פרק קה – חולה שאין בו סכנה  

הקדמה

גזרו חכמים לאסור "עשיית רפואה" בשבת משום החשש שמא בעת הכנת הרפואה יבוא לידי שחיקת סממנים האסורה מן התורה משום מלאכת טוחן, ויש מקרים שבהם לא גזרו חכמים מסיבות שונות, וכן לא גזרו חכמים בכל חולה, ויש פעמים שהקלו ע"י גוי וכפי שיתבאר להלן בהרחבה.

"חולה שאין בו סכנה" כולל שלוש רמות של חולי, והן:

א'- הסובל ממיחוש בלבד.

ב'- חולה קצת – כואב ומצטער הרבה באחד מאיבריו.

ג'- נפל למשכב או נחלה ונחלש כל גופו.

יש לציין כי דין כל אחד מן השלושה שונה מדין האחרים, כפי שיתבאר להלן.

הסובל ממיחוש בלבד

רפואה לסובל מיחוש

• הסובל ממיחוש [כאב קל] בעלמא והוא הולך על רגליו כאדם בריא – אסור לו ליטול תרופה בשבת, וכן אסור לעשות לו רפואה בשבת דהיינו, להעניק לו טיפול שניכר שהוא טיפול רפואי, אפילו אם אין בכך איסור מלאכה, כפי שיתבאר לקמן^[1].
• הסובל ממיחוש והוא הולך כבריא כנ"ל – אסור לעשות לו רפואה אפילו על ידי גוי.
• הסובל ממיחוש [כאב] ומצטער מאוד עד כדי כך שחלה כל גופו – דינו כדין אדם שנפל למשכב אפילו אם הוא יכול ללכת על רגליו, ועל כן מותר לעשות לו רפואה בשבת [וראה להלן יתר פרטי דיני אדם שנפל למשכב].

מאכל לסובל ממיחוש 

• מאכל שדרך בריאים לאכלו – הסובל ממיחוש בעלמא – מותר לו לאכול ולשתות כל מאכל ומשקה שדרך אנשים בריאים לאכול ולשתות אף שכוונתו לרפואה[2].

מאכל בריאים כרפואה

• מותר לסובל ממיחוש בעלמא לאכול מאכל שדרך בריאים לאכלו, אפילו אם מדובר במאכל שתוך כדי פעולת הריפוי גורם גם לפעמים נזק מועט לגוף [וכיון שגם גורם מעט נזק ברור וניכר שאוכלים אותו רק לצורך רפואי]. וטעם הדבר הוא, שכיון שעל כל פנים זהו מאכל שגם בריאים לגמרי אוכלים – מותר גם לסובל ממיחוש לאכלו.

מאכל חולים לסובל ממיחוש

• מאכל שרק חולים רגילים לאכלו – אסור לסובל ממיחוש בעלמא לאכלו בשבת[3].

מאכל מרפא לבריא

• מאכל מרפא שאינו מאכל בריאים שאסור לסובל ממיחוש בעלמא לאוכלו – מותר לבריא לאוכלו אם אוהבו[4].

גרגור משקה לכאב גרון וכדו'

• אדם שיש לו כאב שיניים או כאב גרון שאינו מצריך נטילת אנטיביוטיקה – אסור לו לגרגר בפיו שמן, חומץ, מיץ לימון, עראק, ויסקי וכיו"ב ולפלטם החוצה, כיון שעצם העובדה שפלטם החוצה מוכיחה שעושה כן לצורך רפואה[5].

שתית משקה לכאב גרון וכדו'

• אדם שיש לו כאב שיניים או כאב גרון כנ"ל – מותר לו לבלוע מיץ לימון, עראק וכדו' כמות שהוא [בלא לגרגר], או לטבל בהם [או בשמן וחומץ] את הפת ולאכלם כדרכו.

טיפול בדלקת שיניים

• בגמרא מובא שמחלת שיניים נכלל בגדר חשש סכנת נפשות^[6]. ולכן, אדם שיש לו דלקת בשיניים – מותר לקחת את כדורי האנטיביוטיקה [בעבר היה מקובל לטפל גם באמצעות משחה, ולכך אם קיבל משחה אנטיביוטית מרופא השיניים – מותר לו להניחה בלא מריחה, ואם הוראת הרופא היא למרחה בשבת ואין אפשרות אחרת – מותר למרחה בשבת[7]], וראה בהרחבה בפרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" בהגדרת כאבי השיניים.

מצטער מריבוי מאכל ובעיות עיכול                 

הקאה המותרת והאסורה

• אדם שאכל הרבה ומצטער מרוב מאכל שאכל – מותר לו לתחוב אצבע לתוך גרונו כדי להקיא. אמנם, אסור לו לקחת כדור או שיקוי הגורמים הקאה[8]. ואם יש לו צער גדול ונחלה ונחלש כל גופו [כפי שיתבאר לקמן בסעי' מ"ה] – מותר לו לקחת כדור או שיקוי כנ"ל.

 גרימת שלשול או עצירות

• מותר למצטער לאכול מאכל [של בריאים] שגורם שלשול או עצירות. אמנם, אסור לו לבלוע תרופה הגורמת שלשול או עצירות. ואם נפל למשכב – מותר לו לקחת תרופה הגורמת שלשול או עצירות[9].

מאכלים לשלשול

• מותר לאכול תמרים ושזיפים בשבת כדי לגרום שלשול[10].

שתיה לשלשול

• אסור לשתות שמן נענע וכיו"ב בשבת, כיון שהסיבה היחידה שאנשים שותים משקים אלה היא כדי לגרום שלשול. ואפילו אם מוסיפים סוכר והופך המשקה להיות משקה טעים – אסור לשתותו בשבת, כיון שרק דרך חולים לשתותו[11].

טיפול בעצירות

• מותר לסובל מעצירות לתחוב פתילה בפי הטבעת בשינוי ובנחת[12], אבל אסור להכין בשבת פתילות לעצירות מסבון וכיו"ב, אלא ישתמשו בפתילות המוכנות מערב שבת[13].

תרופה להקלת צרבת

• אסור ליטול תרופה לאדם הסובל מעט ורוצה להקל על הכאב, אמנם מותר ליטול תרופה להקלה על הצרבת לאדם הסובל מאוד עד שנחלש כל גופו.

טיפול בכיב ודימום

• חולה שסבל בעבר מכיב פפטי או דימום מדרכי העיכול – חייב להמשיך את הטיפול גם בשבת.

הקלה בעיכול

• מותר לשתות מי סודה כדי לסייע בעיכול, כיון שמי סודה לא נחשבים רפואה כלל[14].

שתיה לכאב בטן

• מותר לשתות משקה חריף [כגון: עראק, ויסקי וכדו'] בשעה שיש לו כאב בטן למרות ששותה כדי להקל על כאבי הבטן. היתר זה הוא אף לאדם שאינו רגיל כלל לשתות משקאות חריפים, כגון אלו, מפני שדרך בני אדם הבריאים לשתות משקאות אלו[15].

סוכריות לרפואה

סוכריות מציצה שגם בריאים מוצצים

• מותר למצוץ סוכריות מציצה שעוזרות להקל על הנשימה או על כאב גרון וכיו"ב, בתנאי שמדובר בסוכריות שגם בריאים מוצצים, ואפילו אם בפעם הזו מוצצים אותן לשם רפואה – מותר למוצצן.

סוכריות מציצה שרק חולים מוצצים

• סוכריות מציצה כנ"ל שרק חולים מוצצים מסוגן ורשום עליהן שמיועדים לחולים בלבד –  אסור למוצצן בשבת[16].

בליעת תוספי מזון

• אדם שנוטל תוספי מזון, ויטמינים, כדורי 'אומגה שלוש' וכדו' משך כל ימות השבוע – מותר לו ליטלם גם בשבת [בתנאי שהכדורים כשרים[17]], כיון שעבורו הם נחשבים דברי מאכל. אדם שאינו נוטל תוספי מזון בימות השבוע – אסור לו ליטלם בשבת[18].

בליעת כדורי ברזל

• מותר לאשה בהריון לבלוע כדורי ברזל בשבת^[19] [בתנאי שהכדורים כשרים].

גמיעת ביצה לחזן

• מותר לחזן לגמוע ביצה חיה וכן שאר דברים כיו"ב המועילים להנעים את הקול, ואין בזה משום רפואה, כיון שאין מכה בגרונו[20].

טיפול בצינון

• מותר להריח משחה הנקראת "ווקס" לסובל מצינון, כיון שאפי' בריאים מריחים ממנה[21].

הליכה ברגל לצורך רפואי

• מותר ללכת ברגל לצורך רפואי בשבת [כגון, אם רופא המליץ שצריך ללכת ברגל הרבה], וכל זאת בתנאי שהולכים בצורה שלא נראית חריגה מהליכה רגילה^[22] [ולענין איסור פסיעה גסה בשבת, ראה מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ט סעי' ג'-ה'].

עיסוי ומסאז'

• יש לאסור עשיית עיסוי בשבת, כיון שאין רגילים לעשותו אלא לרפואה[23].

סיכת הגוף לרפואה 

• כיום אסור לסוך את הגוף בשמן לצורך רפואה בשבת, בין על ידי האדם עצמו בין על ידי אחרים, ואפילו על ידי גוי. וכל זאת כיון שכיום אין רגילים לסוך את הגוף בשמן אלא לצורך רפואה וניכר שעושים זאת לשם רפואה. ולכן, אדם שיש לו כאב במתניו או בברכיו או שיש פצעים בראשו – אסור לו לסוכן בשמן בשבת[24].

מקום שרגילים לסוך

• במקום שרגילים הבריאים לסוך את הגוף בנוזל מסוים ביום חול – מותר לסוך בו גם בשבת אפילו לצורך רפואי, כיון שלא ניכר שעושים זאת לשם רפואה^[25]. ולכן, מקום שרגילים לסוך את הידיים בשמן זית משך כל ימות השבוע כדי לרככן – מותר לסוכן בשמן זית בשבת אפילו אם יש עליהן פצעים או כעין פצעים וסכן לרפואה[26].

