פרק ק"כ – דיני גוי ומחלל שבת

אמירה לגוי

הקדמה

אסרו חכמים[1] לאדם מישראל לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת. יש אומרים שהטעם – משום שחששו חכמים שמא יעשה ישראל את המלאכה, ויש אומרים שהטעם – משום שהגוי הינו שליח של הישראל ויש שליחות לגוי חומרא מדרבנן, וכן משום: "ממצוא חפצך ודבר דבר" שזה בכלל דבור של חול [2]..

אמירה לגוי

• כל מלאכה שאסור לישראל לעשותה בשבת אסור לישראל לומר לגוי לעשותה, בין אם איסורה מן התורה ובין אם איסורה מדרבנן. האמירה לגוי כנ"ל אסורה משום "שבות" [איסור דרבנן][3].

אמירה בשבת לעשייה אחר השבת

• אסור לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה [דאורייתא או דרבנן] אחר השבת. ואין אמירה זו אסורה ככל האמירה לגוי שאסורה [שהרי המלאכה עצמה תיעשה בזמן היתר] אלא היא אסורה משום: "ממצוא חפצך ודבר דבר", שדרשו חז"ל, חפציך שאסורים לעשותם בשבת אין לדבר עליהם בשבת [אך לרמוז לגוי לעשות את המלאכה אחרי השבת – מותר][4].

אמנם חפצי שמים – מותר לדבר בהם בשבת, ולכן מותר לומר לגוי בשבת לעשות מלאכה במוצאי שבת לצורך מצוה, אך בלי לסכם איתו סכום כסף על עבודתו[5].

• אסור לומר לגוי אפילו בערב שבת לעשות מלאכה בשבת[6].

אמירה בערב שבת ובזמן בין השמשות

אמירה בזמן בין השמשות

• מותר לומר לגוי בזמן בין השמשות, אע"פ שקיבלו הציבור שבת, לעשות בבין השמשות מלאכה האסורה מדברי תורה לצורך מצוה או אם יש בה צורך גדול[7].

אמירה בהדלקת נר ליארצייט

• אדם שיש לו יארצייט בשבת ושכח להדליק נר של יארצייט מערב שבת, אע"פ שקיבלו הציבור שבת – מותר לו לומר לגוי להדליקו ואפילו בזמן בין השמשות[8].

רמיזה לגוי

רמיזה לגוי בשבת

• אסור אפילו לרמוז לגוי לעשות מלאכה אסורה, אפילו אם מסבירים לו את מהות הרמז בערב שבת, כגון: לומר לגוי בערב שבת: יש לי שתי מטפחות, האחת אדומה והשנייה לבנה, ואם אוציא את המטפחת הלבנה בשבת תדליק את האור, ואם אוציא את האדומה תכבה את האור[9].

אמירה במקום הפסד גדול

• כאשר יש חשש שיגרם הפסד מרובה, כגון כאשר יש הצפה וכדו' – מותר לקרוא לגוי ולומר בלשון זו: "כל מי שיציל מהפסד זה, אינו מפסיד", ואף על פי שברור שכדי להציל מן ההפסד יעשה הגוי מלאכה האסורה מן התורה[10].

והתירו חז"ל לומר בלשון זו, כיון שאדם בהול על ממונו ויש חשש שאם לא יתירו לו להציל ממונו באופן זה יעשה את האיסור בעצמו. ומכל מקום, גם כאשר יש חשש להפסד גדול – אסור לומר שום לשון של ציווי לגוי ואפילו ברמז[11].

אמירה לצורך מצוה, לצורך גדול ובמקצת חולי

• מלאכה שאסור לישראל לעשותה מן התורה: לדעת הספרדים – אסור לומר לגוי לעשותה ואפילו לרמוז לו אסור, ולדעת האשכנזים – נהגו להקל בשעת הדחק גדול כדי לקיים מצוה^[12].

אמירה לצורך מצוה של הרבים

• כאשר יש חשש שרבים יכשלו באיסור – מותר גם לספרדים לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה לישראל מהתורה בשבת[13].
• מלאכה שאסור לישראל לעשותה מדרבנן – מותר לומר לגוי לעשותה, באחד מן המקרים הבאים:

1. לצורך מצוה.
2. לצורך גדול.
3. במקצת חולי[14].

דוגמאות לאמירה ורמיזה לגוי בשבת

אמירה בהדלקת המקרר

• כאשר נותק החשמל בשבת כתוצאה מקצר חשמלי, ויש כמות גדולה של בשר במקפיא שעלולה להתקלקל, הרי זה הפסד גדול. ועל כן, מותר לקרוא לגוי ולומר לו: "מי שיחבר את החשמל לא יפסיד", והטעם כיון שאדם בהול על ממונו, ויש חשש שאם לא נתיר לו לקרוא לגוי, יתקן הישראל בעצמו^[15].

אמירה בחיבור החשמל

• נותק החשמל בבית פרטי: לדעת הספרדים – אסור לומר לגוי לחברו, ואפילו לרמוז לו – אסור, ואפילו אם התבשיל יצטנן וימנע מעונג השבת. ולדעת האשכנזים – ניתן להקל לומר לגוי לחברו בשעת הדחק גדול^[16].

אמירה להדלקת אור ביהכ"נ

• כבה החשמל בבית הכנסת ויש חשש שיגיעו לידי ריב ומחלוקת – מותר לומר לגוי להדליקו בשבת, ויש לצרף לזה שזה לצורך מצוה של רבים^[17].

אמירה להפעלת מזגן ביהכ"נ

• כאשר חם וקשה לציבור להתפלל מחמת החום – מותר לומר לגוי להדליק את המזגן בבית הכנסת, כיון שזו אמירה לצורך מצווה של רבים וכנ"ל[18].
• כאשר החום גדול מאוד ויש חשש לחולי [כאבי ראש, סחרחורת, קשיי נשימה וכדו'] – יש להקל לומר לגוי להדליק את המזגן אפילו בבית פרטי[19].

אמירה בחימום מי מקוה

• מקוה חם של נשים שטבלו בו גברים – מותר לומר לגוי לרוקן את המים ולהכניס מים חדשים כדי שיתחממו [ובפיקוח ישראל על דיני מקואות], ולמרות שהגוי עושה מלאכות שאסורות לישראל מדאורייתא – מותר לומר לו לעשותן, כיון שיכול לצאת מכאן מכשול לרבים, וה"ה אם המקווה ריק ממים שמותר למלאתו בשבת כנ"ל[20].

אמירה בהפעלת תנור חימום 

• כאשר שכחו להפעיל את תנור החימום או שכבה התנור ויש קור גדול –
  • מותר לקרוא לגוי להפעיל את תנור החימום בשבת, אם יש שם זקן או חולה אפילו שאין בו סכנה, וכן אם יש ילדים קטנים [ולעניין זה קטן הוא ילד עד גיל שש או שבע].

אך אסור לקרוא לגוי להפעיל את תנור החימום לצורך אדם גדול ובריא, אמנם כאשר יש חשש שיחלה, כגון שהקור גדול מאוד – מותר^[21].

• כאשר קוראים לגוי – ירמזו לו להפעיל את התנור, ואם הוא לא הבין את הרמז – מותר לומר לו במפורש להפעיל את תנור החימום^[22] [ועצה טובה לימות החורף שיהיה בבית בקבוק חימום עשוי גומי כדי שיוכלו לעשות בו שימוש אם יפסיק החימום לפעול][23].

• אסור אפילו להניח לגוי להפעיל את התנור בשבת, כדי שיהא חם במוצאי שבת, אמנם אם הקור גדול מאוד ויש חשש חולי – מותר[24].

אמירה בפתיחת מכתב

• בזמנם היה מותר לתת לגוי לפתוח מכתב סגור שיש בו צורך שהגיע בשבת, ואם לא הבין – יכול לומר לו ברמז לפותחו, כגון: אין אני יכול לפותחו, והוא שיהיה בזה צורך. כיום שלא מקבלים הודעות חשובות במכתב – אין לתת לגוי לפתוח בשבת מכתב, אמנם במקום שיש בו צורך, כגון מכתב רפואי וכדו' מותר[25].

אמירה בפריצת דלת

• ננעל הבית או החדר ואבדו המפתחות או נטרקה הדלת ואי אפשר לפותחה, ויש בו ילד קטן אפילו שישן – מותר לומר לגוי לשבור את הדלת, כיון שיש חשש שכשיתעורר ולא יראה את בני הבית ויפחד ומצב זה נחשב כעין סכנה, ואם אין שם גוי – מותר לשברה אפילו על ידי ישראל[26].
• דלת בית שננעלה וצריך לקחת מהבית בגדים לצורך שבת, או במקרה שנסגר אדם בבית ואי אפשר לפתוח את המנעול – מותר לומר לגוי לשבור את הדלת, כיון שאמירה לגוי אסורה משום שבות ובמקום צורך גדול לצורך שבת התירו שבות על ידי גוי, אך על ידי ישראל – אסור הדבר[27].

אמירה בפריצת ארון הקודש

• ארון הקודש שאבדו מפתחותיו ורוצים להוציא ספר תורה בשבת – מותר לומר לגוי שישבור את דלת ארון הקודש, כיון שזה שבות דשבות שמותר במקום מצוה[28].

ולמרות שאסור לשבור דלת או מנעול של ארון הקודש, כיון שבית הכנסת נחשב כמקדש מעט ועל מקדש נאמר: "את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם", במקרה זה – מותר, כיון שלא נעשה על מנת להשחית אלא לצורך מצוה[29].

אמירה לצורך חולה

• דין אמירה לגוי בשביל חולה – ראה פרק ק"ה בדיני חולה שאין בו סכנה סעיפים מ"א – מ"ב, מ"ז – מ"ח.

אמירה לצורך מילה

• דין אמירה לגוי בברית מילה – ראה פרק ק"ט סעיפים כ"ו – כ"ח וסעי' ל"ד.

אמירה לכבוד המת

• אסור לומר לגוי ללכת אל מחוץ לתחום בשבת כדי לקרוא לקרובי המת שיבואו במוצאי שבת, או ללכת מחוץ לתחום לקרוא לספדן שיבוא במוצאי שבת, אך מותר לומר לגוי בשבת שיצא במוצאי שבת לקרוא לקרובי המת או לספדן[30].

הנאה ממלאכת גוי בשבת

הנאה ממלאכת גוי האסורה מהתורה

• עשה גוי בשבת מלאכה עבור ישראל ואותה מלאכה אסורה מן התורה, כגון: הדלקת אור וכדו' – אסור ליהנות ממלאכה זו בשבת, בין לזה שהמלאכה נעשתה עבורו ובין לאחרים[31].

הנאה ממלאכת גוי, במוצאי שבת

• עשה גוי בשבת מלאכה עבור ישראל ואותה מלאכה אסורה מן התורה – מותר [בין לזה שנעשתה עבורו המלאכה ובין לאחרים] ליהנות ממנה במוצאי שבת, ובלבד שימתינו שיעור זמן "בכדי שיעשה" מצאת השבת, דהיינו – מחשבים משך הזמן שלוקח לעשות את המלאכה במוצאי שבת[32].
• חישוב זמן "בכדי שיעשה" יש לשער לפי הזמן שלקח לגוי לעשות את המלאכה, כגון: אם קטף הגוי פירות ביד או על ידי מקטפת חשמלית, וכן גוי שהביא דבר מאכל מחוץ לתחום (ראה לקמן סעי' מ"א) יש לשער לפי הזמן שלקח לגוי להביאו, כגון: אם הביא בהליכה או על ידי תחבורה ציבורית וכדו'[33].

הנאה מצילום גוי

• ישראל שאמר לצלם גוי שיצלם עבורו תמונות בשבת – אסור להשתמש בתמונות אלו לעולם[34].

הנאה מתאורה שהדליק הגוי

• ישראל שעבר ואמר לגוי להדליק את האור בביתו והדליק הגוי – צריך הישראל לצאת מביתו[35].

מחאה בגוי שמדליק הנ"ל

• ישראל שיושב בביתו בחושך ובא הגוי ורוצה להדליק את האור עבורו – צריך הישראל למחות בו, ואפילו אם הוא [הישראל] מתכוון לצאת מן החדר [וראה להלן בפרק קי"ט בדיני מחאה בגוי][36].

חובת גירוש הגוי הנ"ל

• מחה הישראל בגוי אך הגוי אינו שומע וממשיך לעשות מלאכה עבור הישראל – צריך לגרשו, ואפי' שהגוי מקבל שכר בקבלנות על כל עבודתו עבור הישראל, והטעם – מפני חלול השם, שיחשדו שציווה את הגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת[37].

גוי שהדליק אור עבור ישראל בשבת

הדליק בבית הישראל

• היה ישראל בביתו ובא הגוי והדליק את האור מעצמו ואפי' לא מחה בו הישראל – מותר לישראל להישאר בביתו ואינו צריך לצאת החוצה, כיון שהגוי עשה כן מעצמו, ומכל מקום אסור לו ליהנות מהאור (אפילו אם מחה בו).
• ומדת חסידות להפוך את הפנים מן האור כדי שלא ליהנות ממנו כלל[38].

גוי שהדליק אור נוסף

• היה אור דלוק בבית הישראל ובא גוי והדליק אור נוסף – מותר להשתמש לאורו רק בדבר שיכלו לעשות [אפילו בקושי] ללא האור הנוסף[39] [וכל ההיתר הוא כאשר האורות סמוכים, אבל אם הם במקומות נפרדים – אין ללכת להשתמש באור שהדליק הגוי][40].

אמנם לאחר שכבה האור הראשון [כגון: על ידי שעון שבת וכדו'] – אסור להשתמש באור הנוסף שהדליק הגוי.

גוי שהוסיף שמן לנר

• חדר המואר בנרות של שמן [בלא אור אחר] ובא גוי והוסיף שמן לנרות הדלוקים – מותר ליהנות מאור הנרות עד שיעור הזמן שהיה אמור להיכלות השמן ששמו בערב שבת, וה"ה אם התאורה היתה צריכה להישאר דלוקה עד שעה מסוימת ואח"כ להיכבות משעון שבת ובא הגוי והאריך את הזמן, שאסור ליהנות מאור הנ"ל[41].

הנאה ממלאכת גוי שאיסורה מדרבנן

הנאה ממלאכה דרבנן

• עשה גוי בשבת מלאכה עבור ישראל ואותה מלאכה אסורה מדרבנן – אסור לאותו ישראל שנעשית המלאכה עבורו ליהנות ממנה בשבת, ובמוצאי שבת מותר ליהנות ממנה ובלבד שימתין "בכדי שיעשה", ולאחרים – מותר ליהנות מאותה מלאכה אפילו בשבת עצמה[42].

הנאה מאיסור תחומין

• הביא הגוי דבר מאכל מחוץ לתחום (שאין לחוש שנתלש היום) בשבת – מותר לטלטלו תוך ארבע אמות (1.92 מטר מרובע) במקום שאין עירוב, ובמקום שיש עירוב יכול לטלטלו לכל מקום שבו העירוב[43].
• הביא הגוי דבר מאכל מחוץ לתחום (שאין לחוש שנתלש היום) בשבת – אסור לאדם שהובא בשבילו וכן לבני ביתו לאכלו בשבת, ובמוצאי שבת – צריכים להמתין זמן "בכדי שיעשה".

ולאחרים, שהם לא אורחיו – מותר להם לאכול מזה בשבת עצמה.

אורחים שאוכלים אצלו תדיר – אסור. אורחים שלא אוכלים אצלו בקביעות: אם הביא הגוי לפני שהזמינם – מותר להם לאכול אף בשבת עצמה, אך אם הביא הגוי לאחר שהזמינם – יש להחמיר שלא לאוכלם בשבת, אך במוצאי שבת – מותר להם מיד[44].

• הביא הגוי דבר מאכל לישראל (שאין לחוש שנתלש היום) [כגון: שתיה] בשבת ויש ספק אם הביאו מחוץ לתחום או מתוך התחום – דינו כמו שהובא מחוץ לתחום, וכמו שנתבאר בסעיף הקודם[45].

אמנם, אם בעיר זו מצוי המאכל לקניה והגוי גר בעיר הזאת[46], ואפילו אם יש לגוי שני בתים ורק אחד מהם בעיר – מותר גם לאדם שהובא בשבילו לאכלו בשבת עצמה[47].

שיעור זמן "בכדי שיעשה" בתחומין

• הביא גוי בשבת דבר מאכל מחוץ לתחום עבור ישראל (ראה בסעי' כ"ח), נחלקו הדעות כיצד לחשב "בכדי שיעשה" לאחר צאת השבת:

יש אומרים שהולכים על פי המציאות, ועל כן אם אין רגילות להביא בלילה – יש להמתין שיעור בכדי שיעשה מהבוקר [וראה בהערה]. ויש אומרים שאפילו שאין רגילות להביא בלילה – ממתינים "בכדי שיעשה" מתחילת הלילה.

במקום הצורך או לצורך מצוה – יש להקל לחשב מתחילת הלילה אפילו במקום שאין רגילות להביא בלילה[48].

פתיחת מקרר

• שכחו להעביר את המקרר למצב שבת בערב שבת וצריכים את האוכל שבמקרר – יאמר לגוי בלשון זו: "אם אתה רוצה פרי/מים/מאכל וכדו' – קח מן המקרר", ובאופן זה הגוי פותח את המקרר לצורך עצמו, ובמקום שאי אפשר לעשות כן, יש להקל לומר לגוי במפורש לפתוח את המקרר[49].

אך לא יאמר לגוי אחר כך לסגור את המקרר.

הנאה לא ישירה

• מותר לישראל לבקש מגוי לעשות מעשה שניתן לעשותו בדרך היתר, ובחר גוי לעשותו בדרך איסור או שתוך כדי כך עשה איסור לצרכו.
• ולכן, מותר לישראל לבקש מן הגוי להדיח כליו, אף על פי שלצורך זה הדליק הגוי את האור או שחימם את המים כדי שלא יתקררו ידיו, ומותר ליהנות מהכלים והאור [אמנם אין להניח לו להדליק את המדיח, משום אוושא מילתא][50].

הנאה ממלאכת גוי לעצמו

• מלאכה שעשה גוי עבור עצמו או עבור חולה שאין בו סכנה [כגון: הדלקת אור וכדו' שאין חשש של שמא ירבה] – מותר לישראל אחר ליהנות ממנה[51].

הנאה מהדלקת אור במקום ישראלים וגויים

• ישראלים וגויים שהיו במקום אחד, ובא גוי והדליק את האור: אם הרוב גוים – מותר להשתמש באורו, ואם הרוב ישראלים או אפילו מחצה על מחצה – אסור להשתמש באור, אלא אם כן ברור לכל שהדליק את האור לצורך עצמו[52].
• ישראלים וגוים שהיו במקום אחד, ובא גוי והדליק את האור לצורך גוים וישראלים, אפילו שרובם גוים – אסור להשתמש באור והטעם כיון שגוף הישראל נהנה ממלאכה[53].

הנאה מהדלקת גוי

• ישראל שאמר למשרתו הגוי ללכת עמו למקום חשוך, והדליק הגוי אור או פנס מעצמו כדי שיראה טוב יותר – אסור להשתמש באורו, למרות שהגוי עשה לעצמו כדי לראות טוב יותר, והטעם – כיון שעיקר הליכתו לצורך הישראל[54].
• מלאכה שעשה גוי עבור עצמו כאשר יש חשש של שמא ירבה עבור הישראל, כגון: תלש הגוי עשבים בשביל בהמתו ונשאר מהם – מותר לישראל להשתמש בהם לצורך בהמתו ובתנאי שאינו מכירו, אבל אם הגוי מכירו – אסור לישראל להשתמש בהם, כיון שחוששים שמא הגוי ירבה בשבילו[55].
• נר שדולק בשבת ונוצר פחם בראש הפתילה, כך שקשה לקרות לאורו – מותר לומר לגוי: "הנר אינו מאיר יפה" או: "איני יכול לקרות לאור הנר" אף על פי שיודע שהגוי יתקנו, וה"ה בימינו למנורה שמופעלת על ידי דימר שהייתה דולקת, ובא הגוי והגבירה, והטעם – כיון שאינו מדליק אור חדש אלא מוסיף על הקיים[56].

הנאה מהבערת מדורה לחולה

• הדליק הגוי מדורה לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה – מותר לישראל אחר ליהנות מן המדורה ואין חוששים שמא ירבה בשבילו. ויש אוסרים ליהנות ממדורה שהדליק הגוי שמא ירבה הגוי בשבילו. להלכה – מותר, אך אם מרגיש שהרבה בשבילו – יש לאסור, וה"ה במזגן[57].

הנאה ממלאכה דאורייתא בדבר מאכל לעצמו

• גוי שאפה פת בשבת כדי למכור לגויים [באופן שיודע שניפו את הקמח כדבעי, ובתנור של הגוי לא אפו דבר טרף[58]] – אסור להנות ממנו, והטעם שהחמירו בזה יותר מכל מעשה גוי אחר שעשה לעצמו, הוא – שמא יאמר הישראל לגוי לאפות (כיון שבדבר מאכל חוששים יותר מאור וכדו'), ועוד יש כאן חשש של מוקצה כיון שהפת היתה בבין השמשות קמח ואינו ראוי לאכילה. אמנם אדם שנמצא בכפר יחידי ואין לו מה לאכול, והגוי אפה את הלחם על מנת למוכרו לגויים אחרים[59]– יש להקל, אמנם לצורך לחם משנה – לא יקח^[60].

הנאה מחימום מים

• גוי שהרתיח מים בשבת כדי להכין מהם קפה עבור עצמו – אסור לישראל לשתות את הקפה, אמנם אם יש לישראל כאב ראש ומרגיש צורך גדול לקפה – יש להקל [ולכן יש להיזהר שהגוי לא יוסיף מים למיחם ובפרט במקומות ציבורים][61].
• אסור ללכת לבית קפה של גויים ולקחת כוס קפה בשבת, אע"פ שלא משלמים במקום, כיון שהגוי מכין את הקפה עבור ישראל וה"ה בבית מלון אם מבשלים או אופים עבור היהודי דבר מאכל[62].

