מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק יא – ברכת כהנים

תוכן הספר

שאלה א

 

ש"ץ להקריא לכהנים במבטא שונה[1]

שאלה: האם מותר לש"ץ להקריא לכהנים "יברכך" וכו' בהברה שונה מההברה של הכהנים? מכיון שהטעם שהחזן מקריא לכהנים הוא כדי שלא ישגו, אם הכהן יקרא במבטא אשכנזי והכהנים ספרדים, אולי הם עלולים להתבלבל עוד יותר.

תשובה: כיום שכולם רגילים לשמוע את שני הביטויים, האשכנזי והספרדי, אין בזה משום יוצא דופן, ואינו מבלבל את הכהנים. לכתחילה עדיף שהחזן יקריא לכהנים בביטוי שהם רגילים בו, אך יכול גם להקריא בנוסח שלו ואין זה מפריע. ועל כל פנים הכהנים יברכו בביטוי שלהם[2].

 

שאלה ב

תשלום לעולים לתורה ולדוכן[3]

שאלה: האם רצוי ומותר לשלם לכהן וללוי כדי שבשבתות הם יעלו לתורה, והכהן לדוכן, בפרט אם אין כאלה בנמצא? ומה הדין אם הם חילוניים?

 

תשובה: ישנם מקומות שנהגו לשכור כהן ולוי כדי שיעלו לתורה, וכהן לדוכן לברכת כהנים[4]. רק יש להקפיד שיהיו העולים שומרי תורה ומצוות[5].

 

שאלה ג

ילד כהן לשאת את כפיו בקביעות[6]

שאלה: בישיבה הקטנה בה אני מלמד, התעוררו השאלות הבאות:

  1. מאיזה גיל יכול ילד כהן לישא את כפיו?
  2. האם הוא יכול לשאת את כפיו בקביעות, הרי לכאורה יש כאן בעיה של 'כבוד הציבור'?

 

תשובה: כהן משהביא שתי שערות יכול מעיקר הדין לישא את כפיו. עיין בגמרא מסכת מגילה (כ"ד ע"א) ובתוס' שם ובמסכת סוכה (מ"ב ע"א). אמנם, משום כבוד הציבור התירו שיברך רק באקראי ולא באופן קבוע. כפי שעולה ממכתבך המדובר הוא בישיבה קטנה בה כל המתפללים הם בגילו של הכהן. אם כן, כיון שזהו הציבור – יכול לברך ולישא כפיו באופן קבוע, כיון שכאן לא שייך הטעם של כבוד הציבור[7].

 

 

שאלה ד

כהן שחי עם גרושה או אלמנה ללא חופה וקידושין לעלות לדוכן ולתורה[8]

שאלה: לאחרונה אני שומע על מקרים רבים של כהנים הנישאים בנישואין אזרחיים לאלמנות או לגרושות, או שחיים עימן ללא חופה וקידושין.

שאלותיי הן:

א. האם כהן שחי עם אלמנה או גרושה ללא חופה וקידושין יכול לעלות לדוכן?

ב. האם צריך להעלותו ל'ראשון' בקריאת התורה?

 

תשובה: אם כהן נשא גרושה או חי עם גרושה – לא יעלה לדוכן[9].

אך אם הוא חי עם אלמנה ללא חופה וקידושין, כמובן שלא טוב הוא עושה ואין הדבר ישר, אך אין זה פוסלו מלעלות לדוכן. כמו כן, אין חיוב להעלותו ראשון לספר תורה, אך אם עלה – לא ירד[10]. ועיין בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ט-מ') ובנושאי הכלים שם.

שאלה ה

כהן שנטמא למת[11]

שאלה: אבקש את חוות דעתו, על כהן אחד אשר, בשוגג או במזיד, נכנס לבית הכנסת בשעה שהיה שם ארון של מת. לפי השו"ע או"ח סי' קכ"ח סע' מ"א, כהן שנכנס במזיד לבית הקברות – פסול עד שיחזור בתשובה, ויקבל על עצמו שבעתיד לא יטמא עוד למתים.

כהן אחר מקהילתנו טוען, שכהן זה צריך לטבול בכדי להיטהר מטומאתו, ורק אז יורשה לשמש ככהן. הסברתי לאותו כהן, כי בימינו כולנו טמאי מתים, לכן הטבילה מועילה רק לטומאת קרי, נידה וגיור. טבילת הכהן לא תטהר אותו מטומאת מת בלא אפר פרה אדומה.

הכהן הנ"ל מפציר מאד, שכבוד תורתו יחווה את דעתו בנידון.

נא להודיעני את תשובתו בהקדם, כך נזכה שהשלום ישוב וישרור בקהילתנו.

 

תשובה: לכבוד הרה"ג מ. ב-ז. שליט"א

רב קהילת ______ – ארה"ב

עיין בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה) בענין כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג ואפילו עשה תשובה – לא ישא כפיו. והרמ"א שם היקל, שאם עשה תשובה – ישא כפיו.

וע"ע שם (סעי' מ') – כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו, אפי' גרשה או מתה, עד שידור הנאה על דעת רבים (שאינו יכול להפר נדרו) מהנשים האסורות עליו. ואילו שם בסע' מ"א כתב, כהן שנטמא למת, שאינו מהשבעה שחייב להתאבל עליהם – פסול מהדוכן עד שישוב ויקבל עליו שלא ליטמא עוד למתים.

נראה, שמר"ן שינה בדין נטמא מהורג את הנפש או מנושא גרושה. ומשמע, שבנטמא למת, מיד כשחוזר בתשובה ומקבל עליו – מועיל הדבר ואין צורך שידור על דעת רבים וכו'. ועיין בב"י שם שכתב בשם מהר"י אבוהב, שזה מיירי בנטמא במזיד ולא בשוגג. מכאן, שבשוגג אין צורך שום תיקון. ואילו במזיד עליו לקבל על עצמו שלא לחזור עוד לכסלה. ועיין בכה"ח שם (ס"ק רמ"ה)[12].

במכתבך הזכרת, שבקהילתכם יש כהן אחד הדורש טבילה מכהן שנטמא. לכאורה יש מקור לדבריו מדברי הרמ"א (יו"ד בסוף סי' רס"ח): "ישראל מומר שעשה תשובה – א"צ לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני שלושה", ע"ש. משמע מכאן, שחלק מתהליך התשובה – הוא טבילה במקווה (לדעת הרמ"א). בכל אופן חיוב אין כאן, אלא העיקר שיחזור בתשובה שלימה, ע"ע בתוד"ה "רוב ארונות" (ברכות דף י"ט ע"ב), ואפשר לצרף גם את דבריו להקל בזה[13].

 

שאלה ו

כהן שנקרא לעלות לתורה ומסרב[14]

שאלה: קראו לכהן בשמו לעלות לתורה, אך הוא סירב לעלות – האם הוא נפסל בשל כך מכהונתו, כגון: לערוך פדיון הבן, וכדומה?