סיכת קטן

• במקום שרגילים במשך כל ימות השבוע לסוך את הקטן בשמן תינוקות או בשמן זית – מותר לסוך את הקטן בשבת גם על גבי מקום יבש.

מריחת שפתון

• אסור למרוח שפתון שקוף על שפתיים יבשות, משום איסור "ממרח" ואיסור "רפואה". אמנם, מקום שרגילים לסוך את השפתיים בשמן זית ביום חול – מותר לערב את השפתון בשמן זית בערב-שבת עד שיהיה נוזל, ולסוך בו את השפתיים בשבת עצמה ואין לחוש משום ממרח, כיון שאין זו מריחה אלא סיכה^[27], ואין בזה משום "רפואה" משום שעושה היכר בכך שמערב ומכין בערב שבת[28].

פלסטר

שימוש בפלסטר

• פצע מכאיב או שחוששים שמא יזדהם – מותר לשים עליו פלסטר בשבת שאינו נחשב כעשיית רפואה^[29]. ומכל מקום, אסור להפריד את הפלסטר (משאר הפלסטרים המחוברים אליו) בשבת אלא יש להשתמש בפלסטר מוכן בערב שבת[30] [וראוי להחליף את הפלסטר במוצאי שבת וכפי שנתבאר בחלק רביעי פרק צ"ב: "מלאכת תופר" סעי' ל"ג].

הסרת פלסטר

• מותר להסיר פלסטר מעל הגוף בשבת, אך יש להיזהר לא לתלוש שיער עם הפלסטר. ואם וודאי הוא שבהסרת הפלסטר ייתלשו שערות מן הגוף – אסור להסירו בשבת^[31].

שימוש במדחום

• אדם שאינו חש בטוב ורוצה לבדוק אם יש לו חום – מותר לו למדוד את החום במדחום של כספית, אך אסור לו למדוד במדחום דיגיטלי[32].
• מותר למדוד את החום במדחום של כספית דווקא כשאדם אינו חש בטוב, אך אסור למדוד בו את החום סתם[33].

מים חמים לכאב בטן  

• אסור להניח כלי פתוח [כגון: כוס צלחת וכדו'] ובו מים חמים על הבטן בשבת. ונחלקו הדעות באשר לטעם האיסור, כדלקמן: יש אומרים שאסור כיון שהמים עלולים להישפך ונמצא רוחץ במים חמים בשבת. יש אומרים שאסור משום רפואה (שאסרו משום גזירת שחיקת סממנים). יש אומרים שאסור משום חשש סחיטה וכיבוס. ולדברי הכל אסור מפני הסכנה כיון שלפעמים המים רותחים ממש ועלול להגיע לידי סכנה, ואסור לעשות כן אפילו בימות החול^[34].

שימוש בבקבוק גומי

• בקבוק מים חמים שהוא אטום כדבעי ואין סכנה נשקפת בשימוש בו – מותר כיום לכל הדעות להניחו על הגוף בשבת לצורך רפואה, כיוון שרבים רגילים להשתמש בבקבוק חם כדי להתחמם ולא ניכר שעושה לצורך רפואה^[35].
• מותר להניח בקבוק מים חמים כנ"ל על הגוף לצורך רפואה רק כאשר המכסה מוברג ומהודק היטב, באופן שגם אם הופכים את הבקבוק המים לא נשפכים^[36].

חימום בבגד חם

• מותר לכל הדעות לתת בגד חם על הגוף כדי להתחמם^[37].

שימוש בכרית וסדין חשמלי

• מותר לכל הדעות להשתמש בכרית ובסדין חשמלי בשבת [שהוכן מערב שבת או בשבת ע"י שעון שבת], ואין בזה משום רפואה בשבת[38].

חולה במקצת*[39]          

רפואה לחולה במקצת

• גם אדם שמוגדר "חולה במקצת" – כואב ומצטער הרבה באחד מאיבריו [ואין סכנה לאיבר ההוא] גזרו בו חכמים איסור רפואה בשבת משום החשש שיבוא לשחוק סממנים, ולכן אסור לעשות לו רפואה או להעניק לו טיפול רפואי על ידי ישראל בשבת, וכן אסור לו ליטול תרופות בעצמו[40].

רפואה ע"י גוי לחולה במקצת

• חולה במקצת – מותר לעשות לו רפואה ע"י גוי, מפני שאיסור רפואה בשבת הוא מדרבנן בלבד והוי "שבות דשבות". אמנם, מלאכה גמורה מן התורה – אסור לעשות לו אפילו על ידי גוי[41].

עיסוי וסיכה ע"י גוי

• לפיכך אדם שסובל מכאבי גב חזקים ומצטער הרבה או שסובל מגירוי חזק בעור ומצטער הרבה – מותר לומר לגוי לעשות לו עיסוי לגב או לסוך את העור בשמן.

מלאכות דרבנן לחולה במקצת

• לא רק איסור רפואה התירו בחולה במקצת, אלא אפילו כל שאר מלאכות דרבנן התירו לעשות לו על ידי גוי, כדין שבות דשבות במקום קצת חולי[42].

חולה שנפל למשכב

ריפוי חולה שנפל למשכב

• חולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו ואין בו סכנה – לא גזרו בו חכמים איסור רפואה בשבת, ולכן מותר לו לבלוע תרופות בשבת, וכן מותר להכין עבורו תרופה בשבת וכן להעניק לו טיפול שניכר שהוא רפואי, אם אין בכך משום איסור מלאכה, וכל זאת למרות שהוא חולה שאין בו סכנה[43].

בליעת כדור לכאב ראש ובטן

• אדם שיש לו כאב ראש או כאבי בטן ויכול ללכת, ורק יותר נעים לו לקחת כדור וללכת בלי הכאב – אסור לו ליקח תרופה, וכפי שנתבאר לעיל, אבל אם יש לו כאב ראש [וכגון, מיגרנה חריפה וכיו"ב] או שיש לו כאב בטן כזה שהוא לא יכול לתפקד – רשאי לקחת כדור נגד כאבי ראש או נגד כאבי בטן[44].

צרכי קטן כחולה

• כלל אמרו חכמים שצרכיו של הקטן נחשבים כצרכי חולה שנפל למשכב, למרות שאינו חולה כלל ובלבד שצריך לכך הרבה. ועל כן, מותר לעשות עבור הקטן כל מה שמותר לעשות עבור חולה שנפל למשכב[45].

רפואה ע"י גוי לחולה

• חולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו [ואין בו סכנה] – מותר לומר לגוי לבשל בשבילו או לעשות עבורו מלאכה אף במלאכה שאסורה מן התורה כדי להכין לו תרופה, וכל כיוצא בזה[46].

בישולי גויים בהנ"ל

• מותר לחולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו לאכול בשבת עצמה מאכל שבישלו גוי, ואין בזה איסור מדין "בישולי גויים". וטעם הדבר הוא, שכיון שהותר לו מצד "מלאכת גוי" בשבת, הותר לו גם מדין "בישולי גויים". אמנם, במוצאי שבת – אסור לו לאכול מאכל זה כיון שניתן לבשל לו על ידי יהודי[47].

איסור מוקצה בחולה

• חולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו מקילים בו לעניין אכילת מאכל מוקצה, כגון: "פירות הנושרין" שאיסורן מדרבנן[48].

איסור דרבנן בשינוי ע"י יהודי

• חולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו וצריך לעשות עבורו מלאכה אסורה מדרבנן – מותר לעשותה על ידי יהודי בשינוי, ובלבד שזו מלאכה שאיסורה מדרבנן ולא מדאורייתא[49], וכל האמור הוא באופן שאין שם גוי שיכול לעשותה[50].

רפואה בסכנת אבר

• במקום שיש סכנת אבר – מותר לעשות עבור החולה כל מלאכה דרבנן על ידי ישראל אף בלא שינוי[51], ומכל מקום כיום בדרך כלל על פי קביעת הרופאים במקום שיש סכנת איבר יש חשש סכנת נפשות.

מדידת לחץ דם

מד לחץ דם במכשיר מכני

• אדם שאינו חש בטוב ורוצה לבדוק אם יש לו לחץ דם – מותר לו למדוד בשבת, בעזרת מכשיר למדידת לחץ דם מכני[52].

מד לחץ דם במכשיר דיגיטלי

• אם אין אפשרות להשיג מכשיר למדידת לחץ דם מכני וסובל מכאבי ראש חזקים או מכאבים בחזה – יש להקל להשתמש בשינוי במכשיר למדידת לחץ דם דיגיטלי.

בליעת כדורי לחץ דם

• הסובל מלחץ דם גבוה או נמוך – מותר לו לקחת כדורים להסדרת לחץ הדם.

טיפול בשטף דם

• אדם שהחל לקחת טיפול ביום חול בהוראת רופא כיון שהיה לו שטף דם שלא נעצר, מהאף – מותר לו להמשיך לקחתה גם בשבת, וכאשר יפסיק לקחת את הטיפול צריך לברך הגומל, מפני ששטף דם שלא נעצר הוא בגדר מחלה[53].

חולה המאושפז בבית החולים

בתרופות וטיפול –

• אדם המאושפז בבית החולים הרי הוא "חולה שנפל למשכב". ועל כן, אפילו שאין בו סכנה – מותר לו לקחת כדורים ולקבל כל טיפול רפואי שניתן לו בבית החולים, ובלבד שאינו כרוך באיסור דאורייתא.

בקריאה לאחות או רופא 

• אסור לחולה שאין בו סכנה המאושפז בבית החולים לקרוא לאחות או לרופא באמצעות לחיצה על זמזם חשמלי, כיון שיש בזה איסור דאורייתא, ואסור לעשות כן אפילו בשינוי[54] [לעניין חולה שיש בו סכנה אם מותר לעשות עבורו מלאכה דאורייתא לצורך דבר שאין בו פיקוח נפש – ראה להלן בפרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' י'].