הנאה מבישול לחולה שאין בו סכנה

• בישל הגוי לצורך חולה, בין לחולה שיש בו סכנה ובין לחולה שאין בו סכנה – אסור לבריא לאכול מהתבשיל, מפני שחששו חכמים שמא יבשל הגוי כמות גדולה על מנת שישאר מהתבשיל גם לבריא [ובדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שולחן מלכים – יש בו גם משום בישולי גויים][63].

הנאה מקטיפת פרי

• גוי שקטף פירות או דג דגים וכיו"ב עבור עצמו בשבת – אסור אפילו לטלטלם, ובמוצאי שבת – מותרים מיד^[64].

הנאה ממוזיקה

• זקן שקשה לו להירדם בלי מוזיקה – אסור לומר לגוי להדליק עבורו, אמנם אם הגוי הדליק עבור עצמו – מותר ליהנות מכך[65].

גוי בלקיחת סחורתו מישראל בשבת

• גוי שקנה סחורה מישראל בימות החול ובא לקחתה מן הישראל בשבת, אם ניתן – יש למונעו[66].

תשלום חוב בסחורה

• גוי שהביא סחורה לישראל כתשלום עבור חובו – מותר לישראל לתת לו את מפתח המחסן כדי שהגוי יכניסה למחסן בעצמו[67]. ובמקום הפסד גדול – מותר לישראל לעמוד לידו בשעה שסופר ומודד את הסחורה, כדי לראות שאינו טועה או מטעה בספירה ובמדידה, אך אסור לו לדבר עם הגוי בענייני העסק כלל[68].

פריקת סחורה בשבת

• הביא הגוי סחורה של ישראל בשבת – אסור לומר לגוי לפרוק אותה מן המשאית וכדו' אל המחסן. ואפילו אם לא אמר לגוי לפרוק והגוי מעצמו רוצה לפרוק לתוך המחסן – צריך למחות בו [כיון שאין כאן הפסד מרובה], אמנם במקום הפסד מרובה – מותר כמבואר בסעיף הקודם[69].
• משק שיש בו לול תרנגולים מטילות וצריכים לאסוף את הביצים מידי יום על מנת שלא ינזקו הביצים – מותר להעסיק גוי בקבלנות [דהיינו שיסכם עימו מחיר עבור כל עבודתו], שיאסוף את הביצים[70].

השגחה בחליבת גוי

• מותר לישראל להשגיח על גוי שחולב פרות או עושה גבינות מהחלב שלו (של הגוי) בשבת [כדי שיהיו מותרים באכילה לישראל ויוכל לקנותם אחרי השבת][71], אף על פי שהגוי עושה זאת מתוך מחשבה למכור לישראל אחר השבת, כיון שכל זמן שהגוי עוסק בחלב החלב עדיין שלו ולטובת עצמו הוא עושה[72].

מלאכת גוי לצורכו

אמירה בבישול לצורך הגוי

• אסור לומר בשבת לעובדת גויה העובדת בבית ישראל, לבשל דבר מאכל השייך לישראל לצורך עצמה, אפילו אם אין מזונותיה על הישראל וכל שכן אם מזונותיה עליו[73]. אמנם, מותר לומר לה לבשל דבר מאכל השייך לה לצרכה^[74].

מלאכת גוי בבית ישראל

• אסור לאפשר לגוי לעשות מלאכה [שאי אפשר לעשותה בדרך היתר] בביתו של ישראל עבור הישראל בשבת, ואפילו אם הגוי עושה מלאכה אסורה בבית הישראל עבור ישראל מעצמו – צריכים למחות בו[75].

• גוי שעובד בבית של ישראל ורוצה לעשות מלאכה עבור עצמו, אם ניכר שהמלאכה לצרכו – מותר^[76].
• אסור לומר לגוי אפילו מערב שבת לעשות מלאכה בשבת עבור ישראל, אף על פי שנקבע תשלום מראש על המלאכה, בין אם חישוב התשלום בקבלנות או בשכירות, כיון שמתנה עמו לעשות את המלאכה בשבת[77].

מלאכת גוי בשבת

• אסור לתת לגוי מלאכה לעשותה אפילו ביום חול[78], אם יהיה מוכרח לעשותה בשבת, כגון: כאשר נותנה לו סמוך לשבת וקוצב לו זמן לעשותה עד מוצאי שבת, או אם שולחו לקנות כאשר יום השוק הינו בשבת בלבד. אולם במקום הפסד גדול – יש להקל אם קצץ עם הגוי (נקבע תשלום מראש עבור כל המלאכה), ובלבד שלא יעשה את המלאכה בבית ישראל ולא יאמר לגוי במפורש לעשותה בשבת[79].

אמנם, אם לא קוצב לו להשלים את המלאכה עד מוצאי שבת, והיתה המלאכה מוכנה במוצאי שבת – מותר ליהנות ממנה[80].

• מותר לתת לגוי מעות כדי שישקיע אותם במניות וכן שישא ויתן בהם, אף על פי שנושא ונותן בהם בשבת, ובלבד ששכר שבת בהבלעה עם שאר ימים, אמנם אסור לומר לגוי לקנות בשבת מניה מסוימת [ולגבי להשקיע במניות של יהודים מחללי שבת ראה בפרק קכ"ב סעיפים ו', ס"ט][81].

משלוח מכתב ע"י גוי

• מותר לשלוח מכתב לחו"ל בדואר למרות שייתכן שיימסר בשבת וניכר במכתב שנשלח ע"י יהודי [כגון שכתוב עליו שנשלח מ"ישראל" או שכתוב עליו שם של יהודי][82].

אמנם אם שולח בערב שבת בדואר 24 – אסור, כיון דהוי כאומר לו שיחלל שבת בעבורו[83].

מלאכת גוי בשבת

• אסור לתת לגוי מלאכה [כגון: לתקן נעלים או לתפור בגד וכדו'] לעשותה אפילו ביום חול, אם יהיה מוכרח לעשותה בשבת, כגון: כאשר נותנה לו סמוך לשבת וקוצב לו זמן לעשותה עד מוצאי שבת. אמנם, במקום צורך גדול מאוד – יש להקל אם קצץ ובלבד שלא יאמר לו במפורש לעשות בשבת[84].

לבישת בגד שנעשה בשבת

• אומן גוי שעשה בגד באופני ההיתר והביאו אל הישראל בשבת – מותר ללבשו בשבת. ויש אומרים שאם יודע בוודאות שהגוי גמר את מלאכת עשיית הבגד בשבת – אסור ללבשו בשבת, ורק אם יש צורך – מותר, ויש לחוש לדבריהם[85].

לקיחת מוצרים מבית האומן בשבת

• אסור לקחת כלים ומלבושים מבית האומן [כגון: חייט וכדו'] בשבת וביום טוב, בין אם האומן גוי ובין אם הוא ישראל, מפני מראית העין[86].

לקיחת סחורה מחנות גוי

• מותר לישראל לקחת חפץ או מלבוש וכדו' מחנות של גוי שאינו אומן שמכירו ולהשתמש בו בשבת, בכפוף לשני תנאים: א. שהגוי אינו אומן שעושה את החפצים האלו, אלא רק סוחר בחפצים[87]. ב. שלא קוצץ עמו את דמי המקח (דהיינו שלא מסכמים את גובה התשלום) בשבת[88].

אמירה למומר

• פשוט הדבר שאין לומר לישראל שאינו שומר תורה ומצוות לחלל את השבת עבור ישראל השומר תורה ומצוות, ואפילו שהוא פטר עצמו מקיום מצוות, מן השמים לא פטרוהו וחייב בכל המצוות כולן[89].

סיוע למחלל שבת

• אסור להכשיל מי שאינו שומר תורה ומצוות בחילול שבת, כגון להושיט לו דבר מאכל שידוע שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום לפני עוור לא תתן מכשול[90] [ואפי' אם הדבר מאכל שייך לאותו שאינו שומר תורה ומצוות[91]], ואפי' אם יכול לקחתו לבד – אסור להושיטו לו משום מסייע[92].

אמנם, אם נראה שלא יוציא מרשות לרשות – מותר להושיט לו כנ"ל.

• המהלך ברחוב ביום שבת ונשאל על ידי נהג ישראל הנוסע בשבת כיצד להגיע למקום מסוים – אם ברור לו שאין חשש פיקוח נפש, יאמר לו שאינו יודע^[93].
• המהלך ברחוב בארץ ישראל ביום שבת ונוסעים מכוניות בכביש – אסור לו לחצות את הכביש עד שיחלפו המכוניות והכביש יתפנה[94].

מלאכה בבהמה

• דיני מלאכה בבהמה – ראה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"ו) שימוש בבעלי חיים בשבת.

[1] ישנה מחלוקת האם אמירה לגוי אסורה מדאורייתא או שזה רק איסור מדרבנן.

כתוב בתורה (שמות י"ב, ט"ז): "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ופרש"י: "לא יעשה בהם – אפילו על ידי אחרים".

וכתב הרמב"ן שם: "פירש רש"י: אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה וכו' אם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו: אמירה לגוי שבות (שבת ק"נ ע"א), וזה דבר מבואר בגמרא. אבל מצאתי במכילתא: כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כ"ג, ג'), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו, דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר: אינו צריך, והלא כבר נאמר (להלן כ', ט'): ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו', ע"כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו – מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו – אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש"י בגמרא בבא מציעא (צ א): וכו' וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן". וכן כתב הדעת זקנים מבעלי התוס' שם.

וכן כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ו ה"א): "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' ודבר זה אסור מדברי סופרים".

וז"ל הבית יוסף (סי' רמ"ד סעי' ג'): "כתב סמ"ג במצוות לא תעשה סימן ע"ה (כד ריש ע"ד) (הביא את המכילתא הנ"ל וכתב): אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה".

וראה בברכי יוסף (סימן רמ"ג סעי' א') שכתב בשם רבינו ישעי' הראשון (שו"ת הרי"ד סימן מ"ה) שהיתה לו גירסא אחרת במכילתא: "ונמצא שר' יאשיה ור' יונתן חלקו בדבר זה, וכל סוגיא דתלמודין כר' יונתן אתיא". והכי נמצא בבלי בגמ' שבת ק"נ ע"א ובגיטין ח' ע"א ועוד שאמירה לגוי שבות היא.

[2] כתב רש"י (ע"ז ט"ו ע"א ד"ה "כיון"): "אבל על השבת לא נצטוו בני נח, ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור". ובדף כ"ב ע"א ד"ה "לו" כתב: "לא יאמר ישראל – טול אתה חלקך בשבת לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו". וביאר הגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ו' הלכה א'): "אסור ליתן לנכרי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי לחומרא".

וכתב שולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון סימן רס"ג סעי' ח'): "והענין הוא דהנה ב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר, א' משום שהאחר עושה בשבילו, וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו, שצריך למחות בידו כדאיתא בדף קכ"א אדעתא דישראל מי שרי. וכו' והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו, דיש שליחות לנכרי לחומרא, כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו, ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בה.

אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצך, וזהו איסור ב', דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו וכן להזמין את עצמו לכך, דהיינו להחשיך על תחום וכיוצא בזה, דתרווייהו נפקא מהאי קרא, עיין בתוס' דף קי"ג ע"ב, ובתרווייהו שרי בלשמור פירות, דהתם לא שייך איסור שליחות אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו".

אבל הרמב"ם כתב (הלכות שבת פרק ו' ה"א): "אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת וכו' ודבר זה אסור מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן". ראה שדי חמד (כללים מערכת א' אות קס"ד) בהרחבה.

[3] כתב השו"ע (סי' ש"ז סעי' ב'): "אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת, אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו – אסור לומר לאינו יהודי לעשותו; ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת – אסור".  וראה עוד שם בסעי' כ"ב.

[4] כתב החיי אדם (כלל סב סעי' א'): "כל דבר שאסור לעשות או לדבר – אסור גם כן לומר לנכרי. לפיכך אסור לומר לנכרי לשכור לו פועלים שיעשו מלאכה אחר שבת. ונראה לי דאפילו לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר שבת – אסור". וכתב בנשמת אדם שם (ס"ק א'): "אף שבש"ע כתב לשכור לו פועלים בשבת, נ"ל דלאו דוקא דהא אסור לומר לישראל היה נכון עמי לערב, וכל שכן דאסור לומר לשכור פועלים לערב וכן כתבו תוס' שבת דף ק"נ ד"ה מה לי". והביאו המשנ"ב שם (ס"ק ט'). וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י"ד): "ואפילו לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר שבת – אסור. חיי אדם כלל ס"ב אות א'. ופשיטא דאסור לומר לעכו"ם שיעשה לו מלאכה למחר. הרדב"ז בתשובה סימן תרפ"ד, ברכי יוסף אות ד'".

[5]כתב בשו"ע ורמ"א (סי' ש"ו סעי' ו'): "חפצי שמים – מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן, והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"א), כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וטעם ההיתר הובא בגמ' שבת (קי"ג ע"ב): "'ממצוא חפציך', חפציך – אסורין, חפצי שמים – מותרין". והביאה המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה). ומה שאסור להזכיר סכום מעות ראה גם שו"ע (שם סעי' ג'). וביאר הטעם הכה"ח שם (ס"ק כ"ה): "פירוש אפילו אי אפשר בענין אחר – אסור להזכיר סכום מקח. מגן אברהם ס"ק ו'. והטעם כתב הרב המגיד, לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו, ולכך אסור". וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק נ').

[6] וראה בהערה ג' וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק י"ח).

[7] כתב השו"ע (סימן רס"א סעי' א'): "ומותר לומר לאינו יהודי, בין השמשות, להדליק נר לצורך שבת; וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה".

וכתב המג"א (שם ס"ק ז'): "אם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה, דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת – אסור לומר לעכו"ם. ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי, דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מבית הכנסת, וכן משמע במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "אפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסעי' ד' דאחר קבלת שבת – אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה, מכל מקום לענין אמירה לאינו יהודי לא מחמרינן טפי מבין השמשות" וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ט"ו).

וכתב השולחן ערוך הרב שם (סעי' ג'): "אבל אם הוא חצי שעה קודם הלילה, שאז אפשר שכל מקומות ישראל קיבלו כבר את השבת – אסור לעשות ע"י נכרי, אפילו דבר שהוא משום שבות, אפילו קודם בין השמשות, אם הוא לדבר הרשות ואין שם שעת הדחק, אבל לדבר מצוה או לצורך גדול – מותר לעשות ע"י נכרי אפילו מלאכה גמורה ואפילו בבין השמשות אף על פי שכבר קבלו השבת, שאין מחמירים בקבלת שבת יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת אלא לענין לעשות בעצמו, אבל לענין אמירה לנכרי – אין מחמירים יותר מבין השמשות בלא קבלת שבת, שמותר לעשות בו כל מלאכה ע"י נכרי לדבר מצוה או צורך גדול כמו שנתבאר".

[8] ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ב): "וכן מותר לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר ביום שמת בו אביו, דמאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כלצורך גדול. רש"ל בתשובה סימן מ"ו, ט"ז סוף סימן זה, מגן אברהם ס"ק ו'".

[9] כתב הרמ"א (סי' ש"ז סעי' כ"ב): "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת – אסור לרמוז לו לעשותו; אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת". ובמשנ"ב שם (ס"ק ע"ו): "דגם זה הוא בכלל אמירה לאינו יהודי, כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת. וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, וע"כ אסור לומר לאינו יהודי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר". וראה עוד כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ק"ן).

וראה בשו"ע (סי' רע"ו סעי' א' סי' שכ"ה סעיפים י'-י"ג) דאפי' לא אמר לו כלום והגוי עשה מעצמו בשביל ישראל – אסור לישראל להנות, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ה). וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קכ"א).

[10] כתב הבית יוסף (או"ח סימן ש"ז): "כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשפ"ד, ח"ד סי' רע"ז) דסחורה הנפסדת בספינה על ידי גשמים – אסור לומר לגוי להוציאה, שלא התירו לומר: 'כל המכבה – אינו מפסיד' (שבת קכ"א ע"א, כתובות ע' ע"ב) אלא בדליקה. וכן כתב האגור (סי' ת"נ) בשמו וכן דעת סמ"ג (לאוין ס"ה, ט"ז ע"ג) והתרומה (סי' רמ"ו), שכתבו: בדליקה התירו לומר: 'כל המכבה – אינו מפסיד', ובפרק המדיר (כתובות ע' ע"ב) קאמר: למעוטי שאר איסורי שבת, לאפוקי מהלכות גדולות (הלכות שבת פט"ז, י"ט ע"א) שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת. וכן כתוב בסמ"ק (סי' רפ"ב עמ' רצ"ה), אלא שמסיים בה דשמא הלכות גדולות ר"ל כל שיש בו הפסד ממון – הכל מותר, ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד ממון, עכ"ל. והרא"ש כתב בפרק כל כתבי (סי' י') דברי הלכות גדולות לפסק הלכה: בדליקה – התירו לומר: 'כל המכבה – אינו מפסיד'. כתב בהלכות גדולות דהוא הדין לבידקא דמיא. וכן נראה, דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד", עכ"ל.

ובשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ט) כתב: "סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו, או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד – מותר לקרות אינו יהודי, אע"פ שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי: 'כל המציל – אינו מפסיד', כמו בדליקה שהתירו לומר: 'כל המכבה – אינו מפסיד'. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא", עכ"ל (ועיין  בשו"ע סי' של"ד סעי' כ"ו שסתם לקולא). ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ח), ז"ל: "ומסיים על זה דיכול לקרות לאינו יהודי, והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא, כגון להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וכה"ג, דאילו טלטול מוקצה בעלמא או מרשות היחיד לכרמלית, אפילו לצוות לאינו יהודי בהדיא שיעשה זה ג"כ – מותר". ועוד שם (ס"ק ס"ט), ז"ל: "מותר לקרות וכו' – דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו, אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה דאורייתא", וכתב בס"ק ע"א: "ויש מי שאומר וכו' – והמיקל לא הפסיד, וכן סתם המחבר לקמן בסי' של"ד סעי' כ"ו, ולקרות לאינו יהודי להראות לו ולא לומר לו – לכו"ע שרי". וראה עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס').

[11] וכל ההיתר הוא לומר לגוי: "כל המציל – אינו מפסיד" וכמו שכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע'): "ולומר לו בלשון נוכח: 'אם תציל לא תפסיד' – אסור".

[12] כתב הבית יוסף (סימן ש"ז), וז"ל: "כתב הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נ"ו ע"א ד"ה ונמצא וד"ה אבל) בשם בעל העטור (הל' מילה מ"ט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת, וטעמו לפי שהוא מפרש השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי בה"ג (הלכות מילה, כ"ג ע"ג), והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם הרמב"ם לפי שטתו, אבל הרי"ף (נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א) והרמב"ם חולקים על זה, דאפילו לצורך מילה – לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה, וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי". ופסק השו"ע בסעי' ה' כדעת הרמב"ם והרי"ף, דלא כבעל העיטור, וא"כ לדעת מרן – אסור לומר לגוי לעשות מלאכה מדאורייתא אפי' במקום מצווה.

וכתב הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ב'): "יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לאינו יהודי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". היינו, שרק רצה לסנגר על המנהג, וליה – לא סבירא ליה.

וכתב במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד): "השל"ה החמיר אף לצורך גדול, ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו, וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית, ובפמ"ג מצדד להקל להדליק ע"י אינו יהודי במוצאי שבת לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות, וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה, דבודאי מותר כדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש". ועוד כתב משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק כ"ד): "ע"י אינו יהודי במקום מצוה, מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה, וכן עיקר, כי דעה זו היא רק דעת יחידאה, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה, ואך לענין מילה מצדד המג"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו".

[13] כתב המשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק כ"ה): "ומ"מ מותר לומר לאינו יהודי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [חיי אדם כלל ס"ב סעי' י"א בשם הפנים מאירות ח"א סי' ל'] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב". וראה בכלכלת שבת (אמירה לגוי אות ט'). וראה לקמן בהערה י"ז.

[14] כתב השו"ע (סימן ש"ז סעי' ה'): "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".

[15] ראה בהערה י'.

[16] ראה בהערה י"ב. ראה בחזו"א (סי' נ' אות ט') שבהדלקת חשמל יש בו משום בונה ואיסורו מהתורה וראה בהרחבה במאמר מרדכי ח"ד פרק פ"ג הערה ט"ו. וראה בשו"ת קול אליהו (שבת פ"י שאלה ג').

[17] וראה בהערה י"ב. וכתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ט"ל): "ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבית הכנסת משבת ליום טוב וכן ביום הכפורים קודם נעילה, כתב הברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג': אי איישר חילי אבטליניה, דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה, והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפילו לצורך גדול כמבואר בסימן רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכל שכן לדידן דקבלנו הוראות מרן, ומוכח שדעתו כמאן דאמר להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סימן ש"ז, והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג ודחה דבריו בטוב טעם יעו"ש. וכן הנודע ביהודה בחלק אורח חיים סימן ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו יעו"ש, והביאו המחזיק ברכה שם אות ג' יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים חלק ב' סימן מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבית הכנסת ולכבות".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"ו): "יען כי ראיתי להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' תנ"ו שנשאל איך ביום טוב ראשון של חג בא גוי רץ מן ויריי"א לשלנוקי ששלחוהו בעד אתרוג, ויש דרך יותר מן י"ב מיל, דלדידן דקיי"ל כמאן דאמר י"ב מיל הוי דאורייתא, נמצא יש כאן איסור תורה, והעלה דעכ"ז שרי לשלוח ע"י גוי משום דהוי מצוה דרבים שהעיר כולה יתבטלו ממצות לולב ביום טוב ראשון דהוא דאורייתא, וגם איכא עגמת נפש טובא לכל אנשי העיר, וכמו כן נראה בשופר שמותר לומר לגוי להביאו ביום טוב מחוץ לי"ב מיל בשביל עיר אחת שאין להם שופר, ועוד שהרי במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה דאורייתא, וכ"ש כאן דחוץ לי"ב מיל איכא מאן דאמר דהוי דרבנן, אמנם זה דוקא בשביל ציבור, אבל בשביל יחיד ירא אני להתיר עד שיסכימו גדולים בדבר, דאע"ג דמעשים בכל יום שנוהגים היתר אפילו היחידים ואין אנחנו מוחין, מ"מ אין לנו לעשות בעצמינו שיאמרו התירו פרושים את הדבר עכ"ד ע"ש, על כן גם אנא עבדא חושש אני להתיר בנדון זה, דאית ביה איסור בשביל יחיד בהיכא דאינו צורך אותו היום, דבזה יש לעשות ס"ס להחמיר. וכו' אשר על כן הגם בהיכא דכל אנשי העיר לית להו לולב ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא ולית להו שופר ביום שני של ראש השנה דחל יום ראשון בשבת דאם לא יביאו ע"י גוי תתבטל מ"ע דאורייתא דנטילת לולב באותה השנה לגמרי, וגם תתבטל מצות שופר לגמרי, דמלבד יקר המצוה שהיא מן התורה איכא עגמת נפש טובא להקל בביטול שתי מצות אלו, דהא ודאי העושה במעשה כסברת המתירין הנז"ל להביא ע"י גוי אין מזחיחין אותו, ויש לו על מה לסמוך סמוכין דאורייתא על סברת המתירין, ובפרט דאיכא ס"ס טובא, אבל לצורך יחיד יש לחוש לדברי מהרש"ל ז"ל ואין להתיר".