 

תשובה: כהן שקראו לו לעלות לתורה בשמו – חייב לעלות, אך לא נפסל מכהונתו אם לא עלה לתורה, ויש לו עוון על כך. עיין בגמ' בברכות (דף נ"ה ע"א) – שאינו מאריך ימים[15]. לכן, יש נוהגים שלא לקרוא בשמות את האנשים העולים לתורה, עיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ס"ג[16]).

 

 

שאלה ז

כהן שליח ציבור בברכת כהנים [א][17]

שאלה: כיצד ינהג כהן שהוא שליח ציבור בזמן ברכת כהנים? האם הוא יכול לברך את הקהל?

 

תשובה: בענין כהן ש"צ – לספרדים הנוהגים כדעת השו"ע, אם יש כהן אחר בבית הכנסת – הש"צ הכהן שותק ואחר מקריא הכהן "יברכך" וכו'. אם אין כהן אחר בביהכ"נ – עדיף שלא יעלה הכהן כש"צ.

אם יש סיבה מיוחדת שהכהן יעלה כש"צ, נוהגים היום שלפני חזרת הש"צ הולך ונוטל ידיו, חולץ נעליו, ועומד על גבי שטיח, כשיגיע לברכת "רצה" יעקור מעט את רגליו, וכשמגיע לברכת כהנים מברך והופך פניו כנהוג, ואז כל הקהל הנמצאים מאחרי התיבה צריכים לעמוד לפני התיבה. וכל זה רק אם ברור לו שיכול לחזור ולהתפלל ללא שיתבלבל[18][וראה בתשובה הבאה].

 

שאלה ח

כהן שליח ציבור בברכת כהנים [ב][19]

שאלה: כאשר יש בבית-הכנסת רק כהן אחד, והוא גם שליח הציבור היחיד, כיצד עליו לנהוג – האם עליו לרדת מהתיבה וללכת לדוכן באמצע החזרה? מתי עליו לטול את ידיו?

 

תשובה: כהן יחיד בביהכנ"ס והוא ש"ץ, אם מובטח לו שלא יתבלבל – יכול לשאת כפיו. ומעיקר הדין יש לנהוג כך: לפני החזרה יטול ידיו ויחלוץ מנעליו, ויעמוד במקום שעומד הש"ץ. כשיגיע לרצה יעקור רגליו מעט, וכשמגיע לברכת כהנים יכול ללכת ממקומו לדוכן ולישא שם את כפיו, וכשמסיים ברכת כהנים חוזר לתיבה, וממשיך שים שלום.

אולם נהגו כדעת הרדב"ז המובא בכה"ח (סימן קכ"ח ס"ק ק"כ) שישאר במקומו בתיבה, וכל הקהל הנמצאים בין התיבה להיכל יבואו ויעמדו לפני התיבה[20].

לסיכומו של דבר, הטוב ביותר הוא כך: בין התפילה לחזרה יטול ידיו, ויאמר "יהי רצון" וכו', ויעמוד בלי נעלים בתיבה או אם נועל נעלי בית שקל יותר לחולצם, יכול לחולצם שם. יברך ברכת כהנים, ויחזיר פניו לצד מערב וגבו להיכל[21].

הקהל יעמוד לפני התיבה, ואחד יקריא את הברכות. כשמסיים ברכת כהנים יחזיר פניו לצד ההיכל, וימשיך "שים שלום"[22].

ויקויים בכם ובכל עמ"י "ואני אברכם"[23].

 

שאלה ט

עליית כהן לדוכן בנעלי בד או פלסטיק[24]

שאלה: האם מותר לכהן לעלות לדוכן בנעלי בד או פלסטיק, כשם שמותר ללכת בהם ביום הכיפורים?

 

תשובה: עיין בשו"ע (סי' קכ"ח סעי' ה') ובכה"ח שם (ס"ק כ"ח), וכן כתב הבא"ח (פרשת תצוה שנה ראשונה אות ו'). ועיין בספרי "ספר הלכה" (ח"ב עמ' צ"ג) שאסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים אפילו נעלי בד או פלסטיק[25].

 

שאלה י

זמן חיוב הכהן לעלות לברכת כהנים[26]

שאלה: מה דינו של כהן שעקר את רגליו ב"רצה", ואחר כך התחרט ולא עלה לדוכן?

 

תשובה: אם הכהן עקר את רגליו ב"רצה" אך אח"כ לא עלה לדוכן, אזי הוא מבטל מצות עשה של "כה תברכו" וכאילו עבר על שלוש מצוות עשה[27] בזמן שהש"ץ מכריז "כהנים"[28].

שאלה י"א

זמן חיוב הכהן לעלות לברכת כהנים[29]

שאלה: כהן שלא עקר את רגליו ב"רצה", ואמרו לו אחרים לעלות לדוכן או ששמע מהש"ץ את ההכרזה: "כהנים" – האם מותר לו לעלות לדוכן?

תשובה: אם הכהן לא עקר את רגליו ב"רצה" ואמרו לו אחרים לעלות, או ששמע מהש"ץ את הכרזת "כהנים" – יש בזה מחלוקת אם מותר לו לעלות או לא, כפי שמובא בספרנו "ספר הלכה" (ח"ב פרק י"ט סעי' י"ב). למעשה – לא יעלה לדוכן, אך אם עלה – לא ירד.

החולקים במחלוקת זו, יחלקו גם מתי כהן זה מבטל מצוות עשה של "כה תברכו" אם לא עלה לדוכן, בעת אמירת "רצה" או בזמן ברכת כהנים[30].

 

שאלה יב

אם הש"ץ אומר "יברכך" בברכת כהנים[31]

שאלה: בהלכות נשיאת כפים בשולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף י"ג כתוב: "מתחילין הכהנים לומר 'יברכך'", ואילו דעת הטור והר"ן, וכן דעתו של ה"בן איש חי", ששליח הציבור הוא זה שמתחיל לומר את המילה "יברכך".

שאלותיי הן:

א. מה דעת כבודו בענין זה?

ב. איך צריך לנהוג במקום בו השליח ציבור וכן הכהנים מתחילים לומר יחד את המילה "יברכך"?

 

תשובה: הטוב הוא שאף את המילה "יברכך" יתחיל הש"ץ, עיין ב"ספר הלכה" (ח"ב עמ' צ"ח) ובמקורות שהבאנו שם. אך במקום שנהגו שהכהנים מתחילים "יברכך" – הנח להם לישראל.

ברכת כהנים מסתיימת ב"וישם לך שלום", וכל מעלתה היא להביא שלום בעולם, על כן אין לעשות מחלוקת על מנהגי ברכת כהנים[32].

שאלה יג

כיצד המאריך בתפילתו ינהג בברכת כהנים[33]

שאלה: מי שמאריך בתפילת שמונה עשרה, והציבור הגיע כבר לברכת כהנים, כיצד ינהג?

 

תשובה: אדם המתפלל תפילת י"ח ובאמצע הגיע זמן ברכת כהנים – הטוב ביותר הוא, שישתדל לסיים את תפילתו מיד. אם אינו יכול לסיים את תפילתו – יפסיק בסיום הברכה שנמצא בה עד לסיום ברכת כהנים[34], ובמקרה זה לא יענה אמן על ברכת הכהנים[35].