שחרור חולים מבתי החולים בשבת

מקום שהייה

• בתי חולים המשחררים חולים בשבת [כגון: בחו"ל או אנשים שהגיעו רק לחדר המיון אך לא התאשפזו וכדו'], צריכים לדאוג לכך שיהיה לחולים המשתחררים מקום לשהות בו עד מוצאי שבת.

הסעה כללית ע"י גוי

• כאשר אין אפשרות לדאוג למקום שהייה לחולים המשתחררים בשבת או שיש חשש שהמשוחררים יידבקו במחלות בבית החולים – צריך בית החולים לדאוג לכך שיהיה רכב עם נהג גוי שיסע בשעות קבועות ובמסלול קבוע ושהחולים יוכלו לנסוע אתו מבית החולים. בעניין התשלום עבור הסעה זו, יש לציין כי הדבר ברור שאין לדרוש מן החולים המשוחררים תשלום במזומן, אך ניתן לקחת מהם משכון [כגון: שעון, תעודת זהות וכיו"ב] כדי להבטיח שישלמו אחר השבת. אם יש צורך ברישום, יעשה זאת הנהג הגוי[55].

הסעה מיוחדת ע"י גוי

• באופן שאין בית החולים דואג להסעה מיוחדת כזו, או שאין מקום מגורי החולה שהשתחרר מבית החולים באותו מסלול קבוע – מוטב להשאר בבית החולים אם ניתן הדבר, ואם לא ניתן להשאר בבית החולים – מותר לחולה לנסוע ע"י נהג גוי רק אם מוגדר כעת במצב של נפל למשכב או נחלה כל גופו[56] וכפי שהתבאר לעיל סעי' נ"ז.

אישור שחרור

• אסור ליהודי לכתוב שום כתיבה שניתן לדחותה למוצאי שבת אפילו ב"עט שבת" שאינו מתקיים לזמן ארוך. כיום כתיבת השחרור נעשית בדרך כלל באמצעות מחשב, ועל כן, אם ניתן לדחות את כתיבת אישורי השחרור למוצאי שבת – יש לעשות כן. אמנם, בשעת הדחק יש להנפיק אישור שחרור לחולה בשבת ע"י גוי[57].

טיפול אנטיביוטיקה

לקיחתה בשבת

• מותר לקחת אנטיביוטיקה בשבת, בין אם התחילו לקחתה קודם השבת ובין אם צריך להתחיל לקחתה בשבת עצמה. אמנם אם על פי קביעת הרופא אין צורך מיידי ללקיחת האנטיביוטיקה – ידחה את הטיפול לאחר השבת[58].

לקיחת הנ"ל במדויק

• אדם (בין קטן ובין גדול) שצריך לקחת תרופה לפי מידה מדויקת – מותר לו או לאחרים למדוד את הכמות במדויק אפילו שאין זו מדידה לצורך פיקוח נפש, כיון שזו מדידה של מצווה[59].

טיפול בפצעים וטיפולים חיצוניים

משחה

מריחת משחה

• אסור למרוח כל משחה בשבת מדין ממרח^[60], ובכלל זה "ואזלין" ומשחת שיניים וכדו'. ובמריחת משחה רפואית יש גם איסור של רפואה בשבת.

דרך שימוש במשחה

• פצעים שמותר לטפל בהם במשחה בשבת [ויתבארו לקמן] ואין בטיפול בהם משום איסור רפואה בשבת, מכל מקום אסור למרוח עליהם משחה משום איסור ממרח אלא לטפל בהם כדלקמן:
• יש למרוח את המשחה על פלסטר או פד גזה מערב שבת ולשמרו במקרר, ובשעת הצורך להניח את הפלסטר/פד/גזה והמשחה שעליו על גבי הפצע כמות שהוא^[61].
• שכחו להכין כך מערב שבת, או שאין אפשרות להכינם מערב-שבת – מותר ללחוץ על השפופרת כדי שהמשחה תצא על גבי הפצע, אך יש להשאיר את המשחה כמות שהיא ואסור למרוח אותה בשבת^[62].
• לחצו על השפופרת כדי שתצא המשחה ונשארה המשחה כמות שהיא – מותר להניח תחבושת על המשחה כך שהמריחה תעשה על ידי הלחץ שתלחץ התחבושת על הפצע ואין בזה משום איסור ממרח. ומכל מקום אין לקשור את התחבושת בקשר על גבי קשר, משום איסור קושר [ומותר ע"י גוי]^[63].

סוגי פצעים שמטופלים במשחה

• הפצעים המופיעים לקמן, מותר לטפל בהם במשחה בשבת באופנים שהתבארו לעיל, ואין בכך משום איסור רפואה:
• אדם שיש לו פצע שכואב לו מאוד עד שנחלה כל גופו[64].
• מינקת שיש לה פצע וקשה לה להניק מחמת כן.
• חולה שיש לו פצעי לחץ שמטופלים במשחה.
• אדם שיש לו פצע מוגלתי שמורחים עליו משחה כמה פעמיים ביום כדי שלא יזדהם ולא יתפשט למקומות נוספים.
• פצעי בגרות שמטופלים במשחה וחייבים למרוח עליהם משחה כמה פעמים ביום[65].
• תינוק שצריך למשחה במקום הנחת הטיטול[66].

ומכל מקום, יש להזהר שלא ימרח את המשחה, וראה לעיל סעי' הקודם.

טיפול בחתך שמוציא דם

• אדם שנחתך על ידי סכין וכיו"ב ודם זב מן הפצע ואין זה פצע שיש בו סכנת נפשות – לא יניח בד לבן או תחבושת ישירות על גבי הדם משום צובע^[67]. ולכן, יש לשטוף את הפצע במים תחילה או לנגבו בנייר ואחר-כך לחבוש בתחבושת. ואם אחר כך ממשיך הדם לנטוף וצובע את התחבושת, אין בכך כלום[68].

חתך שיכול להגיע לסכנה

• אדם שנחתך ונגרם לו פצע שיש בו חשש סכנת נפשות [כגון: פציעה של עורק וכדו'] – מותר לעשות כל מה שצריך כדי לרפאו[69].

"מורסה" – פצע מוגלתי

הוצאת דם ממורסה

• אסור ללחוץ על הבשר כדי להוציא דם הבלוע בבשר^[70].

פתיחת מורסה

• אדם שיש לו מורסה [פצע מוגלתי] ומצטער – מותר לו לפתוח את המורסה כדי להוציא את הליחה שבתוכה, ואפילו אם ליחה זו מעורבת בדם ובשעה שמוציא את הליחה יוצא עמה דם^[71]. וטעם הדבר הוא, שהליחה והדם מכונסים ועומדים ואינם בלועים בבשר ולכן אין זה נחשב שעושה חבורה בהוצאתם[72].

ניקוב מורסה בכלי רפואי

• יש אומרים שמותר לפתוח מורסה בעזרת כלי רפואי המיוחד לכך, ויש אומרים שאסור לפתחה בעזרת כלי המיוחד לכך אלא בידיים, דהיינו בלחיצה על הבשר. למעשה, אם ניתן לפתחה בידיים או בעזרת דבר שאין דרכו בכך, כגון: מחט – יעשו כן, ואם לאו – מותר לפתחה גם על ידי כלי המיוחד לכך, ובפרט אם יש חשש לזיהום^[73].

פתיחת מורסה בציפורניים

• אסור לפתוח מורסה בעזרת הציפורניים, כיון שבכך תולשים מעט מעור המורסה ולפעמים יש בזה חיוב מן התורה[74].

ניקוב מורסה כדי להשאירה פתוחה

• מותר לפתוח מורסה כנ"ל דווקא כאשר האדם אינו מקפיד שהפצע יישאר פתוח. אדם שמקפיד שהפצע לא ייסתם שנית – אסור לו לפתוח את המורסה, כיון שיש בזה משום עשיית מלאכה כדרך הרופאים^[75].

פתיחת מורסה על ידי גוי

• אם ניתן לפתוח מורסה על ידי גוי – יש לעשות כן, כיון שיש לחוש שמא יתכוון להשאירה פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אחר כך[76].

הנחת קטניות בפצע

• בזמן חז"ל היו מקפידים בחלק מן המקרים להשאיר את פתח הפצע פתוח [כגון: כוויה וכדו'] כדי שיתרפא, ומשום החשש שמא הפצע ייסגר בשבת היו נותנים קטניות בפתח, ומותר לעשות כן בשבת. אמנם, יש להקפיד להכין את הקטניות מבעוד יום^[77].

קינוח מכה שמוציאה דם

• אדם שיש לו מכה בגופו – אסור לו לחככה או להניח עליה רטייה וכיו"ב אם יודע שפעולה זו מוציאה דם, ואין זה דומה לפתיחת מורסה, כיון שבמורסה הליחה והדם מכונסים ועומדים על גבי הבשר ואין בהוצאתם עשיית חבורה, אך במכה הדם מובלע בבשר והמוציאו עושה חבורה[78].

הוצאת קוץ מן הבשר

• קוץ שנתחב בבשר – מותר להוציאו באמצעות מחט דקה או פינצטה בשבת^[79], אך צריך להיזהר להוציאו באופן שלא יהיה פסיק רישיה שיצא דם, דהיינו שלא יהיה זה וודאי שיצא דם^[80].

[1] ז"ל מרן השו"ע (סי' שכ"ח סעי' א'): "מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא – אסור לעשות לו שום רפואה, ואפי' ע"י אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סמנים". ועיין שם בב"י שהראה מקורו מדברי המ"מ והר"ן והרשב"א בתשובה. ובעניין החשש של גזירת שחיקת סממנים ראה ברש"י (שבת נ"ג ע"ב), ז"ל: "גזירה משום שחיקת סממנים – במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן", וראה עוד בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' א').

