ברכת בשמים[1]
שאלה: האם על קינמון וציפורן מברכים "בורא מיני בשמים"? מה מברכים על בשמים שהם למעשה נוזל עם ריח? ומה מברכים על הדסים?
תשובה: באשר לשאלה לגבי ברכות הבשמים. אנחנו נוהגים שעל קנמון וצפורן – מברכים "בורא עצי בשמים"[2], על ריח של נוזל כבושם – מברכים "בורא מיני בשמים", ועל ההדס – "בורא עצי בשמים".
הכשר לבשמים[3]
שאלה: האם יש צורך בהכשר לבשמים, או שכל דבר שאינו נאכל אינו צריך הכשר?
תשובה: באשר להכשר לבשמים – כל מה שלא בא במגע עם השפתים ולא נבלע – מותר, פרט לפסח שצריך הכשר[4].
ריח סבון שיוצא מחדר האמבטיה[5]
שאלה: בבית הורי דלת חדר האמבטיה פתוחה לרווחה בדרך כלל. האם מותר לי להריח את ריח הסבון שנודף משם, בשל הבעיה של רוח רעה?
תשובה: מותר להריח סבון, אך אין לברך על כך[6].
חולה שצריך לברך הגומל[7]
שאלה: מהו גדר 'מחלה' שאחריה צריך המבריא ממנה לברך 'ברכת הגומל'?
תשובה: כל חולה אשר שכב במיטה ולא היה יכול לקום ולהתהלך, צריך לברך "ברכת הגומל", ואין הדבר תלוי במספר הימים ששכב[8].
הודאה על נס מלחמת המפרץ[9]
שאלה: השנה אירעו לנו ניסים ונפלאות במלחמה[10]. ברוך ה', טילי הסקאדים שנורו על ישראל לא פגעו ישירות באיש. ניסים ונפלאות ממש.
ברצוני לשאול את כבוד הרב כמה שאלות בנוגע לכך:
א. האם אדם, שטיל סקאד פגע בביתו במהלך מלחמת המפרץ, צריך לומר הלל או לברך ברכה כלשהי, כדי להודות על כך שלא נפגע? האם אדם שראה בית שנפגע מטיל סקאד צריך לברך ברכה כלשהי?
ב. האם יש לקיים עצרת הודיה ציבורית בעיר שנפגעה מסקאדים?
ג. האם מותר לומר בעצרת זו הלל?
תשובה:
א. אדם המתגורר בבית שנפגע ע"י טיל, כשחוזר לשם בפעם הראשונה מברך: "ברוך שעשה לי נס"[11]. בכל אופן, אחת לשנה, לאדם המתגורר במקום יש לקרוא את ההלל הגדול ויברך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות[12].
ב. רצוי לקבוע בעיר שנפגעה מהסקאדים יום הודאה לה', ובאותו היום יתאספו תלמידים מבתי הספר השונים, ואותם האנשים שניצלו, יאמרו פרקי הודאה לה' המלוקטים מתהילים[13].
ג. אמירת הלל – ללא ברכה[14].
הברכה למי שמשתחרר מבית סוהר[15]
שאלה: מתי מברכים "ברוך מתיר אסורים" (פרט מברכות השחר)? האם אסיר שיוצא לחופשה של מספר ימים ואח"כ צריך לחזור לכלא האם מברך "ברוך מתיר אסורים"?
תשובה: ברכת "מתיר אסורים" עם שם ומלכות מברכים רק בבוקר, אבל המשתחרר מבית הסוהר ולא רק מקבל חופשה מברך "הגומל"[16]. אני מברך אותך ואת חבריך, שתזכו בקרוב לברך ברכה זו ברוב עם ועדה.
ברכת הגומל כאשר יורד מטרמפּ[17]
שאלה: בימינו רבו המקרים בהם חוטפים אנשים הנוסעים בטרמפים, האם יש צורך לברך ברכת הגומל כאשר יורדים מהמכונית לאחר שהנסיעה עברה בשלום?[18]
תשובה: לדעת מר"ן בשו"ע (סי' רי"ט סעי' א') – מברכים הגומל רק על ארבעה דברים[19], אבל אם אירע לאדם נס יוצא מן הכלל, ולא נהג לברך הגומל אחר נסיעה מעיר לעיר של שעה וחומש – יכול לצרף ברכה זו אחר נסיעה של שעה וחומש מעיר לעיר ולברך הגומל, כמנהג מר"ן שם (סעי' ז')[20].
ברכת "הגומל" לניצול מתאונת דרכים[21]
שאלה: האם מי שניצל מתאונת דרכים גם כן צריך לברך ברכת "הגומל"? ומה הדין אם זה קרה לו תוך כדי נסיעה, וממילא צריך לברך "הגומל"?
תשובה: מי שניצל מתאונת דרכים משמע מהשו"ע (סימן רי"ט סעי' ט') שמברך בלי שם ומלכות[22]. ספרדים הנוהגים לברך הגומל אחר נסיעה, יכוונו אז גם על כך, ועי' שם כה"ח (ס"ק נ"ב)[23].
צירוף נסיעות לברכת "הגומל"[24]
שאלה: אדם הנוסע מתל-אביב לירושלים ובדעתו לשוב לביתו באותו היום, האם שיעור הנסיעה (הלוך וחזור) מצטרף לברכת "הגומל"?
תשובה: אין הדרך מירושלים לתל אביב הלוך ושוב מצטרף לשיעור ברכת "הגומל"[25].
ברכות "שחלק מכבודו", "שנתן מכבודו" ו"חכם הרזים"[26]
שאלה:
א. האם אפשר לברך כיום את ברכת: "שחלק מכבודו ליראיו" או "שנתן מכבודו לבשר ודם", כאשר רואים את הנשיא או את ראש הממשלה?
ב. האם אפשר לברך כאשר צופים במנהיגים אלו בטלוויזיה?
ג. האם ניתן לברך כיום: "ברוך… חכם הרזים"? האם יש צורך במספר מדויק של מספר הנוכחים?
תשובה:
א. הברכה "שחלק מכבודו ליראיו" או "שנתן מכבודו לבשר ודם", אינה שייכת אלא רק במלך שבידו להרוג וחיי אדם נתונים בידו[27]. בימינו, לראשי השלטון, כמו ראש ממשלה או נשיא וכדו', אין שלטון כזה המסור בידם, לכן אין לברך עליהם, ואפילו ללא שם ומלכות[28].
ב. גם כאשר צופים בטלויזיה בשידור ישיר – אין לענות אמן על הברכה ששומעים[29].
ג. את ברכת "חכם הרזים" מברכים כאשר רואים כשישים רבוא מבני ישראל[30], אין צריך שיהיה מספר מדוייק אלא באומדן שמספר זה קיים בערך[31].
ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו" [א][32]
שאלה: "הרואה חכמי ישראל מברך: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", ילמדנו רבנו, האם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות?
תשובה: מ"ש הפוסקים, שאם רואה חכם מובהק מחכמי ישראל מברך: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", היינו, בשם ומלכות[33].
שאלה יב
ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו" [ב][34]
שאלה: האם בימינו יש לברך: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" כאשר רואים חכם גדול מישראל, ו"ברוך שחלק מחוכמתו לבשר ודם" כאשר רואים חכם מחכמי אומות העולם? מהי ההגדרה של "חכם" שראוי לברך כאשר רואים אותו? כל כמה זמן אפשר לברך כאשר רואה את אותו "חכם"? האם ראיית "חכם" בתמונה מצריכה ברכה?
תשובה: כל רב תלמיד חכם גדול בתורה, כשרואהו, מהדין מברך עליו בשם ומלכות: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו"[35]. וכן, כשרואה חכמי אומות העולם שחכמים בחכמת המדע, פיסיקה וכו', מברך עליהם בשם ומלכות: "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם"[36], וזאת כמובן אם בולטים הם בחכמתם[37].
כל זה כשרואה אותם פנים אל פנים ולא בתמונה[38].
ועיין בשו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעי' י"ג), שאם ראה אותם תוך שלושים יום – אינו חוזר ומברך. וברור, שאם ראה חכם אחר – מברך עליו (אפילו בירך קודם על חכם אחר). ועיין בכה"ח (סי' רי"ח[39]) כיצד מחשבים את השלושים יום.
ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו" בזמן הזה [ג][40]
שאלה: האם יש בימינו תלמידי חכמים שראוי לברך כאשר רואים אותם את הברכה: "שחלק מחכמתו ליראיו"?
תשובה: אע"פ שאין דין ת"ח בדורנו לדברים רבים, בכל אופן לעניין הברכה "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" – יש[41]. ות"ח זהו חכם גדול ששואלים אותו בכל מקום ומשיב[42].
ברכת "ברוך שפטרני" לבת[43]
שאלה: לפני כחודש ימים, ביקר כבוד הראשון לציון בבית ספרנו. בשיחה שקיים עם בנות בית הספר, שאלתי את הרב – מדוע אין האב מצווה לברך ברכת "ברוך שפטרני" כאשר בת מגיעה למצוות, כמו שנהוג אצל בן?
אשמח מאד אם הרב יוכל לשלוח לי את תשובתו בכתב, כי בעוד חודש יש לאחי ולי בר ובת-מצווה, ורציתי להקריא את תשובת הרב בדרשה שלי.
תשובה: מקור הדין שאב מברך על בנו כאשר הוא מגיע לגיל בר מצוה "ברוך שפטרני מעונשו של זה", הוא במהרי"ל ומובא בשו"ע (סימן רכ"ה סעיף ב' בהגהה), וסיים הרמ"א שם: "וטוב לברך בלא שם ומלכות".
אחד הטעמים שהאב מברך הוא, כי עד לגיל שלוש עשרה נענש האב על חטא הבן מפני שלא חינכו, ומשהגיע לגיל שלוש עשרה הבן חייב בכל המצוות. לכאורה מהטעם הנ"ל היה ראוי לברך גם על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו". אולם מאחר שחינוך הבת הוא חשוב וקשה, ובפרט בתקופתינו שההורים צריכים להשגיח על בתם וביתר שאת כשהיא גדולה עד שתגיע לחופתה, ואנו עדים לחרדת ההורים כאשר הבת מאחרת להגיע לביתה, לכן עדיין לא נפטרו ההורים מהחינוך שלה, לפיכך לא נהגו לברך על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו", ועיין בכה"ח שם (ס"ק ט"ו)[44].
ובהזדמנות זו ראוי להזכיר מה שכתב הבא"ח (פרשת ראה שנה ראשונה אות י"ז), שראוי הוא שתלבש הבת באותו יום בגד חדש, או תאכל פרי חדש, ותברך שהחיינו, ותכוון בזה גם על הגעתה לגיל מצוות[45].
ברכת "מחיה מתים" בראיית חבירו[46]
שאלה: כיצד יש לברך את ברכת "מחיה המתים", עם הזכרת שם ומלכות או ללא הזכרת שם ומלכות? אחרי איזה פרק זמן שלא ראה את חברו, צריך לברך ברכה זו? אם רואה את חברו בתמונה, האם פטור מלברך ברכה זו?
תשובה: ברכת "מחיה המתים" למי שלא ראה את חברו י"ב חודש, לא נוהגים לברך בשם ומלכות[47].
הטעמים לכך הם:
- כדי שאנשים לא יפגעו אם לא מברכים עליהם (כיון שצריך לברך רק על חבירו החביב עליו הרבה ושמח בראייתו).
- י"א שאם קיבל ממנו מכתב או שמע על שלומו – אינו מברך ברכה זו[48]. ועיין בא"ח (פר' עקב ש"ר אות י"ג-י"ד), שאין מברכים מדין אנינות דעת, לכן יברך בלי שם ומלכות. וכ"ש אם רואהו בטלוויזיה או בוידאו, שאין לברך, וק"ו בן בנו של ק"ו שאם ראהו בתמונה שאינו מברך. ועיין בשו"ע (סי' רכ"ה סעי' א'-ב').
ברכת 'שהחיינו'[49]
שאלה: האם יש לברך ברכת 'שהחיינו' על חולצה או מכנסיים?
תשובה: מברכים 'שהחיינו' על חולצה או מכנסיים[50].
ברכת האילנות בשבת[51]
שאלה: לגבי ברכת האילנות הנזכרת בשולחן ערוך סימן רכ"ו סע' א', כתב כף החיים שאין לברך בשבת שמא יקטוף, ומדברי המקובלים משמע גם שיש איסור בורר כי המברך בורר ניצוצות קדושה.
וקשה לי, הלוא גם כשאנו אוכלים אנו בוררים, וכן כאשר מברכים על הדס, למה אין בזה איסור בורר?
תשובה: ברכת האילנות שמברכים בתחילת חודש ניסן חשובה היא מאוד, ויש בה עניין עצום הקשור לנשמות, כמוזכר באחרונים ובנוסח התפילה שאומרים בעת הברכה המוזכרים בסידורים המנוסחים על פי תפילת הרי"ח הטוב[52]. וזהו מדינא דגמרא ברכות (מ"ג ע"ב) ובשו"ע (סי' רכ"ו).
לעניין הברכה בשבת. עיין להגדת פסח "אורח חיים" מרבי יוסף חיים זיע"א שכתב (סעיף ז'), שאין לברכה בשבת לפי הפשט שמא יתלוש, ולפי הקבלה דהוי בירור של אוכל מתוך פסולת, עיי"ש.
ואומנם, גם לפי הפשט אין הדבר פשוט, עיין לכה"ח (סי' של"ו ס"ק ס"א) שלא נהגו להריח בדבר מחובר, ועיין לספר "מועד לכל חי"[53] טעם אחר.
נמצאנו למדים, שלפי הפשט ולפי הקבלה לא מברכים ברכת האילנות בשבת[54]. ואין להשוות בירורים וכוונת אחת לשניה, כגון: בירור בברכת האילנות לבירור בברכה אחרת.
נשים בברכת האילנות[55]
שאלה: האם נשים רשאיות לברך בשם ומלכות את "ברכת האילנות"?
תשובה: עיין בהגדה של פסח "אורח חיים" להרי"ח הטוב שכתב, שנשים לא מברכות ברכת האילנות[56].
תפילת הדרך למי שחוזר לביתו בלילה[57]
שאלה: אדם שאמר ביום את תפילת הדרך, האם כאשר הוא חוזר לביתו בלילה עליו לומר תפילה זו שוב מפני שזהו יום חדש?
תשובה: אין אדם מברך על תפילת הדרך שוב בלילה אם כבר בירך ביום, למרות שהלילה נחשב ליום חדש. עיין בשו"ע (או"ח סי' ק"י סעי' ה')[58] וכה"ח שם (ס"ק מ"ו-מ"ח).
מי שרגיל לאומרה בברכה, יכול במקרה זה לאומרה בלילה בלא ברכה. ובפרט לסברת הרדב"ז[59], שאם הולך כמה ימים, מברך רק ביום הראשון של יציאתו, ושוב אינו מברך בשאר הימים[60].
הזכרת שם ה' בתפילת הדרך[61]
שאלה: האם בנסיעה בארץ-ישראל יש להזכיר את שם ה' בתפילת הדרך?
תשובה: מנהגנו שלא להזכיר את שם ה' בתפילת הדרך[62]. יש הנוהגים להזכיר את שם ה' בתפילת הדרך, בנסיעה של יותר משעה וחומש[63]. ולמנהג זה, טוב להצמיד את תפילת הדרך לברכה אחרת, כגון: לאחר אכילת פרי או סוכריה וכדומה[64].
מי שמתפלל שמונה עשרה לפני נסיעתו, יאמר את תפילת הדרך בתוך ברכת "שומע תפילה"[65].
תפילת הדרך[66]
שאלה: האם יש לברך תפילת הדרך על כל נסיעה, אפילו לזמן קצר? ואם לא, על איזו נסיעה מברכים?
תשובה: במקום סכנה יש להתפלל תפילת הדרך גם בתוך פרסה, עי' בט"ז (או"ח סי' ק"י ס"ק ו')[67] וכה"ח שם (ס"ק נ"ו). מכל מקום, על נסיעה בתוך העיר לא נהגו לברך אעפ"י שהיום יש סכנה גם בתוך העיר. בכל אופן, אין מניעה שיאמרנה בלי חתימה[68].
לגבי נוסע מעיר לעיר – אעפ"י שנוסע ברכב ולא הולך ברגל, צריך לאומרה אם נוסע זמן של הילוך פרסה, היינו: שעה ושתים עשרה דקות נסיעה, עי' כה"ח (סי' רי"ט ס"ק מ"א)[69] ושדי חמד (מערכת ברכות ב' אות ט"ו)[70]. וכיון שיש ספק שמא עצירת הרכב בעצירת ביניים נחשבת להפסק בנסיעה, וי"א שחתימה אינה הכרחית, עי' בשו"ע (או"ח סי' רי"ט[71]) וב"י שם[72] שתמה על הרמב"ם בהלכות ברכות פ"י הלכה כ"ה ועי' פר"ח שם (ס"ק ד') שכתב כרמב"ם לאומרה בלא חתימה, על כן נהגו לסיים: "ברוך אתה השם שומע תפילה" בלא שם אדנות, עי' ברכי יוסף (סי' תקפ"ב ס"ק ג') ובשדי חמד (ראש השנה סי' ג' אות ד' שכך הבין את הברכ"י וחלק עליו. ועיין עוד בספר "שפתי צדיקים" (עמ' 30) שכתב את נוסח תפילת הדרך ואת שם ה' כתב בסוגריים, עי' בסי' רי"ט וכה"ח שם[73] (המובא לעיל) דכל זה איירי בנסיעה רצופה של שעה וחומש (72 דקות).[74]
[1] תש"ן-תשנ"ג סימן ל"ו.
[2] שו"ע (סי' רט"ז סעי' ג'), וז"ל: "על הורד, ועל הקנמון שהוא עור הנדי, ועל מי הורד, ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם, בורא עצי בשמים". וע"ע ברכי יוסף (שם ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק מ'). ועי' מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ה סעי' כ"ג) לגבי קנמון, וז"ל: "על ריח היוצא מקליפת עץ הקינמון [אע"פ שהוא תבלין הנאכל] מברכים: "בורא עצי בשמים" ולא "הנותן ריח טוב בפירות". והטעם לכך הוא, שאינו נאכל בפני עצמו אלא נאכל בתערובת עם מאכלים אחרים". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ד, ל"ה). ובא"ח (ואתחנן סעי' ו') כתב: "על הקלאביאנה, שקורין בערבי ורד אל קנפי"ל (ציפורן), מברכין עצי בשמים, ואף על גב, דבספר זכור לאברהם, הביא בשם מעם לועז, לברך מיני, משום שהוא ספק, הנה זה הגדל פה עירנו בגדאד (יכוננה עליון אמן), אין בו ספק, יען הקלח שלו קשה, ואין העלין יוצאין מן השרשין, וגם הוא נשאר משנה לשנה. וכן על קרנפ"ל (ציפורן) הבא ממדינת הים, יברכו עצי בשמים, דכן המנהג פשוט פה עירנו (יכוננה עליון אמן), מזמן עט"ר הרב מו"ר זקני, רבינו משה חיים ז"ל, כשהיו הולכין קהל רב להשתטח בכל שנה, על מצבת יחזקאל הנביא עליו השלום, ששם לא יש הדס, ומברכין בהבדלה במוצאי שבת על קרנפ"ל עצי בשמים, וכן עשו כשהלכו לברוח בזמן הדבר, לא תקום פעמים צרה, וזה המנהג ברור ופשוט פה עירנו". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ו') וביתר הרחבה במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ה "הלכות הבשמים" סעי' כ"ב-כ"ג).
[3] תש"ן-תשנ"ג סימן קל"ו.
[4] עיין שו"ע (סי' תמ"ז סעי' א'), וז"ל: "חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה". וראה בבה"ל (סי' תמ"ג ד"ה "ואפילו חמצו") שנוקט להחמיר שאסור להריח פת חמה דלא ברירא שאינו עומד לריח, ותליא בפלוגתא שמובא ברמ"א (או"ח סי' רט"ז סעי' י"ד), וגם י"א שבפסח אמרינן דריחא מילתא, וראה עוד במנחת יעקב (כלל ל"ו ס"ק ל"ח), וכן פסק הבא"ח (צו סעי' ל"ט) לאסור להריח פת חמץ בפסח, וע"ע שם ברמ"א (סי' תס"ז סעי' ח') ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ג), וראה בשו"ע (סי' תמ"ב סעי' ט') דכתב בענין פת שעיפשה קודם הפסח ונפסל מאכילת כלב שמותר לקיימו בפסח, ומדייק הט"ז (ס"ק ח') שפוסק לחומרא כהרא"ש שאף שמותר לקיימו – אסור לאוכלו מדין אחשביה, וע"ע בבה"ל (סי' שכ"ו ד"ה "בשאר חלב") שכתב ע"פ הגר"א שנכון להחמיר בכל סיכה כשתייה בשאר איסורין, וע"ע במחנ"א (הל' מאכלות אסורות דף כ"ב), וראה עוד מש"כ במאמר מרדכי למועדים וימים (פ"ג סעי' י"ב).
[5] תשד"מ 1023-1.
[6] כתב השו"ע (או"ח סי' רט"ז סעי' ב'), וז"ל: "אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים; ואם היה פרי ראוי לאכילה, מברך: הנותן ריח טוב בפירות. והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו, אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכוון להריח בו, אע"פ שהוא מעלה ריח טוב – אינו מברך". ואעפ"י שהנכנס לחנות של בשמים מברך עליהם מבלי ליטלם בידו, שם כוונת המוכר שיריחו כדי שיקנו משא"כ כאן, ראה ברכות (נ"ג ע"א), כה"ח (סי' רי"ז ס"ק א'), וז"ל: "ואם כן כשמונח בחדר ואינו בחנות – אינו מברך אפילו כוונתו להריח, כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח. מגן אברהם ס"ק א'. ולפי זה הוא הדין הנכנס לפרדס שיוצא משם ריח בשמים, דאין לברך אפילו כוונתו להריח, כיון שאינו עשוי שם להריח". כתב השו"ע (סי' רי"ז סעי' ב'-ג'): "אין מברכין על הריח, אלא אם כן נעשה להריח… וכן אין מברכין על בשמים של בהכ"ס ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא. מוגמר שמגמרין בו את הכלים – אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים, וכן המריח בכלים שהם מוגמרים – אינו מברך, לפי שאין עיקר, אלא ריח בלא עיקר". וע"ע ערוך השולחן (שם סעי' ה'). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ה סעי' נ'), וז"ל: "בשמים שאינם עשויים לריח טוב של תענוג, אלא רק להעביר ריח זוהמה – אין מברכים עליהם ברכת הריח, וע"כ אין לברך על מטהרי אויר של בית הכסא" וע"ע שם (סעי' מ"ט).
[7] תשמ"ה 698-1.
[8] כתב השו"ע (או"ח סי' רי"ט סעי' ח'), וז"ל: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע". וע"ע בנו"כ שם. וראה מש"כ בדרכי הלכה (על הקיצור שו"ע סי' ס"א הערה א'): "חולה שהבריא – מברך אפילו לא היתה לו סכנה. וכן אם היה שוכב במטה ג' ימים אפי' שלא מעת לעת – יברך הגומל".
[9] תש"ן-תשנ"ג סימן קכ"ח.
[10] [הערת העורכים: במלחמת המפרץ, שפרצה בב' בשבט תנש"א והסתיימה בי"ד באדר, נורו על מדינת ישראל מעירק 39 טילי סקאד, הם גרמו נזק רב, אך בחסדי ה' לא היו נפגעים בנפש].
[11] כתב השו"ע (או"ח סי' רי"ח סעי' ד'), וז"ל: "הרואה מקום שנעשה נס ליחיד – אינו מברך; אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה; וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה", וע"ע בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' ס"א הע' ו') לענין ברכת שעשה לי נס במקום הזה: "נס שמברכים עליו הוא דווקא אם פגע בו, כגון, שנפלה עליו אבן ולא נפגע, אבל אם נפלה לידו – לא מברך, וכן אם עברה לידו מכונית – לא מברך, אך אם הפילה אותו ועברה עליו ולא נזוק – מברך, עיי"ש", וע"ע בבא"ח (עקב סעי' י"ב).
[12] יקרא את ההלל פעם אחת בשנה ביום שבו אירע הנס, ויקרא את ההלל בלא ברכות.
[13] כתב המשנ"ב (סי' רי"ח ס"ק ל"ב), וז"ל: "אם נפל עליו אבן וכיו"ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות על ידי זה והוא ניצול ממיתה, כשיגיע לאותו מקום משלושים לשלושים צריך לברך. ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש, לדעה ראשונה – אין מברכין, ולדעה שניה – אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך, וע"כ יברך בלא שם ומלכות". ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה. ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש", וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו. כה"ח שם (ס"ק ט"ל), וז"ל: "וכתב בזוהר הקדוש פרשת בא דף מ"א ע"א, וז"ל: חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד, ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קודשא בריך הוא ידע כולא כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא ואמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע, אלא ודאי איצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקודשא בריך הוא, ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא, עכ"ל".
[14] ראה שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' י', י"ב).
[15] תשמ"ה 265.
[16] כתב השו"ע (או"ח סי' רי"ט סעי' א'), וז"ל: "ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר"". ואינו מברך על חופשה כיון שעדיין אינו ניצול מן הצרה לגמרי, ועי' כה"ח שם (ס"ק ז').
[17] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ג.
[18] [הערת העורכים: השאלה נשאלה בתקופה שבה אירעו כמה מקרים של חטיפות בטרמפים, עד שהיה נראה כעין סכנה לנוסע בטרמפים].
[19] ראה עוד בשו"ע (סי' רי"ט סעי' ט'), וז"ל: "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל; וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"ב), וז"ל: "הלבוש לא הביא יש אומרים זה משמע דסבירא ליה כסברא ראשונה דיש לברך הגומל. וכן כתב הט"ז ס"ק ז' דהרבה נוהגין כסברה ראשונה יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד, אליה רבה אות ט"ו, אשל אברהם אות יו"ד. אבל הברכי יוסף אות ח' כתב דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שהסכים לברך בלא שם ומלכות. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ו' ובלדוד אמת סימן כ"ג אות ו'. והביאו שערי תשובה אות י"ב, בית עובד אות י"ד, זכור לאברהם מערכת ברכות אות ה'. וכן כתב החסד לאלפים אות י"ב, בן איש חי פרשת עקב אות יו"ד. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה, במקום דאיכא מנהג לברך – יברכו, דהא במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', אבל במקום דליכא מנהג – אין לברך אלא בלא שם ומלכות, כמו שכתב מרן ז"ל".
[20] ז"ל שם: "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים, ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה – אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
[21] תשד"מ 1312-1.
[22] ראה בשו"ע שם, הובא לעיל הערה י"ט.
[23] כתב הבא"ח (עקב סעי' י"ב), ז"ל: "אם באו עליו גנבים וניצול, או שנפל אבן או ברזל סמוך לו, אף על פי שהיה בסכנת מות אם היה נופל עליו – אינו מברך שעשה לי נס, דאין דבר זה יוצא ממנהג העולם ותולדותיו. מיהו אם בא עליו כדור מקנה רובה, אך לא נכנס בבטנו ובשאר מקומות החלל, אלא בא ברגלו או בידו, וכן אם אחד תחב לו סכין בגופו, ולא נכנס הסכין במקום החלל אלא בבשרו, כיון שהגיע הדבר בגופו, הרי זה ספק אם יברך בשם ומלכות, לכן טוב שגם בזה יעשה כמו שכתבתי באות ו', לקרוא תחילה שלשה פסוקים הנזכרים לעיל, ואחר כך יברך בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו", וראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ב), ז"ל: "הלבוש לא הביא יש אומרים זה משמע דסבירא ליה כסברא ראשונה דיש לברך הגומל. וכן כתב הט"ז ס"ק ז' דהרבה נוהגין כסברה ראשונה יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד, אליה רבה אות ט"ו, אשל אברהם אות יו"ד. אבל הברכי יוסף אות ח' כתב דאנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שהסכים לברך בלא שם ומלכות. וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ו' ובלדוד אמת סימן כ"ג אות ו'. והביאו שערי תשובה אות י"ב, בית עובד אות י"ד, זכור לאברהם מערכת ברכות אות ה'. וכן כתב החסד לאלפים אות י"ב, בן איש חי פרשת עקב אות יו"ד. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה, במקום דאיכא מנהג לברך – יברכו, דהא במקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', אבל במקום דליכא מנהג – אין לברך אלא בלא שם ומלכות, כמו שכתב מרן ז"ל".
[24] תשד"מ 729-1.
[25] ראה בשו"ע (או"ח סי' רי"ט סעי' ז') שכתב שיש לברך על "נסיעת פרסה", ולא כתוב שיש לברך על חצי פרסה הואיל והדרך הלוך ושוב מצטרף לפרסה. וראה מש"כ בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' ס"א הע' א'): "נהגו שהנוסע יותר משבעים ושתים דקות בין עיר לעיר צריך לברך הגומל, ואם נוסע במקום סכנה – אפי' בפחות מכך יברך הגומל".
[26] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"א.
[27] כתב כה"ח (סי' רכ"ד ס"ק כ"ה), וז"ל: "השלטונים שבעריהם ואין עול מלך עליהם לשנות את דבריהם מהן ללאו ודן והורג במשפט, מברך עליהם: שחלק מכבודו לבשר ודם". ועוד כתב שם (ס"ק כ"ו), וז"ל: "על השרים ועל הביגלי"ר באש"י שממנה המלך בכל עיר ועיר, הטוב והישר לברך בלא שם ומלכות. ועל השופט הגדול שהוא הקאד"י, לא מסתברא לברך כלל". ובעבר נשאלתי שאלה זו ע"י משלחת שיצאה לירדן, והורתי להם לברך בעת ראיית מלך ירדן.
[28] ובענין ההבדל אם אומרים "שחלק" או "שנתן", ראה בא"ח (ש"ר פרשת עקב סעי' י"ג) בעניין ברכת חכמי ישראל או של אומות העולם, וז"ל: "הרואה חכמי ישראל מברך: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו בלי שם ומלכות". וכתב בכה"ח (סי' רכ"ד ס"ק י"ט), וז"ל: "שישראל הם חלק אלוה ודבקים בו ולכן אומר שחלק. מגן אברהם ס"ק ד'. וכן כתב הט"ז ס"ק א'. מיהו הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות ברכות דין י"א כתב: הרואה חכמי אומות העולם אומר: שנתן מחכמתו לבשר ודם, חכמי ישראל מברך: שנתן מחכמתו ליראיו. וכן כתבו הסמ"ג והארחות חיים והכלבו ולא חילקו בין חלק לנתן, וגם שינו מלשון הגמרא בחכמי אומות העולם דבגמרא תני לבריותיו. ועל כן נראה כיון שיש פלוגתא בנוסח הברכה – אין לברך שתי ברכות אלו של חכמי ישראל וחכמי אומות העולם כי אם בלתי שם ומלכות. ואחר כך ראיתי בחסד לאלפים אות י"ב שכתב טעם אחר לברך על חכמי ישראל בלא שם ומלכות, משום דאין דין תלמיד חכם בזמן הזה".
[29] היינו, שאם רואים מלך כזה בטלויזיה – אין לצופה לברך עליו כי אין יראה ממנו, וגם אם אחר מברך – אין לצופה לענות אמן אחר ברכתו כמו בכל ברכה אחרת שאין לענות בצורה כזו, וראה במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"א: "מניין" סעי' ל"ה-ל"ו): עשרה שנמצאים במקום אחד ואומרים קדיש, כל מי ששומעם יכול לענות אמן, בתנאי שאין בינו ובין האומרים קדיש, טינוף (פח אשפה) או גוי (ראה שו"ע סי' נ"ה סעי' כ', בא"ח פרשת ויחי סעי' ז'). מי ששומע קדיש או כל דבר שבקדושה ברדיו או דרך לווין – אינו יוצא ידי חובה ואסור לענות אמן מהטעם דלעיל ומטעמים נוספים (וראה בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ב סי' ל"ח), וע"ע לעיל פרק ה' שאלה כ"ח.
[30] כתב השו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעי' ה'), וז"ל: "הרואה ששים רבוא מישראל ביחד, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים".
[31] ראה בגמ' ברכות (נ"ח.): "ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. אוכלוסי עובדי כוכבים אומר: בושה אמכם וגו'. תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר: ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני", וברש"י (שם) כתב: "חיל גדול של שישים ריבוא".
[32] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ד.
[33] כתב השו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעי' ו'), וז"ל: "הרואה חכמי ישראל, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו", אמנם כתב הבא"ח (עקב ש"ר סעי' י"ג), ז"ל: "הרואה חכמי ישראל מברך: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, בלי שם ומלכות", וכך כתב כה"ח (סי' רכ"ד ס"ק י"ט והובא לעיל הערה כ"ח). והטעם העיקרי מפני שאין לנו דין ת"ח בדורנו, ולמעשה יש לברך כפשט דברי השו"ע. ובפרט שאף הרמ"א שהשיג על מרן ביו"ד שם (לעניין דין ת"ח בדורנו), לא השיג כאן בדין ברכת "שחלק מחכמתו", משמע שמחלק ביניהם ומסכים שיש לברך ברכת ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.
[ראה בשו"ע ורמ"א (יו"ד סי' רמ"ג סעי' א'-ב'), ז"ל: "תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם שאר העם לעשות בבנין ובחפירות העיר וכיוצא בזה, שלא יתבזו בפני עמי הארץ, וכיון שהם פטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרין, במה דברים אמורים, כשכל אדם יוצא בעצמו. אבל אם אין יוצאין בעצמם, אלא שוכרים אחרים במקומם או גובים ממון מבני העיר לעשותו, אם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם – חייבים לתת חלקם (ואם בתחלה הלכו בעצמן, ואח"כ נמלכו לשכור אחרים – ת"ח חייבים ליתן חלקם) (תשו' מהר"מ במרדכי פ' השותפין). אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים – לא היו חייבין לתת להם כלום, שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם. ולכן היו פטורים מכל מיני מסים, בין מסים הקצובים על כל בני העיר, בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו, בין הקבועים בין שאינם קבועים, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש: הגה – ואפילו אם אמר ההגמון שת"ח עצמם יתנו – חייב הצבור לתת בעדם. ואם החרימו הצבור על תלמיד חכם ליתן – אין בחרם שלהם כלום. ותלמיד חכם היה יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו דמיו (ב"י בשם ת' ה"ר נחמיה באלשקר סי' י"ט). ואין חילוק אם הת"ח עשיר או עני (ב"י בשם הרמב"ם ורמ"ה ור"י הלוי). ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם – חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו: הגה – ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר (ת"ה סימן שמ"ב). ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מ"מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת"ח, כמו שנתבאר (שם סימן שמ"א). ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן (שם שמ"ב)"]. וע"ע חיי אדם (כלל ס"ג סעי' ח'). ומ"מ אם לא בטוח לרואים שזהו חכם ודאי – יברכו ללא שם ומלכות.
[הערת עורך: אמנם פסק מרן הרב זצ"ל בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' ס"א הערה ז'), ז"ל: "ברכה זו נהגו לברך ללא שם ומלכות", אמר לנו בנו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א רב העיר צפת ת"ו שאכן המנהג היה שלא לברך, ומ"מ היה עונה לאנשים ששאלו אותו שיש לברך, וזו משנה אחרונה].
[הערת העורכים: סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם הייתי בחו"ל ביחד עם הרה"ג אברהם שפירא שליט"א – הרב הראשי לישראל, ובמקום היה קהל רב, למעלה מאלף איש. ועמד הרב המקומי עם כל הקהל ובירך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו". ואז עמד כבוד הרה"ג ר' אברהם שפירא שליט"א ואמר שהוא מוחה על שראה בציבור שמברכים עם שם ומלכות, וכי הוא לא ענה "אמן" על ברכה זו. כשהוזמנתי לעלות לדוכן, אמרתי שבדרך כלל אני לא נוהג לחלוק על הרב שפירא בפרהסיא, אבל במקרה זה אני חולק עליו, וכי עניתי "אמן ואמן". אמן – שפירושו "אמת" המכוון לרב שפירא, ואמן – שפירושו "כן יהי רצון" הוא עלי].
[34] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ט.
[35] שו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעי' ו'), וראה לעיל הערה ל"ד .
[36] שו"ע שם (סעי' ז'), וז"ל: "הרואה חכמי אומות העולם עובדי כוכבים שחכמים בחכמות העולם, אומר: בא"י אמ"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם". ובמשנ"ב שם (ס"ק י'), וז"ל: "היינו בהשבע חכמות, לאפוקי אם הם חכמים בדתם – ע"ז אינו מברך כלל".
[37] וראה לעיל בהרחבה הערה ל"ג.
[38] ואם רואה אותם בטלויזיה, אפילו בשידור ישיר – לא יברך כלל. וראה לעיל שאלה י'.
[39] ראה כה"ח (שם ס"ק י"ב), וז"ל: "ואפשר דבעינן שיהיו שלשים יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו, כגון אם ראה ביום ראשון בעינן שיראה ביום רביעי".
[40] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ד.
[41] וראה לעיל בהרחבה הערה ל"ג.
[42] ראה קידושין (מ"ט ע"ב), שו"ע (אה"ע סי' ל"ח סעי' כ"ח).
[43] תש"ן-תשנ"ג סימן נ"ח.
[44] וז"ל: "והא שאין מברכין על הנקבה בהגיעה לתחלת י"ג, נראה לי הטעם משום דדרך העולם הבת ניזונת מבית אביה עד הנישואין, ואם כן כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה יכול להוכיחה גם כן, ואם כן לא נפטר עד הנישואין עד אשר תהיה תחת ממשלת בעלה ואז הוא חייב להוכיחה. ולטעם השני של הלבוש משום שהיא נענשת בחטאו נראה בבת שיש לה גם כן מזל של בעלה שבת פלוני לפלוני אפשר שיגביר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב, ועל כן לא תקנו לברך".
[45] ראה מש"כ בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' ס"א הע' ו'): "נהגו לברך ברוך שפטרני ללא שו"מ. וטוב שיחדש הנער טלית או בגד חדש ביום הבר מצוה ויברך שהחיינו ויכוין על שמחת המצוה. וכן תעשה הבת בהגיעה למצוות בגיל י"ב שנה". ועי' בא"ח (ש"ר פרשת ראה סעי' י"ז).
[46] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ט.
[47] ראה מש"כ בדרכי הלכה (על קי' שו"ע סי' נ"ט הע' ט"ז), וז"ל: "ובברכת מחיה מתים לא נהגו כלל".
[48] ראה כה"ח (סי' רכ"ה ס"ק ד'), ז"ל: "והא דמברך מחיה המתים דוקא כשלא קבל ממנו מכתב ואינו יודע משלומו, אבל אם קבל ממנו מכתב או יודע משלומו – אינו מברך מחיה המתים כי אם שהחיינו. הלכות קטנות חלק א' סימן ר"ך. וכן כתב הברכי יוסף שם בשם מהר"א אזולאי".
[49] תשד"מ 729-1.
[50] על כל בגד שהוא שמח בקנייתו מברך שהחיינו – ראה שו"ע (או"ח סי' רכ"ג סעי' ג'), וז"ל: "בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה – מברך על כל פעם, שהחיינו, ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים, אם הם חדשים לו, שלא היו אלו שלו מעולם". וראה עוד מש"כ בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' נ"ט הערה 3).
[51] תשמ"ה 68.
[52] עי' לשון חכמים השלם (ח"א סי' מ"ב), והבאנו כל הנוסח בסידור "קול אליהו" עמ' תתמ"ח.
[53] מועד לכל חי (סימן א' אות ח'), מובא בכה"ח (סי' רכ"ו ס"ק ד'), וז"ל: "ויום טוב אין לברך ברכת האילנות שמא יטלטל האילנות או יקח בידו הפרחים להריח בהם או שמא יתלוש. מועד לכל חי שם אות ח'. ונראה לדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויום טוב. וכן עמא דבר".
[54] וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת פרק צ"ד סעי' מ"א), וז"ל: "אין מברכים ברכת האילנות בשבת וביו"ט, ואפילו אם חל ר"ח בשבת ורוצה להיות בגדר "זריזין המקדימין" – לא יברך. וכתבו האחרונים שהטעם הוא שמא ישכח ויתלוש או יטלטל הענפים, ועל דרך האמת הטעם הוא משום איסור בורר".
[55] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[56] כיון שזו מצות עשה שהזמן גרמא. וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ב' סעי' י"ז), וז"ל: "יש מחלוקת אם מצוה זו נחשבת מצוה שהזמן גרמא ונשים פטורות או לא, וטוב שהאשה תשמע את הברכה מבעלה שיכוון להוציאה יד"ח, והיא תכוון לצאת בברכתו. אשה אשכנזיה יכולה לברך בעצמה".
וראה כה"ח (סי' רכ"ו ס"ק א'), ז"ל: "היוצא בימי ניסן, משמע מדברי הטור והשלחן ערוך דנקטו בימי ניסן דדוקא בימי ניסן ראוי לברך ברכה זו ולא קודם לכן ולא אחר כך. וכן משמע מלשון הגמרא דקאמר: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי. וכן כתב הלכות קטנות חלק ב' סימן כ"ח מדאמרו: היוצא ביומי ניסן, משמע דעל פרחי השקדים שממהרין הרבה קודם ניסן – אין לברך יעו"ש. ומיהו יש אומרים דיומי ניסן לא דוקא דהוא הדין בחודש אחר, אליה רבה אות א' בשם ספר צדה לדרך, וכן כתבו המחצית השקל ושאר מן האחרונים. אבל הברכי יוסף אות ב' כתב דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן, עכ"ל, וכן כתב בספרו מורה באצבע אות קצ"ח דהמדקדקים מקפידים שיהא בניסן דוקא ויהיו שתי אילנות ויוצאין לשדה לברך, עכ"ל, וכן כתב בספר מועד לכל חי סימן א' אות ט', וכן מסיק הפתח הדביר אות ב' ודחה דברי מי שכתב בשם ליקוטי האר"י דיכול לברך גם אחר ניסן יעו"ש. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה וכן משמע מלשון הגמרא דדוקא בניסן וגם קיימא לן ספק ברכות להקל, אין לברך אלא דוקא בניסן, וכן עמא דבר. מיהו מי שאיחר ולא בירך בניסן, נראה דיכול לברך אחר כך בלא שם ומלכות".
(ועוד עיין בבא"ח (ש"ר פרשת עקב סעי' י"ט) לעניין ברכת החמה, שמשמע מדבריו שלא תברך).
[57] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ע"ד.
[58] וז"ל: "אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"א סעי' ב'), וז"ל: "תפילה זו נאמרת פעם ביום בלבד. והלילה נמשך אחר היום לענין זה אף שנחשב יום חדש, וטוב שיאמרה בלא ברכה".
[59] הובא בברכי יוסף (סי' ק"י ס"ק ט'), וז"ל שם: "אם לן במקום ישוב שחייב להתפלל שם י"ח כשיצא למחר לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, דהוי כאלו עתה יוצא בתחילה, ואם לא לן במקום ישוב או שהיו הולכין ביום ובלילה, פעם ראשונה יברך ויחתום, ובשאר הימים יברך ולא יחתום. הרדב"ז בתשובה כ"י סי' ב' אלפים קע"ו". וע"ע משנ"ב שם (ס"ק כ"ו).
[60] לכן, בטיול בן כמה ימים – צריך לומר את תפילת הדרך רק ביום הראשון. וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל"א סעי' ג'), וז"ל: "אם יוצא בדרך ממקום למקום – צריך לומר כל יום 'תפילת הדרך' מחדש. אבל אם הולך כמה ימים – מברך רק ביום הראשון". ועיין כה"ח (סי' ק"י ס"ק ג"ן).
[61] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קל"ו.
[62] ראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' ה'), ולהלן שאלה הבאה בהרחבה שיש לחוש לשיטת הרמב"ם שלא הזכיר תפילת הדרך. וראה עוד במאמר מרדכי לימות החול (פרק ל"א סעי' ו'), וז"ל: "אם לא אמר תפילת הדרך ב"שמע קולנו", יאמר אותה בלי חתימת השם אלא יחתום: "ברוך אתה השם שומע תפילה. וטוב שיסמיכה לברכה אחרת (כגון: ברכה אחרונה, "אשר יצר" וכדו')".
[63] כתב השו"ע (או"ח סי' ק"י סעי' ז'), וז"ל: "אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה – לא יחתום בברוך (ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה)".
[64] ראה בבא"ח (פרשת עקב ש"ר סעי' י"ח) וכתב בכה"ח שם (ס"ק נ"א), וז"ל: "ואם הולך באמצע היום – יסמיכנה לברכה אחרת, כגון שיאכל או ישתה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר. עולת תמיד אות י"ב, מגן אברהם ס"ק י"ג בשם של"ה ונחלת צבי ואגודה, אליה רבה ס"ק י"ג. ומה שכתב הבאר שבע דאם אינו יוצא לדרך עד אחר התפלה, יניח ברכה אחת מן הברכות דאשר נותן לשכוי בינה כדי לאומרה עם תפלת הדרך, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ב' ואליה רבה שם, לפי דברי המקובלים אין נכון לעשות כן דהא כל ברכות השחר מן על נטילת ידים עד ברכת התורה כולם יש להם טעם בסוד וצריכות להיות על הסדר דוקא וקודם תפלה כמבואר בדברינו לעיל סימן מ"ו אות ט' ואות ח"י ואות מ"ט יעו"ש, אלא יסמיכה לברכת אשר יצר או לברכה אחרת של אכילה או שתייה כמו שכתבנו בשם המגן אברהם ודעמיה".
[65] לחוש לשיטת הרמב"ם שאין לחתום בה בשם, וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' ה'), וראה דרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' ס"ח הע' אות א') ובכה"ח (סי' ק"י ס"ק י"ג, נ'). ועיין שאלה הבאה. וע"ע מאמר מרדכי לימות החול (פרק ל"א סעי' ה'-ו').
[66] תשד"מ 1312-1.
[67] וז"ל: "דכמו שהוא בעיר דייני' ליה. וכתב הר"י: יש מקשין מן הירושלמי דאמר: כל הדרכים בחזקת סכנה. ואפשר לומר שזה אינו קרוב לעיר אלא בהולך בין הכפרים שהכל הוא בחזק' סכנה, עכ"ל. משמע מזה דבהולך במקום סכנה, יש להתפלל תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה, דזיל בתר טעמא, וראיה עוד ממ"ש בסי' רי"ט לענין ברכת הגומל בזה אפילו בפחות מפרסה וכ"ש בזה".
[68] עיין מאמר מרדכי לימות החול (פרק ל"א סעי' י'-י"א), וז"ל: "כשהולך במקום סכנה אומר "תפילת הדרך" אפילו אם הולך פחות מפרסה. כיום, כיון שכל הדרכים בחזקת סכנה (תאונות דרכים וכדו') – טוב לומר "תפילת הדרך" בשמונה עשרה בכל יום כשרוצה לנסוע בו.
[69] וז"ל: "ואם הולך דרך יבשה במסלת הברזל שנתחדש מקרוב פחות מפרסה ואילו היה רכוב היה לו הדרך ההוא יותר מפרסה ואיכא סכנה – חייב לברך", וראה עוד בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ה').
[70] עיין מאמר מרדכי לימות החול (פרק ל"א סעי' ט'), וז"ל: "את "תפילת הדרך" יאמר אם רוצה ללכת מרחק פרסה, דהיינו מרחק נסיעה של 72 דקות או יותר".
[71] שו"ע שם (סעיף ז'), וז"ל: "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה – אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
[72] כתב הבית יוסף (או"ח סי' ק"י בסופו), וז"ל: "מ"ש רבינו דגרסינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד): כל הדרכים בחזקת סכנה הם, איני יודע מה מלמדנו שכבר כתבו למעלה, וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא. ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי: כל החלאים בחזקת סכנה הם, ויישר מאד בעיני, דהשתא מייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב"ם, דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל. ואפשר שרצה ללמוד מכאן דהוא הדין לכל הדרכים בחזקת סכנה הם לענין ברכת הגומל קאמר, דכיון דתרווייהו בחד לישנא מיתנו כי היכי דמפרשינן כל החלאים בחזקת סכנה נפרש כל הדרכים בחזקת סכנה. כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שמ): עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שם ובחדושיו נד:), וכתב בה"ג (ברכות פ"ד) שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפילת הדרך אבל פחות מפרסה אינו אומרה, שמע מינה דסבירא ליה דשיעור דרך פרסה הוי, עכ"ל. וז"ל ארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כ"ד): יש אומרים שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר, והרמב"ן (שם) כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה, ע"כ, ולא כן המנהג, עד כאן לשון ארחות חיים. ולענין הלכה נראה דבפחות מפרסה – אינו מברך הגומל כדברי בה"ג לענין תפילת הדרך".
[73] כה"ח שם (ס"ק מ"א).
[74] וראה מש"כ במאמר מרדכי (הלכות לימות החול פרק ל"א: "תפילת הדרך" סעי' ה') שכיון שישנה מחלוקת בחתימת הברכה, ישתדל אדם לומר את תפילת הדרך בתוך שמע קולנו בתפילת י"ח הסמוכה ליציאתו, ויחתום בברכת "כי אתה שומע", וראה בטור (סי' ק"י) שהביא את מנהג המהר"ם מרוטנבורג והביאו גם השו"ע (שם סעי' ו'), ז"ל: "הר"ם מרוטנבורג כשהיה יוצא לדרך בבוקר, היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה", וראה עוד במג"א (סי' ק"י ס"ק י"ג), וראה עוד מש"כ בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ה'), וראה בזוהר הקדוש (פרשת חיי שרה במדרש נעלם דף קכ"א ע"א), ז"ל: "רבנן פתחי בהאי קרא: לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. תנו רבנן: היוצא לדרך יתפלל שלוש תפילות: תפילה שהיא חובה של יום, ותפילת הדרך על הדרך שהוא עושה, ותפילה שיחזור לביתו בשלום. ולימא להו להני שלשה אפילו באחד יכיל למעבדיה, דתנינן: כל שאלותיו של אדם יכיל למכללינהו בשומע תפילה".