 

שאלה יד

"ברוך הוא וברוך שמו" בזמן ברכת כהנים[36]

שאלה: האם צריך לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בזמן ברכת כהנים?

 

תשובה: כן[37].

שאלה טו

להסתכל על הכהנים[38]

שאלה: בבית הכנסת אני מתפללת בפינה צדדית. רציתי לדעת, האם עובדה זו מתירה לי להסתכל על הכהנים בשעה שהם מברכים את העם?

 

תשובה: גם בזמן הזה אסור להסתכל על הכהנים בשעה שהם מברכים את העם, ואפילו אם את עומדת במקום שלא רואים אותך, המקור לכך בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' כ"ג) ומשנה ברורה שם (ס"ק פ"ט[39]).

 

 


 

 

 

[1] תשד"מ 1288-1.

[2] [הערת העורכים: מצינו שכתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' י"ג): "מתחילין הכהנים לומר: יברכך. ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון", וראה בשו"ע סעי' כ"ה, וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ט): "מדכתיב: 'אמור להם' ודרשינן: מלמד שהחזן אומר להם: אמרו. ומ"מ הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב, וראיה לזה מלקמן סכ"ה בהכ"נ שכולה כהנים, עיין שם [פר"ח]". וכתב בשעה"צ שם (ס"ק מ"ז): "וכתב הט"ז בסעיף קטן ג', שאם לא בא הכתוב אלא לתרגומו כד תימרון להון, לא היה ראוי לכתב: 'אמור להם' לפני הברכה אלא לפני 'כה תברכו', שהרי אינן מצוין לברך אלא אם כן קראו להם, אלא כונת הכתוב שאף אם חל עליהם הצווי לברך, כגון שקראו להם, מצוה לומר להם כל הברכה מלה במלה". וראה בבה"ל שם (ד"ה "ואח"כ מקרא"). ועי' כה"ח שם (ס"ק פ"ה, קצ"ב), ולכן הטוב ביותר שיקרא כמו המבטא שלהם שיבינו מה שאומר, אך אם אינו יודע – אינו מעכב].

[3] תש"ן-תשנ"ג סימן י"א.

[4] כתב הרמב"ם (הלכות נשיאת כפים פט"ו הל' ז'): "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". וכתב הבא"ח (ש"ר הקדמה לפרשת תצוה): "ולכן ברכת כהנים ט"ו תיבות כמנין י"ה, וצריך שיהיה הש"ץ מקרא אותם, כמ"ש רז"ל על הפסוק: 'אמור להם'. נמצא יש בה ב"פ יהיה בסוד עלוי השם ב"ה, ולכך מעלתה נשגבה וגדולה מאד", וע"כ היה מנהג לשכור כהן שיבוא לברך ברכת כהנים – ראה בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ס') שהזכיר מנהג זה.

[5] ראה להלן פרק י"ג שאלה י"א.

[6] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קצ"ד.

[7] כתוב בגמ' מסכת מגילה (כ"ד ע"א): "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו". וכתבו בתוס' שם (ד"ה "ואין נושא כפיו): "משמע הא אם הביא שני שערות – ישא כפיו. וקשה דהא סוף פ"ק דחולין (דף כד: ושם) אמר דאין נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו. ועוד קשה דמשמע סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מב.): קטן היודע לישא את כפיו – חולקין לו תרומה בגורן ואפילו קטן ממש. וי"ל דההיא דלולב הגזול מיירי עם כהנים גדולים ללמוד ולהתחנך, והא דפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו, וההיא דחולין דבעי מלוי זקן מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות, אבל באקראי בעלמא – יכול הוא לישא כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו, כדי לאחזוקי נפשיה בכהני (וע"ע תוס' יבמות צט: ד"ה ואלו)". וראה בתוס' במסכת סוכה (מ"ב ע"א).

כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ד): "קטן שלא הביא שתי שערות – אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל; אבל עם כהנים שהם גדולים – נושא ללמוד ולהתחנך. ומי שהביא שתי שערות – נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו, ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע. וכל שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו, אף על פי שלא נתמלא, קרינן ביה נתמלא זקנו (וע"ל סי' נ"ג סעיף ח')".

וכתב כה"ח שם (ס"ק קצ"ד): "קטן שלא הביא שתי שערות וכו'. משמע אפילו הוא בן י"ג – אסור, ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לברכה לבטלה. מגן אברהם ס"ק מ"ח, רבינו זלמן אות מ"ט, חסד לאלפים אות ח"י. אבל האליה רבה אות נ"ח כתב על דברי המגן אברהם הנז' דלא ידע מאי ברכה לבטלה בזה דקטן מברך על כל מצות אף שאינו מצוה, אלא נראה דכל שהוא בן י"ג סמכינן על הרוב ואמרינן דמסתמא הביא שתי שערות כדלעיל סימן ג"ן סעיף יו"ד וסימן נ"ה סעיף ה' בהגה וכן הדין בברכת המזון, עכ"ל, ומה שכתב המחצית השקל אות מ"ח לפרש דברי המגן אברהם דר"ל אי ידעינן דלא הביא שתי שערות אף על גב שהוא בן י"ג שנה – לא ישא את כפיו, עכ"ל אין כן משמעות דברי המגן אברהם, אלא משמע דבעינן י"ג שנים וגם בודאי הביא שתי שערות, וכן הבינו כל הפוסקים הנזכרים ודלא כהמחצית השקל, ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות מ"ח מה שרצה לתרץ בדברי המגן אברהם ולא נתיישב יעו"ש. ועל כן פסק החיי אדם בכלל ל"ב אות ו' כדברי האליה רבה דכל שהגיע לי"ג שנים בסתמא אמרינן שהביא שתי שערות, וכן פסק החיד"א בספר כסא רחמים דף ו' ע"ג והביאו בית מנוחה אות ט"ו, וכן פסק ישועות יעקב, מגן גבורים, נזירות שמשון, והביאו ארחות חיים אות ל"ב, משנה ברורה אות קכ"א, וכן עמא דבר".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק קכ"א): "שלא הביא – ואם נעשה בן י"ג שנה ויום אחד, תלינן לענין זה שמסתמא הביא ב' שערות, וכעין שפסק הרמ"א לעיל בסי' נ"ה בס"ה בהג"ה", ועוד כתב (ס"ק קכ"ד): "ומיהו – גם זה הוא מטעם כבוד הצבור, שאין כבודם שיברכם תמיד בקבע וביחידי איש שלא נתמלא עדיין זקנו".וראה בכה"ח שם (ס"ק ר"ב). וראה במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' ז'): "כהן קטן לא יעלה לדוכן לבדו אלא רק אם יש שם עוד כהן שעולה איתו. ועלייה זו של הקטן היא מדין חינוך בלבד. אמנם אם הביא שתי שערות – יכול לעלות לדוכן לבדו, ובתנאי שלא יעשה כן בקביעות. ואם יש לו חתימת זקן – יכול לעלות בקביעות".

[8] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ס"ז.