והנה כל איסור נטילת תרופה בשבת הוא גזירה משום שחיקת סממנים שהייתה במשכן והיא מלאכה דאוריתא משום מלאכת טוחן, ואמנם כיום טעם גזירת שחיקת סממנים נחלש מאוד כיון שאין מי שבקיא כל כך היום בהכנת תרופות (באופן פרטי), ולכן יש מי שאומר שהיום אין חשש של שחיקת סמנים, שהיום לא שוחקים סממנים וכל התרופות מוכנות (ועיין בהרחבה בקצוה"ש ח"ז סי' קל"ד עמ' י"ט הערה 2) ולכן יהיה ניתן להקל ליטול כיום תרופות בכל גוונא, ומ"מ לדינא אין להקל, כי כך גזרו לנו חכמים, והגזרה באיסור נטילת התרופה במקומה עומדת.

[2] ראה גמ' שבת (ק"ט ע"ב), וז"ל: "אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר, ושותה אבוברואה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה", וכך כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז), ז"ל: "כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים – מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים לקצת דברים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים – אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש – מותר, הגה – וכן אם נפל למשכב – שרי", וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ח'): "מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באיצטומכא שלו – אסור לשתות שמן הנענע, שזה אין דרך בני אדם לשתותו אלא לרפואה. וכן אין לאכול מה שקורין בערבי מעג'ון אל ורד שהם השושנים מבושלים בסוכ"ר כדי לעשות שלשול מעט, כי גם זה אין דרך לאוכלו אלא לרפואה, אבל מותר לשתות מה שקורין בערבי ג'לאב, שהוא תערובת מן מלח עם חמוץ של נומ"י (לימון), אע"פ ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו, מפני שזה דרך בני אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה".

יש שאומרים על הקוקה קולה, שזה טוב לסובל בבטנו, וכן יש אנשים שאוכלים מצה ונהיה להם שלשול, ויש אנשים שאוכלים מצה ונהיה להם עצירות.

וכן יש אנשים שלוקחים לימון, וסוחטים אותו על סוכר ושותים אותו, ומי שיש לו עצירות נהיה לו שלשול ויש להיפך.

ולכן הכלל הוא, שאם המאכל הזה אוכלים אותו בין בריאים בין חולים, אף שהוא מתכוון לאכול אותו בגלל שהוא חולה – מותר, וכגון הג'לאב, שהיו עושים ממלח ולימון, וזה טוב לעצירות ולכאבי בטן, אבל כיון שכולם שותים אותו מותר אף לחולה, אך אם רק חולים אוכלים אותו, ומתכוון גם כן עכשיו בשביל לשלשל וכדו' – פעולה זאת אסורה.

[3] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז), ז"ל: "כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים – מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי- שרי, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים – אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, ודוקא מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש – מותר", ובאופן שרוצה לאוכלו שלא לשם רפואה, ראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קי"ט), ז"ל: "והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון – אסור [א"ר וכ"מ בטור], והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה", ועיין בבה"ל (שם ד"ה "אבל אם"), ז"ל: "עיין משנה ברורה מש"כ בשם אליה רבה, ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור, ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש לצמאו אם אינו חולה, ומשמע דבחולה אף לצמאו – אסור. אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע דלצמאו אף בחולה – מותר, כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים, והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם, משמע דלא ס"ל כוותיה בזה, ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפירוש רבינו חננאל שבסוף פרק שמונה שרצים שכתב שם, וז"ל: הלכך אע"ג דשמן וורד על כרחך מסי, אם סך הוא כדרכו ואין מתכוין לרפואה, אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח – שרי, עכ"ל. וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה דברים שמרפאין אותו, כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו – שרי. ואע"ג דבענין שמן וורד פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם, היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא, אבל על עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה, ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה דשרי בכל מקום, וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה – שרי. וכן נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ': אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים, כיצד? לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ בבריא שחושש, כדמוכח בהמגיד משנה סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש היטב, ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו, ודברי המ"א שכתב בסקמ"ג שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש – אסור אם עושה לרפואה, איני מבין ראיתו כלל לפי מה שפירשו הרב המגיד], ואח"כ בהלכה כ"ב כתב: אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות – מותר הואיל והן מאכל בריאין, עכ"ל, משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי להתרפאות ולהכי אסור, אבל אם לרעבונו – שרי, דכן משמע מלשונו שכתב: אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים, משמע דאם אינו מכוין להתרפאות, ממילא לא שייך גזירה שמא ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן, נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא הויא, ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים, היינו אף דהוא יכוין לשתיה אפ"ה – אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה, וא"כ מה זה שסיים: אבל שותה הוא לצמאו, לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת סממנים, ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כי אם לרפואה – אסור, אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה, משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו – שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים, וצ"ע למעשה". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק רכ"א) שסתם להחמיר בזה וכדעת האליה רבה, עיי"ש.

[4] ראה בטור (סי' שכ"ח) שכתב: אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי – שרי, וכתב על זה הבית יוסף (שם) דלאו דוקא באופן שאוכל לרעבו ולצמאו, אלא כל שאינו חולה כלל – מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין שאינם מאכל בריאים, דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי, הילכך אפילו לא רעב ולא צמא – מותר, יעו"ש.

וכתב כה"ח (שם ס"ק רכ"א), ז"ל: מיהו המגן אברהם ס"ק מ"ג כתב לדקדק מדברי הטור הנז' דאם עושה לרפואה – אסור אף על פי שהוא בריא, יעו"ש, וכן כתב אליה רבה אות מ"ג, תוספת שבת אות ס"ג, אשל אברהם אות מ"ג, רבינו זלמן אות מ"ג. וכן כתבו שאר האחרונים. ועיין בנהר שלום אות י"א שכתב דגם הרב בית יוסף מודה בזה יעו"ש. וע"ע במשנ"ב (ס"ק ק"כ), ז"ל: "דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור], אבל אם הוא עושה לרפואה, דהיינו כדי לחזק מזגו כתב המג"א דאפילו בבריא גמור – אסור".

[5] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ב), ז"ל: "החושש בשיניו – לא יגמע בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. החושש בגרונו – לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ק"ה), ז"ל: ויש אוסרים בזה, ומסיק המגן אברהם דתלוי לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו מקום – אסור, וכמו שכתוב בסעי' ל"ז. וראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ב').

[6] ראה גמ' ע"ז (כ"ח ע"א), וז"ל: "מהיכן מכה של חלל? פירש רבי אמי: מן השפה ולפנים", וע"ע בהמשך הגמ' שם ובב"י (סי' שכ"ח). וכתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ג'), וז"ל: "כל מכה של חלל, דהיינו מהשינים ולפנים ושינים עצמם בכלל – מחללין עליה את השבת, ודוקא שנתקלקל א' מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים – אין נקראים מכה". וכן כאן מדובר במכה ומחלה ברורה בשיניים, ולא רק שכואב לו, שמי שכואב לו נקרא: "החושש בשיניו" ודינו נתבאר בסעי' הקודם.

[7] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ד') כתב, וז"ל: "מכה של חלל – אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי  שממתין ואין צריך חילול – אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) כתב שבדבר שיש לחוש שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן – מותר לעשות אפילו ע"י ישראל. ובענין זה, סומכים על דברי הרופא, ובדומה למה שכתב בשו"ע (שם סעיף ה') לענין מכה שאינה של חלל שאם בקי אומר שיוכל להסתכן – מחללים עליו את השבת, וזוהי כוונת הרמ"א (סוף סעיף ה') שציין לעיין בסי' תרי"ח, ששם מבואר דיני חולה ונאמנות הרופא לענין יום הכיפורים, וכן כתבו המשנ"ב (שם ס"ק י"ז) וכה"ח (שם ס"ק כ"ט). ועיין עוד שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י') ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ד).

[8] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ט), ז"ל: "אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי זון, כלומר להוציא עודף המזון) דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים, ואם מצטער מרוב מאכל, בחול – מותר אפילו בסם, ובשבת – אסור בסם ומותר ביד".

[9] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז) וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ז'-ח').

[10] ראה לעיל הערות ג'-ד'.

[11] ראה לעיל הערות ג'-ד'.

[12] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ט), ז"ל: "אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת", וכתב כה"ח (שם ס"ק רס"ט): "אסור לשום פתילה וכו'. וכל שכן דאסור לעשות קרוסטי"ר (והוא כלי היורה כחץ שנותנין לתוכו מים ושמן ומכניסין ראשו הדק בפי הטבעת למי שהוא עצור כדי שיצא מבטנו) אפילו הוכנה מאתמול ואפילו על ידי שינוי, אם לא בחולה כמ"ש סעיף י"ז, ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא, ואם אפשר יעשה על ידי עכו"ם. מגן אברהם ס"ק נ"ה, אליה רבה אות ס', תוספת שבת אות פ"א, רבינו זלמן אות נ"ה, חיי אדם שם אות י"ז. ואפשר דדוקא בנותן לתוכה דברים המסוגלים לרפואה אסור, אבל במים לבד לצורך פתיחת נקבים – במקום צער יש להקל, ובמקום כאב בבטן שקורין קרעמפי"ן, בכל גוונא יש להקל. ארחות חיים אות ל"ז".

[13] ראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קנ"ב), ז"ל: "כתב החיי אדם דכל זה אם היה הפתילה עשויה מע"ש, אבל לעשות בשבת הפתילה הנ"ל ואפילו הוא עושה אותה מנייר שכורך אותו ומקשה אותו, יש בו איסור דאורייתא משום מכה בפטיש, אם לא לחולה שיש בו סכנה, אבל מה שעושין מחתיכת לפת – מותר, כיון שהוא מאכל בהמה אין בו משום תיקון כלי", וראה עוד בהרחבה במאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק פ"ד: "בניין וסתירה בכלים", סעי' כ"ו), לעניין עשיית פקק לבקבוק מנייר.