ולכן במקום שיש צער גדול ויש חשש שיהיו מריבות בין באי הבית הכנסת לגבאים, ויש כאן צורך מצווה דרבים על מנת שיכלו להתפלל – יש להתיר לומר לגוי להדליק את האור.

[18] ראה בהערה הקודמת ובהערה י"ב, ולכן אם החום גדול ממש עד שיש חשש לחולי – מותר לומר לגוי להדליק את המזגן בבית כנסת שיש בו צורך של מצוה דרבים. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ה).

[19] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז), וראה לקמן בהערה כ"א.

[20] ראה בהערות י"ב – י"ג. בכל אופן, לצורך מצות טבילה אפשר להקל לומר לגוי, והטעם הוא – משום שיש כיום יצר הרע גדול למנוע מאשה להטהר במקווה. וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' כ"ו), וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ג אות ב').

[21] כתב הבית יוסף (סימן רע"ו): "כתוב בהגהות מרדכי פרק קמא (סי' תנב) בשם רבינו שמחה על המדורות שהשפחות עושות בבית אדוניהם, שאם ראה ישראל ושתק, אדעתיה עביד, כיון שהעצים שלו, וכל הני דפרק כל כתבי דאמרינן בשביל גוי – מותר, היינו שהגוי עושה מלאכה בשלו, אבל בשל ישראל אפילו בבית גוי – אסור, ואחר כך הביא תשובת רבינו ישראל שמתיר להתחמם כנגד מדורת הגוי הנעשה בשביל ישראל, כי ראה אביו ורבינו משולם שהיו פרושים שמתחממים וכן גדולי עולם, וטעמא משום דהכל חולים אצל הקור, ואם אינם חולים לפחות הם מצטערים, ואמרינן (כתובות ס' ע"א): גונח – יונק חלב בשבת, ואף על גב דמפרק כלאחר יד הוא, לא גזרו ביה רבנן. ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אפילו האמירה בפירוש, כל שכן אם הגוי עצמו עושה בשביל ישראל שישראל מתחמם כנגדו, והביא עוד ראיות לדבריו: ובהגהות מיימון פ"ו (אות ה) כתוב על מה שהתירו סמ"ג (ל"ת סה, כ ריש ע"ג) והתרומה (סי' רנב) לישראל ליהנות מאש שעשה גוי בעבור תינוק לחממו או לתקן לו מאכל או בשביל חולה שאין בו סכנה, שנאמר מכאן דבתי החורף שהוחמו בשביל קטנים או בשביל העבדים והשפחות שאינם רוצים לישב בקור, שמותרים הגדולים ליכנס וליהנות ממנו, ואפילו להחם בשביל הגדולים התיר ה"ר יום טוב לומר לגוי לעשות מדורה בשבת, כי הכל חולים אצל קור".

ובשו"ע (סי' רע"ו סעי' ה') כתב, ז"ל: "בארצות קרות – מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים – מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא". ובערוך השולחן (יו"ד סי' קט"ז סכ"ג) כתב: "ויש לאדם ליזהר מקור ומחום, כדאמרינן בכמה מקומות: הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, וכל דבר שיש בזה סכנה לאחרים – מצות עשה להסיר הסכנה כמו מעקה סביב בור וגג וכיוצא בזה, כמ"ש בחו"מ סי' תכ"ז, והחיוב הוא דאורייתא ע"ש". וראה עוד כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וה"ה אם הדליקו מזגן בימות החום ולבסוף בשבת התקרר המזג אוויר ונוצר קור גדול בבית – מותר לומר לגוי לכבות את המזגן וכמבואר בסעי'.

[22] ראה בהערה הקודמת שכן כתבו הראשונים שהביא הב"י, וכתב כה"ח (שם ס"ק נ'): "ולומר לעכו"ם בפירוש שיסיק, כל שהקור גדול – יש להתיר באפשר אשל אברהם סעי' ט"ו". ובמשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק מ') כתב, ז"ל: "מותר – ר"ל אפילו לומר בפירוש בשבת להסיק", וכן נמצא עתה בגרסאות החדשות בשו"ע: "מותר לומר לגוי". וראה מש"כ עוד בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ה).

[23] כשאדם לוקח בקבוק גומי צריך לדאוג שיהיה סגור טוב כדי שלא יהיה חשש רחיצה בשבת, וכן  למנוע  את החשש של שריתו זהו כיבוסו או חשש סחיטה.

ואין בסגירתו משום איסור תוקע, כי דבר שאנחנו רגילים לפתוח ולסגור אין בו דין תוקע. ראה במאמר מרדכי שבת (חלק ד' פרק פ"ד סעי' כ"ז, ולעיל פרק ק"ה: חולה שאין בו סכנה).

[24] כתב המשנ"ב (סימן רע"ו ס"ק מ"ב): "ומ"מ להסיק אחר מנחה בשבת שיהא למוצאי שבת אסור מאחר דכבר נתחמם בבוקר. ואף על פי שכבר נתקרר אינו קר כ"כ שיהא האדם נחשב כחולה אצל קרירות זה, ולכן חייבים למחות לאינו יהודי שלא להסיק עוד עד אחר צאת הכוכבים. ומ"מ הכל תלוי לפי הקור ולפי בית החורף", וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ז, נ"א).

[25] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סימן ל"ד): "נשאלתי וכו' על מכתבים הבאים ביום שבת קודש מחוץ לתחום ואינו יודע אם הם על שאלת שלום או של משא ומתן, ואם יניחם עד מוצאי שבת יש לו צער ביום שבת אם לא יקראם, אם מותר לפתחם ע"י גוי ויקראם בו ביום או צריך להניחם עד מוצאי שבת. תשובה וכו' ואם היא חתומה, כתבו האחרונים ז"ל לפתחה ע"י גוי, ורק לא יאמר לגוי בפירוש לפתחה, ואם אין הגוי מבין מעצמו לפתחה – יוכל לומר לגוי: אין אני יכול לקרות זה הכתב כל זמן שהוא אינו פתוח ואין אני יכול לפתחו בידי, ואז הגוי יבין מעצמו ממילא ויפתחנו, כן העלו האחרונים ז"ל, וכן המנהג פשוט. והגם כי יש קצת מתירים לפתחה אפי' ע"י ישראל, אין הדין כן, והכי עמא דבר שלא לפתחה ע"י ישראל אלא רק ע"י גוי, וכנז' כל זה באחרונים ז"ל". וכן כתב בספרו בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סע' י"ג).

וז"ל השו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ג): "אין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"א) "ולקרוע אגרת המחותם, אפילו אם יזהר שלא ישבור אותיות החתימה רק יקרע הנייר שסביבה, ג"כ אסור לכו"ע, ואפילו לומר לאינו יהודי – יש ליזהר אם לא לצורך גדול. ובאגודה כתוב שיאמר לאינו יהודי: איני יכול לקרותו כל זמן שאין פתוח, ואם יבין האינו יהודי מעצמו ויפתחנו – לית לן בה".

ובביאור הלכה שם (ד"ה "הנייר") הוסיף: "הפרי חדש ביו"ד סי' קי"ח כתב דישראל הפותחו יש בזה חיוב חטאת לכו"ע, דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן, ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו, וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן, ובתשובת חכם צבי סימן ל"ט פליג על זה והתיר על ידי עובד גילולים ולא ביאר טעמו. ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי, והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש, משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע, אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עובד גילולים, ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכולי עלמא פטור, ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו, דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה], משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר. ובאמת לא ברירא סברתו וסברת החכם צבי בזה דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו, וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצריכה לגופה, אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג, בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י, וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דסבירא ליה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וע"כ מותר על ידי עובד גילולים במקום צורך דהוי שבות דשבות. אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר – חייב לר"י, א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן, ואפילו ע"י עובד גילולים יש ליזהר, וכן המג"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות, ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עובד גילולים, ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר, ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במשנ"ב בשם האגודה".

וכתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ק"ד): "ובעניין אם מותר לומר לעכו"ם לפתוח האגרת אם הוא חתום או קשור, הפרי חדש ביורה דעה סימן קי"ח אות ח"י כתב דקלקול הנייר כדי לפתוח הוי מתקן ולא שרינן אמירה לגוי באיסור דאורייתא אפילו לדבר מצוה יעו"ש, אבל הרב חכם צבי בתשובה סימן ט"ל חולק עליו וכתב דאסר את המותר וגם נשא ונתן עם הפרי חדש פנים אל פנים ולא מצא מענה יעו"ש, וכן כתב בשאילת יעבץ סימן ק"מ להתיר לפתוח אגרת חתומה, וכתב שכך קבל גם כן מהגאון אביו ז"ל יעו"ש, והביא דבריהם השערי תשובה אות י"ז. וכן משמע בספר צדה לדרך דמותר לומר לו שיפתח כיון שאינו יודע מה כתוב בו ושמא יש הצלת נפשות, ובמהרי"ל הלכות יום טוב מתיר אפילו לישראל עצמו, והביאו דבריהם אליה רבה אות ל"ב והערך השלחן אות ט' יעו"ש. ועיין סימן תקי"ט במגן אברהם ס"ק ד' וט"ז סוף ס"ק ה' מה שכתבו על דברי מהרי"ל הנז' יעו"ש. ולענין דינא נראה דלכתחלה יש לומר לגוי דאינו יכול לקרותו אם אינו פתוח כדי שיבין מאליו ויפתח וכמו שכתבנו באות הקודם, אבל אם לא הבין אז יאמר לו שיפתח". אמנם כיון שבמכתבים שלנו אין בהם משום הצלת נפשות, לכן לא יאמר לגוי לפתוח את המכתב. אמנם במקום שיש צורך כגון רופא וכדו' – יש לרמוז לגוי, ואם לא הבין – יאמר לו בפירוש.

ולגבי עצם הקריאה בו ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ד), וראה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ע' עיון ולימוד בדברי חול, סעי' ב'-ג').

[26] כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ג): "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה". וכתב על זה המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ל"ח): "ננעל הדלת בפני התינוק – שובר הדלת ומוציאו, אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה, אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות, ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין – ג"כ שרי, כיון שאינו מכוין לזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק פ') וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' נ"ה).

ועוד כתב כה"ח (סי' רע"ו ס"ק ל"ד): "אם גילו החוזים בכוכבים שביום שבת קודש הבא ילקה השמש ויחשך העולם ולא יראו איש את אחיו, אי שרי לומר לגוי בחול שביום שבת קודש שעה אחת לפני אימת החשיכה שידליק נרות בבית ישראל, כיון שיש להם פחד גדול וצער בעלי חיים ובמקום צער לא גזרו רבנן, ומה גם צער קטנים וחשש גניבה, עיין להרב שבת של מי בקונטריס יעקב לחק לימוד ד' שנשאל בזה והתיר, פתח הדביר אות ז'".

[27] עיין שו"ע (סי' שי"ד סעי' ז' בסופו). בא"ח (ש"ש פרשת ויקהל סעי' ט'), וז"ל: "לפיכך פותחת של עץ ושל מתכת שהם חזקים – אסור להפקיע ולשבר אם נאבד המפתח, דזהו סתירה גמורה ואסורה אפילו בכלים. ומיהו מותר לפתחם במחט או מסמר וכיוצא, וכן אסור להסיר הצירים שאחורי התיבה כדי לפתוח התיבה, מפני שהם תקועים בחוזק, וה"ז סתירה גמורה, ורק ע"י נכרי במקום מצוה וצורך אותו היום, יש להקל בין בשבירת הפותחת בין בהסרת הצירים".

כיון ששבירה היא דרך קלקול והוא רק שבות, כדאיתא במשנה (שבת ק"ה ע"ב): "וכל המקלקלין – פטורין", ופסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק א' הלכה י"ז): "כל המקלקלין – פטורין, כיצד? הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה -הרי זה פטור. חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה – הרי זה מקלקל ופטור, אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל – פטור", עכ"ל. ובשבות ומקום מצוה – לא גזרו אמירה לגוי, ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ה').

[28] ראה בהערה קודמת. וכתב כה"ח (סי' שי"ד ס"ק נ"ו), וז"ל: "…שהורה הלכה למעשה בנאבד המפתח של היכל שיביאו עכו"ם וישבר הפותחת, כיון דמקלקל אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזור".

ובעניין הס"ת דאינו מוקצה, ראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ע"ח הערה י"ד), ואף לאוסרים שם נראה שמשום מצווה דרבים וכבוד הציבור – יש להקל, וראה בשו"ת מאמר מרדכי  (ח"ד סי' ס' ושם פרק פ"ג סעי' י"ב, כ"ה).

[29] וכתב הבית יוסף (או"ח סי' קנ"א): "כתב המרדכי פרק בני העיר (סי' תתכו): בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי (דברים פיסקא סא): מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר (דברים יב ג): ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן ליי' אלהיכם, ואם נתץ על מנת לבנות -שרי, דההיא נתיצה בנין מיקרי, עכ"ל".

כתב הרמ"א (סימן קנב סעי' א'): "ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות". וראה בט"ז (סי' קנ"א ס"ק ג') ובחיי אדם (כלל י"ז ס"ק י'),

וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ח): "לא נאסר לנתוץ מבית הכנסת אלא דוקא דבר מחובר כמו לנתוץ אבן שבמזבח שהוא מחובר. הר"ם מפדווה ז"ל סימן ס"ה, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף סימן קנ"א, עולת תמיד שם אות י"א, מגן אברהם ס"ק ו', אליה רבה אות ו', סולת בלולה אות א', חיי אדם שם. ומה שתמה המשבצות זהב בסימן קנ"א אות ג' על זה דהשורף עצי הקדש לוקה אף שהוא תלוש, כבר תירץ החתם סופר סימן ל"ב דגם הר"ם מודה בשובר מטלטלים דאית ביה משום לא תעשון, רק הוא דן דמותר להסיר המטלטלים מבית הכנסת והמנורות, דבזה ההסרה אין בו משום לא תעשון, והביאו שדי חמד אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות י"ט והתורת חיים אות ז' יעו"ש". וכן כתב המשנ"ב (סי' קנ"ב ס"ק י"א): "דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור, משום שנאמר: את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם, ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט. ודוקא לנתוץ ולשבר כלי קודש או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח, לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלין וכדומה מביהכ"נ, אף שאין זה כבוד לביהכ"נ, יש לומר שאין בכלל זה". וביאר בביאור הלכה (שם ד"ה "ואסור"): "ר"ל כיון שהכלים אינם מחוברים לביהכ"נ אלא הוי דבר בפני עצמו ובסילוקן אין נשחת כותלי ביהכ"נ וגם להם בעצמן אין מקלקל, לא שייך בזה שם נתיצה".

[30] כתב השו"ע (סימן ש"ו סעי' ט'): "אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספיד". ובמשנ"ב (שם ס"ק מ'): "דדוקא לומר לו לעשות אחר השבת – מותר משום דהוי צרכי מצוה, אבל לא שיעשה או ילך בשבת, וכן אפילו אמר לו מערב שבת לעשות בשבת – אסור אף שהוא לצורך כלה או מת [מג"א בשם הר"ן]". וראה כה"ח (שם ס"ק ע"ד).

[31] כתב הטור (סי' רע"ו): "אינו יהודי שהדליק את הנר לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה – יכול ישראל להשתמש לאורו. ואם בשביל ישראל – אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק בשבילו". ובבית יוסף (שם): "נכרי שהדליק את הנר וכו'. משנה בסוף פרק כל כתבי (קכב.) נכרי שהדליק את הנר – ישתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל – אסור. ומ"ש רבינו: אסור לכל אפילו למי שלא הודלק בשבילו, כן כתבו שם התוספות (בד"ה ואם) והרא"ש (סימן יב) והר"ן (מו. ד"ה ואיכא), ושלא כדברי האומרים דדוקא לישראל שעושה בשבילו אבל למי שלא נעשה בשבילו – שרי, כדאמרינן (ביצה כה.) בבא מחוץ לתחום, וטעמא משום דדוקא באיסור תחומין דרבנן התירו אבל לא באיסור תורה. והר"ן כתב עוד (שם) דאפילו באיסורי דרבנן אפשר דלא מקילינן בהכי אלא באיסור תחומין שאינו שוה לכל, דמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה, אבל בשאר איסורין דרבנן – לא". וכתב השו"ע שם (סעי' א'): "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו".

ועוד כתב (סי' שכ"ה סעי' י"ב): "אף על פי שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו האינו יהודי – אסור".

[32] כתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ו'): "אם ליקט וצד בשביל ישראל, או בשביל ישראל ואינו יהודי – צריך להמתין לערב בכדי שיעשו". וראה עוד שם (סי' ש"ז סעי' כ'), וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ט"ו): "אינו יהודי שהביא בשבת חלילין (פי' כלי נגון חלילים שקולם מעורר הבכי) לספוד בהם ישראל – לא יספוד בהם  לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב; ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת – ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום, ואח"כ מותרים בין לו ובין לאחרים". וראה בשו"ע (סי' תקט"ו סעי' א').

וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק כ"ו): "וה"ה בכל המלאכות דאורייתא שעשה האינו יהודי בשביל ישראל, ואפילו עשה מעצמו בלא צווי הישראל, כדלקמן בסימן תקט"ו ע"ש בב"י". ועוד כתב שם (ס"ק כ"ח): "צריך להמתין וכו' – והיינו אפילו ישראל אחר שלא נלקט בשבילו, כיון דעשה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל – אסור לכל ליהנות עד מוצאי שבת בכדי שיעשו [ובשבת גופא בטלטול נמי אסור כבסימן תקט"ו], ולאו דוקא בצד, דה"ה בכל המלאכות וכנ"ל, והטעם דאסרו לכל עד בכדי שיעשו, שלא יהנו ממלאכה הנעשית בשביל ישראל בשבת, וגם דגזרו דכשיהיה מותר מיד במוצאי שבת יאמרו לאינו יהודי בשבת להכין שיהיה מזומן על מוצאי שבת מיד".

[33] וכתב השו"ע (סי' תקט"ו סעי' א'): "ושיעור כדי שיעשו היינו כדי שילך האינו יהודי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן; ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום".

וכתב כה"ח (סי' שכ"ה ס"ק ע"ז): "והכל לפי המעשה, אם הדבר שהובא אליו היה על ידי שיירא ושהה יום אחד צריך להמתין יום אחד, ואם היה איש רוכב על סוס ושהה שעה אחת צריך להמתין שעה אחת, ואם היה המקום רחוק דרך שלשת ימים או יותר ומגיע בכאן בשבת אין צריך להמתין לכולי עלמא כי אם יום אחד שהוא כנגד יום השבת שנעשה בו האיסור. כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, אליה רבה אות י"ד. ונראה לי שאין צריך להמתין אלא בכדי שיוכל לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מגן אברהם ס"ק י"ז. מיהו האליה רבה שם כתב על דברי מגן אברהם הנז' צ"ע, וכן כתב התוספת שבת אות כ"א דדברי המגן אברהם אין מוכרחין והכל לפי הזמן". ועוד כתב (שם ס"ק ע"ח): "ואם אינו יודע כלל מאיזה מקום הביא ואפשר שהביאו ממקום קרוב, די שימתין למוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום, חוץ ממה שצריך לשהות בלקיטתו או צידתו אם הוא דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה כמו שיתבאר בסימן תקט"ו. רבינו זלמן אות י"ג". ועיין לקמן בסעי' ל"ט ומ'.

[34] כתב השו"ע (סי' ש"ז סעי' כ'): "ישראל שאמר לאינו יהודי, לעשות לו מלאכה בשבת, מותר לו ליהנות בה לערב בכדי שיעשו". ואין בזה בכדי שיעשו כיון שאת התמונה הזאת א"א לצלם במוצאי שבת.

[35] כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ג): "היינו שלא צוהו הישראל אף על פי שעושה האינו יהודי בשבילו לא הטריחו אותו לצאת מהבית אף על פי שבע"כ הוא נהנה רק שאסור להשתמש לאורו דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר או להתחמם נגד המדורה, אבל אם צוהו מתחלה – צריך לצאת אח"כ מהבית". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ'): "ואם צוהו – צריך לילך חוץ, דמכל מקום נהנה הוא מאור. אשל אברהם אות ד'".

[36] וכתב המג"א (סי' רע"ו ס"ק ד'): "וזה דוקא בפעם הראשונה, אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא, כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד, ואם העכו"ם עושה בע"כ – חייב לגרש העכו"ם מביתו, ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה – אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב". וביאר הלבושי שרד שם: "קשה, הא בלאו הכי אסור מטעם שכתב רמ"א דהואיל והישראל נהנה כו', וי"ל דאי משום האי טעמא לא היה צריך לגרשו אם רוצה לצאת למקום אחר כדי שלא יהנה מזה, מה שאין כן לטעם המג"א צריך לגרשו, משום שיחשדוהו שעושה הגוי בשליחות ישראל, כיון שהוא בבית ישראל".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהאינו יהודי רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה – צריך למחות בידו, אפילו אם היה זה בביתו של אינו יהודי – ג"כ צריך למחות, כיון שהנר והעצים של ישראל, ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר – ג"כ צריך למחות, וכ"ש בבית ישראל ואם האינו יהודי עושה בע"כ – חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם, שיחשדוהו שעושה האינו יהודי בשליחותו כיון שהוא בבית ישראל, ואין חילוק בזה בין אם האינו יהודי עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת, כיון שהוא עושה בבית ישראל". וראה בהערה  ל"ח.

[37] ראה בהערה הקודמת ובהערה הבאה.

[38] כתב הב"י (סי' רע"ו): "בכל בו (שם) כתוב: ואומר רבנו מאיר נ"ע, שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר, ואם הדליקו – אסור ליהנות בו, כדאיתא פרק כל כתבי, נכרי שהדליק וכו'. ורבינו פרץ ז"ל כתב: מיהו בירושלמי איתא, שאין מטריחין אותו לצאת מביתו אם הדליק הגוי מדעתו בשביל ישראל, עכ"ל", ועיי"ש.

וכתב הרמ"א שם (סעי' א'): "מיהו אם עשה אינו יהודי בבית ישראל, מדעתו – אין הישראל צריך לצאת אע"פ שנהנה מן הנר או מן המדורה". כתב המג"א (שם ס"ק ה'): "צריך לצאת. וה"ה שאין צריך להפוך פניו, אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות, רק שאסור להשתמש לאורו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ד): "וה"ה שאין צריך להפוך פניו מהנר, אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות, כ"כ המ"א בשם הב"י, ובחידושי הרשב"א משמע שהוא מחמיר בזה עי"ש", וראה בהערה הבאה.

[39] כתב הטור (סי' רע"ו): "ואם יש נר בבית ישראל ובא אינו יהודי והדליק עוד אחרת – מותר להשתמש לאורו כיון דבלאו זה היה שם נר, אבל לאחר שיכבה הראשון – אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדלוק – יכול להשתמש בו עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר",  וכתבו השו"ע בסעי' ד'. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ב): "מותר – ר"ל אף דעתה ע"י הנר הזה שהדליק בשביל ישראל נתגדל האור יותר, אפ"ה מותר, ומיירי כשהיה יכול מתחלה במקום הזה עכ"פ ליהנות קצת לאור הנר הראשון ולכן שרי, ובלא"ה – אסור. ועיין לעיל סוף סק"כ דלכתחלה לומר לאינו יהודי להדליק – אסור בכל ענין", וראה שם (ס"ק ל"ד) שכתב שם: "מותר וכו' – אף דע"י נתינת השמן ניתוסף האור, וכן אם עשה שאר תיקון בהנר בשביל ישראל שעי"ז ניתוסף האור, אף דבודאי איסור גמור לכתחלה לצוות לאינו יהודי לזה, אפ"ה מותר להשתמש לאורו, כיון דבלא"ה היה יכול מתחלה קצת להשתמש לאורו".

[40] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ"ח): "כתב הרב הלכות קטנות ח"ב סימן כ"ז, וז"ל: היכא דיש נר מותר ונר אסור – לא יקרא לאור האסור, עכ"ל. נראה דס"ל דדין מרן ז"ל בסי' רע"ו הנז' איירי שנר האסור עומד אצל נר המותר ביחד זה אצל זה, והקורא אינו קורא לאור נר האסור לבדו להדיה, אלא משתמש לאור שניהם ביחד, אבל נידון הלק"ט איירי כגון דנר האסור ונר המותר רחוקים זה מזה, דהיינו זה עומד בזוית זו וזה בזוית זו, אי נמי זה בחדר זה וזה בחדר שבצידו, דאז הוא קורא לאור הנר האסור להדיה, ולכן אסר הרב אף על גב דיכול ליגש אצל נר המותר ולקרות לאורו לבדו, כיון דהשתא מיהא קורא לאור נר האסור בלבד.

ונראה לי בס"ד דין זה של הלק"ט הוא מוכרח כאשר בארנו, דהא פסק מרן ז"ל בסי' שכ"ה סעיף י' גוי שמלא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים – מותר לישראל להשקות מהם בהמתו, והוא שאין הגוי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, ואם מילא לצורך בהמת ישראל – אסור בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר וכו', וכתב מור"ם ז"ל דיש מקילין ואומרים אם הוציא דרך רשות הרבים לצורך ישראל – מותר לאדם לשתות מהם, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות, וסברה זו דיש מקילין היא סברת ר"ת ז"ל. וכתב הרב עולת שבת, לדעת ר"ת אי איכא מים בתוך התחום בנהר אפילו לקח הגוי המים מן הבור – מותר לישראל לשתות הוא ובהמתו, דהרי יכול לילך עם בהמתו לנהר ולשתות משם, וכן משמע מדברי התוס' ממאי דפריך לר"ת מנר שהדליק הגוי ויש לישראל נר במקום אחר וכו', ע"כ ע"ש, וגם בס"ק ל"ו כתב דהרא"ש ז"ל כתב לדעת ר"ת אפילו הדליק הגוי הנר לצורך ישראל, ויש לישראל נר בחדר אחר שיכול לילך שם ולעשות צרכיו – מותר להשתמש גם לנר זה אפילו הדליקו בשביל ישראל, וצ"ע לדינא כי לא מסתברא עכ"ל ע"ש. והגאון מג"א ז"ל הביא דבריו אלו, וכתב: לא נהירא, דזה לכ"ע אסור, דאטו גוי שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאכלן, וראייתו מהרא"ש אינה כלום, משמע דאף ר"ת יודה בזה דאסור, וכ"מ בהר"ן ובמאור ובמ"מ עכ"ד, ועיין להרב מחצית השקל שביאר כונת המג"א דהשיג על עולת שבת בהכי, דבאמת גם בנידון הנר שכתב הרא"ש מודה ר"ת דאסור, יען כי ר"ת לא התיר אלא היכא דאפשר לישראל עצמו להשיג אותו דבר, שהיה אפשר לישראל לירד תוך הבור ולשתות אותם המים עצמן שהביא לו הגוי, אבל בדין הנר נהי דאפשר לישראל להשתמש אצל הנר שהודלק מערב שבת, אבל אצל הנר שהדליק הגוי בשבת לא הוה אפשר להשתמש אם לא הדליקו הגוי, וכל כהא מודה ר"ת דאסור, וא"כ אזלא לה דינו של הע"ש, וכן ביאר הגאון אשל אברהם כונת המג"א, בהשגתו על הע"ש.

ולפ"ז מה שביארתי דינו של הלק"ט דאוסר, היינו דאיירי בהיכא דנר המותר עומד בזוית זו, ונר האסור עומד בזוית אחרת, או כל אחד בחדר בפני עצמו, ודינו של מרן ז"ל בסי' רע"ו איירי בשתי הנרות עומדים יחד, דאין זה קורא לאור נר האסור להדיא לבדו, כל זה הוא מוכרח דאם עומד נר האסור בפני עצמו וקורא לאורו לבדו להדיא, הרי זה דומה לטענה שטען המג"א, אטו גוי שהביא פירות מחוץ לתחום ויש לישראל פירות כיוצא בהם יהא מותר לאכלן". וראה בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' מ"ג בד"ה "עוד יש לי".

[41] ראה בהערה הקודמת.

[42] כתב הב"י (סי' רע"ו): "ומ"ש רבינו (שאם הדליק גוי עבור יהודי): אסור לכל אפילו למי שלא הודלק בשבילו, כן כתבו שם התוספות (שם ד"ה ואם) והרא"ש (שם סימן יב) והר"ן (מו. ד"ה ואיכא), ושלא כדברי האומרים דדוקא לישראל שעושה בשבילו אבל למי שלא נעשה בשבילו – שרי, כדאמרינן (ביצה כה.) בבא מחוץ לתחום, וטעמא משום דדוקא באיסור תחומין דרבנן התירו, אבל לא באיסור תורה, והר"ן כתב עוד (שם) דאפילו באיסורי דרבנן אפשר דלא מקילינן בהכי אלא באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא". כתב האליה רבה: "ועוד דהא מה שהוא חוץ לתחום של זה הוי תוך תחומו של זה משא"כ בשאר איסור דרבנן (מג"א סק"א). ואשתמיטתיה דברי רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ב [פ"ב ע"ד] שדחה זה והסכים דבכל איסור דרבנן – מותר לישראל אחר". וכן כתב המטה יהודה אות א'. וכתב כה"ח (סי' רע"ו ס"ק א'): "אמנם עיין להערך השלחן אות א' שהביא פלוגתא בזה מחלוקת ראשונים, ועל כן לחלק יצא, דכל איסור דרבנן הנעשה בשביל ישראל על ידי גוי – מותר לאחרים, דקיימא לן בסימן שכ"ה כרוב הפוסקים דגוי שמילא מים לבהמת ישראל מבור רשות היחיד לכרמלית – מותר לאחרים, אבל באיסור דרבנן הנעשה על ידי ישראל – אסור גם לאחרים יעו"ש".

וכן מוכח מסתימת השו"ע (סי' שכ"ה סעי' י'), שכתב: "אינו יהודי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים – מותר לישראל להשקות מהם בהמתו; והוא שאין האינו יהודי מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל – אסור בכל מיני תשמיש אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית – מותר לאחר שלא מילא בשבילו".

וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק נ"ד): "דאינו אלא מלאכה דרבנן – מותר לישראל אחר וכנ"ל בס"ח". וכתב בשער הציון שם (ס"ק מ"ח): "וסתם בזה דלא כהיש מי שאומר שהובא בר"ן דדוקא בתחומין התירו לישראל אחר ולא בשאר איסורא דרבנן, ודלא כהעולת שבת והחיי אדם שהביאו לדעה זו, דהוא נגד סתימת המחבר, וכבר הקשה על העולת שבת בזה בספר מאמר מרדכי".

[43] כתב הב"י (סי' שכ"ה): "ונפקא מינה שאם העיר אינה מוקפת לדירה ועירבו כולה או קצתה – אסור לטלטל פירות אלו חוץ לארבע אמות". וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ח'): "והא דשרי לישראל לטלטל, אפי' כשהביאו האינו ישראל לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות או בתוך העיר, אם היא מוקפת חומה". משמע שס"ל שמותר לטלטל דווקא אם העיר מוקפת ע"י מחיצות.

והסכמת האחרונים אינו כן, וכמו שכתב המאמר מרדכי (שם ס"ק ח'): "ומכל מקום לענ"ד היה נראה דע"י העירוב והתיקון שעושין להתיר הטלטול נחשב הכל כד' אמות וגם פירות אלו מותרים לטלטל שם, ודלא כמשמעות דברי מרן ז"ל, ושוב מצאתי לרש"ל וט"ז ומ"א ז"ל לקמן סי' ת"א שכתבו כן דמבוי המתוקן ומעורב נחשב כד' אמות לטלטל פירות שהובאו מחוץ לתחום וכמו שהיה נ"ל, ולענ"ד דעת מרן ז"ל אינו כן, דהא ע"כ הכא מיירי במתוקן כמ"ש ואפ"ה קאמר דלא נחשב כד' אמות ותמהני שלא הרגישו בזה האחרונים הנ"ל, ויש ליישב ועיין מ"ש שם". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ד): "וה"ה כשנתקן בצורת הפתח דחשיב נמי כל העיר כד' אמות, וכ"ש בית וחצר דנחשב כל ההיקף כד' אמות", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק פ"ו, פ"ח).

[44] ראה בהערה ל"ג. כתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ח'): "דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו האינו ישראל לעצמו – מותר אפילו בו ביום; ואם הביאו בשביל ישראל – מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו; אבל לאכול – אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב – בכדי שיעשו. ולאחרים – מותר בו ביום. וי"א דלמי שהובא בשבילו – מותר לערב מיד".

ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) כתב: "דבתחומין דרבנן לא אסרו לאחרים רק למי שהובאו בשבילו וכו' [ואם הביא גם דרך רשות הרבים עיין לקמן סי"ד סקע"ה], ואפילו בתחומין די"ב מיל להסוברין דהיא דאורייתא, כיון שאינו מפורש בקרא לא החמירו בו", ועוד שם (ס"ק מ"ב): "ולדינא יש להחמיר כסברא ראשונה [א"ר בשם ב"ח ומהרש"ל, וכתב שכן משמע מסתימת השו"ע לקמן סימן תקט"ו". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק פ"ג), וראה שם (ס"ק ס"ז) שהביא בזה מחלוקת, עיי"ש.

ולגבי בני ביתו כתב השו"ע (סי' תקט"ו סעי' ה'): "דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום – מותר לכל; ואם באו מחוץ לתחום – אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו".

וכתב הב"י (סי' תקט"ו): "וכתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות יום טוב (שם) והגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות שבת (דפוס קושטא ה"ז) בשם סמ"ג דכי אמרינן דאסור לאכלן מי שהובאו בשבילו, כל בני ביתו נמי אסורים כמוהו, דאדעתא דכולהו אתא, כדאיתא בפרק בכל מערבין (מ.) כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא, וכ"כ המרדכי בפרק בכל מערבין (שם) דאסור לכל בני הבית כשהובאו בשביל בעל הבית. ויש לדקדק בדברי בעל תרומת הדשן שכתב בסימן ע"ח: אם יש בדבר צורך כגון שזימן אורחים נכבדים וקא בעי להו הך דורון נראה דיש לסמוך אדברי האשיר"י שכתב: אפילו לפירוש רש"י – שרי לישראל אחר משום דליכא למיגזר בכהאי גוונא, ולכך נראה להתיר, הואיל ולפירוש רש"י – שרי אפילו לאותו ישראל שהובא בשבילו, ע"כ. ומשמע מדבריו שהאורחים דין ישראל אחר יש להם, וזה נראה היפך ממה שאמרו בגמרא: כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא, ואין לומר שהוא סובר כמאן דפליג התם ואמר דכישראל אחר חשיבי, דהיכי נשוי לבעל תרומת הדשן חולק על כל הני רבוותא. ונ"ל דרבנן הוו סמיכי תדיר אתכא דריש גלותא והילכך כל דאתי לביתיה אדעתא דידהו אתי, דהא כולי עלמא ידעי דאי אפשר לתכא דריש גלותא בלא רבנן, ומשם למדו המפרשים לבני ביתו הסמוכים תדיר על שולחנו, אבל מי שזימן אצלו אורחים, כיון שאינם רגילין לסמוך תדיר על שולחנו לא חשיבי מבני ביתו אלא כישראל אחר דמו. ואפשר לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשיבי כבני ביתו וכל מה שאסור לבעל הבית אסור גם להם מיהו הני מילי כשזימנם קודם שהביאו לו הדורון דאיכא למימר דאדעתא דידהו אתא אבל אם זימנם לאחר שהביאו לו הדורון חשיבי כישראל אחר דליכא למימר דאדעתא דידהו אתא וכי שרי בעל תרומת הדשן לאורחים היינו כשזימנם אחר שהביאו לו הדורון, דאילו זימנם קודם לכן – גם לאורחים אסור, דאדעתא דידהו נמי אתא. וראשון נראה עיקר".

וביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ז): "דמסתמא אדעתא דכולם הביא שיודע שאין בעה"ב אוכל לבדו. ולענין אורחים: אם הם סמוכים תדיר על שולחנו, לכו"ע הם כבני ביתו, ואפילו אם זימנן במקרה ג"כ יש מחמירין ואוסרין, אכן אם זימנן אחר שהביא הנכרי הדברים לביתו – יש להקל". ועיי"ש

וכתב השער הציון שם (ס"ק נ"ח): "אף דלתרוץ קמא של הב"י יש להקל, והדרכי משה והלבוש העתיקוהו לדינא, מכל מקום רש"ל ורדב"ז מחמירין. וכתב באליה רבה דאין להקל, וגם לדעת מגן אברהם בסעיף קטן ו דמיקל לאורחים שמעיר אחרת, הא כתב בעצמו דדוקא שם לענין יום טוב שני, משום דסמך אסברא ראשונה דפסק המחבר כוותיה, מה שאין כן הכא לענין תחומין דאיירי לענין יום טוב ראשון. וגם בחמד משה מחמיר, לכן סתמתי להחמיר. ומכל מקום נראה לי דלענין כדי שיעשו אין לאחרים להחמיר בזה, דבלאו הכי כמה פוסקים מקילין לענין תחומין דאין צריך אפילו לדידיה כדי שיעשו, ודומיא דכתב המגן אברהם בסעיף קטן כ"א עיין שם".

כתב כה"ח שם (ס"ק פ"ח): "דמסתמא אדעתא דכולהו מביא דמידע ידע שאין בעל הבית אוכל לבדו. לבוש. ולענין אורחים: אם הם סמוכים תדיר על שולחנו, לכולי עלמא הרי הם כבני ביתו ואסור לאוכלם בו ביום כמבואר בבית יוסף. אבל אם אינם רגילים לסמוך תדיר על שולחנו, דעת הבית יוסף כישראל אחר דמו ומותר לאוכלם בו ביום. וכן הוא דעת הלבוש. אבל דעת הים של שלמה פרק ג' דביצה סימן ו' גם אם אינם סמוכים תדיר על שולחנו הרי הם כבני ביתו. והביא דבריו אליה רבה אות ט"ז. וכן הוא דעת הרדב"ז כמו שכתבנו לעיל אות כ"ו. ורק אם זימנם לאחר שהובא לו הדורון דעת האחרונים להקל. והגם שכתבנו שם באות כ"ו דאם באו מעיר אחרת – שרי אף אם זימנם קודם שבא הדורון, שאני התם דאיכא כמה רבוותא מתירין ואינו אלא חומרא בעלמא, מה שאין כן כאן. וכן כתב משנה ברורה אות מ"ז, ועיין שם בשער הציון".

ועוד כתב שם (ס"ק כ"ו): "ואורחין שהיו סמוכין אצל בעל הבית והביא הגוי דבר בשביל בעל הבית, כיון שהם סמוכין עליו באותו שבת או באותו יום טוב, כל מה שאסור לבעל הבית – אסור לאורחים, שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת, וכמו שאסור לכל בני הבית אף על פי שלא הובאו אלא בשביל בעל הבית – אסור גם כן לאורחים. ומיהו אם אין האורחים קבועים אצלו אלא שזימן אותם במקרה, נהי שלא יאכלו אצלו ממה שהביא הגוי אבל בביתם – מותר. הרדב"ז חלק א' סימן תקס"ב. והביא דבריו כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף בסוף הסימן ומגן אברהם שם. וכתב שם המגן אברהם: ולי נראה דכשזימן אורחים שאינן מעיר הזאת – יש להקל במוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו דסמכינן אסברא קמייתא יעו"ש. וכתב המחצית השקל ואם כן אפילו הובא הדורון לאחר שהזמינן – מותר, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות א' דאם יש אורחים סמוכים על שלחנו ביום טוב בין שבאו אליו קודם יום טוב בין שזימן אותם ביום טוב, לאחר שהביא אליו הגוי הדורון, אם האורחים הם מעיר אחרת שיש כאן מצות הכנסת אורחים – מותר להאכילם ביום טוב שני של גליות בכדי שיעשו מה שהביא לו הגוי ביום טוב ראשון. וכן כתב מקרא קודש סימן מ"ו אות ב', משנה ברורה אות י"ב".

[45] כתב הב"י (סימן תקט"ו): "ואם הוא ספק אם בא מחוץ לתחום אם לאו: לרש"י – מותר ולדברי הגאונים – אסור. בפרק שואל (קנא.) עלה דמתניתין דגוי שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב אמרינן בגמרא: מאי מקום קרוב? רב אמר: מקום קרוב ממש, ושמואל אמר: חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, וקיי"ל דהלכה כשמואל, ופירש רש"י דשמואל לקולא, לומר דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה, ולפי דבריו כל היכא דמסתפקא לן האי מילתא, תלינן לקולא. אבל הגאונים פירשו דשמואל להחמיר אתא, ולומר שאף ע"פ שנכנסו בבוקר השכם – אסור, דחיישינן שמא בלילה הביאום ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה, ולפי דבריהם כל היכא דמספקא לן האי מילתא, תלינן לחומרא. ודעת הרי"ף (שבת סה.) כדעת הגאונים, וכן דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שבת (ה"ו): וכו' ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וסייעתם שהן רבים וגדולים". וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ט"ז): "ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו". וכן כתב שם (סעי' ט', סי' תקט"ו סעי' ז').

וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק מ"ז): "ואף דספיקא דרבנן לקולא – אסור בזה, משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להמתין עד ערב וכנ"ל", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק צ').

[46] כתב הטור (סי' תקט"ו): "וכתב הרשב"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בעו"ג שאין שרוי עמו בעיר, דאיכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאם, אבל עו"ג השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר, אין לחוש מספק". וכתב הב"י שם: "וכתב הרשב"א (חי' ביצה כד: ד"ה הא, שבת קנא. ד"ה גמ', עבה"ק סוף דיני תחומין) שאף לדברי הגאונים – אין לאסור אלא בגוי שאין שרוי עמו בעיר וכו'. כ"כ הר"ן בפרק שואל ובפרק אין צדין (יג: סוד"ה ומיהו), וכ"כ הרב המגיד בפרק ב' מהלכות יום טוב (ה"י) וכ"כ בסמ"ק (סי' קצד עמ' קסו הגהות הר"ף אות טו). כתב המרדכי בריש פרק אין צדין (סי' תרפה): אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע (כד.), משמע דשמואל אית ליה מוקצה אפילו בספק מוכן, וכתב אבי העזרי (סי' תשסג) אף על גב דבספק מוכן מחמירין, היינו משום דמוקצה הוא כדאיתא בפרק כל הכלים (שבת קכד:) וגם הרחקה לאיסור ולא להקל, אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין, כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום – שרי אפילו למי שבא בשבילו, דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (מה:) גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל, ואף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא, לא דמי לביצה, דאמר רב אשי בפרק קמא דביצה (ד.) לעולם ספק יום טוב ספק חול, דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא נצוד מה שאין כן בספק תחומין, עכ"ל". וכתב השו"ע שם (סעי' ז'): "אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא אינו יהודי השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר – מותר; ואם לאו – אסור". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ד): "היינו בתוך התחום, דכיון שהוא שרוי בתחום וגם הפירות מצויין הם בתוך התחום – אין חוששין שאלו הפירות הביאן מחוץ לתחום, דאדרבה אמרינן כאן נמצאו וכאן היו. אבל אם הוא שרוי חוץ לתחום, אף דפירות מצויין בתוך התחום, תלינן שהביאן ממקומו מחוץ לתחום, וכן להיפך אף שהוא בתוך התחום, כיון שאין פירות מצויין שם חיישינן שהביאן מחוץ לתחום".

[47] כתב הב"י (סי' תקט"ו): "כתב המרדכי בריש פרק אין צדין (סי' תרפה) וכו' ספק תחומין כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו דגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (מה:) גבי יש תחומין למעלה מעשרה ספק תחומין דרבנן להקל ואף על גב דדבר שיש לו מתירין הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי בפרק קמא דביצה (ד.) לעולם ספק יום טוב ספק חול דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא נצוד מה שאין כן בספק תחומין, עכ"ל".

ועיין בדברי הב"י שהובא לעיל הערה מ"ד, וכתב עליו בדרכי משה (סי' תקט"ו ס"ק ד'): "ומעתה נדחו דברי המרדכי בריש פרק אין צדין (סימן תרפה), שכתב היכא שיש לגוי שני בתים אחד חוץ לתחום ואחד תוך התחום, תלינן שהביאן מתוך התחום, דהיינו דסבירא ליה כרש"י, וכבר מבואר דלא קיי"ל הכי, והתימה על הב"י שכתב דקיי"ל כדברי האוסרים ואחר כך כתב דברי המרדכי כאילו לא היה בו שום מחלוקת (הגה"ה. גם לעיל סימן שכ"ה בשו"ע סעיף ט' פסק כדעת הרי"ף והגאונים ומ"מ כתב דאם יש לגוי שני בתים ואחד מהן בתוך התחום, דתולין להקל, וצ"ע. ולא דמי להא דכתב הטור בשם הרשב"א דאף לדעת הרי"ף והגאונים אם גוי שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויים בעיר, אין לחוש מספק, דלא דמי, דודאי כאן שהגוי שרוי עמו בעירו ופירותיו מצויין בתוך העיר מהיכי תיתי לאסור ולחוש שהובאו מחוץ לעיר, אבל כשיש לו שני בתים והאחד מחוץ לתחום, אזי יש לספק אם הובאו מתוך התחום או מחוץ לתחום, כיון שיש לו נמי בית אחד מחוץ לעיר ואינו שרוי עמו בעיר, ומה דהתיר משום דס"ל כדעת רש"י וכ"כ המרדכי (הגהות לשבת סי' תסד פב ב) בהדיא, וצ"ע)".

ופסק בשו"ע סי' שכ"ה (סעי' ט') כדברי המרדכי, וז"ל: "אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום – אסור; ודוקא באינו יהודי שאינו שרוי עמו בעיר, אבל אינו יהודי השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים בעיר – אין לחוש מספק; ואפילו אם יש לאינו יהודי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום – תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו".

וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק מ"ט): "אין לחוש מספק – שהפירות האלו הביאן חוץ לתחום, דאדרבא דאמרינן כאן נמצאו כאן היו", וכתב בשער הציון שם (ס"ק מ"ו): "הגר"א בשם כמה ראשונים, ומישב בזה דברי המחבר, דלא כדרכי משה שנתקשה בזה". וכן כתב האליה רבה שם (ס"ק י"ח).

ועוד כתב שם (ס"ק נ'): "ואף דבזה יש לספק שהביא מהבית שיש לו חוץ לתחום, מ"מ תלינן להקל, דעד כאן לא אסרינן מספק אלא באינו יהודי שאין לו דירה כלל בתוך התחום, חיישינן דשמא חוץ לתחום הביאו בשבת, אבל בזה שיש לו בית בתוך התחום, לא מספקינן כלל, שמא הביאו מחוץ דאמרינן כאן נמצאו כאן היו היינו בהבית שבתוך התחום".

[48] כתב בספר התרומה (סי' רנ"א): "משפט פירות או חפץ הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה – מותר לישראל אחר, כיון דליכא רק איסורא דרבנן, ואותו ישראל שהובא בגללו אסור בכדי שיעשו בחול. וקצת ראיה יש מפ"ק ומפ' שואל ליל מוצאי י"ט אין מן החשבון שאין רגילות לבא בלילה מחוץ לתחום אלא למחרתו צריך להמתין שעור שהלך בשבת וביום טוב", והביאו הסמ"ג (סי' ס"ה).

כתב השו"ע (סימן שכ"ה סעי' ח'): "דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, וכו' – אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו וכו' וי"א דלמי שהובא בשבילו – מותר לערב מיד". וכתב הרמ"א שם: "וי"א דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו". אמנם עיין במשנ"ב שם (ס"ק מ') שכתב: "וכתב המג"א דהים של שלמה פסק כסברא ראשונה להקל, וכן מסתבר דאין להחמיר בזה, דהא להיש אומרים השני מתירין לגמרי, וכ"ש לצורך אורחים או שאר דבר מצוה בודאי יש להקל, אבל אם היה בו גם איסור דאורייתא שלקט ממחובר חוץ לתחום – יש להחמיר, מכל מקום לדבר מצוה יש להקל בכל גווני", ובכה"ח שם (ס"ק פ') כתב: "וים של שלמה פסק כסברא ראשונה. מגן אברהם ס"ק ח"י, אליה רבה אות י"ז. וכתב שם האליה רבה דיש להקל לצורך אורחים. וכן כתב ה"ר זלמן שם דיש להקל לצורך אורחים או שאר סעודת מצוה".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' י"ג): "אבל אם הוא דבר שאין בו צידה ומחובר, יש אומרים שאין הלילה עולה מן החשבון, משום דאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו למחר ביום ראשון. מיהו כיון שיצא יום ראשון די שאם צריך לו דרך י"ד שעות אין אומרים להמתין עד שעה שנית מן הלילה, אלא כיון שיצא יום ראשון – מותר מיד. ויש אומרים דשיעור בכדי שיעשו משערין מן הלילה ובמקום צורך יש לסמוך על המקילין, וביו"ט יש לסמוך על המקילין בכל גוונא, ופה עירנו רגילות להביא בלילה לכן עושין החשבון מן הלילה לכולי עלמא".

[49] כתב הב"י (סי' רנ"ג): "וכתב עוד שם (בתרומת הדשן) שאם השפחה מוציאה החמין מן התנור ומושיבתו על גבי התנור שבבית החורף מבפנים ואז מבערת האש תוך התנור כדי לחמם בית החורף ועל ידי כך נרתחים החמין שעל גבי התנור – דשרי אפילו נתקרר לגמרי, מאחר שעיקר כוונת השפחה לדבר היתר לחמם בית החורף דשרו בה רבנן אמירה לגוי, משום דהכל חולים הם אצל הצינה. ונהי שהחמין נרתחים על ידי כך מאליהם ועל דעת כן מושיבתו שם, מכל מקום מאחר שבשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור וההבערה שהיא מבערת אחר כך עיקר כוונתה היא לבית החורף – שרי. ואף על גב דפסיק רישיה הוא לענין החמין, מכל מקום יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור, ללא מתכוין דפסיק רישיה".

וכן כתב הרמ"א שם (סעי' ה'): "וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו – אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן; ואם עשה כן – אסור לאכלו אפי' צונן (ב"י והרשב"א בתשובה). אמנם אם לא נצטנן כ"כ שעדיין ראויים לאכול – אם חממו אותו האינם יהודים – מותרין לאכול. לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים".

ובביאור הגר"א שם כתב לחלוק על היתרו של תרומת הדשן, שכל ההיתר לומר לגוי זה דווקא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה שאז איסורו מדרבנן, אבל בפסיק רישיה דניחא ליה שעיקר איסורו מהתורה – אסור לומר לגוי, עיי"ש. וכתב שם, וז"ל: "ונראה שגם רמ"א לא סמך עצמו ע"ז, ואין מתיר רק בכה"ג שלא נצטנן לגמרי וז"ש לכן נוהגין כו' ר"ל בכה"ג".

וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"ז): "עיין ט"ז ס"ק ח"י מה שהאריך לחלוק על היתר זה. אבל האליה רבה אות ט"ל כתב דיש לסמוך על רמ"א וראיות הט"ז יש לדחות. וכן התוספת שבת אות נ"ב כתב ליישב קושיית הט"ז יעו"ש".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ט): "ופירושו דכיון שאסור לומר לאינו יהודי להחם לכך נוהגים שהאינו יהודי נותן התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור. ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כוונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף סימן רע"ו] ולא לחמם את התבשיל. ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא, מ"מ באמירה לאינו יהודי דהוי שבות דלית בו מעשה – לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישיה". וכן כתב להתיר בפסיק רישיה בגוי בשו"ע (סי' רנ"ט סעי' ז') ובמשנ"ב (ס"ק כ"א). וגם כאן כל כוונת הגוי היא פתיחת המקרר ואין כוונתו על הדלקת הנורה. ואע"ג שהגוי יודע שתדלק הנורה ודעתו על זה הוי פסיק רישיה ומותר.

ומכל מקום לכתחילה יש לחוש לדברי הגר"א והט"ז וע"כ יש לומר לגוי אם אתה רוצה פרי/מים/מאכל וכדו' – קח מן המקרר, ראה בשו"ע (סי' רע"ו סעי' ב') שכתב, וז"ל: "ישראל ואינו יהודי  שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר – אם רוב אינו יהודי – מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראל או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה – אף על פי שרוב ישראל מותר". וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז).

והמאכלים אינם מוקצים, ראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (חלק ד' פרק ע"ח הערה י"ד ושם פרק ע"ז הערה ט"ו).

[50] ראה בברכ"י (סי' של"ז ס"ק ב'): "אין סכין את הקרקע ולא מדיחין וכו'. בארץ מצרים נוהגים דשפחה או נער עכו"ם מדיח הבית המרוצף בשבת וסוחט הבגד שמנגב הקרקע מהמים שבולע, כדי שיחזור ויקלוט עוד את המים שבקרקע, וכן על זה הדרך. ויש ללמד עליהם זכות דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לפי שכבר יכול להדיח הבית במים רבים ולכבדן בחוזקה במכבדת קש, אלא שרצונו למהר מלאכתו. ועוד מוטב שיהיו הנשים שוגגות ולא מזידות. הרב מהר"י קשטרו בספר אהל יעקב, והם תשובותיו כ"י סימן צ"ד. ורמזו נמי בהגהותיו". והביאו כה"ח שם (ס"ק כ"א).

וכתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ג'): "אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו – אין זה לצורך האינו יהודי, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל". וכתב במשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק כ"ז): "לילך עמו – דוקא נקט, אבל אם משלחם בשליחותו שילכו בעצמם והדליקו את הנר להאיר להם אין זה מקרי לצרכו, אף שעיקר הליכתם הוא בשבילו, כיון שאין גופו נהנה מהנר בעת ההדלקה, ומותר אח"כ לישראל להשתמש אצל הנר, וכעין זה כתב הט"ז בסוף הסימן, וז"ל: נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו, לא מיקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת, ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צרכי גופו, כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ל"ז).

[51] כתוב במשנה שבת (קכ"ב ע"א): "נכרי שהדליק את הנר – משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו – משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. עשה נכרי כבש לירד בו – יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים". ובגמ' שם: "תנו רבנן: נכרי שליקט עשבים – מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. מילא מים להשקות בהמתו – משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל – אסור. במה דברים אמורים – שאין מכירו, אבל מכירו – אסור. וכו' הא רבן גמליאל מכירו הוה! – אמר אביי: שלא בפניו הוה. רבא אמר: אפילו תימא בפניו, נר לאחד נר למאה".

כתב הטור (סי' רע"ו): "אינו יהודי שהדליק את הנר לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה – יכול ישראל להשתמש לאורו", וביאר הב"י שם: "ומ"ש רבינו או לצורך חולה שאין בו סכנה, היינו לומר דאע"פ שאין בו סכנה הודלק בהיתר הוא, כדאמרינן בסוף פרק מפנין (קכט.) דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשים על ידי גוי, וכיון דבהיתר הודלק – מותר להשתמש לאורה, וכן כתוב בסמ"ג (שם כ ע"ג) והתרומה (שם) והגהות (מיימוניות) פ"ו (אות ה)".

[כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז): "חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה – או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ז): "אפילו במלאכה דאורייתא, וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך"].

וכתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' א'): "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. וכו' אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה [וכתב הרמ"א: או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה] – מותר לכל ישראל להשתמש לאורו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "אפילו הוא מכירו, ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה, ובכל זה אין חילוק בין אם האינו יהודי הדליק הנר בביתו או בבית ישראל".

[52] כתב השו"ע (סי'  רע"ו סעי' ב'): "ישראל ואינם יהודים שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינם יהודים – מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראל או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר", וכתב במשנ"ב (ס"ק י"ז): "שלצורך אינו יהודי – ר"ל לצורך עצמו וכדמסיים לבסוף, וה"ה אם יש הוכחה שהדליק בשביל איזה אינו יהודי אחר".

[53] כתב השו"ע (סי'  רע"ו סעי' ב'): "ישראל ואינם יהודים שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינם יהודים – מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראל או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר". וכתב המג"א שם (ס"ק ו'): "הוכחה שלצורך עכו"ם – אבל אם עשה לצורך שניהם – אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ו'" [ועיין בבה"ל סי' רע"ו, ד"ה "אם יש"].

וז"ל הב"י (סי' תקט"ו): "כתב סמ"ג (שם): אם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, כמו שמפורש בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) וכו' ונראה שזה שכתב סמ"ג דאם ליקט בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, היינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב גוים, לא בעינן כדי שיעשו ואפילו בו ביום היה מותר אם לא מפני שהוא מוקצה".

וכתב בשו"ע (סי' תקט"ו סעי' ו'): "בעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה:  מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם – אסור".

וכתב בבה"ל (סי' רע"ו ד"ה "אם יש"): "והרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן – אסור, והיינו אף ברוב אינם יהודים וכדמוכח שם, ומצויין על זה ב"י סמ"ג, ולענ"ד דהב"י לא סבר כן אלא סובר דברוב אינם יהודים אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד, והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים אינם יהודים וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה על מחצה, דאי לאו הכי למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב אינם יהודים, יפרש דמיירי הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה, וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א סוף פרק כל כתבי ע"ש דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל".

אלא שכתב במאמר מרדכי (סי' תקט"ו ס"ק י"ז), וז"ל: "לומר דוקא מן הסתם, אבל כל שרואין או שיש רגלים לדבר שמרבים בשביל ישראל – אסור כמבואר בש"ס ולעיל סי' שכ"ה, ולכן יש לדקדק על רבינו ב"י ז"ל שהביא בשם סמ"ג שאם ליקט העכו"ם בשביל עכו"ם ובשביל ישראל – אסור וכו' וכתב עליו דהיינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב עכו"ם, לא, ע"ש, דהא סמ"ג ז"ל מיירי בידוע שליקט לצורך עכו"ם ולצורך ישראל דאסור לכו"ע אפילו הרוב עכו"ם, וזה ברור, וכבר מצאתי להרב דרישה ז"ל שתפס עליו בזה והניחו בצ"ע. ואין ספק אצלי דמרן ז"ל מודה בעיקר הדין דלענ"ד הוא מוכרח בסוגיא שבסוף כל כתבי ולעיל סי' שכ"ה אלא שמרן ז"ל הבין לכאורה דברי סמ"ג בסתם, ושמה שכתב בשביל עכו"ם ובשביל ישראל ר"ל שמביא ומוכר לעכו"ם וישראלים ולעולם מיירי בסתם, ומשום הכי כתב מה שכתב, ומיהו אין צריך לפרש דברי סמ"ג הכי וכמ"ש וק"ל". וראה עוד שם (ס"ק י"ח).

וכתב בערך השולחן (סי' רע"ו ס"ק ג'): "כתב הרב מג"א דאם עשה לצורך שניהם – אסור כמ"ש בסי' תקט"ו ע"ש, והרשב"א בחידושיו התיר דוקא לצורכו ולצורך ישראל אבל הדליק לצורך גוי אחר ולצורך ישראל – אסור, ולפי זה אין ראיה מסי' תקט"ו, אבל ספר התרומה וסמ"ג אסרו כמ"ש מרן הב"י, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות ע"ש".

ובכה"ח (סימן רע"ו ס"ק כ"ו) כתב: "וכן אם יש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. רבינו זלמן אות ז'. אבל אם עשה לצורך שניהם – אסור כמ"ש סימן תקט"ו סעיף ו'. מגן אברהם ס"ק ו', אליה רבה אות ז', תוספת שבת אות יו"ד, ערך השלחן אות ג', רבינו זלמן שם. וכן אם עשה בציווי ישראל אף ברוב עכו"ם – אסור. משבצות זהב בסוף הסימן". ועוד כתב שם (סימן תקט"ו ס"ק קט"ז): "או שידוע שליקט לצורך שניהם – אסור. והוא הדין אם מביא מחוץ לתחום לצורך שניהם, דגם כן אסור. עולת שבת אות ט', אליה רבה אות ח"י, חמד משה שם, רבינו זלמן שם, משנה ברורה אות ס"ג".

[54] כתב השו"ע (סימן רע"ו סעי' ג'): "אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל".

[55] ראה בהערה נ"א. כתב הב"י (סי' שכ"ה): "והרי"ף (מו:) והרא"ש (סי' יב) והרמב"ם (שם פ"ו ה"ג) כתבו דברי רבא לבד, וכתב הרב המגיד (שם): ובודאי אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו – מותר, וכאביי וכן כתבו ז"ל, וגם זה אפשר שהוא נכלל בדברי רבינו שכל שאין לחוש שמא יעשה בשביל ישראל – מותר, ומכל מקום בהלכות לא הביאו הא דאביי, ואפשר שדעתם דרבא לא מודה לאביי אלא תולה הכל במכירו [וחילק] בין דבר שיש בו כדי להרבות [ל]בין דבר שאין בו, עכ"ל. והר"ן (מו: ד"ה גמ') כתב, וזה לשונו: אבל מכירו – אסור, מיהו בגמרא מוכח דשלא בפניו – שרי, הילכך נקטינן דבשאינו מכירו אפילו בפניו – שרי, ושלא בפניו אפילו מכירו – שרי, ואי מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל כנר וכבש אפילו מכירו והוא בפניו – שרי, עכ"ל. נראה מדבריו ומדברי הרב המגיד שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכו'. ולי נראה דאם איתא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי, אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו, שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו. וכן נראה שהוא דעת התוספות (ביצה ג. ד"ה גזרה) שכתבו שאסור לאכול דג מליח שצלאו הגוי לעצמו בשבת מדאסרינן במים שמילא גוי לצרכו, משום שמא ירבה בשבילו. ואין לחלק ולומר דשאני מים שמא ירבה בשבילו, אבל כאן הגויה צלאתו כבר, ולא שייך האי טעמא, דהא איכא בתוספתא (שבת פי"ד הי"א) בהדיא במכירו – אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה, וכתבו רבינו ירוחם בחלק י"ב (ני"ב פג:)".

כתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' י"א): "ליקט אינו יהודי עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו – מאכיל אחריו ישראל, שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם; דאילו להעמידם עליהן – אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה,  והם מוקצים. אבל אם מכירו – אסור. וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו; אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפי' מכירו – מותר".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ו): "מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט – אסור אם מכירו". וראה בבה"ל שם (ד"ה "אם מכירו").

[56] וכתב המשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק ע"ו): "אך כשאומר הרמיזה לאינו יהודי שלא בלשון צווי, כגון שאומר: הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם, ושומע האינו יהודי ומתקנו – שרי, דאין זה בכלל אמירה, ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה האינו יהודי בשבילו, דאין זה הנאה כ"כ, דגם מקודם היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]".

ואע"פ שכתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ד'): "אם יש נר בבית ישראל ובא אינו יהודי והדליק נר אחר – מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל לאחר שיכבה הראשון – אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק – מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ – אסור. הגה: ומותר למחות באינו יהודי שבא להדליק נר או להוסיף שמן". וכתב שם המשנ"ב (סימן רע"ו ס"ק ל"ז): "להדליק – דוקא כשהנר של אינו יהודי, אבל כשהנר של ישראל – צריך למחות בו כשרואה שרוצה להדליק נר או להוסיף שמן בשבילו, וכנ"ל בס"ק י"א עי"ש". וא"כ אע"פ שמותר ליהנות מהנר, אפי' הכי צריך למחות בגוי, מכל מקום מותר לרמוז לגוי להסיר פחם שבראש הנר כיון שאינו עושה אור ממש, אלא רק מביא תוספת על הקיים. וראה בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק ק"נ).

[57] כתב הטור (סי' רע"ו): "אבל אם עשה אש לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה – אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו". וביאר הב"י שם: "כלומר בהדליק הנר לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה הוא דמותר לישראל להשתמש לאורו, אבל אם עשה אש לצרכו וכו' – אסור להתחמם כנגדו וכו', והכי משמע מדתניא סוף פרק כל כתבי (קכב.) גוי שמילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, במה דברים אמורים בשאינו מכירו, אבל מכירו אסור – גזירה שמא ירבה בשבילו, ומפרש רבא דלא דמי להדליק גוי נר לצרכו דמותר לישראל להשתמש לאורו, דשאני התם דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה, ואם כן עשיית אש דשייך בה ריבוי דיש אש מספקת לחמם כמה בני אדם ויש שאינה מספקת אלא לאחד או לשנים חיישינן שמא ירבה בשבילו, ורבינו שלא חילק כאן בין מכירו לשאינו מכירו, צריך לומר שסמך על מה שחילק ביניהם בסימן שכ"ה (עמ' רפג), ובסמוך (ד"ה ודעת הרוקח) אכתוב טעם אחר בזה".

וכתב עוד שם שלדעת הטור זה אפי' בחולה שיש בו סכנה, כיון שחישינן לשמא ירבה בשבילו, ועיי"ש איך שישב לשון הטור. וכתב עוד: "וכן כתב האגור (סי' תצה) שרבינו תם אסר ליהנות במדורה שהרבה הגוי לצורך ישראל, והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קיב), וגם המרדכי כתב בפרק קמא (סי' רנ) שיש אוסרין, אבל סמ"ג (שם) והתרומה (שם) והמרדכי בפרק קמא (שם) והגהות פ"ו (שם) חלוקים על דברי רבינו, שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצרכו או לצורך חולה שאין בו סכנה ולא חילקו בין הדליק נר לעשה אש. ונראה לי דמשמע להו דכשם דבהדלקת הנר לא חיישינן שמא ירבה, משום דבנר אחד סגי למאה, הכי נמי באש מועטת סגי להתחמם מאה בני אדם, ואם נפשך לומר שאינם מתחממים כל כך כמו באש גדולה, אף בהדלקת נר אינו מאיר להם כל כך בנר אחד כמו בעשרה נרות, אלא כיון דנר אחד מאיר לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה, לגבי אש נמי כיון דאש מועטת מחממת לכולם תו לא חיישינן שמא ירבה. ודעת הרוקח (סי' צ) כדעת רבינו שכתב: אין לישב אצל האש שתיקן הגוי פן יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל, עכ"ל. ואם רבינו היה דעתו לאסור לישב אצל אש שתיקן הגוי לעצמו קודם שבא ישראל אצלו משום האי חששא דספר הרוקח, שפיר דייק שלא חילק כאן בין מכירו לשאינו מכירו, דאפילו לא הכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוה ליה כמכירו ואיכא למיחש שמא יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל".

ופסק בשו"ע (סימן רע"ו סעי' א'): "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. וכו' אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה – מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. וה"ה לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו". וכתב הכה"ח שם (ס"ק י"ז): "דמותר לישראל להתחמם, משום דמדורה קטנה נמי מחממת להרבה אנשים והוי כמו נר, והיש אומרים סבירא להו דבמדורה גזרינן שמא ירבה, ולא דמי לנר, משום דבריבוי אנשים צריך להוסיף במדורה. לבושי שרד. ומאן דמתיר במדורה, אפילו במכירו, דהוי כמו נר. משבצות זהב אות א'". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ט').

וראה בכה"ח שם (ס"ק י"ח) מה שהביא בשם הפוסקים, וכתב: "ונראה כיון דאיכא פלוגתא בדעת הטור, ולסתם מרן שרי במדורה כמו בנר, יש להקל באינו מכירו לעת הצורך, ואם מרגיש שרוצה להרבות בשבילו יש לאסור וצריך לקום תיכף מאצלו".

[58] ויש להזהיר את האנשים שהולכים במוצאי שביעי של פסח שחל בשבת ולוקחים לחמים מן הגויים, שיש לבדוק שהתנור אינו טרף וכן שניפו את הקמח כדבעי.

[59] ראה שו"ע (יו"ד סי' קי"ב סעי' ב').

[60] כתב הטור (סי' שכ"ה): "פת של עכו"ם שנאפה בשבת, ר"ת אוסר אותו, דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי וכו', ואדוני אבי ז"ל כתב: ולי נראה להתיר, דאפי' היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה, כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפייה אינה אוסרת כיון דבשביל עכו"ם היא".

וכתב הב"י שם: "והרב המגיד כתב בפרק ו' (ה"ג), וזה לשונו: ודע שמהדינים הנזכרים יש ללמוד שפת שאפה גוי בשביל עצמו או בשביל גוי אחר – מותר לישראל, אלא אם כן מכירו ויודע שצריך לו שיש לחוש שמא ירבה בשבילו".

וכתב עוד הטור שם: "עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות או אפה פת או בישל לעצמו, כתב ספר המצות: יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה לצורכו, ויש אוסרין כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאיליהן, דבדבר מאכל החמירו טפי, והכי מסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאיליהן".

וכתב הב"י שם: "גוי שצד דגים או ליקט פירות וכו'. כתבו סמ"ג (שם) וכן סמ"ק (שם) והתרומה (סי' רמח) דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות שעושה לצרכו כלומר כמו ממלא מים לבהמתו או עושה כבש או מדליק נר לעצמו שמותר לישראל להשתמש בהם, ויש פנים לאיסור משום דבדבר מאכל החמירו, דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת, כיון דאמירה לגוי לא מיתסרא אלא מדברי סופרים, ואף על פי שלא כתב אלא דיש צדדים לאסור ויש צדדים להתיר, כתב רבינו בשמו שיש אוסרים ויש מתירים, משום דכיון דאיכא צדדים לכאן ולכאן יש אוסרים ויש מתירים מיקרי, אי נמי דקושטא דמילתא הכי הוא דמיפלג פליגי במילתא דאיתא בתוספות ריש יום טוב (ג. ד"ה גזרה), וכתבו רבינו ירוחם בחלק י"ב (שם פג:) שרבינו אליעזר ממיץ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרינן לישראל להשתמש לאור נר שהדליק גוי לעצמו, ואף על פי שהם כתבו דלא נהירא, הרי כתבו הטעם משום דבמכירו – אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה, הא אם לא היה מכירו, מודו דמישרי שרי, וסמ"ג וסמ"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור, משום דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת, אפילו באינו מכירו איכא למיחש להכי, דליכא למיפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהגוי עושה מעצמו".

נמצא שנחלקו הראשונים בטעם איסור פת שאפה הגוי לעצמו: לדעת ר"ת – משום מוקצה, לדעת הרב מגיד – אסור במכירו דיש לחוש שמא ירבה בשבילו, לדעת התוס' – שמא ירגילו לשבת הבאה, ולדעת הסמ"ק – שמא יאמר לגוי לאפות לו.

כתב הב"י שם (לגבי פת): "ולענין הלכה כיון שאיסור מוקצה דרבנן, יש לסמוך על המתירין בשעת הדחק או לצורך מצוה". נראה מלשונו שכל האיסור בפת הוא משום מוקצה, ועיין הערה הבאה.

ובשו"ע (סי' שכ"ה סעי' ד') פסק: "פת שאפה אינו יהודי לעצמו בשבת – יש אוסרים ויש מתירים; ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון: סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא – יש לסמוך על המתירים".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעיף ח'): "פת שאפאה גוי פלטר בשבת למכור לגוים, מלבד דאיכא חששא דחשו במידי דאכילה שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, הנה יש בזה עוד חששות אחרות, והוא: איסור מוקצה, דאולי זה הפת לא היה חיטים דחזו לכוס בין השמשות, אלא היה קמח או עיסה בבין השמשות, דלא חזו מידי ומוקצה זה דמי לגרוגרות וצימוקים דאדחינהו בידיים, ואסור גם אחר אפיה, ואף על פי שיש מתירים גם בזה, לענין הלכה אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי שאי אפשר לו לשאול פת מישראל חבירו, או לצורך מצוה, כגון: סעודת מילה וחתן, אבל בלאו הכי צריך להחמיר כסברת האוסרין". וא"כ יש שתי חששות – מדין מוקצה וכן גזירה שמא יאמר לגוי לאפות. וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק ט"ז-י"ז) ובכה"ח שם (ס"ק כ"ו, כ"ח). וראה עוד שם (ס"ק ל"ג) לגבי בישולי עכו"ם ופת עכו"ם.

ולגבי מה נקרא שעת הדחק גדולה, כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "כגון שדר בכפר יחידי, שא"א לשאול פת מחבירו". והטעם להקל, אע"פ שהפת היתה קמח בערב שבת ולא ראויה אפילו לכוס, הביא הב"י בשם הרא"ש שכיון שהגוי יכול לגמרו בשבת הוי כגמרו בידי אדם, וכן ע"פ מה שהקל הרמ"א שאין מוקצה בגרגרות וצימוקים השייכים לגוי, וכ"ש כאן כיון שיכול הגוי להכינו במהלך השבת, ובפרט אם הוא נחתום שזה עיסוקו. וע"כ הקל הבא"ח בשעת דחק גדולה.

ומה שכתבנו שאין לקחתו ללחם משנה אע"פ שהשו"ע פסק כהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק: "ובשעת הדחק וכו' לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים", המעיין בהגהות רבינו פרץ שלפנינו (סי' רפ"ב) יראה שכתב: "אבל פת שנאפה בשבת בשביל עכו"ם – יש שאוסרים בו ביום. מיהו שמעתי שגדולים התירו לצורך סעודת ברית מילה, ונראה דהוא הדין לצורך ברכת המזון", כלומר שמה שהקל הוא משום סעודת שבת ולא ללחם משנה (ועיין בכה"ח ס"ק ל"ב, מ').

[61] ראה בהערה קודמת שישנה מחלוקת בראשונים לגבי טעם איסור בפת שאפה הגוי לעצמו בשבת, ומשמע מלשון הב"י שעיקר האיסור הוא משום מוקצה, אלא שבהלכות יו"ט (סי' תקי"ז סעי' א') כתב לגבי לקחת ביום טוב מחנוני גוי, וז"ל: "וכן קמח שנטחן היום, בעיר שרובה אינם יהודים – מותר ליקח ממנו (מהגוי) דאדעתא דאינם יהודים טחני ליה; והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום". וכתב המג"א שם (ס"ק ב'): "ומשום מוקצה ליכא, דחטים חזי לכוס או לעשות ממנו קליות (הרא"ש ור"ן ותו') וכו' ועסי' שכ"ה סעי' ד' דיש אומרים דקמח מוקצה הוא, וצ"ל דהרב ב"י לא ס"ל האי טעמא אלא גזירה שמא יאמר לעכו"ם לעשות בשבילו ובחנוני לא גזרינן". והתוספת שבת (סי' שכ"ה ס"ק י)' הביא דברי המג"א.

וכתב במחצ"ש שם: "לא ס"ל האי טעמא. ר"ל משום מוקצה. אלא חשש בסי' שכ"ה שלא בשעת הדחק לדעת המחמירים מטעם אחר ומשום שמא יאמר לגוי כו'. ע"ש במג"א ס"ק ט'. ואף על גב דבסי' שכ"ה בחבורו על הטור משמע דס"ל הטעם משום מוקצה. מ"מ י"ל בשו"ע חזר בו". כלומר דס"ל למג"א דהטעם שמרן השו"ע בסי' שכ"ה אסר פת שאפה גוי בשבת (אם לא בשעת הדחק) מטעם שחשש לשיטת הסמ"ק שאסר במידי דמאכל שמא יאמר לגוי לבשל לו, ולפי זה גם בקפה שעשאו גוי לעצמו יש לאסור אם לא במקום צער גדול, שאז יש לסמוך על המתירין וכמו בפת.

אולם בשו"ת זרע אמת (ח"א אור"ח סי' מ"א) כתב: "ומכל מקום איך שיהיה כוונת הטור (בשם הסמ"ק) הרי אפי' לפי מה שהבין בדבריו הרב ב"י השתא מיהא לענין פסק הלכה לא חש ליה מרן בשולחנו הטהור, דשם סימן שכ"ה סעי' ד' כתב מחלוקת ר"ת והרא"ש בגוי שאפה לעצמו יש אוסרים ויש מתירים עיי"ש, ומדלא כתב המחלוקת אלא באפה פת דאיכא למיסר משום מוקצה והשמיט איסור בישול פירות במידי דלא מוקצה, מבואר בהדיא דלא חש כלל לדעת הטור (בשם הסמ"ק), וכן פסק אח"כ בסעי' ה' דלא אסר אלא בגוי שצד דגים לעצמו דיש לאסור משום מוקצה, הא במידי דלאו מוקצה לא חש לדעת הטור (בשם הסמ"ק) כלל, וא"כ דון מינה לנידון דידן (קפה שגוי עשה לעצמו) ליכא פנים כלל לאיסור מטעם דהוי מידי דמאכל וק"ל". א"כ מצינו שנחלקו האחרונים בדעת מרן השו"ע אם חשש לשיטת הסמ"ק.

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' ו'): "אם הגוי עשה מלאכה דאורייתא לעצמו במידי דאכילה – אסור לישראל ליהנות ממנה, גזירה שמא יאמר לגוי לעשות לו, ויש מתירין דס"ל לא חיישינן בהכי, וראוי לחוש לדברי האוסרים, ורק במקום מצוה וצורך גדול דהיינו שעת הדחק, אין לחוש, וכל זה אינו אלא במידי דאכילה דהחמירו בה טפי, אבל במידי דלא אכילה לא חששו, ולכן גוי שהדליק את הנר לעצמו – מותר לישראל ליהנות ממנו, וכנז' בסי' רע"ו, ועיין מג"א סי' שכ"ה וסי' תקי"ז ומחצית השקל שם, ועיין תו"ש ס"ק יו"ד". כלומר שפסק כדברי המג"א בהבנת המחבר. וכן כתב עוד שם להדיא (סעי' ח'): "ובענין שתיית הקהוו"א שעושין הגוים בחנויות שלהם בשבת בעיר שרובה גוים, דעבדי בעבור הרוב שהם גוים, הנה לדעת מר"ן ז"ל אסור. שלא התיר במלאכת הגוי לעצמו במידי דאכילה אלא לצורך מצוה, ועוד בזה נמי איכא טעם דמוקצה דאדחי בידים, כי קודם קליה לא היתה ראויה לאכילה כלל, ולכן יש לאסור לישראל שתיית קהוו"א, ואין להתיר אלא לאדם שיש לו כאב הראש וצריך לה הרבה, והגם דהרב זרע אמת ז"ל הליץ בעד הנוהגים לשתות מי הקהוו"א שבשלה הגוי, אף על פי דקודם הקליה אינה ראויה לאכילה, משום דלא דמי לגרוגרות וצמוקים דאדחי בידים, מ"מ לדידן דקבלנו סברת מר"ן ז"ל דס"ל במידי דאכילה גזרינן שמא יאמר לו ישראל לעשות לו ואסור כמ"ש בדין הפת, הנה גם בזה יש לאסור מטעם זה" [אמנם כיום הקפה הינו קלוי ואין בו דין מוקצה, מכל מקום יש לאסור מטעם שמא יאמר לגוי כדברי הסמ"ק].

וכתב כה"ח (סי' שכ"ה ס"ק ל"ה): "נכרי שבישל מים או ט"ע וקאוו"ע, בזה יש חשש שמא ירבה לבשל, ולכן אם מכירו אפילו שלא בפניו, אם יודע שהישראל צריך לזה – אסור, ולא עוד אלא אפילו לא הרבה בשבילו – אסור דמרגילו לשבת הבאה, כיון שהוא דבר שצריך תדיר, ואפילו אינו מכירו, אם אמר הנכרי בפירוש שעושה בשביל ישראל או שמעשיו מוכיחין שעושה לצורך שניהם וכל שכן לצורך ישראל לבד – אסור. ונראה לי דאם ישראל מתאכסן בבית הנכרי בשבת והנכרי אינו יודע כלל בישראל ששותה ט"ע וקאוו"ע בשבת, ומכל שכן כשאומר הישראל בפירוש שאינו שותה קאוו"ע בשבת, אז מותר לשתות הקאוו"ע שעשה הנכרי לעצמו לדעת המתירין פת שאפה הנכרי בשבת, ובלבד שלא יבין הנכרי כלל שרצונו לשתות. חיי אדם כלל ס"ג אות ב'. נמצא לפי זה דאפילו לא נעשה כלל בשביל ישראל ולא יש חשש שמרבה בשביל ישראל, אפילו הכי – לא שרי אלא לדעת המתירין בפת, אבל לדעת האוסרים בפת – גם זה אסור. וכן כתב חיי אדם שם אות ג' דלדעת האוסרין בפת משום נולד הוא הדין לקאוו"ע, ומכל שכן אם נטחן הקאוו"ע בשבת יעו"ש. ואם כן לדעת מרן ז"ל והאחרונים דלא התירו בפת אלא בשעת הדחק ולצורך מצוה – אסור לשתות הקאוי שבישל העכו"ם בשבת אף על פי שבישל לצורך עצמו וליכא חשש שירבה בשביל ישראל, כיון דליכא בזה שעת הדחק וצורך מצוה. וכן כתב בספר קרית מלך רב חלק א' הלכות שבת דף כ"ד ע"א לאסור הקאב"י אפילו לא נעשית בשביל ישראל יעו"ש. והגם שיש פוסקים שלימדו זכות על הנוהגים לשתות היכא שנעשה לצורך גוי וליכא חששא שירבה בשבילו משום דיש מתירין, מכל מקום שומר נפשו ירחק מזה לחוש לדעת האוסרים וכדעת מרן ז"ל".

[62] ראה בהערה הקודמת. וכתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שכ"ה): "ובעירנו זאת, מנהג רע ומר, ביום השבת הולכים לקאוהאניש, ושותים מהקאהוי שנתבשל בשבת לצורך ישראל, דבזה אין ספק שהגוי בשביל ישראל עושהו, יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים, יהודה וישראל רבים בעיר הזה, ואין ספק שאם לא היו הישראלים לא היה בעל הקאוהאני מכין החצי ממה שהוא מכין עכשיו. ולפעמים אומר לו הגוי בפירוש שבשבילו בשלו, למצוא חן בעיניו. וכבר כתבו ההגהות והמרדכי ז"ל בשם רא"ם ז"ל, שאף על פי שאינו מכירו, אם הגוי אומר שלצורך ישראל עושהו – אסור. ולפעמים כשרואה ישראלים מרבה בשבילם, ונשתרשו במנהג הזה רובם ככולם, אין גם אחד שלא ישתה קאהוי מן הגוי ביום השבת, אנשים ונשים וטף, ורוב מן הת"ח בכללם, זולת מתי מספר נער יכתבם לא יגיעו לעשרה שנזהרים בזה. וכבר דרשתי שבוע שעבר ביום הקהל שגזרו תענית על הבצורת ועל הדבר, ואמרתי רבותי הותרה שבת, שדבר זה איסור גמור. ולא מבעיא שעינינו רואות שהתוגר מרבה בשבילנו, וכמעט הרוב עושה בשביל ישראל שאסור, אלא אפילו שאינו ניכר שמרבה בשבילו, כל שיש באפשר שירבה בשבילו, אף על פי שאינו מרבה בשבילו – אסור. ורעה עוד מזאת, שאומרים לגוי להוציא הקאהוי לרשות הרבים מחנותו שהוא רשות היחיד, ואף על פי שעכשיו אין לנו רשות הרבים, היינו לחייב חטאת, אבל איסור מיהא איכא. ושמעו לקולי קצת מיחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם, ומן היום ההוא והלאה נמנעו מלשתותו בשבת, אם לא שמבשלים אותו בביתם, שמניחים אותו בתנור מערב שבת. אמנם שאר העם עודם מחזיקים במנהגם הרע, ויד השרים והסגנים במעל הזאת יותר מדלת העם, שרי להו מרייהו". וראה בטוב עין (סי' י"ח אות ס"ה).

וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' ח') שכתב לחוש בזה מכמה טעמים, והעלה: "והנה פה עירנו יימצא חנות של גוי זה המבשל הקהוו"א עומדת ברחוב היהודים, וקא חזינן בימי החול דרוב היושבים שם הם יהודים, ובחנות זו צריך להזהירם שלא ילכו בשבת", עכ"ל.

וכתב עוד בכה"ח שם (ס"ק ל"ו): "הקאהב"י שעושה העכו"ם בשבת – אסור הואיל ויש רגילות בדבר, ובחול נמי אסור משום חתנות, וכל הפורש ממנו בחול כאילו פורש ממות לחיים, והפורש ממנו בשבת יזכה לעולם שכולו שבת. הרב הגדול מה"ר אברהם סכנדרי בתשובה כ"י, ברכי יוסף אות ב'".

ולמעשה, כהיום, כשבאים אנשים לבתי הקפה, ומזמינים קפה ואז מכינים להם קפה במקום – זה נקרא לצורך הישראל, וממילא אין היתר כלל [וכן יש את דעת האר"י שאסור משום בישולי גויים ואף שמעיקר הדין מותר (ראה כה"ח יו"ד סי' קי"ג ס"ק כ"א כ"ב), מ"מ ירא שמים יחמיר].

[63] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ב'): "השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום – מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת); אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה) לחולה – אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו: הגה – ואפי' בישל ע"י אינו יהודי – אסור בשבת". וכתב בשו"ע הרב שם (סעי' ה'): "ואפילו עשה ע"י נכרי, בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה – אסור לבריא בשבת גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל למוצאי שבת – מותר לבריא מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שהנכרי עשה בהיתר לצורך חולה. במה דברים אמורים בשאר מלאכות חוץ מאפייה ובישול, שאם אפה נכרי או בישל בשבת לצורך חולה – אסור לבריא אף במוצאי שבת משום בשולי נכרים כמ"ש ביו"ד סימן קי"ג".

[64] כתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ה'): "אינו יהודי שצד דגים או ליקט פירות לעצמו – אסורים לישראל; ואפי' ספק אם לקטן או צדן היום – אסורים בו ביום; אבל לערב – מותרים מיד, אפי' אם ודאי לקטן וצדן היום". וביאר המשנ"ב (סימן שכ"ה ס"ק כ"א): "ובזה כו"ע מודו דאסור משום דהוא ודאי מוקצה שנצודו בשבת ולא היו מזומנים מאתמול [וכ"ש האוסרין גם בפת בסעי' ד'], ולאו דוקא שצדן אינו יהודי, דה"ה אם נצודו מאליהן בשבת בהמצודה שפרסו מע"ש", ולגבי פירות כתב שם (ס"ק כ"ב): "ג"כ משום מוקצה דמחוברין היו בין השמשות וגם דגזרינן בזה שמא יעלה ויתלוש כמו שגזרו על פירות הנושרין בשבת כדלעיל בסימן שכ"ב [משום דאדם להוט אחריהן וגם בקל הוא לתולשן], וה"ה כאן שנתלשו ע"י אינו יהודי דלא גריעי דשניהן נתלשו שלא ע"י ישראל", וכתב עוד (ס"ק כ"ג) "אסורים לישראל – בין באכילה בין בטלטול"  וכ"כ כה"ח שם (ס"ק מ"ח). עוד עיין בשו"ע (סי' תקט"ו סעי' ב', סי' שכ"ב סעי' ג').

[65] ראה לעיל הערה נ"א.

[66] ראה בגמ' שבת (י"ח ע"ב). וכתב השו"ע (סי' רמ"ו סעי' ב'): "אסור להשאיל שום כלי לאינו יהודי בשבת, ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קודם חשיכה, מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו". והוא ע"פ דברי הסמ"ג והתרומה כמבואר בב"י שם.

עוד כתב השו"ע (סימן רנ"ב סעי' א'): "ומותר למכור לאינו יהודי ולהטעינו סמוך לחשיכה ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום", והוא ע"פ דברי הרמב"ם (שבת פ"ו הי"ט). אלא שהרמב"ם נקט טעם אחר, וז"ל: "וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת", ונפק"מ בין הטעמים – בעיר מתוקנת בעירוב, שלדעת הסמ"ג והתרומה – מותר, כיון שאין איסור הוצאה, ולדעת הרמב"ם – אסור, משום מיחזי כמקח וממכר. ועיין בזה במג"א (סי' רמ"ו ס"ק ו'). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ט"ו): "גוי שקנה סחורה מישראל ובא ללקחה בשבת מבית ישראל, אפילו ביש ערוב – אסור, כדי שלא יחשדוהו שמכרה לו בשבת".

ומכל מקום בשעת הדחק יש להקל, וכמו שכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ב'): "היכא דאיכא משום דרכי שלום, או באינו יהודי אלם – מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י אינו יהודי". ובב"י שם כתב שהטעם משום דהוי שבות דשבות שמותר במקום הצורך. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "ואף דאסור ליתן לאינו יהודי אם יודע שיוציא החפצים מביתו לרשות הרבים בשבת אף שלא בשליחות ישראל, וכ"ש כשהוא בשליחותו, מ"מ התירו בכל אלו משום דלדידן להרבה פוסקים אין לנו רשות הרבים דאורייתא ואינו אלא שבות דשבות, והתירו במקום מצוה או מפני דרכי שלום וכה"ג. ומ"מ צריך ליזהר בכל אלו, שלא למסור ליד אינו יהודי דיעשה הישראל עקירה, דהא אפשר לבקש להאינו יהודי שיקחנה בעצמו, ואפילו אם האינו יהודי מבקש שיתנו לתוך כליו יש ליזהר שיעמידנו בבית ואחר שישפוך הישראל לתוכו יקחנו".

וכתב הרמ"א (סי' רנ"ב סעי' א): "ויש מתירין שיוציא האינו יהודי בשבת אם יחד לו האינו יהודי מקום מבעוד יום בבית ישראל, ויש להחמיר". וכתב האליה רבה (סימן רנ"ב ס"ק ד'): "אבל במג"א [סק"ד] כתב הטעם כשיוודע שמכרו לו יאמרו שמכר לו בשבת, ולפ"ז אף בעיר מוקף חומה – אסור וכו' ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום, ע"כ. אבל הט"ז [סוף סק"ג] כתב דיש להתיר באלם אפילו בלא יחד מקום, ולצורך גדול והפסד יש להקל אפילו באין אלם". והביאו כה"ח שם (ס"ק ט"ו) וכ"כ הקצו"ש (סי' צ' סעי' כ"ב).

[67] כתב הב"י (סי' ש"ז): "מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (שבת סי' א): ראיתי גוים בעלי חובים מביאים עגלות מליאות תבואה ביום השבת וישראל נותן לו מפתח אוצרו והגוים נושאים ומודדין ומונין, ולא ראיתי אחד מרבותי מוחה בדבר כי התבואה של הגוי עד אחר שיחשוב עמו. מצאתי בתשובת מהר"ם (ד"פ סי' קנה): שמעתי ממורי הגבור שמותר לישראל לילך בעדר הגוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב, דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות, גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה דידיה עביד, ע"כ. וכן כתב בארחות חיים". והביא דבריו הרמ"א (סימן ש"ז סעי' כ"ב).

כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ו' הכ"א): "גוי שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל – מותר, ואפילו אמר לו: הניחן בזוית זו – הרי זה מותר". וכתב המגיד משנה שם: "דע שאמירה לנכרי במלאכת הנכרי מותרת גמורה, ר"ל שמותר לישראל לומר לנכרי לעשות מלאכת הנכרי עצמו. וכ"כ המפרשים ז"ל ודקדקו כן במכילתא וכ"ש מ"ש רבינו. והנראה מלשונו הוא שחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור, ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים האסורין בטלטול, כיון שהם ביד הנכרי רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה, ואין כאן שבות דשבות, כיון שהם ביד הנכרי". והביאו המג"א (ס"ק כ"ט). וראה בשו"ת זבחי צדק (סי' כ"ו).

[68] כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' ו'): "יהודי הקונה מכס ומשכיר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת – מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו: לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך. הגה: וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי, והאינו יהודי יקח הריוח של שבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו (בית יוסף); וישראל הממונה על מטבע של מלך, דינו כדין הממונה על המכס, ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע, ויזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע, או בקבלת המכס". וכתב כה"ח שם (ס"ק ס"ט): "לא ישב – היינו כדי לידע מהו ההתעסקות שעושה הכותי וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר, אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הכותי שלא יגנוב אלא יניח לתיבת המכס מה שיקבל – מותר, ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת, רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק. ט"ז שם, תוספת שבת אות י"ט, רבינו זלמן אות י"ז, חיי אדם כלל ג' אות י"ז. וכן כתב המשבצות זהב אות ז' דהעולם נוהגין היתר כט"ז יעו"ש. אבל האליה רבה אות ט"ו כתב דמדברי הלבוש נראה דגם ביושב שלא יגנוב – אסור יעו"ש. וכן היד אהרן שם והמטה יהודה אות י"ב והנהר שלום אות ה' השיגו על הט"ז והסכימו לאסור אפילו ביושב לשמור שלא יגנוב יעו"ש. ולכן כתב שם המטה יהודה דאין להקל באלו שנהגו להושיב ישראל לגבי רחיים, ועוד דאי אפשר להם ליזהר שלא ידברו כלום מהעסק, וכל היושב שם פרצה קוראה לגנב ומדבר דיבור של חול, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ד". ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש להקל בזה, וכן כתב במג"א (סי' רנ"ב ס"ק כ') ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ"ז ד"ה "ובזה").

[69] כתב הרמ"א (סי' ש"ז סעי' ד'): "מי ששכר אינו יהודי להוליך סחורתו, ובא האינו יהודי ולקחה מבית ישראל בשבת – אסור; והיו עונשין העושה". וכתב כה"ח שם (ס"ק קנ"ב): "אבל אם התבואה של ישראל – אסור לומר לעכו"ם לפנותו, והוא הדין בכל דבר המוקצה דהוה ליה שבות דשבות. מגן אברהם ס"ק ל"ב, אליה רבה אות מ"ט, תוספת שבת אות נ"א. ואפילו אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו – צריך למחות בידם, שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק לדעתו הם עושים כמ"ש בסימן רנ"ב. רבינו זלמן אות ל"ז". וכן כתב המשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק ע"ז).

וכתב כה"ח שם (ס"ק קנ"א): "גוי שהביא על עגלותיו סחורה לישראל ורוצה לפנות ולילך לו עם עגלותיו ולא ימתין עד מוצאי שבת, אם יכול הישראל לפתוח לו חדר ולשים שם הגוי הסחורות שאם לא יפתח ישליך הגוי הסחורה באמצע השוק שאינו משתמר מגנבים, על דבר זה נשאל הרב מהר"י אשכנזי ז"ל בעל ספר בית עובד בתשובה כ"י, ודייק מדברי מור"ם הלזו לאסור, דדוקא התם דהגוי מודד ומונה בשלו ולא בשל ישראל הוא דשרי, הא אם הסחורה כבר היא של ישראל – אסור משום אמירה לגוי דהוי שבות דשבות, וכמו שכתב המגן אברהם ס"ק ל"ב, והגם שהיה מקום לומר דכיון דאיכא חשש גנבי – שרי כדמוכח משני משניות דמועד קטן, אין נראה להתיר, כיון דסתמא בידיה להושיב שומרים אצל הסחורה עד הלילה, וכמו שכתב הרב ספר התרומה סימן רכ"ו יעוש"ב. פתח הדביר אות יו"ד. משמע כי לא אפשר בשומרים – יש להתיר משום הפסד מרובה". וזה כדין שבות דשבות במקום הצורך המבואר בשו"ע שם (סעי' ה').

[70] ראה בהערות קודמות, ורצוי שיעבוד גם מעט ביום חול.

[71] כתב השו"ע (יו"ד סימן קט"ו סעי' ב'): "גבינות העובדי כוכבים, אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה. ואפילו העמידוהו בעשבים – אסורה. הגה: וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר (ב"י), אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים. ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה – מותר (אגור פ' שואל). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו". וראה מש"כ כה"ח (סי' ש"ז ס"ק קנ"ה) ומה שכתב בשער הציון שם (ס"ק צ').

[72] רמ"א (או"ח סימן ש"ז סעי' כ"ב): "וכן אינם יהודים העושים גבינות בשבת והישראל רואה, ויקנה אותם ממנו דמ"מ האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד אף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים ואדעתא למכרם לישראל קא עביד – שרי". וכתב במשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק ע"ט): "ר"ל דאע"פ שהישראל עומד בעת עשיית גבינות ובעת חליבת החלב כדי שיוכל אח"כ לקנותם ממנו, אפ"ה שרי, דבעת העשייה האינו יהודי אדעתיה דנפשיה קעביד", וביאר כה"ח שם (ס"ק קנ"ו): "ולא דמי למה שכתוב סוף סימן רמ"ד, דהתם כבר נקרא על שם ישראל והוי כמהלך לתוך שדהו לראות מה צריכה, אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל".

וכתב עוד כה"ח שם (ס"ק קמ"ד): "ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה, כגון שאומר לנכרי: כבה דליקתך, וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית ישראל וכל כיוצא בזה, ואפילו אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל – אינו צריך למחות בו כשרואהו, במה דברים אמורים כשהנכרי עושה כן מעצמו, אבל אסור לישראל לומר לו: טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת, ואפילו אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו".

[73] כתוב בגמ' בבא מציעא (צ' ע"א): "איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי: חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן: כי אמרינן אמירה לנכרי שבות – הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו – לא. או דלמא לא שנא". וכתב הרא"ש שם (פ"ז סימן ו'): "איבעיא להו: מהו שיאמר לנכרי: חסום פרתי ודוש בה תבואתך. אף על פי שמותר לומר לנכרי: אכול נבילה זו, שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהנכרי עושה במאמרו דהיינו שנותן הנבילה לתוך פיו היה מותר, דישראל יכול ליתן נבילה לתוך פיו, אבל בחסימה – אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת לומר לנכרי שאין מזונותיו עליך: הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת". וראה בתוס' שם (ד"ה "חסום").

וכתב השו"ע (סימן ש"ז סעי' כ"א): "אסור לומר לאינו יהודי בשבת: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו".

ובמשנ"ב (שם ס"ק ע"ג): "דכיון שאותו דבר שאומר לאינו יהודי לעשות בשביל עצמו הוא אינו יכול בעצמו לעשות, הוא בכלל אמירה לאינו יהודי שבות, ואסור אף על פי שאינו מתהנה הישראל כלל במלאכה זו, ואעפ"כ מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו, כגון שיאמר לו: קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך וכה"ג, דכיון שלא היה הדבר מעולם של ישראל כלל, והאינו יהודי עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו, לא גזרו עליו איסור דאמירה לאינו יהודי". וכ"כ בכה"ח (ס"ק ק"מ, קל"ח). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ה) וראה עוד בהערה הבאה.

[74] כתב המרדכי (שבת רמז תנ"ט): "ועוד נראה לומר שאיסור אמירה לנכרי אינו אלא בדבר שישראל נהנה שאומר לנכרי: עשה מלאכתי כבה לצרכי הדלק לצרכי, אבל מותר לומר לנכרי: עשה מלאכתך, כדאמרינן פרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ' א']: מהו שיאמר אדם לנכרי: חסום פרתי ודוש בה פי' שנהנה בחסימתה שאפי' אינו שלו, מ"מ הרי מרבה לו בעל הבית בשכר במה שהיא נחסמת, אבל חסום פרתך ודוש בה לא קמיבעיא ליה". ויש להסתפק בדעת הרא"ש שהובא בהערה הקודמת האם ס"ל כדעת המרדכי שמותר לומר לגוי: בשל בשר שלך לצרכך, שהרי סברת הרא"ש היא שמותר לומר לגוי רק מה שמותר לישראל לעשות והרי אסור לבשל בשבת.

וכתב הב"י (סי' ש"ז): "כתב בהגהת מרדכי פ"ה (שבת סי' תנט) שמותר לומר לגוי בשבת: עשה מלאכתך, והרא"ש בפרק השוכר את הפועלים (סי' ו): כתב אסור בשבת לומר לגוי שאין מזונותיו עליך: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך בשבת", ובשו"ע הביא דברי הרא"ש והשמיט דברי המרדכי. וכתב המהריק"ש בערך לחם שהרא"ש פליג על המרדכי וס"ל שכיון שאי אתה יכול לבשל בשבת – אסור לך לומר לגוי לבשל אפי' בשר שלו. וכן כתב בהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש בס"ק ט"ז". וכתב במלבושי יו"ט (ס"ק י"ט): "ולכך יש לפסוק כתוס' והרא"ש ואסור לומר לגוי אף בשלו שיעשה מלאכה האסורה לישראל לעשותה בשבת".

ומכל מקום הרמ"א (סי' ש"ז סעי' כ"א) הביא דברי המרדכי, וז"ל: "אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו".

אמנם מצינו אחרונים שסוברים שהשו"ע מסכים לדברי המרדכי.

כתב השו"ע (יו"ד סי' רצ"ז סעי' ד'): "אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה". וכתב הש"ך שם (ס"ק ד'): "וכתב הרא"ש שם: וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך. מיהו כתבו שם: אף על פי שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו, שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו, דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו, היה מותר, דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו, אבל בחסימה – אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו, עכ"ל. ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים – אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג, מיהו הנמוקי יוסף כתב בפרק הפועלים: ישראל האומר לעובד כוכבים: חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי – אסור משום אמירה לעובד כוכבים, שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ולא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים, דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל, עכ"ל, ואפשר לכוון גם דבריהם כן".

וכתב האליה רבה שם (ס"ק מ"ז) אחר שהביא דברי המלבושי יו"ט: "אבל ראיתי בספר מנחת כהן משמרת השבת שער א' פ"ט שפירש שגם תוס' והרא"ש מודים כל שאינו של ישראל, וכן משמע בש"ך ליו"ד ס"ס רצ"ז [סק"ד]".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"א): "וכל היכא דאיכא הנאה לישראל עם הנאת הגוי – אסור לומר לגוי לעשות, וכמ"ש בספר שלחן עצי שיטים סי' א' סעיף ט"ו בדיני אמירה לגוי, וז"ל: אבל מותר לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה עצמו כמו: בשל בשר שלך וכבה דליקה שלך, וה"ה בכל דבר שאין הישראל נהנה – מותר לנכרי לעשות, אבל אסור לומר לגוי: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אפילו אין מזונותיו עליך דחשיב הנאה, דכיון שנותן לו ניחא ליה שיאכל, ופירש שם, וז"ל: הא למה זה דומה לאומר לנכרי: חסום פרתך ודוש בה דשרי, אבל אסור לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אפילו בידוע של גוי, שהרי נהנה ישראל, כי כאשר חוסמה מרבה לו שכר, וכה"ג אסור לומר: הילך בשר זה ובשל אותו וכו' עכ"ל, וכל זה מפורש בש"ע וב"י ומג"א בסי' ש"ז". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ק"מ) וע"כ נראה דיש להתיר.

[75] כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'): "ומותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה  אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו", וכתב במשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "בביתו – רצונו לומר שלא בבית ישראל דאז מחזי כאלו הוא עושה בשליחות ישראל. וכתב החיי אדם דבבית ישראל – אסור אפילו אם הוא דבר שמנהג כל בני העיר ליתנו בקבלנות ולא אתו למחשדיה בשכיר יום, ג"כ אסור מטעם זה, דיאמרו שצוהו לעשות בשבת". וראה עוד במשנ"ב (סי' רמ"ד ס"ק ל'). ועיין ירושלמי שבת (פ"א ה"ח) הובא לעיל פרק קי"ט הערה כ', ולגבי חובת מחאה – ראה בפרק קי"ט.

[76] כתב החיי אדם (כלל ס"ד סעי' א'): "נכרי גמור שלא קנוי לו רק שהוא שכיר אצלו אפילו לזמן ארוך, אין אדם מצווה על שביתתו ואפילו רבו. ומכל מקום אם עושה מלאכתו בבית ישראל דבר שאין שייך לישראל כתיקון מלבושיו וכיוצא בו, נראה לי דמותר לכולי עלמא להניחו. אבל אם מבשל לעצמו בעצים של ישראל, יש אומרים דצריך למחות בידו, דאם לא כן מחזי כאלו הוא שלוחו".

כתב במשנ"ב (סי' רמ"ד ס"ק ל'): "ועיין בט"ז סק"ך דמביא בשם רבינו שמחה דהוא אוסר להשפחה אפילו לעשות מלאכת עצמה בבית בעליה, והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה. והאליה רבה הביא בשם ספר התרומה דמלאכת עצמה – מותר, ודעתו שגם רבינו שמחה מודה לזה ע"ש בדבריו והפמ"ג יישב דברי הט"ז ע"ש, ועיין בספר חיי אדם כלל ס"ד דלתקן השפחה בגדיה – לכו"ע מותר בבית בעל הבית, שהוא ניכר שמלאכת עצמה היא עושה ועי"ש עוד מה שכתב בענין זה". ועיין בכה"ח (סי' רמ"ד ס"ק י"ג).

[77] ראה בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ה' וסי' רמ"ז סעי' א', סי' רנ"ב סעי' ב', סי' ש"ז סעי' ב') וראה לעיל בסעי' ב'-ג'.

[78] כגון: נעלים לתיקון, או בגדים לכיבוס וכדו'.

[79] כתב הב"י (סי' רנ"ב): "כתב הר"ן בפ"ק דשבת (ז. ד"ה ובכולן) אמתניתין דוכולן בית הלל מתירין עם השמש: ומסתברא לי דכל שקצץ אף על פי שעשה הגוי מלאכה בשבת – מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ אדעתא דנפשיה עביד, אבל בהגהת אשירי שם (סי' לז) כתב: ולי נראה שאסור להלביש בגדים שנתנו לאומן מערב שבת ונגמר מלאכתם בשבת ואף כי נקצץ שכרן. ובאגור (סי' שלט) כתוב בשם שבלי הלקט (סי' קי"ב): ומורי יעלה לא ס"ל האי פסקא שיהא אסור ללבשו וכן כתב הר"מ, עכ"ל". וכן כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ד'): "כל שקצץ אף על פי שיעשה האינו יהודי מלאכה בשבת – מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד. הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהאינו יהודי גמרו בשבת, וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל". כלומר שלדעת השו"ע אע"פ שגוף הישראל נהנה ממלאכת הגוי – מותר, הואיל וקצץ עמו, ודעת הרמ"א לאסור אם לא במקום הצורך.

אולם כתב הב"י (סי' רע"ו) לגבי נר שהדליק גוי לצורך ישראל: "כתוב בסמ"ג (ל"ת סה, יט ריש ע"ד) והתרומה (סי' רנב) דאפילו אם קצץ לו שכר על זה – אסור, ולא דמי לשילוח אגרות (לעיל סי' רמז) דשרי בקצץ, דהתם אין גוף ישראל נהנה מגוף השליחות, אבל הכא גוף הישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו". כלומר שאע"פ שקצץ, כיון שגוף ישראל נהנה ממנו – אסור.

אלא שבשו"ע כתב (סי' רע"ו סעי' א'): "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת – אסור בכל ענין", כלומר שהשו"ע השמיט דברי הסמ"ג והתרומה והרמ"א הביאם.

אלא שהמג"א (סי' רנ"ב ס"ק י"א) נראה דס"ל דאע"פ שהשו"ע התיר בבגד שנעשה בשבת בנר ס"ל לאסור, וז"ל: "ללבוש הכלי בשבת – ולא דמי להדלקת הנר בריש סי' רע"ו, דהתם אדעתא דישראל קעביד [ר"ן וש"ל] פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו". וא"כ גם השו"ע ס"ל דברי הסמ"ג והתרומה, ואם הדליק נר לצורך ישראל לא מועיל אם קצץ.

וכתב ברב ברכות (ערך שבת) להשוות דין בגד לדין נר היכי שקצץ עם הגוי (ודלא כמג"א): "וראיתי למרן באו"ח סי' ש"ז סעי' ד' שכתב, וז"ל: מותר לתת מעות לגוי מערב שבת לקנות לו בשבת ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת. וכתב עוד מור"ם ז"ל וכן מותר לתת לו בגדים למכור וכו' ע"ש והשתא הכא בנ"ד שאינו אומר לו שיעשה זה בשבת וכנז' בשאלה שאינו מזכיר לו שבת כלל נראה דמותר. והנה הגם דהמג"א והט"ז ועוד אחרונים הביאו דברי הגהות מימוניות שאסר ליתן לגוי מעות מערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק וכתבו, כיון שא"א לקנות כי אם בשבת לכן אפילו שאינו אומר לו לקנות בשבת – אסור מאחר שידוע שאינו עושה את זה כי אם בשבת ע"ש בדבריהם ז"ל, מ"מ מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ואתכא דידיה סמכינן לא ס"ל כן בב"י, והוא ס"ל דכל שאינו אומר לו שיעשה בשבת הרי זה מותר, והגם דלא אפשר לעשות זה כי אם בשבת, וכ"כ להדיא האליה רבא שמרן הכי ס"ל ע"ש, וגם הרב מנחת כהן ס"ל כן וכו' וכאשר העתיק לשונו הרב זרע אמת בסי' ל"ה וכו'.

והנה הגם דהרב זרע אמת שם לא סמך על סברא זו להתיר בנידון דידיה, וכתב שאין מכל זה פנים להתיר, הנה הרואה יראה בטעמי הרב שאין מהם פקפוק לנידון דידן, יען כי טעם א' שכתב הוא מפני שהאחרונים סתרו דברי הרב ב"י בהחלט וקי"ל כבתראי, והנה הטעם זה לא שייך לגבי דידן דאנן אתכא דמרן סמכינן בין לקולא בין לחומרא, והגם שכתבתי לעיל במערכת הק' דיש חולקים וס"ל דלא קבלו כי אם מ"ש בשו"ע, הנה מ"מ מרן אינו יחיד בדבר הזה, דהא גם הרב מנחת כהן הכי ס"ל. וטעם הב' שכתב משום דגם הרב ב"י גופיה מודה היכא שאין מציאות לקנות וכו' הנה הרב יחיד הוא בהבנת כוונת מרן זו, דהא כבר כתבנו שהרב מנחת כהן והרב אליה רבה הבינו בדעת מרן בפשיטות דס"ל אע"ג דלא אפשר לקנות כי אם בשבת מ"מ כל שאינו מזכיר לו שבת – מותר, וגם הרב מחצ"ש כתב כן להדיא וכו'. ועוד ראיתי בס"ד לאחרון חביב מהר"י עייא"ש בשו"ת בית יהודה סי' מ"ד שכתב בפשיטות בדעת מרן דעיקר האיסור תלוי באמירה דווקא שאמר לו בפירוש לעשות או לקנות בשבת, אבל אם אינו אומר לו בפירוש, אע"פ שאי אפשר לגוי לעשות אותו דבר כי אם בשבת – אין בו איסור ע"ש, וגם הוא הסכים עם סברת מרן וסמך עליה בשתי ידים, וכתב בסוף תשובתו: ואמנם במה שמפרשים דברי הגהות מימוניות דלא כהרב ב"י ואוסרים אפילו בסתם, אם הוא דבר שאי אפשר לעשותו כי אם בשבת בזה, אין אנו מודים להם, והעיקר כדעת מרן ב"י דאין לאסור כי אם אמירה ולא יותר, ובפרט בשל סופרים נלך אחר המיקל, וכמו שהעלה להלכה בספר מנחת כהן הנז' עיי"ש, עכ"ל הרב הנזכר ע"ש.

גם עוד אחרי חיפוש ראיתי בס"ד להרב חסד לאברהם סי' ט' שכתב להדיא שדעת מרן כמ"ש הרב מנחת כהן ודעימיה, והגם שהרב שם לא מלאו לבו להתיר, מ"מ אנן אתכא דמרן סמכינן נתיר ונתיר בס"ד וכו' ומיהו בעינן נמי ג"כ שיקצוץ עמו וכמו שכתב הרב מהר"י עייא"ש ז"ל".

וכן כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מ"ג) דכל שקצץ – מותר בכל גוונא, וז"ל: "מיהו הרב מנחת כהן בדף קכ"ו העלה כמו שכתבנו, דלדעת הר"ן המתיר בבגד ללבשו בשבת היכא דקצץ, ה"ה דמתיר נמי נר שהדליקו בשבת להנות ממנו ישראל בשבת היכא דקצץ, ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו נמי הכי ס"ל, כי הוא פסק כהר"ן בש"ע. ומה שהביא בב"י בשם הסמ"ג וספר התרומה לא כתב כן לפסק הלכה, שכבר לפסק הלכה בש"ע סי' רנ"ב פסק כהר"ן גבי בגד, וילמוד סתום מן המפורש דנר ובגד שוים. מיהו כל זה הוא אם הגוי הדליקו בביתו, ואח"כ הביאו לבית ישראל, אבל אם הדליק בבית ישראל – אסור להשתמש לאורו, אפילו בקצץ מפני הרואין ע"ש, וכן כתב הרב מטה יאודה עייאש ז"ל בסי' רנ"ב, דנר ובגד דינם שוה, ודעת הר"ן גבי נר כל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד, ומרן ז"ל אשר פסק כהר"ן גבי בגד, גם גבי נר הכי ס"ל ע"ש, ועיין בש"ע להגאון ר"ז סי' רנ"ב ע"ש.

והגם כי הרב זכור ליצחק הררי ז"ל בסי' ע"ב, הביא דברי מנחת כהן והרב מטה יאודה הנז', והשיג על הרב מנחת כהן, וכתב דעת מרן ז"ל גבי נר בקצץ נמי אסור, אין השגותיו כלום לדחות דברי הרב מנחת כהן ז"ל, ושפתי כהן ישמרו דעת, כי מה שטען אמאי לא הביא בב"י לדברי האוסרים בנר שהם סמ"ג וסה"ת, דהן הנה פליגי על הר"ן כמו שהביא לדברי הג"א, וכן בסי' רע"ו למאי הלכתא הביא דוקא סברת הפוסקים, דאינן לפסק הלכה, ולא ס"ל כוותייהו וכו', אחר המחילה אין זו טענה לעשות ממנה הכרח, וכזאת וכזאת נמצא בביתה יוסף בשאר מקומות, ועוד נמי ימצא שיש מקומות שנראה דעתו בב"י נוטה לסברה זו, ובש"ע חזר ונטה דעתו להפך, ואנו אין לנו אלא דבריו בש"ע, וזה ידוע".

אמנם כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' י"ד): "ואף על פי שבסה"ק רב ברכות התרתי בכה"ג בנותן לו בסתם ואינו מזכיר לו שבת, לא התרתי בזה אלא בעבור צורך גדול מאד, שהשואל היה מוכרח מאד בדבר זה, שאם לא יעשה כן יצא לו נזק גדול, ולכן סמכתי שם על דעת המתירים בכה"ג, בהיכא דקצץ ואומר לו בסתם שאינו מזכיר שבת כלל, אבל בלתי צורך גדול מאד, אין להתיר כי רבו האוסרים".

[80] כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'): "ומותר ליתן בגדיו לכובס א"י, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה  אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הא"י המלאכה בביתו". וכתב המשנ"ב בס"ק ט"ז "וכן אם אמר לכובס: ראה שאני צריך להם במו"ש, כגון שרוצה ליסע מיד במו"ש – ג"ז אסור אפילו בקצץ, דכיון שא"א לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת, והוי כשלוחו [אחרונים]". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ג): "פירוש אפילו בקצץ ומכל שכן כשאינו עושה רק בשביל טובת הנאה. עולת שבת אות ב'. ואם נותן הכלים סמוך לשבת ואמר לו: ראה שאני צריך להם במוצאי שבת, הוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת. ט"ז סימן ש"ז ס"ק ג', רבינו זלמן אות ד', חיי אדם כלל ג' אות א'. וכן כתב בתשובת פנים מאירות סימן ל"ח. וכן כתבנו לעיל סימן רמ"ז אות ז' יעו"ש".

[81] כתב בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ד'): "יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא' שהא"י עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "ומשום מיחזי כשכר שבת ליכא, דהרי הוא בהבלעה, ועיין לקמן סימן ש"ז ס"ג וס"ד ומה שכתבתי שם במשנה ברורה". משמע שכל הנידון שמותר לתת את המעות זה מצד הדין שנראה כשולחו של היהודי, אבל לגבי שכר שבת צריך שזה יהיה בהבלעה, ואם זה לא בהבלעה – אסור משום שכר שבת. וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ד), וז"ל: "נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום השבת בלבדו, אבל אם אפו בו הרבה ימים, כיון שהיה בעל כרחו דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא, כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת. ב"ח סימן רמ"ג, אשל אברהם שם אות ה'. ועיין לעיל סימן רמ"ג אות כ"ה וכ"ו". וראה בהרחבה לעיל מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ח.

[82] שו"ע (סי' רמ"ז סעי' א'), ז"ל: "שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי, ואפילו בערב שבת עם חשיכה, והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת, ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר (פירוש: איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחו למי ששלוח אליו) במתא – אסור לשלוח אפילו מיום ראשון, ואי קביע בי דואר במתא – משלחן אפילו בערב שבת, והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה", עכ"ל. וביאור הטעם כתב ערוך השולחן (שם סעי' ג'), ז"ל: "ואין לשאול: דא"כ לפי חשש זה מאי מהני קציצה, הא עדיין יאמרו שבשבת נתן לו! די"ל דקצץ כיון דאדעתא דנפשיה עביד לא יספר לשום אדם ולא יראם המכתב, משא"כ בלא קצץ דאז אדעתא דישראל קעביד, ולכן אם לא ירצה להוליכו בחול ויוליכנו בשבת יספר לפני כל שהולך בשליחותו של ישראל, ויראם המכתב ויאמרו שבשבת נתן לו וכו' וזהו ג"כ מטעם שנתבאר דכשלא קצץ לגמרי עדיין עושה קצת על דעת הישראל, ויספר בכל מקום בואו שנושא אגרת של הישראל, ויראו הכתב ויחשדוהו שנתן לו בשבת", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'), וז"ל: "היינו שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר – אסור דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת. ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו, דכיון שכתב ידו של ישראל נושא, וניכר מעשה ישראל, יאמרו בשבת נתן לו להוליך, וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י – שרי להוליך, אפילו בע"ש ובלא קצץ, כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה, וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י", עכ"ל.

[83] ראה בהערה הקודמת.

[84] כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'): "ומותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי וכו' והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו". ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז) כתב: "וכן אם אמר לכובס: ראה שאני צריך להם במוצאי שבת, כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת – ג"ז אסור, אפילו בקצץ, דכיון שאי אפשר לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת, והוי כשלוחו [אחרונים]", עכ"ל.

ועוד כתב שם (סי' ש"ז ס"ק ט"ו), ז"ל: "ואם יום השוק שם בשבת, ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כי אם ביומא דשוקא, כמו שרגיל בעיירות קטנות, הוי ליה כמזכיר לו יום השבת בפירוש, בין שמבקשו לקנות עבורו או שנותן לו למכור ואפילו בתחלת השבוע – אסור. ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים – אין איסור אלא אם כן מזכיר בפירוש יום השבת", ע"כ. וראה בהערה פ"ב. וראה בשו"ת זבחי צדק החדשות (סי' י"ט).

[85] כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ד'): "כל שקצץ אף על פי שיעשה האינו יהודי מלאכה בשבת – מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד. הגה: ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהאינו יהודי גמרו בשבת, וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשה, והכי נהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל, ואם יש לתלות שנגמר בע"ש – מותר בכל ענין".

וראה בכה"ח (שם ס"ק מ"ב) שכתב על דברי הרמ"א: "והיינו שצריך אליו ביותר שאין לו אחרת. חמד משה אות ד'. אבל הב"ח כתב דאפילו לצורך שבת – נמי אסור, כיון שנגמרה בשבת יעו"ש. מיהו הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף כתב דהעולם נוהגין היתר אפילו בשתפרו בשבת, שסומכין אהר"ן ואאגור ז"ל שמתירין. וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות ה' יעו"ש. ועל כן נראה כיון דיש פלוגתא בזה לענין דינא, יש לפסוק כדברי מור"ם ז"ל, דאין להקל כי אם שצריך אליו בשבת, והמחמיר כהב"ח תבא עליו ברכה".

[86] כתב הרמ"א (סי' רנ"ב סעי' ד'): "אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויו"ט". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"א) כתב: "ואפילו יודע ודאי שנגמר קודם שבת ויו"ט, ואפילו אם הוא לצורך שבת, והטעם מפני מראית העין דיאמרו שבשבת עשאו ומדעת ישראל, ואיתא בלבוש דאפילו אם לא יביאם בידו אלא ילבשם שם בבית האינו יהודי – ג"כ אסור מטעם זה" וכו', וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק מ"ד-מ"ה).

וכתב המשנ"ב (סי' רנ"ב ס"ק ל"ב): "מבית האומן – ואין חילוק בין ישראל לאינו יהודי". וביאר הטעם בשער הציון (שם ס"ק כ"ט), "שעיקר ראית רב צמח גאון המובא בבית יוסף הוא ממה דקיימא לן דאפילו בחול המועד אין מביאין מבית האומן, וכל שכן בשבת ויום טוב, ושם הלא איירי בישראל, כמו שכתב הב"ח".

ואע"ג דהב"י כתב דלדעת הר"ן מותר להביא כלים מבית האומן כל שהוא לצורך שבת ויו"ט ולא חיישינן למראית עין, עיין שם בב"י בהמשך דבריו, וז"ל: "ויש לתמוה על מי שהתיר דאפילו לא יהא מוקצה, מכל מקום ליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן ביום טוב וכמו שכתבתי בסמוך". וראה במאמר מרדכי (שם ס"ק ד' (הכרמי) שכתב: "אמנם מדברי מרן ז"ל בב"י מבואר שהבין שהר"ן ז"ל מתיר לילך לבית העכו"ם ליקח הכלי להביאו לביתו וללובשו ולא ידענא היכא רמיזא הא בדברי הר"ן ז"ל, ואפשר דהיינו לפי שסתם ולא פירש דוקא בששיגר לו העכו"ם, אבל אין זה מוכרע ונראה דיפה כיון מרן ז"ל שלא הזכיר היתר זה בש"ע, וגם מדברי מור"ם ז"ל בהגהה מבואר דאף היכא דשרי ללובשו מ"מ אין לילך לבית העכו"ם להביאו. שוב מצאתי להרב"ח שהשיג על מרן ז"ל בזה, וכבר כתבתי שנראה דמרן ז"ל גופיה לא סמך על זה ולכן השמיטו בשו"ע".

[87] כתב הרמ"א (סי' רנ"ב סעי' ד'): "אבל אינו יהודי שעושה מנעלים על המקח – מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ו): "ואף על גב דאין מביאין כלים מבית האומן ביום טוב, יש לומר דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר, הילכך אפילו עשאם ביום טוב, לית לן בה דבדידיה קטרח. כן כתב בית יוסף, ועל פי זה כתב מור"ם ז"ל בהגה להתיר. אבל המגן אברהם ס"ק ט"ו פליג וכתב דבעכו"ם שעושה על המקח דוקא אם הוא הביא לישראל – שרי ליהנות אפילו עשאו בשבת דהא לא עשאו אדעתא דישראל, ובעיר שרובה עכו"ם – מותר (כצ"ל), אבל לכתחלה – אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר יעו"ש. והתוספת שבת אות י"ט כתב דגם בחנוני יש לאסור משום עובדא דחול יעו"ש, וכן כתב אשל אברהם אות ט"ו. מיהו דעת האליה רבה אות י"ג נראה להתיר כדברי מור"ם ז"ל אפילו לקחת מן האומן, וכן נראה דעת החמד משה אות ה' יעו"ש. אבל ה"ר זלמן אות י"ג פסק כדברי המגן אברהם, וכן כתב החסד לאלפים אות ג', קיצור שלחן ערוך סימן ע"ג אות ט'", עכ"ל.

[88] כתוב בגמ' ביצה (כ"ט ע"ב): "תנו רבנן: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, ואומר לו: תן לי גדי אחד או טלה אחד; אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי כף אחת או ירך אחת; אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד; אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת; ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי עשרים ביצים או חמשים אגוזים, עשרה אפרסקין וחמשה רמונים ואתרוג אחד, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח". וכתב השו"ע (סי' שכ"ג סעי' ד'): "מותר לומר לחנוני: תן לי ד' ביצים וה' רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים, ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר: הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה". ועיין בזה בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ו').

כתוב במשנה ביצה (כ"ז ע"ב): "אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב, אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהם". ובגמ' שם: "מאי אין נמנין? אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב". וביאר הטעם הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ד הי"ט): "דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר, כיצד? אין פוסקים דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב". וע"כ כתב כאן הרמ"א (הובא בהערה קודמת): "ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי מקח".

[89] כתוב בגמ' סנהדרין (מ"ד ע"א): "חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". ופרש"י "חטא ישראל – מדלא אמר: חטא העם – עדיין שם קדושתם עליהם". וראה עוד בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שכ"ה ס"ק כ"ב). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ו).

וכתב הרמב"ם באיגרת השמד: "ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשית העגלים ועל בטול ערובי תבשולין והדומה לו. שלא יאמר אדם: קים ליה בדרבה מיניה! לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע, שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה", ומי שמבקש ממנו – עובר משום לפני עוור.

[מסופר על יהודי אחד שפרנסתו היתה בדוחק, והוא מצא דרך חדשה להתפרנס, ומה עשה? קבע מושבו בעיר בני ברק, וגידל את שערות ראשו, ודיבר רק בשפה האנגלית, וכיון שכך הבינו תושבי המקום שהוא גוי, ומאז הוא נעשה גוי של שבת. לימים, החליט אותו אדם לחזור בתשובה, והוא פנה לרב הקהילה וסיפר לו שהוא יהודי, ורק כדי להתפרנס עשה כן, וביקש ממנו שיורה לו כיצד לתקן את אשר עיוות. הרב נדהם למשמע אזניו, ושאל אותו: מתי החלטת לחזור בתשובה? אמר לו אותו אדם: באחד הפעמים שהייתי בבית המדרש שמעתי שאמרו: שישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא, ושאסור לומר למחלל שבת שיכבה או ידליק את החשמל, והדברים חדרו ללבי והחלטתי לחזור בתשובה].

[90] כתוב במשנה בשבת (ב' ע"א): "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור". וכתב הרא"ש (שבת פרק א' סימן א'): "ותרי בבי קמייתא דקתני בהן בעה"ב פטור והעני פטור מפרש בגמרא (דף ג א) דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי קעביד. וקשה: והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי, והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול, וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו, דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז (ו' ב') דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו, כ"ש גדול שלא יסייע לו".

[91] כתוב בגמ' עבודה זרה (ו' ע"ב): "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע – דקאי בתרי עברי נהרא".

וכתבו התוס' שם (ד"ה "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר"): נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו". ע"כ כאשר באים אליו אורחים מחללי שבת בפהרסיה יש לתת לפניהם יין מבושל.

[92] כתב הדרכי משה (יו"ד סי' קנ"א): "וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצה) כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לע"ז שרי עכ"ל ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר שרי ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים אף על גב שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז הואיל ואית להו אחריני אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז דף (שמ"ד ע"ב) (א: ד"ה מניין) דאסור להושיט לגוי מדרבנן אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. ובתוספות שם (ו: ד"ה מנין) משמע כדברי המרדכי דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו ועיין בתוספות פ"ק דע"ז אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' תנ) משמע כדברי הר"ן וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות (ג. ד"ה בבא) ואשר"י (סי' א) מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם ועיין באורח חיים סימן קנ"ו". עיי"ש.

וכן כתב הרמ"א שם (סעי' א'): "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".

אבל הש"ך כתב (יו"ד סימן קנ"א סק"ו): "יש אומרים הא דאסור – דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דע"ז דבעובד כוכבים או מומר שרי והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".

נמצא שמסקנת הש"ך: אין איסור לסייע לישראל מומר לעבור איסור במקום שהמומר יכול לעשות את האיסור בלא אותו סיוע, וכן כתב הפת"ש שם (ס"ק ד') אמנם בתרי עברי דנהרא אסור משום לפני עוור.

ולפי דברי הש"ך אם יבא ישראל מומר וידליק נר בשבת, לא נפריש אותו ושואל 'הדגול מרבבה' (שם ד"ה "משא"כ"): "הא ודאי שישראל מומר אע"פ שחטא "ישראל" הוא. ואם כן מה בינו לבין שאר ישראל לעניין להפרישו מעבירה ? הרי חייב להפרישו.

ומסביר 'הדגול מרבבה' את דעת הש"ך: שישראל העושה עבירה בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו – חייב להפרישו. אבל העושה במזיד איזו עבירה אפילו אינו מומר גמור אין צריך להפרישו. וכן כתב הטורי אבן (אבני מלואים חגיגה י"ג ע"א).

כתב השו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'): "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, וכו' או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור". וראה במג"א (סי' שמ"ז ס"ק ד').

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "פטור אבל אסור – וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א). עוד כתב דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר ליכא איסורא. ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר ג"כ אסור ע"ש וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל וכן מצדד בברכי יוסף שם". וראה בתפארת ישראל שבת פ"א בועז ס"ק ג'.

כתב הרמ"א (סי' קס"ג סעי' ב'): "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו – אין כאן לפני עור, מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ועיין בפמ"ג". וראה בשד"ח (מערכת ו' כלל כ"ו אות ג'). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סי' ח').

[93] במקרה שאדם הנוסע ברכב מבקש עזרה לחיפוש כתובת וכיו"ב, יתכן מאוד שהנהג הוא רופא או איש בטחון או כל אדם הנוסע לצורך פיקוח נפש, ואז חייבים לסייע לו ולהדריכו להגיע במהרה למקום, ואם קשה להסביר את הדרך הקצרה, והדבר דחוף לפיקוח נפש יעלה הנשאל לרכב ויראה לנהג את הדרך, ולא יתבייש או יתעצל בזה, חסד זה הוא חסד גדול שעושה האדם בגופו, ועליו אמר הרמב"ם (פיהמ"ש פאה א', א') שהוא מהחסדים שאין להם שיעור.

אך אם סתם אדם נוסע ושואל לכתובת, ונראה בבירור שאין מדובר בפיקוח נפש אלא הנהג אינו שומר שבת, יש מי שאומר שטוב לומר לו את הדרך הקצרה כדי שלא יאריך וירבה בחילול שבת, אך מאידך אסור לסייע לעוברי עבירה, וכשאומר לנהג לאן לנסוע הרי מסייע לו, ואף שאין כאן "לפני עור לא תתן מכשול", כיון שיכול לשאול אחרים. ולכן למעשה מכיון שיש חשש לסיוע, יש לקיים הכלל שנאמר בגמרא (ברכות ד' ע"א): "למד לשונך לומר: איני יודע". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ז"ך).

[94] כיון שבחצייתו נאלץ הנהג להאט את המהירות ושוב אח"כ להגבירה, וכן כאשר הנהג מאט נדלקת הנורה מאחורי הרכב ונמצא אתה מכשילו. וראה לעיל בהערות צ' – צ"ב.