[9] כתב השו"ע (אה"ע סי' ו' סעי' א'), וז"ל: "כהן אסור מן התורה בגרושה, זונה וחללה, ואסור בחלוצה מדרבנן. לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה – אין צריך להוציא. אבל גרושה, אפילו אינה אלא ספק גרושה – צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין". וכתב עוד (או"ח סי' קכ"ח סעי' מ'), וז"ל: "כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו, ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון. ואפילו גירשה או מתה – פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם".

וכתב כה"ח (או"ח סי' קכ"ח ס"ק רל"ז): "ואין זה סותר למה שכתב הרב בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נשיאות כפים, דהיינו דוקא בעבירות שאין הכהנים מוזהרין יותר מישראל, אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שהוא שקדושת כהונתו גרמה לו והוא חללו, לפיכך פסול לכל דבר כהונה עד שידור על דעת רבים וכו' ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן בברכות כהן הנושא נשים בעבירה וכו' היינו בנשים שמוזהר הכהן יותר מישראל גרושה וחללה וזונה, וגם מה שכתב המחבר כהן שנשא גרושה, הוא הדין חללה וזונה וחד משלשתן נקט. עולת תמיד אות ץ'. וכן כתב אליה רבה אות ע"א. ועיין באבן העזר סימן ו' סעיף א'. ועוד עיין בית מנוחה אות ל"ג שכתב בשם החקרי לב בשיורי אורח חיים שבתחלת חלק ב' ליורה דעה סימן ד' דאם עלה – לא ירד והוא חלק עליו, וכתב דאפילו אם עלה – ירד יעו"ש, וכן משמע מדברי מרן ז"ל שאמר פסול עד וכו' משמע דאפילו אם עלה – ירד". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז).

ועי' עוד יוסף חי (תצוה סעי' ה'): "כהן שנשא גרושה או חלוצה – לא ישא כפיו, ואין נוהגין בו קדושה לקרות בתורה ראשון, ואפילו גרשה או מתה – פסול עד שידור הנאה מנשים שהוא אסור בהם. ואין הפרש בין נשא גרושת עצמו לבין נשא גרושת אחרים, כי בין זה ובין זה יש איסור לאו וכמפורש בכתובות דף כ"ח המגרש את אשתו – לא תדור עמו בשכונתו, ואם היה כהן – לא תדור עמו במבוי". ומכל מקום אם עלה לתורה לא ירד כיון שבשאר עליות יכול עולה לתורה. וע"ע שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ח) באורך. וע"ע להלן פרק ע' שאלות י"ג-י"ד. ועי' מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' ו').

[10] כתב השו"ע (אה"ע סי' כ"ו סעי' א'): "אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות, שלא לשם קדושין – אינו כלום. ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה – אינה נחשבת כאשתו, ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו. הגה: דבודאי בושה היא מלטבול, ובא עליה בנדתה (טור). אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים). וי"א שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה". וע"ע בנו"כ שם.

ועד כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ט): "לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים, אף על פי שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו – נושא את כפיו (שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק קמ"ו): "היינו אפילו לא עשה תשובה על חטאיו. והטעם כתב הרמב"ם, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות, ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקב"ה, שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', הכהנים עושין מצותן שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו, עכ"ל". וכתב כה"ח (שם ס"ק רל"ו), וז"ל: "וכתב בספר מנחת פתים דף מ"א ע"ב אבל על כל פנים אין מחויבין לקדשו כיון שהוא בעל עבירה, וכן נראה ממגן אברהם לקמן ס"ק ס"א וכן מבואר בספר החינוך מצות עשה רס"ט יעו"ש. ארחות חיים אות ל"ו".

[11] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ב.

[12] כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה): "כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג – לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי"א דאם עשה תשובה – נושא כפיו, ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג" [וראה בכה"ח שם (ס"ק ד"ר ר"י רי"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק קכ"ז ק"ל קל"ד) ובפר"ח שם ס"ק ל"ט].

וכתב השו"ע שם (סעי' מ'): "כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה – פסול עד שידור הנאה על דעת רבים,  מהנשים שהוא אסור בהם".

ואילו שם (סע' מ"א) כתב: "נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה – פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב  ויקבל שלא יטמא עוד למתים".

וכתב בב"י שם: "אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שנראה לו דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה – אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה, שהרי בכל שעה עומד במרדו. ובסימן קל"ה כתב וזה לשונו ועוד כתוב משמיה דמר שמואל: כהן שנטמא למתים שאינם משבעה מתי מצוה במזיד – יפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב, דתנן: הנושא נשים בעבירה – פסול עד שידור הנאה, והמטמא למתים עד שיקבל עליו" [וכן כתב במשנ"ב שם (ס"ק ק"נ), וראה בבה"ל שם (ד"ה "נטמא") ובכה"ח שם (ס"ק רמ"ג) ובמאמר מרדכי לימות החול (פי"ט סעי' ו')].

וכתב כה"ח שם (ס"ק רמ"ה): "ואינו צריך לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו. מגן אברהם ס"ק ס', אליה רבה אות ע"ד, רבינו זלמן שם. ורופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון, לא סגי קבלה לבד עד שידור על דעת רבים כמו בנשים בעבירה, והכל לפי הראות. כתב סופר סימן ט"ז ועי"ש, פתחי תשובה, פתחי עולם אות צ"ג". כלומר שהנטמא למת במזיד – לא עולה עד שיעשה תשובה, וכשיעשה תשובה – יכול לשוב לעלות לדוכן ולשאר דברים שבקדושה.

[13] שכתבו התוס' שם ד"ה "רוב ארונות יש להם חלל טפח" – "וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו, כדאמרינן במסכת אהלות בפ"ז (מ"א): נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין – טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם היה מקום הטומאה טפח ע"ט על רום טפח, הנוגע בה מכל מקום טמא, מפני שהוא כקבר סתום, אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח, אבל בטומאה רצוצה – אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן, ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) יש להאריך".

[14] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י'.

[15] שכתוב בגמ' ברכות (נ"ה ע"א): "ואמר רב יהודה: שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, וכו' – דכתיב: 'כי הוא חייך וארך ימיך'". וראה בזה השומר אמת (סי' י"א סעי' א') ובספר החיים (י"א, ו'), שהביא מעשה נורא בנידון. וביחוד אל ימנע מלעלות בחשבו שהעליה שהעלוהו אינה לפי כבודו, וע"ע מורה באצבע (סעי' י"א).

