתיקון. לאחר התיקון, רב השכונה בדק את הספר, ופסל אותו בשנית.

לאור זאת, הוחלט ע"י מתפללי בית-הכנסת לאסוף כסף לכתיבת ספר תורה כשר. לאחר בדיקה מקפת אצל סופרי סת"ם נמצא, כי ספר תורה חדש יעלה לנו בערך כ-20,000$. מחיר זה כבד מאד למתפללי בית-הכנסת, היות והרוב הדומיננטי של המתפללים משתכר שכר מינימום.

שאלתנו היא – האם ניתן למכור את ספר התורה הפסול עם תיק הכסף לאספנים, ובסכום שנקבל תמורתו יחד עם השתתפות הציבור בהוצאות, נקנה ספר תורה חדש?

 

תשובה: אין למכור ספר תורה לאספנים, מחשש שישתמשו בו שלא לפי כבודו.

ספר תורה שנפסל, מהדין חייבים לקבור אותו ע"י צדיקים וחסידים או בכלי חרש או כלי פלסטיק קשה[90]. אולם מותר למכור את התיק ע"י גבאי בית הכנסת, כדי לקנות ספר תורה, וכל זה לדינא[91]. לעצה – כדאי למוסרו למגיה טוב, כדי שיהיה אפשר לקרוא בו בימים טובים, ומצוה על הצבור לתרום כסף לזה.

 

 

 

שאלה כט

העברת ספר תורה מהכותל המערבי לבית כנסת חדש[92]

שאלה: הנדון: ספר תורה שנמסר ע"י דודתי י. ש. ז"ל לכותל המערבי.

בשנת תש"ם הפקידה דודתי י. ש. ז"ל ספר תורה בכותל המערבי. היא הודיעה לרב הממונה על הכותל, הרב מ. י. גץ [שליט"א](זצ"ל), שאחרי מותה אני ממלא את מקומה.

באותה תקופה היה לנו בית כנסת ב….. בשכר דירה. לאחר מאבק קשה ומר עם בעל הבית, נאלצנו לפנות את בית הכנסת, לכן הפקדנו את ספר התורה בכותל המערבי. לפני כחודשיים הצלחנו בעהשי"ת לרכוש בית כנסת חדש. כאשר המנוחה ראתה שעברנו לבית כנסת חדש, היא ביקשה להעביר את ספר התורה שלה מהכותל המערבי לבית הכנסת החדש, כדי לזכות את נשמתה ולזכות עשרות משפחות מקהלתנו המתפללים בבית כנסת זה.

כאשר פניתי לרב הממונה על הכותל המערבי, הרב גץ [שליט"א](זצ"ל), לאפשר לי לקחת את ספר התורה, הוא ביקש ממני להמציא לו את הסכמת כבוד תורתו.

 

תשובה: מבירור שעשינו עם הרב גץ (שליט"א)[זצ"ל] רב הכותל, נודע לנו שאין כל כתב הקדש של הספר תורה, ומאומה לא רשום על תיק ספר התורה. אך כנגד זאת, אמר לנו הרב גץ (שליט"א)[זצ"ל], שאין הוא נוהג לקבל ספר תורה לכותל אלא אם כן הוא הוקדש לצמיתות עבור הכותל. כיון שכך, אינכם יכולים להוציא את ספר התורה מהכותל ולהעבירו לרשותכם[93]. אמנם, ישנה אפשרות להשאילו לכם לתקופה של שנה או שנתיים, אך לאחר מכן תצטרכו להחזירו לכותל כיון שהוא רכוש הכותל[94].

 

שאלה ל

השאלת ספר תורה שלא ידוע מי התורם[95]

שאלה: ביישובנו חסרים ספרי תורה, לכן פנינו לבתי הכנסת בתל-אביב בבקשה להשאיל לנו ספרי תורה לתקופה בלתי מוגבלת.

גבאי מאחד מבתי הכנסת הנ"ל, הודיע לנו שיש באפשרותו להשאיל לנו ספר תורה אחד או שניים, אך כאשר הוא התייעץ על כך עם רב בית הכנסת, אמר לו הרב, שהואיל והתורמים כבר אינם בין החיים ואת היורשים שלהם קשה לאתר, יש צורך לשאול רב גדול בתורה בעניין זה, ואת אשר הוא יורה לנו נעשה.

נודה לכבודו אם יואיל להורות לנו כיצד יש לנהוג בעניין זה.

 

תשובה: לפי הדין מותר לגבאים, ברשות רב בית הכנסת, להעביר לכם ספרי תורה בהשאלה לתקופה בלתי מוגבלת, ובפרט שלא ידוע מיהו התורם שלהם, דהיינו, לא רשום על הספר תורה שמו[96].

מצוה גדולה היא לגבאי בתי הכנסת[97] שיש להם ספרי תורה רבים, ליתנם למקומות ישוב חדשים שאין להם ספר תורה. וודאי הוא שזה לתועלת נשמת התורם.

 

 

שאלה לא

החלפת תיק לספר תורה[98]

 

שאלה: קהילת האשכנזים משאילים לנו את הס"ת שלהם כל שבת לאחר תפילתם. מאחר שהיו כמה מתפללים שאינם בקיאים בהגבהת, פתיחת, וסגירת הספר תורה שלהם, כבר קרה מעשה שקצת אותיות "קפצו" מן הקלף. חשבנו להציע להם להחליף את התיק שלו לתיק ספר תורה ספרדי, שישמור יותר עליו. האם אפשר הדבר?

 

תשובה: מעיקר הדין אפשר להחליף את התיק של הספר תורה לתיק ספרדי. אך אם כך, לא יוכלו לקרוא בספר תורה בשכיבה כפי מנהג האשכנזים על פי שיטת ר"ת[99], ועי' בפתח הדביר (או"ח סי' קנ"ד אות ב'[100]) ובתשובות הרדב"ז (ח"ג סי' תק"ל[101]).

 


 

[1] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קל"ד.

[2] כתוב בגמ' סנהדרין (ק"י ע"ב), וז"ל : "קטן מאימתי בא לעולם הבא? וכו' תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר אמן, שנאמר: 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים', אל תקרי שמר אמנים, אלא שאומר אמן".

וראה בשל"ה (ח"ב דף פ"ג ע"ב), הובא במג"א (או"ח סי' צ"ח ס"ק א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ג'), וז"ל: "בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבית הכנסת והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך, מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים קדושת בית הכנסת וגם מבלבלים דעת המתפללים, ועוד גם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בית הכנסת, אבל כשהגיעו לחינוך אדרבה יביאנו אתו לבית הכנסת וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה, עי"ש בסוף עניני תפילה וקריאת התורה. ועיין בתנא דבי אליהו ח"א פי"ג גודל העונש שיש לאב שמניח את בנו לענות דברים של הבל ותפלות בבית הכנסת". ובקיצור שו"ע (סי' קס"ה סעי' ב') כתב, וז"ל: "ויש לחנך הקטנים שיענו בבית הכנסת אמן ושאר הדברים, ומשעה שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, וצריכין לחנכם שיעמדו בבית-הכנסת באימה וביראה, אבל אותם שהם רצים ושבים ומבלבלים – מוטב שלא להביאם".

והוסיף הכה"ח שם (ס"ק ט"ל): "ומלבד זה צריך להשגיח האב עליהם ועל בגדיהם ועל סנדליהם אם הם נקיים ואחר כך יביאם לבית הכנסת כדי שלא להכשיל למתפללים אצלם".

וראה בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ה' שאלה א'(: "דודי ראש ישיבת "פורת יוסף" הגאון הרב רבי יהודה צדקה ע"ה היה אומר: "הילד איננו, ואני אנה אני בא" (בראשית ל"ז, ל') – אם אתה לא לוקח את הילד איתך ואני אנה אני בא. והיה מוסיף: "כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי" (שם מ"ד, ל"ד) – איך אעלה לשמים ויאמרו לי: מדוע לא לקחת את בנך להתפלל, מדוע לא חינכת אותו בתפילה?

חובה על האב לחנך את בנו להתפלל, ומצוה להביא ילדים קטנים לבית-הכנסת כדי לחנכם להתפלל בבית הכנסת לפחות בשבת. בעבר נהגו לקחת את הבנים לבית הכנסת גם בימות החול, אך כיום נהוג לקיים תפילה בבתי הספר בימות החול ולכן יביאם לבית הכנסת בשבת. ואם חוששים שיפריעו בתפילה – מותר לתת להם שקיות ממתקים כדי שלא יפריעו. אמנם, ילדים קטנים שבוכים או מסתובבים בבית הכנסת ומפריעים לתפילה – אסור להביא לבית הכנסת". וע"ע מאמר מרדכי (שבת פרק כ"ה סעיף א'-ג') [הערת המערכת: סיפר מרן הרב זצ"ל: "יש המחזיקים בבית הכנסת חומשים הדורים מאוד וחדשים ושומרים עליהם שלא ישתמשו בהם ילדים שלא יקלקלו אותם וכדומה, ומוציאים אותם רק לרבנים חשובים שבאים להתארח או לרב המקום. וטעות גדולה בידם, אלא צריך לתת את הספרים ההדורים לילדים ולאורחים פשוטים, ואילו לרבנים אפשר לתת את הישנים שהדביקו את דפיהם הקרועים. והסברה פשוטה, שכן הילד או האורח הפשוט נמשך ליפה ואם יקח את הפשוט הוא לא יקשיב ולא יימשך אחרי התפלה או קריאת התורה, מה שאין כן הרב שבכל מקרה ובכל ספר הוא ילמד ואפילו אם הוא בלוי. ובדידי הוה עובדא שפעם הייתי באיזה מקום בחו"ל ביום ששי ובקשתי מהגבאי שיתן לי חומש לאחר התפלה כדי שאוכל לקרוא בו שמו"ת כמנהגי עם טלית ותפילין. הגבאי בתחלה לא הבין את מבוקשי ועד שהבינו לשם מה אני רוצה חומש הביאו לי חומש הדור מאוד מאוד ונראה חדש לחלוטין. קראתי שמו"ת והחזרתי לו. שאלתי אותו איך נשמר הספר כל כך חדש, והוא אמר לי שזה משום שאת הספרים האלה לא נותנים לילדים ונשמר חדש. אמרתי לו: זה טעות, לילדים נותנים ספרים יפים, ואם נקרעו אין בזה חשש"].

[3] ירמיה (ל"א, ל"ג).

[4] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ל.

[5] כתב השו"ע (או"ח סי' ק"נ סעי' א'), וז"ל: "כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים". וע"ע משנ"ב שם (ס"ק ב'). וכתב כה"ח שם (ס"ק ח'), וז"ל: "ונראה, דאם על ידי בנין בית הכנסת האחר יהיה הפסד לציבור או פירוד לבבות, טעמא דמסתבר הוא שאין לעשות כן וגדול השלום, אבל אם הצבור בשלום ובמישור ורוצה האחד לבנות בית הכנסת כדי לקיים המצוה ויהא המקום יותר בריוח לצבור – אין למחות בידו". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (חלק ב' חו"מ סימן יב') בענין זכות מניעת האשה בבניית בית הכנסת בחצר המשותפת לה ולבעלה.

[6] תשמ"ו-תשמ"ז סימן פ"ה.

