פרק ב – אמירת וכתיבת שם ה' – גניזה

שאלה א

הוספת קו בשתי יודי"ן^[1]

שאלה: א. האם יש להקפיד להוסיף קו כאשר כותבים שני יודי"ן רצופים,

ב. ומילה המסתיימת בי-ה (כגון: מדרשי-ה), ומה הדין במילת גנאי, כגון: כנסיה?

תשובה: א. אסור להוסיף קו מעל כתיבת שני יודי"ן, כיון שבהוספת הקו נראה הדבר כשם ה', דהיינו: שני יודין הרי 20 בגימטריא, ובתוספת הקו שהוא כאות ו' יוצא יחד: 26 בגימטריא של שם ה'^[2].

ב. לעניין הסיומת "יה", אין אנו נוהגים להוסיף קו בסיומת זו, אך לנוהגים כך, יש להוסיף קו זה על כל מילה^[3].

שאלה ב

קריאת שם ה' בהכנת קריאת התורה^[4]

שאלה: כיצד על הלומדים טעמי המקרא לנהוג ביחס להזכרת שם ה', האם יאמרו את שם ה' כרגיל או שעליהם לומר: "השם"?

תשובה: יאמרו שם השם כרגיל – אדנות^[5].

שאלה ג

טעות בטעמי המקרא בקריאת שם ה'^[6]

שאלה: בשיעור בטעמי המקרא למבוגרים, אדם שטעה בניגון של שם ה', האם אפשר להחזירו ולקרוא כראוי את שם ה' באמצע הפסוק, או שיגמור את הפסוק עד הסוף ואחר כך יתקנו?

תשובה: עדיף שיגמור את הפסוק ואח"כ יחזור ויתקנו^[7].

שאלה ד

אמירת שם ה' ביצירה מוזיקלית^[8]

שאלה: בתוכנית ליטורגיקה לשנה זו מופיעה יצירה בשם _____ מאת הקומפוזיטור _____ עם ביטוי שם המפורש. ברצוננו לבקש מכבוד הרב פסק הלכה בנושא זה.

תשובה: אם המדובר בשם הויה – הדבר אסור עפ"י הגמרא במסכת עבודה זרה^[9], ואילו שם אדנות – אסור עפ"י דברי הגמרא בכריתות^[10], וכל זה מהטעם של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא"^[11].

שאלה ה

חזרה על שם ה' בשירים^[12]

שאלה: האם מותר לחזור על שם ה', כמה פעמים, כאשר שרים שיר שמופיע בו שם ה'?

שמתי לב כי הזמרים והחזנים מבני אשכנז מקפידים על כך, לעומת זאת בעדות המזרח כמעט ואין מקפידים בדבר זה, אולי השוני בין המנהגים קשור למחלוקת הלכתית  בין העדות?

תשובה: אסור להזכיר את שם ה' פעמיים, עיין בכה"ח (סי' רט"ו ס"ק כ"ד^[13]).

שאלה ו

בכתיבת ואמירת שם הישוב "בית אל"[14]^[15]

שאלה:

א. כיצד יש לכתוב את שם היישוב "בית אל", האם יש לכתוב: "בית אל", "בית-אל", או "בית קל"?

ב. האם יש לומר: "בית אל" או "בית קל"?

תשובה: שנינו במסכת סופרים (פרק ד' הלכה ד'): "כל שמות הדיוטות שאותיותיהם אותיות השם אלו נמחקים". ושם (הלכה ח' ע"פ גירסת הנחלת יעקב): "עמנואל ועמנו אל – הראשון חול והשני קודש. הראשון אינו נחלק והשני נחלק". ופירש שם, היינו בישעיהו פרק ז', י"ד כתוב: "יולדת בן וקראת שמו עמנואל", הוא לא נחלק ומותר למוחקו. ואילו בישעיהו פרק ח', ח' כתוב: "מלוא רוחב ארצך עמנו אל". וכן כתוב שם פסוק י': "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל", הוא נכתב חלוק ולפיכך הוא קודש.

ושם (פרק ה' הלכה י'): "אלו שמות הנחלקים: בית אל, בית און, באר שבע, צפנת פענח, פוטי פרע, בן אוני, ידיד יה, הללו יה, וחרה אף, וחרה אפי. ר' יוסי אומר: אין נחלקין. אבל הכל שוין שאין חולקים: עמיאל, עמינדב, צוריאל, צורישדי".

ושם (הלכה י"א): "אלו שמות שאינם נחלקים: ישראל, געתם, פוטיפר, נבוכדנצר". וע"ע במס' פסחים (דף קי"ז ע"א) בעניין השם מרחביה.

ועיין בס' קול יעקב (סי' רע"ו ס"ק מ"א) על הכתוב: "מקדם לבית אל"^[16], שהוא ספק, ומנהג בגדד לא לקדשו, ויש לכותבו בשיטה אחת.

ועיין לשו"ע (אה"ע סי' קכ"ט סע' ל"ב-ל"ג) בעניין שמות המורכבים משני שמות, כמו: פדה צור וידידיה, אם נכתבים בשיטה ובתיבה אחת או לא. ועיין בזה באורך בספר גט פשוט שם (ס"ק קל"ד) ולגט מקושר שם, שהיא ממסכת חולין (דף ס"ד ע"ב) בענין בת היענה. וע"ע לשדי חמד (מע' מחיקת השם סי' י') בדין אם נתכוון לכתוב שם חול ויצא לו שם קודש, אם חלה עליו קדושה. ועיין בפתחי תשובה (יו"ד סי' רע"ו ס"ק כ"ח) על דברי הרמ"א שם על השם "שלום".

ועיין באריכות מש"כ השדי חמד בקובץ באר בשדי, שהביא מאות רבנים שהעירו לו על שם ספרו "שדי חמד", שהוא שם קדוש, וכיצד קרא לספרו בשם קדוש. והוא האריך שם להביא הוכחות וראיות כיד ה' הטובה עליו, שכשר הדבר, ואנו נלקט רק מספר שושנים מדבריו.

ושם (מכתב ז' אות ג') חילק בין השם אליהו לשם מיכאל, שהמחמירים חוששים רק לשם שבסופו כיון שיש בו רוב שם הויה, אך אין מחמירים כלל על השם "אל".

ושם (מכתב י"ב) הביא בשם החת"ס (ח"ו סי' ה' בליקוטים) בענין השם בית אל, והביא מה שהזכרנו לעיל ממסכת סופרים ומס' פסחים (דף קי"ז ע"א).

ושם (מכתב כ', כ"ג) דן בעניין שם המקום בית אל, ומחלק בין אם כותבו עם קו מחבר או ללא קו כשתי תיבות.

ועוד עי"ש (מכתב כ"ב) מש"כ על העיר הנקראת בית אל, שאין בשם זה קדושה ואין משגיחין על הטעם או המקור שממנו נלקח השם. והביא ראיה מתרגום אונקלוס על פסוק ז' בפרק ל"ה, שאת השם "בית אל" לא שינה בתרגומו.

ועל מש"כ: "אל בית אל"^[17], היינו על המזבח ולא על העיר, ואת העיר לוז קרא בית אל. לכן "אל" שלפני בית אל יש להסתפק בו, אך לא בשם העיר בית אל. וכן בית אל הסמוכה להעי היא ודאי חול. ויתכן שקראוה הכנענים ע"ש אדם שהוא גיבור וחזק כמו אלי הארץ וכד'.

ושם כתב למסקנה, שיש לנהוג שבית אל המוזכר בפר' לך לך^[18], הוא חול גמור ואין לקדשו, וה"ה לבית אל המופיע בפרשת וישלח^[19], שהוא חול, אלא ש"אל" המופיע לפניו^[20] יש לקדשו. ובית אל הכתוב בפרשת ויצא^[21] יש לקדשו מספק.

סיכומו של דבר – עיר הנקראת בית אל, בין אם יכתבוהו עם מקף ובין אם יכתבוהו ללא מקף, אין בשם זה שום קדושה. וכוונת הקורא היא לשם העיר ולא על מקור השם, ובפרט שיתכן ועיר זו שבימינו היא זאת שהיתה בימי אברהם אבינו.

יה"ר שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

שאלה ז

גניזת נייר שכתוב עליו: בס"ד או ב"ה^[22]

שאלה: פתק שכתוב בראשו: בס"ד או ב"ה, האם מותר לזורקו לפח?

תשובה: מותר לזרוק נייר שרשום עליו: בס"ד או ב"ה ואין צורך לגונזו^[23].

שאלה ח

ספרי מיסיונרים שבהם שם ה'^[24]

שאלה: ספרים וחוברות שהודפסו בידי מסיונרים וכתוב בהם שם ה', כיצד יש לנהוג בהם, האם להשליכם לאשפה, לשרוף אותם או להניח אותם בגניזה?

תשובה: ספרים וחוברות שהודפסו ע"י מסיונרים ומצוי בהם שם ה', יש לשורפם או לגונזם ולא לזורקם לאשפה^[25]. עיין בשדי חמד (פאת השדה מערכה ד' כלל ל"ח בסופו), בענין תנ"ך שנדפס ע"י מסיונרים^[26].

שאלה ט

גניזת בולים עם חלקי פסוקים^[27]

שאלה: האם יש צורך לגנוז שוברי בולים שמודפס עליהם חלקי פסוקים? מצורפים כמה שברים.

תשובה: שוברי הבולים שצרפת – צריכים גניזה, כיון שהם חלק מפסוק^[28].

שאלה י

גניזת עלוני פרשת השבוע^[29]

שאלה: אני משמש כמזכיר המועצה הדתית בעיר _______.

מידי שבוע אנו מקבלים כמויות נכבדות של עלוני שבת ועיתונים של חוגים דתיים כדי לגנוז אותם. העלונים רבים הם, ותוך כמה ימים אין אפשרות לשים שום דבר נוסף בגניזה.

שאלתי היא:

א. האם חובה לגנוז עלונים אלו, או שאפשר למחזר את הנייר לצורך אחר?

ב. האם בזמן קבורת נפטר, מותר לשים שק עם חומר המיועד לגניזה מעל לקבר (על הפלטות)?

תשובה: דברי תורה הנמצאים בעלונים, בטאונים וכל כיוצ"ב – אסור למחזר אותם לשימוש אחר, אלא הם טעונים גניזה^[30].

הדרך הטובה ביותר היא, להכניסם לשקית ניילון קשיח ולקוברם במקום מיוחד בבית קברות. וכן אפשר לקוברם לצד או מעל קבר נפטר כפי שציינת במכתבך^[31].

שאלה יא

פרסום ד"ת בעיתונים^[32]

שאלה: האם מותר לפרסם דברי תורה בעיתונים? האם אין בכך חילול ה'?

תשובה: פירסום של דברי תורה בעתונים, יש בכך בזיון הקודש כיון שסופם לילך לאשפה^[33]. ההיתר שמוצאים לכך העתונים הדתיים הוא, שלפחות כך קוראי העתונים יקראו גם דברי תורה, וזהו מדין "עת לעשות לה' – הפרו תורתך"^[34].

שאלה יב

עיתונים בשירותים וזריקתם לאשפה^[35]

שאלה: האם מותר לזרוק עיתונים הכתובים בעברית לפח האשפה או להכניסם לשירותים? מצד אחד, אין בהם דברי תורה, ומצוי בהם דווקא להיפך, אבל מצד שני, אותיותיהם הם אותיות קדושות, והלשון (לרוב) הוא לשון הקודש.

תשובה: עדיף שלא להכניס עיתונים לשירותים אפי' שאין בהם דברי תורה, ויזהר שלא לזורקם בביזיון לאשפה. לכן, יעטפם בכיסוי אחד, או שיזרקם בפח לאיסוף נייר. ועיי' תשובות הרמב"ם (החדשות (בלאו) סי' רס"ח^[36]).

שאלה יג

ספרים שנגנזו בטעות בבית הקברות^[37]

שאלה: לאחרונה קרה לנו מקרה מצער מאוד.

ערכנו בבית הכנסת שלנו שיפוצים נרחבים. כדי לא להפריע לבעלי המלאכה רכזנו את כל ספרי הקודש, הסידורים והחומשים למקום אחד בחדר צדדי מחוץ לבית הכנסת. בהזדמנות זו מיינו אותם, אלו שבלו נארזו בארגזים כדי לגונזם בקברים שבעיר. ואכן הדבר התבצע.

לאחר זמן, כאשר החזרנו את הספרים למקומם, התגלתה הטעות המצערת. יחד עם הספרים הראויים לגניזה, נגנזו גם ספרי קודש יקרים. הספרים נראו לעוסקים במלאכה מבחוץ כישנים וראויים לגניזה. ספרים אלו יקרים לנו עד מאוד.

באתי בזאת לשאול את כבודו:

האם מותר לנו לפתוח את הקבר בו טמנו את הספרים, ולהוציא משם את הספרים שעדיין ראויים לשימוש?

תשובה: הבעיה היא קשה, מכאן נובע העיכוב בתשובה עד היום.

א. מאחר וגניזת ספרים הוא דבר שבקדושה וחיוב בהלכה, כנזכר בשו"ע (ס' קנ"ד סעי' ה') אופן וסדרי הקבורה שהיא למעשה הגניזה. ויש דברים שבקדושה הצריכים גניזה בכלי חרס או כלי הדומה לכך, עיין שם בכה"ח (ס"ק ל"ז).

ב. מאחר והם נקברו כדין לצד קברות שקבורים בהם יהודים, צריכים לנהוג בהם ככל קבר שאסור לפותחו, וכבר ידוע חומר ואיסור חילול קברים המשפיע על כלל ישראל. ועל כן, על כל דבר כזה מזדעזעים בני ישראל שבכל העולם, עיין בדין חטוטי שכבי במסכת יבמות (דף ס"ג ע"ב)[38].

ג. אולם, אם יש איזה סברא לחשוב שיש חלק מהספרים הגנוזים שלא היו צריכים להקבר שם, ויש בהם צורך ושימוש, הוי כאילו נקברו בטעות^[39]. וזאת צריכים לקבוע רק רבנים הבקיאים בדיני קבורה, והיודעים כיצד לנהוג בספרים האחרים שהוצאו ושיש להחזירם לקבורה כדין. וכן, יש צורך בתפילות מיוחדות לפני שפותחים מקום כזה, ובקשת מחילה וסליחה מהנפטרים וכו'^[40].

ד. לפיכך אין להוציא שום ספר או חפץ שנגנז כדין, אלא אם יש סיבה סבירה כאמור. וע"כ צריך לשלוח אליכם שלשה רבנים המבינים בנושא, שהם יבדקו את השטח ויפסקו היכן מותר לחפור, ימיינו מה מותר להוציא מהספרים הגנוזים, וכיצד יש להחזיר את מה שהוציאו, לגונזם ולקוברם בחזרה.

[1] תשד"מ 1044-1.

[2] כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' קע"א): "ואשר שאלת אם מותר למחוק הנכתבים בסדורים ותפילות הנרשמים בשני יודין וי"ו על גביהן? נראה הטעם דנכתבין הכי היינו משום דעולים מניינם כ"ו כשם המיוחד". וכתב  הרמ"א (יו"ד סי' רע"ו סעי' י'): "והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן – מותר למחקו אם הוא לצורך".

וכתב הש"ך שם (ס"ק י"ד): "ומפסקי מהרא"י איתא לצורך גדול וכך הובא בד"מ". ובקול יעקב שם (ס"ק ס"ג) כתב: "וכן אותם השמות שכותבין בסידורים ב' יודי"ן או ה' ודומיהן לסי' ששייך שם השם – לא ימחקם כי אם לצורך גדול, פ"ת או' ט"ז, מלא"ש כלל ט' אות כ"ח, בבינה אניה דיונה פרק ל"א אות א'. ויש מחמירין גם בזה ואסור למוחקם, שכנה"ג ה"ט אוח י"ח רו"ח אות א', ע"כ".

[3] כתב בשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן קפ"ז): "כי הדבר ברור כשמש שמה שאסרו למחוק שם מן השמות לא אמרו אלא כשנכתבו בכונה לשם קדושה ממש, ולא אותיות או תיבות שיש בהם אותיות משם ולא נכתבו לכונת קדושת השם, דאלת"ה כל מקום שיהיה כתוב אל יהיה אסור שהם אותיות המורים על שם אל והוא מן השמות שאינם נמחקים, וכן כל שתי אותיות מתיבה שיש בה יוד ה"א סמוכות זו לזו כמו יהודוך יהיה אסור למחוק שהם אותיות יה שאינו נמחק, וזה דבר שאין לו שחר". וראה שם שהביא ראיות לדבריו.

כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רע"ו סעי' כ"ח): "ואחד מהגדולים כתב דהזהירות בשלום הוא רק בשאילת שלום כמו שמברכו בשלום או נותן לו שלום, דהכוונה מהשם יתברך שהוא בעל השלום כעניין שאמר בועז לקוצרים: ד' עמכם, אבל אם כותב שיש שלום בעיר או בין פלוני לפלוני וכיוצא בזה שהוא סיפור דברים בעלמא שאין בזה שום קדושה – מותר לכתבו בשלימות. ומטעם זה מותר לומר ולכתוב אמת אף שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא [פ"ת סקכ"ח בשם רדב"ז]. ולפ"ז כ"ש לאיש ששמו שלום – מותר לכתוב שמו בשלימות ולקרותו בשמו בבית המרחץ, ודברי טעם הן, וכן יש לנהוג. ודע שמה שכותבים במכתבים במקום השם ד' או בעזרת ד' או אי"ה – אין בזה קדושה כלל, מיהו לתשמיש בזיון – וודאי אסור, כיון שיש בזה כוונה לשמים, ולכן יזהרו לשרוף מכתבים כאלו". ועיין עוד להלן בתשובה סימן ו' לגבי קריאת שם היישוב בית אל.

[4] תשד"מ 1086-1.

[5] כתב כה"ח (סי' ה' ס"ק י"א), וז"ל: "אף על פי דכשמזכיר את ה' לבטלה עבירה היא בידו, אם מזכירו דרך לימודו – מצוה להזכירו בפירוש אדני ולא לכנות לומר אדוש"ם וכיוצא, דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות. קיצור של"ה שם, זכור לאברהם שם", ע"כ. וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פ"ה סעי' ח').

[6] תשד"מ 1086-1.

[7] וראה בתשובה הקודמת.

[8] תשד"מ 584-1.

[9] כתוב בגמ' עבודה זרה (י"ז ע"ב): "אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון (בזמן שמלכות הרשעה גזרה שאסור לעסוק בתורה והיה ר' חנינא מרביץ תורה ברבים), אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה – שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן: אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו! להתלמד עבד, כדתניא: לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי]".  וע"ע פסחים (נ' ע"א): "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא".

[10] גמ' כריתות (ז' ע"ב).

[11] שמות (כ', ו'). כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סע' ל"ז): "השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא, או שנשבע בפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה – חייב לנדותו; ואם לא נידהו – הוא עצמו חייב נידוי, וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים". וכתב החיי אדם (כלל ה' ס"א): "אבל המוציא שם שמים לבטלה – עובר על מצות עשה את ה' אלהיך תירא [דברים ו, יג], וכתיב [שם כח, נח]: אם לא תשמור ליראה את השם הנכבד והנורא כו', כי זה הוא מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה מה שמחויב, אבל לא לבטלה, ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שמזכיר השם. ולא שם המיוחד בלבד, אלא כל השמות שאינן נמחקין המיוחדין לשמו הגדול ב"ה. ואפילו בכל לשון – אסור (כדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות בזה, אעתיק מעשה רב. גדול אחד אנגיד ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול. פנו מקום לצדיק אחד שנפטר. וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו: קיימת מה שכתוב בזה? ואמר: הן. קיימת מצוה ראשונה שהיא פרו ורבו לא להנאתך אלא לשם שמים! ואמר: הן. אמרו: מי מעיד בך? ובאו המלאכים שנבראו מהמצות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו. זה אומר: נבראתי ממצוה זו וכו'. אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו: קיימת תורה שבעל פה? ואמר: הן. ומי מעיד? ובאו המלאכים כנ"ל. אחרי זה שאלוהו: נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלו, אשתיק ולא אמר להו ולא מידי. והכריזו אחר עדות, ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו. זה אומר: נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כך וכך בתפלה בלא כוונה. וזה אומר כך. ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי. ואמרו: טפה סרוחה, איך לא יראת כו'. ונגמר דינו – או לבוא לגיהנם או לחזור ולבוא בגלגול, ובחר בגיהנם מבגלגול, עד כאן לשונו. ואיך לא ישים האדם אל לבו להזכיר השם ביראה ופחד ובכוונת הלב. עי' בח"מ סי' כ"ז דהמקלל בשם שקורין הנכרים להקב"ה – לוקה. ומש"כ הש"ך בי"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דבלשון חול – מותר למחקו, היינו לענין מחיקה דוקא. וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ח' בהדיא דאפילו בלע"ז חייב לנדותו). והמוציא שם שמים לבטלה – חייב נידוי, ואפילו השומע – חייב לנדותו אם הוציא במזיד. ואם נכשל בלשונו והזכירו או שנזכר שכבר בירך ברכה זו, יאמר תיכף ומיד: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, או יאמר: "אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" [תהילים ח, ב], או "גדול ומהולל מאד" [שם מח, ב] וכיוצא בו". והביאו כה"ח (או"ח סי' ה' ס"ק ה').

[12] תשמ"ה 601-1.

[13] וז"ל: "ומעשה בחסיד אחד שהיה יושב בבית החופה ושמע אחד מן המשוררים במחולות שהיה מזכיר את השם בשירו, ואז היה אותו חסיד מנדהו על כל פעם ופעם. ספר חסידים סימן ד'. והביאו היפה ללב אות ה' וכתב דאם משורר פסוקים יכול לשורר כדרכו המקרא והאזכרות כקריאתן. וכן כתב בספר חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח אות ע' בשם ספר מעשה ה' להגאון מהר"א אשכנזי דמותר לנגן בתיבת ה', ועל זה נאמר: רננו צדיקים בה' יעו"ש, והביאו היפה ללב שם. ונראה דהיינו דוקא אם מוציא ה' באימה וביראה, אבל בדרך שחוק – ודאי אסור, ואפילו אם מוציאו אגב המקרא ולא תעשה כזאת בישראל. עכ"ל. וראה עוד מאמר מרדכי, לימות החול (פרק ה' סעי' ח').

[14] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' כ"ד).

[15] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"א.

[16] בראשית (י"ב, ח').

[17] בראשית (ל"ה, ז').

[18] בראשית (י"ב, ח').

[19] בראשית (ל"ה, א', ג', ו'-ז').

[20] בראשית (ל"ה, ז').

[21] בראשית (כ"ט, י"ט).

[22] תשמ"ג 92-1.

[23] כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רע"ו סעי' כ"ח): "ודע שמה שכותבים במכתבים במקום השם ד' או בעזרת ד' או אי"ה – אין בזה קדושה כלל. מיהו לתשמיש בזיון – וודאי אסור, כיון שיש בזה כוונה לשמים, ולכן יזהרו מלשרוף מכתבים כאלו". ועל כן אע"פ שאין צריך לגונזו בכל זאת לא ינהג בהם מנהג בזיון, וע"ע להלן שאלה ט'.

[24] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ח', וכן השיב בתשובה (תשד"מ 415-1).

[25] ראה שו"ע (יו"ד סי' רפ"א סעי' א') שהדבר תלוי בכוונתם. וכתב כה"ח בקול יעקב (שם ס"ק ה'): "ספרי תפילות שמדפיסים עכו"ם – אסור להתפלל בהם, מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן סי' קע"א, ומהר"י בן פורנא האריך בצדדי ההיתר, ברכ"י אות ב' ועיין בשיו"ב אות א' שכתב דמדברי ספר חסידים יש סמך גדול להחמיר כהרב זקן אהרן".

[26] וז"ל השד"ח שם: "וספרי תנ"ך הנדפסים בזמננו בלאנדון ע"י כת המסיתים (פורטונסטנטיס), ובדקו אחריהם ויש בהם שנויים רבים בכמה מקומות אשר הדברים ההם מוכיחים שכונתם רעה להדיח את עם בני ישראל מעם ה' אלקינו, הנה בשנת התקפ"ז נשאלה שאלה זו אם מותר לנו לקרות בספרים ההם, ורבני אזמיר (ה"ה בע"ס תהלה לדוד ובע"ס פני מבין ובע"ס מלאכת שלמה חכים) אסרו בכל תוקף ללמוד בהם כי גרועים הם מס"ת שכתבו מין דישרף והובאו להבות דב"ק בס' שמן המשחה בסי' וא"ו דף ד'. והרב שמן המשחה חלק עליהם והעלה דמותר לקרות בהם בין בהגדולים מהנ"ל בין בהקטנים וכן בספר תהלים שמדפיסים לבדו. והסכימו ע"י שני רבנים גדולי דורו מוהר"א עניו ומוהר"ש בן שהם עי"ש דב"ק. וע"ד זה נשאל גדול בדורנו הרב מהר"א קובו בס' שער אשר בחיו"ד סי' ט"ו מרבני קושט"א שבזמנו שדעתם היא שטעונים שרפה, רק מפני סבה הורו ב"ד להטעינם גניזה. והרב המחבר האריך לבאר דאין שום חשש איסור לקרות בהם ובכמה שנויים שיש בס' הנ"ל אשר דנום לחובה שכונתם לרעה להסית ולהדיח הראה לדעת דעשו באלו השנוים כהוגן ואין שום כונה רעה עי"ש דב"ק. ובהיותי בעיר קושט"א ראיתי רבים נמנעים מלקרות בהם, וגם אני כאחד מהם הואיל ויצא מפ"ק הנ"ל, אבל איני מוחה במי שלומד בהם כי באמת דברי המתירים נכונים כמו שיראה הרואה בגוף דב"ק", עכ"ל. וראה שם לפני כן בשד"ח שדן באורך האם בספרי דפוס שייך קדושה.

[27] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ה'): "אין זורקין כתבי הקדש, ואפילו הלכות ואגדות". וראה בפת"ש שם (ס"ק ו').

[29] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קנ"ו.

[30] ראה בהערה כ"ח.

[31] יש לגנוז מבחנים בתנ"ך, גמרא, הלכה וכו', וכן את דפי השאלות. וכתב השו"ע (סימן קנ"ד סעיף ה'): "ס"ת שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח, אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח", וכתב משנ"ב שם (ס"ק כ"ה): "פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח בגמרא שהיא הסברת טעמי המשנה". וראה בהערה כ"ח.

[32] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ו.

[33] וראה בהערה כ"ח.

[34] תהלים (קי"ט, קכ"ו). וכתוב בגמ' תמורה (י"ד ע"ב): "דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר: כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר: כי על פי הדברים האלה! לומר לך: דברים שעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב – אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה – אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל".

[35] תשד"מ 415-1.

[36] וז"ל הרמב"ם (סימן רס"ח) בתשובה (לגבי כתיבת פסוק על הטלית): "נוסף להיותו ג"כ חידוש וסטיה, שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו, וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה (בכתב) אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי. ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאלו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול. וגנה רבי' יוסף הלוי ז"ל לכתוב הגט בכתבנו זה (שאותיותיו) מחוברות מאוד. ואמר: יבוא ממנו משמע תרי לשאני בגיטא וזה (מפסידו). וכתבו הסופרים אותו, ר"ל הגט, בכתב, שאותיותיו מופרדות, ר"ל בכתב אשורי כספר תורה. וגנה זאת גם כן ואמר: כיצד נשתמש במכתב אלהים זה ויבוא לידי זלזול, אלא יכתוב בזה האופן של הכתב, הנקרא אלמד'בד"ב. (וכל) מה שעושים מאלה הדברים, הרי הוא בכלל כבוד תורה, ומי שעושה זאת עליו לירוא מאלהים. וכמו שלו שכר על כוונתו להתנאות במצוות, כך יהיה לו השכר היותר גדול, אם יכבד דברי אלהים ויחתוך אלו הרקמות, אשר בהן דברי אלהים חיים, ויגנזן, וזאת חייבים לעשות".

וכתב בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ד סי' ל"ב): (לגבי לשלוח הזמנה לחתונה בכתב אשורי) (הביא תשובת הרמב"ם) וכתב: "והגאון הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ד רמז על תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב, וז"ל: ומה שנראה לי מדבריו ז"ל דאפילו דברים של חול – אסור לרקום אותם בכתב אשורי, שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול, כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים, עכ"ל ע"ש. והרב הפרד"ס ז"ל בספרו אות היא לעולם דף ק"ן ע"ד הביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז' וכתב כמה הפליגו חכמי הזוהר לספר בגדולת ומעלת האותיות אשר תבאנה בכתבי הקודש אשר מזה כמה רע ומר למה שראיתי דהן בעון כותבים על אר"ש רעה שירי עגבים רח"ל בכתיבת אשורית עליהם בשביל ע"ה דלא ידעי כתיבה אחרת ה' הטוב יכפר בעדם וכו' ע"ש.

והרב הגדול הרח"ף ז"ל ברוח חיים יו"ד סי' רע"ו הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב: הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שם בתשובה כי כל הקפדתו אינו בעבור שמות הקודש לבד אלא משום הכתיבה שכ"כ ומן הראוי לך וכו' וכיון שעיקר הקפדתו הוא בעבור עיקר הכתיבה שהיא בכתב אשורית ויש בה קדושה וראוי ליגנז, אין חילוק בין שמות הקדושים לשאר אותיות מפסוקים שאין בהם שמות הקודש, כיון שעיקר ההקפדה היא בעבור כתב אשורית שיש בו קדושה, ואין לזלזל בכתיבה הקדושה והוא ברור, עכ"ל ע"ש. ובסי' רפ"ד ס"ק א' כתב הרב הנז': מי שרוצה לכתוב סוד לחבירו דלא יודע לאיש זר וחבירו אינו מבין שום כתב כי אם כתב של ס"ת, הרי זה נקרא בשעת הדחק פעם ביובל ובהכרח, ועכ"פ יזהיר אותו שיגנוז הכתב במקום מוצנע דרך כבוד, עכ"ל.

והנה נודע כי תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' הביאה רבינו ירוחם גם מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ג הזכיר זה ומור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רפ"ד הביא זה וכתב: וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה ע"ש. ועיין להרב מזבח אדמה ז"ל דף ט"ז והביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז"ל גם הביא דברי הרב גו"ר ז"ל מ"ש בזה והעלה דכל מורה צדק יש לו להורות כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל, מ"מ למה שכבר נעשה אין צריך גניזה רק לשמור שלא יבואו לידי זלזול יע"ש. הנה כי כן לענין השאלה דנ"ד לכתוב ניירות הקרואים בכתיבה אשורית, זה ודאי אסור, וצריך לגעור ביד העושים כן כי זה גריעי טפי מן אגרות שלומים וכיוצא, דהתם הם נשמרים ולא נזרקין לאשפה, אבל ניירות אלו אין דרך לשומרם אלא משליכין אותם תכף ומיד והילדים מקרעין אותם ונזרקין לאשפה עם זבל החצר, ובודאי שדבר זה וכן כל כיוצא בו אסור ואין צורך להאריך בזה". וראה מש"כ במאמר מרדכי, (לימות החול, פ"ג סעי' ל"א): "לא יכנס לבית הכסא עם נייר או ספר הכתוב בכתב אשורית, ואם הוא שעת הדחק ואינו יכול להניחו בחוץ – יכסה אותו בשני כיסויים שונים ויכנס. ויקפיד שאחד מהכסויים יהיה אטום ולא שקוף. וכיס הבגד או המכנס נחשב ככיסוי אחד".

[37] תשמ"ה 70.

[38] כתוב בירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ד): "אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד, אין צורך לומר מן המכובד לבזוי". ופסקו השו"ע (סי' שס"ג סעי' א'). ובגמ' בבא בתרא (קנ"ד ע"א) כתוב שהטעם משום ניוול המת, וכתב השו"ע שם (סעי' ז'): "אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל, אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כדי לבדוק אם הביא שתי שערות". וכתב החכם צבי (סי' נ') טעם נוסף משום חרדת הדין. וכתב הגשר החיים (ח"א פכ"ו הערה ט'): "איסור פינוי מת הוא מטעמים הללו – משום ניול שנראה המת בניוולו, ומשום חרדת דין כשמרגיזין אותו ממנחתו ובכלל הוא חפץ במנוחה ואין לבלבל מנוחתו", ועיי"ש בהרחבה.

[39] ראה שדי חמד (מערכת אבילות אות קל"ז), גשר החיים (ח"א פכ"ו סימן ג' אות ד').

[40] ראה גשר החיים (שם אות ו' בשם עיקרי הד"ט).