[16] ז"ל שם: "כתב המרדכי פרק הניזקין דאין לקבוע חובה לקרות פלוני הכהן אלא שנהגו כן לקרות בשם הקרואים משום דילמא אתי לאנצויי, ואפילו שמו אין צריך להזכיר אלא מרמז לו שיעלה, עכ"ד, וכן כתב אור זרוע דאינו אלא מנהג מה שקורין פלוני כהן, ובימי התלמוד לא היו נוהגין כן. דרכי משה אות ח'. ובסימן קל"ט אות א' כתב הדרכי משה דהמנהג הפשוט בכל מקום לקרות יעמוד פלוני בן פלוני, עכ"ל. מיהו המנהג פה עיה"ק ירושלים ת"ו מתקנת הקדמונים שלא לקרות בשם אלא קודם שיסיים העולה הולך השמש אצל איש אחר ואומר לו שיעלה, ואם אינו רוצה מחמת איזה סיבה הוא אומר להשמש שיקרא לאחר, וזה התיקון כדי שלא יהיה בכלל קורין אותו ואינו עולה". וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ב פ"ל סעי' ג') ועוד שם (סעי' ד'): "קיימים כמה מנהגים כיצד יש לקרוא לעולה לתורה: א. יש נוהגים לקרוא בקול רם בשם האדם ובשם אביו. ב. יש נוהגים לקבל את הסכמת האדם לעלייה לפני שקוראים בשמו ובשם אביו. ג. יש נוהגים להזמין מראש את העולים בכך שנותנים לכל עולה פתק ובו שם העלייה אליה הוא מוזמן לעלות. ד. בירושלים נהגו על פי תקנת ראשונים, וכן נוהגים הספרדים, לא לקרוא לעולה בשמו, כדי למנוע מצב שבו יקראו לעולה לעלות והוא יסרב, וכדי שלא יהיה בכלל "קורין אותו ואינו עולה". ולכן מזמנים את העולה הבא בכך שנותנים לו טס של כסף ועליו חקוקות עשרת הדברות או הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" והעולה מבין לבד שהוזמן לעלות לתורה. אמנם, מנהג האשכנזים לקרוא לעולה לתורה בשמו".

[17] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ז.

[18] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' כ'), וז"ל: "אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים אחרים – לא ישא את כפיו (ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו – צריך לעלות, דהוא עובר בעשה אם אינו עולה)".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ב): לא ישא – "שמא לא יוכל לכוין לחזור לשים שלום, שדעתו מטורפת מאימת הצבור, ואפילו אם בטוח הוא בעצמו שלא תטרף דעתו, גם כן לא רצו חכמים להקל בזה לעקור ממקומו ולעלות לדוכן היכי שיש כהנים אחרים בבית הכנסת ולא תתבטל הנשיאת כפים".

ועוד כתב שם (ס"ק ע"ה): "דהא עובר בעשה – ומפני זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן, דמפני חשש טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מדברי סופרים אין לו לעבור על עשה דאורייתא, ובפרט השתא שמתפללין מתוך הסידור – בודאי יעלה". וכתב בשער הציון שם (ס"ק ס"ג): "אליה רבה [אף דהראיה שהביא מהמרדכי לאו ראיה היא מכל מקום העתיקו שארי אחרונים גם כן כן מצד הסברא כמו שכתבנו], ודרך החיים וחיי אדם. ובפרי מגדים משמע שהוא ממאן בזה, דאפשר דהעמידו חכמים דבריהם במקום עשה [ומה שכתב הפרי מגדים דלהמגן אברהם הוי הדין כן, לא מצאתי עדיין במגן אברהם, ואולי יש בו טעות סופר וצריך לומר: ולעולת תמיד], וכמו שמסתפק בעולת תמיד, אך כעת שמתפללין מן הסדור – בודאי יעלה".

וכתב עוד השו"ע שם: "ואפי' אין שם כהן אלא הוא – לא ישא את כפיו אלא א"כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא – ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות; ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים;  ויקרא לו אחר; ומסיים החזן: שים שלום".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ו): "לו שיחזור – ולדידן שמתפללין מתוך הסידור הוי כמובטח לו שיחזור לתפלתו. ומ"מ כשיש כהנים אחרים – לא יעקור רגליו, דהא אף במובטח לא שרינן אלא בדליכא כהן אחר". וכתב בשער הציון שם (ס"ק ס"ד): "מגן אברהם ורוב הפוסקים. ודעת הפרי חדש להקל בזה כשמובטח אף ביש כהנים אחרים, ודלא כהשולחן ערוך. ובמקום שנהגו כוותיה אפשר שאין למחות בידם, וכן משמע ממגן אברהם". ולכן לאשכנזים אם השליח ציבור הינו הכהן היחיד – יעלה בכל אופן, כיון שיש כיום סידורים.

וכתב כה"ח שם (ס"ק קי"ג) על דברי הפר"ח: "ואנחנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל והגאונים דאסרי ביש כהנים אחרים". ועוד כתב שם (ס"ק קי"ז): "כתב הלחם חמודות פרק אין עומדין אות נ"ג שעכשיו בזמנינו שהש"ץ אינו מתפלל אלא מתוך סדור תפלה, תקנה מעלייתא היא ומובטח שעל ידי זה יחזור לתפלתו בכוון דעת, אלא דמתניתין לא קתני תקנתא. וראיתי לכהנים שהם ש"ץ סומכים על זה אפילו כשיש כהנים אחרים, ולא ישרו בעיני, לפי שצריכים עקירת רגלים, ומי התיר להם זה כשיש כהנים אחרים, אבל ודאי כשאין כהנים אחרים שהותר להם עקירת רגלים אם מובטח וכו' דיש להם לסמוך על שמתפללים מתוך הסדור, עכ"ל, והביאו מגן אברהם ס"ק ל"א וכתב שכן משמע מב"ח ומהרי"ל סימן קנ"ט. וכתב עוד, וז"ל: ועכשיו נהגו לישא כפיו אפילו יש שם כהן אחר, ולא ידעתי מנא להו הא. ובנחלת צבי כתב שסומכין על שמתפללין מתוך הסדור, ותימא דכל הגאונים שכתבתי לא רצו לסמוך על זה, ואפשר דסבירא להו כמו שכתב הב"ח סימן תקפ"ה בשם רש"ל דלהטור שם שמתיר לתקוע לש"ץ, אם כן הוא הדין דשרי לישא כפיו אפילו יש שם כהנים אחרים, ולי נראה דזה דוחק גדול, דהא הטור סתם כאן כמהר"ם, אלא העיקר כמ"ש לעיל. ולכן במקום שאין מנהג – לא ישא כפיו אם יש כהנים אחרים וכדעת כל הגאונים, עכ"ל, וכן כתב אליה רבה אות מ"ב, סולת בלולה אות י"ג, רבינו זלמן אות ל"ג, בית מנוחה אות י"א, חיי אדם כלל ל"ב אות כ"ו, חסד לאלפים אות ט"ו, בן איש חי פרשת תצוה אות י"ח, קיצור שלחן ערוך סימן ק' אות י"ז. ועיין לעיל אות קי"ג. וכן המנהג פה עיר קודשינו ירושת"ו כשיש כהנים אחרים – אין הש"ץ כהן נושא את כפיו", וכן ההלכה.

ובאופן שעולה יעשה כסדר המבואר במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' ס"ג): "א. לאחר שגמר את תפילת הלחש ילך וייטול את ידיו ויחזור למקומו, אם יכול לחלוץ נעליו לפני החזרה – יחלוץ, ואם אינו יכול לחלוץ, כיון שקר וכדו' – יחלוץ אותם לפני שמברך.

ב. כשיגיע לברכת "רצה" יעקור מעט את רגליו, וכשגומר "ולך נאה להודות" יכול לחלוץ את נעליו וללכת להיכל כדי לישא את כפיו, והופך פניו לצד ימין כדין.

ג. כשמסיים את ברכת הכהנים יפנה לצד ימין ויחזור למקומו שעמד בו תחילה, ויסיים את ברכת "שים שלום". וידאג שאת ברכת הכהנים יקריא אדם אחר.

ד. אמנם אם הש"ץ עומד בתפילה בקידמת בית הכנסת – אינו צריך ללכת לדוכן אלא נושא את כפיו במקומו  אם הש"ץ הוא כהן ויש כהנים אחרים בבית הכנסת".

[19] תש"ן-תשנ"ג סימן קס"ה.

[20] וז"ל כה"ח שם: "והרדב"ז בתשובות החדשות חלק א' סימן רל"ז כתב דהיותר נכון שיעמוד הכהן במקומו לפני התיבה ויחזרו כל העם לפניו כדי שיהיו בכלל הברכה, שאין העלייה לדוכן מעכבת כלל, דאי לא תימא הכי אם יתפלל במקום שאין שם היכל ולא דוכן יהיו הכהנים פטורים מברכת כהנים, אלא ודאי דאין הדוכן מעכב, ומוטב שלא יפסוק בתפלתו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מתניתין כצורתה ולא כתב עולה לדוכן וכו' יעו"ש, וכן כתב ה"ר חיים פאלאג'י ז"ל בספר לב חיים חלק ב' סימן ט"ז וז"ל והנראה לע"ד כי ש"ץ כהן ובא לישא כפיו כשאין כהן אחר – ישא את כפיו במקומו בתפלה בתיבה, ואין צורך ליטול ידיו, וכן ראיתי לשלוחי צבור שהיו כהנים גדולים בתורה שלא עקרו רגליהם וגם לא נטלו ידיהם בתוך התפלה בתיבה. ונראה לתת טעם לדבר כי כיון שהם טרודים בתפלה אין לטורדם שירדו מן התיבה ללכת לדוכן כי לא יבצר מהטירוף וכו' יעו"ש, והביא דבריהם היפה ללב אות כ"ט, וכן כתב השלמי צבור דף קמ"ו ע"א בשם הרדב"ז ז"ל, חסד לאלפים אות ט"ו, בן איש חי פרשת תצוה אות ח"י".

[21] כתב כה"ח שם (ס"ק ק"כ): "אמנם מה שכתב ה"ר חיים פאלאג'י ז"ל דאין צריך לעקור רגליו בעבודה, אין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבנו לעיל אות ן' ואות יק"ח, אלא צריך לעקור פורתא בעבודה כדי שיהא הזמנה לנשיאות כפים בתוך העבודה, וכן כתב היפה ללב שם. וכן מה שכתב היפה ללב שם דכיון דאין עולה לדוכן דאין צריך לחלוץ מנעליו, אין נראה כן ממה שכתבנו לעיל אות ז"ך, משום דלא פלוג רבנן, ועוד דאין כבוד לצבור כמו שכתבנו לעיל אות ל"ג, ועל כן אין לסמוך עליו בזה וצריך לחלוץ אף על גב דאינו עולה לדוכן, מיהו אם כבר התפלל בהם והם ממין המנעלים שקשה לחולצן במהרה ויהיה הפסק בתפלה, אפשר שיש להקל כיון שאינו עולה לדוכן ודו"ק". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ע"ז-ע"ח).

[22] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' כ"ד): "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת; ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ג): "עם שאחורי הכהנים – היינו אפילו אינו אחוריהם ממש, אלא משוכים לצדדים, כיון שעל כל פנים הוא מאחוריהם, אינו בכלל ברכה, ואפילו אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים". ועוד שם (ס"ק צ"ה): "אבל מלפניהם ומצדיהם – פי' לא מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם, אלא אפילו כנגד צדדי הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם, וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל ברכה [וכ"כ כה"ח שם ס"ק קמ"ה]. ולפ"ז אותן העומדים בכותל מזרחי והארון הקודש בולט קצת לבית הכנסת והכהנים עומדים לפניו, אינן בכלל ברכה. והב"ח הליץ בעדם דעכשיו שכל אחד קונה מקום בבית הכנסת חשובים כאנוסים, דאינו יכול לילך לדחות את חבירו ממקומו. אבל אין זה מספיק, דבקל יוכל למצוא מקום פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע בית הכנסת על הבימה או ברוח מערבית של בית הכנסת [כ"כ האחרונים]". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק קמ"ו). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ו): "אם הם אנוסים וכו' – אבל בלא אנוסים, אפילו עומדים בבית הכנסת אלא שהם אחורי הכהנים, אינם בכלל ברכה, דמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם, מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק קמ"ט).

[23] עי' בזה באורך לעיל שאלה ז'.

[24] תש"ן-תשנ"ג סימן קע"א.

[25] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ה'): "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים – שרי". וכתב הרמ"א שם: "ויש מחמירין אם הם של עור (ונהגו להקל בקצת מקומות)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "ונהגו להקל בקצת מקומות – ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט – אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש]. ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן], ג"כ אינו נכון מטעם זה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ל"ג). וכתב עוד שם (ס"ק כ"ח): "וגם בתשעה באב וביום הכפורים שלובשים מנעלים של בגד – צריך לחלצם. פנים מאירות חלק ב' סימן כ"ח, זרע אמת סימן י"ד, מחזיק ברכה אות ז', שלמי צבור דף קמ"ד ע"ב, חסד לאלפים אות ב', בן איש חי פרשת תצוה אות ו'".

וראה במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' י"ז), וז"ל: "לפני שעולים הכהנים לדוכן צריכים הם לחלוץ את נעליהם, ואפילו הם נעלי בד או פלסטיק, בין נעליים עם שרוכים ובין שאינם עם שרוכים".

[26] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ג.

[27] במדבר (ו', כ"ג).

[28] כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ב'), ז"ל: "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבהכ"נ כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ג): "זהו לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות תפלה, אבל בסוטה ל"ח ב' איתא: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי, ע"כ, והא דכתב הרמב"ם ז"ל: כעובר בג' עשה ולא אמר: עובר בג' עשה כלשון הגמרא, כתב הטעם מרן ז"ל בכסף משנה שם ובבית יוסף כאן משום דליכא בלשון צווי אלא כה תברכו בלבד, ואיכא למימר דכי קאמר רבי יהושע בן לוי הרי זה עובר לאו דוקא אלא הרי זה כעובר, עכ"ד, וכן כתב הלבוש, סולת בלולה במקור חכמה אות א', רבינו זלמן אות ג'. ועיין במשבצות זהב סוף הסימן שכתב דכל כהן שלא רצה לעלות – מכין אותו עד שתצא נפשו, ואם עבר הזמן – מכין אותו מכות מרדות יעו"ש. ודע דצריך לעלות דוקא על הדוכן אם אפשר ולא לעמוד על הארץ, כיון דדבר זה נזכר בגמרא כמו שכתבנו לעיל, וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים ואין לשנות". וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ח').