[14] ראה לעיל הערה ג'. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ז שאלה ה').

[15] ראה לעיל הערה ג'.

[16] ראה לעיל הערה ד'.

[17] עי' שו"ע (יו"ד סי' קנ"ה סעי' ג') ובפתחי תשובה (שם ס"ק ו'), וע"ע בדרכי משה (או"ח סי' תרי"ז) בענין חשיבות מאכלים כשרים למעוברת.

[18]ראה לעיל הערות ב' וג'. ולכך אם לוקח מהם בקביעות גם ביום חול, נחשב אצלו כמו מאכל בריאים, ומותר לקחת מהם גם בשבת, ועוד עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלות כ"ג-כ"ד).

[19]  ראה בסעי' הקודם, וכיון שרגילה  לקחת מהם בקביעות גם ביום חול, נחשב אצלה כמו מאכל בריאים, ומותר לה לקחת מהם גם בשבת.

[20] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ח), ז"ל : "מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול", וראה במשנ"ב (שם ס"ק קכ"ב), ז"ל: "דלאו רפואה הוא דלגזור בזה משום שחיקת סממנים", ויש להוסיף דכל מי שטורף ביצה חיה עם דבש או עם בצל, צריך להזהר מכך בשבת משום השמעת קול, אא"כ ישתמש בצלחת פלסטיק וכף פלסטיק שלא יהא רעש. וגם אם גר במקום שאין חשש שישמעו השכנים, וכגון, במושב והשכנים רחוקים ממנו – אעפ"כ אסור כי כשחז"ל אסרו הם לא חילקו בדבר, וראה בהרחבה לעיל פרק ק"ב: "תיקון המאכלים" סעי' י"ב.

[21] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז), כה"ח (שם ס"ק רי"ד), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח"י אות ט').

[22] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ב), וז"ל: "אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע", ובמשנ"ב (שם ס"ק ק"ל), ז"ל: "והיא בכלל רפואה". וראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' א'-ב'), ז"ל: "אין לרוץ בשבת אא"כ הוא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או כיוצא בו, בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם – מותר… וכן מותר לטייל". ובמשנ"ב (שם ס"ק ז'), וז"ל: "וכן מותר לטייל – אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, מ"מ שרי, כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה, אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה, כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין, ויש מחמירין אפילו בטיול אם כוונתו להתעמל לרפואה". וראה בכה"ח שם (ס"ק י"ג). ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ"ו).

[23] מובא במשנה (שבת קמ"ז ע"א): "סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין", וכתב רש"י (שם): "ממשמשין ביד על כל הגוף להנאה אבל לא מתעמלין לשפשף בכח", אמנם ברמב"ם (הל' שבת פכ"א הכ"ח) כתב שיש כאן שני דינים שונים לחלוטין, שהתירה המשנה לסוך ולמשמש על גופו, ואחר כך הביאה דין אחר שאסור להתעמל והיינו לדרוס על הגוף בכח כדי להביא את הזיעה לרפואה, וראה בשו"ע (סי' שכ"ח סע' מ"ב), ז"ל: "אין מתעמלים דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע", ועוד כתב בשו"ע (סי' שכ"ז סעי' ב'), ז"ל: "סכין וממשמשין להנאתו… ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים", וראה במחצית השקל (סי' שכ"ח ס"ק מ"ו) שכתב דסבירא ליה להשו"ע לפסוק לדינא גם כהרמב"ם וגם כרש"י, וראה בשלטי גבורים (שם דף ס"ב: בדפי הרי"ף ס"ק ב'): "לפירוש רש"י או"ח סי' שכ"ז דוקא לשפשף ברפיון ידים בנחת להנאה הוא דשרי אבל לא בכח, ולפירוש מימוני פכ"א מהל' שבת משמע דאפילו בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוון לבוא לידי זיעה. ומסופקני בשפשוף שעושים ליגיעי כח שהוא כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל מהם עייפותן דקצת דמי לרפואה אם הם אסורים, ולרש"י דאפילו לתענוג אינו מתיר אלא ברפיון, פשיטא דאסור, דהא עושין אותן בכח והוו מתעמלין, וגם לפירוש מימוני קצת נראה דאסור אם עביד לרפואה אלא שמסופק אני אם מיקרי רפואה או תענוג". וראה עוד במג"א (שם ס"ק מ"ו), ועוד עיין במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ק"ל) שמצדד לאסור, וכה"ח (שם ס"ק טו"ב), ובבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ו'). ולמעשה, כיון שאין אנו רגילים לעשות דברים אלו אלא לרפואה – יש לאסור. וע"ע שו"ת הרה"ר (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"א). 

[24] שו"ע (סי' שכ"ז סעי' א'), וז"ל: "החושש במתניו – לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד, ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה – מותר", וראה בב"י (שם) שכתב, ז"ל: "נראה לי כיון דבזמן הזה אין אנו רגילים לסוך בשום שמן כשאנו בריאים – אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת, דודאי מוכחא מילתא דלרפואה עביד", וכך פסק ברמ"א (שם), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ו'), ובמשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ע'), ז"ל: "דבזמנם היה דרך הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד, ועיין במש"כ הרמ"א בסימן שכ"ז ס"א בהג"ה לענין מדינותינו, ומסתברא דבגמר מכה גם במדינותינו שרי בשמן" (דאז הוי כבריא שמותר לו עשיית רפואה), וראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ב').

[25] ראה הערה קודמת ע"פ המשנ"ב שכל הטעם לאסור כיום מפני שאין הדרך לסוך בשמן, וממילא באופן שכך דרכו אף בחול, לא נחשב כרפואה ומותר.

[26] ועוד עיין כה"ח (סי' שכ"ז ס"ק י' וסי' שכ"ח ס"ק קל"ו).

[27] ראה שו"ע (סי' שכ"ז סעי' א'), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ג).

[28] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"א), ז"ל: "שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן ע"ג העין, שאינו נראה אלא כרוחץ, והוא דלא עמיץ ופתח, ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא היכרא", ועיין בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ח).

[29] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ג), וז"ל: "נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים, שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ').

[30] בפלסטרים המצויים כיום, ישנם ניירות המוצמדים על שני צידי הפלסטר השומרים על הדבק, והוצאתן מותרת בשבת, כיון שהם מודבקים באופן עראי, וראה בחלק רביעי פרק צ"ב "מלאכת תופר" סעי' ל"ב, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ').

[31] ראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' א'), וז"ל: "אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב  על שתי שערות", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "וחייב") בגדר החיוב, וראה בשו"ע (סי' שי"ב סעי' ז'), וז"ל: "היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח – לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול, דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין", ובמשנ"ב שם (ס"ק כ'), וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ט), וז"ל: "אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת". ובמשנ"ב (שם ס"ק קנ"ב), וז"ל: "ולא יבוא עי"ז לידי השרת נימין". וראה עוד דרכי הלכה (על קיצוש"ע סי' צ"א הע' ט'), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה כ'), וע"ע מאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק צ"ב "מלאכת תופר" סעי' ל"ד).

[32] וע"ע מאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק ע"ו: "כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר" סעי' פ'-פ"ד) בעניין טלטול שעון יד דיגיטלי באופן שיש חשש שילחץ על הכפתורים בשבת.

[33] במדידה של מד חום שאינו דיגיטלי, יש רק איסור מצד מדידה בשבת, ולכן הותר למדוד לחולה שנחשב כמו מדידה של מצווה שהותרה, וכמו שכתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), ז"ל: "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה ארבעים סאה. ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים – מותר דהוי מדידה של מצוה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ד) שאיסור מדידה קל יותר משאר השבותים ולכן הקילו לצורך מצוה, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ל"ו), ז"ל: "דמדידה (מדידת האזור שהיו עושין לחולה) רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא, וגזירת שחיקת סממנים לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל", וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (חלק שלישי פרק ע"א: "מידות ומשקלות בשבת" סעי' י"ד).

[34] בברייתא (שבת מ' ע"ב) הובא, ז"ל: "תנו רבנן מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה", וכך פסק בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' ו'): "אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמים ואפילו בחול מפני הסכנה, שפעמים הם רותחים".

ובביאור הברייתא, ברש"י (שם ד"ה "ובלבד") אומר שאסור בשבת שמא יישפכו המים האלה על בטנו, ונמצא שרוחץ במים חמים בשבת, ואף שרק כל גופו אסור אבל חלק מגופו מותר וכפי שמבואר בסי' שכ"ו, כתב הב"י (שם): "וגם דברי רש"י יש לפרש דשמא ישפכו על כל גופו קאמר וכדדייק לישנא דשמא ישפכו עליו דנקט ולא נקט שמא ישפכו על בני מעיו", וע"ע לעיל פרק ק"ד: "דיני רחיצה וטבילה" סעיפים ל"א –ל"ג.

אך התוספות (שם ד"ה "ובלבד שלא") כתבו: "פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה, אי נמי לא יביא משום רפואה, וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כל כך".

[35] ראה בהערה הקודמת שהובאה מחלוקת תוס' ורש"י בטעם האיסור בכלי עם מים חמים.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ט): "ואפילו בחול – וכ"ש דאסור בשבת שמא ישפכו עליו ונמצא כרוחץ בשבת, כ"כ רש"י והר"ן, ולפ"ז אם החמין בכלי סגור [שקורין ווארם פלאש (כלומר בקבוק חם)] – שרי, אבל לפירוש התוספות דהטעם משום דמינכר שהוא לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנים, גם בזה אסור [קרבן נתנאל פ"ג סי' ט' אות ז']. ולצורך גדול יש להקל". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ד).

