פרק ט – קדיש

שאלה א

אמירת קדיש בעברית^[1]

שאלה: לאחרונה נאלצתי ללוות כמה מחברי בדרכם האחרונה.

קרובי משפחתם שאמרו קדיש, אינם שומרי תורה ומצוות ואינם בקיאים בלשון הארמית, לכן הקדיש נאמר על ידם באופן שאינו מכבד את הנפטר.

ומכאן שאלתי:

האם מותר לאדם, שאינו בקי בלשון הארמית או שקשה לו להגות את המילים בשפה זו, לומר את הקדיש בתרגום לעברית?

תשובה: מעלת הקדיש היא באמירתו בארמית[2], שאז התועלת לנפטר היא גדולה[3], ועל כן, רצוי שכל חברא קדישא תדפיס קדיש מנוקד, כדי שמי שאינו רגיל בו, יאמרו בלי טעויות.

שאלה ב

דקדוק בקדיש^[4]

שאלה: האם האות כ', בתיבת "כרעותיה" שבקדיש, צריכה להיות דגושה או רפויה?

תשובה: ה"כף" של "כרעותיה" אינה דגושה^[5].

שאלה ג

הכריעות בקדיש^[6]

שאלה: כתב מרן ז"ל בסימן נ"ו סעיף ד', שצריך לכרוע ב"יתגדל". בעל כף החיים שם הביא את דעת רבנו האר"י ז"ל, שצריך לכרוע בחמש מקומות שעונים בהם הציבור אמן. הגרי"ח הוסיף על כך ב'עוד יוסף חי' (ויחי אות ז'), שצריך לכרוע גם ב"'יתגדל", כיון שזה הוזכר על ידי מרן. לפי זה, לכאורה היה צריך לכרוע גם ב"'יהא שמיה רבא" כפי שהובא שם על ידי מרן, ואמנם, כת"ר כתב בספרו "ספר הלכה" חלק א' עמ' קכ"ג סעיף ז': "… כשמתחיל 'יתגדל' וכן ב'יהא שמיה רבא'" וכו'.

שאלותי הן:

א. מדוע הגרי"ח לא הוסיף גם את הכריעה ב"יהא שמיה רבא" כדעת מרן?

ב. בעל "נתיבי עם" כתב כי בארץ-ישראל יש לכרוע רק חמש כריעות. אם כן, כיצד יש לנהוג?

תשובה: נראה שרבנו הבא"ח רמז ב"עוד יוסף חי" על השו"ע בסי' נ"ו סעי' ד', שכורעים ב"יתגדל", כוונתו היתה שכורעים גם ב"יהא שמיה רבה", וסמך על המעיין בשו"ע שם שיראה שכך הוא הדין.

אמנם יתכן שסובר שכיון שכורעים בכל אמן, וממילא גם באמן שלפני "יהא שמיה רבה", א"כ האמן הזה יחד עם "יהא שמיה רבה" הוי כריעה אחת, לפיכך לא דקדק לכותבו.

אנו שרצינו לצאת אליבא דכולי עלמא – כתבנוהו בספרנו בצורה מפורשת. כשאומרים קדיש, חייב האומר לכרוע כשמתחיל "יתגדל" וכן ב"יהא שמיה רבה", וכן בכל מקום שהציבור עונים אמן (ע"ש עמ' קכ"ג סעי' ז')[7].

שאלה ד

כוונת אמן בקדיש [א]^[8]

שאלה: מהן הכוונות שיש לכוון בזמן שעונים אמן בעת אמירת קדיש?

תשובה: עיין בספרי "ספר הלכה" (ח"א עמ' קכ"ו אות כ"ח) שבאמן ראשונה – הכוונה אמת, בשניה ובשלישית – כן יהי רצון, ברביעית ובחמישית – אמת. שאר האמנים בקדיש – כן יהי רצון[9].

שאלה ה

כוונת אמן בקדיש [ב]^[10]

שאלה: כבוד תורתו כתב בספרו "ספר הלכה", שיכוון באמן שאחרי "שמיה רבא" וכן באמן דקודשא בריך הוא: אמת, דומיא דברכות השבח. אבקש להבין למה אין זה בקשה שאנו מבקשים, שיתגדל ויתקדש שמו בעולם, וכן שישתבח ויתפאר שמו של הקב"ה?