וראה מאמר מרדכי לימות החול (פי"ט סעי' ב'): "וראה מש"כ כהן שאין בו אחד מהדברים שמעכבים מלעלות לדוכן (עיין לקמן אלו דברים מעכבים), ואמרו לו לעלות לדוכן או ליטול את ידיו כדי שיעלה לדוכן או שהיה בבית הכנסת בשעה שקרא הש"ץ "כהנים" ולא עלה – הרי זה ביטל מצות עשה של "כה תברכו", וכאילו עבר על שלוש מצוות עשה, ומאבד טובה הרבה, ומראה את עצמו כמי שאינו חפץ במצוות ה' וברכתו. כל כהן שמברך ברכת כהנים מתברך מפי עליון, ועושה נחת רוח ליוצרו, כי טוב בעיני הקב"ה לברך את ישראל, ומקיים מצות עשה, ואפילו בזמן הזה מקיים מצווה מדאורייתא.

טוב ויפה להנהיג בכל בתי הכנסיות שהכהנים יעלו לדוכן כל יום, ולא כמנהג שנהגו בעבר שמברכים רק בשבת ויו"ט, ותהילות לאל עליון נתפשט דבר זה בכל קהילות ישראל. ויזהר הכהן שלא לעשות תחבולות לבטל מצות עשה זו, ואפילו אם יש שם כהנים אחרים שמברכים אך הוא אינו מברך – עובר בעשה".

 

[29] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ג.

[30] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ד'): "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים". ועוד כתב שם (סעי' ח'): "כשמתחיל ש"צ: רצה, כל כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"צ רצה, שפיר דמי; אבל אם לא עקר רגליו ברצה – שוב לא יעלה".

כתב הבא"ח (ש"ר פרשת תצוה סעי' ט'), וז"ל: "כשיתחיל ש"ץ "רצה", כל כהן שבבית הכנסת יעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואפילו כהן שהוא בלאו הכי עומד בהיכל שנושא בו כפיו, עם כל זה צריך לעקור רגליו ברצה, ואם לא עקר רגליו קודם שסיים ש"ץ רצה – לא יעלה לדוכן, ואם עקר רגליו אחר שסיים ש"ץ רצה, אפילו אם עלה – ירד. וכו' וכתבתי בתשובה בסה"ק רב פעלים דסיום רצה הוא כשיאמר המחזיר שכינתו לציון, כי עד כאן נקראת ברכת עבודה, אבל מן מודים וכו' זו היא ברכת הודאה". וכן כתב משנ"ב שם (ס"ק כ"ה) שעד סיום ברכת רצה יכול לעקור רגליו.

כתב המג"א (שם ס"ק י'): "ברצה שוב. אפי' היה אנוס כגון שהיה מתפלל ואם עלה – לא ירד [רדב"ז ח"ב תקי"ו]". וכתב הפמ"ג (שם משב"ז ס"ק ל"ט): "ולפי זה בהנך ר"ל כל שלא עקר רגליו ברצה או מומין שבידיו או "עלג" וצבועות אם עלה – לא ירד". וכן כתב הפר"ח וסידור דרך החיים.

וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "אבל אם"): "אבל אם לא עקר רגליו ברצה וכו' – במג"א הביא בשם הרדב"ז דאם היה מחמת אונס – ג"כ לא יעלה, ואם עלה – לא ירד. ומסתפק בעולת תמיד בשלא היה מחמת אונס ועלה אם ירד, והובא באליה רבה ובמגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה – ירד". ועוד שם (ד"ה "שוב לא יעלה): "עיין באליה רבה שהביא בשם תשובת מהר"מ מינץ שמסתפק באם אמרו לו עלה אם צריך לעלות".

וכתב כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק נ"ג): "ואפילו היה אנוס בשעה שהגיע ש"ץ לעבודה כגון שהיה מתפלל או שהיו ידיו טמאות או שהיה חוץ לבית הכנסת וכל כיוצא בזה – לא יעלה, ואם עלה – לא ירד. הרדב"ז חלק ב' סימן קפ"ח, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת תמיד אות י"ז, מגן אברהם ס"ק יו"ד, פרי חדש שם, אליה רבה אות ט"ז, רבינו זלמן אות י"ג, שלמי צבור שם. וכתב הרב המגיה שם בשלמי צבור דף קמ"ד ע"א דהגנת ורדים כלל א' סימן כ"ב הוקשה לו על דברי הרדב"ז הנז' שכתב דאם עלה – לא ירד, דמהש"ס משמע שיש קפידא גדולה בדבר ואפילו עלה – ירד. ומסיק דאפשר לחלק, דעד כאן לא קאמר הרדב"ז אלא בשגג ועלה, אבל במזיד ומותרה שלא יעלה ועלה – ירד יעו"ש, וכתב שם העולת תמיד שמדברי הרדב"ז הנז' משמע דאם לא היה אנוס אף על פי שעלה – יורד, ולמעשה צריך עיון, עכ"ד, אבל במגן גבורים פסק דכשלא היה מחמת אונס אפילו אם עלה – ירד, והביאו ביאור הלכה על סעיף זה".

ובמאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' י"ד), וז"ל: "אם הכהן לא עקר רגליו ב"רצה" וסיים הש"ץ את ברכת "רצה": יש אומרים שאפילו אם אמרו לו לעלות – לא יעלה, ואם עלה – ירד. ויש אומרים שאם אמרו לו לעלות – לא יעלה, אך אם עלה – לא ירד, וכן נוהגים".

[31] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ט.

[32] כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' י"ג): "מתחילין הכהנים לומר: יברכך. ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'". וכתב הרמ"א שם: "וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ט): "ואח"כ מקרא אותם – מדכתיב: אמור להם, ודרשינן: מלמד שהחזן אומר להם: אמרו. ומ"מ הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב".

וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת תצוה סעי' א'), וז"ל: "יש מקומות נוהגים דהכהנים מתחילין תיבת יברכך מעצמן ואין החזן מקרא אותם אלא מתיבת ה' וישמרך ואילך, וזו הסברה שכתב מרן ז"ל בשה"ט, אך יש אומרים שצריך החזן לקרות אותם גם תיבת יברכך, משום דכתיב: אמור להם ויש קפידה בדבר, אבל החולקים ס"ל דאין קפידה אם לא אמר להם תיבת יברכך, וע"פ הסוד יש קפידה בזה לומר להם גם תיבת יברכך, וכמ"ש רבינו ז"ל בפרשת נשא טעמו של דבר שצריך לקרות גם יברכך יע"ש. וכן נוהגים החסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו. והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מזמן קדמון כמ"ש מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת יברכך, אך קודם כמה שנים תהלות לאל יתברך שעזרני לעשות המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו שיהיה החזן מקרא מתיבת יברכך ג"כ, וכן ראוי להורות בכל אתר ואתר, ואהני לן טובה מנהג זה שעל ידי כן לא יאבדו הציבור אמן שאחר ברכת נאה להודות, כי מתחלה היה דרכם של כהנים למהר לומר יברכך תכף ומיד אחר תיבת להודות במשך אחד, ועל ידי כן לא היה אפשר לענות אמן".

וכתב כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק פ"ב), ז"ל: "כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בשם הרמב"ם ז"ל פרק י"ד מהלכות תפלה וכתב שכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים שהכהנים מתחילין מעצמם לומר יברכך בלי שום הקראה ומתיבה שניה ואילך מקרא אותם החזן מלה במלה, וכתב הטעם משום דכיון שאין מקרין הכהנים אלא כדי שלא יטעו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות למה יקרו אותה, עכ"ד. אבל דעת הטור ור"ן בפרק הקורא עומד דגם תיבת יברכך צריך להקרות להם הש"ץ כמ"ש בבית יוסף ומור"ם כאן בהגה, וכן משמע בתוספות ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא יענה שכתבו בשם המדרש: אמור להם, מלמד שש"ץ אומר להם על כל דבור ודבור יעו"ש, וכן כתב רבינו בחיי בפרשת נשא ויעו"ש טעמו של דבר, וכן נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשינו ירושת"ו". וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' מ"ו), ז"ל: "לא יתחילו הכהנים לומר את תיבת "יברכך" מעצמם, אלא ימתינו לחזן שיאמר: "יברכך" והם יענו אחריו, אעפ"י שיש חולקים בדבר כך הוא המנהג. ובמקום שמתחילים הכהנים "יברכך" לפני שהחזן מתחיל להקרות להם – יזהרו להמתין לקהל שיענו "אמן" על ברכת "לברך את עמו ישראל באהבה", ורק אח"כ יתחילו: "יברכך"".

[33] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ה, וכן השיב בתשמ"ה 674.

[34] כתב השו"ע (סי' קכ"ב סעי' א'): "אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין י"ח ליהיו לרצון – אינו פוסק, שיהיו לרצון מכלל התפלה הוא; אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים – שפיר דמי. הגה: ודוקא במקום שנוהגין לומר יהיו לרצון מיד אחר התפלה, אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם יהיו לרצון – מפסיק גם כן לקדיש וקדושה; ובמקומות אלו נוהגים להפסיק באלהי נצור, קודם יהיו לרצון, לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ולברכו. ומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל הש"צ לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה – מקצר ועולה, ואם לא קצר – יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש, אפי' באמצע".

[35]  עיין שו"ע (או"ח סי' ק"ד סעי' ז'), וז"ל: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת משפטים סעי' ה'), וז"ל: "בתפלה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ונחשב כעונה לענין שיצא י"ח בקדיש וקדושה, ואף על גב דנחשב כעונה אין זה נחשב לו הפסק". ובכה"ח שם (ס"ק ל"ו). וא"כ ה"ה לברכת כהנים.

[36] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רל"ו.

[37] כתב השו"ע (סי' קכ"ד סעי' ה'): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו".

וכתב כה"ח (סי' קכ"ד ס"ק כ"ז): "וכן יש לענות ברוך הוא וברוך שמו כשמזכירין הכהנים שם ה' בברכת כהנים וברור, הוא וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בהשמטות יעו"ש. פרי חדש בזה הסימן אות ה' ובסימן קכ"ח אות י"ג, ברכי יוסף סימן קכ"ח אות יו"ד, שלמי צבור דף קמ"ה ע"ג. והגם שכתב שם השלמי צבור שמדברי הרב דבר שמואל סימן רצ"ה נראה שסובר דאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכת כהנים, המנהג לענות כסברת השיירי כנסת הגדולה והפרי חדש, וכן כתב כף החיים סימן ט"ו אות ע"ו, בן איש חי פרשת תצוה אות ט"ו". וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' נ"ג).

[38] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ד.

[39] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' כ"ג): "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם". וכתב הרמ"א שם: "וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם".

וכתב כה"ח שם (ס"ק קמ"ג): "וכן נראה לפי דברי הזוהר פרשת נשא דף קמ"ז ע"א שכתב דשמא קדישא רמיזא באצבעאן דידוי, ובעי בר נש לדחלא אף על גב דלא חמאן שכינתא לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא, עכ"ל. ואם כן כיון דשכינתא שריא על האצבעות ראוי לכסותן כדי שלא יסתכלו בהן ונקראין עמא חציפאן, ומה שכתב ה"ר זלמן אות ל"ו דמנהג היותר נכון להיות הידים מגולין משום חציצה, כבר כתבנו לעיל אות פ"א דלא שייך בזה דין חציצה כיעו"ש, וכן מה שכתב הפתחי עולם אות נ"ד בשם סידור האר"י ז"ל דהידים יהיו מגולים זה לא נמצא בכתבי האר"י ז"ל שבידינו, ואפשר דאיזה תלמיד כתבו וקראו על שם האר"י ז"ל, וכן המנהג פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ לכסות גם את הידים בטלית".

ועוד שם (ס"ק ק"מ) כתב: "פירוש העם לא יסתכלו בפני הכהנים ולא בידיהם. עולת תמיד אות ן'. וליכא למימר דהא דאסור להסתכל בכהנים משום הא דאמרינן בחגיגה דף ט"ז ע"א שהמסתכל בכהנים עיניו כהות, דהא מפרש התם דהיינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדים על דוכנם ומברכים את העם בשם המפורש אלא משום הסח הדעת. בית יוסף, ט"ז ס"ק י"ט, עולת תמיד שם, מגן אברהם ס"ק ל"ה. וכתב שם המגן אברהם דכל שכן שלא יסתכלו במקום אחר, ועיין סימן רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור, אבל ראיה בעלמא – לא מיתסרא, אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דבעינן זכר למקדש דהתם אפילו ראיה בעלמא אסורה משום כבוד השכינה, עכ"ד. מיהו בזוהר נשא דף קמ"ז ע"א משמע דגם בזמן הזה אסור להסתכל בכהנים משום כבוד השכינה השורה על ידם והאצבעות רומזים אל שם קדוש כיעו"ש, ולפי זה החילוק הוא בין זמן בית המקדש לזמן הזה הוא משום דבזמן בית המקדש עיניו כהות ובזמן הזה רק משום כבוד שכינה. ועיין לקמן אות קמ"ג ופתח הדביר אות ח"י ודו"ק".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק פ"ט): "ר"ל לא בפני הכהנים ולא בידיהם. והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה, וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר. ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת, אבל ראיה קצת – שרי, דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת, מה שאין כן בזמן הזה. ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל".

וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' נ"א): "אסור להסתכל על הכהנים משעה שהתחילו את הברכה. א. איסור זה הוא אפילו היום כשהם עטופים בטלית על פניהם וידיהם, ולכן יש מי שמכסה את פניו בשעה שהכהנים מברכים, ויש שמכסים גם את פניהם. ב. כתוב בזוה"ק שמי שמסתכל בכהנים בשעה שמברכים הרי הוא כמתחצף כלפי השכינה ששורה על ידיהם של הכהנים. ג. בגמרא נאמר שמי שמסתכל על ידי הכהנים בעת הברכה – עיניו כהות. דין זה נוהג גם בכהנים עצמם, דהיינו שלא יביטו בידיהם מהטעם הנזכר, וגם שלא יסיחו דעתם מברכת הכהנים".

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה