פרק קטו – ריקוד ומחיאת כף

גזירת כלי שיר

הקדמה

גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר, לא לרקוד, לא למחוא כפיים, לא להכות כף על ירך וכדו' בשבת. וגזרו גזירה זו משום החשש שיבואו לתקן כלי. אמנם, יש מבני אשכנז שנהגו להקל בזה, וכדלקמן.

חשש תיקון כלי כיום

• אסור לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים. אמנם, כתב הרמ"א שאפשר להקל בזה, אך כיום יש מקום להחמיר כיון שיש חשש לתיקון כלי שיר (הפעלת מכשיר רדיו וכדו')[1].

השמעת קול בכלי ובגופו

• אסור להשמיע קול שיר[2] בשבת באמצעות כלי ולא באמצעות איברי הגוף [חוץ מאשר בפיו]. ולכן אסור להכות באצבעותיו זו על זו או על השולחן או על חפץ אחר להשמיע קול שיר[3].

ריקוד ומחיאת כף

• אסור למחוא כף בלא שינוי, אך מותר למחוא כף בשינוי, כגון: באופן שמכה עם גב היד על כף היד וכדו'. וכן אסור לרקוד ללא שינוי, אך במקום לרקוד מותר ללכת לאט לאט כעין ריקוד, בצורה אחרת מזו שנוהגים לרקוד בימות החול^[4].

כלי קול וכדו'

• אסור להשמיע בשבת קול בזוג המקשקש, כגון רעשן וכדו', ואפילו לצורך מצוה [ואפילו בשמחת תורה][5].

השמעת קול להשתקת תינוק

• אסור להשמיע קול על ידי קשקוש או הכאה באגוז בזוג או בחפץ אחר לתינוק כדי שלא יבכה[6].

נקישה בטבעת שבדלת

• מותר להקיש בטבעת נחושת שעל גבי דלת סגורה בשבת, אם לולא כך לא היו שומעים את דפיקתו[7].

ריקוד מצוה

• מותר לרקוד ולמחוא כפיים ביום שמחת תורה כדרך שרוקדים ומוחאים כף בימות החול, ואפילו אם שמחת תורה חל בשבת. ומצוה גדולה מאוד לעשות כן כיון שעושה כך לכבודה של תורה[8].

קול רימוני ספר תורה

• אין שום איסור להוציא מן ההיכל ספר תורה עם הרימונים שעליו בשבת, ואין שום חשש של השמעת קול הרימונים, כיון שהוא צורך מצווה, ועוד אין כוונת מוליך הספר להשמיע קול[9].

פעמוני רוח בדלת הבית

• יש התולים בכניסה לביתם פעמוני רוח (העשויים מכמה חתיכות נחושת התלויים על חוט וכדו') וכשנכנס אדם לבית הם מצלצלים, וכיון שהם נעשו לשם צלצול, יש להיזהר בשבת שלא יבוא לידי השמעת קול בעת שפותח את הדלת, ולכן יש להפריד החוטים מערב שבת שלא יצלצלו הפעמונים[10].

ענידת פעמון לרגל הילד

• מותר לענוד מערב שבת טבעת ועליה פעמון, על רגלו של ילד כדי לדעת היכן הוא נמצא במהלך השבת. אך אסור לענוד טבעת כנ"ל על רגלו של ילד בשבת עצמה כיון שיש בזה השמעת קול[11].

כיוון שעון מעורר

• מותר לכוון שעון מעורר מערב שבת כדי שיצלצל בשבת, מכיון שכולם יודעים שמכוונים שעון מעורר מבעוד יום[12].

[1] כתב בשו"ע (סי' של"ט סעי' ג'), וז"ל: "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר" וכו'. וכתב הרמ"א (שם): "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל". וע"ע לקמן הערה ד', ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ה).

[2] שו"ע (סי' של"ח סעי' א'), וז"ל: "השמעת קול בכלי שיר – אסור".

[3] שו"ע (סי' של"ט סעי' ג').

 [4] ירושלמי (ביצה  פ"ה ה"ב), וז"ל: "לא מטפחין- טיפוח שהוא לרצונו. ר' יונה וחברייא חד אמר: הכין שרי והכין אסור, וחורנה אמר: בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דא"ר יונה: אית הוה סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא. עבר ר"מ ושמע קלהון, אמר: רבותינו, הותרה השבת?! שמע ר' קליה, אמר: מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו?! ואית דאמרי, הכין אמר: מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו?! שמע ר"מ קליה וערק. ופסק השו"ע (שם) שכלאחר יד – מותר. ובביאור הדברים כתב הב"י (סי' של"ט), וז"ל: "וכתבו הרי"ף (כ' ע"א) והרא"ש (סי' ב'), דמשמע דלרבי מאיר אסור לטפח כלאחר יד, אף על פי כן פסק כרבי יונה דבתרא הוא, דס"ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון, ועוד דאיכא למימר דאפילו רבי מאיר שרי לטפח כלאחר יד, ולא אמר רבותינו: 'הותרה שבת' אלא משום דסבר דהוו מטפחי כדרכם, והיינו דכי אמר ליה רבי: 'מי זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו' ערק רבי מאיר, דכיון דאהדר ליה רבי הכי ידע רבי מאיר דכלאחר יד הוו עבדי דשרי, וערק מכיסופא משום דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין. וסמ"ג כתב בהלכות יום טוב (לאוין ע"ה כ"ז ע"ד) על הירושלמי הזה, משמע שמתיר רבי דבר זה, ובמסכת נדה (י"ד ע"ב) משמע שיש לסמוך על דבריו, משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ע"כ. ועי' שו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סי' ק"ה).

[5] כה"ח (סי' של"ט ס"ק י'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ה), מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' ל"ג).

[6] שו"ע (סי' של"ט סעי' ג').

[7] כתב בשו"ע (סי' של"ח סעי' א'), וז"ל: "השמעת קול בכלי שיר – אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר – מותר". וכתב הרמ"א: "ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אע"פ שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך – אסור", וראה בגר"ז (שם סעי' א'), ז"ל: "אבל אם מטיף בחוזק כדי שיקץ הישן – מותר אף לבריא שאינו כעין קול של כלי שיר, כיון שאינו בנעימה ובנחת, וכן להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו, וכן כל כיוצא בזה מקול שאינו דרך שיר – מותר להשמיעו. ויש אומרים שאף על פי כן – אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך, גזרה שמא יתקנו כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה אף שאינו מכוין לקול של שיר. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת ע"י כלי המיוחד לכך אלא מכה בידו על הדלת, וכן נוהגין. ויש מקומות נוהגין שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד לכך".

וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "על הדלת"), ז"ל: "הנה בב"י הביא זה בשם האגור ונתקשה שם בטעם הדבר, אי ס"ל כעולא אפילו באינו מיוחד לכך – אסור, ואי כרבא – אפילו במיוחד נמי הואיל ואינו קול של שיר, ותירץ דהטעם שמא יכוין לשיר. וקשה דהלא מוכח בעירובין ק"ד דהיכא שהוא מכוין להעיר לחבירו ולהקיצו אינו עושה הכאה בנעימה כדרך שיר דהכאה כזה אדרבה מרדימו, אלא עושה בחוזק ובזה מקיצו ומעוררו, ואמאי שייך שמא יכוין לשיר, ואי נימא דחיישינן אם נתירו בזה יבוא בעלמא לעשות הכאות בנעימה כדרך שיר, א"כ אמאי מתיר שם הגמרא להטיף בבריא מי ארג בחזקה כדי להקיצו, ניחוש שמא יטיף פעם אחרת בנעימה. ואמנם יש לומר דהכא שהוא כלי שהוא מיוחד להשמיע קול חיישינן לזה משא"כ התם. ואולם דע דבפירוש המשנה להרמב"ם משמע דמותר להקיש על הדלת אפילו בשלשלת הקבוע שם, הואיל ואינו עושה כדרך שיר".

וע"ע בחיד"א (שו"ת טוב עין סי' י"ח אות ס"ח), ז"ל: "סימן של"ח דין א'. כשאינו דרך שיר – מותר. כך נהגו בכמה מקומות להיתר כדעת מרן. אמנם כבר כתבנו במקומות אחרים דאף ע"ג דאנו קבלנו הוראות מרן, מ"מ בכמה דברים מחמירים כדעת מור"ם, להיות דכמה גדולים אחרים גם כן בעלי סברא זו ופליגי על הגדולים שפסק מרן כמותם".

[8] כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה – מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה, דנהגו בו היתר, משום כבוד התורה, כיון דלית ביה אלא משום שבות". והוסיף מרן הב"י שם, שמשמע מדבריו, שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה – אסור, והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך".

וביום שמחת תורה – התירו מכיון שזהו ענין של מצוה למחוא כף ולרקוד בזמן שמשוררים שירים לכבוד התורה. ולמרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א, שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר, אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו, טייפ, ואף על פי כן לצורך מצוה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' ל', ל"ג).

[9] עיין מגן אברהם (סי' של"ח ס"ק א'), ז"ל: "וא"כ כ"ש הני פעמוני' שבפרוכ' דלית בהו איסור', שאין כוונתו שישמעו בנעימ' ובנחת. ועוד כיון דלחול' שרי, כ"ש לדבר מצוה. ועוד דהאידנ' יש להקל, כמ"ש סי' של"ט ס"ג בהג"ה, וכ"מ שהש"ך היקל משום דלצורך מצוה הוא שישמעו העם ויקומו דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצוה כמ"ש סי' של"ט. ואף שבט"ז ביו"ד סי' רנ"ד אוסר, כבר נהגו להקל וכמ"ש. ועוד דאותו שפותח הפרוכת לא קמכוין לקלא כלל". ועיין משנ"ב (שם ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק י"א). וראה ביאור הגר"א (שם ס"ק א') שמחמיר בזה אפילו בסתם השמעת קול. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה ה').

[10] ראה משנ"ב (סי' של"ח ס"ק ו'), וז"ל: "וכן לענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בה עינבל, תלוי ג"כ בסברת הט"ז והמ"א הנ"ל, דלהט"ז – אסור, ולהמג"א [כאן וכן בסימן ש"א סקל"ה ע"ש] – שרי, דהרי כשפותח הדלת בשבת אין מכוין להשמיע קול. ומדברי הגר"א שם בסימן ש"א סוף סכ"ג מוכח דהוא סובר ג"כ כהט"ז, דכיון דהעינבל מיוחד להשמיע קול- אין נ"מ במה שהוא אינו מכוין לזה. וגם בא"ר מצדד דאין להקל מטעם זה לחוד אלא גבי פרוכת דהוא מילתא דמצוה. וע"כ בודאי מהנכון שיסיר מע"ש העינבל מע"ג הפתח או שיפקקנו בצמר או במוכין שלא ישמע קולו, אך במקום הדחק [כגון ששכח ולא הסירו מע"ש וכל כי האי גוונא] – נראה דיכול לסמוך על הסברא הנ"ל להקל, כיון שאינו מכוין להשמיע קול", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "הואיל והכלי מיוחד לכך"), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י'), ועוד עיין בעניין זה בשו"ת הרב הראשי (תש"ן-תשנ"ג סי' ס"א).

[11] ראה לעיל הע' ז'.

[12] שו"ע (סי' של"ח ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק כ"ד). עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קע"ו), דרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' פ' סעי' נ').