ומ"מ כיום כיון שאנשים גם ביום חול, כשקר להם, מניחים בקבוק גומי של מים חמים לחמם את הבטן, ולא בשביל רפואה, נמצא שאם אדם לוקח את זה בשבת – לא נראה כעושה בשביל רפואה אלא לחמם את הגוף, ולכן גם אם כואבת לו הבטן, והוא לוקח את הבקבוק גומי בשביל לחמם את הבטן שלו – מותר גם אליבא דהתוספות  שאוסר מדין שחיקת סממנים.

ומכל מקום, כשאדם לוקח בקבוק גומי צריך לדאוג שיהיה סגור טוב כדי שלא יהיה חשש רחיצה בשבת, וכן  למנוע  את החשש של תוס' שמא המים יישפכו על הסדין או על המיטה ויגיע לידי סחיטה.

ואף שאפשר לומר שחז"ל כשגזרו לא חילקו בין סגור לפתוח, מכל מקום כתב המור וקציעה סי' שכ"ח על הטור: "מה שהתנה שעירו ממנו, הוא מפני הסכנה (ע"ל סי' שכ"ו). אבל אם הוא כלי צמיד פתיל באופן שאין נשפכין ממנו, כמו הכלי שמשתמשין בו בארצות האלו הצפוניות ואקלים הקר, העשוי להחזיק בתוכו מים חמין, להחם בו המטות בימי הקור, פשוט שמותר לשומו גם על הבטן בשבת כבחול".

ואין בהידוק הפקק משום איסור תוקע כי דבר שאנחנו רגילים לפתוח ולסגור אין בו דין תוקע. וראה במאמר מרדכי שבת (חלק ד' פרק פ"ד סעי' כ"ז).

וראה שו"ע (סי' שכ"ז סעי' א'), וז"ל: "החושש במתניו – לא יסוך שמן וחומץ, אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד, ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה – מותר", וראה לעיל סעיפים כ"ח-ל'. וע"ע שו"ת קול אליהו (פרק כ"ד שאלה ט').

[36] ראה לעיל הע' ל"ד-ל"ה.

[37] כתב הרמ"א (סי' שכ"ו סעי' ו') שמותר לאדם להחם בגד ולתנו על בטנו. ולפי דעת רש"י שהובאה בהערה ל"ד – מותר, כיון שבבגד אין חשש של רחיצה. וגם לדעת התוספות שהאיסור הוא משום רפואה – אין בזה חשש, וכמו שכתב המשנ"ב (ס"ק כ'), ז"ל: "וה"ה להחם כלי בשבת דמותר אף לפירוש התוספות הנ"ל דלא מינכר כ"כ שהוא לרפואה", וכך כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ד), ז"ל: "והטעם משום דבגד לא מחזי דלרפואה עביד וליכא משום גזירת שחיקת סמנים. עולת שבת אות י"ב. וגם לטעם רש"י ור"ן לשמא ישפכו ליתא בבגד. ואם כן הוא הדין דמותר להחם כלי ריקם כיון דליכא טעם לשמא ישפכו ולא לשחיקת סמנים".

ומ"מ אין להניח בגד על המיחם בשבת באופן שיעשה הטמנה למיחם, ראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ' סעי' ט"ו-י"ח).

[38] וכן אין צריך לחוש אפילו אם ניתן לשנות את דרגות החימום שלהם, כיון שאינם בכלל גזירת חז"ל שהתייחסה לעיון לאור הנר ולא לחימום באש. ולמרות שיש חשש שיוציאו את התקע מהשקע בשבת, אין זה בכלל גזירת חז"ל שהתייחסה לחשש שמא יטה ולא לחשש שמא ידליק או יכבה, וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (חלק שלישי פרק נ"ד: "עיון לאור הנר והדומה לו" סעי' כ"ב, וחלק רביעי פרק ע"ו: "כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר" סעי' נ"ח, נ"ט).

ועכ"ז אם יש חשש שמא ישכח וידליק – עליו לשים סימני אזהרה, וכמ"ש בהרחבה מאמר מרדכי שבת (בהקדמה לפרק נ"ד "עיון לאור הנר והדומה לו") על חובת המשמרת [וכן היה נוהג מרן הרב זצ"ל להניח דבק סלוטייפ על המתגים כדי שלא ידליקו או יכבו אותם בטעות בשבת, ועוד עיין שו"ת רע"א (מהדו"ק סי' ח' ד"ה "ולפי"), ועוד עיין בדברי התפארת ישראל (כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות).

[39] תוספות של "החולה במקצת" סעיפים מ"א – מ"ד אינם מכתבי הרב ונערכה לדעת העורכים בכדי שיהיה הפרק שלם.

[40] מפני שרק באופן שהחולה "נפל למשכב" או "חלה כל גופו", וכפי שיתבאר להלן התירו לו לעשות רפואה, וכך כתב המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק א'), ז"ל: "דאם כאיב ליה טובא וחלה כל גופו על ידי זה או שנפל למשכב, אף שאין בו סכנה – מותר לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה", ועוד עיין בשעה"צ (שם ס"ק ד') וכה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[41] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ה), ז"ל: "רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע – לא יחזירנה, נפלה על גבי כלי – יחזירנה, ועל ידי אינו יהודי – מותר להניחה אפילו בתחילה", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק פ"ג), ז"ל: "ומיירי כשהיה קצת חולה ע"י המכה, דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י אינו יהודי אסור וכנ"ל בריש סימן זה".

[42] ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ה'), ז"ל: "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר הרבה או מפני מצוה", וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק כ"א).

[43] ראה ברמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"י), ז"ל: "חולה שאין בו סכנה – עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד? אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה – עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר, וכל כיוצא בזה – מותר", וראה ברב המגיד (שם), ז"ל: "מימרא פ' מפנין (שבת דף קכ"ט) ופירוש דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו, אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא – אין מתירין לו אפילו שבות דדבריהם ואפילו ע"י נכרי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם יתבארו בדברי רבינו פ' כ"א".

וראה עוד בלחם משנה (שם) על דברי הרב המגיד, ז"ל: "כתב ה"ה בשם הרמב"ן דדוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכלא וכו'. משמע מדבריו דאפי' באבר אחד היכא דכולל הגוף דנפל למשכב אז מותר שבות, אבל אם אינו כולל כל הגוף ואין בו סכנה – אפי' שבות ע"י נכרי אסור, שכן נראה מלשונו שכתב: אפי' שבות מדבריהם ואפי' ע"י נכרי. ואם כונתו זאת קשה, דהרי כתב ודברים ברורים הם ויתבארו בדברי רבינו בפ' כ"א, משמע דרבינו סבירא ליה הכי ולמטה כתב בסברתו ז"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה – לא הותר לישראל אפי' שבות גמור, וזה ודאי דאינו כולל הגוף, דאי כולל כל הגוף אפי' שבות ע"י ישראל – מותר כמ"ש כאן וכגון לכחול את העין וכו' אלא ודאי דאינו כולל וא"כ אמאי מותר כחול ע"י נכרי דאפי' שבות לא הותר לנכרי כמו שנתבאר כאן, לכך יש לפרש דמאי דקאמר הכא דאפי' ע"י נכרי, היינו מלאכה גמורה, אבל שבות ע"י נכרי – מותר, כיון דיש בו מיחוש באבר אחד אע"פ שאין בו סכנה".

ולמעשה פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז), ז"ל: "חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה (הגה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי) – אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה", וז"ל הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' א'): "אבל אם נחלה כל גופו או שיש לו כאב גדול ומצטער כל גופו שהולך בחלישות גדולה שקורין בערבי מתנח"ל (=שפעת), אע"פ שהולך ברגליו, כנפל למשכב דמי ושרי לעשות לו רפואה ע"י גוי".

וכך כתב השו"ע (שם סעי' ל"ז), ז"ל: כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים – מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי – שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים – אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש – מותר: הגה – וכן אם נפל למשכב – שרי (ב"י).

היינו, כל מה שאנו אומרים על מיחוש שאסור לו לעשות רפואה, הוא באופן שיכול ללכת כרגיל, אבל אם יש לו מיחוש שנחלה כל גופו, וכגון שיש לו עצירות ולא יכול לזוז ממקומו מחמת זה, אף שאין בו סכנה מ"מ מכיון  שהוא לא יכול ללכת, התירו לו ליקח תרופה שאין בזה עשיית מלאכה אלא רק גזירת שחיקת סממנים.

[44] ראה הערה קודמת.

[45] ראה בשו"ע (סי' רע"ו סעי' א'), ז"ל: "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל – אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו, הגה – ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת – אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת), אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה: הגה – או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה (מרדכי פ"ק דשבת) – מותר לכל ישראל להשתמש לאורו", וכתב הגר"א (שם), ז"ל: "ומש"כ לצורך קטנים היינו מה שהם צריכים לכך הרבה, אבל בלאו הכי – לא", והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ו'). וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ב), ומשנ"ב (ס"ק ל"ד-ל"ה).

ועוד עיין ברמ"א (סי' שכ"ח סעי' י"ז), ז"ל: "מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"ח), ז"ל: "ואם אין התינוק רוצה לאכול כי אם ע"י אמו – מותר לאם להאכילו אפילו חלבו אינו יהודי ובשלו אע"ג דמטלטלת מוקצה, ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי".

[46] ראה רמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"י), ז"ל: חולה שאין בו סכנה – עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד? אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה", וכך פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז), וע"ע משנ"ב (שם ס"ק מ"ז). ועיין לעיל בהערה מ"ג.

[47] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ט), ז"ל: "חולה שאין בו סכנה – מותר בבישולי אינם יהודים", וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ס"ג), ז"ל: ואע"ג דשאר איסורי דרבנן – אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות, כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה, שאני בישול אינו יהודי שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג]. וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל, ומה שנשאר למוצאי שבת – אסור אפילו לחולה עצמו, כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל. והכלים של בישולי אינו יהודי צריכים הכשר, ואפילו כלי חרס, כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דיו אם מגעילו ג"פ, ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה ויש רוב בתבשיל – מותר. ויש מקילין דאין צריכין הכשר כלל, והסומך עליהן לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת לא הפסיד". אך למעשה כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ד') להחמיר, וז"ל: "וכן הכלים שבישל בהם הגוי בשבת תבשיל שיש בו איסור בשולי גוים, גם כן אסורים אחר שבת וצריכין הגעלה", וע"ע בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק קכ"א), וראה עוד בהרחבה להלן פרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" (סעי' פ"ב-פ"ד ובהערות שם).

[48] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ט), משנ"ב (שם ס"ק ס"ג) והובאו בהערה הקודמת, וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ד) שמותר מוקצה לחולה שאין בו סכנה, ועוד עיין במה שכתב (שם ס"ק צ"ח). וע"ע במש"כ (שם ס"ק קכ"ג) שיש המחמירים אף באיסור מוקצה, וע"ע בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח).

[49] בשו"ע (סי' שכ"ח סעי'  י"ז) מובא על דין חולה שנפל למשכב ואין בו סכנה לעשות לו מלאכה ע"י ישראל, ארבע שיטות.

הדעה הראשונה – אסור לישראל לעשות לו מלאכה דאוריתא, אבל מותר לעשות לו איסור דרבנן (טור ע"פ הרמב"ם).

הדעה השניה – יש הבדל בין אם יש סכנת אבר שמותר איסור דרבנן ע"י ישראל, ואם אין סכנת אבר – אסור ע"י ישראל אף איסור דרבנן (שיטת הר"ן).

הדעה השלישית – אם אין בו סכנת אבר – עושים איסור דרבנן על ידי ישראל ובלבד שיעשה בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר – מותר אפילו בלי שינוי (שיטת הרמב"ן), וכתב הגאון שדעה זו עיקר שרוב הפוסקים למדו כמותה. וראה עוד להלן הערה נ"א.

הדעה הרביעית – אפילו אם יש בו סכנת אבר – לא עושים דבר שהוא  נסמך למלאכה דאורייתא, ואם לא נסמך למלאכה דאוריתא – מותר לישראל אפילו שאין סכנת אבר (בשם הרמב"ם).

ואומר מרן לבסוף: "ודברי הסברא שלישית נראין". וכתב הב"ח שמה שכתב השו"ע וסברא שלישית עיקר, כלומר הסברא האחרונה.

והקשו עליו בט"ז שם (ס"ק י"ב) ובמג"א (ס"ק י"ד) דא"כ למה כותב השו"ע וסברא שלישית נראין, יאמר הסברא האחרונה נראית, אלא בוודאי כוונתו, במה שאמר וסברא שלישית נראין, שהוא מכריע כמו דעת הרמב"ן שיש הבדל שאם יש סכנת אבר – מותר אף בלא שינוי לבין אם אין סכנת אבר שמותר דווקא ע"י שינוי, וכנ"ל. וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק נ"ז), כה"ח שם (ס"ק ק"י).

יש להוסיף שלדעת החיי אדם (כלל ס"ט סעי' י"ב) אם א"א בשינוי – מותר אף בלא שינוי, וכ"פ בכה"ח שם (ס"ק קי"א).

[50] ראה במשנ"ב (סי' שכ"ח סוף ס"ק נ"א), ז"ל: "כתב בחיי אדם: כל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה, אפילו יכול לעשות ע"י אינו יהודי – מותר", וכ"כ להלן המשנ"ב (ס"ק נ"ד), ומ"מ ראה בכה"ח (ס"ק קי"ב), וז"ל: "מיהו במג"א סוף סי' זה משמע דאם אפשר יותר טוב שיעשה ע"י אינו יהודי", וכ"כ בקיצושו"ע (סי' צ"א סעי' י"ז).

[51] במקום שיש סכנת איבר, מותר לישראל לעשות כל מלאכות דרבנן, ולא רק גזירת שחיקת סממנים, וראה משנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק נ' וס"ק נ"ד), שער הציון (שם ס"ק כ"ז), כה"ח (שם ס"ק ק"ה), וראה לעיל בהרחבה הע' מ"ט.

[52] ראה לעיל הערות ל"ב-ל"ג בעניין מדידת חום.

[53] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ט).

[54] ראה בהרחבה בחזו"א (סי' נ' אות ט') שנוקט שיש בפתיחת החשמל משום איסור בונה אף שעושה לזמן קצר. [ועוד עיין שו"ת ברית שלום (או"ח ח"א סי' ל"ז) מה שנשא ונתן בזה עם מרן הרב זצ"ל]. וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קי"ח: "חשמל ומכשירים חשמליים" סעי' א'-ב') ובמאמר מרדכי (ח"ד פרק פ"ג הע' ט"ו).

[55] ראה לעיל הערה מ"ו.

[56] ובאופן שהוא צריך לצאת מחוץ לתחום – יעשה שאלת חכם.

[57] מותר לכתוב מכתב שחרור על ידי גוי בכדי לפנות את חדר המיון לצורך חולים אחרים.

[58] באופן כללי אדם שנזקק לטיפול רפואי שצריך להתחיל אותו עכשיו אין אנו דוחים את הטיפול לאחר השבת, וראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"א), וז"ל: "חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות". ועי' במשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) שהקשה מהא דמובא בשו"ע (שם סעי' ד') שאם מכירין באותו החולי שאפשר להמתין עד הלילה – אסור לחלל שבת אף שהיא מכה של חלל. ומבאר המשנ"ב שבסעי' ד' מדובר שידוע שאין ריעותא כלל לחולה על ידי ההמתנה עד הלילה, מה שאין כן במקום שיודע שמוסיף יותר לחוליו, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ס"ח). ועוד עיין באגלי טל (מלאכת טוחן סעיף כ"ג והערה נ"ב), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה ח"י).

[59] שו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), ז"ל: "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ו) כתב, וז"ל: "דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא, וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל". וראה עוד בהרחבה במאמר מרדכי שבת (חלק שלישי פרק ע"א: "מידות ומשקלות בשבת" סעי' י"ד), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ו שאלה ד').

[60] מובא בגמרא (שבת ע"ה ע"ב): "והממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק", וברש"י שם (ד"ה "ממרח רטיה") – "מחליק תחבושת על המכה", וראה ברש"י (עירובין ק"ב ע"ב ד"ה "הממרח") שפירש, וז"ל: "מחליק גומות שברטיה". וכך כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ו): "ורטייה עצמה – לא יקנח מפני שהוא ממרח". ולפי זה אסור למרוח משחה על מכה או על פצע כי יש בזה איסור ממרח. וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג הי"א), וז"ל: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום מוחק את העור, ולפיכך אין סותמים נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח". וע"ע במשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"א), וז"ל: "ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת, דנראה שיש בזה משום ממרח. וראוי להזהיר בני ביתו על זה", אמנם כתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א): "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח – מותר". ולפי זה השימוש שאסור במשחות למיניהם זה דוקא אם הם "עבים" אבל בשאר דברים שאין מירוח – מותר. ולפי זה משחה האסורה היא רק כשהיא סמיכה ורכה שאינה נשפכת, אבל אם היא נשפכת – דינה כנוזל ואין בה חשש. ולכן מותר למרוח שמן על היד כי שמן זה סך ולא ממרח, ובתנאי שדרכם לסוך שמן שלא לרפואה, וכפי שנתבאר לעיל סעי' כ"ח – ל', וראה כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק קל"ו).

[61] וראה עוד במשנה עירובין (ק"ב ע"ב): "מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה – כאן וכאן אסור". ופירוש רטיה – בגד ששמים עליו משחה רפואית (רמב"ם פיהמ"ש שם, מובא בבה"ל סי' שכ"ח סעי' כ"ה ד"ה "רטיה" וכה"ח שם ס"ק קנ"ב).

ואף שכתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ה), ז"ל: "רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי הקרקע – לא יחזירנה", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק פ"א) שהטעם משום החשש שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה, מכל מקום עי' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק י"ד אות א', ג') שהביא ששאלו אותו על המנהג הרווח בבית החולים שערי צדק שהונהג ע"י ד"ר וואלך (שעשה הכל ע"פ הוראת חכמים) למרוח כך רטיות מערב שבת לשעת הצורך, ולכאורה זה סותר את דברי השו"ע, והביא בשם שו"ת מעט מים (סאלוניקי שנת תרל"ז) סי' ע"א שכתב להקל ליהודי לשים רטייה שמשוחה מבעוד יום על חולה שאין בו סכנה מכמה טעמים, והטעם העיקרי מפני שהכין הרטיה מבעוד יום ונחשב היכר גדול, ובכה"ג אין לגזור.

[62] ראה בחזו"א (הל' שבת סי' נ"ב אות ט"ז) שכתב שמותר להוציא משחה משפופרת או מקופסה ולהניח אותה על הפצע בלי למרוח, וכלשונו שם: "וכשמושחין על הפצע לא ימרחו רק ישליכו את המריחה", ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י').

[63] ראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ב), וז"ל: "דכהוחלקה הרטיה ממקומה דמי, דבודאי מותר להחזירה על מקומה, וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה", וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק צ"א: "קושר ומתיר בשבת" סעי' נ"ג-נ"ה).

[64] בחולה שנחלה כל גופו נחשב כמו שנפל למשכב שהותרה לו רפואה, וכמו שנתבאר לעיל בסעיף מ"ה.

[65] הן בגלל חשש זיהום וכיו"ב והן בגלל הצער שיש בבושה בסוג זה של פצעים, וראה לעיל סעי' הקודם, ועוד עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"א).

[66] ראה לעיל סעי' מ"ז שנתבאר בעניין צרכי קטן שנחשבים כמו חולה שנפל למשכב.

[67]  הגמרא בשבת (צ"ה ע"א) כתבה: "אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת". והרמב"ם כתב (הל' שבת פכ"ב הכ"ג): "הצובע מאבות מלאכות, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהיא כצובעת". ומרן הב"י (סי' ש"ג) הביא שזו מחלוקת ר"א וחכמים אם זהו איסור דאורייתא וחייבת חטאת או לא (וראה בבה"ל סי' ש"ג ד"ה "משום צובע" ובכה"ח שם ס"ק קט"ו). ומרן פסק בשולחנו הטהור (שם סעי' כ"ה), וז"ל: אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע, ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק דכשנוטלתו מאדים הבשר. ובסימן ש"כ (סעי' כ') הוסיף מרן וכתב: יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות – לית לן בה, דאין צביעה באוכלין. וזאת עפ"י בעל היראים שהובא בב"י בסוף סימן ש"כ, ושם הוסיף שאם יצא דם מן המכה – אסור לתת עליה בגד, ועי' בכה"ח (סי' ש"כ  ס"ק קי"ח), וז"ל: "הא דכתב זה השולחן ערוך בשם יש מי שאומר, אף על פי שבבית יוסף לא הביא פלוגתא בזה, מכל מקום כן דרך השולחן ערוך דסברא שמצאה רק בפוסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר כידוע, וזה הסברא מצאה רק בבעל היראים כמו שכתב בבית יוסף". וע"ע שם (ס"ק קכ"ב), והבאר היטב (שם ס"ק כ"ב, הובא במג"א ס"ק כ"ד) כתב על כך מתשובת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף ר"א) שזו חומרא יתירה, כיון שהוא דרך לכלוך, ואין זה דרך צביעה.

ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח), וז"ל: "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהדם יצבע אותו, ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין (לבן – כה"ח שם ס"ק רס"ט) תחילה להעביר דם שבמכה", עכ"ל. וראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ו'). ועי' כה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק"כ).

ולכן יש להזהר בדעת מרן ולא לנגב ידיו או פניו הצבועות במאכל אדום במפית לבנה, אף על גב שאינו מתכוין לצבוע. אך אם מנגב במפית צבעונית, אפילו שאינה צבועה באדום – יש לסמוך על הרדב"ז להקל. וזאת במפית מבד, אבל במפית נייר – מותר לנגב בין אם מפית הנייר צבועה או אף במפית נייר לבנה, וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק צ"ח: "הלכות צובע" סעי' י'-י"ב, כ"ט-ל'), ועוד עיין בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח).

[68] ראה כה"ח (סי' ש"כ ס"ק קכ"ב) ובמשנ"ב שם (ס"ק נ"ז-נ"ט) ושער הציון שם (ס"ק ס"ה). וכן ראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קמ"ו) ושער הציון שם (ס"ק ק"ו) שכתבו שבשעת הדחק אפשר לסמוך על הרדב"ז.

[69] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ב').

[70] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח), ז"ל: "ואסור להוציא דם מהמכה", ובמשנ"ב שם (ס"ק קמ"ז), ז"ל: "הוא ענין בפני עצמו דהיינו שאסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם, או כשכורך איזה דבר על המכה [אפילו בדבר דלית ביה משום צביעה] – אסור להדקה כדי שיצא דם, דהוא חובל והוי אב מלאכה, ויש שסוברין דה"ה אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם [כגון צו"ק זאל"ב וכיו"ב] ג"כ הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה, ועכ"פ איסור בודאי יש. המדבק שרץ עלוקה [שקורין פיאווקע"ס או אייגלי"ן] שתמצוץ דם, מצדד המ"א דיש חיוב בזה, וע"כ אסור בכל זה לכו"ע לעשות ע"י ישראל לחולה שאין בו סכנה אלא ע"י אינו יהודי. המוצץ דם בפיו מן החבורה – חייב ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]".

[71] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח), ז"ל: "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וראה במשנ"ב (שם ס"ק פ"ט), ז"ל: "ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה – מותר, דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה, ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש [פמ"ג]", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק צ'), ז"ל: "ואע"ג דממילא נעשה פתח, מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן, ובמקום צער לא גזרו, ואפילו למ"ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ג"כ, יש לומר דכשעושה רק להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ג'), ז"ל: "מי שיש לו מורסא, דהיינו מה שקורין בלשון ערבי טלו"ע (פצע מוגלתי), או מה שקורין אנגצאי"י שיש בה ליחה ודם, אבל הוא בריא – מותר לפתוח אותה כדי שתצא הליחה והדם, אם יש לו צער מזה. מיהו זה דוקא באינו חושש אם תסתם אחר כך. ואסור לדחוק בידו על המכה, דהיינו לעצור אותה כדי להוציא דם ממנה", וע"ע בכה"ח שם (ס"ק קס"ט-ק"ע).

[72] יש לציין שמבחינה רפואית אין היתר לפתוח מורסה אלא לאחר חיטוי ועם מחט או סכין סטרילית ולא בידיים.

[73] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ח): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", משמע שאפילו בכלי מותר, וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "כדי להרחיב"): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור, דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף, כ"כ הפמ"ג, ובתו"ש אין סובר כן. ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח, דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה], דביד אין דרכה בכך, ואפ"ה אם להוציא ליחה – מותר. אבל ממ"א ש"ז סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו, וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]", וכן כתב בכה"ח שם (ס"ק קס"ו): "לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי. מיהו ממגן אברהם סימן ש"א ס"ק ז' וכאן סעיף ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. משבצות זהב אות כ"א. ור"ל ואם כן אין להתיר להוציא ליחה כי אם ביד ולא בכלי".

אמנם בשעת הצורך כגון שא"א ביד או בשינוי – מותר כדרכו, וכפשט השו"ע, ודלא כמג"א.

[74] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"א), ז"ל: "ציפורן שפרשה וציצין שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הציפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו: להסירן ביד – מותר, בכלי – פטור אבל אסור, לא פרשו רובן: ביד – פטור אבל אסור, בכלי – חייב חטאת", וראה לעיל הערה קודמת אם יש בזה משום חיוב גוזז מן התורה, וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (חלק שלישי פרק ס"ד: "גוזז" סעי' מ"ד-מ"ט).

[75] ראה בהרחבה הערה ע"א.

[76] ראה במג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב) בשם האגודה, וכך פסק המשנ"ב (שם ס"ק פ"ח).

[77] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד' הובא בהערה הבאה) וראה בכה"ח (בסי' שכ"ח ס"ק קע"א).

[78] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ד') שכתב: "מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף מסרח, ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב שבת, ואם יודע שמוציא דם בקנוח – לא יקנח דהוי פסיק רישה, כי זה הדם היה בלוע, וכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כבוסו, ועוד דאתו לידי סחיטה", וראה משנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק צ'), ז"ל: "ורטיה – מותר ליתן על האפטור"א כמו שכתוב סעי' כ"ז, ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה, ומותר לקנחה ולהוציא ליחה שבתוכה, ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה – לא יקנחה בשבת, דפסיק רישא הוא, אבל מותר להחליף חתיכת בגד אחר על המקום ההוא, שאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער מזה, ואסור לחוך שחין, שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר, ואינו דומה לליחה ודם שהתרנוהו לעיל בס"ק פ"ט להוציא, דהתם הוא כנוס משא"כ בדם שנבלע בבשר", וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק קס"ט).

ובעניין איסור הוצאת ליחה ראה בהגהות מימוניות (על הרמב"ם הל' שבת פכ"א הכ"א), וז"ל: "לא יתן על המכה דבר המושך דם וליחה דהוא מפרק", עכ"ל. והביאו בספר הזכרונות (זכרון תשיעי פרק אחד ד"ה "הטוחן"), והכנה"ג (בהגב"י סי' שכ"ח) והמג"א (שם ס"ק ל"ג), וכ"כ המחה"ש שם), וע"ע בקיצושו"ע (סי' צ"א) שהזכיר גם איסור להוציא את הליחה מגופו.

[79] וראה מאמר מרדכי שבת (חלק רביעי פרק ע"ו: דיני כלי שמלאכתו לאיסור והיתר סעי' כ"ד), שמחט היא ככלי שרוב מלאכתו לדבר שאסור לעשותו בשבת, שמותר להשתמש בו לצורך גופו או מקומו. וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' י"א), ולכן מותר להוציא על ידי מחט או פינצטה, כיון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו.

[80] כתב המג"א (סי' שכ"ח ס"ק ל"ב): "מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה), ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, כדאיתא רפ"י דסנהדרין", וראה בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק צ"ו). וכתב במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק פ"ח): "מותר ליטול הקוץ במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה, ואף דהוא מקלקל – מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א]. ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה, הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ס"ג): "הוספנו זה כדי להציל המגן אברהם מקושית החמד משה שהקשה עליו מתוספות בשבת ק"ז ע"א, דמשמע שם דאפילו אי היה ודאי חביל גם כן לא אסרו לפי המסקנא, אמנם דעת המגן אברהם דדוקא היכא דאי אפשר להוציא הקוץ בלי חבלה, כגון שנתחב בעומקו, דאז הוא דומיא דמפיס מורסא, אבל היכא דאפשר – אסור". ועיין ביה"ל (סי' ש"ח ד"ה "קוץ"), אמנם כדברי המג"א כתב בשו"ע הרב (סי' ש"ח סעי' ל"ח) וכן פסק הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' י"ב).