תשובה: בענין הכוונה באמירת אמן. המקור לנכתב ב"ספר הלכה" (ח"א עמ' קכ"ה סעי' כ"ח), הוא ספר "עוד יוסף חי" (פרשת ויחי סעי' ט"ז)[11]. לגבי דבריך, שיש לכוון בלשון בקשה שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה, עיין ב"ספר הלכה" הנ"ל (עמ' קכ"ט סע' מ"ג) סברא זו[12].

שאלה ו

עניית "אמן" אחר בריך הוא, כשהוא ב"יהא שמיה רבא"^[13]

שאלה: מי שעונה "אמן יהא שמיה רבא" וכו', האם רשאי להפסיק כדי לענות אמן כאשר החזן אומר "בריך הוא"?

תשובה: בעניית "אמן יהא שמיה רבא" ימשיך עד "בעלמא", ולא יפסיק לענות אמן אחר "בריך הוא"^[14].

שאלה ז

הפסקה במזמור או תפילה לעניית קדיש^[15]

שאלה: אדם הנמצא בתפילה במקום בו מותר להפסיק, ושומע קדיש – מאיזה שלב בקדיש מותר לו להמשיך בתפילה? האם הוא חייב לשמוע את כל הקדיש?

תשובה: אדם האומר מזמור או קטע תפילה בו מותר להפסיק^[16], ושומע קדיש – ימתין עד שיגמרו את כל הקדיש, ואחר כך ימשיך במה שאומר[17].

שאלה ח

עמידת הציבור בקדיש^[18]

שאלה: האם עמידה בקדיש נוגדת את דעת חכמי הקבלה הספרדים? האם מותר לי לעמוד בקדיש, למרות שבבהכנ"ס הספרדי בו אני מתפלל הציבור לא נוהג לעמוד?

תשובה: במקום שנהגו לעמוד – יש לעמוד, במקום שנהגו לשבת – יש לשבת^[19]. בכל אופן, מי שעומד בזמן שהתחילו לומר קדיש – לא ישב בחצי הקדיש הראשון, ומי שישב בתחילת הקדיש – לא יעמוד. אך אם עבר לפניו תלמיד חכם וקם מלוא קומתו לפניו – ישאר לעמוד^[20].

שאלה ט

עמידת ספרדי בקדיש כמנהג הישיבה^[21]

שאלה: אני תלמיד בישיבה בני עקיבא ב….. ראש הישיבה שלנו הוא מבני אשכנז, לכן הוא מחייב את כל התלמידים לעמוד בקדיש.

שאלתי:

האם אני צריך לעמוד בקדיש, הרי בעדתי (יוצאי עירק) וכן בבית הכנסת בו אני מתפלל לא נוהגים לעמוד בקדיש? מה עוד שרוב בני הישיבה לא רגילים לעמוד בקדיש.

תשובה: ראש הישיבה הוא המרא דאתרא בישיבה, ועל כן מצוה וחיוב לשמוע בקולו, ובפרט שאין בעמידה או בישיבה בקדיש שינוי מהמנהג, דיש מחלוקת אם צריך לעמוד בקדיש או לא. עיין ברמ"א (או"ח סי' נ"ו סעי' א') ובכף החיים שם (ס"ק כ'). ועיין באחרונים המוזכרים שם, דגם הנוהגים לשבת בקדיש, אם שמעו קדיש והם עומדים – אסור להם לישב.

ועיין בבן איש חי (פרשת ויחי שנה ראשונה אות ח'), אם קם מפני זקן ושיבה ושמע קדיש – לא ישב.

לפיכך, אין כל היזק אם יעמוד בקדיש, ובפרט שראש הישיבה דורש כך[22].

שאלה י

חיוב הפסיעות לאחר "קדיש תתקבל"^[23]

שאלה: האם בסוף אמירת "קדיש תתקבל" יש צורך לפסוע שלוש פסיעות, ולהמתין שיעור הילוך ד' אמות, כמו בסיום תפילת י"ח?

תשובה: ב"קדיש תתקבל" בשחרית ומנחה, יש לפסוע ג' פסיעות אחורנית, ולהמתין שיעור הילוך ד' אמות, ולחזור למקומו כמו בתפילת י"ח. ועיין בב"י (סי' קכ"ג) הטעם למה חוזרים למקומם^[24]. ועיין בכה"ח שם (ס"ק ז"ך וס"ק כ').

[1] תשמ"ה 696-1.

[2] בטור (או"ח סי' נ"ו) כתב שתיקנו את הקדיש בארמית כדי שהמלאכים – שאינם מבינים ארמית – לא יקנאו בנו באמירתנו שבח נאה זה. ובעוד יוסף חי (פרשת ויחי סעי' א') הביא מרבינו האר"י שהקדיש מכניע את הקליפות מפני שהן מבינות ארמית, ואז הקדיש יכול להעלות את העולמות ממדרגתם מבלי שהקליפות תאחזנה בהם. וכתב כה"ח (סי' נ"ו ס"ק י"ב): "עוד כתוב שם בשער הכוונות, וז"ל: הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנזכר בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וז"ל: דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכו' (=שהוא משבר שלשלאות של ברזל) והענין הוא במה שהודעתיך בשער המצות בפרשת ואתחנן איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה והוא קדושה גם כן אלא שהחיצונים יונקים משם, וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם כגון העשיה ביצירה וכיוצא (ועיין בדברינו לעיל סימן מ"ח סוף אות א' ד"ה ודע). והנה אנו מתיראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין כנזכר בזוהר פרשת נח דף ע"ח ע"ב ובפרשת לך לך דף פ"ט ע"א, והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקודש שהוא בחינת הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים, ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה, עכ"ל. וכן כתב בפרי עץ חיים שער הקדישים פרק ד', סולת בלולה בהקדמתו לסימן נ"ו, יפה ללב אות א'. ועוד עיין בשלמי צבור דף פ"ב ודף פ"ג פירוש הקדיש והטעם שיש בו תיבות בלשון הקודש ותיבות בלשון תרגום יעו"ש. ועוד עיין מה שכתבתי בזה בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ב סעי' א'-ב'), מאמר מרדכי (צרור החיים פרק ט"ז).

[3] כתב בשו"ת הריב"ש (סימן קט"ו): "אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל, וזה לשונו: טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר"ם נ"ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו. וכו' ותקנו ז"ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה: פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו: בני, למה לך? אמר לו: רבי כה משפטי כל הימי' להביא באש של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו: ואין מי שיוכל להצילך מן הצער? אמר לו: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא". והביאו כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ו'). וכתב הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'): "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב".

[4] תשד"מ 439-1.

[5] כדין בג"ד כפ"ת לאחר אותיות אהו"י, וכן כתב בסידור בית עובד ובסידורו בבית מנוחה.

[6] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ז.

[7] כתב השו"ע (סי' נ"ו סעי' ד'): "כשאומר החזן יתגדל – כורע; וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך, וכן בבריך הוא, וכן באמן". וכתב בעוד יוסף חי (פרשת ויחי סעי' ז'): "עניית חמשה אמנים הראשונים של הקדיש שהאדם רשאי לפסוק בתוך ברכה של ב"ש ושל יוצר לענות אותם הם הא' אחר שמיה רבה, והב' אחר ויקרב משיחיה והג' אחר ואמרו אמן הראשון, והד' אחר אומרו דקודשא בריך הוא, והה' אחר ואמרו אמן השני, והכריעות של בעל הקדיש צריך לכרוע בכל מקום שעונין בו הקהל אמן, נמצא הם חמשה כריעות ונוהגין לכרוע ג"כ באמרו יתגדל מפני דכריעה זו נזכר בדברי מרן ז"ל בסי' נ"ו סעיף ד'". וכתב כה"ח (סי' נ"ו ס"ק ל"ה): "וביד אהרן כתב בכל אמן כורע יעו"ש, וכן כתב בשלמי צבור דף פ"ד ע"ב, חסד לאלפים אות ח', וכן כתב כף החיים סימן י"ג אות י"ב בכל החמשה אמנים ישוח החזן כמו שכתב בספר יד אהרן, ובשם רש"י בספר הפרדס דף ח"ן ע"א כתב דיעשה ה' כריעות נגד ה' שמות דבפסוק כי ממזרח שמש עד מבואו וכו'. ועיין טור וב"ח ולבוש".

וראה במאמר מרדכי (לימות החול פי"ב סעי' ט'), וז"ל: "מי שאומר קדיש צריך לכרוע גופו במקומות אלה: כשמתחיל "יתגדל", כשאומר "יהא שמיה רבא", ובכל מקום שהציבור עונים "אמן" בחמישה האמנים הראשונים".

[8] תשמ"ה 769-1.

[9] כתב בעוד יוסף חי (ויחי סעי' ט"ז): "ובקדיש באמן של יתגדל ויתקדש שמיה רבא יכוין באמן פירושו: אמת, כי כאן יש שבח דוקא אבל באמן של ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה יכוין פירושו: כן יהי רצון, וכן בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן יכוין פירושו: כן יהי רצון, אבל באמן של ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא יכוין פירושו: אמת, וכן דאמירן בעלמא ואמרו אמן יכוין פירושו: אמת, שאר אמנים של על ישראל ויהא שלמא יכוין פירושו: כן יהי רצון". וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ב סעי' ל"ב).

[10] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ר"ז.

 [11] הובא בהערה ט'.

[12] ראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ב סעי' נ"א): 'יהא שמיה רבא מברך' פירושו: שיהא שמו הגדול מבורך, ולא יעשה הפסק בין 'רבא' ל'מבורך'. ויש מפרשים יהא שמיה רבא, היינו שעתה אין שם 'השם' שלם כי חסר הוא עד שימחה זרעו של עמלק, ומתפללים שיתגדל שמו ויהא גדול ושלם. ויש נפקא מינא לשני הפירושים, ועם כל זה לא יפריד בין 'רבא' ל'מברך', ולא בין 'שמיה' ל'רבא'".

[13] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קט"ז.

[14] כתב השו"ע (סי' נ"ו סעי' ג'): "העונים עד לעלמי עלמיא בלבד – טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך". וביאר כה"ח שם (ס"ק ל"ג): "עיין בית יוסף שהביא מחלוקת בענין עניית הקדיש, כי יש אומרים צריך לענות עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות, ויש אומרים שעונים עד לעלמי עלמיא כ"ח אותיות, ומהר"י אבוהב כתב שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחוייב לענות, כשיפסוק בקריאת שמע וברכותיה לענות קדיש – לא יענה אלא עד לעלמי עלמיא, שאולי האחר הוי הפסק, ואם לאו – יש לו לענות עד דאמירן בעלמא (וכן כתב מגן אברהם סימן ס"ו ס"ק ו' יעו"ש), וה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל כתב: המפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ, ואין צריך להפריד אלא מדבק עלמיא ליתברך, כאשר יעויין כל זה בבית יוסף. וכאן בשלחן ערוך פסק מר"ן ז"ל כה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל דאסור להפריד בין עלמיא ליתברך, אבל לא גילה דעתו עד היכן חייב לענות. אמנם המגן אברהם ס"ק ט' כתב, וז"ל: משמע בבית יוסף דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכן כתב בשל"ה עכ"ל, וכן כתבו אליה רבה אות ט' וסולת בלולה אות ד' בשם של"ה שטועים העולם שמסיימים ביתברך אלא צריך לומר עד ואמרו ולא אמרו בכלל והם כ"ח תיבות יעו"ש. והגם דהמגן אברהם כתב שם דנראה לו מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד וכו' כיעו"ש, מכל מקום כיון דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לענות עד דאמירן בעלמא כמו שכתבנו לעיל אות כ"ט – הכי נקטינן. ולא יש חילוק בין אם מפסיק לענות בקריאת שמע וברכותיה למקום אחר, והגם שיש שחילקו בזה הוא מפני שיש מחלוקת בדברי הפשטנים ועשו הכרעה, אבל לפי דברי האר"י ז"ל לא יש חילוק אלא צריך לענות עד דאמירן בעלמא כנזכר לעיל, וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דכל דבר שלא נזכר בהדיא בתלמוד ונחלקו בו הפוסקים – דברי הקבלה יכריע יעו"ש, וכיון דדברי קבלה לא עשו חילוק אלא אמרו לענות עד דאמירן בעלמא ונתנו טעם בסוד הכי נקטינן ואין לחלק בין קריאת שמע וברכותיה לשאר מקומות וכמו שכתבנו לעיל אות כ"ט". ועוד כתב שם (ס"ק ל'): "האומר קדיש יאמר בשובה ונחת כדי שיאמרו הציבור מיהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא בבת אחת בלי הפסק ויחזרו לענות אמן אחר שאומר החזן בריך הוא קודם שיאמר לעילא, ואם אמר החזן במרוצה – חוטא אחד יאבד טובה הרבה, כמו שכתב השל"ה ובספר נוהג כצאן יוסף". והטעם – כיון שהציבור לא יפסידו עניית האמן, וראה מאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ב סעי' מ"ז): "אם לא הספיק לומר עד "דאמירן בעלמא" והחזן הגיע כבר ל"שמיה דקודשא בריך הוא" – ימשיך לומר עד "דאמירן בעלמא" ולא יענה אמן".

אמנם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "משמע בב"י דצריך לומר כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות, ועיין במג"א שמסיק דמנהג קדמונים עיקר, שלא לומר רק עד יתברך, ומשם והלאה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, ושומע כעונה. ובביאור הגר"א כתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד, כי כאן הוא סיום השבח של אמן יהא שמיה רבא, ומיתברך ולהלן מתחיל פרק אחר ואין לערבם בבת אחת, ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות, גם להגר"א שרי. ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק, יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא".

[15] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.

[16] [כוונת השאלה "מותר להפסיק" היינו מותר לגמרי, כגון בתפילת "ובא לציון" או בקרבנות לפני ברוך שאמר. אמנם גם בפסוקי דזמרא, שמותר לענות רק חמשה אמן הראשונים בקדיש, ימתין ויהרהר אמן לשאר אמנים. וראה בבא"ח (ש"ר פרשת ויגש סעי' י'), וז"ל: "תוך פסוקי דזמרה יענה אפילו אמנים דברכות, כי כן העיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י ז"ל דהיה עונה אמן דברכות אפילו היה באמצע הזמירות, אך לא פירש לנו על אמנים של תתקבל ועל ישראל ויהא שלמא, ובסה"ק מקבציאל נסתפקתי בזה, ומדברי הרב שלמי ציבור דף פ"ה ע"א משמע דגריעי אמנים אלו מן אמנים דברכות, אך לא פורש שם על דבר זה, ומדברי ס' הכונות י"ל קצת דדוקא באמנים דברכות קאמר, וסו"ד העלתי מחמת ספק, שב ואל תעשה עדיף, דאמנים אלו יהרהר בלבו, וכל שכן על ברוך הוא וברוך שמו דיהרהר ולא יענה". ובמאמר מרדכי (לימות החול פרק י' סעי' ק"ח), וז"ל: "אם נמצא בתוך פסוקי דזמרה, דהיינו מ"ברוך שאמר" עד "ישתבח", יכול לענות לחמישה אמנים הראשונים של קדיש, לקדושה, "מודים", "ברכו" ולאמנים של ברכות, אבל על שאר אמנים שבקדיש ועל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה אלא רק יהרהר". וע"ע כה"ח (סי' ס"ו ס"ק י"ז-י"ח)].

[17] כתב השו"ע (סי' נ"ו סעי' א'): "יש לכוין בעניית הקדיש. ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "כי אמרו חז"ל: כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו, ופירשו הראשונים דרוצה לומר בכל כחו – בכל כונתו ובכל איבריו, דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ, כדי שידע על מה הוא עונה אמן יהא שמיה רבא ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה, וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר: 'ולא אותי קראת יעקב' [הובא בב"י סימן קכ"ה]. וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות, אמר לו: למה פניך מוריקות? א"ל: מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום, וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו, וא"ל: מפני מה אירע לך כך? א"ל: מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בדברי תורה – אסור בשעה שהחזן אומר קדיש, מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]".וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ב').

[18] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רי"ז.

[19] "ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים", דרך ארץ רבה (פ"ז), דרך ארץ זוטא (פ"ה). וראה לעיל פרק ח' הערה ל'.

[20] כתב הרמ"א (סי' נ"ו סעי' א'): "ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה" וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "ויש לעמוד – עד אחר שיסיים אמן יהא שמיה רבה, ויש אומרים שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן". ועוד שם (ס"ק ח'): "ויש אומרים שאין צריך לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל – לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבה, ויש לחוש לדברי המחמירים, ויש ללמוד קל וחומר מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד', כל שכן אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ספר תורה היה עונה ואח"כ היה יושב, ובקדיש ערבית של שבת, להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו, גם כן יש אומרים שיש לעמוד".

וכתב בכה"ח שם (ס"ק כ'): "ויש לעמוד כשעונים קדיש וכו'. כן כתב הגהות מרדכי בפרק תפלת השחר בשם הירושלמי, והביאו דרכי משה אות ה'. אבל בדרשות מהרי"ל כתב שלא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד שיסיים אמן יהא שמיה רבא, והביאו דרכי משה שם, ט"ז סימן נ"ג ס"ק א', שיירי כנסת הגדולה סימן נ"ה בהגהות הטור אות א', וכתב שכך הוא נהג אחר שראה דברי מהרי"ל. וכן כתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות בסוף דרוש הקדיש דף ט"ז ע"ד, וז"ל: מורי ז"ל לא היה קם מעומד בעניית אמן יהא שמיה רבא של הקדיש, ואמר לי כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה, ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה והאחרונים הדפיסו אחר כך בתוך דברי הירושלמי, אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ספר תורה להיכל אז היה נשאר מעומד וגומר עניית הקדיש ואחר כך היה יושב, עכ"ל, וכן כתב בפרי עץ חיים שער הקדישים פרק ו', והביאו ט"ז שם, יד אהרן בהגהות הטור על זה הסימן, שלמי צבור דף פ"א ע"ב, קשר גודל סימן ח' אות י"ד, סידור בית עובד בדיני עניית הקדיש אות כ"א, חסד לאלפים אות ז', כף החיים סימן י"ג אות ז', יפה ללב אות ג', בן איש חי פרשת ויחי אות ח'. וכן מנהג בית אל יכב"ץ שאין עומדים בעניית הקדיש אלא אם כן התחיל החזן לומר קדיש והיה אחד עומד אז נשאר עומד עד שעונה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא ואחר כך יושב, ואפילו בקדיש שלאחר העמידה או תתקבל אין עומדים לענות אלא אם כן היו עומדים בשעה שהתחיל החזן לומר הקדיש, וכן עמא דבר. ועיין מגן אברהם ומחצית השקל ס"ק ד'".

וכתב הבא"ח (ש"ר פר' ויחי סעי' ח'), וז"ל: "קדיש שתפסו מעומד, כגון קדיש שאחר העמידה ואחר ההלל, שהיה עומד בתחילתו, ישאר עומד עד אחר עניית אמן יהא שמיה רבה כולה. וכן יש ליזהר בכל הקדישים שמזדמן שהוא היה יושב כשהתחילו בקדיש, ועבר זקן או תלמיד חכם וקם מפניהם, שישאר עומד עד אחר עניית אמן יהא שמיה רבה, מאחר שכבר עמד, חשיב תפסו מעומד". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"א): "ונראה לי דזהו דוקא במי שקם מלא קומתו למי שהוא חייב לקום מפניו מלא קומתו אז ישאר עומד, אבל אם אינו קם מלא קומתו אלא עושה הידור, דחילוק יש כמ"ש ביורה דעה סימן רמ"ד סעיף ח', זה אינו צריך לעמוד כדי לענות, והוא פשוט". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ב סעי' י"ב), ועוד שם (סעי' י"ג): "מנהג בני אשכנז לעמוד בשעת אמירת קדיש. ואם הוא ספרדי שמתפלל במניין אשכנזי – יעמוד עם הקהל, ואם יש שם כמה אנשים שאינם עומדים – יכול לשבת".

[21] תשמ"ג 54-1.

[22] ראה בפרק ח' הערה כ"ז.

[23] תשד"מ 413-1.

[24] וז"ל הבית יוסף שם: "כתב עוד רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם ארחות חיים … טעם לשלש פסיעות שלאחר התפילה כנגד שלשה מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה. ועוד נמצא בהגדה שמשה רבינו ע"ה נכנס בחושך ענן וערפל לפני הקדוש ברוך הוא וכשיצא יצא מאלו השלשה, ולכך אנו עושים שלש פסיעות ע"כ. ושבלי הלקט (סי' יח) כתב בשם הגאונים טעם לשלש פסיעות, מפני שכשאדם עומד בתפילה עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו וכיון שנפטר מתפילתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול, וראיה לדבר שכן הוא כיון שחוזרים לאחוריהם שלש פסיעות נותנים שלום זה לזה כלומר עד עכשיו היינו במקום קדוש ויצאנו למקום חול, עכ"ל. ובשם רבינו האי מצאתי כתוב שטעם שלש פסיעות משום דתפילות כנגד תמידין תקנום וכשכהן עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו שלשה רובדין של אבן ויורד בהם שלש פסיעות על עקב ואנן עושים כמו שהם היו עושים, עכ"ל. וכתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה תפילה פ"ה ה"י) דהני שלש פסיעות ילפינן להו מדכתיב (יחזקאל א, ז): ורגליהם רגל ישרה, רגליהם – תרי, רגל – חד. ויש אומרים: שש, דהא כתיב בתריה: וכף רגליהם ככף רגל עגל. ואף על גב דשלש פסיעות אשכחן ששה לא אשכחן, סבירא ליה דפסיעה אינה אלא כשמניע שתי רגליו וכן מנהג חכמי צרפת. ויש אומרים תלת הוו בשובו למקומו שיש לו לחזור בשלש פסיעות כאשר בתחלה עכ"ל. וכסברא אחרונה כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קד)", עכ"ל הב"י.

כתב בשו"ע (או"ח סי' נ"ו סעי' ה'): "לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואחר כך אומר: עושה שלום וכו'". ועוד כתב השו"ע (סי' קכ"ג סעי' ה'): "גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש, וכשיחזור התפלה בקול רם אין צריך לחזור לפסוע ג' פסיעות".

וביאר כה"ח שם (ס"ק ז"ך): "וכשיחזור התפלה בקול רם אינו צריך וכו'. אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לשליח צבור אחר כל תפלה, ואף על פי שמפסיקין בקריאת ספר תורה וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכהאי גוונא כולהו לסדר תפלה באין וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על התפלה דשמונה עשרה. בית יוסף בשם תרומת הדשן סימן י"ג, לבוש, וכתב שם הלבוש דמטעם זה תקנו בו תתקבל צלותהון וכו' שחוזר על תפלת שמונה עשרה ע"כ".

וכתב בעוד יוסף חי (פרשת ויחי סעי' ז'), וז"ל: "ובענין הפסיעות שאחר הקדיש אין לפסוע אלא בקדיש תתקבל שאחר חזרת התפלה, כי הש"ץ לא פסע אחר החזרה וממתין עד אחר קדיש תתקבל, ואז פוסע ג' פסיעות ותעלה לו פסיעה זו לתפלת החזרה, וכל הנך תחנונים שאומרים אחר התפלה הוא כתפלה אריכתא, וכמ"ש בשלמי ציבור דף פ"ד בשם מטה יאודה וכתב שכ"כ הלבוש סי' קכ"ג והביאו מג"א סי' קי"ב אבל בקדיש שאינו אחר תפלת החזרה – אין לפסוע ע"ש". ובכה"ח (שם ס"ק ל"ו) כתב, וז"ל: "לאחר שסיים הקדיש פוסע שלש פסיעות וכו'- ר"ל הקדיש של תתקבל שאחר התפלה, כדמוכח מתשובת תרומת הדשן סימן י"ג דלא מיירי אלא בתפלה של חזרת הש"ץ שאינו פוסע בסיום התפלה שכבר פסע בעמידה דלחש ובחזרה ממתין עד אחר קדיש תתקבל ואז פוסע ותעלה לו פסיעה זו לתפלתו בחזרה, וכל הנך תחנונים שאומרים אחר התפלה הוו כתפלה אריכתא… אבל קדיש שאינו אחר תפלת החזרה – אין לפסוע, והשולחן ערוך דסתם ולא פירש נראה דסמך על התפשטות המנהג שאין פוסעים בשאר הקדישים כי אם הש"ץ אחר קדיש תתקבל ביום שמתפללין בחזרה דוקא". וע"ע מאמר מרדכי (ימות החול, פרק י"ב סעי' י"ז), וז"ל: בסיום קדיש "תתקבל" שלאחר חזרת הש"ץ, כשאומר "עושה שלום" יפסע לאחוריו ג' פסיעות כדרך שעושה בסיום תפילת שמונה עשרה, כיון שכל הבקשות שאומר בקדיש הם "כתפילה אריכתא", והקדיש הוא כעיין סיום התפילה (אמנם בקדיש "תתקבל" שלאחר תפילת ערבית אינו פוסע לאחוריו, כיון שאין חזרת הש"ץ). אך בשאר הקדישים – לא יפסע ג' פסיעות, בין הש"ץ ובין הציבור".