[7] ראה ברמב"ם (פ"י מהלכות עדות ה"ד והלכות גזילה פ"ו ה"ז ובכס"מ שם). וכתב השו"ע (חו"מ סי' ל"ד סעי' ט"ז): "וכן משחק בקוביא והיא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם, – הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא, שהוא אבק גזל". אמנם בהגרלות מפעל הפיס נהגו להקל, כיון שחלק ניכר מכספי מפעל הפיס מגיעים למוסדות צדקה, חינוך וחסד.

[8] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ס"ד.

[9] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ה'), וז"ל: "אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם – אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה". וראה בבה"ל שם (ד"ה "אין משנין). ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סימן י"ט) בדבר שינוי מטרת כספי צדקה, ושם (ח"ג יו"ד סימן כ') בדבר שינוי יעוד מעשר עני. עיי"ש.

[10] ראה בהערה י"ג.

[11] תשמ"ג 146-1.

[12] תהלים (מ"ה, י"ד).

[13] ראה ב"י (או"ח סי' שט"ו) בשם המרדכי (שבת סי' שי"א) לעניין דרשה. ובמשנ"ב (סי' שט"ו ס"ק ה') כתב, וז"ל: "לצניעות בעלמא – כגון להפסיק בין אנשים לנשים כששומעין הדרשה". ועיין כה"ח שם (ס"ק ט'). וכתב בשו"ת חתם סופר (ח"ה השמטות סימן ק"צ): "והנה אנו מוזהרים לשמוע קול זמר אשה אפי' פנויה שאינה נדה וערוה בשעה שאנו קורים ק"ש ובשעת תפלה, כמבואר בש"ע א"ח סימן ע"ה סעי' ג' ובמג"א שם סק"ו, והיינו ע"כ בשמיעת קול פנויה טהורה, דאי באשת איש או פנויה נדה קשה מאי אריא בשעת ק"ש ותפלה תיפוק ליה לעולם אסור משום קול באשה ערוה, וכן מבואר בשו"ע אה"ע סי' כ"א ובבית שמואל סק"ז, והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפי' באשתו לא תעלה במעלות לפני השם י"ת ולא תקובל לפניו, ומפני זה אנו מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת בפני עצמן שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית רחמנא לצלן".

[14]  ראה בהערה י"ז, כשם שבבית המקדש הקיפו את מקום הגברים בשקופים אטומים ועשו בהם כמין מעלות, כדי שהנשים תוכלנה לראות את כניסת ישראל לשמחת בית השואבה, רמב"ם (פירוש המשניות מס' מדות פ"ב מ"ה). וראה ברמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ב).

[15] ועיין מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ו סעיף נ"ב), וז"ל: "גם לאשה שבאה לבית הכנסת יש מעלה גדולה ושכר גדול. אך תזהר שלא יפגע דבר זה בבני ביתה, ותזהר לשבת בבית הכנסת במקום צנוע שלא יכשלו אנשים בראייתה". וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ח סעיף קל"ד), וז"ל: "מחיצה שמטרתה להפריד בין גברים ונשים באירועים וכדו', ובדרך כלל עשויה ועומדת על מסגרת עץ עם רגליים או גלגלים – מותר להשתמש בה בשבת ללא חשש [בתנאי שלא יחברו את המחיצות על ידי תקיעה בחוזקה]". וע"ע חוקי הנשים (פרק מ"ג).

[16] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ט.

[17] וראה בדרכי טהרה השלם (ח"ד מילואים פרק כ"ז): "המשנה והגמרא מספרות על שמחת בית השואבה שהיתה בבית המקדש בחג הסוכות. ושם אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". ושם אומרת המשנה (סוכה פ"ה מ"ב) שכדי להגיע לשמחה זו היו עושים הכנות: "בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל". ומהו ה"תִּקּוּן הגָּדוֹל" שנעשה שם? בנו מרפסת בעזרת נשים, מעל המקום שבו היו הגברים רוקדים. כל זאת בכדי שבשמחת בית השואבה לא יהיו הנשים והגברים מעורבים זה בזה. שהיצר הרע לא יביא אותם להרהר הרהורי עבירה. שמתוך שהם מעורבים יחדיו הם עלולים לעבור על מה שכתוב בתורה (במדבר ט"ו, ל"ט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

הגמרא שם (סוכה נ"ב ע"א) מקשה על כך ושואלת: מי התיר להם לשנות את מבנה בית המקדש ולבנות שם מרפסת? הרי כל התוכניות של בית המקדש נאמרו ברוח הקודש. כמו שנאמר על דוד המלך (ד"ה א' כ"ח, י"ט): "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל".

אָמַר רַב: הם סמכו על פסוק שנאמר בספר זכריה (י"ב, י"ב): "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפָּחוֹת בֵּית דָּוִד לְבַד וּנְשֵׁיהֶם לְבַד". "אָמְרוּ, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל-וָחֹמֶר, וּמַה לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁעוֹסְקִין בְּהֵסְפֵּד, וְאֵין יֵצֶר הָרַע שולט בָּהֶם, אָמְרָה תּוֹרָה: אנָשִׁים לְבַד וְנָשִׁים לְבַד. עַכְשָׁיו שֶׁעוֹסְקִין בְּשִׂמְחָה, וְיֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". לכן התירו להם לבנות בבית המקדש מרפסת לצורך הנשים.

דבר זה נקרא "תיקון גדול" לא בגלל שהמלאכה היתה גדולה עליהם, אלא בגלל שהתערובת הזאת היא סכנה גדולה, שהקב"ה "שונא זימה", כמו שאמר בלעם לבלק: "אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא" (סנהדרין ק"ו ע"א).

הרמב"ם בפירושו למשניות והתוס' יום טוב שם הסבירו שיש כאן שתי תקנות: א] שהגברים והנשים לא יהיו מעורבים זה בזה. ב] שהנשים למעלה והגברים למטה, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, שזה מביא לידי קלות ראש והרהורי עבירה, ושמא יבואו לידי קישוי או קרי בחצרות בית ה'. ומכאן שכשעושים מחיצה היא צריכה להיות באופן שהגברים לא יראו את הנשים. לא רק סימן היכר ביניהם…

אנחנו בעד השמחה ובעד הריקודים. וגם נשים שרוצות לרקוד צריכות ללמוד ממרים הנביאה לרקוד בקדושה, שהנשים רוקדות לעצמן והגברים רוקדים לעצמם.

וצריך להזהר בזה כי אשה בטבעה מתלבשת יפה. ונשים רוצות להראות את יופין. ויש כאלה שלוקחות את התכונה הזאת למקום שלילי, למקום של יצר הרע. "להראות העמים והשרים את יופיה" (אסתר א', י"א)… על כן צריך זהירות לרקוד רק אחרי מחיצה [ועי' ביאור הלכה סי' של"ט ד"ה "להקל בכל", במה שהאריך באיסור ריקוד בתערובת שהוא איסור חמור ועון פלילי, ועי' שו"ת שער אפרים סי' ל"ו, ושו"ת חוות יאיר סי' קפ"ב וברכ"י אה"ע סי' כ"א]". וראה להלן פרק ס"ו. וראה עוד בדרכי טהרה השלם (פרק כ"ז סעי' א'-ד').

[18] ראה במקורות לשאלה הקודמת.

[19] ראה בהרחבה על קדושת בית הכנסת, מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב).

[20] וע"ע להלן פרק ס"ו בעניין מחיצה בשמחות, שיעורי תורה, כנסים, וכדו'. וראה לעיל הערה י"ז.

[21] זכריה (ח', י"ט).

[22] תשמ"ח-תשמ"ט סימן צ"ז.

[23] כתב הב"י (סי' א'): "וטוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות. תנן בפרק ה' ממסכת תמיד (לב:) אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברים, ואף על גב דאמרינן בסוף פרק קמא דברכות (יב.) שבטלום מפני תרעומת המינים, ופירש רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני. איכא למימר דהיינו דוקא בצבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים – טוב לאמרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה". ובשו"ע (או"ח סי' א' סעי' ה'): "טוב לומר פ' העקדה (בראשית כב, א-יט) ופ' המן ועשרת הדברות", וכתב הרמ"א שם: "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור", וראה בכה"ח שם (ס"ק ל"ב).

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז), וז"ל: "ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לצבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בצבור אלא לקובעו בין הברכות כמו ק"ש, אבל קודם ברוך שאמר – מותר אף בצבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל, וביחיד דוקא שלא בתוך התפלה, אבל לקבוע בתוך הברכות – גם ליחיד אסור".

[24] תשד"מ 952-1.

[25] כתב הרמ"א (או"ח סי' קנ"ד סעי' ו'): "ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון – אין לו קדושת ארון, רק קדושת בית הכנסת", כתב בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' כ'): "על מה ששאל מאחר שמנהג העולם לפרוס פרוכת לפני ארון הקודש, אם מותר לשנות המנהג לפי שרוצים לעשות ארון הקודש יפה בלתי פרוכת וכו'. נלע"ד דלא אריך למיעבד הכי, לפי שמנהג הפרוכת נראה דאינו לנוי בעלמא אלא לצניעות יתירא על שם והבדיל הפרוכת וכו' וגם ע"ד הכסוי כלי הקודש. וכן נראה מדברי תרומת הדשן סי' ס"ח דכתב דפרוכת שלפני הארון הוא תלוי לשם צניעות ע"ש, ואם כן מה לי אם הוא יפה טפי בלא פרוכת, ע"כ לא טוב לע"ד לשנות מנהג זה שזהו מיוסד בטעם והוא פשוט בכל ישראל". והביאו המחזיק ברכה שם (ס"ק ג'), וז"ל: "אין יכולים לשנות שלא להניח פרכת מסיבה שהארון מבהיק. שו"ת זרע אמת סי' כ"ו". וכ"כ השערי תשובה שם (ס"ק ה') בשם מחזיק ברכה בשם זרע אמת, כדוגמת הפרוכת במקדש.

[26] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קצ"ח.

[27] ראה בגמ' בבא בתרא (י"ד ע"א) ובזוהר יתרו פ"ד ובירושלמי סוף מעשרות, וכיון שכן אין הכרח באיזה צורה היו הלוחות, ועדיף לכתוב עליהם את המילים הראשונות של עשרת הדברות מאשר לכתוב אותיות מא'-י', וראה בשאלה הבאה.

[28] כתב הרמב"ם (שו"ת פאר הדור תשובות אחרונות רט"ז): "דכיוון התפילה לצורות אפילו אינם בולטות מגונה, משום מסיח דעתו להביט בהם ותיפסד כוונתו". וכתב השו"ע (סי' צ' סעי' כ"ג): "הבגדים המצויירים אף על פי שאינם בולטות – אין נכון להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר – יעלים עיניו".

וכתב בב"י (יו"ד סי' קמ"א): "כתב המרדכי בפרק כל הצלמים (סי' תתמ): השיב רבינו אפרים על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת לא דמי לטבעת שיש עליה חותם, דהתם הוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדין להם, אבל צורות עופות וסוסים אין הגוים עובדין להם אפילו כשהם תבנית בפני עצמם כל שכן כשהם מצויירים על הבגדים. ותנן: כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, ומוקי לה פרצוף אדם במוצא דוקא לרבי יהודה, אבל רבנן אפילו פרצוף אדם מתירים במוצא. הילכך אין כאן בית מיחוש, עכ"ד. ורבינו אליקים פירש הא דתנן כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם היינו בעושה כדמתרץ אביי, והאי כל לאו דוקא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציירי ופלחי. ועוד י"ל דדוקא אביי הוא דמוקי לה הכי בעושה, אבל אנן קיימא לן כרבא דאמר כולה במוצא ומציעתא רבי יהודה היא, אלמא במוצא – מותרים ובעושה – אסורין. ובמכילתא (יתרו כ ד) אוסר לעשות אפילו פרצוף בהמה וצפרים וחגבים ודגים, שנאמר (דברים ד יז): 'תבנית כל בהמה אשר בארץ', ועל פי הראיות הללו צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקלוניא, עכ"ל, וכו' וכבר נתבאר לעיל דללשון אחרון שכתב הר"ן כל הצורות מותרות אפילו בולטות חוץ מאותן שאסרה תורה משום לא תעשון אתי, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ע"ז (הי"א), וז"ל: צורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורת האילנות ודשאים וכיוצא בהן – מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת, וזה מבואר כדברי רבינו אפרים, ואפילו ללשון ראשון שהכריע הר"ן כמותו וכתבו רבינו בשם הרמב"ן ז"ל אף על פי שאוסר בשאר צורות כשהן בולטות מכל מקום כשהן שוקעות – מישרא שרי, וכבר נתבאר לעיל (רלז: ד"ה ומ"ש דשוקעת) שהמצוייר בסמנין על הלוח ועל הטבלא מיקרי שוקע, וגם המרדכי עצמו (שם) כתב בשם הר"מ (שם) להתיר לצייר צורות במיני צבעונים מפני שאינו בולט. הילכך מדברי כולם נלמוד דבכה"ג שהיו מצויירים בכותל – שרי, ושלא כדברי רבינו אליקים. ועוד, דאפילו לסברת הר"ן והרמב"ן כיון שאין הגוים עובדים לאותן צורות אפילו אם היו בולטות – מותרות, וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל. הילכך נקטינן כדברי רבינו אפרים דכולהו סברי כוותיה, וליתא לדרבינו אליקים מקמיה, דהוי ליה יחיד לגבי רבים".

ולהלכה כתב השו"ע שם (סעי' ו'): "צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם – מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת". וראה בש"ך שם (ס"ק ל').

וכתב בשו"ת מבי"ט (ח"א סימן ל'): "ראתה עיני כל יקר אגרת שלוחה מאת החכם ה"ר אליה קפסלי נר"ו אוגרת טענות וראיות להחמיר ולאסור שומת אבן, חדא – בהיכל בית הכנסת מצוייר בה צורת ארי בולטת וחוסמת היא את העברים העוברים בקביעת האבן הנז' על היכל הקדש, וראינו דבריו נכוחים דרך כלל בענין הדין הנז' להחמיר כי גם שלדעת הרמב"ם ז"ל שאר כל הצורות חוץ מצורת אדם – מותרין בין בולטות בין שוקעות, הרי יש מחמירין בזה וכמו שהביא הר"ן ז"ל פ' כל הצלמים והכריע בלשון אחר על דרך מה שפי' הרב רבינו מאיר ז"ל, דשאר כל הצורות כולן בולטות – אסורות בין לעשותן בין לקיימן, שוקעות – מותרות ומשום חשדא, וכתב בשם הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין, אבל על המבוזין – מותר וכן כתוב בס' יורה דעה, וא"כ צורת אריה זה הבולטת – אסורה לדעת הרמב"ן ז"ל והר"ן הכריע כדבריו, ואף הרמב"ן ז"ל אסר במכובדין משום חשדא, וצורת אריה זה על אבן שיש שבהיכל חשיבא על המכובדין. ונראה כי אף לדעת הרמב"ם ז"ל המתיר, יאסור בבית הכנסת, דאיכא חשדא טפי מבשאר מקומות. וכן רבינו אפרים המתיר צורות עופות וסוסים בבית הכנסת, נראה דלא איירי בבולט, ולכך צורת אריה זה – אסור להניחה בבית הכנסת, וכמו שכתב במרדכי ובהגהות האשר"י משם רבינו אליקים ז"ל.

ולכן ראוי לכל מי שמלאו לבו לעשות כן, כי לא ידענו מי הוא שיפריש ויסלק עצמו מזה ויטול שכר על הפרישה ולא תהיה מצותו באה בעבירה. ואם מאן ימאן גם אנחנו נהיה לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר לביתו ולכל הנלוים אליו, ועצתינו תנחה אותו למען ילך בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמור". וכן כתב במהרי"ט (ח"ב סי' ל"ה), וכן כתב הר"ד חזן בספרו ישרי לב (או"ח מערכת צ') שצורה בולטת – אסור.

וכתב הט"ז שם (ס"ק י"ד): "מכל מקום כתב בהגהות אשר"י מביאו ב"י בשם רבינו אליקים דאין לצור בבהכ"נ צורות אלו, שלא יהא נראה כמשתחוה להם". וכן כתב בשו"ת דברי יוסף (סי' ח'), וכתב הברכי יוסף (יו"ד סי' קמ"א ס"ק ג'): "בית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות – פשיטא לי דאסור כדברי רבינו אליקים שהביא הב"י, וכל הראיות שהביא הב"י כנגדו יש לגמגם בהם, והמורים היתר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין, הרד"ק. ועתה נדפסו תשובות של מרן הקדוש ספר אבקת רוכל ובסי' ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר"ם מפאדוה, אבקת רוכל סי' ס"ה. והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר". וראה בחכמת אדם (כלל פ"ה ס"ק ז').

לסיכום: ישנם שני סיבות מדוע אסור להתפלל כנגד ציורים: א. משום שמפריע לכוונת התפילה. ב. שלא ייראה כמשתחווה להם. וע"ע שדי חמד (מערכת בית כנסת אות י"א). ולטעם זה לא יועיל גם אם זה מונח למעלה מקומת איש.

[29] כלומר שיבלוט, ראה בהערה הקודמת.

[30] כתב הכה"ח (סי' צ' ס"ק קל"ז): "הבגדים המצויירים וכו'. וגם בכותל בית הכנסת – אסור לצייר ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש. מגן אברהם ס"ק ל"ז, אליה רבה אות כ"ז, הלכה ברורה אות ב', רבינו זלמן אות כ"ב, שלמי צבור דף ק"ט ע"ד, בית עובד אות ל"ב, וכו' והטעם כתב במחצית השקל בהא למעלה מקומת איש דשרי, משום דשם אין לחוש שיסתכל בהם, דלא מיבעיא בשעת תפלת שמונה עשרה דצריך ליתן עיניו למטה אלא דגם בשאר תפלה אין דרך להסתכל למעלה, עכ"ד, וכן כתב פרי מגדים באשל אברהם אות ל"ז, ועיין פרי חדש אות כ"ג ולקמן סימן צ"ה סעיף ב'". וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ע"א), וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט"ו סעי' כ"ב).

[31] ראה בהערה כ"ח.

[32] כתב השו"ע (יו"ד סי' קמ"א סעי' ד'), וז"ל: "אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ד' פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשות אפילו הם לנוי. במה דברים אמורים, בבולטת, אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין – מותר לעשותם". ועוד כתב שם (סעי' ז'): "יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון אלא דוקא בצורה שלימה בכל איבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש – אין בה שום איסור, לא במוצאו ולא בעושה (וכן נוהגין)".

וכתב הט"ז שם (ס"ק ט"ו): "בפרישה כתוב בשם רש"ל דבסמ"ג נוטה לאיסור אפי' בפרצוף אדם לבד". ובש"ך שם (ס"ק ל"ב): "והמחמיר אפי' לא בצורה שלימה, תבוא עליו ברכה".

וכתב בשיורי ברכה שם (ס"ק ב'): "מנורת חנוכה של כסף שיש בה צורת חצי גוף אדם בולטת ושאר צורות – צריך לפוחתן, והגם שהיתה של רב גדול, אין לחוס על כבודו, ואדרבא זהו כבודו שלא יזכר שמו על תקלה. שאלת יעב"ץ ח"ב סימן קי"ד. ועמ"ש הרב בית דוד י"ד סימן ע"ה, ושם כתב דנהגו לקיים המנורות שמצוייר ראש אדם לבד עפ"י מרן, אף כי מהרימ"ט (חיו"ד סי' לה) אוסר, משום שכבר נהגו התר מזמן קדמון. ע"ש. ועמ"ש בשו"ת בית יהודה דף קט"ו ע"ג".

וכתב הפת"ש שם (ס"ק י'): "עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע על מעשה שהיה באמשטרדם בעת שנתקבל הרב מהר"ר אלעזר ז"ל לאב"ד שם עמד איש אחד והוציא מוניטין שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. והאריך לבאר שזה איסור גמור מוחלט ויש בזה איסור כפול: הא', לא תעשה של תורה לא תעשון אתי, וגם משום חשדא דאסור אפילו באחרים עשו לו, וטעמא דרבים לא שייך הכא, דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה. ואף דהרא"ש כתב שראש בלא גוף – אין איסור לא בעושה ולא במוצא, כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת, כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף, אבל ראש וגוף בהדדי בדמות אדם שלם, אף על פי שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם, אעפ"כ נראה הגוף אדם בקומה זקופה, ואסור. אכן פרצוף פנים דאדם גרידא, פשיטא דאסור, ואף דיש סוברים דמטבעות מבוזים הם, קשה לסמוך ע"ז להקל, דהרי עינינו רואות דמכובדים הם (ועמש"ל סק"ג בשם תשובת כנסת יחזקאל), ועוד שדעת הרשב"א דאין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם, והסכימו לדבריו, ע"ש שהאריך בזה".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת מסעי סעי' ט'-י'), וז"ל: "צורת אדם דאסור בבולטת, היינו אפילו שהוא אינו שלם אלא מצד הפנים ואין בו צד האחור, דאפילו דאין עשוי כל הגוף שלם פנים ואחור – נמי אסור, אבל אם צד הפנים עצמו אינו שלם, שאין בו אלא רק צורת הראש בלבד ואין בו ידים ורגלים – מותר אפילו בבולט, וכן אם הוא חצי גוף כאדם השוכב על צידו, שאין בו אלא עין אחת ואוזן אחת וחצי חוטם ויד אחת ורגל אחת – מותר אפילו בולט. ויש חולקין ואוסרין בכל גוונא בבולט, וכיון שהוא איסור תורה – יש להחמיר כסברת האוסרין". וראה עוד בדברי מרדכי (שמות, יתרו, עמ' קס"ה).

[33] תשד"מ 965-1, ושאלת המשך תשד"מ 1038-1. וכן השיב בקיצור בתשובה תשמ"ג 146-1.

[34] ראה בהערות כ"ח, ל'.

[35] ראה בהערות כ"ח, ל'.

[36] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ח.

[37] שמות (כ', ד').

[38] ראה לעיל הערה ל"ב.

[39] עיין לעיל הערה כ"ח.

[40] ראה לעיל הערה כ"ח.

[41] תשד"מ 1285-1.

[42] ראה לעיל הערות כ"ח, ל'.

[43] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קי"ט.

[44] כתב רמ"א (או"ח סי' תצ"ד סעי' ג'), וז"ל: "ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה". ובכה"ח (סי' תצ"ד ס"ק ג"ן) כתב, וז"ל: "יש סמך למנהג זה ממה שאמרו באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת. ברכי יוסף אות ו'. והלבוש כתב זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני, שנאמר: 'גם הצאן והבקר אל ירעו' וכו' שמע מינה שהיה שם מרעה". ובמאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק כ"א סעי' ט'), וז"ל: "יש שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בערב החג, שיהיו שם ביום חג השבועות זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, כמו שאמר הכתוב (שמות ל"ד, ג'): "אל ירעו אל מול ההר ההוא". ויש נוהגים להעמיד ענפי אילן בבית הכנסת ובבתים לפי שביום חג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. אך מנהגנו הוא לקשט בשושנים את ספר התורה, את התיבה ועוד מקומות בבית הכנסת, זכר למתן תורה, שבו נתמלא העולם כולו בשמים".

[45] שיר השירים (ה', י"ג).

[46] עיין שבת (פ"ח ע"ב).

[47] נוה שלום (דיני חג השבועות סעי' ג'), וז"ל: "וכן נהגו פה בשבועות ושמחת תורה".

[48] כתוב במשנה ברכות (ל' ע"ב): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים" ובגמ' שם: "מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה". וכתב השו"ע (סי' צ"ג סעי' ב'): "לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה".

[49] ראה בהערות כ"ח ל'.

[50] תשד"מ 1097-1.

[51] כתב השו"ע (או"ח סי' קנ"ב), וז"ל: "ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' ט"ז): "ואותם העושים נקב גדול בכותל לתחוב שם יתידות שיניחו עליהם דפים לעשותם כמו זיז כדי שיניחו שם סידורים וכיס ציצית וכיוצא, לאו שפיר עבדי, משום דאין נתיצה זו לצורך ותיקון בית הכנסת עצמו, ועיין חיי אדם כלל י"ז אות יו"ד וחס"ל סי' קנ"א סוף אות י"ג ושאר אחרונים".

וכתב כה"ח שם (ס"ק טו"ב): "דכן כתב המרדכי פרק בני העיר: בית הכנסת נקרא מקדש מעט, ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי: מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר: 'ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם'. ואם נתץ על מנת לבנות – שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי, עכ"ל. והביאו בית יוסף סימן קנ"א, עולת תמיד שם אות י"א, ט"ז שם ס"ק ג'. וכתב שם הט"ז דמה שכתב הרמ"א כאן בהגה דאסור לסתור דבר מבית הכנסת אלא אם כן עושה על מנת לבנות, פירוש שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה, אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהיה שם גומא, אף על פי שהיא לו לצורך – אסור. ואם כן יש ליזהר באותן שעושין דף שקורין שטענד"ר ומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם על ידי עץ אותו הדף, לאו שפיר עבדי, עכ"ל. והביאו יד אהרן שם בהגהות בית יוסף, סולת בלולה אות ב', חיי אדם כלל י"ז אות יו"ד, חסד לאלפים אות י"ג, בן איש חי פרשת ויקרא אות ט"ז. מיהו המטה יהודה אות ג' כתב דאין לאסור בנתיצה אלא כשעושה דרך קלקול אבל אם עושה גומא לצורך או לדבק דף בכותל שהוא דרך תיקון – מותר, והוי בכלל סותר על מנת לבנות, וכן נהגו לסתור ולעשות חלונות בכותל בית הכנסת ולהוציא זיזין ואין מי שמפקפק להחמיר, ולא בעינן בנין תוך הגומא ממש יעו"ש, וכן דעת אליה רבה אות ז', מאמר מרדכי אות ה'". וראה עוד שם (ס"ק כ"ב). וראה מאמר מרדכי (לימות החול פל"ב סעי' ס"ד) שרק בשעת הצורך יש לסמוך על המקילים, וא"כ בדבר זה שאינו צורך הבית הכנסת – אין להקל לנתוץ את הבית כנסת כדי לבנותו.

[52] תשד"מ 365-1.

[53] כתב השו"ע (סי' צ' סעי' א'), וז"ל: "המתפלל לא יעמוד על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל (ואפי' אינן גבוהין ג', ב"י בשם מהרי"א), ולא על גבי מקום גבוה, אלא א"כ היה זקן או חולה, או שהיה כוונתו להשמיע לצבור". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "להשמיע לצבור – דמותר לו לעמוד ע"ג מקום גבוה ואפילו ע"ג כסא או ספסל ואין בזה משום גבהות. ויש מן האחרונים שכתבו דהיכא דיש בו משום ביעתותא אפילו להשמיע לצבור – אסור".

ועוד כתב השו"ע שם (סעי' ב'): "שיעור מקום גבוה שאמרו, ג' טפחים. היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי אין בו ד' על ד', מותר להתפלל בו, שאין גובהו ניכר, כיון שחלק רשות".

ובא"ח (ש"א פרשת ויקרא סעי' י"ד) כתב, וז"ל: "התיבה שבאמצע בית הכנסת שעומד שם הש"ץ, יש מדקדקין לעשות לה שבעה מדרגות ויש בזה טעם ע"פ הסוד כנז' בזוהר הקדוש, אך אין זה מעכב לפי עניות דעתי דאפילו אם אין בה ז' מדרגות דין תיבה יש לה לענין הקפות ולכל דבר, ורק אם יש בה שבעה מדרגות הוא מצוה מן המובחר". וטוב לעשות שבע מדרגות לבימה עליה עומד הש"צ. עיין כה"ח (סי' ק"נ ס"ק מ"א). מעשה נסים (דף קל"ו), מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעיף נ').

[54] תש"ן-תשנ"ג סימן קס"ו.

[55] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ב'): "בני העיר שמכרו בית הכנסת – יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ספר תורה או לוח שמעמידין עליו ספר תורה וכו', אבל איפכא להורידן מקדושתן – אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה – אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה".

ועוד כתב (סי' קנ"ד סעי' ח'), וז"ל: "הארון וכל מה שעושים לספר תורה – מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול". וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ד): "מועיל בו תנאי – פירוש בתחילת עשייתו מועיל בו תנאי להשתמש אפילו תשמיש של חול. וכתב הב"ח: והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון ומוקף מחיצות מסביב, והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ריש פרק בני העיר: רבי יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספריא וארעיה דמאנין, פירוש: התנה עליו שחלק העליון של מגדל ישימו בו ספר תורה וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק היה מוקף מחיצות מסביב, אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הספר תורה בחלק אחד ביחד כדפירשתי באורך בסוף סימן קנ"ג, עכ"ל. וזהו לפי סברתו בסוף סימן קנ"ג שכתב הרש"ל דנהגו להניח אצל ספר תורה בארון יריעות פסולין וחומשים וספרים והוא ז"ל כתב דאין להקל יעו"ש, אבל דעת הפוסקים נראה דהתנאי מועיל בארון אפילו להניח אצל הספר תורה דברים של חול, מדלא אשתמיט חד מנייהו לאשמעינן דהתנאי מועיל דוקא אם יש בו מחיצה אחרת, אלא אדרבא מסתמיות דבריהם משמע דבכהאי גוונא מועיל התנאי, ומה שהתנה רבי יונה על המגדל שחלק העליון לספר תורה וחלק התחתון לתשמיש חול, יש לומר לפי שדרך המגדל להיות בו מחיצות ולפיכך התנה כן על צד היותר טוב אבל לא לעכב, וכן משמע שם במרדכי ריש פרק בני העיר שאחר שהביא דברי רבי יונה, כתב: וכי היכי דאתני רבי יונה צריך להתנות בזמן הזה על כורסיא שהוא תשמיש לספר תורה, שאם לא כן אסור להשען עליו להנאתו ואפילו ספרים אסור להניח עליו, עכ"ל, והא הכסא אין דרך לעשות בו מחיצות, וקאמר דמהני ביה תנאה. ועוד הא קאמר להניח עליו ספרים, משמע דעל ידי התנאי – מותר להניח במקום שמניחין ספר תורה מניחין שאר ספרים, אלא ודאי משמע דאפילו על מקום שמניחין ספר תורה מהני התנאי להשתמש בו דברי חול, וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים כנזכר. ובעיקר דברי רש"ל וב"ח עיין ט"ז ס"ק ז' ומגן אברהם ס"ק י"ד ובדברינו לעיל סימן קנ"ג אות ט' ודו"ק. ומיהו, לכתחלה ודאי דנכון הוא ליזהר שלא להניח בארון דברים של חול אצל הספר תורה בעת שספר תורה מונח בתוכו, ואפילו על ידי תנאי, משום כבוד הספר תורה".

וכתב עוד (סי' קנ"ג ס"ק ט'): "וצריך עיון אם מותר להניח שאר ספרים בתוך הארון, ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדושה, מאחר שעדיין בקדושה קיימין, והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין והוא הדין חומשין ושאר ספרים, אבל צריך עיון היכא שהוציאו ספרי תורה אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ספרי תורה אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו. עטרת זקנים אות א' בשם רש"ל. ועיין ב"ח בסוף הסימן שכתב להחמיר, וכתב שגם להניח ספרים בארון ויריעות פסולים אפילו אצל הספרי תורה – אין להקל, יעו"ש. מיהו נראה כיון דדרך להניח בארון אצל הספרי תורה שאר ספרים, וכמו שכתב הרש"ל, נעשה כאלו התנו עליו מתחלה לספרי תורה ולשאר ספרים, וכמ"ש לקמן סימן קנ"ד סעיף ח' בהגה יעו"ש, ואם כן כיון שנעשה כאלו התנו עליו מתחלה לזה ולזה, אפילו אין שם ספרי תורה, ליכא הורדה אם יתנו בו שאר ספרים כן נ"ל ליישב המנהג. ואחר כך ראיתי שכן כתב המגן אברהם סימן קנ"ד ס"ק י"ד, וז"ל: ואפשר דשרי משום דלב בית דין מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי, עכ"ל, ועי"ש, והביאו יד אהרן שם בהגהות בית יוסף. ומכל מקום לכתחלה ודאי כשיעשו ארון הקודש צריך להתנות בפירוש להניח בו שאר ספרים גם כן, וכן יתנו גם כן אם לא יניחו בו ספרי תורה יניחו בו שאר ספרים". ועיין מאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק כ"ח סעיף מ"ז), למעשה מועיל בהם תנאי, וכן בקהילות שנוהגים להניח שם לב בי"ד מתנה עליהם, אבל קהילה שלא נהגה כך ולא התנתה – אין להניח בהם.

[56] ראה מאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק כ"ח סעיף מ"ו).

[57] כתב הלבוש (ריש סי' רפ"ד): "תמהני כל ימי שלא ראיתי נוהגים באחד מן המקומות לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו שכותבים המגילה, כי היה נראה לי שאין יוצאים בציבור כלל בקריאת ההפטרות שקוראים בחומשים שנדפסים, כיון שאין נכתבים בכל הלכות של ספר תורה או מגילה". וכתב כה"ח (שם ס"ק ג'): "וכן כתב בהגהת יש נוחלין, ואני אומר שמנהג קדמונים הוא עיקר שכתוב בבית יוסף סימן קמ"ד בשם תרומת הדשן: מה שמדלגין עתה מנביא לנביא, היינו לפי שהפטרות שלנו כתובים בקונטריסים ואפשר לסמן למצוא מהר וכו' יעו"ש, ואיתא בגיטין (דף ס') שאסור לכתוב ההפטרה, משום מה שכתוב ביורה דעה סימן רפ"ג סעיף ב' אלא משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', כלומר שאין יכולת ביד הצבור לקנות להם נביאים שלימים, ואם כן השתא שנתגלה מלאכת הדפוס והספרים תהלה לאל בזול – אסור לכתוב ההפטרות, דהא קיימא לן דפוס כתיבה מעלייתא היא כמו, שכתב מנחם עזריה סימן צ"ג ומשאת בנימין ולחם חמודות, ואי משום שכתובין בנייר, הא כתב בשלטי גבורים ריש פרק י"ו דשאר ספרים נכתבים בכל מיני צבעונים ולא בעי דיו, ואם כן הוא הדין דנכתבים על הנייר כמו שכתבו התוספות שם והוא הדין שאין צריכין גלילה, וכן משמע בתשובות הרשב"א סימן תפ"ז דדוקא בספר תורה – אסור לברך כשכתובה בקונטריסים, אבל על הפטרות – לא קפדינן, יעו"ש. מגן אברהם ריש הסימן. וכן כתב הט"ז ס"ק ב', עולת שבת אות א', רבינו זלמן אות ד'. ומיהו האליה רבה אות ג' כתב דקצת פוסקים ודאי סבירא להו דוקא קלף בעינן וכמו שכתב בתשובות רמ"א סימן ל"ד, ועוד דודאי עדיף כתיבה מדפוס, ועוד שלא נדפסו השמות לקדושה כמו כתיבה, וסיים: ומכל מקום אותם שאין להם הפטרה כתובה בקלף – לא יקראו מחומשין הנדפסין בהפטרות לחוד, דכיון דחשיב להו כמו נכתבין אם כן עדיף שיקראו מספר נביאים שלם הנדפסים, כיון דאפשר לכל ציבור וציבור יעו"ש. אמנם המנהג להקל לקרות ההפטרות בחומשין הנדפסים, וכמו שכתב המטה יהודה סוף אות ב'. אמנם יש מקומות שנוהגין לכתוב ההפטרות על הקלף או על הגויל בגלילה כמו ספר תורה, ונהרא נהרא ופשטיה".

והמשנ"ב (סי' רפ"ד ס"ק א') הביא דברי המג"א וא"ר, וכתב: "אך לכתחלה, בודאי ראוי ונכון שיהיה לכל צבור נביאים שנכתבין בקלף כדין, שאז גם השמות נכתבים בקדושה, משא"כ כשהוא על הנייר הנדפס [עיין בא"ר]. וכן הנהיג הגר"א (מעשה רב סי' קל"ו) בקהלתו. וכעת נתפשט זה בהרבה קהלות ישראל ואשרי חלקם". וכתב בשעה"צ (שם ס"ק ד'): "דבעיקר הדין יש לדבר בזה הרבה, עיין באליה רבה, ומיהו אין למחות ביד הנוהגין להקל, דהוא בכלל 'עת לעשות לה", שקשה לכל צבור לכתוב נביאים בקלף כדין, אבל בודאי הצבור שהיכולת בידם, יש להם לכתוב נביאים כדין, ובפרט בימינו שמפזרין הרבה כסף על תכשיטי בית הכנסת שאין נחוץ כל כך, וכוונתם לשם שמים כדי לקיים 'זה אלי ואנוהו', בודאי מצוה להתנאות בכתיבת נביאים הקדושים".

והקשה ה'חקרי לב' (או"ח סי' נ"ז): מדוע הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו דין זה, ולפחות כיום שהדפוס זול שיקראו מספר נביא שלם. ואעפ"כ כתב, שהקוראים הפטרה מתוך החומש או מספר הפטרות, מאחר ונהגו – יוצאים יד"ח, עיי"ש מה שביאר.

ועל ספרי הפטרות (שיש בהם רק את הפטרות השבוע), כתב בשו"ת הרב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל"ג): אין להם דין של "ספר", כי צריך שיהא כתוב כל דברי הנביא בשלמות, וציין שהטעם שהקלו הוא ע"פ הגמ' בגיטין (דף ס' ע"א) משום "עת לעשות".

וטעם נוסף ע"פ האר"י הקדוש (מובא בכה"ח שם ס"ק ל"ב): אף שבספר תורה כשהציבור שומע הוא יוצא ידי חובה, בהפטרה צריכים לשמוע את הברכות ממי שעולה למפטיר, וכל אחד ואחד יקרא את ההפטרה בינו לבין עצמו. ואם כדעת הגאון שכל הנביא כולו כתוב על קלף, אזי החזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, אבל אם לא כתוב כן – ישמע את הברכות מהעולה, ויקרא לעצמו בלחש את ההפטרה. ומכיון שכתוב בשו"ע (עיין רמ"א סי' רפ"ד סעי' ה' בשם הריב"ש) ששני אנשים לא קוראים את ההפטרות, ולכן החזן יגביה קולו והשומע יקרא אחריו בלחש. אבל לפי דעת האר"י, בהפטרה יש חיוב על כל אחד ואחד לקרוא, וע"כ לא איכפת לן אם לוקח נביא על קלף או חומש בדפוס, וזה היינו הך, ומכיון שכן המשיכו לקרוא את ההפטרה מתוך הדפוס. כלומר, לפי הפשט כשהחזן קורא את ההפטרה – השומע צריך לשתוק ולשמוע, ואם העולה לא יודע לקרוא – שלא יקנה מלכתחילה את המפטיר, ואם יש לו סיבה מיוחדת וקנה את ההפטרה או שכיבדו אותו ואינו יודע לקרוא – יכול לקרוא אחר. אבל לפי האר"י, בהפטרה שהחזן קורא – אינו מוציא את השומע ידי חובה וכל אחד חייב לקרוא לעצמו. ואם רוצה החזן לקרוא בקול – שיקרא, אבל השומע לא יקרא בקול, כדי שלא יתבלבל חברו כאילו שהוא מוציא אותו ידי חובה בדבר הזה.

[58] תשד"מ 695-1, וכן השיב בתשד"ם 714-1, וכן בקיצור בתשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"ב.

[59] זה לשון הרמ"א שם (חו"מ סי' ל"ז סעי' כ"ב): "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים – הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". וראה עוד בגמ' פסחים (מ"ט ע"ב). וע"ע כה"ח (סי' נ"ג ס"ק ק"ד), ועוד שם (ס"ק ק"ה), וז"ל: "אין להסיר שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול ואפילו שלא יהיו לו אויבים, אבל אם יש במקומו בני אדם שונאים אותו, בזה לא נאמר לא טובה השמועה, ואם נתקיים עליו העדות – אינו מן הדין להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב, שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא, ואם לא יתברר עליו זה – אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו".

[60] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קפ"ג.

[61] תהילים (ב', י"א). וע"ע ברכות (ל' ע"ב).

[62] כתב השו"ע (סי' קנ"א סעי' א'), וז"ל: "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם". ועוד כתב (שם סעי' י"א): "אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו – מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו – לא מהני תנאי. וכו' במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל – לא מהני שום תנאי".  וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ד): "בישובו לא מהני – ודוקא לאכילה ושתיה, או ליכנס בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, דיש בזה משום קלות ראש, אבל לשאר תשמישים – מהני תנאי".

וכתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ד): "ובסמ"ק כתב דסעודת מצוה – מותר, ופירש בהגה כגון עיבור שנה שאין בה קלות ראש, פירוש דאין עולין לה אלא בפת וקטנית. מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות ז'. ומשמע אבל סעודה גדולה שיש בה קלות ראש – אסור אפילו אם היא של מצוה, וכן כתב אשל אברהם אות ה' דסעודת מצוה שיש בה שכרות – אסור אף בבית המדרש, וכן יתום ויתומה וכדומה ואפילו סיום מסכתא, הואיל ויש בה קלות, עכ"ד, ונראה אבל אם אין בה קלות ראש, כגון שאין עושין כי אם סעודה קטנה לכבוד סיום המסכתא וגם אין בה שכרות, כגון שאין שותין אלא רק מעט יין לכבוד התורה – יש להקל בבית המדרש. ומיהו צריך ליזהר שלא יהיה שם שיחה בטילה וכדומה ח"ו רק דברי תורה ושירות ותשבחות לכבוד התורה". וכתב עוד שם (ס"ק ס"ג), וז"ל: "אם בעת שבנו בית הכנסת בהתחלת הבנין התנו שאם ישבו בה ללמוד ויצמאו – יוכלו לשתות בעת לימודם, וגם מה שנהגו לאכול בשמחת תורה מיני מתיקה – יוכלו לאכול. ועיין בשדי חמד אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות מ' מה שכתב בענין מה שנוהגין בבתי מדרשות ביום יארצייט לאכול ולשתות יי"ש שהאריך בזה, וכתב שאפילו אם יהיה בזה איזה תיקון לנשמת המת (כמו שאומרים שהברכות ועניית אמנים מעלים נשמת המת), אבל ודאי אין זה בסוג צרכי בית הכנסת, ואפילו אם היו מתנים כן בפירוש לא היה לנו להתיר, ובפרט ששותים מידי דמשכר ולא יבצר מאיזה שחוק וקלות ראש ביניהם, ואינו דומה כלל לשתיית מים בעת הלימוד ולטעימת מיני מתיקה כמובן יעו"ש, והביאו ארחות חיים שם, וכתב: דבמדינתם לא ראה נזהרין בזה ואדרבא כל צדיקי הדור עושים כל הסעודות בבית מדרשם ואין להרהר אחריהם". וע"ע בה"ל שם (ד"ה "אבל בבית הכנסת שבארץ ישראל"). וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' ד'): "וכל סעודה שיש בה שכרות, אף על פי שהיא של מצוה כגון סיום מסכתא – אסור בבית הכנסת ובית המדרש". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' י"ג) וביאר שם שיש להם דין בית מדרש וכיון שעשויות ללמוד בתוכן. וראה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה חמישאה סי' ס"ג).

[63] עיין להלן שאלה כ"ג.

[64] תשמ"ה 356.

[65] וראה בהערה ס"ב.

[66] תש"ן-תשנ"ג סימן ל"ז.

[67] ראה בהערה ס"ב. וכאשר עושות במקום אחר – מותר להן לשיר בקולן ובלבד שלא יהיו שם גברים, ואם יש שם גברים, אפילו אם יש מחיצה – אינן רשאיות לשיר. וע"ע בשו"ע (או"ח סי' קנ"א). וראה עוד בדרכי טהרה השלם (פרק כ"ה סעי' כ"ג- כ"ז) ובהערות שם.

[68] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ט.

[69] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ח'): "בנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת – דינו כבית הכנסת אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, אפילו אם בנאוהו לשם בית הכנסת; וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפלה – קדוש; ואם לפי שעה הקדישו – הכל כפי מה שאמרו".

וכתב בשו"ת חוות יאיר (סימן נ"ט): "שאלה: ילמדנו רבינו אחד היה לו בית גדול, וע"י שהיה לו חדרים גדולים ורבים והיה לו אורחים רבים שלנו בתוך ביתו, נתן בעל הבית רשות לאורחים להתפלל בימי היריד דחורף שחלו על הרוב בימים הנוראים, וגם לעתים רחוקים בימי מלחמה תוך חדר א' מיוחד, אמנם לא החזיקו בו רבים מעולם כי מבלעדו לא היה יכול לרום איש את רגלו ללכת שם אם לא שנתן להם רשות בפירוש, ומיד אחר שיצאו האורחים משם הורד הבימה שהי' של פרקים עד בואם והשתמש בו בעל הבית חול, ואוכל ושותה תוך החדר לפעמים עם בני ביתו כאוות נפשו, ואף כמה פעמים שהיה חתונה בשכונה הלוה להם חדר הזה לאכול ולשתות בו ולשמוח, ואח"כ מכר הבעל הבית את ביתו לאחר ואחר לאחר הכל בלי שיור שום תנאי, רק להיפך, שנתנו רשות ללקוחות להשתמש בכל הבית מתהום ארעא עד רום רקיע כנפשם וכרצונם, ורשות נתונה להם ולזרעם עד עולם לבנות ולפרוץ, ומה גם שהלוקח האחרון שאל את המוכר קודם גמר המקח על ככה. והשיב המוכר: אין זה קודש כי אם חול. ואמר בפירוש שאכל שם כל שנה אף ללא צורך כדי שלא יאמר האומר שיש שם קדושה בחדר הזה. ועל דיבור זה נגמר המקח.

הנה בדבר אשר עליו הוצרך השואל לשאול והוא אם קלט זה החדר קדושת בית הכנסת שאסור לקבוע בו דירת קבע בכל השנה, וכ"ש בימים המיוחדים להתפלל בו שנה בשנה. נראה שאין צריך לפנים ולא לפני ולפנים, וכ"ש אם רצה ליחד במקום חדר זה חדר אחר המספיק לבאים להתפלל, שהיתר גמור הוא בלי פקפוק".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"ב): "היינו שאמר סתם: אני מזמין אותה לרגלים, דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל, ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה, כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם". וציין בשער הציון ס"ק נ"א לדברי החוות יאיר.

וכתב בכה"ח (סי' קנ"ג ס"ק פ') "ר"ל כיון דהקדישוהו לעולם לבית הכנסת, אפילו התפללו בו פעם אחת – קדוש וכמ"ש לעיל בסימן מ"ב סעיף ג': אזמניה לעולם למיצר ביה תפילין וצר ביה חד זימנא – אסור למיצר ביה זוזי יעו"ש. אבל אם הקדישו לפי שעה – לא מיקרי הזמנה. בית יוסף בשם המרדכי. ומשמע דכל שלא הקדישו לעולם אלא לפי שעה – לא מיקרי הזמנה ומותר להשתמש בו אפילו באותו זמן המיוחד לתפלה כל מה שירצה. אבל הב"ח כתב דאינו מותר להשתמש בו כל מה שירצה אלא עד כלות הזמן שקבע להתפלל בו, אבל באותו זמן שהתפלל בו הרי עליו כל קדושת בית הכנסת יעו"ש. ועיין מאמר מרדכי אות י"א".

כתב השו"ע (סי' קנ"א סעי' י"א): "אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו – מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו – לא מהני תנאי. ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, כגון: זריעה וחשבונות של רבים – לא מהני תנאה; במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל – לא מהני שום תנאי".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ה): "ואם התנה להתפלל בו עד זמן פלוני ואחר כלות הזמן לא יתפלל בו כלל – אז מהני תנאו, שלאחר כלות הזמן אין שם קדושת בית הכנסת כלל ומשתמש בו כל תשמיש שירצה. ב"ח בסימן קנ"ג, אליה רבה אות י"ט".

[70] כתב השו"ע (סי' קנ"א סעי' י"ב): "יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם. הגה: וכל זה דוקא בבית הכנסת קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבית הכנסת – מותר לשכב עליו".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ב): "לשכב עליו – ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל". כלומר ששם יש קדושה יתירה, [ראה שו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ח'), וז"ל: "בית שיש בו ס"ת – לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו – יעשה לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים". ובפת"ש שם (ס"ק י'-י"א), והיינו אם המחיצה לא מיוחד להם, וראה בשו"ע סי' ר"מ סעי' ו', ובביאור הלכה (סי' ר"מ ד"ה "עד שיהיה"), וז"ל: "מסתימת הטוש"ע משמע דכיון שיש מחיצה המפסקת, אפילו אם הס"ת עומד למעלה בגובה ונראית מרחוק – שרי, ועיין באליה רבה שמפקפק בזה, ובס"ת בודאי יש להחמיר ולכסותה בכיסוי" וה"ה לכאן].

[71] עיין שו"ע (אהע"ז סי' כ"א), ולהלן באריכות בפרק ס"ו.

[72] תש"ן-תשנ"ג סימן מ"ג.

[73] וז"ל הבא"ח (שם): "בית הכנסת ובית המדרש נקרא מקדש מעט, דכתיב: 'ואהי להם למקדש מעט' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכתבו הפוסקים דמצוה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת וביהמ"ד מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם ולשבת שם באימה ויראה".

[74] כתב השו"ע (סי' קנ"א סעי' ו'), ז"ל: "מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ח): "כתב הב"ח ראיתי קצת מקפידים שלא ליכנס במקל בבית הכנסת, ולפי זה באפונדתו דהיינו בכיסם ובאבק שעל רגליהם נמי היה להם להקפיד ואינם מקפידים, ולכן נראה דאינו אפילו משנת חסידים, דכיון דאין מקפידים בהני אין להם להקפיד גם במקל דמאי שנא הא מהא, עכ"ל, והביאו עטרת זקנים אות ג', שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ב'. מיהו העולת תמיד אות ח' כתב דמאן דנזהר תבא עליו ברכה, דמכל מקום כבוד שמים איכא, וכן יש לנער האבק שעל רגליו ולהטמין אפונדתו, עכ"ל, וכן כתב החיד"א בספר יוסף אומץ סימן ט"ז דהנזהר שלא ליכנס לבית הכנסת במקל ואפילו חשוב ועושה כן לכבוד שמים לכבד מקדש מעט, הנה שכרו אתו ותבא עליו ברכה, עכ"ל, והביאו הזכור לאברהם חלק ג' אות ב', וכן בשיורי ברכה הביא דברי השבות יעקב חלק ג' סימן א' שכתב דאין להחמיר בזה ודלא כהעולת תמיד והוא ז"ל השיג עליו, ומסיק כנזכר לעיל, דהעושה לכבוד שמים תבא עליו ברכה יעו"ש, והביאו שדי חמד באסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות ח' וכתב משמע דאף אם נוהגים במקום אחד כמו שכתב בשבות יעקב אם רוצה להחמיר – יכול ואין בו חשש יוהרא, יעו"ש. וזקן או חולה שמצטער הרבה אם ילך ד' אמות בלא מקל – אין להחמיר עליו בזה גם לדעת המחמיר. פתח הדביר אות ה', והביאו השדי חמד שם, בן איש חי פרשת ויקרא אות ו'". וראה מאמר מרדכי, לימות החול (פרק ל"ב סעיף כ"ג) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' יד).

[75] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.

[76] וע"ע להלן שאלה הבאה ובהערה ס"ט. וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' כ'), וז"ל: "בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – אסור ללמוד קריאה וכתיבה בכל לשון שהיא חוץ מלשון הקודש וכתב רש"י". ועוד כתב (שם סעי' כ"א), וז"ל: "תלמוד תורה שלומדים בו עברית, תורה ותורה שבעל פה, ומתפללים בו את כל התפילות בחול ובשבת וביו"ט – נתקדש, ואסור ללמד בו שפה זרה או ספרות, לימודי חול, מסחר וכדו'. וצריכים לבנות בית אחר או חדרים אחרים שלא נתקדשו, ובהם ילמדו לימודי חול". וראה בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' כ"ב).

[77] תש"ן-תשנ"ג סימן פ"ט.

[78] תהלים (פ"ד, ח').

[79] וז"ל: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה".

[80] וז"ל שם: "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ"נ, ומצוה להתפלל בו יותר מבית המדרש, והוא שיתפלל בעשרה. הגה: וי"א דאפי' בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו; ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית המדרש. וכ"ש שלא יעסוק בתורה בבית המדרש בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחינות".

[81] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ'.

[82] וז"ל: "בתי כנסיות ובתי מדרשות – אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ותלמידי חכמים ותלמידיהם – מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ט'), וז"ל: "אסור לשתות מים בבית הכנסת ובבית המדרש מי שאינו תלמיד חכם, מהר"ש בן הרשב"ץ סימן רע"ד, והמנהג עתה שתו העם מים בבית הכנסת. ברכי יוסף אות ב'. והיינו אם יושבים שם ללמוד – שרי, שאף על פי שאינם תלמידי חכמים – שרי, וכדי שלא יתבטלו מהלימוד". וע"ע לעיל שאלה כ"א, ולהלן פרק כ"א. וכתב הבא"ח (ויקרא סעי' ג'), וז"ל: "אין אוכלין ושותין בהם, וכו' ויש מחמירין גם בשתיית המים, ונכון להזהר היכא דאפשר. מיהו בני אדם הבאים לבית הכנסת ללמוד זוה"ק איזה שעות קודם מנחה בימות הקיץ שיש חום הרבה ואי אפשר בלא מים – אין להחמיר". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' ח'-י"ג פרטי הדינים בזה).

[83] תשמ"ה 496-1.

[84] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ז'): "והא דבית הכנסת נמכר, הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם, ולכן יכולים למכרו; ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן, ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר – רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה – אפילו יחיד מה שעשה עשוי. אבל של כרכים, שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם – אינו נמכר אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד, שאז יעשה בו היחיד מה שירצה  בהסכמת הצבור; וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן, דכלהו גרירי בתר בית הכנסת".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה): "עוד כתבו הפוסקים דאפילו בית הכנסת שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם, כגון הבית הכנסת שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] – ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך, דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו, אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט, אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן".

וכתב הרמ"א שם: "יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבית הכנסת של קהל; אבל אם שייר לעצמו בה שום כח – אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו" וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ט): "דינה כבית הכנסת של קהל – ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל".

וכתב הבה"ל (שם ד"ה "ואם קבלו"): "ולכאורה קשה מאי עדיפא כח יחיד שמינוהו לזה יותר מאלו הם עצמם מכרוהו דאסור להוריד המעות מקדושתן, ואפשר דהכא מיירי דבני העיר עם הטובים שלהם מינוהו לאותו, בפמ"ג במשב"ז אות ז'".

וכתב כה"ח שם (ס"ק נ'), ז"ל: "כל מה שיעשה אפילו יחיד וכו'. כתב הב"ח: ומכל מקום הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה, וכן כתב הפרישה אות י"ב יעו"ש. אבל העולת תמיד שם כתב דמשמע מדברי המחבר דבמכירת יחיד גם המעות יוצא לחולין ושרי למשתי ביה אפילו שכרא יעו"ש, וכן כתב המאמר מרדכי אות ח' על דברי הב"ח והפרישה דאינם מוכרחים, ומדברי הרמב"ם נראה ברור דהיחיד עושה בהם מה שירצה, והכי מוכח מדברי הרב המאירי ז"ל בשם הירושלמי דהיחיד עומד במקום שבעה טובי העיר, והכי מוכח מדברי הרא"ש וגם מדברי מרן ז"ל בבית יוסף יעו"ש. ואם כן כיון דיש פלוגתא בזה יש לפסוק כדעת אליה רבה ז"ל באות י"ג שכתב דאם פירשו בפירוש שרשות ליחיד למכרו ולעשות במעות מה שירצו, אז מה שעשה עשוי, אבל אם נתנו לו סתם למכור – אז המעות בקדושתן. וכתב המשבצות זהב אות ז' דהאי אם קבלו עליהם בני העיר בפירוש וכו' אפילו יחיד וכו' בני העיר לאו דוקא אלא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר תלו ביחיד יעו"ש. ונראה דאם אין להם שבעה טובי העיר – אז הולכים אחר רוב בני העיר".

[85] תשמ"ה 669-1.

[86] כתב השו"ע (סי' קנ"ד סעי' ג'), וז"ל: "תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ספר תורה או חומש וכסא שנותנין עליו ספר תורה, ווילון שתולין לפני ההיכל – יש בהן קדושה וצריך לגנזן. הגה: ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשית לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים, אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים – לא מיקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה. יש אומרים דלא מקרי ארון הקודש אלא אם הוא כמין ארגז, שאינו עשוי רק לכבוד התורה, אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה – לא מיקרי תשמישי קדושה; וכל שכן אם הספרים מתקלקלים בו, דמותר ליטלן משם".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ד): "ודוקא הדבר וכו' – זה הכלל: כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק, אף על פי שאין כל כך לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה, שהוא רק לשמירה בעלמא), ולכבוד, אף על פי שאין נוגע כך, כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים, הואיל ומונח על הקדושה, אף על פי שיש הפסק, תשמישי קדושה הוה; משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו', אף על גב דדבר יקר וכבוד הוא, מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג]. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה".

ועוד כתב שם (ס"ק ט"ז): "הבנוי בחומה – היינו, שיש חלל בחומה כמין ארון, וה"ה אם נעשה כן בכותל של עץ, דבכל זה הוי כחדר בעלמא כיון שלא נעשה לכבוד רק לשמירה. ואם עושין ארון עץ תוך חלל החומה, אותו הארון תשמיש קדושה הוה, וכן כששוטחים חתיכת בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים, יש על אותו הבגד שם תשמישי קדושה [פמ"ג]".

וכתב כה"ח (שם ס"ק י"א) אחר שהביא דברי הפמ"ג: "וכן כתב התורת חיים אות ב': ארון של עץ והוא בנוי בחלל החומה זהו עיקר ארון הקודש שנקרא תשמישי קדושה, אבל אם הוא עומד בלבדו בלתי בנוי בחומה, הוה כמו ארון הקודש שבנוי בחומה שנעשה רק לשמירה. וכתב מגן אברהם ס"ק ב' דהוא הדין הבנוי בכותל של עץ הוה כחדר בעלמא, ודחה דברי המהר"ם שיק סוף סימן פ' יעו"ש. ונראה לי דהכל תלוי אם עשו אותו לכבוד הספר תורה ולא משום שמירה, אז הוי ליה תשמישי קדושה".

וכתב עוד שם (ס"ק ס"ה), וז"ל:  "והך קדושת ארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ספר תורה, אבל אם עושין אותו לזמן, כגון בהרבה מקומות בעונותינו הרבים שנחרבו הבתי כנסיות על ידי הריקים ובחזרתן עשו ארון קטן לספר תורה לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי, נראה דלאחר שנעשה ארון השני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון, ודומה לבית הכנסת ששכרוהו לזמן שאין בו קדושת בית הכנסת, ועל כן מותר לשום בתוכו ספרים, וגם זה הוה בכלל לב בית דין מתנה עליהם. ט"ז שם. ומיהו היותר נכון להתנות עליו מתחלה כיון שיודעין שאחר כך יבטלוהו". ועיין עוד מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"ב סעי' ס', ע"ב).

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' כ'): "והנה עדיין צריך אני לברר בזה עוד דבר אחר, והוא דנודע שס"ת של פה עירנו יע"א, כולם מונחים בתוך תיק, ואין מסירים אותם מן התיקים להניחם ערומים בתוך ארון הקודש כלל אפילו רגע אחד, וכו' והנה הרמב"ם בפרק י' מה' ס"ת ה"ד כתב: תיק שהוכן לס"ת והונח בו, וכן המטפחת והארון והמעיל שמניחין בו הס"ת, אף על פי שהספר בתוך התיק, וכן הכסא שהוכן להניח עליו הס"ת, הכל תשמישי קדושה הם, עכ"ל, מוכח מדבריו אף על פי דהס"ת היא בתוך הבית, עכ"ז הארון חשיב תשמיש קדושה, ואינו תשמיש דתשמיש, וכלשון הרמב"ם פסק הטור והשו"ע יו"ד בסי' רפ"ב, ברם לשונם מפורש בכך יותר, שכתבו הטור ומרן בשו"ע בזה"ל: ואף על פי שאין מניחים בו ס"ת כשהוא לבדו, אלא כשהוא בתיק וכו', משמע דאיירי בארון שאין מניחים בו ס"ת בלי תיק כלל בשום פעם, ואפ"ה חשיב תשמיש קדושה, ולא תשמיש דתשמיש.

וכן ראיתי להרב הגדול מהר"ח בן עטר ז"ל בספר ראשון לציון, על מס' מגילה דף ל"ו, שהביא דברי הרמב"ם הנז', וכתב לדבריו, ז"ל: תשמיש הוא התיק, ותשמיש של תשמיש הוא המגדל, ומדקא חזינא דלא יהיב טעמא משום דלפעמים מותבי עלויה ס"ת בלא תיק, משמע אפילו ידענא דמעולם לא מנחי עליה ס"ת בלא תיק, אעפ"כ חשיב המגדל תשמיש קדושה, וכו'.

מיהו מצינו למרן ז"ל בכסף משנה ובב"י סי' רפ"ב שכתב ע"ד הרמב"ם, וז"ל: ונראה דמפרש הרמב"ם דתשמיש היינו שספר בתוך התיק והתיק על הכורסא, וכיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הס"ת מן התיק, ומותבי ליה אכורסא, אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכו' ע"ש, נמצא דמפרש דברי הרמב"ם מה שאמר הכורסא תשמיש קדושה, היינו משום דלפעמים מניחים עליו הס"ת בלא תיק, הא אם אין מניחין כלל בלא תיק מודה דהוא תשמיש דתשמיש, ולכאורה זה הוא הפך ממ"ש לעיל בדעת הרמב"ם, בדין הארון והמגדל, דמוכח להדיה מדבריו ומדברי הטור והשו"ע דארון חשיב תשמיש קדושה, אף על פי שהס"ת מונח בתיק, וכו' [עיי"ש מה שפלפל בדעת הרמב"ם].

ועוד נ"ל בס"ד, לחלק חלוק נכון קרוב לזה, והוא כי באמת תשמיש התיק הוא תשמיש של כבוד, כי בעבור כבוד ס"ת נעשה, וכן ארון או מגדל שמניחין בתוכו הס"ת לפי שעה בעת התפלה, עד שיוציאוהו בשעת קריאתם לקרות בו, גם זה תשמישו תשמיש של כבוד, שאין מניחין הס"ת בגלוי על התיבה בזמן שהם מתפללין, ואין קורין בו אלא מצניעין אותו תוך הארון, עד שעת קריאתם בו, שאז בעת קריאתם בו מוציאין אותו בפומבי מתוך הארון, שזה נקרא פתיחת ההיכל, ונעשה בזה הידור וכבוד לס"ת קודם קריאתם בו, וכיון דהתיק הוא תשמיש של כבוד, והארון הוא ג"כ תשמיש של כבוד, שניהם נחשבים דבר אחד וכלי אחד לענין זה, שיהיו נחשבים שניהם תשמיש קדושה, וכיוצא בזה אתמר בדין כלי תוך כלי, דאם הכלים כולם מיוחדים לס"ת, אפילו עשרה כלים חשובים כלי אחד, וכן הענין כאן וכו'.

וראיתי להגר"א מווילנא ז"ל ביו"ד ס"ק כ"ח, שכתב, וז"ל: דמ"ש בגמ' מריש ה"א וכו' דוקא אכסא שמניחין (עליו), אבל בתוכו לעולם תשמיש קדושה, כי אין מניחין בתוכו לעולם בלא תיק ומטפחת, ואפ"ה אמרינן דתשמיש הוא, עכ"ל. מוכח מדבריו שעושה חילוק בין הארון ובין הכסא שזה מונח בתוכו, ולכך חשיב זה רק לכבוד ולנוי, אבל הכסא שמונח עליו אין זה לכבוד אלא לצורך אחר.

ועוד ראיתי למהר"ם ליב באיל המלואים פרק נ"ג, שכתב: קשיא מדוע יקרא הארון תשמיש קדושה ולא תשמיש דתשמיש, כיון דהס"ת בתוכה בתוך התיק, ודוחק לומר משום דלפעמים מניחין אותו בארון בלא תיק, דהרי הגמרא לא אמר כן, אלא גבי כורסיא ופריסה, ותירץ משום דארון עשוי לכבוד, וזה כדאמר בגמרא גבי קמטרי דספרי וזבילי דחומשא דהוי תשמיש קדושה, ואף על גב דהספרים כרוכין, וכן הספרים בתיק, מ"מ חשיבי לנוי ולא לנטור, וכל דלנוי אף על פי דהוי תשמיש דתשמיש, אפ"ה אסור ע"ש, ויש לפלפל בד"ז ולהאריך עוד, ואין הפנאי מסכים עתה.

והעולה מכל הנז"ל לנ"ד, דאע"ג דפה עירנו יע"א אין מניחין הס"ת בלא תיק בתוך הארון בשום פעם, אפ"ה חשיב הארון תשמיש קדושה לדעת הרמב"ם והטור ומרן בש"ע, וממילא נבין שגם רבינו ירוחם ז"ל שהביא מרן בבדק הבית, יודה דארון שאני דחשיב תשמיש קדושה, אף על פי שהס"ת מונח תוך התיק, יען כי רבינו ירוחם ז"ל לא נקיט למילתיה אלא אכורסייא שמניחין עליו הס"ת לקרות בו, ולא זכר הארון בדבריו".

[87] כתב השו"ע (סי' קנ"ד סעי' ד'): "מטפחות ס"ת שבלו, יכולים לעשות מהם תכריכין למת מצוה וזו גניזתן". וכתב כה"ח (סי' קנ"ד ס"ק ס"ו): "וכתב שם הט"ז: ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא, דהא דאמרינן בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה, היינו כל זמן שראויה לקדושה גדולה, אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה, טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז, וראיה ממטפחות ספר תורה שבלה שעושין ממנה תכריכין למת וזו היא גניזתה, והא ודאי שבהיותה קיים – אסור לעשות כן, אלא על כרחך כיון שטעון גניזה שפיר הוה ליה הך גניזתה, הכא נמי הוה עדיף טפי לעשות בה תשמיש קדושה להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל, עכ"ל. אמנם הבכור שור על מסכת מגילה הביא כמה ראיות מהש"ס דלא כהט"ז אלא גניזה עדיף מלהשתמש קדושה קלה יעו"ש, ומה שכתב הט"ז להביא ראיה ממטפחות ספר תורה שבלו, אין זו ראיה, כמו שכתבנו לעיל אות ל"ו דלא הותר בהם אלא דוקא תשמיש של גניזה ולא תשמיש אחר יעו"ש, וכן כתב הנהר שלום אות א' על דברי הט"ז הנז' דאינה ראיה יעו"ש, וכן כתב היפה ללב אות ד' שמצא כתוב בגליון השלחן ערוך על דברי הט"ז הנז' דביורה דעה סימן ר"ץ פסק מרן ז"ל הפך מזה יעו"ש, וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב' בשם רבינו יהודה בן הרא"ש דמי שהיה לו ספר תורה מונחת בארון ועשה לו ארון אחר והושם בו, דאסור להניח בראשון גמרות ופירושים, משום שמורידו מקדושתו, כדאמרינן גבי תיבותא דאירפט דאסור למיעבד מיניה כורסיא, והביאו הכרם שלמה ושערי תשובה אות י"א יעו"ש, וכן כתבנו לעיל אות ל"ד ואות ט"ל בשם כמה פוסקים דלא כהט"ז יעו"ש ודו"ק", וא"כ ה"ה כאן, וזה לכו"ע, כיון שכך גונזן. וכתב בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כ"א: "היה אפשר להתיר לעשותו חצר בית הכנסת ע"י שיסירו הרצפה ממנה, ועוד מעט עפר משטח כל הקרקע ויגנזום במג"א או יטילום בבית הכנסת החדשה, כפי מה שהעלינו לעיל", וע"ע בעוד יוסף חי (ויקרא סעי' ד') ובמאמר מרדכי לימות החול (פל"ב סעי' ס"א).

[88] ראה לעיל בהערה  ס"ט.

[89] תש"ן-תשנ"ג סימן י"ח.

[90] כתב השו"ע (סי' קנ"ד סעי' ה'): "ס"ת שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם, אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים". ועוד כתב (יו"ד סי' רפ"ב סעי' י'), וז"ל: "ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל תלמיד חכם, וזו היא גניזתו".

[91] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' ב'): "בני העיר שמכרו בית הכנסת – יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו ס"ת; מכרו תיבה – יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת; מכרו מטפחת – לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים; מכרו ספרים – לוקחין בדמיהן ס"ת, אבל איפכא להורידן מקדושתן – אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה – אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה".

[92] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קס"ז.

[93] כתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' כ'): "יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן – אין הצבור יכולים להחזיק בם".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק צ"ט): "אין הצבור יכולים – ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש. ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בבית הכנסת, המובא בסעיף י"ח, דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת, שכן הדרך לעשות ס"ת על מנת כן להניחה בבית הכנסת שיקראו בה רבים, ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו. ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד, לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה, משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת, הן של יחידים הן של הקהל. מיהו, כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין, רק שהשאילה לבית הכנסת שיקראו בה רבים, ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש; אבל בהניחה סתם, אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם, וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב, דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו, וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן, ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד, ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין".

וראה כה"ח (סי' קנ"ג ס"ק קנ"ג). ועוד כתב שם (ס"ק קנ"ו), וז"ל: "וכן אין רשאין ליקח הכלי קודש מבית הכנסת זה וליתנו לאחרת אלא אם כן יש מנהג המקום קבוע שמי שנותן כלי קודש או חפצי קודש אחר כך הוא מוציאם לבית הכנסת אחרת או עושה בהם כרצונו". ועוד כתב שם (ס"ק קס"ב), וז"ל: "כתב רש"ל בתשובה סימן ט"ז באחד שנתן ספר תורה להיכל מכמה שנים, ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהם משל צבור, והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין, ואמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כל אחד קונה ספר תורה ונותנה להיכל וכל אחד מכיר ספר תורה שלו להתיחס בה, ופסק שם דאם בא אחר כך איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו – לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה, דהוא הוי מוציא ועליו הראיה, ומשום הכי ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבים ספר תורה לבית הכנסת היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין, ואם כן אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכו', והביאו הט"ז שם וכתב, וז"ל: ונראה שהוא חולק על פסק השלחן ערוך כאן שהוא בשם מהרי"ק דסבירא ליה דאין הקהל נקראין מוחזקים, וכן מסתבר (ר"ל כדברי השלחן ערוך), כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו, ומה שהיו לו מעילין של הקהל, אין ראיה כלל, כי כן המנהג להחליף המעילין מספר תורה אל ספר תורה הן של יחידים הן של הקהל, עכ"ל, אמנם המטה יהודה אות ג' כתב על דברי הט"ז הנז' שכתב דרש"ל חולק על פסק השלחן ערוך, דאינו מוכרח, דהא מהרי"ק ז"ל שהביא מרן כתב דלא שייך חזקה בספר תורה העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים, ואם כן כיון דמתחלתו היה על מנת כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפילו אחר שהונח בבית הכנסת, ולכך לא פקעה חזקה בלא ראיה, אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם, ואדרבא אמרינן דחזקה דאקדשה כיון דלא היה גלוי דעת בהבאתו לבית הכנסת, עכ"ד".

[94] כתב הרמ"א (או"ח סי' קנ"ג סעי' י"א), וז"ל: "אבל מותר להשאיל אפי' ס"ת לקרות בה, אפי' משל רבים ליחיד". ובכה"ח שם (ס"ק קי"ב), וז"ל: "מצאתי כתוב בתשובה כ"י שאחד מן הגדולים סובר דאנשי בית הכנסת שרצו למכור או ליתן או להשאיל ספר תורה לקהל אחר ויש שם מוחין, אפילו הם מיעוטא דמיעוטא – הדין עמהם, זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם על פי הק"ק והממונים מסכימים לדברי המרובים, וסייע סברתו מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות תפלה ומהירושלמי שהביא הר"ן דקאמר: שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת וכו', וגדול אחד סתר ראיותיו והעלה דאפילו אין שם פרנסים בקהל – הרוב כופין את המיעוט ויכולין למכור או לתת, וכל שכן להשאיל קהל אחד שיש להם ספר תורה לקהל שאין להם ספר תורה לקרוא או ש"ץ לקרוא בחגים ובמועדים". וע"ע שם (סי' קל"ה ס"ק פ'), וז"ל: "רוב יחידי הקהל רצו להשאיל ספר תורה לקהל אחר אף אם אין פרנסים בקהל כופים המיעוט שמוחין בידם". וראה עוד שם (ס"ק ח', מ"ד).

[95] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ו.

[96] וראה בהערה צ"ג.

[97] וע"ע להלן פרק פ"ד.

[98] תשד"מ 640-1.

[99] כתב הב"י (יו"ד סי' רפ"ט אות ו' ד"ה "עשאה כמין"): בפרק הקומץ (לג.) מימרא דרב יהודה אמר רב ופריך עלה: והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר הוו עבידן! לא קשיא: הא דעבידא כסיכתא, הא דעבידא כאסתוירא. ופירש רש"י: עשאה כמין נגר. שקבעה ותחבה בסף כנגר שתוחבין הנגרים בכותל: פסולה. דמצוה לתתה באורך בסף נגר קביל"א: אסתוירא. היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כשרה: עבידא כסיכתא. נגר של אומנין פסולה. לישנא אחרינא איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשרה הואיל וראשה אחד זקוף. והתוספות (ד"ה הא) והרא"ש (סי' ט) כתבו שרבינו תם הקשה על פירוש רש"י דמעומד לאו כבוד הוא וקבורת חמור קרי ליה בהמוכר פירות (ב"ב קא:) וספר תורה ולוחות שבארון שוכבין היו ולא עומדין, וצא ולמד ממנהגו של עולם כשספר תורה מעומד – כל הקהל עומדין וכששליח ציבור משכיבו – הכל יושבין. ופירש רבינו תם כסיכתא מעומד כיתדות המשכן שקבועות בארץ פסולה כאסתוירא [ה]נתון בשוק לרחבו בלעז קבליי"א כשרה וכו'. וכתב הרא"ש (שם) והאידנא נהוג עלמא כרש"י. וכן כתב המרדכי (סי' תתקסא, ח ע"ב) וכתב שכן עיקר והביא ראיה לדבר. וכתבו עוד התוספות (שם) והרא"ש (שם): וצריך לדקדק הא דקאמר כולהי מזוזתא דבי רבי כמין נגר עבידן, משמע אבל שאר מזוזתא דעלמא לא עבידא כמין נגר, ועל כרחך בין דרבי בין דעלמא לא היו פסולות. הילכך נראה דכאסתוירא דכשרה היינו באלכסון, לא שוכב ולא זקוף, אי נמי כמין נו"ן מחצה שוכב ומחצה זקוף, וכן פירש"י בלישנא אחרינא, אבל שאר מזוזתא דעלמא לאו הכי עבדינן, אלא לפירוש רש"י – מעומד ולפירוש רבינו תם – משוכב. וכתב הרא"ש: וכך היו מזוזות של הר"מ כמין נון כפופה ע"כ. והמרדכי כתב (שם) בה"ג מפרש אסתוירא חציו זקוף וחציו שכוב, ור"י מפרש משופע דבמזוזה אי אפשר חציו זקוף וחציו שכוב. ורבינו ירוחם (נתיב כא חלק ז', קעט ע"ד) כתב: יש מפרשים באלכסון, לא מעומד ולא מושכב, אלא מוטה מעט הרגל של המזוזה של מטה מרוחק מעט מהכותל. וכן ראיתי לרבותי נוהגים. והעולם נהגו כרש"י מעומד. ויש מפרשים כאסתוירא כמין נו"ן כפופה מחצה שוכב ומחצה זוקף, וכן היה נוהג הר"מ, עכ"ל". וכתב השו"ע (שם סעי' ו'): "צריכה להיות זקופה, ארכה לאורך מזוזת הפתח, ויכוין שיהא שמע (דברים ו, ד) דהיינו סוף הגלילה, לצד חוץ. הגה: וכן נהגו (ב"י). אבל י"א שפסולה בזקופה, אלא צריכה להיות שכובה, ארכה לרוחב מזוזת הפתח (טור והפוסקים בשם ר"ת). והמדקדקין, יוצאין ידי שניהם, ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון (טור והגהות מיימוני ומהרי"ל ות"ה סי' נ"ב), וכן ראוי לנהוג, וכן נוהגין במדינות אלו".

[100] בהסבר המחלוקת רש"י ור"ת בעניין קריאת ספר תורה שוכב או עומד.

[101] שהוכיח שהמנהג לקרוא בספר תורה עומד הוא הנכון.

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה